הרשוני נא, קוראים נכבדים, לפתוח במשל פי.

מעשה בבתולה בוגרת אחת יתומה ועניה שהגיעה לפרקה, ונוסף על זה היה כל גופה צריך בדיקה, אבל לא היה לה שום נדוניא ועל כן לא נמצא לה חתן. פתאם נמצא לה בן-זוגה על ידי דוֹד עשיר. הדוד הזה לא היה דודה של הכלה הבוגרת, אבל דודו של החתן, שישב (היינו החתן) בעיר אחרת ומעולם לא שמע שם הכלה, ותחתיה נשא עיניו לכלה אחרת גם כן עניה, שנודעה לו מימי נעוריו, אך מכיון שבא לו דודו העשיר ונותן לו נדוניא הרבה, מהר ונשא לו את הבוגרת העניה הנ"ל בלא כל בדיקה.

התבינו את המשל הזה? מובטחני בכם, כי כלכם תתפלאו ותאמרו: מה ענין דודו של החתן להכלה הבוגרת הזרה לו, ומדוע לא היתה אפשרות להחתן לארש לו בהנדוניא שקבל מאת דודו את הכלה השניה, שנשא כבר עיניו אליה? הנני מודה לפניכם, כי גם אני איני מבין זאת, רק ה' יוסף ראָזענטהאל, בעל-המאמר “על דבר ארגנטינא” (“המליץ תרנ”ב, נו' 43), מבין אותו היטב.

ה' ראזענטהאל שואל: “היש מקוה לרבבות אלפי אחינו למצוא מנוחה וחיים בארץ קדשנו?” הוא מותיב לה והוא מפרק לה: “בתחלת התעורר רעיון ישוב א”י בעולם עמדו פרקליטים גדולים לרעיון הזה וכו‘, שכחו תבל ומלואה, כל סדרי הטבע וההיסטוריה וכו’, בטרם עמד מושב אחד בא“י על כנו דמו כי הנקלה יהי למצוא מנוחות שאננות בארץ קדשנו וכו', אולם כל החלומות והדמיונות האלה נשברו כשבר נבל יוצרים ע”י המציאות שהראתה בפועל, כי ארץ-ישראל בעת הזאת אינה מסוגלת בשום אופן לישיבת עניים אף יחידים ולישיבת המון גדול אף עשירים (sic!) וכו‘. יחוס ארץ-ישראל לכלל האומה הוא ממש להפך ממה שחשבו בעלי-הדמיון בקרבנו וכו’, כי אם יחוס הנושע להמושיע וכו' היא צריכה לעזרה מעשירי חוץ-לארץ. על פי הדברים האלה ארץ-ישראל יוצאת בהחלט מכל המקומות אשר הנודדים יכולים לשאת עיניהם אליהם (ילמדנו רבינו, איה הוא המקום בכל כדור הארץ שרבבות אלפי אחינו יכולים למצוא מנוחה וחיים על ידי עבודה לבד, בלי כסף?). את כל זה ראה ונתן אל לבו האיש הדגול מרבבה נדיב הנדיבים באראָן הירש יחיה (כפי שדרשתי וחקרתי בכל מיני חקירה ודרישה נוכחתי, שהבארון הזה אינו מראשי ממשלת ארגנטינא או אחד מיוצאי חלציהם, אך יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב, וא"כ הוא דודו של החתן ולא דודה של הכלה!) לא פנה לאמעריקא הצפונית ולא לפלשתינא, כי אם בקש ומצא ארץ חדשה וכו' ארץ ארגנטינא וכו' והקדיש סך עצום וכו' לתכלית גבוהה הזאת".

מה נפלא ההגיון הזה! ראה הבארון-הירש כי ארץ-ישראל צריכה לעזרה מעשירי חוץ-לארץ, על כן הקדיש סך עצום לישוב ארגנטינא!

הוא אשר דברתי, כי אך ה' ראזענטהאל מבין את המשל שהצגתי בראש מאמרי זה.

והנה לכאורה היה מקום להתפלא על ה' ראזענטהאל, האומר בפשיטות כי מתחלה דמו כי נקל יהיה למצוא מנוחות שאננות בארץ-קדשנו ויחוס ארץ-ישראל להעם הוא כמו יחוס המושיע להנושע, ופרקליטי הרעיון דמו כי איננו חסר כי אם למלאות הרי ישראל השוממים אדם, - ולשאל אותו: מנא הני מילי? כפי שאני זוכר היו כל דברי הסופרים בענין זה אך אל העשירים שבעם, שהם יישרו את הדרך לפנינו. עוד בשנת תרמ"א, בראשית צמיחת הרעיון, אמרתי במאמרי “על ישראל ועל ארצו” (“השחר” שנה י', חוברת שמינית): “עלינו להשתדל לקנות אחוזות בארץ אבותינו”. אבל על שאלה זו יש תשובה, והיא, כי ה' ראזענטהאל, כפי הנראה, לא היה קורא את הדברים הנאמרים בענין הישוב.

אלא אי קשיא הא קשיא, שה' ראזענטהאל, שקרא הרבה ושנה הרבה, תולה את קלקלת גדולי עמנו בארץ-ישראל ומהפך את המסובב לסבה ואומר, שארץ-ישראל בעת הזאת אינה מסוגלת לישיבת יחידים אף עניים ולישיבת המון גדול אף עשירים. אמת היא, שאין לעני עתה מה לעשות בארץ-ישראל, וגם אם יבואו עשירים רבים תכבד עליהם הכניסה, ואם יכנסו ישיגו בקושי גדול אדמה עם שטרי-מכירה ורשות לבנינים. אבל מי אשם בזה אם לא הדודים העשירים? זה איזו שנים נוסעים צירי דודנו העשיר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בבקשה לקחת מידם אוצרות זהב וליסד אלפי בתי-ספר בעד המון בני-ישראל. ואיש לא פנה אל מנחתם, עד שבאו לקצה הארץ, לארגנטינא, והחליפו בתי-הספר בעד אחוזות אדמה. ומדוע לא באו צירי הדוד העשיר ההוא, או דוד עשיר אחר, לממשלת תוגרמה לקנות מידה אחוזות גדולות בארץ-ישראל, בעבר הירדן ובסוריא? הלא אז היו כל המכשולים מורמים מן הדרך מעיקרם, וארץ-ישראל היתה מסוגלת גם לעניים גם לעשירים? האם לא היתה ממשלת תוגרמה מוכרת אחוזותיה, כמו שממשלת ארגנטינא עושה? לפחות, היתה באפשרות לנסות דבר אל ממשלת תוגרמה בזה ולשאול את פיה, ואיזו נחיצות היתה לשאת עין לקצה הארץ, לארגנטינא? האמנם נתברר הדבר, כי ארץ-ישראל אינה מוכשרת לישוב? אפשר שכן היא באמת דעת קארל עמיל פראנצאָז, הד“ר לאֶווענטהאל ויוסף ראזענטהאל, אך נשמע נא מה בפי יותר בקיאים מהם, שתרו את הארץ לארכה ולרחבה. שובערט (תר את הארץ בשנת 1837) אומר: איזו אדמה יכולה להיות על-פי הטבע יותר פוריה ויותר מוכשרת לעבודה מפלשתינא? מי שראה את עושר צמח הארץ על הכרמל, על קצה המדבר, את עמק יזרעאל ועמק הירדן הנחפים בירקרק דשא, והרי תבור, חופי ימי טבריא ומרום, אשר תחסר להם רק יד עובדת, הוא יאמר כי אין על פני חצי כדור ארצנו זה ארץ יותר מוכשרת לתחיה מפלשתינא. וואַן דע וועלר (תר את הארץ בשנת 1851) אומר: יש לאדמת פלשתינא כל התנאים הנחוצים לארץ להוציא את הצמחים היותר טובים, גערגארד פאֶן ראטה (תר את הארץ בשנת 1881) אומר: החטה והשעורה היותר טובה צומחת לפעמים על שטח הארץ המכוסה באבנים. נוסע אחר יאמר: פלשתינא וביחוד שפלת פלשתים אין בהן אף החלק העשירי מן העם שהיה יכול לשבת בהן. עציה הפוריים צריכים בעצמם לדאוג על נפשם, ומימיה, מאין דואג להם, מפכים מתחת לארץ תחת להשקות את פני האדמה (כל המקורים האלה לקוחים מן המאסף “Сіои`ь” שנדפס בשנה זו בפטרבורג, צד 41, 42 ). דברי אָליפהאנט על ארץ הגלעד וטוב אדמת עבר הירדן ידועים. שדמות “עקרון” וכרמי “ראשון-לציון” ו”גדרה" הראו למדי, כי יש שכר גם לעובדי אדמת ארץ-הקדש גם במחסור ותחת עול קשה. אם כן הדרא קושיא לדוכתה, מדוע לא נסה עוד שום בעל בעמנו לפנות ישר לממשלת תוגרמה על-דבר אחוזות בארץ-ישראל כמו שפנו לארגנטינא? אם הדוד העשיר, או ממשפט קדום ביחס לארץ-הקדם, או מפני שנפתה לבו אחרי השדכנים המקיפים אותו¹, כלאווענטהאל שיצא עתה טבעו בעולם לכבוד ותהלה, או מפני שחפץ לשים קץ לההיסטוריה של ישראל למען תאלם לנצח, או מסבות אחרות הגלויות רק לו – חשקה נפשו בארץ בני השפאנים והיעזואיטים, אם עשירי עמנו בלונדון, פאריז, ברלין, וויען ופטרבורג, שכלם ביחד יכולים לעשות יותר ממה שעושה הבארון הירש, יושבים בחבוק-ידים ומוחאים כף מרחוק לדרשות קארל עמיל פראנצאָז, אשר אהבתו לישראל ואהבתי אני לבני טיבעט במאזנים ישאו יחד – אל תבוש ארץ-ישראל ע"י זאת…

אבל לא במהרה יבוא קץ להיסטוריה של ישראל, על אף שואפיה, והיא, הגדולה והנכבדה מכל הדודים יחדיו, תתן לאיש כמפעלו…