ובכן – finite la comedia!

ובכל היקר, ובכל הקדוש לכם משביע אני אתכם, חביבי, שלא תחשבו, שנתכוונתי כלפי הקונגרס התשיעי. אף-על-פי שאם מותר לומר את האמת, היה בקונגרס זה הרבה, הרבה מאותו החומר המשובח, שממנו קומידיות נבראות… ביחוד מצוין היה הסוף, – ממש סוף אנקדוטי. הוא מזכירני אותו החתן המפורסם, שלא רצה לומר תחת החופה את המלה “לי”. באמת היה הדבר סוד גלוי והכל ידעו בעיירה, שהשדוך לא מצא חן בעיניו מלכתחלה, אלא שמפני כבוד הבריות ומפני דרכי שלום הסכים בעל-כרחו ונתפשר עם המחותנים בדבר מזונות, נדוניא ושאר ה“מכשירים”. למראית-עין היה הכל מוכן לסעודה ולחופה: המחותנים היו כולם לבושים בגדי שבת ויום-טוב, “כלי-הזמר” מנגנים, השושבינים מובילים את החתן-כלה תחת החופה הפרושה. הרב המסדר את הקדושין מתחיל לומר בקול רם את הנוסח הידוע והחתן חוזר אחריו מלה במלה: “הרי” – “הרי”, “את” – “את”, “מקודשת” – “מקודשת”, “לי”… אומר המסדר – והחתן שותק. “נו” – אומר הרב – והחתן שותק. “נו, נו” – והוא שותק. “לי” – העירו אותו השושבינים – והוא שותק. “לי” – קרא אבי הכלה בקול. – אי אפשר ב“לי” – אומר אז החתן. – אמרו אתם “לי”, אני לא אומר… – היתכן, גזלן, בשעה האחרונה, ברגע האחרון, שחוק לבריות, והיכן היית קודם, מפני-מה לא הודעת קודם? – ועוד ועוד בסגנון הזה. אבל לכו ודברו אל העצים ואל האבנים, – הוא באחת: “לי” לא יאמר. וכך הוה – שלא אמר.

ומה היה אחר-כך?

בזה שונות הגרסאות. גרסא אחת אומרת, שהמחותנים חטפו בחור מן הבא בידם, שנאות לומר “לי”, ודחפוהו אל תחת החופה – ואמר, והמחותנים יצאו במחול לקראתו ו“כלי-הזמר” נגנו והשמחה לא נשבתה… ויש גורסים גרסא אחרת גרועה מזו: “בטלה הכלה וחזרה הבתולה” – ובטל השדוך.

ויותר שאני מתבונן אל פרטי הקונגרס התשיעי יותר הוא מזכירני את האנקדוטה הזו: כמדומה לך, הכל היה מוכן ומזומן מראש, אבל דוקא ברגע האחרון לא אבו ה“חתנים” לומר “לי”… צעקו ה“מחותנים”: היתכן? ברגע האחרון, שחוק לבריות, והיכן הייתם לפני שעה? ומפני-מה לא ידעתם מקודם… אבל – לך דבר אל העצים ואל האבנים: האשכנזים תקיפים בדעתם הם ועומדים בדבורם. לא אבו לומר “לי” – ולא אמרו –

“בטלה הכלה וחזרה הבתולה”– ובטל השדוך.

ויודע אני מה שיספרו לי ואיך יבארו לי את החזיון הזה ויוכיחו, שיש בו הרבה מן הצער ומיסורי-הנפש של האם האמתית, אשר מרוב אהבתה ומסירות-נפשה לבן יקיר לה לא יכלה לומר: “גזורו”! – והפסידה את משפטה, בעוד שהאם המדומה לא חסה על הילד ובשויון-נפש אמרה: “גם לי גם לך לא יהיה גזורו!” – ובאמת, אוי ואבוי לבעל-הדין, אם ברגע הדרוש, בעידן ריתחא, כשהוטל הגורל על כפות-המאזנים וצריך להכריע את הכף ויהי מה – אינו יכול להכריע מפני איזה טעם שיהיה, אינו תקיף בדעתו לומר: “גם לי, גם לך לא יהיה – גזורו!” – מראש אפשר להחליט, שלא יצא זכאי בדינו ויזכה בדין מתנגדו, שיש לו האומץ לבטא את ההברה החזקה ההיא: “גזורו!” – אבל יודע אני גם-כן, כי מאותו רגע, שבו הסכימה האם למסור את “הילד החי” ל“צרתה”, כבר מחויבת היא על פי השכל, אם לא על-פי הדין, להחזיק בידה ולהיות זהירה בכבודה, שלא לקפח פרנסתה, שלא להקטינה ולהרעימה, כדי שלא יתנזק על-ידי זה בנה החי… והצער הזה, לנהוג כבוד ב“צרתה”, שהשתמשה באמצעי בלתי-מנומס כזה כדי לזכות במשפטה, גדול הוא אולי מן הצער של ההחלטה הראשונה למסור לה את הילד החי… אבל מה לעשות, והוא תולדה מחויבת מן ההסכמה הראשונה – שלא לגזור את הילד. מה לעשות? בן-דעת צריך להיות מתון ו“מודרג” אפילו בעידן ריתחא, אפילו בשעה שהפסיד את משפטו ויצא חייב בדין… ומטעם זה אין אני יכול להסכים לנוסח-ווילנא של המכתב החוזר אל צירי הקונגרס, שבו הטעימו העומדים בראשי הציוניים שברוסיה עוד הפעם בכל תוקף, “כי מדרכם, שהלכו בה לפני הקונגרס, לא יסורו עד אשר יעלה בידם למנות בראש התנועה הנהגה, שתהיה ראויה לשמה ולתפקידה” וכו'. כלומר: הם ימשיכו את ההתנגדות לההנהגה של עכשיו… כמדומה אני, כי מכיון שהסכימו, שלעת-עתה ישאר “הכל כדאשתקד”, כ“לפני מתן תורה”, צריך להיות “הגיוני” ועד הקונגרס הבא אין מן הראוי אפילו להזכיר את כל הפולמוס הזה.

ובכלל מן הראוי היה שלא לדבר כלל על הקונגרס האחרון, מפני שגם הוא מאלה, שעליהם נאמר: aut bene, aut Hihil ומכיון שלטוב אי-אפשר להזכירו, בשום אופן אי-אפשר להזכירו, מוטב שלא לספר אחריו כלל. ובעצמי רציתי לקיים את הדבר הזה ושלא להעלות אותו הפעם על “מחשבותי” כלל, אלא שיש מקים שבהם, לפי דברי המשורר הרומי, “קשה שלא לכתוב סטירות”. ובכל חפצי למנוע את עצמי מן ה“אזכרה” הזכרתיו בלי משים. הצד המגוחך שבו הוא כל-כך מרובה, עד כי מעצמו הוא מתפרץ על הגליון. העברתי קו תחת שתי המלים האלו, ובכוונה. כי לא הרי הצדדים השליליים שבקונגרס המשונה הזה כהגחכנות שבו. צדדים שליליים כבר היו, ברוך-השם, גם בקונגרסים הקודמים, אבל אין לך דבר המזיק למוסד כזה כהגחכנות. רוצים אתם לאבד מוסד כזה, לכלותו, להרסו, להחריבו – זלזלו בו, עשוהו לצחוק בעיני הבריות – ומאליו יבטל. והצד המגוחך שבקונגרס הזה – למה נכחד? – היה כל-כך עב וגס, עד שקשה שלא לכתוב סטירה. ובודאי היה המחזה עוד יותר מגוחך אילמלא היה כל-כך מעציב. “אבא, אתה צוחק? – אוי ואבוי לצחוקך!” –

אוי ואבוי לצחוק הזה, ומה גם לאיש כמוני, שראה את הקונגרסים הראשונים בשלותם, בכבודם, בכל זהרם, והוא אוהב אותם ומאמין בהם, מאמין בקיומם, בנחיצותם, בפעולותיהם, בכחם, בכח-המושך שלהם, וכמעט שהיו לו חטיבה בפני עצמה, מטרה בפני עצמה, “ציוניות” בפני עצמה, ובכל אופן עיקר אחד מעיקרי הציוניות. עלי לבי דוי עתה, עד לחריקת-שנים, עד לדמעת-עינים:

איכה יועם זהב אצלנו!

יצחקו מי שיכולים עדיין לצחוק על ענינים כאלה – אני לא אצחק, ומוטב שלא אדבר על הקונגרס כלל, שלא אזכירהו לגמרי.

ובכן לא אליו נתכוונתי בפתיחת מאמרי: “סוף הקומידיה”. אני נתכוונתי במלות אלו אל קומידיה אחרת של דברי-הימים – אל זו הקומידיה של התגלות הציר הצפוני, שנגמרה כל-כך במהרה ובאופן כל-כך מגונה.

עוֹד לֹֹא הסְפִּיקָה לִפְרֹחַ

וּכְבַר נָבְלָה בַּאֲבִיב יָמֶיהָ, –

כמו ששרים ברומאנס אחד קדמוני. “אפירה מדעית” זו עדיין לא הספיקה להתפתח כל צרכה, רק זה עתה התחילו לכרכר סביבה – וכבר נתנוולה. היה “קוק” – ואינו, היה “פירי” – ואינו. קוק, שפקח היה, בעל-אשה ובעל-תכלית, לקח ממאמיניו “אפותיקי” יפה ונתעלם מן העין. ואת פירי קרה “מעשה” עוד יותר יפה. מכיון שהיה רווק הביאה לו ההתגלות שדוך טוב (הוי, כמה טוב להיות רווק!) במושג האמיריקני: בתו של איזה מיליארדר, ש“נתלהבה” לציר הצפוני או מן הציר הצפוני. ויום-החתונה, כיאות לחתונתו של תייר הציר הצפוני, היה יום קר של חורף. והתייר שלנו, שיצא שלם בכל רמ"ח אבריו מן הקרירות הנוראות של ירכתי צפון ולא התקרר אפילו על הציר גופו, – כאילו להכעיס, הקפיא הפעם את… חוטמו. פשוט, חוטמו קפא כשנסע בעגלה פרסאות אחדות מחוץ לעיר – למקום חתונתו. ואם יפה אמרו חכמים, כי “מן הנשגב עד המגוחך רק צעד אחד”, הנה מן הציר הצפוני עד… חוטם נקפא עוד פחות מזה.

כך נגמרה זו הקומידיה של התגלות הציר הצפוני, שהרעישה כל-כך את הלבבות. והעולם מרגיש עתה איזו ריקנות ושממון. ומה טוב שהזמין לנו הקדוש-ברוך-הוא ענין אחר לענות בו – משפטה של יאנינה בורובסקא בקראקא, מעין משפטה של מרת שטיינהייל הידועה בפאַריז. ואולי עוד יש יתרון למשפט האחרון על הראשון, כי בו, במשפט הזה של קראקא, חוץ מ“הני מילי מעליותא” של כל משפטי-נאופים: דם ואש וסודות מחדר-המטות – יש גם תערובת של פרובוקאציה. והרי זמה ופרובוקאציה הם שני עמודי-התוך, שעליהם עומד המשטר החברותי שבימינו. – פרובוקאציה בפני עצמה כבר היתה, אמנם, מעט לזרא, ומאז הרבה בורציב הידוע להשתמש בכלי-זינו ניטל ממנו הודו. הוא המליח את תבשילו יותר מדי והופסד – טעמו. אבל פרובוקאציה מתובלת בזמה – שאני; התבלין האלה עוד גם עתה מוסיפים הם חריפות למשפטים כאלה. ולא יפלא, איפוא, אם המשפט הזה הפנה אליו את תשומת-לבו של הקהל וכל העתונים מלאים בו על כל גדותיהם ומספרים לבקרים את כל פרטיו ופרטי-פרטיו. ואפילו העתונות הכשרה שלנו גם היא, במחילה, מרקדת אחריהם. התחזק והתחזק, למשל, “הזמן” בימים הראשונים של המשפט ולא טפל בו – ולסוף לא עמד בנסיון והביא גם הוא מטעמים לקוראיו מפרטי ה“כרוניקה הסקאנדאלית” ההיא. ומכל-שכן העתונות הז’רגונית שלנו, שזוהי, כביכול, גאותה, כי עומדת היא על “פסגת העתונות” ואינה מחסרת, חלילה, אפילו כקוצו של יו“ד ממה שבא בעתוני העמים, – היא בודאי ש”מחויבת" היא לספר לקוראיה את כל פרטי-הפרטים של המעשה בנואף ונואפת. ואין אני מאשים, חלילה, את העתונים האלה. אפשר שהצדק אתם ועתון, אפילו לבני-ישראל, כך צריך הוא להיות. ומה לעשות – ונתקיים גם בנו ה“כתוב”: “בני אדם אנו וכל מה ששיך לבני-אדם אינו מוזר גם לנו”. ומכיון שרוב-העולם מתענין עכשיו ביותר בזמה ופרובוקאציה – אף אני חייבים להמציא לקוראינו “סחורה” זו מן המובחר. והיתה לי בימים האלה שיחה עם אחד מבני עמנו, עורכו של עתון פרוגרסיבי גדול, אחד מטובי העתונים בלשון-המדינה באחת מערי-הנגב, שהיא מרובה באוכלסי ישראל ובציוניים מכל המינים ורוב קוראיו הם “משלנו”. שיחתנו נסבה על מאמר בדבר הועידה העברית-הקולטורית בברלין. אני דרשתי ממנו, שיתן למאמר כזה מקום בעתונו, והעורך פקפק בדבר והתנצל בחוסר מקום. בודאי, בחפץ-לב נכון הוא למלאות את דרישתנו הצודקת; אבל מה לעשות וחוסר-מקום בעוכריו? והרי אף אני מחויב להודות, שכמה שחשובה ועמדה זו, יש ענינים יותר נחוצים ממנה.

– למשל – אמרתי אני בלצון, – ענין-בורובסקא, שבכל יום ויום אתם מקציעים לו עמודים שלמים ונותנים עליו הרצאות מפורטות ואינכם מתאוננים כלל, כי צר לכם המקום בשבילו…

– האמנם? – השיב לי העורך – ומה דעתך אתה? איני מדבר על שאר הקוראים; אבל אפילו בין “ציוניך” מי הם המרובים: אלה המתענינים במשפטה של לבורובסקא או אלה, שיש להם ענין בועידה העברית-הקולטורית? – בתור עורך מנוסה, היודע את “קהלו”, יכול אני להבטיחך, שגם ב“ספירותיך” מתענינים יותר במשפט זה מב“ועידה” ובחשק יותר גדול יקראו את ה“הרצאות המפורטות” עליו משיקראו את הווכוחים בדבר תחית הלשון העברית…

מובן שכחשתי לו, אבל התגרדתי בקרחתי ובגבחתי ובלבי חשבתי: הלא אפשר שהצדק אתו.

ואם רואים אנחנו, שהעתונים הפרוגריסיביים בלשון-המדינה בעיר הבירה ובערי התחום, שהרוב המכריע של קוראיהם הוא, כידוע, משלנו, מבטלים כל-כך את עניני היהודים, אינם משגיחים בהם, כמעט שאינם מזכירים אותם, או שמזכירים אותם פעם ביובל כמי שכפאו שד, לאחר-יד, ודוקא מה שנוגע למצבנו האזרחי והמדיני כדי לצאת ידי חובת עתון פרוגריסיבי, בה בשעה שהם מרבים לדבר על כל דבר קל שבקלים שאירע בין הגויים והקוראים מבני-עמנו אינם מתאדמים מבושת למראה יחס כזה אל עמם, אינם מרגישים את כל הבוז ו“הבטול” שבשתיקה זו ואינם משתדלים שירגישו מוציאי העתונים האלה בהרגשתם שלהם…; אם רואים אנו, שהעתונים הז’רגוניים משתדלים אף הם להכניס לתוך “אוצרותיהם” את כל ה“חדשות האחרונות” מסוג זה… אם רואים אנו, שגם העתונות העברית שלנו אינה יכולה להתגבר על יצרה וגם היא עושה מעשי-נערות ומחקה את “אירופה” כביכול, – אם רואים אנחנו את כל אלה, צריכים אנו לבוא לידי מסקנה, שמסתמא כך צריך להיות. טבע עמנו כך הוא, שכל הנוגע אליו, אל נפשו, אל חייו, אל אינטרסיו היותר קרובים אליו, לא איכפת לו וחשובים לו דוקא אותם הענינים, שלכאורה אינם שייכים לו אפילו שייכות רחוקה. והרי באמת הדבר כן: משפטה של איזו “פרוצה”, שהרגה את עוגבה במדינה רחוקה, תופס אצלו מקום יותר חשוב מאשר… הועידה העברית, למשל…

ואם תמצא לאמר: גם זו לטובה. אחד מחסדי ה' עמנו, אחת מסגולות עמנו, אחד מסודות קיומנו הוא – הכשרון לשכוח את הרעות, את הפגעים, ולהתבדר, להשתעשע אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר… ולפעמים מסיח היהודי פתאום, בלי משים, אולי גם נגד רצונו, את דעתו מכל פגעיו וצרותיו – ו“מתחיל לחיות”. כאילו אין דבר, כאילו כך צריך להיות.

ועל דרך זו אני מבאר לי הרבה ממחזות חיינו בתקופה האחרונה. מכאן כל אותו הבולמוס של “עולם הזה”, שתקף עתה את אחינו, – כל אותו הבולמוס של האהבות וההתאהביות וגם, פשוט, מעשי-הזמה, הרדיפה אחרי תענוגות, הקולטוס של גופניות גסה וההוללות, שיש אצל כמה וכמה מצעירינו, ואפילו – האמת הלא ניתנת להאמר אף על אבא – אצל הבינונים והזקנים שבדור…

אומרים, שזוהי אחת מתוצאות הריאקציה של עכשיו ושהמחזה הזה כללי הוא ואף אצלן, אצל אומןת-העולם שאנו מתגוררים בתוכן, כך. אפשר. אבל כמדומה לי שאין להביא ראיה מהן. ריאקציה כללית לחוד ואנחנו לחוד. אומות-העולם אהבו תמיד לחיות חיים טובים, בשנים הרעות כבשנים הטובות. מעולם לא הפרישו את עצמן מתענוגי עולם-הזה; אבל אנחנו, עם של נזירים, של פרושים, של מסתפקים במועט, – מהיכן בא לנו פתאום זה הבולמוס של עולם-הזה? –

ובכלל הגויים – כלום אנו יכולים, כלום אנו רשאים ללמוד מהם? – ובנדון זה עולה תמיד על דעתי “קושית-העולם”: מפני-מה אומרים “שכור כלוט” ואין אומרים “שכור כנח”? כאורה הלא הכבוד של השכרות הראשונה שייך כולו לנח: הוא היה השכור הראשון, שהשתכר עד כדי המקרה הבלתי-נעים של חם, שבכל אופן הוא הרבה יותר אי-נעים מן המקרה של לוט… ואף-על-פי-כן תולים את הקלקלה בלוט ולא בנח! והעולם כידוע אינו משוגע ומסתמא יודע הוא מה שמדבר. – והתשובה על קושיא זו כך היא: נח אפשר שהיתה לו רשות לשתות מעט משקה. אמת הדבר, שעוד לא עברו ימים רבים אחרי המבול, טרם יבשה הארץ כדבעי, העולם חרב, הרבה ספינות נטרפו, הרבה ארמונות שקעו במצולות; כמה וכמה אוצרות וסגולות יקרות הלכו לאבוד ואלפי אנשים נבלעו במי-המבול; שממון וחורבן מסביב, מסביב. כן. “העולם” סבל הרבה, אבל הוא בעצמו, “רבי נח”, כמעט שלא סבל כלום. את אשתו ואת בניו ושלשת נשי בניו ו“כל החיה וכל הבהמה” שלו, את כל משפחתו ואת מעט רכושו, הכניס עמו לתיבתו, ובשטף המבול לא נתנזק כלל. ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם, וימח כל היקום, חרב העולם, – והוא ה“צדיק התמים”, לא ידע רע. וכיצא מן התבה, אחר ששקטו המים, אפשר שזכר באנחה את כל אלה שסבלו במי השטף, ואפשר שהצדיק עליהם את הדין כדרך כל אלה ה“יוצאים יבשים מן המים”, שאוהבים להצדיק את הדין על אלה, שלא הצליחו לצאת ביבשה מן הזרם וטבעו, ולומר עליהם, שהתחייבו בנפשם, שהם בעצמם אשמים הם באסונם, וכיוצא בזה; וגם זה אפשר, שלא זכר אותם כלל… איך שיהיה, נח הרגיש את עצמו בטוב: הוא נעשה בעל-הבית בסביבה ואת העולם חלק לבניו כפי ראות עיניו. שם הלמדן ישב על התורה ועל העבודה; יפת הפריץ עוסק בציד, ברכיבה, מתעניין באמניות היפות: בציור, במליצה וב“פלירט קל”; וחם עושה ואוכל, עושה ואינו מרגיש… איך שיהיה כל שלשת בניו התבססו כדבעי, כל אחד על-פי דרכו, וכל דאגה להם לא היתה לו. וכטוב עליו לבו שתה מעט מן היין, וכדרך הזקנים חטף אולי “כוס יתרה” – “וישת וישכר”, ולא עלה על לבו, שחם בנו יהיה כל-כך גס ומגושם, כל-כך מנוול, כל-כך “חם” במובן הפולני-הרוסי, עד כדי לעשות מה שעשה… לא, אין אני מאשים את נח על שכרותו. לבו היה טוב עליו – ולמה זה לא ירשה לעצמו לעת זקנתו כוס יין? – מה שאין כן לוט, שרק בדרך-נס נשאר בחיים, כל רכושו היה לשלל בימי המהפכה וגם כל משפחתו סבלה הרבה. הסביבה כולה נחרבה, דם ואש ותמרות עשן. ונשארו לו שתי בנות בוגרות ואיש אין בארץ. כי הבחורים – מהם אבדו בימי-הרעש ומהם ברחו מחוץ לגבולות סדום… ובמצב כזה – לשתות עד כדי להשתכר זוהי ממש חרפה. ובשביל כך תולים את הקלקלה בו ואומרים “שכור כלוט” ואין תולים את הקלקלה בנח. זה היתה לו רשות לשתות וזה לא היתה לו שום רשות…

ואנחנו מלמדים זכות על עצמנו ואומרים: לא אנחנו בלבד הסחנו את דעתנו מכל הענינים הרוחניים ועוסקים רק בעניני עולם הזה, אלא אף העמים שכנינו; אלה תולדות הריאקציה… אבל אנו אין לנו ללמוד מהם. להם יש הרשות להתהולל ולנו אין הרשות. להם יש הרשות, ראשית, מפני שדרכם בכך: נזירות, פרישות, הסתפקות – לא ירשו כזאת מאבותיהם; ושנית, לבם טוב עליהם, ממש טוב עליהם, כי מה הפסידו הם ומה הפסדנו אנחנו? – ואם אולי הפסידו – בכל אופן אין ההפסד שלהם בזו המדה שהפסדנו אנחנו. איני מדבר על אנשים פרטיים – אנשים פרטיים אף משלהם אפשר שהפסידו הרבה – אבל העם כולו? – העם כולו, אף-על-פי שעדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אין לכחד, שזכה הרבה, הרויח הרבה, הרויח בין בחומר ובין ברוח, ואם סבל – יצא הפסדו בשכרו. ואולם אנחנו, רק אנחנו לבדנו, הפסדנו כל מה שהרוחנו לפנים ויצאנו מן המהפכה בשן ובעין ובשבת ובצער, ואם תמצא לאמר גם… בבושת. אין לנו, איפוא, ללמוד מן הגויים ואין לנו ללכת בדרכיהם. מה שמותר ויאות להם אינו מותר ואינו יאות לנו. לבד מה שההוללות אינה לפי השמחה והשמחה אינה לפי המחותנים, הרי ההוללות היא גם נגד טבענו. אמרו מה שתאמרו: בני ישראל ביישנים הם וצנועים מטבעם, בירושה באו להם המדות המשובחות האלה, בירושה מכמה וכמה דורות. ומאין עבר עלינו פתאום “הרוח החדש” של ההתהוללות? – אין זאת כי אם היא אחת ממסתרי הטבע, מעין סיעתא דשמיא, להטרידנו מעט מדאגותינו, להשכיחנו את עצבותנו, לבדר אותנו, כדי שנוכל להבליג על יגוננו, כדי שלא תרפינה ידינו לגמרי. ומקבל אני באהבה גזרה חדשה זו, “גזרת החיים החדשים” בנוסח החדש, מסכים ל“מהלך החדש” הזה ואומר: גם זו לטובה. ובראותי את צעירינו וצעירותינו עוסקים בכמה וכמה דברים מגונים ומכוערים, משקעים את כל כחותיהם בענינים “ידועים”, מבלים את כל עתותיהם במחול, במשתה ובהוללות ומניחים את כל השאלות ועוסקים רק ב“שאלות-המין”, – מוחל אני להם מחילה גמורה מפני שיודע אני, שהם עושים את כל אלה לא מרוב טובה, מרוב נחת, מרוב עושר, אלא מעוני, מדחקות, מצרות, בכדי להתבדח, להתבדר מעט… ובראותי את “בעלי-הבתים” שבנו, את הסוחרים, את הקבלנים ובכלל את כל אותה “הבורגנות” שלנו, העשירים והמתעשרים, מבלים את עתותיהם בכלובים, בקלפים, בתיאַטראות, באכילה, בשתיה, ב“פלירט” וב“קומידיות של חתונה”, ואינם חולים ואינם מרגישים כלל, – דן אני אף אותם לכף זכות: גם הם עושים את כל אלה לא מרוב טובה, מרוב שפע, אלא גם-כן מתוך צער, מתוך צרות, מתוך עוני מכוסה, בכדי להתבדר… ובראותי את האינטיליגנציה שלנו, שהיא כמעט אינה טובה מן הבורגנות, שגם היא הסיחה את דעתה מכל רוחניות ועיניה ולבה רק אל מעט ה“עולם-הזה”, שהיא רודפת אחריו בכל כחה ובכל השכלתה ומתוך כך היא דוחקת את עצמה למקומות, שלא נדרשה בהם, ועוסקת בדברים של מה בכך, והולכת ומתנוונה, ואובדת את חנה וערכה בעיני קרובים ורחוקים, בעיני עמנו ובעיני זרים, – מבין אני, שגם זה הוא לא מרוב הצלחה, מרוב נחת, אלא גם-כן מרוב צער ויסורים ועגמת-נפש – בכדי להתבדר מעט… ובכלל, בראותי מה שרואים אנו כולנו עכשיו – את כל ה“מהלך החדש” בחיינו – באתי לידי מסקנה, שהצער והצרות, שתכפו ותקפו עלינו, מכריחים את בני-עמנו לבקש דרכים איך להתבדר מעט – וכל אחד מתבדר כרוחו, כנטיותיו. זה שוכח את עצמו במחול ומשתה, זה – בקלפים, זה – בפלירט, זה – במחלוקת ודילטוריא, הלז ב“פילוסופיא של אשר יצר” או ב“שאלת-המין” והלה סתם בדברים של מה בכך, שאינם מעלים ואינם מורידים.

וגם זו לטובה. “ישתעשע הילד במה שישתעשע – ובלבד שלא יבכה”.

וצעצועים להשתעשע בהם ימצאו תמיד. עוד לא נשכח משפטה של מרת שטיינהייל – וכבר נזדמן משפטה של בורובסקא. ותקוה להשם-יתברך, שגם בימים הבאים לא יעזוב את עמו חביבו בלא עסק, ומסתמא ישלח לו איזה ענין סקאנדאליוזי לענות בו, כדי שלא ישתעמם, חס-ושלום. ועל-פי-הדחק יצא ידי חובתו גם ב“כוכב-שבט” שממשמש ובא.

זוהי, כמובן, סקרנות יותר חשובה ויותר טבעית מן הסקרנות אל משפטים סקאנדאליוז’ין. כי אמנם, המאורות הגדולים והקטנים, כל צבא המרום במרום, כבר נתישנו כהוגן. זו השמש, זה הירח ואלה הכוכבים של אשתקד, של לפני כמה שנים, ממש כמו שהיו בימי אבןת-אבותי, בלי שום התחדשות ובלי שום שנויים במהלכם, בסבובם, בסדריהם, – הכל כאשר לכל כמו שהיו בימי אדם הראשון, בלי התקדמות, בלי שכלול, בלי השתלמות… הגע בעצמך: האדם נשתכלל ונשתלם בשדרות-הדורות והולך ומשתכלל ומשתלם בכל שנה ושנה, בכל יום ויום, באופן שהמרחק בין האדם הקדמוני, האדם היערן או השוכן בשיחין ומערות – זו החיה הגסה, – עד האדם המודרני של תחלת המאה הוא אולי עוד יותר גדול מן המרחק שבין כדור ארצנו ובין כוכב-השבט האלי, – מרחק, שהצופים בכוכבים קבעו אותו בעשרים ושלשה מיליון פרסאות, – והשמש והירח והכוכבים הם עדיין אלה שהיו בימי האדם היערי, בלי שנוי ובלי שכלול כל שהוא! הלא נורא הדבר! –

איני יודע, מה אתם, חביבי, מרגישים – לי כבר היתה לגועל-נפש כל אותה החבריא, המאור הגדול, השמש, המושל בכפה ממשלה בלתי-מוגבלת ואינו משגיח כלל בדרישותיו ותביעותיו הצודקות של האדם השפל: יש שהוא יוצא מנרתיקו ומלהט בלא כל רחמנות ומהבהב ושורף כל צמח וכל בריה; ויש שהוא מסתתר פתאום בענניו ומאפיל על הארץ ולדרים עליה – וכל אלה בלא כל סדר ובלי כל שיטה, כאילו הוא עושה זאת להכעיס, כדי להטיל את פחדו ואימתו על הבריות – ועדיין יש טפשים, שמתפללים אליו ומקדישים ומעריצים אותו… וזו הלבנה הטפשית עם הסנטימנטאליות המעושה שלה, שאינה מעכבת בעדה מלהתרחק בכל מה שאפשר מן השמש ומן היום ולסבב ולכרכר תמיד סביב ה“ארץ” – זה הגוף הגס, העכור, המזוהם – בכדי לקבל השפעה ואור ממנו, – הוי, כמה שנאתי, מאסתי את זו הסנטימנטאליות המלאכותית של “הלבנות החורות”, שכאילו מתביישות הן להביט נכוחה בפני איש, – ושבע תועבות בלבן, להתחכך דוקא ב“גופים העכורים”, שיש לקוות לאיזו טובת-הנאה מהם… ואף להכוכבים הגדולים והמיוחסים בממשלת הלילה איני מרגיש חבה יתרה. זה ה“עיש-הדוב-הצפוני”, שהתפשט מלא קומתו בחצי הכדור, כאילו קפל אותו תחתיו, והניח עליו את כפותיו הגסות כאילו רצה להדיקו, לרמסו ולכרסמו; זו ה“בתולה” הבלה והצבועה, המבקשת את קרבת ה“כסיל” וחברתו; זו “נוגה-ווינוס” היפיפיה, הקורצת ורומזת ל“דוב הצפוני” ומבקשת קרבתו מפני שהיא חושבת על-פי טעות, שהוא עשיר ותקיף; זה ה“כסיל” הנתן במרומים וחושב אני ואפסי עוד; ועל כולם – “הסרטן” הדוחף אחורנית אל כל פמליא של מעלה, וכל שאר הבריות מן ה“זואולוגיה השמימית”, שמשפיעם השפעה גדולה במלכותא דרקיע, – כולם, כולם כבר היו לזרא וכבר הגיעה השעה להפטר מהם. ולא יפלא, איפוא, אם בני-אדם מתענינים כל-כך ב“כוכב-השבט”, עומדים על המשמר יומם ולילה ומצפים לראות מתי כבר יגיע הקץ לכל אלה ביחד או, לכל הפחות, תבוא מפלה על אחד מהם. וכמו תמיד, בכל השנויים והחליפות המתרגשים ובאים, יראים לנפשם הפחדנים בעלי העצבים הרפים ומי שלבם חלש, שמא, פן ואולי יהרסו השתות, חלילה, ויבולע גם להם, ומכאן כל אותה ה“שניות” בכל פעם שמופיע על ה“אופק” איזה “כוכב-שבט”: מצד אחד מתגעגעת נפשו של האדם לראות במחזות כאלה ושמחה היא לה לראות במפלתם של הכוכבים, שהיא נהנית ממנה הנאה משונה; ואולם מן הצד השני לבו של אדם נוקפו, מפני שהוא ירא לנפשו, שמא בינתים, חלילה, יבולע גם לו… לפנים חשבו, שהכוכבים עצמם בנפלם יגררו אחריהם גם אותנו. העת האחרונה הכניסה, אמנם, שנויים גם במושג זה ומכובד הכוכבים שוב אין מפחדים. כבר באו בני-אדם לידי הכרה, שהכוכבים כשהם לעצמם כמעט שאינם ולא כלום. אין להם כובד מיוחד, ובכל אופן אינם כל-כך נוראים כמו שהבריות מדמות וכמה שיפלו לא יהיה חסרונם ניכר והעולם לא יחרב, חלילה, זולת מה שיש להם – לפי דברי ה“חוזים”, כשרון להטיל בנפלם איזו זוהמא, שלפעמים יש בכחה להזיק; ולא הרי הם בעצמם כהרי הזנבות הסרוחים אחריהם, שהולכים וכלים במרחב ומפיצים סביבם ריח רע, שמביא לפרקים לידי עטישה. –

כך היא התיאוריה האחרונה בדבר “כוכבי-השבט”.

כמו שאתם רואים, לשוא מאיימים עלינו בחורבן-העולם. לאיום זה אין שום יסוד, ועל כל פנים הוא מגוזם הרבה. איך שיהיה, כבר אמרו נביאינו: “מאותות השמים אל תחתו – יחתו הגויים מהמה”. להם הכוכבים, להם המזלות, הם צריכים לפחוד שמא יפלו, כי להם יש מה להפסיד. ואנחנו מה – מה יש לנו להפסיד עוד? – בודאי גם לא נרויח כלום מ“עסק” זה, אבל הלא ידוע הדבר, שהיהודי בכל מעשיו שואל לא “מה ירויח?”, אלא “מה יפסיד?” – ואף אני שואל אתכם: מה יכולים אנו להפסיד ב“עסק” זה: את החיים הטובים שלנו? את החלק הגדול, שיש לנו בכדור הארץ? כמעט לא נפסיד כלום; ואם תמצא לומר גם נרויח: “תמות נפשי עם פלשתים” הוא גם-כן לפעמים דבר גדול. הלא תאמינו לי, חביבי, שאיני מן הפיסימיסטים, ומיזאַנטרופוס בודאי לא, ויש עוד בעולם קנינים שאני אוהב אותם; ואף-על-פי-כן יש אשר למראה העול הגדול, שנעשה בעולם בכלל ולנו היהודים בפרט בפומבי, ולעיני כל האנושיות – והאנושיות מחשה, עולה רעיון על לבי: אולי באמת כדאי היה, שתבוא איזו קאטאסטרופה לעולם כולו או לחלק ממנו, ומה שגם אנו נסבול ממנה – אין דבר. הבריות מה הן אומרות? –: “ינקרו את עיני האחת ובלבד שינקרו את שתי עיניך”…

אבל מנוחה, חביבי. המקום ירחם. כמדומה לי, שגם התגלות זו היא מיסודה של התגלות הציר הצפוני. לך ובדוק את “כוכב-השבט”, אם יזיק זנבו או לא. הרוצה לאיים ירחיק עדותו עד שמי מרומים או עד הציר הצפוני – והמאמין יאמין.

כי נשתנו העתים. פסקה האמונה באלהים והתחילה אמונה חדשה בכח החכמה ובמסתריה. לפנים – כל מי שרצה לבדות דברים מלבו בא ובדה אותם בשם האמונה: אלהים נגלה לו, מלאך בא אליו, ה“קדוש” הנראה אליו מסר לו סודות, – ולא היה דבר מתמיה שלא האמינו בו; ועכשיו נשתנו פני הדברים. האמונה ברוח הקודש פסקה – ונתגברה האמונה בחכמה; ובאים ומנבאים בשמה. דור-דור ובדאיו. קוק בשעתו הוא כאיזה נביא-שקר בשעתו. כמדומה לי, שדבר מוטל בספק יותר מהתגלות הציר הצפוני לא היה זה כמה; ואף-על-פי-כן הרי נמצאו מאמינים בדבר זה. והאמין לא רק ההמון הפשוט, אלא דוקא בני הספירות הגבוהות, הגדולים והמלומדים, והפרינץ מדינימאַרק העניק לקוק סכומים הגונים מכיסו. ולפרינץ זה, שאינו דומה כלל להפרינצים מטפוסו של גיאורג הסרבי, אני הוגה חבה מיוחדת עוד מימי “האמלט”, שאף הוא היה פרינץ מדינימאַרק. ואולם לפעמים אני מצדיק עליו את הדין. מה ענין פרינץ לאכספידיציות? פרינץ ועסקים! אילו הייתי אני פרינץ אפילו מאַרקאַדיה המפורסמת, לא הייתי עוסק במסחר. אני הייתי מוצא בשבילי עבודה יותר נעימה, שאינה קשורה באחריות כהמסחר. נראה, שהפרינץ מדינימארק נתקנא בליאופולד הבלגי, שיותר משהיה מלך היה סוחר. וסוחר כדבעי, ממדרגה ראשונה, ועל-פי בקיאותו בענינים אלה יכול היה להיות אפילו נשיא האורגאניזציה הציונית…

עד כמה היה מלך – איני יודע. שהיתי ימים אחדים בבריסל עיר מלכותו ולא הרגשתיו כלל. ואילמלא ידעתיו מתוך תמונתו החקוקה על כל אותות-הכבוד, שניתנו בהתערוכות הרבות שבבלגיה, לא הייתי יודע, שיש מלך בבלגיה. מתחלה התפלאתי: מהיכן “תערוכות” מרובות כל-כך בבריסל? אחר-כך נודע לי, שגם זה הוא מדרכי – המסחר. החלק הגדול מן התערוכות האלו כל עיקרן לא נבראו אלא בשביל אותות ומטבעות הכבוד, שהן נמכרות על-פי “תעריף” קבוע. בעד מטבע של זהב כך וכך, בעד מטבע של כסף פחות מזה, בעד דיפלום של כבוד מעט יותר, בעד צלב של כבוד – עוד יותר. ומכאן כל אותם החייטים למשל, שזכו לאות של כבוד בשביל ידיעתם ב“חכמת המכנסים” (כמו שמתפארים החייטים במודעות אמיריקניות) ומכאן כל אותן ה“מטבעות של זהב” של כמה וכמה בתי-מסחר. ויודע אני “פירמא” אחת, שעוד קודם שהתחילה בעסק כבר זכתה למטבע של זהב, לדיפלום של כבוד ועוד בעד סחורותיה הטובות המצוינות… בבריסל היו כנראה “תערובות” מסוג זה, כי רבו הקופצים על מטבעות-הכבוד, שהכניסו הכנסה הגונה לאוצר הממשלה והעיר, ועל-ידיהן נתפשטה תמונתו של ליאופולד בכל העולם. מהן ידעתי, שיש מלך בבלגיה, בעל חוטם בורבוני ארוך וזקן מגודל; זולת זה לא הרגשתי במדינה זו שום סמן למלכותו, הוא, כנראה “התבודד” אז בפאריז, כדרכו, ומלך שם מלוכה אחרת, מעין מלכותם של “מלכי-ישראל” בלילי-פסח, שאם אולי אינה כל-כך תקיפה, היא יותר נעימה ופחות מסוכנת ממנה. ובלגיה התנהגה כמעט תמיד בלעדיו ויושביה אפילו לא הרגישו בדבר.

ואולם, אם המלך ליאופולד כמעט שלא היה מורגש במדינה, היה ליאופולד הסוחר, הקאַפיטאליסט, מורגש בכל – ובכל קרן-זוית. ההיכלים היותר יפים היו שלו; הבתים היותר גדולים – שלו; המוזיאום היותר גדול – המוזיאום של מדינת קונגו – היה גם-כן עדיין שלו (אז היה שלו ולא של הממלכה). ואם האידיאל של מלך הוא – להעשיר את ממלכתו, היה המלך ליאופולד אידיאליסט גמור. כשלמה בשעתו (היתה להם איזו השתוות גם בחולשתם לנשים) נתן את הכסף כאבנים בארצו. בלגיה היא, כידוע, המדינה היותר עשירה. בבלגיה רואים בחוש, איך מדינה קטנה יכולה להיות לא רק מאושרת, אלא גם עשירה, כמו שמדינות אחרות גדולות לאין סוף יכולות להיות לא רק אומללות, אלא גם עניות… היו ימים, שהצטערתי על ארץ-ישראל, שהיא פעוטה כל-כך, רק מדן ועד באר-שבע. רגילים אנו במדינה המתפארת ברחבותה ותולים גם את טבע אנשיה ברחבות זו; ואחרי שהורגלנו בספרות זו של “הטבע הרחב”, כמעט שהרגשנו איזה בוז להשטח הפעוט מדן ועד באר-שבע… ואולם אחרי שעברתי את הולאנד הקטנה ואת בלגיה הפעוטה והתבוננתי לחייהם השלוים, השקטים והשבעים של ההולאנדים ולההצלחה והעושר של הבלגים, באתי לידי מסקנה, שדוקא ה“פעוטות” האלו יכולות להיות מאושרות ודוקא על השטחים הגדולים – שעירים מרקדים. ומעתה אין לי שום טענות, חלילה, להקדוש-ברוך-הוא על שארץ-ישראל היא רק מדן ועד באר-שבע. מסתפק אני בנחלתי זו ואני חולם על בלגיה חדשה. צריך להיות במדינה זו כדי לראות את רוב עשרה… והלא הבלגיים הם בסך-הכל רק שני מיליון ומחצה! –

ובלגיה היתה, אמנם, עשירה גם-קודם שמלך ליאופולד, אבל הוא עוד הגדיל את עשרה. הוא היה סוחר בעל מעוף גבוה ועין צופה למרחוק. אחד מן הסופרים הספדנים כתב עליו, שהיה בעל מעוף גבוה במסחר מעין זה של הרותשילדים… אלו הייתי אני ממשפחת המלך, הייתי מזמין את הסופר הזה למלחמת-בינים, כי השפיל את ערך ליאופולד בתור סוחר. רותשילד היה בורגני וליאופולד – כובש-ארצות. רותשילד רכש מיליונים בספסרות, אבל את הארצות לא כבש ולא בקש לכבוש אותן. הוא היה מעין יהודי ספסר אצל ה“פריצים”. היהודי מספסר נחלאות לה“פריצים” ומרויח דמי-ספסרות – והם קונים נחלאות… רותשילד כבר היה יכול לרכוש בממונו מדינות שלמות מעבר לים, אבל חסרה לו “השגה” לכך. לו היו “השגות” מרכוש גדול, מקאפיטאלים גדולים, אבל לא מנחלאות גדולות. היה בין הרותשילדים אחד, ש“השגה” יותר עליונה נצנצה בו – הנדיב שלנו – אבל לא לאורך ימים. הנסיון עלה לו ביוקר – כאלו דברים כאלה ניתנו להספר, להמדד, להערך… אחד היה הבארון הירש, שהיה לו מעוף יותר גבוה, אבל גם הוא לא התרומם מעל לעבים. רק אצל אומות-העולם ראינו “סוחרים” שהעשירו את עמם לא רק ברכוש גדול, אלא גם במדינות גדולות, למשל, סיסיל רודס האנגלי; אצלנו לא נולד “סוחר” כזה. עם עני ודל, עם בגלות, עדיין אינו מוכשר לגדל נשרים כאלה, המתנשאים במעופם עד השמים הבהירים ומגובה זה הם סוקרים את חיי עמם בעתיד הקרוב והרחוק… רק בן-בנו של איזה מיליאַרדר עברי אולי יזכה למעוף כזה. לעת עתה – רק עורבים מקרקרים מסביב לנחלתנו; ונשרינו – אם יש כאלה – אינם מתנשאים למעלה מן הגדר הדחויה.

ובכל זאת מתקותי איני מתיאש ואת חלומי אני חולם. ואת בלגיה העתידה שלנו אני רואה בחלום ובהקיץ.