© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

מתוך “דבר”, 4.6.1954

מפנל שלעולם דברי־שיר נתפסים על ידי הקורא כנחצבים מתוך זמנם ואווירת־עולמם (ולשם כך, אין צורך בלמדנות מופלגת, כי החומר החצוב ואורח־החציבה מעידים על עצמם ועל סביבתם) – אין אנוּ מתּקשים כלל לקבל כל מיני גישות דתּיוֹת (אליליוֹת בכללן), שהיו שורש ועיקר למשוררים בשעתם. קבלת הדברים באורח ההבנה הספרותית, וההנאה אשר עם זו, אין לה כּלום במשותף עם הזדהות שבאמונה. במשנה קלות נספגים חיבורים שיריים, שבהם המשורר עצמו אינו אלא משתעשע בתפאורות דתיוֹת למטרותיו, ואמונה בִל־עַמו. מזה הסוג: “מזמור־כלולות” (“אפיתאלאמיון”) מאת אדמונד ספנסר, שבו המשורר מקשט את בתי־חרוזיו בגינונים קלאסיים־אִלוֹליים ובגינונים נוצריים במידה שווה, בלא שום ריב ביניהם, כי תרבות־הרנסאנס ינקה משתי המסגרות הללו גם יחד. עוד מזה הסוג: “העלמה הברוכה” (“דהי בִלסִד דאמוֹול”) מאת דאנטה גבריאל רוֹזטי, שבו האהובה, בשבתה בגן־העדן, מביעה געגועיה על אהובה שעודנו בחיים עלי־אדמות: מראות גן־העדן כאן, יש בהם מטעם המורשה הקאתולית, כפי שזוּ משתקפת באספקלריה של איסתיטיוּת “טרוּם־רפאלית”.

העניין מסתבּךְ יותר כשיש לנו עסק עִם משורר דתי מודרני. במקרה לא קם בעברית המודרנית משורר ממין זה. מדובר כאן לא בסתם דתיוּת, כגון ההגיג הפאנִתיאִי של טשרניחובסקי, או ההרגשה הענוותנית, המלווה את כל חיי בִיאִליק ופעולותיו, שהוא פועל ושכיר־יום בבית־מלאכתו של האלוהים (ובהרגשה זו – ולא בתיאורים אגדיים, כמו מראה־דמות אל־הנקמות ב“מגילת האש”, אף לא באזכרות־שם מליציות – מוּצנעת דתיותוֹ של ביאליק). כאן מדוּבר במפוֹרש בשירה דתית, שהיא אדוקה במסורת־אמונה היסטורית מסויימת, במיתוס ובפולחן של כנסייה מסויימת. ומסורת־האמונה היהודית לא הולידה שירה כזו בימינו; נמושות לא ייספרוּ, ולא יבואו בחשבון רותמי דת אל תכנית פוליטית; יוצא מן הכלל הוא אולי הרב קוק, אלא שפסוקי־שירתו הם בחינת ניצוצות גולמיים שמעולם לא הובאו לידי צורה.

קשה לגורסם הם חיבורי־“אמונה”, שבעליהם אינם תמימים כל־עיקר, והם יוצאים ב“טלית ותפלין” כמאמינים תמימים. אבק־מה מדרך זו דבק בכתבי פרץ ועגנון, וההולכים בעקבותיהם. בפרץ שלטת שאיפה לעממיות, שעתים היא דוחפת אותו להעמיד פנים כבן־עם בלתי־משכיל. ואימתי פרץ חביב ביותר? כשעממיותו היא תיאטראלית בגלוי. עגנון – לחינם יכריז על עצמו שאין כתיבתו מסוּגננת, אלא שכך הוא כותב בדרך־הטבע. על זאת יש לענות רק זאת, כי עגנון הוא מסגנן בחסד ובחוש טבעי. ואפילו ייוודע לנו שעגנון חי כדרך שהוא כותב, רק נאמר כי ייתכן סיגנון גם באורחי־חיים. אחד ממפוֹארי־חיבוריו של עגנון, “בלבב ימים”, נתקלקל קימעה בשבילי על שום שהוכנס בו נס: חנניה נוסע על גבי מטפחתו, בשעה שחבריו נוסעים בספינה. תאמרו: סמל הוא זה, שיהודי אוהב ארץ־ישראל יגיע אליה במטפחתו בלבד, בלא נכסים ואפילו בלא דמי־ספינה. אבל עגנון, שרב־אמנים הוא, יכול היה לרומם גם עובדה פשוטה ואנושית למדרגת סמל ונס. ומה ראה לסמוך על נס שלא מעלמא הדין?

שירה גדולה, אם כי היא כתובה בלשון לאומית, ומעורה בנוף מקומי, קרניים יוצאות ממנה אל שאר אומות ולשונות להפרותן; מרחיבה היא את תרבות־האדם הכללית, ומתוך כך היא מהווה נידבך נוסף במעשי־בראשית.

משורר בן דורנו, התוחם לדמיונו תחום צר של “אני מאמין” רשמי אשר לכנסייה מסויימת, הריהו מסכן בעצמו שיתקבל על דעת בני־כנסייתו בלבד, ולא על דעתם של “כופרים”, דהיינו, מרבית המין האנושי שאינם שרויים בצל כנפי הכנסייה ההיא, ואינם שותפים לשיטותיה באלוֹהיות ולמצוותיה “השימעיּוֹת”. ובכל זאת, נמצאו משוררים מודרניים, שהיו דתיים במובן הכנסייתי הצר, והם יצאו בשלום מאותה סכנה. אימתי? כשעצם הסממנים התיאולוגיים והפולחניים של דתם נתּלהטו ונמוֹגו ברגשם הפיוּטי, ונוֹצקו בידיהם למוֹ כלים מחזיקים פשר כוֹל־אנושי.

מי בוער־ואיננוּ־אוּכל יותר מג’רארד מאנלי הוּפְקינס? מאז נתגלתה שירתו ב־1918 (כשלושים שנה אחרי מותו) – ככוֹל שמתרבים פירושים והסברים לה (והיא אינה קלת־פיענוח כל־עיקר), כן היא מרבה לעורר הדי־הוד בלב כל אוהבי השירה האנגלית. והופקינס הוא היה קאתולי־נזירי, נתון מרצון ומדעת לצבת־הברזל של הדיסקיפלינה הישוּעית, ולא עוד אלא ששירתו יונקת השראתה ממקורות המיסדר הישוּעי.

הצצת־מה בשלוש סוניטות מאת הופקינס תועיל לברר לפנינו אילו צדדים שביחסים בין אמונה לשירה (לצורך זה, די בהתווית קווים אחדים מן התוכן המופשט, עם קצת תבלין צִיוּריים. ואת תרגום שירי־הופקינס או קטעים משיריו, אני מניח לקלי־עט, שאין שום דבר נבצר מהם, ולבינוֹניוּת המוּכתרת, הגודעת כל דבר נעלה לפי מידת־עצמה).

בל־נחשוב שהסוניטות של הופקינס יצוקות בדפוסים הרגילים, בהן נתגבשה הסוניטה האנגלית. דפוס קבוע יש בו משום כפיית־תוכן. למשל, הפותח בכתיבת סוניטה, שהיא שכספירית בחיצוניותה, דהיינו באורח־החריזה וחלוקת־הסעיפים, על־כורחו הוא נופל גם לתוך הטון של סוניטות־שכספיר, לתוך עצם הלך־הנפש והשתלשלות־ההגיון שלהן. בידי הופקינס, הורחבה וחודשה הסוניטה האנגלית על ידי “הברות נוסעות־חינם”, אליטראציות מודגשות בנוסח השירה האנגלית הקדומה, התנגשויות מישקליוֹת, ושבירת־פסוקים במקומות בלתי־צפויים. הסוניטה האחרונה, מן השלוש שידוּבר בהן להלן, יש בה 24 שורות (תחת 14 המקובלות), כי ניתנו לה, כדבר־המשורר, שתי קוֹדוֹת (המלה “קודה” מורה על זנב; וכן נקראת בלשון־המוזיקה חטיבת־סיום לקומפוזיציה אוֹ תנועה).

הסוניטה האחת, “ליל אור־כוכבים”, מזמינתנו, בקריאות קצרות ונלהבות להביט ברקיע הלילי: בשבטי־הלהבה החונים במן אוויר, בעיירות הנוגהות, בכיתוּרי־המעוֹז אשר שם. רצוננו, הרקיע הוא יער אפל, שבו גמדים חופרים יהלומים; ועיני־הגמדים, כמו היהלומים עצמם, מתרוצצות ומתנוצצות. רצוננו, הריהו מישטחי־דשא, שעליהם מוּטל וניגר זהב חי (על מישקל כסף חי ) – או יונים המתרוממות מפחד־פתאום וטסות בגובהי־גבוהים – או תפרחת־אביב, הפורצת לבנה וקמחית־צהובה על עצי־פרי. כל אלה, אומר המשורר הדתי, הם מקח. במה הם נקנים? בתפילה, אורך־אפיים, נדרים, נדבות. והוא מוסיף ומפרש כי כל אלה הם אסם שבו מכונסות אלומות־השחת (רמז לדיר־הבהמות, שבו – לפי מתיא – נולד ישו), ובריקות־הכוכבים כולן הן יתדות־גדר נוצצות, השומרות בתוכן על המשיח ואמו וכל הקדושים.

מה מטרידנו בשיר זה? שהדרת־הכוכבים נסכית כאן כמין יריעה או חזית, שמאחוריה מסתתרות הדמוּיוֹת הנעבדות של מסורת־דת אחת; לא הוּחיתה ולא הוּארּה מורשת־האגדה הנוצרית על ידי פשר חדש, אלא הונחה כמות־שהיא, כפי שהיא חנוטה לדורות אצל מאמיניה. גם תשלום־המחיר שהמשורר דורשו בעד ההשראה הכוכבית, אינוֹ חורג מתחום הצדקות והמעשים הטובים אשר לישועיים. והשיר חוּבר בשנת 1877!

צא והצג את זה לעומת רינת־הכוכבים אשר לגיאורדאנו ברוּנוֹ או לפרסי בישה שלי!

בשימנו אל־לב מה עשיר יקוּם־הארץ בצורות, ושמין־האדם כולו אינו אלא צורה אחת בהן, ואף האדם עשיר בתרבוּיוֹת, מסורות, פולחנים, ופרקי־תולדות, כן הארץ אינה אלא בת־לווייה אחת לכוכב בינוני אחד בין מיליוני־מיליונים שכמותו, ושאינם כּמותּו, ב“תבל־אי” אחת, וההתפתחות של כל בן־כוכב וכל מישטר־כוכבים מוליד צורות־יקוּם משלה, השונים משל חבריו, – היאַך יִסבול הדמיון הפיוטי לעשות את עולם הכוכבים לטוֹען אגדה אנתרוֹפּוֹמוֹרפִית אחת כפשוטה?!

בשיר זה חטא המשורר בפרוֹבינציאליוּת כיתתית: שת מיטת־סדום לשירתו; הרביץ צרוּת תחת רחבוּת.

סונטה שנייה, הפותחת בשורה ילדותית־כמעט, “מאוּם לא ייף באביב”, נכנסת לשירת־טבע, שנולדה קלאסית והיא מעניקה תוכן מלא ומרווה לשורש יפה. אם אומר כי בשירה זוּ “עשבי־בר כגלגלים, משתלחים ארוכים וחמודים ודשנים”, או “ביצי־הטורדוס נראות ברקיעים קטנים ונמוכים”, עדיין לא אמרתי כלום מהתעגלות העשבים הארוכים בעצם הצליל המצומצם, ומן העגלילות הרקיעית הכחלחלת הניתנת לביצי־הציפוֹר בשש מלים, בנות הברה אחת (והאחרונה בתוספת חצי־הברה). שהלמ“דין שלהן עונות לל”מדין שבשורה הקודמת, והיאך חילופי אמות־הקריאה, קצרה וארוכה וקצרה, מבטאות את עצם־ההתקמרות אשר לרקיע הרחב – ולביצה שגודלה כזיית, וכן – בייחס לזימרת־הטורדוס מבעד החורש המהדהד הרוחצת וסוחטת את האוזן, וּפגיעתה כברקים זעירים; ובייחס לאגס הזגוּג המעלעלה (כלומר, נותן עלים) ומנץ, ועליו וניצניו נוגעים ואינם נוגעים בכחול־השמיים היורד; ובייחס לעושר הפוחז ונשמע מן הכחוֹל, ולכבשות־הצאן המשתובבות בפורקן־מירוץ.

שואל המשורר, והוא המשיב: “כל הלחלוחית הזאת וכל החדווה הזאת, מה טיבן? – הרי הן נעימה מתוך הווית־הארץ העריבה בימי־בראשית בגן־עדן”.

אחרי כן הוא פונה אל אדוניו, ישו, ומבקש ממנו שיקבל את כל המגד הזה בטרם יתקלקל מרוֹב־רווייה, בטרם יתעב ויחמץ בחטא, כי אין לפני “בן־הבתולה” נבחר ונרצה יותר מתוּמת־נפש ועונת־מאי בנער והנערה".

בשיר זה האזכרתא הנוצרית איננה פוגמת, אופייה כמעשה־טקס – כתפילה וברכה על שפתי המשורר המאמין. האם נבוא לריב עם “אווה מארייה” לשוברט, או עם אותו רסיס־טל מוזיקלי לכבוד חג־המולד, “ליל־דממה, ליל־קודש”? אִם כי לא מקוֹמם מקומנו ולא מסורתם מסורתנו, במקומם ובמסורתם נאים הם.

הסוניטה השלישית יש לה כותרת ארוכה־ארוכה: “שהטבע הוא אש היראקליטית, ובדבר נחמת תחיית־המתים”. הכותרת מבטיחתנו מייד כי על רקע רעיוני משל יוון העתיקה (חזון השטף והחלוֹף של היראקליטס, אשר האש המתהפכת, הלוחכת, והבלתי־נחה, היתה אצלו יסוד־היסודות) – תועמד תפיסה אולטרא־נוצרית, שכן “תחיית־המתים” האמורה כאן, אינה אלא תחייתו של אותו צלוב מארון־קבורתו לאחר שלושה ימים (סיפור־אגדה שהנצרות קיבלתהו מן הפולחנים של אוֹסידיס, תמוז־אדוֹניס, וכדומה).

תמצית השתלשלות המחשבה:

ענני־הרקיע – כמו פטריות נפוחות, מלמלות קרועות, כרי־מיטה שילדים זורקים אותם איש על ראש רעהו במישחקם – מתנוססים, רוכבים על כבישי־אוויר, או בחבורות עליזות הם משתוללים, מתנוצצים בצוֹעדם בסך, גולשים בכל מקום שצפצפה מתקמרת, שפסי־זוהר ומישזרי־צללים מתלאלאים, מצליפים ודוקרים זה את זה, מזדווגים יחד.

בחדווה הרוח הנהיר מתהולל, מפל־צר, נאבק. כל קמט־חול שנתגבב מסופת יום־אתמול, כּל בצק־בוץ שנשאר בחריץ־עגלה ובעקבות רגל אדם – הרוח חובטו, מיישרו, מייבשו, הופכו לקדום, מפריחו באבק.

עננים ורוחות, בפחזותם מדגימים את חוק התמורה והאבדון, שאף איתני־ברוּאים אינם עומדים בפניו.

“אש־הטבע, מוּסקת מיליוני־דלק, מוסיפה ובוערת.” אבל רועד בן־האדם החמוד והיקר מכול, זה הניצנוץ שבו הגיעה עצמיות הטבע אל שיגבה. היאך רוּשם־אש שלו בתבל, חקיקותיו בספירת־המחשבה, נמוגים ואובדים! הוא, והזיכרון שהוא מניח בלב עמיתיו, יחדיו באפלת־תהום, אין תכוֹן לה, טובעים.

הה, החמלה והרוגז! דמות־האדם שוֹחחה – כוכב – מרוחקת ונאצלת משאר היקום, המוות מוחק אותה בשחור. אין סימן ממנה, כל־כמה שיהא בולט ועז, שלא יערפלהו מרחב־החלל ולא יכשפהוּ הזמן לעפר.

די! הנה תחיות־המתים – תרועת־לב! הלאה, נשימה חטופה אשר לצער, ימים אין־עלץ, עגמת־נפש! על פני סיפון־אנייתי הנטרף זורח לפיד, נוגה נצחי.

מתּבערת־הטבע הפראית משתייר רק אפר; כלה הבשר והאשפה בת־התמותה נופלת ירשה (רי"ש צרויה) לתולעת השרירה. וכהרף־ברק, כהולם־חצוצרה, לפתע־פתאום הנני מה שהיה המשיח, מאחר שהוא היה מה שאני הנני. וזה הברנש השפל, הנלעג, החרס המיסכן, היצור הבזוי, הנצר היפה רק לגפרור, היהלום בן־האלמוות – הוא יהלום בן־אלמוות…

עד כאן רעיון־השיר.

עם הישנות הצירוף “יהלום בן־אלמוות”, המשורר בבת־ראש מחלץ את נשמת־האדם מחדלונה, מאפסוּתה הגמורה, ונוטע אותה בגדולת־נצח.

הסתכלו בקטע הפסוק: “מאחר שהוא היה מה שאני הנני”. מזכירות המלים האלה אמירה משל וויליאם בלייק. פעם נשאל בלייק על ידי אחד מידידיו, אם מאמין הוא בישו המשיח. ענה בלייק: “הוא האל היחיד והמיוחד!” ומיניה וביה הוסיף: “וכן גם אני – וכן גם אתה!”

התקומה האגדית מתוך עפר ותכריכים נעשית בידי המשורר – הצלת הערך הנצחי אשר לאדם, לכל בן־אדם, תוך כדי בילוע רגשיו רגע־רגע במלתעות־הזמן בעודו חי ותוך כדי התמוטטות גופו בייד המוות. זוהי האמת האנושית הפורצת ומבהיקה בעד הלבוש הנוצרי המקובל, שהמשורר עושה בו באדיקות.

שאמת אנושית זו לא דבר ריק היא אצל הוֹפקינס – זה מוּכח מתוך “האיגרת הקומוניסטית”, אחד המיכתבים ____¹ הוֹפקינס (כי זה חלקו בחייו) אל ידידו, המשורר עדוּי־הזֵרים רוברט ברידג’ס. ועל כך, ועל תביעותיו הטכניוֹת והרוחניוֹת של הופקינס מן השירה, ישוּרטט בשעה אחרת.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים