© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 18.1.1966.

נפלה לידי חוברת שנתית נושנה למוסיקה (1951, הוצאת “פּליקן”), ובה מאמר, “תוֹמאס הארדי והמוסיקה”, מאת הוּבּאֶרט פוֹס. סקירה קצרה אך תמציתית היא זו על קשריו של זה האיש, עתיר-השירים ונגיד-הרוֹמנים, עם אָמנות שלא בה קנה שם ותהילה: התאַמנות בכינור בנערוּתו; השתפכות – בימי-עלומיו – בזמירוֹת-כנסייה ומזמורים עממיים, יחד עם מוֹרוֹ לאדריכלות, בשעות-הפסקה בלימודים; זיקתו, מתוך ידיעה מרובה, לענייני-מוסיקה בחיבורי שיר וסיפור שלו: – להקת-נוגנים מסורתית בכנסייה כפרית, וטירודם מחזקתם זו על ידי הכנסת עוגב עם מנגן מקצועי; פסנתר בתורת שדכן בין גבר לעלמה; וכדומה.

שם גם מדובר על דרך שהארדי מצרף צליל לצליל שבקולות-טבע כדי לבנות מהם מנגינה רבה. עלה לפני זכר שוֹבע-עונג שהושפע עלי מכלל-היצירה של הארדי, ונתתי אל לבי לעלעל ברוֹמנים שלו, לראות מה סימפוניות של קולות טבעיים ייקרוּ לפני, והן מאַמתוֹת אוֹמר-הכותב על-אודות הדבר הזה. אשתף את קוראַי בפיסקאות ספוּרוֹת מאשר מצאתי.

עצי-חורף מרננים    🔗

נאזינה לסעיף העומד בפתח הרומן, “תחת עץ היער הרענן” (שם זה – שורה ראשונה במזמור לשקספיר באחד-מחזותיו):

“לאנשים שוכני-יער, כמעט כל מין-עץ יש לו קול משלוֹ כשם שיש לו מראֶה משלוֹ. בעבוֹר הרוח, עצי-האַשוֹח מתייפּחים ומנהמים בסגנוֹן ברור לא פחות מאוֹרח-התנענעם אילך ואילך; האֶדר שורק כשהוא עורך קרב עם עצמו; המילה (מ' צרויה) נושפת תוך כדי רטיטוֹתיה; התאַשוּר מרשרש עת-כי בדיו השטוחים עולים ויורדים. והחורף, המשנה את צלילם של אותם העצים המשירים עליהם, אינו מבלע את ייחוּדוֹ של עץ למינהו”.

מבעד לאלה צילצוּלי עצי-החורף, בוקעת זמרת-גברים:

עִם הַשּׁוֹשָׁן וְהַחֲבַצֵל

וְהַדַּאפוֹדִילָה-דִּילָה-דֵּל,

בָּנִים וָּבנוֹת אֶל גֵּז-הַצֹּאן מְדַדִּים…

זו מקהלה קטנה של זמרני חג-המוֹלד, העוברים מבית אל בית שבחווֹת-יער פזורות, ומשמיעים תחת החלונות מזמוֹרים לכבוד-החג וסתם פזמוני-עם עתיקים, כמנהג מימים-ימימה. ואגב הליכתם דרך היער, זקנים שבהם עושים שיחה (בדיאלקט המקומי) בדבר עניינים נכבדים כגון, אם חג-מולד זה הוא הקר-ביותר בכל חורפי-השנים שבזכרונם, או שהיו חגי-מולד קרים מזה.

שוכבים לישון בחורף – מתעוררים בקיץ    🔗

והכניסה ליום האחרון של אותו הרומן עצמו, כך לשונה:

"יומו האחרון של הסיפור, סימן-זמנו הוא תיכף לאחר אותה נקודה בהתפתחות-העוֹנוֹת, כשאנשי-שדה עולים על יצועם בתוך עצים עירוּמים-כמעט, ומתעוררים למחרת-הבוקר בתוך עצים ירוּקים; כשנוף-הארץ נראה נבוֹך בשל טעינת-עליו והתנוצצוּתם לפתע-פתאום; כשסיס-הלילה בא ומעורר את ניגונו, בן התו האחד, לכבוד-הקיץ; כשעצי-התפוח נתלבלבו, והדרכים ועשב-הבוסתן מתנקדים בפטוּרי-ניצנים שנשרו; כשפּני הפרחים העדינים מתקדרים וראשיהם מתכופפים מטה, משום אספסוף דבורי-דבש, המגבירות זימזומן עד ש’זימזום' הוֹוה מלה רכה מדי בשביל ניסרוּרם הכוֹל-חוֹדר; וכשהקוּקיוֹת, הקיכלים והאַנקוֹרים, אשר עד-כה היו שכנים עליזים, נוהגים בדרך-ארץ, הנה הם נעשים אחים-קרוֹבים, רעשניים וטרדניים…

בערבת-שממה    🔗

אֶגדוֹן הית היא ערבת-שממה בוואֶסאֶכס (כינוי עתיק לחבל בדרומה של אנגליה). מצמיחה היא רותם, ערער וקוץ. “בעליוֹתיה היא לא גבוהה עד שיהיו מזג-אוויר וסחף פוגעים בה, בשיפוליה היא לא שטוחה עד שתהיה קורבן לשטפונות ומישקעים”, על כן היא עומדת מאות בשנים כמוֹת-שהיא בחדגוֹניוּתה, וכעין-קללת-קדוּמים רובצת עליה, לא תיחרש ולא תיזרע. עשביה הקשים ושיחיה הנמוכים משמשים חומר-הסקה ליישובי-האדם הדלים שבה, הבודדים בריחוקם זה מזה. ועגמימות-הנוֹף מתכתבת ברוחותיהם של היוֹשבים שם. זה נווה-המעשה של הרומן “שיבת יליד-המקום”.

פרק אחד מתאר אשה ישרת-קוֹמה, העומדת בליל-נובמבר אפל על רמה בלב-הערבה, גבּה אל הרוח, ולראשה מטפחת גדולה לשמירה מפני הקוֹר. ואין שם מאור בלתי-אם גחלים לוחשות אחדות, שנשארו ממדוּרת-נודד אי-שהוא למטה (טעם עומדה שם בשעה ההיא מתגלה בהמשך-הסיפור, ולנו אין פה עניין אלא בבני-הרעש המגיעים אליה).

"אפשר היה לסבור, לא בלי נימוק, שהיא היתה מקשיבה לרוח אשר גבר קמעה עם התקדמות הלילה ותפס את תשומת-לבה. אכן, דומה שהרוח היה יאה לנוף הזה כמו שהנוף היה יאה לשעה הזאת. חלק מן הטוֹן שלו היה יחיד ומיוחד; מה שנשמע שם, אי-אפשר היה לשמעו בשום מקום אחר. משבים קטועים, בסדרות טורדות אין-מיספר, רדפו זה את זה מן המערב הצפוני, ואיש-איש מהם באוּצוֹ ועוברוֹ, קול-לכתוֹ נתפצל לשלושה קולות. אפשר היה להבחין מתוכו תווי סוֹפּרן, טנוֹר ובס. הדילוג הכללי של צרור-הקולות על פני שקיעין ובליטין הפיק את התצליל הכבד-ביותר של הנהימה. אחרי-כן אפשר היה להאזין את ההמיה הבאריטונית של עץ-אֶדר. בנמיכות מאלה לכוח, בגובה מהם לתצליל, התאמץ קול מדולדל אחד להשמיע ניגון צרוד, והוא הטון המקומי המיוחד, שהזכרנוהו לעיל. יותר דק וקשה-מהיתפס היה מן השניים הקודמים, אבל פי-כמה עז היה הרושם שלו משל אחיו. עצור היה בתוכו מה שאפשר לכנותו הסגוּליוּת הלשוֹנית של הערבה; ומפני שלא ניתן להישמע בשום מקום בארץ מחוץ לערבה זו, אפשר לשימוֹ הסבר-מה למתיחות-נפשה של האשה, מתיחות ממושכת בלי-הפוגה.

"במשך כל נשיבתם של רוחות-נובמבר אלה, ממללי-התלונה, דמה אותו הקול המיוחד דמיון רב לחורבת זימרה אנושית, המשתיירת בגרונו של בן-תשעים. היה זה לחש בלה, יבש, יתמשל כקירקוש-נייר, והוא חלף על פני האוזן ונגע בה בחיתוך ברור, עד שמי שהורגל בו, יכול היה להכיר מה זוטות חומריוֹת הולידוהו כאילו מיששם ביד. היתה זו תולדה מלוּכדת לסיבות צמחיות, זעירות לאין-סוף, והן לא ענפים, עלים, פירות, אצבעות-עשב, כדורי-חוחים, כריכוֹת, אף לא אזוֹב. היו אלה פעמוניות-ערבה חנוטות מן הקיץ שעבר; בקדמותן היו רכות וארגמניוֹת וניטל צבען על ידי גשמי חג-מיכאל (סוף נובמבר), והן נתייבשו על ידי שמש-אוקטובר עד היותן קליפות מתות. צליל אחד מאלו היווה רחש כה נמוך עד שגם רעישת מאות מהן באחדותן חרגה אך במעט-מן המעט מעבר לדממה, והקולות של רבבותיהן מן המדרון כולו הגיעו אל אוזן-האשה כחטימה כמושה, עולה למקוטעין. בחוש פנימי צפתה נפש-אדם את הציבור של המוני-ההמונים האלה, אין-ספוֹר, והרגישה כי כל אחת ואחת מן החצוצרות הזעירות הללו נתפשה, נפלשה, שוּפשפה וּפוּנתה על ידי הרוח ביסוֹדיוּת כאילו היתה עצוּמת-מידות כלוֹע הר-געש…

"פתאום, מן הרמה, הוּצק לתוך כל המילוּל הפּראי הזה של הלילה, קול אשר כה התמזג בטבעיוּת עם השאָר, עד שתחילתו ואחריתו לא הורגשו כלל. התלים, השיחים ופעמוֹניות-הערבה, הם ששברו את הדממה מקוֹדם. עכשו עשתה האשה כמוֹהם, והברתה שלה לא היתה אלא כפלג-פסוק עוד אחד בהרצאתם שלהם; זרוּקה על-פני הרוחות, נשתזרה עמן, ועמן יחד פרחה ונמוֹגה.

“היתה הברתה אנחת-נכאים ממושכת, ילידת אותו הסוד בנפשה אשר הוליך אותה לכאן. היה בכך משום חיל שבהתפרקוּת, כאילו על ידי פליטת הקול ההוא קראה תבונת-האשה דרור לדבר שלא יכלה לשעבּדוֹ למצוותה.”

פעמוני-סוסים מוסיקליים    🔗

תומאס הארדי נולד ב-1840 ומת ב-1928. נעוריו נעוצים בדרכי-חיים שעדיין נשתמרו בהם מסורות והרגלים מן המאה ה-18 ואפילו מדורות קודמים לזו – בייחוד כך במקומות רחוקים ממרכזי מלוכה ותעשייה, כגון חבל-ואֶסאֶכס שלו, ששימש מדגרה לגופי-סיפוריו: וצבא-חייו נגס יותר מרבע במאה ה-20.

ברומן שלו, “אנשי-יער”, מתואר דבר אשר גם בילדותו היה כליה, אך בכל-זאת לא נכחד מן המציאות.

שני צמדי-סוסים מושכים עגלה, נושאת גזעי-קורות כבדים. לראשי ארבעת הסוסים קשורים ששה-עשר פעמונים, שהם מסודרים בשתי אוקטאבות. צלצולם המוסיקלי בלילה ובערפל נועד להזהיר מרחוק כלי רכב ונסיעה הבאים מנגד, שיימנעוּ מהיכנס אל רחובות-מעבר צרים בעיירות שבדרך, לבל יצטרכו לשוּב אחור מפני זו העגלה הרחבה, הכבדה, העמוסה לעייפה.

אך אזהרה זו לא תמיד מועילה. בעבור העגלה בליל-חשיכה דרך סימטת-כפר צרה, הנה לקראתה שני מאורות של מרכבת-נוסעים, ומאחוריה – מרכבה עוד אחת, מלאה מזוודות ותיבות. ופורץ ריב עצום בין בעל-העגלה ובין בעל-המרכבות… דור קרוֹנוֹת-הסוסים כדור המכוניות.

הצומח אומר שירה וארץ מתגלגלת מזרחה וכוכבים – מערבה    🔗

"גבעת-נוֹרקוֹם… היתה אחת-הנקודות המקנות לעוֹבר-אוֹרח הרגשה כי הוא עומד לפני ישוּת מן הישוּיוֹת המעטות עלי-אדמות שאינן עתידות ליחרב. היתה זו גבנוּנית, בת בלי קוים חתוכים, של גיר ועפר – דוגמה פשוטה לאותן בליטות הכדור חלקות-המיתווה, אשר ביום-מהומה, בהתמוטט ונפוֹל רמוֹת יותר שגיבות ופסגות-גרענת מסחררות – סיכויים להן לעמוד אֵיתן.

“הגבעה” בצלעה הצפונית מכוסה היתה מטע עתיק ומרקיב של עצי-תאשור, אשר שוליו העליונים היוו אימרה לגולגולת-הכיפה – עיטרו כמו רעמה את התעגלותה הקמרית נגד הרקיע. בליל זה נתנו העצים הללו מחסה לשיפוע הדרומי מפני נשיבות-הרוח הקשות ביותר, שהכּו את היער והתלבטו בתוכו בקול-רטינה, או נשפכו מעל ענפיו המעטירים בנהמה מוחלשת.העלים היבשים בשוחה מתחת בּיעבּעו ורתחו באלה הרוחות, ולשון-אוויר לעתים נישלה אחדים מהם ושילחה אותם עוּף-וסוֹב על פני העשב. קבוצה או קבוצותיים מבין האחרונים-לגוויעה במחנה העלים המתים שמרו בעצם-החורף על הזלזלים אשר נשאו אותם, וכנופלם טפחו בגזעים בדפיקות נמרצות.

"בין זו הגבעה, שהיא חציה מיוערת וחציה עירוּמה ובין האופק השותק, המעורפל, אשר פסגת-הגבעה השקיפה אל-מולה באפס-בהירות, נפרשׂ מישטח-רזים של צל אין-תכוֹן – והקולות העולים משם רמזו כי מה שטמון בתוכו דומה במיעוט-דמות למראות הנראים כאן. העשבים הדקים, אשר פחות או יותר עטפו את הגבעה, היתה בהם יד-הרוח בנשיבות בנות כוח שונה, כמעט בנות טיב שונה – האחת משפשפת את חניתות-העשב בכובד-יד, רעוּתה עודרת בהם בדקירות, ועוד אחת סורקת אותם כמו מטאטא רך. מעשה אינסטינקטיבי הוא במין-האדם לעמוד ולהאזין, וללמוד איך העצים מימין והעצים משמאל מייללים או מזמרים זה לזה באנטיפוניות של מקהלות-כנסייה; כיצד משׂוּכּוֹת ושאר צורות-צומח, אשר פניהן נגד הרוח, תופסות את הרינה ומנמכות אותה עד לבכיית רחמים; וכיצד המשב הנחפז צולל אז דרומה, ולא עוד יישמע.

"הרקיע היה בהיר – בהיר להפליא – והתנוצצות הכוכבים נדמתה כפעימת גוף אחד, וכולם מונים עתותיהם על פי דופק אחד. כוכב-הצפון עמד במישרין מול עין-הרוח, ומאז שעת-הערב, הקיפהו עיש מבחוץ כלפי מזרח עד שנמצא עכשיו בזווית ניצבת בייחס לשיא-השחק. שוני בגווני הכוכבים – שבאנגליה קוראים על-אודותיו יותר משרואים אותו – פה באמת נגלה בעליל. יפעת-המלכות של אַברק דקרה את העין בנוגה פלדי, אלפא שבעגלה צהוב היה, ורודף-כימה שבשור וכתף-הענק שבכסיל זרחו באודם-שלהבת.

"מי שעומדים על גבעה בחצי-לילה בהיר כגון זה, נהיית להם התגלגלוּת עולמנו מזרחה כמעט בגדר תנועה מוחשית. הרגשה זו אפשר היא נגרמת על ידי גלישת הכוכבים הפאנארוֹמית על פני עצמים ארציים, הנתפסת אחרי רגעי-דממה ספוּרים; או על ידי חזוּת-חלל משופרת, המתקבלת ברוּם-גבעה; או על ידי הרוח; או על ידי בדידות. יהיה מקוֹרה אשר יהיה, הרושם של נסיעה הלאה הוא מובהק ויש לו שיהוּי. הפּוֹאֶסיה שבתנועה היא אימרה שרבים מגלגלים בה, ואולם כדי ליהנות מן הצורה האֶפית של עונג-רוח זה, מן הצורך לעמוד על גבעה בשעת-לילה בין חצוֹת לשחר; ואחרי אשר רחב לבך מתוך הרגשת בדלוּת (ד' צרויה) מן המוני האנוֹשות המתוּרבּתת, העטופים בחלומות ואינם משגיחים בהליכי השעה הזאת, תן דעתך, ממושכות והשקט, להתקדמותך בפאֵר דרך הכוכבים. אחרי צפיה לילית כזאת, קשה לחזור אל חיי-האדמה, וכמעט לא ייאָמן כי אותה תודעת נסיעת-מלכוּת נבעה מבית-חומר אנוֹשי קטן.

“פתאום, התחילה סדרת-קולות להישמע במקום הזה מול השמיים; ולקולות צלילוּת אשר לא תימצא ברוּח, ומישטר להם אשר אין לבקשוֹ במערכות-הטבע. היו אלה צלילים מן החליל של האיכּר אוֹק”…( – מתוך“הרחק מן ההמוֹן המטוֹרף”).

הצבת עלילות בני-אדם ורגשותיהם על רקע של מנגינת יצורי-טבע בחיק התגלגלות כדור-הארץ ומסעות-הכוכבים – שזירת טבע-אנוש-וגורלו עם טבע-תבל וגורלה – ברומנים של הארדי, היא בבואה לפילוסופיה של זה האמן: אותו ההכרח המסיע את הכוכבים במסילותם מסיע את בני-האדם בדרכי-חייהם; אותה מידת השׁוֹני שבין יצורי-תבל חלה גם על טבעי בני-אדם – ואולי מכאן המקריוּת שבמאורעות-תבל וקורות-אדם חרף החוקיות הכּוֹל-חובקת: שכוכב בכוכב יתנגש ויתפוצץ, שיחידים ושבטים, אחד שרצים ואחד בני-אדם, יחריבו אלו את אלו; שגוש-סלע מאריך ימים ופרח נובל תיכף לפריחתו; שגם זיווּג-חשק בין נאהבים יש ונהפך לרועץ לשניהם. לא חמלה ולא רישעות, לא צידקוּת ולא שטניוּת, שולטות בבריאה. רק בלבותינו יציצו ניצוצות של רחמים, של קבלת-עול מרצון, של הבנה לרגשותיהם של יצורים חיים זולתנו.

זיקתו של הארדי – בתורת חניך-ארדיכלות – לתפארת בתי-כנסייה עתיקים; אהדתו לטקסים תמימים בעיירות נאות-מולדתו (גם לעת-שיבה התבטא: “הלוואי והייתי מנגן-עוגב כנסייתי”) – – אין לפרשן כנהייה אחר דתיוּת.

משלושת הכללים הגדולים שהציב פּאוּלוּס בתורתו – “ועתה תעמודנה שלש-אלה, אמונה, תקווה ואהבה, והגדולה בהן היא האהבה” – אצל הארדי נהרסה אמונה על ידי התפיסה כי גרמי-שמיים וכל החי בארץ, הכרח אחד ומקרה אחד להם; נתמעכה תקווה בשל הסתכלות גלויית-עין בכל הטורפנות והבזבזנות שבטבע ובתולדות-אדם. נשתייר לו רק הכלל האחרון, אהבה, במובן הפּאוּליני המיוחד: סבלנות, חנינה, ותרנות, אפס-קנאה ואי-יהירות. והוא שהאיר את מלאכתו הספרותית.