היו המדרגות מתרוממות. אחת מעל האדמה ושניה שהיא השביל עצמו, לבן בתוך מישטח הדשא. כאלה בכל הבתים מהצד הגבוה, לפעמים ריבועים מבטון, לפעמים יצוקים חצץ והזמן סודק ומעקם כאילו זקנים. שעה שרק מתחיל היום, ורק ההסעות מוציאות נשים לבושות חורף, שמנות עוד יותר בגלל הבגדים של פועלות ערביות. אם דורכות על העשב, אמרתי לגרי, דורסות לגמרי, ואתה היזהר. להראות שמבין את הדיבור שלי, ובכוונה מקפץ ונובח את הקָצב, פעמַיים ושלוש. בסוף מוכרח להיכשל אל תוך החלק הסבוך, שמרטיב מטל, ועכשיו צחוק למראה שלו. חתול רטוב, אמרתי, כך בדיוק, ועונה הב הב כי ממש עלבון.

עוד קודם אמרתי, תחזור הביתה. דיבור סתם, כי משתולל במישחק, לקפץ על העשב. וכשבא מול שיח זוחל מלמטה ועד הצד האחר. תחזור הביתה, צעקתי לו, כי מתנהג בשובבות.

רעננים ונקיים העשבים בבוקר, להיות מראה עליז. וגם השיחים בדיבור שמח, ציוץ הציפורים שָׁרות חגיגה, ונוגע בהם עד שמרגיש את המים ממש מטפטפים מהיד, ניתזים אל הדרך ועל כולי. אחר כך תגיד אימא שכל האבק בדרך הזו. בוקר טוב עשבים, אני מברך.

וגם גרי בשפה של כלבים, אבל אחרת, עד שמתקרב אל הפועלות, ואני אליו לקרוא שקט.

אבא אומר שמריח עשן מהבגדים שלהן, לעורר מכל החצרות. מגיעים בזינוק קְרֶמְבּוֹ ואַלְבִּינוֹ וג’ינג’ית, ובשורה מלווים את הצעידה לחממות של פרֶדוֹ, של לוּפּוֹ. לא מתנפלים ממש, רק למלא את התפקיד, להזהיר אנשים ממקומות אחרים. חוזר המראה בכל בוקר וההן כבר רגילות וממשיכות כאילו כלום. ואמרתי, טיפשים. את זה אל גרי שמצטרף אל האחרים בקול צווחני, מצלצל נמרץ וצעיר, להתחרות בגדולים. ואמרתי טיפשים כולכם, כל בכל בוקר, יודעים שבלי תוצאות. ואתה טיפשון.

אולי נעלב מהדיבור שלי, כי חוזר לפסוע אחרַי, לנעוץ את הראש בתיבת־הדואר של סנטו שממש על האדמה. אולי חושב שיפָה, אמרה אימא. עשוי אבנים קטנות כמו בית צעצוע ומשתלב בצורה של השביל, ואמרתי, צריך להתכופף, לשים את המכתבים ופעם שניה כדי להוציא, ואם לא מזדרז, באים הכלבים ומפזרים.

אולי חושב שיפה, התעקשה אימא.

בסוף יבוא בטענות שנעלמים המכתבים.

כי אי־אפשר לעמוד כל היום ולשמור, וכשרואים שמחזיק בפה ממהרים להוציא, ליישר את השוליים ובחזרה. ואז באבן לחסום את הפתח, שלא יחזור ויוציא.

רחוב מלא בכלבים, אמרה אימא. אם לא מבין בעצמו שלא מתאים.

חושב שיפה, הוספתי, ומה שאומר נועם, יפה כמוהו.

כי לא אוהבים את אדון סנטו.

לכן אמרתי, עזוב, והתכופפתי לדחוף הצידה. שם בפנים מונח עיתון הבוקר, מגולגל ארוך. והדפתי להחזיר אל הדרך ובצעדי ריצה לצעוק, מי ישיג.

האוטו של קריצמר שכבר מתחמם לקראת הנסיעה, ורואים את העשן נפלט מאחור. אומר אלי, בוקר טוב נועם, בכוונה בשם הלא נכון, ולא מחייך. ואני אליו, בוקר טוב מאיתַי האח של נועם.

איש חשוב אדון קריצמר, שעובד בממשלה, ובכל בוקר יוצא בשעה הזאת, מניע את המכונית ועד שמתחממת מספיק לדבר במכשיר מיוחד שלוחצים וקוראים להאזין להודעה.

נועם, הוא ממשיך להעמיד פנים.

איתַי, אני מדגיש בעקשנות, שוטף הלאה.

ועד החצר של מיקו בכר שמכסים מלמעלה עצים כמו גג.

רחוב צומח, כל הנוף שלנו, לפעמים כליל החורש שפורח בוורוד וריח מתוק בעונת האיזדרכת, גם צבעים סגולים ואדומים וצוהב השיטה, והכי הרבה ירוק. שני טורים והכביש באמצע טלאים שחורים, ומכורסם בשוליים. מקפיץ את המכוניות שלא מכירות ומוכרחות לעצור לבדוק את הבור, את הנזק, אם שָבר או התפוצץ צמיג, ואיך מקללים. לפעמים נהג שמאיים למשטרה, והתשובה של יָקוֹב פַּסוֹ בקול מלגלג כי בעצמו ביריון, שאדרבה ואדרבה, והתוספת של מרצֶלה בכר שלא מוכרח לדהור כך במקום שמתרוצצים ילדים.

הדודה שלךְ, אמרתי למתִי.

מילים שמעליבות כי שמנה, ופרוע השיער שלה, והבגדים, וכשפותחת את הפה כבר שומעים עד הרחוב למטה. הדודה שלך, אמרתי דיבור להרגיז. אחת שעומדת בצד. תנסה לזכור אם היתה ולא תצליח. בזמן שכל החבורה צועקים ביחד כאילו מתווכחים ונונִי עם הכדור מנסה למשוך אל המיגרש. לפעמים על יד הבית של יונה לוי, לפעמים בסיבוב של ויטַלי, עוצרים את המכוניות לשם צחוק, להגיד, למה בכזו מהירות, ושִׁימוֹ מנענע ביד לסמן שיאיטו. אחר כך תנסה לענות מי היה, למשל שימו או עומר או בלה שבביטחון מלא, ואותה לא. גם אם ממש לידךָ כל הערב. גם בכיתה כשצריך להצביע ולאה אומרת, נשמע את התשובה שתיתן מתִי.

לאה המורה שמלמדת אותנו בשנה הזאת.

לכן שומעת את הדיבור על מרצלה ומסמיקה, כמעט בוכה.

המשפחה הכי גדולה בכפר, יאמר שׁימוֹ. הבעל שלה, בֶּרְטוֹ, שביחד שישה אחים ואחד התחתן עם מלכה לוי ואחד עם מלכה פַסוֹ וכבר בדרך הזו קשורים עם כולם. תמשיך לספור גם את האחיות, את מתילדה וחנה סֶמוֹ, כל כך הרבה שלא מספיק מקום להכניס את כל הרשימה כי התחתנו עם הצד האחר, זאת אומרת עד דוּרְגוֹ ובֹּוּקָה לוי. לא משפחה, יאמר שימו, וצריכים לקרוא שבט.

וכשאומר כך רואים שמתחילה לבכות.

נשמע את הדיעה של מתִי, אמרה לאה.

אחת ששותקת, ורק כשעובר על יד החצר שלהם, רואֶה את הדלת שנפתחת לצאת אלינו, לפעמים כבר על השביל וממהרת שנלך יחד.

הייתי אומר לה, איך בדיוק כשעברתי. או שבקול מתפלא, שממש היום יצאתי מוקדם וגם את.

ואם עונָה בחיוך, והכי הרבה סתם. קוראת לגרִי לזוז הצידה כי מקפץ.

לפעמים בֶּקָה אשכנזי רואָה אותנו הולכים וצועקת לחכות.

לפעמים נוּנִי מושונוב.

נוני סיפר שלקחו את מיכל התערובת. פרקו כל הלילה ובבוקר העמיסו. מכרו לכפר חנון, אמרתי, החלטה באסיפה. וסיפר שהביאו בערב מין מנוף ומשאית ארוכה שיכולה לסחוב טנקים ואבא שלו אמר, בוא נראה.

אני שמעתי את הרעש, אמרה בקה.

היסברתי שמוכרחים בלילה, כשאין תנועה בכבישים, כי בולט לצדדים הרוחב, חוסם את הכול.

אולי דרך השדות, פיקפקה בלה.

מה שאי־אפשר בשום אופן. והיסברתי את הקושי על התעלות, ונוני אמר שמכאן עד בית חנון כל השטח פרדסים.

שיחות כאלה.

וגרי מתרוצץ מסביב, לפעמים מתעכב מאחור אצל הכלב של פרָדו, או מנסה לחטט בפח זבל ואם הוציאו מיכלי אשכוליות שמוכנים למישלוח. אחר כל מתפרץ קדימה ועובר בסערה להיות לפנינו.

לא בפעם הזאת. בגלל התרנגולות שמילאו בכלובים ומניחים בשורה בצד הכביש עד שתגיע המשאית ואל המשחטה. מכיר את התמונה הזאת ואוהב להתקרב בזהירות ובבת אחת להפחיד. כל כך שקוע בהן שלא מרגיש כמה התרחקתי, עד צמחי הגומא עד עץ הזית, ואחריהם השביל המוצל.

לדעת את ההרגשה הקרירה שהולכים בִּשביל מוצל. הענפים כמו שערות על המצח, מדגדגים בַּפּנים ולפעמים תתכופף לעבור למטה. לדמיין יער. אם תגיח חיה מִתוֹך הסבך, אם נחש. להגיד, מלך הג’ונגל מבקר בממלכה.

אולי היה פתוח בזמן הראשון, ששָׂמו אבני מירצפת בשורה, ואת הצמחים משני הצדדים. ועכשיו כבר מכוסים לגמרי, נקברו תחת העשב שצמח שכבות שכבות ופורצים הענפים להתחבר מלמעלה עד שלא תראה את הקו. יכול לדבר בהליכה כי לבד. אלף קילומטרים לבד. להגיד, שקט בזמן שעושה מסלול של בוקר.

לחייך אל עצמך, כי לבד.

האיש ההוא ברחוב של רופאת־השיניים.

היתה הבטן שלו בולטת וראש מכוסה בכיפה גדולה. ונמוך. אולי אבא של ילדים שחושבים מתי יחזור מהעבודה. איש שפתאום חייך, אמר משפטים אל עצמו, והגוף שלו כמו בובה מגומי, מצחיקה. עיניין שלא בחירה שלך לקבל אבא, ויכול למות מבושה אם כזה, ואיך מקפיץ את הרגליים בזמן שעובר לידי, לא מבחין שיושב על הגדר ושומע את הדיבור.

ממש.

לא ילד שמדלג בין הערוגות. נחבא בתוך הענפים למעלה על עץ האורן, ומשם אצבע מכוונת אל האנשים שמטיילים.

טח טח טח

עצור, הרם ידיים. ואם פועלים שהולכים בשורה, סוחבים את הסולמות כמו תותחים על הגב. פועלים ערבים.

טח טח טח

בשעות שמתחיל הערב.

ואחרת לגמרי בבוקר, עובר חצר של לופו, חצר של איס. וכל פחי־הזבל שנשארו מפוזרים, והכניסות שבילים שמתחברים לכביש. אחת שנמשך הדשא והשיחים בשוליים, אחת נטועה גדר חיה חוסמת את המראה ועד הבית של מתי בכר. בתוך הענפים. בתוך הצל. כי מופיעה ממש ברגע שמגיע. לכן להאיט עד שתצטרף. כך בכל יום. לא בפעם הזאת. פירור של זמן שמתמלא מראות, מתמלא מחשבות, רצות אל הראש ובחזרה לרגליים, אומרות להמשיך להמשיך, לא להביט. והקריאה אלוהים, אולי קריאת אוי, תודָה שלא נשמעות. כי לא ייתכן, דברים כאלה, והמבט של מתי שנוגע בשלי, מבחין שראיתי. כולו באורך צעד.

ומה שאחריו כמו גלים, כמו עשן, נשפך ברווחים, וגרי שמגיח מתוכם בריצה, מסתובב להקיף לחזור אל מתי שהרבה צעדים מאחור, ולא מגיעות הגערות שלה לא נשמעות בכלל. תַמי פרֶדו הכריזה, להקפיד על השורה. אתם שם לא להשתולל, כי מנסים להתגנב ראשונים, צועקים איתַי. ומביט אל הצד שלהם שיהיה מופנה הגב, וכמה שיקדים להגיע האוטובוס. לדאוג מה ההמשך.

היה החלום, וקודם השכיבה במיטה. בחושך, חושב מחשבות שכמה מעשים רעים. למשל בֶּלָה סִינֶלָה.

בכל פעם שמגיעה הצעקה שלה, ואימא אומרת, להפסיק את זה אחת ולתמיד, אתם הגברים, או לקרוא למשטרה. אומרת לאבא.

וִיטוֹ מכה את בלה, אמרה האחות הקטנה.

הרי קראנו ולא עשו, הצטדק אבא.

יכולים לאיים בכוח, דיברה אימא, לפני שמאוחר.

כבר מאוחר ענה אבא, עיניין אבוד.

כי לא הולכת, אמרתי.

אי־אפשר לגדל ילדים באווירה כזו, שקולטים את השמועות, פיטפוטים של אנשים ונכנס עמוק שמוכרח להיות נזק. הרי שומע באוזניך. ואבא עונה שחיים כאן בעולם, ומגיעים הדברים במוקדם או במאוחר, ואולי הכי הרבה אם מציירים תמונה של שקר.

הכי הרבה נזק, סיכם אבא.

כי לא רוצָה ללכת, אמרתי, ועד שיהרוג.

איזה שטויות, רגזה אימא.

התעקשתי שכן, בגלל חנה חמו.

כבר לא צריכים בית־ספר, אמרה אימא, יודעים הכול.

גם אדון מטוסוב, אמרתי. ואת הגערה שלה להפסיק מייד, להתרכז באוכל. הנחתי פרוסות מלפפון עד שמכסות לגמרי את הגבינה, ואימא מתבוננת איך עושה, איך מתקן את הסדר שיהיה ממש שלם, מחכה בסבלנות. בסוף מעירה שאולי אתחיל לאכול בכל זאת. כל המישחקים האלה, היא אומרת. ואני לה שלא טעים הלחם, נכנס לפה ולא מצליח לבלוע. הרבה שלא אוכלים בבוקר, אמרתי,בכיתה שלי.

גם אני, אמרה האחות הקטנה.

תכניסי לפה, אמרה אימא.

כולם, אמרתי, רואים איך נכנס לבית של מריקה.

את המבטים שהחליפו כאילו קוראת להתערב. ואמר, לא עיניין שלכם.

אבל של אֵלְחַי, התעקשתי, כי דודה שלו.

אישה בוגרת, אמר אבא,שיכולה להחליט בעצמה. לא צריכה עזרת ילדים זבי חוטם.

לא זבי חוטם, עניתי, ויש הגדולים, שמוליק לוי וגֶזָה, כל החבורה הבוגרת.

לא צריכה את העזרה שלכם, פסק אבא.

ואלחי אומר שכן, שנכנס ולא שומע בקולה ללכת, מנסה להכריח.

כולם יודעים, אמרתי.

את המבטים שהחליפו ואחר כך בקול גוער, שדי פיטפוטים לארוחה אחת, ואת השתיקה שלו.

לפעמים מגיע קול שורק, כמו קריאה לאותת בלילי קיוּ יוּ. במנגינה כואבת שעושה את המחשבות, את המבט של מתִי, שאולי מבקש עזרה, או מצטער ורק להמשיך הלאה כאִילו אין, ואת העמידה בשקט. הסבא שלה, שיותר זקן מאדון מטוסוב, יותר מקומט. צורה אחת של איכרים זקנים שצומחים רחב, גב מתכופף. ויש שצועקים בקול, כאילו חירשים ואז מוכרחים כולם כדי שיחדור את הרעש, והכי הרבה אדון לופו. לא סבא בכר שמתבונן בערב מאחורי השיחים להביט שעוברת כל החבורה, לפעמים קורא שתבוא.

סבא שלך, אמרנו לה, הנה שם.

לא אומרים, תעשי כאילו לא שמעת. וכבר ביחד צווחים אל דדי כהן שמשמן את השרשרת במזבלת שלו.

דדי זבל, אנחנו צורחים.

בזמן שנשמטת מאחור, מתחמקת בשקט את החצר שלה.

קיוּ יוּ קיוּ יוּ, במנגינה כואבת.

אם המתין כדי לעשות.

לרצות לצעוק שיתעוררו כולם.

לספר, ראיתי איך הכניס יד, וגברת בכר אומרת, מספיק מספיק.

לספר, איך עמדה בשקט וכל כך קטנה לעומתו.

וזה שראיתי.

שאי־אפשר להירדם.

יבבת ציפור, חזור וחזור ולא באה עזרה.

קיוּ יוּ.

נשמע את הדיעה של מתִי, אמרה לאה.

כבר היה אחרי שאספנו, מחזירים אל המדף, וקוראת לשוב למקומות, לשבת בשקט. להזדרז, כי צריך להספיק את השיעור.

תוכלו לסיים בהפסקה, אמרה לאה.

וגדי רטן שלא צודק שדווקא חברי הוועדה, שכל העבודה, להכין את הדמויות, והצאן ובכל פעם צריכים להוסיף צורות חדשות וכך מתבבזות כל ההפסקות. לא מספיקים לאכול, התאוננה מירב, כי עשינו את הלוחות.

אני אל העגל, אמר גדי. מנייר כסף מוזהב.

תשבו, אמרה לאה, והשאלה שמציגה אם היה מוכרח לקרות.

אוהבת לשמוע את הדיעות שלנו.

בולי אמר שבגלל אהרן שניסה לגנוב את התפקיד, ומחפש צורה מוכרת. זאת אומרת שמבין ללב שלהם, אמרה לאה, אולי ביקורת נסתרת על משה שחושב שבקלות יעשה שינוי. אולי מוכרח, אמרה מיכל גלר, כי מחכים ומחכים וכך ארבעים ימים עד שהתחיל לפחד שלא יחזור. אם חושבים שבגידה במשה, שאלה לאה. ואמרתי את הדיעה שלי שעשו יחד, לכנות מזימה. הולך להתחבא למעלה וכאן השני שם מלכודת לחסל את המתנגדים. ויותר לא העיזו, הדגשתי.

לאה חייכה, ואל כולם אִם חושבים שייתכן הכיוון הזה. לשמוע דיעה מהספסלים האחרונים, לשמוע את שימון, ועד שמגיעה אליה.

אם יכולה לומר את הנושא שעוסקים.

וידעתי שמביטה למטה ועד שיחלוף.

כל אלה שלא איתנו, טענה המורה.

וקולות צחוק מהכיוון של עמיר ואודי, שמתבוננים מגבוה, להגיד, כפר שמגדל תלמידים לשולחנות אחוריים. ומוכרח תשובה, להכריז, מי שמדברים.

תיכף לחדול, התעוררה לאה.

בעיניין מכון התערובת, היזכרתי. להיות בטוח שישר בנקודה הכואבת. תיכף לחדול. ומכה בכל הכוח על השולחן.

היה בעיתון, התעקשתי, כתבה שלמה.

והצעקה, תצא החוצה.

לפגוש עיניים משלנו. גם של אלה מהכפרים הקרובים שאומרות ברכה. ושל מתי מבט ששואל.

הקול של אבא שמאיץ לסיים, לשמוע את הצלילים שמגיעים עד הבית, סימן שכבר התאספו כולם. להזדרז, אמר אבא, וגם אַתן לגמור להתקשט, עד שיקָרֵב את המכונית אל הכניסה. איך ליכלכתָ, התרגזה אימא, חולצה לבנה שכל סימן בולט לעין. והיסברתי שמוכרח לצחצח את הנעליים, ומִזֶה.

היו מתחזקים קולות הנגינה, נעימות מוכרות שחוזרות בכל חתונה, והדפיקה של לייזר בז’ראנו שבא לשאול אם צריכים עזרה. עולים ברגל, הסביר, ואם מישהו מצטרף. היו חשופות הבירכיים שלו, מבליטות שרירים שמנים והגרביים גבוהות וישרות כאילו מחוזקות בעמילן. אנחנו עולים ברגל, הסביר, להיות טיול. אימא אמרה שסוחב את הסאמובאר הרוסי. היה יכול להשאיר כאן, אמרתי, במקום לעשות את כל הסיבוב, וענתה שרוצה לעינֵי כולם. מתנה שעולה שבעים לירות, אמרה אימא, ואיך יום אחד הביא מהעיר, ומספר שראה בחלון־ראוה והרגיש שמוכרח. כזה שרואים בקולנוע, חלק על גבי חלק והכלי בראש המִיגדל. להיזהר כי שביר, מחומר חרסינה. ונורה השמיעה גידופים, מנענעת את הקופסא כאילו מאיימת, מפני שאיך לזרוק כזה סכום, בזמן שמשאירים את התפוזים על העצים. עונָה קשה שלא כדאי להכניס את פועלי הקטיף, וכבר באו להציע שיקבלו פחות, ולא. מהדלת זרקתי, דיברה נורה, וגם את חסן עצמו, להרגיש את המצב בכיס שלהם, להגיד חוצפה.

צועקת את המשפטים, כי לא ייתכן. כל אלה הערבים שלוקחים את הנתח השמן, משאירים הוצאות וריבית ומיסים ומיכלים שבקושי שלושה רבעים, ועכשיו הקומקום שמצא, שבעים לירות זרוקות לאשפה שאיך לא לצאת מהדעת.

מוכנה להתערב, אמרה אימא, שאת הסאמובאר הרוסי. והאחות ייללה שלא מצליחה לסיים, כי הלכה לאיבוד הנעל השניה.

איפה שהנחתְ אותה, כעסה אימא.

צופֵר שתזדרזו, אמרתי.

תראה מה עשיתָ לחולצה הלבנה, כעסה אימא. וכבר היינו במכונית שמכוסה בענפים ובפרחים, ערימה ירוקה, לעבור בין האנשים שפוסעים משפחות משפחות ומוחאים כף לעומתנו. הבט שם, אמר אבא, איפה שהתקבצו כל הקבוצה שלה.

להיות חבויה ביניהם, כתם לבן. ושרה קרדוזו צעקה, כאן כאן, ונעמדת מולנו לנענע את בטן לפי המנגינה, קבלת־פנים חגיגית.

לא בגיל שמתאים, צווחתי, ואתם שעושים כך לבֶן שלכם. ואבא ניחם שעוד מעט, ואחר כך נחזור להיות כמו קודם.

יכול להתאונן במשטרה, צווחתי. נחנק מהחיבוקים, כל הנשים השמנות שתופסות בראש שלי ולוחצות אל השדיים ומנשקות. צועק לעזוב, להתחמק למקום אחר. ואבא מושיט את היד ומושך אליו עד לפינה הגבוהה, אומר, שְׁבוּ לכם פה.

רוצה הביתה, התחננתי.

אפורות הפנים שלו, מכוסות אבק, ונדבק לשיער ומֵעל לעיניים, שדה חרוך. וְהתחננתי הביתה כי ללא סכויים. אחר כך נראה, אמרתי. כל כך רבים לעומתנו, הצטדק אבא, והכול באשמתךָ, כי ראיתָ. זה סבא בכר, טענתי, שעשה מעשים. אבל ראיתָ, הסביר אבא ועכשיו כבר מוכרח לעשות חופה.

אפורות הפנים שלו והשיער, ומנסה להוביל בתוך ההמון, איכרים כבדים שמתכופפים אל המאכלים, דוחסים פרוסות טבולות ברוטב ומיני מאפה שממולאים תרד. מזל טוב, צועקים האנשים. פיות מלאים ואם ניתז מקנחים בגב היד. נתפסו השערות שלי, צרחתי, לא יודע במה.

ועומד מעליי, מטלטל את הראש שלי, להפסיק את החלום.

לא מסכימה לסיגנון הזה, רגזה אימא.

ועניתי שהצורה שמדבר.

לא אליי, אמרה אימא. ואם לא מבין אז בדרך הקשה. ומפנה את הגב כאילו אין.

בסדר, אמרתי, יכול להסתדר גם כך.

וְהשיחה שלהם בערב, כי חושבים שישן. אומר לה, משהו שמכביד, רואים שלחוץ. אולי בבית־הספר, שיערה אימא, אולי לטלפן אל לאה, לשאול אם יודעת. ממש צרח, הסביר לה, עד שהערתי.

אחר־כך התמונה שחוזרת. לפני השביל שלהם, עובר ולא עוצר, והיא יוצאת ופוסעת מאחור, נשמר הרווח אולי עשרה מטרים או שני־עשר. וכך את הבתים של אנגל ודורגו ושרה לוי עד התחנה שליד דנון. לפעמים מתבונן בה בחצר בית־הספר, עומדת נבדלת בצד, פנים פוחדות, לא לנחש את המחשבות. אולי סתם. קטנה וחלקות השערות שלה, לחייך איך המראֶה אם לובשת את השמלה הלבנה והכיסוי שמניחים על הראש, רשת שקוראים הינומה, שעוטפת את הכול בלי להששאיר רווח. חושב, עד שתגדל.

תמיד מורידה את הראש אם נתקלות העיניים ואז שנינו במהירות, ומומו שמכריז את החלוקה לקבוצות, כוחות שבערך שווים, ואמרתי לא מסכים לחלוקה הזאת שלא צודקת, ואם חושב שכן אז בבקשה להתחלף עם עומר. עכשיו קילקלת הכול, רגז מומו. ואמרו, התבטל המישחק בגלל הוויכוחים שלך. ומרצלה שעוברת על ידינו מתערבת להגיד שאפשר בלי צעקות ממש פחד. דווקא הקרובה שלך הכי שקטה, אמר מומו וכולם מתבוננים איך מתכופפת בחלק האחורי, מחכָּה שנעזוב.

לא ספרתָ את מתִי, הכריזה פלורה. ומנסה לתקן את החלוקה, להגיד אליי שבתוספת הזאת נעשים הכוחות ממש שווים. ומוכרח להסכים. ועומר הכריז אנחנו על הגבעה, ופורץ ראשון לתפוס את החלק הטוב.

בואו, אמר מומו, נקיף את המחסן.

ורצנו לקצר דרך הוולנסיה של סִינלה, צועקים כלב טיפש כי מסתער בנביחות, אולי חושב שפועלים ערבים, אולי סתוּם האף שלו. בן־זונה, צעק אלחי, וכולנו אחריו, תסתלק בן־זונה.

יכולים לצרוח ולצרוח עד שנגיע אל הרחוב האחר, ונדחקתי למשוך הצידה שיוכלו לעבור הקטנים, כאלה שיכול להפיל וגם היא. מהר מהר קראתי לעומתה ומזדרזת לעשות, כמעט נופלת מהענפים כי נמוכה וכמה שתגדל לא יספיק מול כל אלה. כמה שתגדל שלא יספיק אם שותקת.

להיזכר בשיר. כזה שלא עושים בחתונות ודווקא אותו. ואת השאלות אל עצמי כי חוזרות וחוזרות המילים, הנה עולָה תִמנתה לגוז צאנו. לא שיר חתונה, וגם הנהימה פרועה, רעש תופים וצווחות המזמרים, לגוז צאו לגוז צאנו, ושרה קרדוזו בפיתולים גסים, פושקת רגליה ומנענעת עד שמוכרח להסתיר את הפנים.

עכשיו תתרחק ממני כלב מטונף. ובכפיפה להרים אבן, לאיים, ותיכף להשיג את האחרים שכבר אצל המרפאה וממשיכים אל מחסן־התערובת.

הדחיפות של נורה לוי שמבקשת להצחיק, לעשות חוכמות עם סבא איזידור, לשאול אם עוד יכול.וצביטה בבשר בחלק של הרגל גבוה מהברק עד שצורח: תפסיקי.

על הספסל שלפני המחלבה.

אוהבת את המישחק הזה, וגם אנחנו, מצטופפים בעיגול, קוראים עצות להכניס את היד אל תוך המיכנס, כי מתפתל מצחוק, צווח שמדגדג, וכאילו מחכה שתחזור ותעשה.

אישה בלי בעל. ולובקה אמר שמחוממת בעצמה וצריכה לפרוק את המתח. סתם משתעשעת, אמרה פלורה.

ילדה קטנה, צחק לובקה, ובעוד כמה שנים כבר תרגישי. משתדל לעשות רושם, עיוותה פלורה את הפנים.

יכול להסביר לך את העיניין הזה, ללמד שעור.

פירחח, גידפה פלורה.

היו אדומות הפנים שלה, כי הכי גדולה בין הילדות, ואלחי אמר שלפעמים נדחקת בתוך הקבוצה הבוגרת שמנסים לעשן מאחורי המזכירות. יכול להיות בטוח שבעצמה גם כן. משהו שפתאום בא, הסביר אלחי, לפי הגיל, ואז כבר מוכרחות.

תינוק, לעגה פלורה. ואלחי הצביע על איזידור שאיך שוכב על הספסל מתבונן בנורה במין ציפיה ארוכה.

תעשי שוב, הציע לובקה.

הולכים בכביש, היזהרתי, הנה שם.

ונשתתקו לראות מי. אדון פסו ומושונוב הרזה שקוראים “מושונוב שתוק” ודונקה לוי. מקצרים את הדרך לחצות מהגבעה, ודונקה שואלת מה קרה ילדים, כי רואה ששוכב.

סתם, הסבירה נורה.

מה שלומך סבא איזידור, ניגנה דונקה, ומתבוננת בנו, לחפש מלווה, כי זקן וכבר זמן להחזיר הביתה. מישהו שיוביל, היא מבקשת, ונורה הציעה שיַחד כמו תהלוכה. קוראת תקום תקום.

היה הצל שכבר מתחבר להיות אחד כי שקעה השמש, ופניתי להתרחק. הכי רחוק הבית, דרך שכולה עלייה. ובזמן שהולך יכול לחשוב חלומות, דברים שלא לאבא ולאימא, ואם שואלים, להתחמק. כובד שמונח על הלב, שעושה לדמעות לצאת.

כלב עצל עובר את הכביש ועד החול בצד, מניח עצמו בפיהוק של בטלה. רואים ולא נובחים כל אלה. רואים את החתולה של ורסאנו וכלום. יום שנגמר. לחשוב על כל השורה, אדון אשכנזי שכמו איכר, פנים מחוספסים וזרועות והגוף גוש רחב שלא צריך צוואר. תוסיף עשר שנים להיות סבא בכר שאולי עושה בלול, עבודות קטנות לפתוח מים, לפזר תערובת ואת הביצים. קרוב קרוב לצחוק שכמו סבא איזידור, מונח על הספסל ובאים לנגוע, או מתחבאים מאחורי התעלה זוקרים אבנים בצווחות, שיהיה גורר את הרגליים ולא יכול להספיק.

בקרוב גם אתה, דיברתי, מבטא את המילים בקול שיהיו קיימות, כי רק אני, ואם עומד בַשביל יכול לשמוע, או אחר מהמשפחה שלהם אם עומד בשביל. ולא היה. לכן בייתר תוקף, כמעט מכריז, בקרוב גם אתה.

יש שני רחובות בכפר שלנו, ועיגול שהוא האמצע. וכל הבתים קומה אחת ובלי לטפס במדרגות, חוץ מהבית של מורדו שיצא לגובה ועומד שלד, קירות בטון שלא נגמרים. הרבה דיבורים על העיניין הזה וגם באסיפה, ואומרים, עכשיו בעיה שלו. (לא שייך לעיניין, כתבה לאה ליד השורה הזאת). מי שמביט מהגבעה למעלה רואה שכמעט ירוק הצבע. אבל מקרוב כבר מבחינים בכל מיני מכוערים, עגלות הזיבול של בז’רנו וערימות גזם, והנגררת שעומדת לפני הבית של פינקי שכבר שקעו הגלגלים לתוך האדמה.

אנשים זורקים את הניירות וקופסאות כאילו מזבלה וכל הזמן ויכוח מי יפנה. לכן החליטו לרשום בחשבון שלו מאה לירות לחודש, וצוחק בקול שיכולים גם אלף, כאילו כתוב בכרטיס אחר.

(לאן שהתגלגלתָ, כתבה לאה, מלכלכת קו אדום על השורות האלו). ועכשיו האנשים. יש ילדים ומבוגרים, ובערב מטיילים ברחוב שניים שניים או שלושה ואיזידור שהולך לבד, נעצרים להגיד שלום אל החצרות ואנחנו עוברים ביניהם ברעש, צוחקים לגערות וגם יכולים להתחמק מהמכה כי זריזים הרבה יותר. לפעמים צועקת גברת מצרלה שצריך אסיפה מיוחדת על ההתנהגות. והתשובה של לובקה, להזדרז לפני שתמותו, כי נעשים זקנים מיום ליום.

לובקה הוא ראש הקבוצה שלנו, שלא מפחד מאנשים גדולים, ואת הדברים שלא אוהבים לשמוע. למשל לפינקי, שיותר מידי מסתובב בשכונה למטה, ופינקי עשה פנים מרוגזות, מבקש לדעת את הכוונה. ליד הבית של מריקה גאון, אמר לובקה. פינקי הוא הנגר שעושה ארונות־מיטבח ומדפים, ומסתובב בבתים לבדוק אם התקלקל. יכול להפיל איש במכה אחת. לא להשיג בריצה. לכן תיכף מפסיק לרדוף, ממשיך לכיוון האחר. לא מסובב את הראש לצחוק שלנו.

אלה האנשים שכאן, והדוגמא של סבא בכר יותר זקנה. מתחיל רזה, ילדים כמונו, ועד שנהיית הצורה הרחבה. ואם ילדה אפילו יותר.

כך הכפר שלנו, כתבתי. ולאה באותיות אדומות שמיותרים הסיפורים האלה, לא נוגעים לנושא.במקום זה לפרט כמה תושבים ואיזה שירותים וענפי המשק. מבקשת לתקן ולהעתיק לנקי.

בגלל התפקיד שהטילה, לצרף את כל החיבורים שיהיו כרוכים יחד, ואת שם הכפר בצבעים על הדף הראשון. תשבו יחד כולכם, אמרה לאה, כל החמישה להכין הצעה. ועומר אמר שלא מוצלח הכתב שלו, אי־אפשר לקרוא בשום אופן וצריך להעתיק. הכי יפה של מתי, אמר עומר, כי ילדה.

ותיכף כולם שגם את שלהם. ומזה הרעיון לעשות אחיד ויפה, ובשוליים ציורים קטנים שמסבירים את התוכן, בתים עם גגות אדומים ולמשל מיגדל המים. הכי מתאים כלבים, אמרתי, כי מלא מהם בכל מקום.

לכן החלטנו שאחרי הצוהריים. וסיפרתי לאימא שבמירפסת הגדולה, גם את הצורה, מגילה שנפתחת ונסגרת ומוכרחים דבק שקוף ולא מלכלך. תאכל כמו בן־אדם, רגזה אימא, בן תשע ועוד לא למד להחזיק בכף.

גם מתנדנד על הכיסא, מושך לאחור עד שכמעט על שתי רגליים. והדרך שטובל את הלחם, מינהגים שלא יודעת מהיכן, ממש לא נעים ליד השולחן.

מנסה כמו גֶרי, היסברתי, הדרך שמכרסם את הגושים.

ועונה שעייפה מידי לבדיחות האלה.

לכן מוכרח בגנבה, מנסה את הדרך שתופס בפה לזרום פנימה במציצה. כלכך מהר מרוקן את הצלחת שמוכרח גם. ואת הקולות שמשמיע.

שוב, היא קוצפת.

ואני עונה שבסדר, היפסקתי.

לא במצב־רוח לנהל ויכוחים.

חוקרת אם קרה בבית־הספר.

שהחליטו לעשות אצלי בבית וכמה שהתנגדתי.

תוכלו לסגור את הדלת, אמרה אימא. ועניתי שיותר טוב במירפסת הגדולה שאפשר להסתובב, להתגלגל עלהדשא, כי כמו פצצה כל החמישיה ביחד.

תכין בצלחת עוגיות, אולי בוטנים, הציעה, לבדוק אם נשארו. ואמרתי, עוד ארבע. בינתיים מישחק עם גרי ואחר כך לקשור שלא יפריע.

רובץ לפני המיטבח, וכשיוצא אליו מתרומם בעצלות, כאילו טירדה בשבילו, ואיזה חוסר נימוס שמתגרד, לחזור להיות צורת סחבה שמנקים נעליים.

תקום כבר, נזפתי.

ואז מזנק בבת אחת. לחשוב שהפתעה, שלא מכיר את המינהג שלו להעמיד פנים שסְתם ובא בקפיצה. ותיכף התגלגלנו על הדשא, מתהפכים זה מעל זה עד שלמעלה, מכריז נקודה לטובתי. גם האחרות שבזו אחר זו ועד שהתעייפנו והיכרזתי, לשכב לנוח. להתחפר ביֶרק שצומח גושים ואיפה שקרוב לממטרות או מסביב לגזעי העצים, וכך טמונות הפנים בחושך ולמטה זחלי טחביות וחגבים מתנועעים לאט, ותיכף יגיעו אל השורה שהולכות הנמלים ואז.

תפסיק, שאגתי, מהקפיצה פתאום, ועכשיו כבר התערבב. לכן כעונש למשוך בכיוון האחר אל הכבל שקושרים, ורואה שכבר עומדת, מחזיקה בתיק בית־הספר ומתבוננת בנו.

להיות דייקנית.

אנשים חולים מצטופפים בכל בוקר בחדר־ההמתנה ועד שמגיעה האחות תמר ומברכת יום טוב לכולם. וכשרואָה ילד, מתפלאה לשאול מה קרה, ואִם הצטננתָ. כאלה שצריכים לספר על הכאבים בלילה, קשיי נשימה. ומרגיעה שתיכף תיכף, ורק קפיצה קטנה לבית של אדֶלה שלפתע־פתאום. לא חולים פתאום אנשים זקנים. מתעייף הלב או קילקול בכבד או במוח. לפעמים בבת אחת.

כך הלוואי על כולנו, אמרה אימא, לנחם את ציונה פַּסו כי הלך לישון בערב ולא מתעורר.

אדם שאף פעם לא חולה, התאוננה ציונה. ואמרתי לאימא, אחד שבקושי זז, מזדחל על הכביש בתנועות זיקית וצריך לצאת יותר מוקדם שעה שלמה אם רוצה בזמן. עכשיו משמיעים ציפצופים של צער, של השתוממות כאִילו אסון גדול. ודאי שאסון, אמרה אימא.

הכי טוב כשנשבר הלב, מסתיים בן־רגע. לא כמו סבתא טילדה שמכניסים לבית־חולים שוב ושוב כמעט שנה שלמה, וכבר מתחננת לגמור כי נורא הסבל. למות בבת אחת, אמרה אימא, איחול אמיתי.

קשרתי את גֶרי, היסברתי לה.

ומנידה בראש.

ושאלתי על סבא פסו, אם שמעה.

נעמד הלב שלו, לחשה מתִי. להיזכר שקרוב שלה גם הוא ומוכרחה לדעת. אח של סבתא בכר. ואלחי סיפר שהשתמשו בידיים להכות, ומאז לא נכנסים, לא מבקרים. ורק הסבתא מסתובבת בין החצרות ומלכה בכר שמעיזה ללכת אל הבית האחר. איש טוב, הוסיפה מתִי, ועדִין כמו סבתא.

בקול שכמעט בכי.

יכולים להכין את הקארטון, אמרתי, עד שיגיעו.

ופרסנו על השולחן למדוד לפי הרוחב, ובמיספרַיים רצועות מתאימות, מחזיקה מולי ואני חותך, נוסע כמו סכין ורק מזהיר להרחיק את היד. אחת, היכרזתי, ואל השני, אל השלישי עד שהופיעה אימא.

שואלת מה בבית ועל מלכה בכר, אִם תיסע השנה לכֶנס הפעילוֹת. המון מרץ לאימא שלך. גם העבודה במשק, גם ועד בית־הספר ועכשיו התוכנית החדשה. הרבה כוח. מתִי אמרה שלא יודעת, לא בטוחה. ומתכופפת את הדפים, ממש נוגעת ונחשף העורף לבן וחָלק נעלם בְּעומק הצווארוֹן, להשתוקק לנעוץ אצבע. ואמרתי, זהירות שבדיוק על הקו, יהיה בולט אם זזים למטה ועוד את הגיליון השני. עכשיו ממש מפריעה, הידגשתי. ומבקשת סליחה, ראתה שרק שנינו וחשבה.

אכין לכם מיץ פטל, והנה גם האחרים.

צילצול שרשרת והנביחות שמתנפלות ברעש גדול, כי אל תוך המישבצת שלו, ואומרים שֶׁקט שֶׁקט וכמה שיגידו. רואים שהיתחלתם, אמר נוני. מסביר שהתקהלות בדרך למטה ליד הבית של קונפורטי ורצינו לראות. גירש החוצה, סיפר עומר, ואת הדלת סגר מבפנים שלא תוכל להיכנס.

לחפש את הצד הטוב ואותו לחבר אל המחשבות. לא לחלומות שהרבה יותר קל. למשל ביערות של שלג או מטפסים בשבילי הרים שמסתיימים פתאום ומוכרח להיאחז בסלעים שכמו קירות ושם ממתינים לעזרה, וכבר התיאשו לגמרי.

לא לאלֶה.

לחזור את האדמה שלנו. פרדסים ועצי פקאן. ובתוך הירוק ריבועים לבנים ושחורים, חממות ציפורן ובתי רשת, הדרך אל ראש המחנה. כי באים לראות, שואלים איך עשיתָ שכך מצמיח. כל כך רעננים הענפים וארוכים. ועומדת בצד בפנים קורנות, יודעת את הסוד ולא משמיעה. להישאר שותקת.

להיות בהירה. פנים חיוורות וחלקות, והשיער נמשך למטה, תיגע כמו משי. להגיד, לא מפּני שמוכרח, מפני שבוחר.

ויכול לדמיין שעות של ערב, בקצות הימים. שיחות סתם שמספרים על היבול בחלקה ההיא ואיך המחירים. פתאום להגיד שלא נשאר ממה שעשה לָך, מחוּק כולו. אולי. לכנות נָבל וכך לבטא. שום עקבות למה שעשה לךְ הנבל, האִם נכון. ואז בקצות האצבעות להחליק עדין עדין כי רואֶה שבכל זאת רועדת, והפלא איך עדיין נמצא. לגעת ביד ולאט לאט חוזר השקט וחיוך. מפני שבזכות מה שקרה הרי עכשיו יחד. ואומר, כאלה שמפתיעים בשלב מאוחר, כך אַת, כי זוכר איך היית שקטה ועלובה ובלי צורה מיוחדת. ממש לשכוח שקַיָמת ומתי התחיל השינוי שנהפֶּכֶת לעלמת חן. כאלה דימיונות.

חושב, יכול להציע את השעורים להכין ביחד. ואם יצחקו. גם חושב, איך פתאום מונח עליךָ תוקע את הציפרניים ולא יוצא. למשל לאה פיאדה שסתם בבוקר אומרת לאחות תמר תמששי. בזרוע, כאן הבליטה הזאת, אם צריכה להדאיג. וכמה עד שגמורה לגמרי אולי שלושה חודשים אולי ארבעה. מפני שהתבוננתָ, אמרתי אלַי, וכמו להביט אל תוך החשמל ששורף את העיניים, כמה שתצטער כבר נשאר מקולקל. יכול להתהפך לכעס. להדגיש שלא מחויב. ואם סובלת, עיניין שלךְ. ואם לא משיבה לשאלה של לאה. יכול לצעוד לבד בכל בוקר וקורא לגרי להצטרף אליי, לא מסובב את הראש. ואימא חקרה אם קרה בבית־הספר, אולי בין הילדים. כאילו נפלו הפנים, היא אומרת. ואני מתחמק שסתם מהחום.

ציפור שקוראת קְרע, מגובה הברוש הזקן, ואמרתי שמבשר הגשם. והרי רחוק. אמונות טפלות, אמר אבא, יָכול לצעוק ולצעוק, לא יביא ענן. ונועם אמר שפתאום הללו, מקפצים בכל מקום מקפצים על הכביש, ואם פגר דרוס, חתול או ארנבת, מנקרים עד שממש קרובה המכונית ואז מדדים הצידה לחזור ולזלול.

אוכלים בשר, התפלאה אמא.

ואמרתי שאת אגוזי הפקאן.

הכול, אמר נועם.

אבל הכי הרבה למטע הפקאן ואת האזהרות של סמוֹ מַלְכִי שיחסלו את הענף. מכה שלא היכרנו, נאנחה מריקה. ובלה לוי מהניסיון שלה שכך כל דבר טוב שתיכף מופיעים המזיקים.

תגובות שלא מוצאות חן.

לכן תפס פח ומנסה שיטה של רעש, מתרוצץ בין העצים, דופק וצורח. וההם מדלגים מצד לצד או נאחזים בצמרות לחכות שיגמור. נראה מי ינצח, הכריז מלכי. ואומר לחברים שמוציאה מהדעת הסבלנות שלהן, עד שמתעייף ואז חוזרות אל המלאכה ואיפה הוועדה החקלאית, איפה המועצה. תסלח לי, נכנס סבא בכר, לענות שיכול לדבר ולדבר פיטפוטים ריקים. לא פיטפוטים, התגונן מלכי, מגיע מתוך השטח עצמו ואתם למה לא יוצאים לראות בעיניים.

ריקים, התעקש סבא בכר.

מי שעומד כאן לפני המחלבה, מכריז הכרזות, מסית את החברים. לא יודע כל מה שעשתה הוועדה החקלאית. לא מברר לפני שפותח את הפה להטיח ומהכעס מנענע את הידיים, מניף ומוריד, להוסיף תזוז הצידה, ואת זה אל גרי שהתקרב לרחרח במיכנסיים שלו, מתחכך בידידות.

תזוז הצידה, צעק אדון בכר, ומרחיק בבעיטה.

בוא הנה, קראתי לגרי. מריקה אמרה שלשם מה ההתרגשות, שלא טובה ללב ומבקשת לשמוע את ההסברים שלו בשקט.

בבקשה, היא אומרת, בבקשה מֶנצִי, לכנות בשם שאף פעם לא שמעתי. ועכשיו אליה, עד שמוכרח לאחוז בצוואר שלו, למשוך בשערות והצידה ובאיומים להרחיק. כי מנסה אל הספסל, שמצטופפות הנשים הזקנות קוראות קיש קיש. הבט איך מבקשת ממך ילדה יפה, הצטרף סבא פסוֹ.

וצחקו.

סבא פסו אמר, לזכור את התלתלים השחורים ואיך היו אדמדמות הלחיים שלה, חה חה. מתבונן במין געגועים איך מניחה את היד המקומטת על הזרוע של סבא בכר, ובקול שמפציר, שאומרים מתחנחן, מציעה שיסביר בשקט. שלוש ישיבות, התרתח זה. שלוש ישיבות מיוחדות.

הוֹ, אמרה בלה לוי אל מלכי, הנה שמעתָ ומזה רואה שלא מזניחים, מתייחסים ברצינות. דיבורים, רטן מלכי, מדברים ומדברים.

ואת הזינוק ממול, שמסלק את היד שלה, ממש בפראות, יורק אל האדמה להגיד טינופת, וכבר מתרחק בכביש, במין הליכה שמראה כעס, שמזיזה את הרגליים בכוח, ומריקה אומרת מסוכן לבריאות הרוגז הזה.

הלוואי שימות, לחשתי.

לא בכיוון שלהם, שתיכך יגידו חצוף. גם ימהרו לספר לאימא על ההתנהגות. וצריכה לחנך, אחרת יודעים לאן יוביל. לכן למטה, מלטף את גרי, גם מגרד בבטן שלו לשמוע נהמות של הנאה, ואומר הלוואי שימות.

גרגרים שקוראים ציאניד שבולעים אחד וכבר אתה גמור. או שנותנים לכלב בתוך הבשר. יכול לשטוף את הקיבה שלושה ימים ולא יעזור. ואמרתי המצאה שלך.

ונשבע שאמת. אולי מבטאים אחרת, צינין או צאנין, מילה קשה. ושאלתי על החומר שמפזרת המועצה לחסל את הכלבים המשוטטים. כזה שהורג תיכף ומיד, אבל בכאבים.

חשוב שיהיו כאבים.

ארסן או פרתיון, חומרי ריסוס שבכל משק, להשמיד את החרקים במטע, להילחם בעכברים. ארוזים בבקבוקי פלסטיק, ואבא אומר, לא להתקרב אל הפינה הזאת שמסוכן לנשום.

הדוגמה של ברטו מורדוב, אמר אלחי, שמכיר כל ילד בכפר שלנו. ומוסיף את הדיעה של וירגיניה, שעבודה מתוכננת.

והתבונַנו בו.

תינוקות איך ששומעים חושבים אמת. וכל מה שמסתירים מהאוזניים שלכם, לשאול איך לא מבדיל בין יין והחומר הזה שמסריח אפילו מרחוק.

והתבונַנו בו שימשיך.

היה תיכף אחרי האסון. שישבנו ליד בריכת המים ושרה רודיטי שקוראים שרית הכריזה שלא ממשיכה להדריך ברעש הזה, לא מוכנה להמשיך. ונשארנו לשבת סתם, שמחים שהלכה. כמה זמן מאז, אולי שנתיים, ואלחי אמר שעבודה משפחתית, שמים טיפות טיפות ואפילו חודש שלם עד שנגמר.

להיות חסד, הסביר, כי מטושטש לגמרי השכל, עושָׂה דברים שאי־אפשר לסבול.

והתבוננו בו. יודעים את אלה ומה.

להיות חסד, הדגיש.

לא סבא בכר, הירהרתי לזיכרון הזה, לא מאמין שיעיזו.

כבר יותר רגוע, חוזר אל הסֵדר שמקודם. ואם חושב מחשבות לעצמי, לא נכנס אל החלומות. להתבונן על ההורים איך מסתכלים, שמח שלא גיליתי, לא שיתפתי בסוד. אם אפשר לחזור להיות חיים סתם, ארוחת־בוקר ובית־ספר וארוחת־צוהריים. וכשאימא רוצה לנזוף שלועס ולא בולע, או לבקש לחדול להתנדנד על הכיסא, ואיך יכולה. לשמוע שאומר אבא שחזר השקט, הפסיק לצעוק בשנתו, וגם החברים נוני ועומר מתאספים בכל יום להתגלגל על הדשא והמאמץ לנצח את גרי, לשכב מעליו והגוף מכסה מלמעלה עד שלא יכול להתחמק. מישחקים של בנים ולא יכולה להצטרף. רק אם עומדים כל החבורה בסיבוב סינלה או לפני המחלבה צועקים ויכוח, ואז נילווית גם כן, תמיד בצד ולא מדברת.

אם מינהג שמיוחד לבוקר. אולי בכל זמן שרואה. אולי מחכָּה כל היום בין השיחים וסתם בבית. והתמיהה על גברת בכר שמעיזה להגיד דברים באסיפות, להאשים את ההנהלה שלא מבינה את החשיבות, חוסכים פרוטות מחגיגות הכפר וכאלה. ואיך מתבוננת מהצד ורק ממלמלת די די.

להיות בושה.

לפעמים מנסֶה ברמזים. להזכיר לאלחי את הסיפור מִפעם, ששָׂמים טיפות באוכל עד שמתנפח הכבד. להתפלא כמה מעשים שלא מספרים בקול ואיך יודעים. ולובקה קורץ אל פלורה, להגיד שעושה אבא שלה, ויוצאים ילדים צהובי שיער. רק בתוך המשפחה, תיקן אלחי, כי לא רוצה לחלק את הרכוש לכל העולם.

דימיונות שצומחים בראש חולה, התרגזה פלורה, מציץ מאחורי כל שיח לגלות חטאים וכלום. להיות בטוחה שפחות מדי. מעשים רעים בכפר הזה.

אם מכחישה שעושה אבא שלה, שאל אלחי. ומתרגזת עוד יותר, להיות צעקות, מוכנה להבטיח שהרוב כאלה שלא מסתכלים הצידה. תבדוק את הדור המבוגר ואלה שלפניהם, אנשים שעבדו בפרך, והקימו משקים ובקושי זמן לגדל אפילו את הילדים שלהם.

יכולים לבדוק אצלכם במשפחה, הציעה פלורה. והצצתי במתִי לראות את הפנים שלה, כאילו סיד. ואלחי אמר, הרבה מעשים שבושה לדבר בקול, ומה שלא יודעים. לספור את הלוויות בזמן האחרון, כאילו לפי תוכנית שתהיה אחת בכל שבוע. לספור במרפאה בכל בוקר. מגיעים להתאונן על כאבים וסחרחורת. ומה האחרים שבמיטות, מחכים שתגיע תמר לגעת במצח, לעשות סימן פלוס במחברת בטור המתאים. כבר יכולה לתלוש את הדף לכמה אנשים ולא תולשת, אומרת, הדרך לזכור.

אלה שסתם בשכיבה, ממשיכה פלורה, לא מסוגלים להזיז. וצריכה לתפוס ולהפוך לצד האחר.

להיות מזל אם נגמר קודם.

פתאום מתבוננת במתִי, ובשאלה מה אצלם, כי ראתה תנועה בצוהריים, וגם הרופא.

אם כדי לתת סימן, להבדיל מסתם נביחות, יללות כמו תנים מהוואדי למטה. לא יודע את הסיבה, עניתי ללאה, בעיניין הצורה שלהם שמדגיש במיוחד. אולי מפני שכך, צומחים לרוחב. עכשיו להגיד שרק החלק האמצעי, ובאמת מתחיל לגובה, כשעוד ילדים, ולאט לאט חוזר ומתכווץ להיות מקומט.

וצוחקת. הרי לא הנושא שביקשה. זה הכפר שלנו, אמרתי.

להיות מזל שבדיוק לפני החושך. חוזרים בשורה שעמוסה סולמות, וכל כלב על החול בצד הכביש ומתעורר לצעוק סכנה לצעוק ערבים. בטוח בתמונה הזאת שדי לאחֵר רבע שעה או ככה ואז תשאלי איפה.

ומחכָּה שאמשיך.

טוב, ויתרתי, שיש גם מהצורות האחרות. מלכה בכר שפתאום שם לב שעומדת ליד הבוגנביליה שלהם ומביטה סתם. ותיכף מבחין בשיער שפרוע. אולי לגשת קרוב, להגיד כמו סבא מורדוב, כמו סבא מורדוב, כמו סבא מורדוב. לתקן בדרך הזאת.

כבר בילבלתָ את הראש שלי לגמרי, אמרה לאה, לא מבינה כלום.

יכולה לסרק צמות, היסברתי, לפי האורך שרואֶה כי פרוע לגמרי.

ומחכָּה שאמשיך.

ממש בתוך השיח, שמתרומם נאחז בעמוד וגולש סגול. ועברתי קרוב קרוב לדעת שנעוצות העינים ולא רואָה. ואם אברך בשלום לא תענה כי לא שומעת.

בכל זאת מתוך נימוס, אמרה לאה.

לא שומעת, התעקשתי, וגם בימים אחרים שרואה אותה במקום ההוא או קצת בצד, ואותו לא.

ניירות שתולים על הקיר במכולת של גרשום להזמין לחגיגת ברית מילה של התינוק לופו. יכול להיות הודעה שנגמרו מישלוחי הקלמנטינות, תאריך אחרון. ותיכך אחריו סיכום העונה כך וכך טונות ונחלק בין הסוגים, להיות גדולים והפסולת פחות מעשרה אחוזים. לבשר שחגיגת הסיום. מוזמנים לבוא אל הרחבה, והבטחה שיהיה כך וכך, לסמוך על ועדת התרבות.

יותר קצרות מודעות האבל. דפי מחברת פשוטה וכותבים נעלה אל קבר יקירנו, כל מי שרוצה להצטרף. ממחברת החשבון של קובי, יאמר לובקה, הדף האמצעי. פתאום יכריז מי בא, כי אותו דבר בכל יום ושום רעיון חדש. שעה שלמה הליכה ברגל, יעיד אלחי.

לצאת תיכף, פוסק לובקה, להספיק לפני שיתחילו. ומי שלא רוצֶה.

תופס בחולצה שלי לסמן פקודה.

יכולים לאורך כביש חנון, יכולים דרך בריכות הדגים של עין חנן, ומושך דווקא אל המזבלה למטה וההמשך בוואדי ועד הפרדס הזקן. מכיר את השיטות שלו להכריח לחצות בפטל, ומי שלא עושה קפיצות שלא מצליח בשיווי משקל משליך הצידה. בכל פעם התרגיל הזה שנשכב ועושה סימן לדרוך בזהירות ומי שמכאיב זורק לתוך הפטל. חוכמה שכבר נמאסה, אמר אלחי, ולובקה התבונן בו במבט שמנסה להפחיד.

אם לא תזדרז, אמרתי.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא, סילסל לובקה.

מנגינה שמנסה להיות בנזו ויטלי, וכולנו עונים במקהלה אמן, ואלחי המשיך ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכך עד שכבר בגדה השניה. עכשיו בריצה, האצתי.

וצחקו.

אם חושש שלא יספיקו אנשים למילוי החול, שעושים לשם מצווה. והרי כל הבנים שלו והחתנים,כל המשפחות שלהם. לא זקן בודד סבא בכר.

לא עמד היום בבוקר, אמרתי, בכניסה שלהם.

פלורה סיפרה שעוד בלילה, ותיכף העבירו לבית־החולים ובבוקר נכנסה מלכה להגיד שנגמר. כשעוד בקושי בוקר, הדגישה פלורה, נושמת כבד כי לא זריזה בריצה ומוכרחה להחליף צעדים להליכה, מתחננת שנאיט. היא אמרה, ממש העירה את כולנו, ותיכף ראינו שמשהו רציני, כי דופקת קשות ופותחת בלי לחכות.

אילו מת אבא שלךְ, אמר אלחי.

לא אדון לופו, צחק לובקה.

כבר היו שטחי הפקאן, שתקעו באדמות למטה, יערות גבוהים מלבלבים במין ירקרק בהיר ורק החלקה של קונפינו שבקושי מוציאה. לא יכולה בקצב הזה, התחננה פלורה ולובקה הציע עזרה לסחוב את השדיים. דיבור של לעג, כי צומחים כבדים להיות צורה של הנשים במשפחה שלה. צורה של רחל לופו והדודה שלה ברכה מנדה. בדיחה שלא מצחיקה, אמרה פלורה.

כבר ממש קרובים, עודדתי, והציעה ששנינו. מפחדת להישאר מאחור לבדה. ובתוךהצבע בעיניים שמנסה בתחנונים, כאילו קצה של קריצה להגיד כדאי. יכול להישאר, צחק אלי לובקה, ממליץ על השיעור הזה.

מול חלקת החציר של פרדו, שמקבל מהמועצה בכל שנה. טובה רק לגדל עשבים ומה שמוסיף זרעי חיטה ובקיה. עכשיו עמדה קצורה כאילו מוזנחת ואני היבטתי איך מתרחקים בריצה מעבר לסיבוב, מנסה לשחרר את היד לשחרר מהחום. ביישן, צחקה פלורה.

החלק שמשמיעים תפילות, ואחריו מעשה הקבורה שעומדים מסביב ולפי המיקרה יכול לנחש אם בכיות או סתם שתיקות של צער. לפעמים יללה שמנסה לעצור. הרי ילד שלא עשה, שלא טעם חיים ואיך שמים בבור הקר, עוזבים לבד בחושך. ואמרו, די די מלכיתה, כבר מתבונן בנו מעולם ללא מכאוב.

מצביעים למעלה.

חבל להפסיד, אמרתי.

וצחקה. לתת מה שטוב באמת, ובשבילו אפילו את כל הטקס, תיכף תראה. ונעמדת מולי מושכת את היד למעלה לשים אצלה.

לא רוצֶה, צווחתי.

ואם מתאמצת בכוח לא יכולה בשום אופן, כי מסובֵב ומסובב עד שדורך ופולטת צעקה, להתכופף אל הרגל.

טפו מה שאַת.

וכבר בריצה לברוח קדימה בַּשביל שממשיך. מהר ולא די, להתחמק מהצחוק שלהם מתוך הפרדס, ויוצאים כולם מכריזים ראינו.

היה הקול של בנזו משורר בסילסולים, ורק מכות המעדרים שמגרדים את האדמה ומושכים למטה. ושֵנִי המראֶה, כל החבורה שנאספה מסביב עמידה שקטה. ואז אותן.

כמעט בצד, והיד של מלכה מחזיקה בכתף שלה. לא סתם מונחת. ממש חודרת. ובתנועה שאפשר להבחין רק מקרוב מתעוררת לחפור שוב ושוב ומתִי לוחצת אל המותן ממול, מנסה להתכסות, לטמון את הפנים. לכן רועדות. להדגיש את השרשרת מהאמצע שמתרוצצים בתנועות זריזות, תנופת כלי־החפירה במעגל סוגר קופא על מקומו, לתת כבוד למת. ורק אֵלו השתיים כמעט מרוחקות, מתייפחות חרש.

וידעתי שאמת.

כל המדרגות שמתרוממות אחת מעל האדמה והשניה שהיא הדרך עצמה, וכך חצר אחר חצר עד השביל המוצל שמכסים מלמעלה עצים כמו גג. קרירות של בוקר נשפכת אל הכביש וגם היא שממהרת לצאת אלינו ללכת יחד. די, היא אומרת לגרי שמנסה להזדקף מולה להניח את הרגליים הקידמיות כמעט בגובה כמוה.

כבר יכול לשאול על השינויים שעשו בבית, ואם קיבלה את החדר שלו להיות לעצמה בלבד, ואת התפקיד לאסוף במקומו את הביצים בלול.

לא שואל.

רק הערות סתם. להגיד ששוב הוציא אשפה לפני הבית אדון אשכנזי. או שהגיע הזמן לרחוץ את הכלב קרמבו שנראה כמו גוש זבל. מעניין איפה אוסף את הליכלוך שמונח שיכבה על הפרווה השחורה.

לפעמים בקה פינצי שרואה הולכים וצועקת לחכות.

גם האחרים.

וגרי מתרוצץ סביבנו, מקיף במעגלים לחגוג את הבוקר.

לחשוב אם חוזר.