היו המדרגות מתרוממות. אחת מעל האדמה ושניה שהיא השביל עצמו, לבן בתוך מישטח הדשא. כאלה בכל הבתים מהצד הגבוה, לפעמים ריבועים מבטון, לפעמים יצוקים חצץ והזמן סודק ומעקם כאילו זקנים. שעה שרק מתחיל היום, ורק ההסעות מוציאות נשים לבושות חורף, שמנות עוד יותר בגלל הבגדים של פועלות ערביות. אם דורכות על העשב, אמרתי לגרי, דורסות לגמרי, ואתה היזהר. להראות שמבין את הדיבור שלי, ובכוונה מקפץ ונובח את הקָצב, פעמַיים ושלוש. בסוף מוכרח להיכשל אל תוך החלק הסבוך, שמרטיב מטל, ועכשיו צחוק למראה שלו. חתול רטוב, אמרתי, כך בדיוק, ועונה הב הב כי ממש עלבון.

עוד קודם אמרתי, תחזור הביתה. דיבור סתם, כי משתולל במישחק, לקפץ על העשב. וכשבא מול שיח זוחל מלמטה ועד הצד האחר. תחזור הביתה, צעקתי לו, כי מתנהג בשובבות.

רעננים ונקיים העשבים בבוקר, להיות מראה עליז. וגם השיחים בדיבור שמח, ציוץ הציפורים שָׁרות חגיגה, ונוגע בהם עד שמרגיש את המים ממש מטפטפים מהיד, ניתזים אל הדרך ועל כולי. אחר כך תגיד אימא שכל האבק בדרך הזו. בוקר טוב עשבים, אני מברך.

וגם גרי בשפה של כלבים, אבל אחרת, עד שמתקרב אל הפועלות, ואני אליו לקרוא שקט.

אבא אומר שמריח עשן מהבגדים שלהן, לעורר מכל החצרות. מגיעים בזינוק קְרֶמְבּוֹ ואַלְבִּינוֹ וג’ינג’ית, ובשורה מלווים את הצעידה לחממות של פרֶדוֹ, של לוּפּוֹ. לא מתנפלים ממש, רק למלא את התפקיד, להזהיר אנשים ממקומות אחרים. חוזר המראה בכל בוקר וההן כבר רגילות וממשיכות כאילו כלום. ואמרתי, טיפשים. את זה אל גרי שמצטרף אל האחרים בקול צווחני, מצלצל נמרץ וצעיר, להתחרות בגדולים. ואמרתי טיפשים כולכם, כל בכל בוקר, יודעים שבלי תוצאות. ואתה טיפשון.

אולי נעלב מהדיבור שלי, כי חוזר לפסוע אחרַי, לנעוץ את הראש בתיבת־הדואר של סנטו שממש על האדמה. אולי חושב שיפָה, אמרה אימא. עשוי אבנים קטנות כמו בית צעצוע ומשתלב בצורה של השביל, ואמרתי, צריך להתכופף, לשים את המכתבים ופעם שניה כדי להוציא, ואם לא מזדרז, באים הכלבים ומפזרים.

אולי חושב שיפה, התעקשה אימא.

בסוף יבוא בטענות שנעלמים המכתבים.

כי אי־אפשר לעמוד כל היום ולשמור, וכשרואים שמחזיק בפה ממהרים להוציא, ליישר את השוליים ובחזרה. ואז באבן לחסום את הפתח, שלא יחזור ויוציא.

רחוב מלא בכלבים, אמרה אימא. אם לא מבין בעצמו שלא מתאים.

חושב שיפה, הוספתי, ומה שאומר נועם, יפה כמוהו.

כי לא אוהבים את אדון סנטו.

לכן אמרתי, עזוב, והתכופפתי לדחוף הצידה. שם בפנים מונח עיתון הבוקר, מגולגל ארוך. והדפתי להחזיר אל הדרך ובצעדי ריצה לצעוק, מי ישיג.

האוטו של קריצמר שכבר מתחמם לקראת הנסיעה, ורואים את העשן נפלט מאחור. אומר אלי, בוקר טוב נועם, בכוונה בשם הלא נכון, ולא מחייך. ואני אליו, בוקר טוב מאיתַי האח של נועם.

איש חשוב אדון קריצמר, שעובד בממשלה, ובכל בוקר יוצא בשעה הזאת, מניע את המכונית ועד שמתחממת מספיק לדבר במכשיר מיוחד שלוחצים וקוראים להאזין להודעה.

נועם, הוא ממשיך להעמיד פנים.

איתַי, אני מדגיש בעקשנות, שוטף הלאה.

ועד החצר של מיקו בכר שמכסים מלמעלה עצים כמו גג.

רחוב צומח, כל הנוף שלנו, לפעמים כליל החורש שפורח בוורוד וריח מתוק בעונת האיזדרכת, גם צבעים סגולים ואדומים וצוהב השיטה, והכי הרבה ירוק. שני טורים והכביש באמצע טלאים שחורים, ומכורסם בשוליים. מקפיץ את המכוניות שלא מכירות ומוכרחות לעצור לבדוק את הבור, את הנזק, אם שָבר או התפוצץ צמיג, ואיך מקללים. לפעמים נהג שמאיים למשטרה, והתשובה של יָקוֹב פַּסוֹ בקול מלגלג כי בעצמו ביריון, שאדרבה ואדרבה, והתוספת של מרצֶלה בכר שלא מוכרח לדהור כך במקום שמתרוצצים ילדים.

הדודה שלךְ, אמרתי למתִי.

מילים שמעליבות כי שמנה, ופרוע השיער שלה, והבגדים, וכשפותחת את הפה כבר שומעים עד הרחוב למטה. הדודה שלך, אמרתי דיבור להרגיז. אחת שעומדת בצד. תנסה לזכור אם היתה ולא תצליח. בזמן שכל החבורה צועקים ביחד כאילו מתווכחים ונונִי עם הכדור מנסה למשוך אל המיגרש. לפעמים על יד הבית של יונה לוי, לפעמים בסיבוב של ויטַלי, עוצרים את המכוניות לשם צחוק, להגיד, למה בכזו מהירות, ושִׁימוֹ מנענע ביד לסמן שיאיטו. אחר כך תנסה לענות מי היה, למשל שימו או עומר או בלה שבביטחון מלא, ואותה לא. גם אם ממש לידךָ כל הערב. גם בכיתה כשצריך להצביע ולאה אומרת, נשמע את התשובה שתיתן מתִי.

לאה המורה שמלמדת אותנו בשנה הזאת.

לכן שומעת את הדיבור על מרצלה ומסמיקה, כמעט בוכה.

המשפחה הכי גדולה בכפר, יאמר שׁימוֹ. הבעל שלה, בֶּרְטוֹ, שביחד שישה אחים ואחד התחתן עם מלכה לוי ואחד עם מלכה פַסוֹ וכבר בדרך הזו קשורים עם כולם. תמשיך לספור גם את האחיות, את מתילדה וחנה סֶמוֹ, כל כך הרבה שלא מספיק מקום להכניס את כל הרשימה כי התחתנו עם הצד האחר, זאת אומרת עד דוּרְגוֹ ובֹּוּקָה לוי. לא משפחה, יאמר שימו, וצריכים לקרוא שבט.

וכשאומר כך רואים שמתחילה לבכות.

נשמע את הדיעה של מתִי, אמרה לאה.

אחת ששותקת, ורק כשעובר על יד החצר שלהם, רואֶה את הדלת שנפתחת לצאת אלינו, לפעמים כבר על השביל וממהרת שנלך יחד.

הייתי אומר לה, איך בדיוק כשעברתי. או שבקול מתפלא, שממש היום יצאתי מוקדם וגם את.

ואם עונָה בחיוך, והכי הרבה סתם. קוראת לגרִי לזוז הצידה כי מקפץ.

לפעמים בֶּקָה אשכנזי רואָה אותנו הולכים וצועקת לחכות.

לפעמים נוּנִי מושונוב.

נוני סיפר שלקחו את מיכל התערובת. פרקו כל הלילה ובבוקר העמיסו. מכרו לכפר חנון, אמרתי, החלטה באסיפה. וסיפר שהביאו בערב מין מנוף ומשאית ארוכה שיכולה לסחוב טנקים ואבא שלו אמר, בוא נראה.

אני שמעתי את הרעש, אמרה בקה.

היסברתי שמוכרחים בלילה, כשאין תנועה בכבישים, כי בולט לצדדים הרוחב, חוסם את הכול.

אולי דרך השדות, פיקפקה בלה.

מה שאי־אפשר בשום אופן. והיסברתי את הקושי על התעלות, ונוני אמר שמכאן עד בית חנון כל השטח פרדסים.

שיחות כאלה.

וגרי מתרוצץ מסביב, לפעמים מתעכב מאחור אצל הכלב של פרָדו, או מנסה לחטט בפח זבל ואם הוציאו מיכלי אשכוליות שמוכנים למישלוח. אחר כל מתפרץ קדימה ועובר בסערה להיות לפנינו.

לא בפעם הזאת. בגלל התרנגולות שמילאו בכלובים ומניחים בשורה בצד הכביש עד שתגיע המשאית ואל המשחטה. מכיר את התמונה הזאת ואוהב להתקרב בזהירות ובבת אחת להפחיד. כל כך שקוע בהן שלא מרגיש כמה התרחקתי, עד צמחי הגומא עד עץ הזית, ואחריהם השביל המוצל.

לדעת את ההרגשה הקרירה שהולכים בִּשביל מוצל. הענפים כמו שערות על המצח, מדגדגים בַּפּנים ולפעמים תתכופף לעבור למטה. לדמיין יער. אם תגיח חיה מִתוֹך הסבך, אם נחש. להגיד, מלך הג’ונגל מבקר בממלכה.

אולי היה פתוח בזמן הראשון, ששָׂמו אבני מירצפת בשורה, ואת הצמחים משני הצדדים. ועכשיו כבר מכוסים לגמרי, נקברו תחת העשב שצמח שכבות שכבות ופורצים הענפים להתחבר מלמעלה עד שלא תראה את הקו. יכול לדבר בהליכה כי לבד. אלף קילומטרים לבד. להגיד, שקט בזמן שעושה מסלול של בוקר.

לחייך אל עצמך, כי לבד.

האיש ההוא ברחוב של רופאת־השיניים.

היתה הבטן שלו בולטת וראש מכוסה בכיפה גדולה. ונמוך. אולי אבא של ילדים שחושבים מתי יחזור מהעבודה. איש שפתאום חייך, אמר משפטים אל עצמו, והגוף שלו כמו בובה מגומי, מצחיקה. עיניין שלא בחירה שלך לקבל אבא, ויכול למות מבושה אם כזה, ואיך מקפיץ את הרגליים בזמן שעובר לידי, לא מבחין שיושב על הגדר ושומע את הדיבור.

ממש.

לא ילד שמדלג בין הערוגות. נחבא בתוך הענפים למעלה על עץ האורן, ומשם אצבע מכוונת אל האנשים שמטיילים.

טח טח טח

עצור, הרם ידיים. ואם פועלים שהולכים בשורה, סוחבים את הסולמות כמו תותחים על הגב. פועלים ערבים.

טח טח טח

בשעות שמתחיל הערב.

ואחרת לגמרי בבוקר, עובר חצר של לופו, חצר של איס. וכל פחי־הזבל שנשארו מפוזרים, והכניסות שבילים שמתחברים לכביש. אחת שנמשך הדשא והשיחים בשוליים, אחת נטועה גדר חיה חוסמת את המראה ועד הבית של מתי בכר. בתוך הענפים. בתוך הצל. כי מופיעה ממש ברגע שמגיע. לכן להאיט עד שתצטרף. כך בכל יום. לא בפעם הזאת. פירור של זמן שמתמלא מראות, מתמלא מחשבות, רצות אל הראש ובחזרה לרגליים, אומרות להמשיך להמשיך, לא להביט. והקריאה אלוהים, אולי קריאת אוי, תודָה שלא נשמעות. כי לא ייתכן, דברים כאלה, והמבט של מתי שנוגע בשלי, מבחין שראיתי. כולו באורך צעד.

ומה שאחריו כמו גלים, כמו עשן, נשפך ברווחים, וגרי שמגיח מתוכם בריצה, מסתובב להקיף לחזור אל מתי שהרבה צעדים מאחור, ולא מגיעות הגערות שלה לא נשמעות בכלל. תַמי פרֶדו הכריזה, להקפיד על השורה. אתם שם לא להשתולל, כי מנסים להתגנב ראשונים, צועקים איתַי. ומביט אל הצד שלהם שיהיה מופנה הגב, וכמה שיקדים להגיע האוטובוס. לדאוג מה ההמשך.

היה החלום, וקודם השכיבה במיטה. בחושך, חושב מחשבות שכמה מעשים רעים. למשל בֶּלָה סִינֶלָה.

בכל פעם שמגיעה הצעקה שלה, ואימא אומרת, להפסיק את זה אחת ולתמיד, אתם הגברים, או לקרוא למשטרה. אומרת לאבא.

וִיטוֹ מכה את בלה, אמרה האחות הקטנה.

הרי קראנו ולא עשו, הצטדק אבא.

יכולים לאיים בכוח, דיברה אימא, לפני שמאוחר.

כבר מאוחר ענה אבא, עיניין אבוד.

כי לא הולכת, אמרתי.

אי־אפשר לגדל ילדים באווירה כזו, שקולטים את השמועות, פיטפוטים של אנשים ונכנס עמוק שמוכרח להיות נזק. הרי שומע באוזניך. ואבא עונה שחיים כאן בעולם, ומגיעים הדברים במוקדם או במאוחר, ואולי הכי הרבה אם מציירים תמונה של שקר.

הכי הרבה נזק, סיכם אבא.

כי לא רוצָה ללכת, אמרתי, ועד שיהרוג.

איזה שטויות, רגזה אימא.

התעקשתי שכן, בגלל חנה חמו.

כבר לא צריכים בית־ספר, אמרה אימא, יודעים הכול.

גם אדון מטוסוב, אמרתי. ואת הגערה שלה להפסיק מייד, להתרכז באוכל. הנחתי פרוסות מלפפון עד שמכסות לגמרי את הגבינה, ואימא מתבוננת איך עושה, איך מתקן את הסדר שיהיה ממש שלם, מחכה בסבלנות. בסוף מעירה שאולי אתחיל לאכול בכל זאת. כל המישחקים האלה, היא אומרת. ואני לה שלא טעים הלחם, נכנס לפה ולא מצליח לבלוע. הרבה שלא אוכלים בבוקר, אמרתי,בכיתה שלי.

גם אני, אמרה האחות הקטנה.

תכניסי לפה, אמרה אימא.

כולם, אמרתי, רואים איך נכנס לבית של מריקה.

את המבטים שהחליפו כאילו קוראת להתערב. ואמר, לא עיניין שלכם.

אבל של אֵלְחַי, התעקשתי, כי דודה שלו.

אישה בוגרת, אמר אבא,שיכולה להחליט בעצמה. לא צריכה עזרת ילדים זבי חוטם.

לא זבי חוטם, עניתי, ויש הגדולים, שמוליק לוי וגֶזָה, כל החבורה הבוגרת.

לא צריכה את העזרה שלכם, פסק אבא.

ואלחי אומר שכן, שנכנס ולא שומע בקולה ללכת, מנסה להכריח.

כולם יודעים, אמרתי.

את המבטים שהחליפו ואחר כך בקול גוער, שדי פיטפוטים לארוחה אחת, ואת השתיקה שלו.

לפעמים מגיע קול שורק, כמו קריאה לאותת בלילי קיוּ יוּ. במנגינה כואבת שעושה את המחשבות, את המבט של מתִי, שאולי מבקש עזרה, או מצטער ורק להמשיך הלאה כאִילו אין, ואת העמידה בשקט. הסבא שלה, שיותר זקן מאדון מטוסוב, יותר מקומט. צורה אחת של איכרים זקנים שצומחים רחב, גב מתכופף. ויש שצועקים בקול, כאילו חירשים ואז מוכרחים כולם כדי שיחדור את הרעש, והכי הרבה אדון לופו. לא סבא בכר שמתבונן בערב מאחורי השיחים להביט שעוברת כל החבורה, לפעמים קורא שתבוא.

סבא שלך, אמרנו לה, הנה שם.

לא אומרים, תעשי כאילו לא שמעת. וכבר ביחד צווחים אל דדי כהן שמשמן את השרשרת במזבלת שלו.

דדי זבל, אנחנו צורחים.

בזמן שנשמטת מאחור, מתחמקת בשקט את החצר שלה.

קיוּ יוּ קיוּ יוּ, במנגינה כואבת.

אם המתין כדי לעשות.

לרצות לצעוק שיתעוררו כולם.

לספר, ראיתי איך הכניס יד, וגברת בכר אומרת, מספיק מספיק.

לספר, איך עמדה בשקט וכל כך קטנה לעומתו.

וזה שראיתי.

שאי־אפשר להירדם.

יבבת ציפור, חזור וחזור ולא באה עזרה.

קיוּ יוּ.

נשמע את הדיעה של מתִי, אמרה לאה.

כבר היה אחרי שאספנו, מחזירים אל המדף, וקוראת לשוב למקומות, לשבת בשקט. להזדרז, כי צריך להספיק את השיעור.

תוכלו לסיים בהפסקה, אמרה לאה.

וגדי רטן שלא צודק שדווקא חברי הוועדה, שכל העבודה, להכין את הדמויות, והצאן ובכל פעם צריכים להוסיף צורות חדשות וכך מתבבזות כל ההפסקות. לא מספיקים לאכול, התאוננה מירב, כי עשינו את הלוחות.

אני אל העגל, אמר גדי. מנייר כסף מוזהב.

תשבו, אמרה לאה, והשאלה שמציגה אם היה מוכרח לקרות.

אוהבת לשמוע את הדיעות שלנו.

בולי אמר שבגלל אהרן שניסה לגנוב את התפקיד, ומחפש צורה מוכרת. זאת אומרת שמבין ללב שלהם, אמרה לאה, אולי ביקורת נסתרת על משה שחושב שבקלות יעשה שינוי. אולי מוכרח, אמרה מיכל גלר, כי מחכים ומחכים וכך ארבעים ימים עד שהתחיל לפחד שלא יחזור. אם חושבים שבגידה במשה, שאלה לאה. ואמרתי את הדיעה שלי שעשו יחד, לכנות מזימה. הולך להתחבא למעלה וכאן השני שם מלכודת לחסל את המתנגדים. ויותר לא העיזו, הדגשתי.

לאה חייכה, ואל כולם אִם חושבים שייתכן הכיוון הזה. לשמוע דיעה מהספסלים האחרונים, לשמוע את שימון, ועד שמגיעה אליה.

אם יכולה לומר את הנושא שעוסקים.

וידעתי שמביטה למטה ועד שיחלוף.

כל אלה שלא איתנו, טענה המורה.

וקולות צחוק מהכיוון של עמיר ואודי, שמתבוננים מגבוה, להגיד, כפר שמגדל תלמידים לשולחנות אחוריים. ומוכרח תשובה, להכריז, מי שמדברים.

תיכף לחדול, התעוררה לאה.

בעיניין מכון התערובת, היזכרתי. להיות בטוח שישר בנקודה הכואבת. תיכף לחדול. ומכה בכל הכוח על השולחן.

היה בעיתון, התעקשתי, כתבה שלמה.

והצעקה, תצא החוצה.

לפגוש עיניים משלנו. גם של אלה מהכפרים הקרובים שאומרות ברכה. ושל מתי מבט ששואל.

הקול של אבא שמאיץ לסיים, לשמוע את הצלילים שמגיעים עד הבית, סימן שכבר התאספו כולם. להזדרז, אמר אבא, וגם אַתן לגמור להתקשט, עד שיקָרֵב את המכונית אל הכניסה. איך ליכלכתָ, התרגזה אימא, חולצה לבנה שכל סימן בולט לעין. והיסברתי שמוכרח לצחצח את הנעליים, ומִזֶה.

היו מתחזקים קולות הנגינה, נעימות מוכרות שחוזרות בכל חתונה, והדפיקה של לייזר בז’ראנו שבא לשאול אם צריכים עזרה. עולים ברגל, הסביר, ואם מישהו מצטרף. היו חשופות הבירכיים שלו, מבליטות שרירים שמנים והגרביים גבוהות וישרות כאילו מחוזקות בעמילן. אנחנו עולים ברגל, הסביר, להיות טיול. אימא אמרה שסוחב את הסאמובאר הרוסי. היה יכול להשאיר כאן, אמרתי, במקום לעשות את כל הסיבוב, וענתה שרוצה לעינֵי כולם. מתנה שעולה שבעים לירות, אמרה אימא, ואיך יום אחד הביא מהעיר, ומספר שראה בחלון־ראוה והרגיש שמוכרח. כזה שרואים בקולנוע, חלק על גבי חלק והכלי בראש המִיגדל. להיזהר כי שביר, מחומר חרסינה. ונורה השמיעה גידופים, מנענעת את הקופסא כאילו מאיימת, מפני שאיך לזרוק כזה סכום, בזמן שמשאירים את התפוזים על העצים. עונָה קשה שלא כדאי להכניס את פועלי הקטיף, וכבר באו להציע שיקבלו פחות, ולא. מהדלת זרקתי, דיברה נורה, וגם את חסן עצמו, להרגיש את המצב בכיס שלהם, להגיד חוצפה.

צועקת את המשפטים, כי לא ייתכן. כל אלה הערבים שלוקחים את הנתח השמן, משאירים הוצאות וריבית ומיסים ומיכלים שבקושי שלושה רבעים, ועכשיו הקומקום שמצא, שבעים לירות זרוקות לאשפה שאיך לא לצאת מהדעת.

מוכנה להתערב, אמרה אימא, שאת הסאמובאר הרוסי. והאחות ייללה שלא מצליחה לסיים, כי הלכה לאיבוד הנעל השניה.

איפה שהנחתְ אותה, כעסה אימא.

צופֵר שתזדרזו, אמרתי.

תראה מה עשיתָ לחולצה הלבנה, כעסה אימא. וכבר היינו במכונית שמכוסה בענפים ובפרחים, ערימה ירוקה, לעבור בין האנשים שפוסעים משפחות משפחות ומוחאים כף לעומתנו. הבט שם, אמר אבא, איפה שהתקבצו כל הקבוצה שלה.

להיות חבויה ביניהם, כתם לבן. ושרה קרדוזו צעקה, כאן כאן, ונעמדת מולנו לנענע את בטן לפי המנגינה, קבלת־פנים חגיגית.

לא בגיל שמתאים, צווחתי, ואתם שעושים כך לבֶן שלכם. ואבא ניחם שעוד מעט, ואחר כך נחזור להיות כמו קודם.

יכול להתאונן במשטרה, צווחתי. נחנק מהחיבוקים, כל הנשים השמנות שתופסות בראש שלי ולוחצות אל השדיים ומנשקות. צועק לעזוב, להתחמק למקום אחר. ואבא מושיט את היד ומושך אליו עד לפינה הגבוהה, אומר, שְׁבוּ לכם פה.

רוצה הביתה, התחננתי.

אפורות הפנים שלו, מכוסות אבק, ונדבק לשיער ומֵעל לעיניים, שדה חרוך. וְהתחננתי הביתה כי ללא סכויים. אחר כך נראה, אמרתי. כל כך רבים לעומתנו, הצטדק אבא, והכול באשמתךָ, כי ראיתָ. זה סבא בכר, טענתי, שעשה מעשים. אבל ראיתָ, הסביר אבא ועכשיו כבר מוכרח לעשות חופה.

אפורות הפנים שלו והשיער, ומנסה להוביל בתוך ההמון, איכרים כבדים שמתכופפים אל המאכלים, דוחסים פרוסות טבולות ברוטב ומיני מאפה שממולאים תרד. מזל טוב, צועקים האנשים. פיות מלאים ואם ניתז מקנחים בגב היד. נתפסו השערות שלי, צרחתי, לא יודע במה.

ועומד מעליי, מטלטל את הראש שלי, להפסיק את החלום.

לא מסכימה לסיגנון הזה, רגזה אימא.

ועניתי שהצורה שמדבר.

לא אליי, אמרה אימא. ואם לא מבין אז בדרך הקשה. ומפנה את הגב כאילו אין.

בסדר, אמרתי, יכול להסתדר גם כך.

וְהשיחה שלהם בערב, כי חושבים שישן. אומר לה, משהו שמכביד, רואים שלחוץ. אולי בבית־הספר, שיערה אימא, אולי לטלפן אל לאה, לשאול אם יודעת. ממש צרח, הסביר לה, עד שהערתי.

אחר־כך התמונה שחוזרת. לפני השביל שלהם, עובר ולא עוצר, והיא יוצאת ופוסעת מאחור, נשמר הרווח אולי עשרה מטרים או שני־עשר. וכך את הבתים של אנגל ודורגו ושרה לוי עד התחנה שליד דנון. לפעמים מתבונן בה בחצר בית־הספר, עומדת נבדלת בצד, פנים פוחדות, לא לנחש את המחשבות. אולי סתם. קטנה וחלקות השערות שלה, לחייך איך המראֶה אם לובשת את השמלה הלבנה והכיסוי שמניחים על הראש, רשת שקוראים הינומה, שעוטפת את הכול בלי להששאיר רווח. חושב, עד שתגדל.

תמיד מורידה את הראש אם נתקלות העיניים ואז שנינו במהירות, ומומו שמכריז את החלוקה לקבוצות, כוחות שבערך שווים, ואמרתי לא מסכים לחלוקה הזאת שלא צודקת, ואם חושב שכן אז בבקשה להתחלף עם עומר. עכשיו קילקלת הכול, רגז מומו. ואמרו, התבטל המישחק בגלל הוויכוחים שלך. ומרצלה שעוברת על ידינו מתערבת להגיד שאפשר בלי צעקות ממש פחד. דווקא הקרובה שלך הכי שקטה, אמר מומו וכולם מתבוננים איך מתכופפת בחלק האחורי, מחכָּה שנעזוב.

לא ספרתָ את מתִי, הכריזה פלורה. ומנסה לתקן את החלוקה, להגיד אליי שבתוספת הזאת נעשים הכוחות ממש שווים. ומוכרח להסכים. ועומר הכריז אנחנו על הגבעה, ופורץ ראשון לתפוס את החלק הטוב.

בואו, אמר מומו, נקיף את המחסן.

ורצנו לקצר דרך הוולנסיה של סִינלה, צועקים כלב טיפש כי מסתער בנביחות, אולי חושב שפועלים ערבים, אולי סתוּם האף שלו. בן־זונה, צעק אלחי, וכולנו אחריו, תסתלק בן־זונה.

יכולים לצרוח ולצרוח עד שנגיע אל הרחוב האחר, ונדחקתי למשוך הצידה שיוכלו לעבור הקטנים, כאלה שיכול להפיל וגם היא. מהר מהר קראתי לעומתה ומזדרזת לעשות, כמעט נופלת מהענפים כי נמוכה וכמה שתגדל לא יספיק מול כל אלה. כמה שתגדל שלא יספיק אם שותקת.

להיזכר בשיר. כזה שלא עושים בחתונות ודווקא אותו. ואת השאלות אל עצמי כי חוזרות וחוזרות המילים, הנה עולָה תִמנתה לגוז צאנו. לא שיר חתונה, וגם הנהימה פרועה, רעש תופים וצווחות המזמרים, לגוז צאו לגוז צאנו, ושרה קרדוזו בפיתולים גסים, פושקת רגליה ומנענעת עד שמוכרח להסתיר את הפנים.

עכשיו תתרחק ממני כלב מטונף. ובכפיפה להרים אבן, לאיים, ותיכף להשיג את האחרים שכבר אצל המרפאה וממשיכים אל מחסן־התערובת.

הדחיפות של נורה לוי שמבקשת להצחיק, לעשות חוכמות עם סבא איזידור, לשאול אם עוד יכול.וצביטה בבשר בחלק של הרגל גבוה מהברק עד שצורח: תפסיקי.

על הספסל שלפני המחלבה.

אוהבת את המישחק הזה, וגם אנחנו, מצטופפים בעיגול, קוראים עצות להכניס את היד אל תוך המיכנס, כי מתפתל מצחוק, צווח שמדגדג, וכאילו מחכה שתחזור ותעשה.

אישה בלי בעל. ולובקה אמר שמחוממת בעצמה וצריכה לפרוק את המתח. סתם משתעשעת, אמרה פלורה.

ילדה קטנה, צחק לובקה, ובעוד כמה שנים כבר תרגישי. משתדל לעשות רושם, עיוותה פלורה את הפנים.

יכול להסביר לך את העיניין הזה, ללמד שעור.

פירחח, גידפה פלורה.

היו אדומות הפנים שלה, כי הכי גדולה בין הילדות, ואלחי אמר שלפעמים נדחקת בתוך הקבוצה הבוגרת שמנסים לעשן מאחורי המזכירות. יכול להיות בטוח שבעצמה גם כן. משהו שפתאום בא, הסביר אלחי, לפי הגיל, ואז כבר מוכרחות.

תינוק, לעגה פלורה. ואלחי הצביע על איזידור שאיך שוכב על הספסל מתבונן בנורה במין ציפיה ארוכה.

תעשי שוב, הציע לובקה.

הולכים בכביש, היזהרתי, הנה שם.

ונשתתקו לראות מי. אדון פסו ומושונוב הרזה שקוראים “מושונוב שתוק” ודונקה לוי. מקצרים את הדרך לחצות מהגבעה, ודונקה שואלת מה קרה ילדים, כי רואה ששוכב.

סתם, הסבירה נורה.

מה שלומך סבא איזידור, ניגנה דונקה, ומתבוננת בנו, לחפש מלווה, כי זקן וכבר זמן להחזיר הביתה. מישהו שיוביל, היא מבקשת, ונורה הציעה שיַחד כמו תהלוכה. קוראת תקום תקום.

היה הצל שכבר מתחבר להיות אחד כי שקעה השמש, ופניתי להתרחק. הכי רחוק הבית, דרך שכולה עלייה. ובזמן שהולך יכול לחשוב חלומות, דברים שלא לאבא ולאימא, ואם שואלים, להתחמק. כובד שמונח על הלב, שעושה לדמעות לצאת.

כלב עצל עובר את הכביש ועד החול בצד, מניח עצמו בפיהוק של בטלה. רואים ולא נובחים כל אלה. רואים את החתולה של ורסאנו וכלום. יום שנגמר. לחשוב על כל השורה, אדון אשכנזי שכמו איכר, פנים מחוספסים וזרועות והגוף גוש רחב שלא צריך צוואר. תוסיף עשר שנים להיות סבא בכר שאולי עושה בלול, עבודות קטנות לפתוח מים, לפזר תערובת ואת הביצים. קרוב קרוב לצחוק שכמו סבא איזידור, מונח על הספסל ובאים לנגוע, או מתחבאים מאחורי התעלה זוקרים אבנים בצווחות, שיהיה גורר את הרגליים ולא יכול להספיק.

בקרוב גם אתה, דיברתי, מבטא את המילים בקול שיהיו קיימות, כי רק אני, ואם עומד בַשביל יכול לשמוע, או אחר מהמשפחה שלהם אם עומד בשביל. ולא היה. לכן בייתר תוקף, כמעט מכריז, בקרוב גם אתה.

יש שני רחובות בכפר שלנו, ועיגול שהוא האמצע. וכל הבתים קומה אחת ובלי לטפס במדרגות, חוץ מהבית של מורדו שיצא לגובה ועומד שלד, קירות בטון שלא נגמרים. הרבה דיבורים על העיניין הזה וגם באסיפה, ואומרים, עכשיו בעיה שלו. (לא שייך לעיניין, כתבה לאה ליד השורה הזאת). מי שמביט מהגבעה למעלה רואה שכמעט ירוק הצבע. אבל מקרוב כבר מבחינים בכל מיני מכוערים, עגלות הזיבול של בז’רנו וערימות גזם, והנגררת שעומדת לפני הבית של פינקי שכבר שקעו הגלגלים לתוך האדמה.

אנשים זורקים את הניירות וקופסאות כאילו מזבלה וכל הזמן ויכוח מי יפנה. לכן החליטו לרשום בחשבון שלו מאה לירות לחודש, וצוחק בקול שיכולים גם אלף, כאילו כתוב בכרטיס אחר.

(לאן שהתגלגלתָ, כתבה לאה, מלכלכת קו אדום על השורות האלו). ועכשיו האנשים. יש ילדים ומבוגרים, ובערב מטיילים ברחוב שניים שניים או שלושה ואיזידור שהולך לבד, נעצרים להגיד שלום אל החצרות ואנחנו עוברים ביניהם ברעש, צוחקים לגערות וגם יכולים להתחמק מהמכה כי זריזים הרבה יותר. לפעמים צועקת גברת מצרלה שצריך אסיפה מיוחדת על ההתנהגות. והתשובה של לובקה, להזדרז לפני שתמותו, כי נעשים זקנים מיום ליום.

לובקה הוא ראש הקבוצה שלנו, שלא מפחד מאנשים גדולים, ואת הדברים שלא אוהבים לשמוע. למשל לפינקי, שיותר מידי מסתובב בשכונה למטה, ופינקי עשה פנים מרוגזות, מבקש לדעת את הכוונה. ליד הבית של מריקה גאון, אמר לובקה. פינקי הוא הנגר שעושה ארונות־מיטבח ומדפים, ומסתובב בבתים לבדוק אם התקלקל. יכול להפיל איש במכה אחת. לא להשיג בריצה. לכן תיכף מפסיק לרדוף, ממשיך לכיוון האחר. לא מסובב את הראש לצחוק שלנו.

אלה האנשים שכאן, והדוגמא של סבא בכר יותר זקנה. מתחיל רזה, ילדים כמונו, ועד שנהיית הצורה הרחבה. ואם ילדה אפילו יותר.

כך הכפר שלנו, כתבתי. ולאה באותיות אדומות שמיותרים הסיפורים האלה, לא נוגעים לנושא.במקום זה לפרט כמה תושבים ואיזה שירותים וענפי המשק. מבקשת לתקן ולהעתיק לנקי.

בגלל התפקיד שהטילה, לצרף את כל החיבורים שיהיו כרוכים יחד, ואת שם הכפר בצבעים על הדף הראשון. תשבו יחד כולכם, אמרה לאה, כל החמישה להכין הצעה. ועומר אמר שלא מוצלח הכתב שלו, אי־אפשר לקרוא בשום אופן וצריך להעתיק. הכי יפה של מתי, אמר עומר, כי ילדה.

ותיכף כולם שגם את שלהם. ומזה הרעיון לעשות אחיד ויפה, ובשוליים ציורים קטנים שמסבירים את התוכן, בתים עם גגות אדומים ולמשל מיגדל המים. הכי מתאים כלבים, אמרתי, כי מלא מהם בכל מקום.

לכן החלטנו שאחרי הצוהריים. וסיפרתי לאימא שבמירפסת הגדולה, גם את הצורה, מגילה שנפתחת ונסגרת ומוכרחים דבק שקוף ולא מלכלך. תאכל כמו בן־אדם, רגזה אימא, בן תשע ועוד לא למד להחזיק בכף.

גם מתנדנד על הכיסא, מושך לאחור עד שכמעט על שתי רגליים. והדרך שטובל את הלחם, מינהגים שלא יודעת מהיכן, ממש לא נעים ליד השולחן.

מנסה כמו גֶרי, היסברתי, הדרך שמכרסם את הגושים.

ועונה שעייפה מידי לבדיחות האלה.

לכן מוכרח בגנבה, מנסה את הדרך שתופס בפה לזרום פנימה במציצה. כלכך מהר מרוקן את הצלחת שמוכרח גם. ואת הקולות שמשמיע.

שוב, היא קוצפת.

ואני עונה שבסדר, היפסקתי.

לא במצב־רוח לנהל ויכוחים.

חוקרת אם קרה בבית־הספר.

שהחליטו לעשות אצלי בבית וכמה שהתנגדתי.

תוכלו לסגור את הדלת, אמרה אימא. ועניתי שיותר טוב במירפסת הגדולה שאפשר להסתובב, להתגלגל עלהדשא, כי כמו פצצה כל החמישיה ביחד.

תכין בצלחת עוגיות, אולי בוטנים, הציעה, לבדוק אם נשארו. ואמרתי, עוד ארבע. בינתיים מישחק עם גרי ואחר כך לקשור שלא יפריע.

רובץ לפני המיטבח, וכשיוצא אליו מתרומם בעצלות, כאילו טירדה בשבילו, ואיזה חוסר נימוס שמתגרד, לחזור להיות צורת סחבה שמנקים נעליים.

תקום כבר, נזפתי.

ואז מזנק בבת אחת. לחשוב שהפתעה, שלא מכיר את המינהג שלו להעמיד פנים שסְתם ובא בקפיצה. ותיכף התגלגלנו על הדשא, מתהפכים זה מעל זה עד שלמעלה, מכריז נקודה לטובתי. גם האחרות שבזו אחר זו ועד שהתעייפנו והיכרזתי, לשכב לנוח. להתחפר ביֶרק שצומח גושים ואיפה שקרוב לממטרות או מסביב לגזעי העצים, וכך טמונות הפנים בחושך ולמטה זחלי טחביות וחגבים מתנועעים לאט, ותיכף יגיעו אל השורה שהולכות הנמלים ואז.

תפסיק, שאגתי, מהקפיצה פתאום, ועכשיו כבר התערבב. לכן כעונש למשוך בכיוון האחר אל הכבל שקושרים, ורואה שכבר עומדת, מחזיקה בתיק בית־הספר ומתבוננת בנו.

להיות דייקנית.

אנשים חולים מצטופפים בכל בוקר בחדר־ההמתנה ועד שמגיעה האחות תמר ומברכת יום טוב לכולם. וכשרואָה ילד, מתפלאה לשאול מה קרה, ואִם הצטננתָ. כאלה שצריכים לספר על הכאבים בלילה, קשיי נשימה. ומרגיעה שתיכף תיכף, ורק קפיצה קטנה לבית של אדֶלה שלפתע־פתאום. לא חולים פתאום אנשים זקנים. מתעייף הלב או קילקול בכבד או במוח. לפעמים בבת אחת.

כך הלוואי על כולנו, אמרה אימא, לנחם את ציונה פַּסו כי הלך לישון בערב ולא מתעורר.

אדם שאף פעם לא חולה, התאוננה ציונה. ואמרתי לאימא, אחד שבקושי זז, מזדחל על הכביש בתנועות זיקית וצריך לצאת יותר מוקדם שעה שלמה אם רוצה בזמן. עכשיו משמיעים ציפצופים של צער, של השתוממות כאִילו אסון גדול. ודאי שאסון, אמרה אימא.

הכי טוב כשנשבר הלב, מסתיים בן־רגע. לא כמו סבתא טילדה שמכניסים לבית־חולים שוב ושוב כמעט שנה שלמה, וכבר מתחננת לגמור כי נורא הסבל. למות בבת אחת, אמרה אימא, איחול אמיתי.

קשרתי את גֶרי, היסברתי לה.

ומנידה בראש.

ושאלתי על סבא פסו, אם שמעה.

נעמד הלב שלו, לחשה מתִי. להיזכר שקרוב שלה גם הוא ומוכרחה לדעת. אח של סבתא בכר. ואלחי סיפר שהשתמשו בידיים להכות, ומאז לא נכנסים, לא מבקרים. ורק הסבתא מסתובבת בין החצרות ומלכה בכר שמעיזה ללכת אל הבית האחר. איש טוב, הוסיפה מתִי, ועדִין כמו סבתא.

בקול שכמעט בכי.

יכולים להכין את הקארטון, אמרתי, עד שיגיעו.

ופרסנו על השולחן למדוד לפי הרוחב, ובמיספרַיים רצועות מתאימות, מחזיקה מולי ואני חותך, נוסע כמו סכין ורק מזהיר להרחיק את היד. אחת, היכרזתי, ואל השני, אל השלישי עד שהופיעה אימא.

שואלת מה בבית ועל מלכה בכר, אִם תיסע השנה לכֶנס הפעילוֹת. המון מרץ לאימא שלך. גם העבודה במשק, גם ועד בית־הספר ועכשיו התוכנית החדשה. הרבה כוח. מתִי אמרה שלא יודעת, לא בטוחה. ומתכופפת את הדפים, ממש נוגעת ונחשף העורף לבן וחָלק נעלם בְּעומק הצווארוֹן, להשתוקק לנעוץ אצבע. ואמרתי, זהירות שבדיוק על הקו, יהיה בולט אם זזים למטה ועוד את הגיליון השני. עכשיו ממש מפריעה, הידגשתי. ומבקשת סליחה, ראתה שרק שנינו וחשבה.

אכין לכם מיץ פטל, והנה גם האחרים.

צילצול שרשרת והנביחות שמתנפלות ברעש גדול, כי אל תוך המישבצת שלו, ואומרים שֶׁקט שֶׁקט וכמה שיגידו. רואים שהיתחלתם, אמר נוני. מסביר שהתקהלות בדרך למטה ליד הבית של קונפורטי ורצינו לראות. גירש החוצה, סיפר עומר, ואת הדלת סגר מבפנים שלא תוכל להיכנס.

לחפש את הצד הטוב ואותו לחבר אל המחשבות. לא לחלומות שהרבה יותר קל. למשל ביערות של שלג או מטפסים בשבילי הרים שמסתיימים פתאום ומוכרח להיאחז בסלעים שכמו קירות ושם ממתינים לעזרה, וכבר התיאשו לגמרי.

לא לאלֶה.

לחזור את האדמה שלנו. פרדסים ועצי פקאן. ובתוך הירוק ריבועים לבנים ושחורים, חממות ציפורן ובתי רשת, הדרך אל ראש המחנה. כי באים לראות, שואלים איך עשיתָ שכך מצמיח. כל כך רעננים הענפים וארוכים. ועומדת בצד בפנים קורנות, יודעת את הסוד ולא משמיעה. להישאר שותקת.

להיות בהירה. פנים חיוורות וחלקות, והשיער נמשך למטה, תיגע כמו משי. להגיד, לא מפּני שמוכרח, מפני שבוחר.

ויכול לדמיין שעות של ערב, בקצות הימים. שיחות סתם שמספרים על היבול בחלקה ההיא ואיך המחירים. פתאום להגיד שלא נשאר ממה שעשה לָך, מחוּק כולו. אולי. לכנות נָבל וכך לבטא. שום עקבות למה שעשה לךְ הנבל, האִם נכון. ואז בקצות האצבעות להחליק עדין עדין כי רואֶה שבכל זאת רועדת, והפלא איך עדיין נמצא. לגעת ביד ולאט לאט חוזר השקט וחיוך. מפני שבזכות מה שקרה הרי עכשיו יחד. ואומר, כאלה שמפתיעים בשלב מאוחר, כך אַת, כי זוכר איך היית שקטה ועלובה ובלי צורה מיוחדת. ממש לשכוח שקַיָמת ומתי התחיל השינוי שנהפֶּכֶת לעלמת חן. כאלה דימיונות.

חושב, יכול להציע את השעורים להכין ביחד. ואם יצחקו. גם חושב, איך פתאום מונח עליךָ תוקע את הציפרניים ולא יוצא. למשל לאה פיאדה שסתם בבוקר אומרת לאחות תמר תמששי. בזרוע, כאן הבליטה הזאת, אם צריכה להדאיג. וכמה עד שגמורה לגמרי אולי שלושה חודשים אולי ארבעה. מפני שהתבוננתָ, אמרתי אלַי, וכמו להביט אל תוך החשמל ששורף את העיניים, כמה שתצטער כבר נשאר מקולקל. יכול להתהפך לכעס. להדגיש שלא מחויב. ואם סובלת, עיניין שלךְ. ואם לא משיבה לשאלה של לאה. יכול לצעוד לבד בכל בוקר וקורא לגרי להצטרף אליי, לא מסובב את הראש. ואימא חקרה אם קרה בבית־הספר, אולי בין הילדים. כאילו נפלו הפנים, היא אומרת. ואני מתחמק שסתם מהחום.

ציפור שקוראת קְרע, מגובה הברוש הזקן, ואמרתי שמבשר הגשם. והרי רחוק. אמונות טפלות, אמר אבא, יָכול לצעוק ולצעוק, לא יביא ענן. ונועם אמר שפתאום הללו, מקפצים בכל מקום מקפצים על הכביש, ואם פגר דרוס, חתול או ארנבת, מנקרים עד שממש קרובה המכונית ואז מדדים הצידה לחזור ולזלול.

אוכלים בשר, התפלאה אמא.

ואמרתי שאת אגוזי הפקאן.

הכול, אמר נועם.

אבל הכי הרבה למטע הפקאן ואת האזהרות של סמוֹ מַלְכִי שיחסלו את הענף. מכה שלא היכרנו, נאנחה מריקה. ובלה לוי מהניסיון שלה שכך כל דבר טוב שתיכף מופיעים המזיקים.

תגובות שלא מוצאות חן.

לכן תפס פח ומנסה שיטה של רעש, מתרוצץ בין העצים, דופק וצורח. וההם מדלגים מצד לצד או נאחזים בצמרות לחכות שיגמור. נראה מי ינצח, הכריז מלכי. ואומר לחברים שמוציאה מהדעת הסבלנות שלהן, עד שמתעייף ואז חוזרות אל המלאכה ואיפה הוועדה החקלאית, איפה המועצה. תסלח לי, נכנס סבא בכר, לענות שיכול לדבר ולדבר פיטפוטים ריקים. לא פיטפוטים, התגונן מלכי, מגיע מתוך השטח עצמו ואתם למה לא יוצאים לראות בעיניים.

ריקים, התעקש סבא בכר.

מי שעומד כאן לפני המחלבה, מכריז הכרזות, מסית את החברים. לא יודע כל מה שעשתה הוועדה החקלאית. לא מברר לפני שפותח את הפה להטיח ומהכעס מנענע את הידיים, מניף ומוריד, להוסיף תזוז הצידה, ואת זה אל גרי שהתקרב לרחרח במיכנסיים שלו, מתחכך בידידות.

תזוז הצידה, צעק אדון בכר, ומרחיק בבעיטה.

בוא הנה, קראתי לגרי. מריקה אמרה שלשם מה ההתרגשות, שלא טובה ללב ומבקשת לשמוע את ההסברים שלו בשקט.

בבקשה, היא אומרת, בבקשה מֶנצִי, לכנות בשם שאף פעם לא שמעתי. ועכשיו אליה, עד שמוכרח לאחוז בצוואר שלו, למשוך בשערות והצידה ובאיומים להרחיק. כי מנסה אל הספסל, שמצטופפות הנשים הזקנות קוראות קיש קיש. הבט איך מבקשת ממך ילדה יפה, הצטרף סבא פסוֹ.

וצחקו.

סבא פסו אמר, לזכור את התלתלים השחורים ואיך היו אדמדמות הלחיים שלה, חה חה. מתבונן במין געגועים איך מניחה את היד המקומטת על הזרוע של סבא בכר, ובקול שמפציר, שאומרים מתחנחן, מציעה שיסביר בשקט. שלוש ישיבות, התרתח זה. שלוש ישיבות מיוחדות.

הוֹ, אמרה בלה לוי אל מלכי, הנה שמעתָ ומזה רואה שלא מזניחים, מתייחסים ברצינות. דיבורים, רטן מלכי, מדברים ומדברים.

ואת הזינוק ממול, שמסלק את היד שלה, ממש בפראות, יורק אל האדמה להגיד טינופת, וכבר מתרחק בכביש, במין הליכה שמראה כעס, שמזיזה את הרגליים בכוח, ומריקה אומרת מסוכן לבריאות הרוגז הזה.

הלוואי שימות, לחשתי.

לא בכיוון שלהם, שתיכך יגידו חצוף. גם ימהרו לספר לאימא על ההתנהגות. וצריכה לחנך, אחרת יודעים לאן יוביל. לכן למטה, מלטף את גרי, גם מגרד בבטן שלו לשמוע נהמות של הנאה, ואומר הלוואי שימות.

גרגרים שקוראים ציאניד שבולעים אחד וכבר אתה גמור. או שנותנים לכלב בתוך הבשר. יכול לשטוף את הקיבה שלושה ימים ולא יעזור. ואמרתי המצאה שלך.

ונשבע שאמת. אולי מבטאים אחרת, צינין או צאנין, מילה קשה. ושאלתי על החומר שמפזרת המועצה לחסל את הכלבים המשוטטים. כזה שהורג תיכף ומיד, אבל בכאבים.

חשוב שיהיו כאבים.

ארסן או פרתיון, חומרי ריסוס שבכל משק, להשמיד את החרקים במטע, להילחם בעכברים. ארוזים בבקבוקי פלסטיק, ואבא אומר, לא להתקרב אל הפינה הזאת שמסוכן לנשום.

הדוגמה של ברטו מורדוב, אמר אלחי, שמכיר כל ילד בכפר שלנו. ומוסיף את הדיעה של וירגיניה, שעבודה מתוכננת.

והתבונַנו בו.

תינוקות איך ששומעים חושבים אמת. וכל מה שמסתירים מהאוזניים שלכם, לשאול איך לא מבדיל בין יין והחומר הזה שמסריח אפילו מרחוק.

והתבונַנו בו שימשיך.

היה תיכף אחרי האסון. שישבנו ליד בריכת המים ושרה רודיטי שקוראים שרית הכריזה שלא ממשיכה להדריך ברעש הזה, לא מוכנה להמשיך. ונשארנו לשבת סתם, שמחים שהלכה. כמה זמן מאז, אולי שנתיים, ואלחי אמר שעבודה משפחתית, שמים טיפות טיפות ואפילו חודש שלם עד שנגמר.

להיות חסד, הסביר, כי מטושטש לגמרי השכל, עושָׂה דברים שאי־אפשר לסבול.

והתבוננו בו. יודעים את אלה ומה.

להיות חסד, הדגיש.

לא סבא בכר, הירהרתי לזיכרון הזה, לא מאמין שיעיזו.

כבר יותר רגוע, חוזר אל הסֵדר שמקודם. ואם חושב מחשבות לעצמי, לא נכנס אל החלומות. להתבונן על ההורים איך מסתכלים, שמח שלא גיליתי, לא שיתפתי בסוד. אם אפשר לחזור להיות חיים סתם, ארוחת־בוקר ובית־ספר וארוחת־צוהריים. וכשאימא רוצה לנזוף שלועס ולא בולע, או לבקש לחדול להתנדנד על הכיסא, ואיך יכולה. לשמוע שאומר אבא שחזר השקט, הפסיק לצעוק בשנתו, וגם החברים נוני ועומר מתאספים בכל יום להתגלגל על הדשא והמאמץ לנצח את גרי, לשכב מעליו והגוף מכסה מלמעלה עד שלא יכול להתחמק. מישחקים של בנים ולא יכולה להצטרף. רק אם עומדים כל החבורה בסיבוב סינלה או לפני המחלבה צועקים ויכוח, ואז נילווית גם כן, תמיד בצד ולא מדברת.

אם מינהג שמיוחד לבוקר. אולי בכל זמן שרואה. אולי מחכָּה כל היום בין השיחים וסתם בבית. והתמיהה על גברת בכר שמעיזה להגיד דברים באסיפות, להאשים את ההנהלה שלא מבינה את החשיבות, חוסכים פרוטות מחגיגות הכפר וכאלה. ואיך מתבוננת מהצד ורק ממלמלת די די.

להיות בושה.

לפעמים מנסֶה ברמזים. להזכיר לאלחי את הסיפור מִפעם, ששָׂמים טיפות באוכל עד שמתנפח הכבד. להתפלא כמה מעשים שלא מספרים בקול ואיך יודעים. ולובקה קורץ אל פלורה, להגיד שעושה אבא שלה, ויוצאים ילדים צהובי שיער. רק בתוך המשפחה, תיקן אלחי, כי לא רוצה לחלק את הרכוש לכל העולם.

דימיונות שצומחים בראש חולה, התרגזה פלורה, מציץ מאחורי כל שיח לגלות חטאים וכלום. להיות בטוחה שפחות מדי. מעשים רעים בכפר הזה.

אם מכחישה שעושה אבא שלה, שאל אלחי. ומתרגזת עוד יותר, להיות צעקות, מוכנה להבטיח שהרוב כאלה שלא מסתכלים הצידה. תבדוק את הדור המבוגר ואלה שלפניהם, אנשים שעבדו בפרך, והקימו משקים ובקושי זמן לגדל אפילו את הילדים שלהם.

יכולים לבדוק אצלכם במשפחה, הציעה פלורה. והצצתי במתִי לראות את הפנים שלה, כאילו סיד. ואלחי אמר, הרבה מעשים שבושה לדבר בקול, ומה שלא יודעים. לספור את הלוויות בזמן האחרון, כאילו לפי תוכנית שתהיה אחת בכל שבוע. לספור במרפאה בכל בוקר. מגיעים להתאונן על כאבים וסחרחורת. ומה האחרים שבמיטות, מחכים שתגיע תמר לגעת במצח, לעשות סימן פלוס במחברת בטור המתאים. כבר יכולה לתלוש את הדף לכמה אנשים ולא תולשת, אומרת, הדרך לזכור.

אלה שסתם בשכיבה, ממשיכה פלורה, לא מסוגלים להזיז. וצריכה לתפוס ולהפוך לצד האחר.

להיות מזל אם נגמר קודם.

פתאום מתבוננת במתִי, ובשאלה מה אצלם, כי ראתה תנועה בצוהריים, וגם הרופא.

אם כדי לתת סימן, להבדיל מסתם נביחות, יללות כמו תנים מהוואדי למטה. לא יודע את הסיבה, עניתי ללאה, בעיניין הצורה שלהם שמדגיש במיוחד. אולי מפני שכך, צומחים לרוחב. עכשיו להגיד שרק החלק האמצעי, ובאמת מתחיל לגובה, כשעוד ילדים, ולאט לאט חוזר ומתכווץ להיות מקומט.

וצוחקת. הרי לא הנושא שביקשה. זה הכפר שלנו, אמרתי.

להיות מזל שבדיוק לפני החושך. חוזרים בשורה שעמוסה סולמות, וכל כלב על החול בצד הכביש ומתעורר לצעוק סכנה לצעוק ערבים. בטוח בתמונה הזאת שדי לאחֵר רבע שעה או ככה ואז תשאלי איפה.

ומחכָּה שאמשיך.

טוב, ויתרתי, שיש גם מהצורות האחרות. מלכה בכר שפתאום שם לב שעומדת ליד הבוגנביליה שלהם ומביטה סתם. ותיכף מבחין בשיער שפרוע. אולי לגשת קרוב, להגיד כמו סבא מורדוב, כמו סבא מורדוב, כמו סבא מורדוב. לתקן בדרך הזאת.

כבר בילבלתָ את הראש שלי לגמרי, אמרה לאה, לא מבינה כלום.

יכולה לסרק צמות, היסברתי, לפי האורך שרואֶה כי פרוע לגמרי.

ומחכָּה שאמשיך.

ממש בתוך השיח, שמתרומם נאחז בעמוד וגולש סגול. ועברתי קרוב קרוב לדעת שנעוצות העינים ולא רואָה. ואם אברך בשלום לא תענה כי לא שומעת.

בכל זאת מתוך נימוס, אמרה לאה.

לא שומעת, התעקשתי, וגם בימים אחרים שרואה אותה במקום ההוא או קצת בצד, ואותו לא.

ניירות שתולים על הקיר במכולת של גרשום להזמין לחגיגת ברית מילה של התינוק לופו. יכול להיות הודעה שנגמרו מישלוחי הקלמנטינות, תאריך אחרון. ותיכך אחריו סיכום העונה כך וכך טונות ונחלק בין הסוגים, להיות גדולים והפסולת פחות מעשרה אחוזים. לבשר שחגיגת הסיום. מוזמנים לבוא אל הרחבה, והבטחה שיהיה כך וכך, לסמוך על ועדת התרבות.

יותר קצרות מודעות האבל. דפי מחברת פשוטה וכותבים נעלה אל קבר יקירנו, כל מי שרוצה להצטרף. ממחברת החשבון של קובי, יאמר לובקה, הדף האמצעי. פתאום יכריז מי בא, כי אותו דבר בכל יום ושום רעיון חדש. שעה שלמה הליכה ברגל, יעיד אלחי.

לצאת תיכף, פוסק לובקה, להספיק לפני שיתחילו. ומי שלא רוצֶה.

תופס בחולצה שלי לסמן פקודה.

יכולים לאורך כביש חנון, יכולים דרך בריכות הדגים של עין חנן, ומושך דווקא אל המזבלה למטה וההמשך בוואדי ועד הפרדס הזקן. מכיר את השיטות שלו להכריח לחצות בפטל, ומי שלא עושה קפיצות שלא מצליח בשיווי משקל משליך הצידה. בכל פעם התרגיל הזה שנשכב ועושה סימן לדרוך בזהירות ומי שמכאיב זורק לתוך הפטל. חוכמה שכבר נמאסה, אמר אלחי, ולובקה התבונן בו במבט שמנסה להפחיד.

אם לא תזדרז, אמרתי.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא, סילסל לובקה.

מנגינה שמנסה להיות בנזו ויטלי, וכולנו עונים במקהלה אמן, ואלחי המשיך ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכך עד שכבר בגדה השניה. עכשיו בריצה, האצתי.

וצחקו.

אם חושש שלא יספיקו אנשים למילוי החול, שעושים לשם מצווה. והרי כל הבנים שלו והחתנים,כל המשפחות שלהם. לא זקן בודד סבא בכר.

לא עמד היום בבוקר, אמרתי, בכניסה שלהם.

פלורה סיפרה שעוד בלילה, ותיכף העבירו לבית־החולים ובבוקר נכנסה מלכה להגיד שנגמר. כשעוד בקושי בוקר, הדגישה פלורה, נושמת כבד כי לא זריזה בריצה ומוכרחה להחליף צעדים להליכה, מתחננת שנאיט. היא אמרה, ממש העירה את כולנו, ותיכף ראינו שמשהו רציני, כי דופקת קשות ופותחת בלי לחכות.

אילו מת אבא שלךְ, אמר אלחי.

לא אדון לופו, צחק לובקה.

כבר היו שטחי הפקאן, שתקעו באדמות למטה, יערות גבוהים מלבלבים במין ירקרק בהיר ורק החלקה של קונפינו שבקושי מוציאה. לא יכולה בקצב הזה, התחננה פלורה ולובקה הציע עזרה לסחוב את השדיים. דיבור של לעג, כי צומחים כבדים להיות צורה של הנשים במשפחה שלה. צורה של רחל לופו והדודה שלה ברכה מנדה. בדיחה שלא מצחיקה, אמרה פלורה.

כבר ממש קרובים, עודדתי, והציעה ששנינו. מפחדת להישאר מאחור לבדה. ובתוךהצבע בעיניים שמנסה בתחנונים, כאילו קצה של קריצה להגיד כדאי. יכול להישאר, צחק אלי לובקה, ממליץ על השיעור הזה.

מול חלקת החציר של פרדו, שמקבל מהמועצה בכל שנה. טובה רק לגדל עשבים ומה שמוסיף זרעי חיטה ובקיה. עכשיו עמדה קצורה כאילו מוזנחת ואני היבטתי איך מתרחקים בריצה מעבר לסיבוב, מנסה לשחרר את היד לשחרר מהחום. ביישן, צחקה פלורה.

החלק שמשמיעים תפילות, ואחריו מעשה הקבורה שעומדים מסביב ולפי המיקרה יכול לנחש אם בכיות או סתם שתיקות של צער. לפעמים יללה שמנסה לעצור. הרי ילד שלא עשה, שלא טעם חיים ואיך שמים בבור הקר, עוזבים לבד בחושך. ואמרו, די די מלכיתה, כבר מתבונן בנו מעולם ללא מכאוב.

מצביעים למעלה.

חבל להפסיד, אמרתי.

וצחקה. לתת מה שטוב באמת, ובשבילו אפילו את כל הטקס, תיכף תראה. ונעמדת מולי מושכת את היד למעלה לשים אצלה.

לא רוצֶה, צווחתי.

ואם מתאמצת בכוח לא יכולה בשום אופן, כי מסובֵב ומסובב עד שדורך ופולטת צעקה, להתכופף אל הרגל.

טפו מה שאַת.

וכבר בריצה לברוח קדימה בַּשביל שממשיך. מהר ולא די, להתחמק מהצחוק שלהם מתוך הפרדס, ויוצאים כולם מכריזים ראינו.

היה הקול של בנזו משורר בסילסולים, ורק מכות המעדרים שמגרדים את האדמה ומושכים למטה. ושֵנִי המראֶה, כל החבורה שנאספה מסביב עמידה שקטה. ואז אותן.

כמעט בצד, והיד של מלכה מחזיקה בכתף שלה. לא סתם מונחת. ממש חודרת. ובתנועה שאפשר להבחין רק מקרוב מתעוררת לחפור שוב ושוב ומתִי לוחצת אל המותן ממול, מנסה להתכסות, לטמון את הפנים. לכן רועדות. להדגיש את השרשרת מהאמצע שמתרוצצים בתנועות זריזות, תנופת כלי־החפירה במעגל סוגר קופא על מקומו, לתת כבוד למת. ורק אֵלו השתיים כמעט מרוחקות, מתייפחות חרש.

וידעתי שאמת.

כל המדרגות שמתרוממות אחת מעל האדמה והשניה שהיא הדרך עצמה, וכך חצר אחר חצר עד השביל המוצל שמכסים מלמעלה עצים כמו גג. קרירות של בוקר נשפכת אל הכביש וגם היא שממהרת לצאת אלינו ללכת יחד. די, היא אומרת לגרי שמנסה להזדקף מולה להניח את הרגליים הקידמיות כמעט בגובה כמוה.

כבר יכול לשאול על השינויים שעשו בבית, ואם קיבלה את החדר שלו להיות לעצמה בלבד, ואת התפקיד לאסוף במקומו את הביצים בלול.

לא שואל.

רק הערות סתם. להגיד ששוב הוציא אשפה לפני הבית אדון אשכנזי. או שהגיע הזמן לרחוץ את הכלב קרמבו שנראה כמו גוש זבל. מעניין איפה אוסף את הליכלוך שמונח שיכבה על הפרווה השחורה.

לפעמים בקה פינצי שרואה הולכים וצועקת לחכות.

גם האחרים.

וגרי מתרוצץ סביבנו, מקיף במעגלים לחגוג את הבוקר.

לחשוב אם חוזר.

א.

בזמן שעוד חי וזה לפני השריפה, לפני כל המהומה ההיא. היה יושב בסיבוב של בּוּרְסַנוֹ, מביט עלינו כשעוברים והשפתיים לא מפסיקות להתנועע. היינו צועקים לו פַּאפּוֹ וגם צועקים כל הקללות עליך ומסובבים את הכיסא שיהיה מכוּון לצד השני. ואִם מהבית רואים או למשל סִימָה אַרְדִיטי מהחצר ממול, היה לוֹבְקָה גם כן צועק תשובה בקול רם, תבואי לראות ששוב הרטיב את הכול.

כבר היה צריך להיגמר הקיץ. אבל נמשך כאִילו מתגרה ואמרו שבגלל העשן וזו ההתחלה. כך לוּפּוֹ ושִׁימוֹ בזמן שתולים את הרשימה ונוֹרָה ביקשה להבין איך, ביקשה שיסבירו. כבר הרבה זמן הודעות כלליות שעדיין הפסקת קטיף, וזה על גבי הטופס עם השמות. נורה אמרה איך יכול לייבש את הגשם והסבירו שכמו שׂמיכה, ממלאת את השמים ומדלגים, מקיפים מהצד. הרי גם הצורה כאילו ענן. נורה אמרה, מזה כל הבילבול, ממודעות כאלו שכותבים באמצע את המילים ובצד בשחור רשימת החברים, כל אחד לפי המקום שלו ומי שבקצוות יכול לחשוב שלא אליו. דיבורים שבכעס מפני שמסתירה מה שבאמת, שיודעת את השלב השני, הודעה לאסוף כל מה שנָשר, כל מה שעוד לא רקוב לגמרי, להביא לחצר שלו. ומביא סוחר, אחד שמשלם מעט כי פסולת, ומי שלא, לזרוק סתם בלי שום תמורה. אַלְחַי אמר שבכוונה מעכב את המישלוחים, כותב במודעה הפסקה עד שיגמור את הבית לַבֵּן שלו. לכן לשלוח בחושך. מי שיכול וגם היא. תשלח ולא תגיד, כך אלחי, תראו שלא תגיד. ולובקה אמר אתה תשתוק.

אחר כך לאט לאט עד התחנה, ויודעים שלא לנסוע כי חדלו לגמרי. מה שנהיה ספסל ציבורי, לשבת סתם וגם היא. לופו אמר שאולי יגיעו היום להעריך את הכמויות. בכל פעם מבטיחים שהִנֵה הִנֵה ובינתיים נושר. הרי גויאבות. יומיים שלושה וכבר רך לגמרי. שִׁימוֹ הכריז שצריכים בעצמנו, להעמיס, לשלוח בלילה ואחרי כמה פעמים ישתנה כל היחס. כאילו לא יודעים שעושה בין כה וכה, כאילו לא יודע שיודעים. אלחי אמר, הנה הנה, להראות ניפנוף יד שמסמן להתקרב, וזה לופו, אולי להזהיר מהמכונית של הביקורת, להגיד ילדים כדאי שלא בחלק הזה, בכל רגע יכול הטנדר של המועצה. עכשיו תשתוק, אמר לובקה.

היתה רוח בוקר מנדנדת את העלים, גם את חוטי הברזל, עד שיוצא מן זימזום, מין ריח מוּכר לסמן שמכאן. לשמוע אם יש חדשות, אמר לובקה. הוא נעמד לפני כולנו, מביט בהם יושבים על הספסל, לא מרגישים שחריף ואם אדם זר בטח יסתום את הנחיריים. ההוא מהמועצה למה לו לרצות את זה. לכן בתירוצים, בכל מיני הבטחות. נורה אמרה, רק בגללו לא קושרת אל האבן וכבר יכלה דליים שלמים. אחד כזה שמניח אי־אפשר להספיק לסמן להקיף מהצד ההוא. הכול רק המילים של לופו שמקשיבים מתוך כבוד. לא היה כעס בקול שלה ולופו ענה שחרוצה, וחבל שלא כולם, בזמנים שכל פרוסה מצטרפת. אַת בחורה חרוצה שיכולה להיות דוגמא לנוער. כבוד לאבא שלך שמלווה מלמעלה בעיניים שלו ומה אפשר יותר. לזכור אותו שאומר, אם צפוף המחסן ואפילו סלק, ערימות של צנון ובלבד שממלא את הבטן.

זכותו תגן עלינו, אמר שִׁימוֹ. ואז אלחי, שגם אם מביט לא יעבור עשן בכזה עובי, לא יראה כלום. ילד, אמר שִׁימוֹ, דיבורים של ילד.

ואז הקול של המכונית ההיא ואחר כך גם בעיניים ממש, קטנה וצהובה, מתקדמת אל הסיבוב של סככת המיון ומשם בדרך העפר עד האבוקדו של פִּינְקִי, עד החבית שהניחו לרוחב הדרך.

ב.

דרך עפר תמיד בין שניים, סימן לגבול, וחותכים מזה ומזה שיהיה שלושה מטרים או להוסיף תעלת ניקוז ואז חמישה. ופינקי בצד הגבוה שכל הזמן שופך חול ודוחף להיכנס לפרדס של בַּכָר, לתוך הקלמנטינות שלו. גם המים, בזמן שגשם שוטף ומה שלא מספיק לזרום מטפס על הדופן ואחר כך כבר סתם לאן שרוצה. בכר ניסה להעביר לצד השני, ניסה בהנהלה. הרי באים משם כל המים ואם אתה תופס לפני הדרך גם שומר שלא יעשה חריצים ומזה חיסכון. ולא הועיל. אחד כמו פינקי שמטר ותשעים וגם האישה. ומַתחילה בצעקות שאדרבה, יוכיח שמאצלם. ובכלל כל שינוי צריך במועצה ומוכרח מידה ואת זה מהתקציב הכללי. בֶּרְטוֹ אמר שלא אחד כמו לוּפּוֹ, לא יכול להרשות. אם אתה מראה שכל השורה בזה הצד ואז גם שלו, מפני שבהמשך חֶלקה אחַר חֶלקה. לכן דיבר שאיך כאלה רעיונות, כאִילו בשנות השובע, אנשים ששָׂמים כפית סוכר ונזהרים שלא בגובה. ומִקודם אפילו שלוש, לפי ההרגל מהארץ שבאו. ושנית, להעביר תעלה, לחפור מכאן לסתום מכאן ובאיזה אופן, אולי מעדרים שגם בשלושה חודשים לא תגמור, אולי מַחפרון.

הצחיק אותו וגם האחרים בכאלה שאגות, כל מי שבאסיפה ההיא ויותר לא דיברו. ואחר כך הרי הניחו את החבית, לחסום שלא ימשיכו למטה, איפה שמתקרב ממש עד הוואדי. נורה צעקה, לשבת עד שאסון, זה מה שמחכים ואז יעשו אחת ושתיים, בלי החלטות, בלי לרשום בפרוטוקולים. ואמרו בסדר, מי שאחראי לביטחון וזה שִׁימוֹ.

וברור שרק לתת תשובה. אחת כמו נורה שאומרת למה להתחתן, למצוא מין בטלן שממלא את סל הכביסה ובצוהריים מנה עיקרית ומנה ראשונה והקינוח. ומחה שבלילה לא רוצָה לדבר, ותיכף ענתה להם שלצאת ידי חובה. להגיד שִׁימוֹ כאילו אמרת אף פעם. והשיבו שאיך אפשר וצריכה להתבייש ואל שימוֹ שעיניין של כבוד ומוכרח להוכיח.

ובאמת.

לובקה אמר, הרי מונחת שם בצד ומה שעשה גרר עד שבניצב לדרך וחיזק באבנים. אחת שהכין ארדיטי ואיך יכולה להתגלגל.

ג.

זאת בלה שאמרה, חבית שלהם. וכולנו בקולות שריקה להשתיק, לראות מה יעשו. בכל פעם באותו מקום ורק החום מהשמש שכבר למעלה ולא גשם בכלל. לכן ניסה מהצד וקודם לבחון אם אפשר להזיז, מרים בפינה בלי קושי והגבֶרת נֵצָר יוצאת גם כן, אוחזת בכתף שלו ומושכת שיקום. שום בעיה לגלגל חבית ריקה שיכול כל ילד. לכן אמר לופו שצריך להזהיר, לצעוק שלא עוברים. די זמן כדי לשכוח. ובעיניין הסכנה איך יכולים לדעת. וראינו שהניחו, חזרו למכונית ומהר בתנועה לאחוֹר ועד שעוצרים כבר יכול לופו להוסיף, לא אחד שפורץ מחסומים, לא אדון נצר. ואז ראינו איך נדחק הצידה כמנט אל תוך התעלה ומקיף בחריקה עד שכבר מהעבר ההוא, יורד ונעלם במידרון.

להביט זה בזה. לנענע בראש. להכריז שתיכף לדווח. ונורה צועקת, הרי תינוק, הילד שלהם שבקושי בן שלוש ולך תדע. לובקה אמר, עכשיו אין ברירה וצריך לרדת קבוצה שלימה, לרוץ להציל. אתה מהר תפתח את מחסן הנשק. אבל שימו ענה ששקט, לא להתערב, ומה שצריך, לטלפן לדוֹבְּרִישׁ והוא יידע. נורה המשיכה, זועקת קריאות אוי, שבן שלוש וכזה יותר טוב בלילה לשים בוואדי, לא לראות איך הכלבים איך הנמיות. אישה שכזאת גברת נצר שאם תסגור במנעול לא די. עכשיו שקט, אמר לופו, ולקרוא לכל האנשים.

עיניין הבטחון שיותר ויותר. ובהתחלה צעקות למתוח גדר בקצה החלקות למטה. להצמיד אל שורת־העצים האחרונה, וכך בלי עמודים. ובֶּנְזוֹ ומִיקוֹ מוכרחים נגד שמקטין את השטח וכל הענפים למעלה, הפרי שלהם כבר מהצד השני. לכן כל אחד איך שרוצה ורק שתוקע בעצמו את הרשת. ומי שחלקה צעירה או שבכלל לא נטוע מוכרח בין כה וכה לתקוע צינורות. לזה שרה בכר ושרה רודיטי, כל האלמנות שלא יכולות וטענו שמיפעל משותף, לקבוע מי שדואג וגם הצורה, שאי־אפשר אחד אל העצים אחד בקצה המגרש ואיך יתחבר. וטִילְדָה שפתאום זועקת אֶמִיל אֶמִיל, הזמנה לראות, הזמנה לשמוע. לשכב מִתחת לאבן שיוכלו אלה לישון בשקט ועכשיו רוצים שבעצמה. וכבר מוּסַאייֶב מזנק, מחזיק בכתף שלה ומחבק בכוח, אומֵר תירגעי תירגעי ובעדינות למשוך החוצה. חנה פינקי אומרת אתה שֵׁב. בקול יבש, וזה לבעל שלה. ולובקה אומר אתה שב, מי שתופס ראשון. וצחוק שלו שמכריח לעשות מעשים, להכריז כל הילדים החוצה, ומהדלת עוד להספיק את שאלת השכר, שאם אדם מיוחד איך לשלם ואמרו שדי, לא להמשיך בצעקות כל הלילה ושִׁימוֹ יכין הצעה.

אחד שאחראי על הביטחון. רשימות שמירה ולבדוק את המנעול במחסום שבכביש למעלה. ואם אתה אומר שִׁימוֹ, כאִילו כלום, כאילו בלי החלטה. ונשאר פתוח וכשצריכים לקטוף, להקפיד שבשעות הבוקר, להקפיד ששניים שניים וכל הזמן מבט אל התעלה אם יוצא מהפטל, וגם סתם רעש, קולות שריקה ואי־אפשר לדעת אם ציפור, אם מישהו מתבונן בך מנסה לבדוק את התגובה.

ד.

שרה בכר אמרה שכמו ארדיטי, דוגמא איך לשלם. הרי יכלו להגיד כל אחד בעצמו, כמה מכות פטיש והחליטו שרק הוא. עיניין של התמחות, למשל התבנית. אתה תולה אחת שרק פתוח בספנות ומוחץ אל הקיר, פעם מכאן פעם מכאן וכבר קוביה ואז לגזור את העיגולים לפי המידה. כך את כל הערימה שצברו מעבר למחסן האספקה וכשרצו להרחיב היו מוכרחים לפנות ואמרו לארדיטי שיעביר אל המיגרש שלו. חביות סיד, זה הרוב וגם מחומרי הדברה. והרעיון של אדון ארדיטי לשים את המתים כאילו ארון, וזה בגלל החורף.

מפני שנקבע בחלקה ההיא. עוד כשהיו האנגלים. שהכי טוב כי קָצֶה. גם נוגע בדרך לכפר חנון. ולא איכפת שנמוך כי קיץ, כל אלו שמתו ראשונים, לכן לא שמו לב ופתאום ראו שלהניח בתוך המים. סבתא מֶנְטוֹ סיפרה שבדליים, לשאוב בזריזות ומהר את העפר, ולפעמים לא הספיקו מפני שזָרם וזָרם, והגה אדון ארדיטי את ההצעה שלו שאם לוחצים עד שמתיישר למעלה ולמטה וכאילו ארגז. גם עשה דוגמה וקודם לענות לחכם ברוך שאיך אפשר אם לא נוגע באדמה והשיב ששום בעיה ומכניסים כמה כפּוֹת עפר מהפֶּתח בצד וזה עוד לפני שאֶת הגוף עצמו.

אדון ארדיטי אמר שדווקא את ההן מהסיד, שמתאים הצבע וארדיטי יכין מראש, שאם קורה פתאום, או למשל אסון וצריך שתיים או שלוש. וכדאי אחד אחראי שיכול בעצמו. גם לשכלל, לעשות זיזים שתופסים את הבשר ובפניות מין בליטות שנוח להחזיק. הכי מתאים ארדיטי כי באותה חצר ומשגיח עליו בכל יום והתשלום על־ידי חיוב בחשבונות. כך אדון ארדיטי. ושרה בכר אמרה שאת ארדיטי מפני שבן שלו.

כבר היו רגילים. לא צריכים להודיע ובאים לחצר, בוחרים מהשורה. ואם לא באים, אדון ארדיטי שדואג לכל הסידורים ודואג גם לזה. ואמר לנורה, אחד שלא ישים לב לכאלה פרטים, אדון נצר, שמִתַרבּוּת אחרת וטוב שנשׂים לב אנחנו. וכשראה בפנים שלה מחשבות אחרות הוסיף, לא יותר טובה אבל אחרת.

לכן הרגיז כל כך הזינוק שלה, שכבר בטקס עצמו. מתחיל מהמחלבה, טור עגלות וטרקטורים והחברים כולם על הכנפיים או מאחור, כל הזקנים. ונעצר פתאום, מה שאולי מיקרה. לכן לא מיהרנו לראות, ומה שנשאר – הסיפורים של פלורה וכל הדיבורים אחר כך, איך תפסה ומשכה החוצה את הגוף, נוהמת, לא בתוך זה, בשום אופן. פלורה אמרה שניסו להחזיק בה, להרגיע במילים ודחפה אותם, משכה בדופן הפח וכופפה ואילמלא מִיקוֹ ושִׁימוֹ שתפסו בקצה החבילה, הרי היתה נופלת לגמרי. גברים חזקים שיכולים לחסום סוס אם יניחו יד ולא העיזו.

שִׁימוֹ אמר שמִתרבּוּת אחרת, בלי בכי בכלל, כאִילו בלי צער. בקול פקודה לזרז עד שמגיעה ותיכף הוציאה וניסתה להעמיס על הכתף, וידוע שפי שניים הכובד כשמַתים. לכן ניסינו למשוך בחזרה, להיזהר שלא יתפרקו כל העטיפות. אחת שמטר ושישים ורזה. ובגלל נצר שהתערב, ביקש שנניח. ולוּפּוֹ אמר, קילקלה בעצמה, שֶכָּךְ הרבה יותר מסובך. זאת אומרת להוציא.

וזה אחרי המכתב.

לא אחד מכאן. וגם היא. ואם לצרף יותר מאוחר, בתנאי שמאותה ארץ, שמכירים את המינהגים, וחשבו אחד לניסיון. דברים שצריכים זהירות, אמר אדון ארדיטי. ובאמת הרי הלכו. אסתר לוי ענתה שעיניין אחר, אחרי מה שקרה. וטען שדווקא להיפך. דבר שיכול לקשור, שאחד מִשֶּׁלָךָ כאן באדמה הזאת. ואפילו ממחלה. ואם מהמלחמה כבר שייך לכולם ועושים טקס כל שנה. יודעים לכבד את הנופלים, אמר אדון ארדיטי, ובנוגע למקום הרי היצעתי.

זו היא שהתנגדה, אמרה אסתר לוי, זו עדנה נצר.

ה.

בגלל הטרקטור של בכר, שכדי להניע צריך לגרור ולגרור. לכן משאיר בצד לא מכבה. ונסתמות האוזניים מהרעש, לא תשמע מה שרחוק. לדבר בקול צעקות זה אל זה, כל האנשים שהתאספו ברחבה, על יד מחסן התערובת ונמשך למחלבה. וגם אימא שלי. מסבירה שהולכת למכולת ופתאום ההתקהלות הזאת. שואלת אם ראיתי. צורה כמו כולן נמוך ומתרחב, לפי הזמן כמה שעובר. ומכוסות שכבות שאי־אפשר לדעת אם חולצה אם סוודר, בגדים שטובים לבית. הרי לא להתקשט לכבוד כל אלה כאן, שאם יוצאות, כדי להביא לחם, חלב, מיני אוכל. אתה מראה שמתחיל חורים, ואז תיקון גס מכווץ כמו גוש. עכשיו בתוך הקהל, אומרת דברים אל גברת פאפו, אומרת, רק להביא לחם וזו אליה שמיהר במיוחד אדון פאפו, הגיע לקרוא. דברים שנוגעים לכולנו ובאלה הזמנים שאינך יודע מה מחר ומוכרחים ביחד בכל האסיפות, ולהשתתף באחריות. חבר בשתי ועדות, אדון פאפו. אחת שמחלקים את המים, רושמים כל אחד כמה משתמש ואת השארית, והשם ועדת מים. ועוד אחת לקבוע את התור בקטיף התפוזים. בכל שבוע ביום שלישי ישיבת ועדת־המים וביום חמישי ועדת־הקטיף. אבא אומר, כדי להפיק טובת הנאה. שנה שמחסור בפרי ואז מוטב אחרון ומתהפך בשנה אחריה. לכן מין סדר להתחיל בקצה הכפר ובעוד שנה להיפך, וכך אתה תמיד בגובה. סיבה לשבת בוועדות לדאוג לכאלה דברים ואת זה לקרוא טובת הנאה.

והאֵם עונה שבסדר, ויכול גם כן.

אדם מוטב שיהיה בנוי לכאלה עיסוקים, מסביר אבא, ואם לא, לא יועילו השתדלויות. כאלה עיסוקים שהרווח פי כמה ממה שמעמל כפיים.

מי שמיטיב להסביר ומוטב לעצמו, אומרת אימא.

ובעצמה לא מקווה. לכן כאן בתוך הצפיפות והוא אולי קורא בספרים שלו, אולי על הבירכיים בסככת הצל ומְעַשֵׂב את האספרגוסים. חושב, עיניין שלא נגמר. יכול לעצור, להביט מאחורי הרשת איך הנמיות. רק קיר של רשת שחורה והן מאחוריה ומטפסות זו על זו. אחת גדולה ושני גורים, משתעשעים בשמש. ומסַפר שבמרחק צעדים וגם אם זז לא ברחו, כאִלו מכירים ויודעים שלא פוגע. ואימא אמרה שטורפים תרנגולות. אחר כך עוד אחד, עבר על ידו ממש ומצטרף אליהם בזחילה מלמטה, מושך ראשון וכולם אחריו אל תוך סבך היבלית. צריך להודיע ללופו, אמרה אימא, ואיך לדעת מה מחר. כבר כמו ענן העשן שלהם ובערב מתכסה שיכבה צהובה העשב והאדמה כל מה שבחוץ. ואני אמרתי שתנורים, לא יכול להיות אחרת, צריך להתגנב בלילה ולפוצץ. אתם הסיכוי היחיד, אמרה אימא, אתם הצעירים.

וגם עכשיו כשממלאים את כל השטח מהמחלבה ועד מחסן התערובת, וכל הזמן עוד ועוד ולופו הכריז, להזיז את הטרקטורים, להעמיד בשוליים. יבוא הג’יפ של המועצה ולא יוכל לגשת. ולובקה אלינו שכאן ליד המציבה, לחסום את הדרך וכשעוצר לקפוץ ולעלות.

לא יעיזו, אמר אלחי, לא יעיזו לנסוע למטה.

הוא טיפס והתיישב על גוש הבטון, במקום שצורה של חרב וזה בהתחלה וכל הזמן תופסים וניתלים עד שנפלה, אומר, כבר שכח שהבטיח להלחים, אולי בכלל הלכה לאיבוד. לובקה אמר, צריך להיות מוכנים לזנק, ואלחי ענה שמלמעלה בקפיצה לתוך הרכב. אז תזוז תפַנה מקום, אמר לובקה.

ומשם יכול לטעון שיכלו ארבעה, אילמלא גברת נצר שהתעקשה דווקא בבית הקברות וכמה שהסבירו שברחבה, שהיא המקום הכי חשוב ורק את חללי המלחמות, קודם אמיל והוא, ובכל שנה טקס ומדליקים אש מכינים בצורת חנוכיה מברזל ושתי חרבות מהצדדים ועוטפים בשקים שטבלו בנפט. מדליקים, ונורה מכריזה שיר גבורה. לא עזרו גם המישלחות, קודֶם גברת לופו וסימה ארדיטי, אחר כך כל הוועד. אמרה, בַּקש מהם שיפסיקו, לא תיתן לעשות מקום ציבורי, לא מהגוף שלו. וענו שכמובן, איך שרוצה, ויהיה בבית הקברות אם מתעקשת. ואחר כך גם בלי חבית, ופירוש שסתם כך בתוך הבור בתוך המים. ויכלו לצחוק, כשכבר עבר, אחרי שלושה ימים, בדואר, המכתב שלו שכָּתב כשעוד חי, מבקש בכלל במקום אחר, לא בכפר שלנו, זאת אומרת אם יקרה משהו, חלילה. ואבא אמר, אחד שלא יודע למה מת. כל עיניין המלחמה.

יכלו ארבעה. אמר לובקה, שניים שניים על כל קוביה.

תפס בצינור שתקוע באמצע והחרב מולחמת מלמעלה עד שנשברה וזה מּקוֹדֶם. עכשיו סתם ברזל שחור, שאפשר להחזיק ולהתרומם, ומביט מגבוה על כל הסביבה ואלחי צעק שייזהר כי מעליו. אז תרד למטה, ענה לובקה, שיהיה מקום.

אולי היו ממשיכים לדחוף זה את זה, סתם התגרויות שמתחזקות עד שנופל. אי־אפשר לנחש מי. ושִׁימו שָׁאַג שיחדלו, כל המישחקים האלה ההשתוללויות. ולא זמן מתאים. הרי לא חגיגה שכך מתאספים באמצע היום. פלורה אמרה, לא דבר שתלוי בנו. ורק עומדים עד שיגיעו מהפיקוח. וענה שקצת דרך ארץ ושם אולי נגמרים אנשים. אנחנו דואגים גם כן, אמרה פלורה. לובקה התכופף, תפס בכתפיים של אלחי וקולות אי אי מפני שבקושי שיווי משקל. אחד מכם עוד ישבור את הגב, אמרה גברת לופו, ליפול לאחור מכזה גובה.

אולי באמת. אילמלא הרעש, קריאות לזוז. ועד שראינו מאיפה, כבר הספיק להתקדם וממש באותו אופן, אבל במהופך. עוקף את החבית, דוהר אל תוך האנשים וביניהם, כאילו ריק. מבט נעוץ קדימה וגם היא. במושב האחורי מסבב את הפנים אלינו וזה התינוק. הוכחה שבכלל.

ו.

עיניין לרכַּז הבטחון, שאולי מייד, רודפים לתפוס. ויותר הגיוני בלילה, לבוא להשאיר סימן. ובעיניין השלל אין הוכחה. אדם בריא אדון נצר, אם יחפור שתי שעות וקודם מסיר את המציבה. שום הוכחה, קבעה נורה בין התרסה וגברת פאפו אמרה שלקחת תינוק למין טיול כזה, רק אם רוצים מגיל צעיר. כמעט בן שלוש ויכול לזכור. לכן חושבת שמחשבה טיפשית מה שדיבר אדון מוסאייב ואם לבוא להוציא, יותר טוב עוד גבר שיכול בטוריה. הרגיז אותו הדיבור שלה. אומֵר, תשובה לכל דבר. אומר, רעיון של גברת נצר, לשים במפתיע. למשל שכבר ליד הקבר ומוציאה מַעדר שהטמינה מתחת לחבילות, לא יודע מתי, אומרת לו, שעה של עבודה קשה והוא שלנו. אומרת לו, הרי בפירוש במכתב ומישאלה אחרונה. אי־אפשר לדעת, קבעה נורה. ומוסאייב ענה ששתי שעות רצופות, ואיתם זה התינוק ואם סתם לביקור, להגיד שלום כי מלאה שנה, להגיד תפילה ומהר להסתלק. לצחוק מהדיבורים שלך, אמרה גברת פאפו, אחד כמו אדון נצר ותפילות. ומוסאייב אמר, לכן עוד פחות.

עיניין לרכַּז ביטחון, הכריז לופו, שמקבל משכורת כל השנה ועכשיו צריך לעשות. לרדת למטה לבדוק אם שקט. ובעיניין אדון נצר, אחד שלא מכאן וגם היא, לכן שום סיכוי מההתחלה ואת ההוכחה אולי לקחו אולי לא. אחד שכותב מכתב, שכבר יודע שסוף, ומבקש לשכב במקום זר. להתבייש בדיבורים כאלה, אמרה גברת פאפו, שכבר מת, ויכול להיות המצאה שלה, של עדנה נצר, כל המכתב הזה.

פתאום להיות בעד, אמר מוסאייב.

לופו הסביר שבלי לנקוט עמדה ורק העובדות, כאלה שאין ויכוח. להזכיר למי שכבר שכח איך יושבים בבית, לא מצטרפים וזה בחגיגות הכפר שחגגו בחנוכת־בית־המריטה, שמנקים את העופות מהנוצות שלהם. יותר טוב כך, ללכת בלי להשאיר באדמה השחורה הזאת. או למשל שמתחתן ומחר אי־אפשר לדעת איזה ילדים מכזה זיווג.

אימא אמרה, לא יותר גרועים מילדים שלך.

להסביר שלא באופן אישי. וסימה אמרה, דברים שמגיעים אחרי הרבה זמן, כשכבר נכדים, פתאום סימנים שלא משלנו, כל מיני סימנים.

איזה סימנים, התעקשה אמא, איזה סימנים.

וניסו להרגיע, להגיד שמשפחה אחת, כולנו, ובאמת הרי לא פוגע באיש וכל הספרים שקורא, לפעמים באמצע היום, שוכב בין האספרגוסים שצריך לעשֵׂב וברור שלא טוב למשק. את הרי משלנו, אמר מוסאייב, ואם ביקורת, רק בכוונה טובה.

לובקה אמר, אחד שלא יודע להחזיק רובה, אבא שלך, שלא משתתף באימונים, ועניתי, אתה יותר טוב שתשתוק.

בגלל אימא שלו, שקוראים בֶּרְטָה.

שִׁימוֹ צעק, ילדים להיות בשקט, ולובקה ענה, אתה התפקיד שלך לרדת למטה. להיות בשקט ילדים, אמרה נורה.

דיבור שיכולות לחזור עליו, שיכולות להגיד, בגלל ההשתוללויות שלכם יגידו ללכת. למשל בלה ואז לא מקשיבים, למשל פלורה. הכי גדולה ביניהן ולפעמים עומדת על יד המזכירות ומתלוצצים, מסַפרים בדיחות כל אלה שכבר בחורים. אחת שבגיל מוקדם. זאת אומרת מתפתח הגוף. לכן הרגיז אותו ההתערבות שלה שיכולה ללכת לעמוד במקום אחר. וברטו אמר שאולי מגיע הלחם, מין טירטור מנוע מהצד של כפר חנון. וגם האנשים, דיבורים בתוך הקהל שבא מוקדם ולפַנות דרך לתת להתקרב. מישהו צעק גרשון גרשון לפתוח את הדלת, והוציא את הראש שלו מתוך הצרכניה, שואל מה קרה שכל כך מוקדם. תמיד טענות, אמר לופו, במקום זה לבקש לא להידחק.

ממש עד אלינו, נכנס ועוצר. ולא אפור כמו שצריך להיות עם לחם. רק כחול. ודוֹבְּרִישׁ מהצד שעל יד הנהג אומר, איזו שמחה כאן. אומר, היה קילקול ולא רצה להידלק.

ז.

היו שם מדרגות מוליכות לבטון שלמעלה. להסתיים במין במה. והשיחים מתרוממים מכל צד, מכסים את הקצוות. יכולתָ להידחק מִתחת, לזחול ביניהם ולחכות, ואז בבת אחת מגיע ראשון, מכריז את הספירה. נורה לוי היתה צועקת, זהירות. מפני שמנדנדים את כל החוטים וצריך להרים כל מה שנופל, לתלות מחדש. כל התועלת הולכת לאיבוד, אמרה נורה. היא התיישבה בקצה הבטון, מתבוננת איך מורחים בבוץ, גם מעירה הערות, לתקן איפה שלא לגמרי. אומרת, אצלך להוסיף על המצח.

היה מישחק שקוראים מלכודת ומי שנתפס מכניסים למטה ובשכביה איפה שרטוב. לובקה וברטו טיפסו על האורן, מחזיקים רשת שחיזקו מסביב במיסגרת, מפילים על מי שיצא. היו צריכים לעזוב בבת אחת, שיירד ישר ולפעמים אחד ממהר, ואז באלכסון, לא לוכד. היינו עוברים בריצה, צועקים חזיר חזיר ומנפנפים בידיים להדוף את הרשת.

לפעמים איזידור שבא להתבונן, עומד על יד תחנת האוטובוסים וכל הקללות שלו להזהיר ממה שיהיה. דיבורים של איש זקן, אמר איזידור, ומוכרחים להיכנס לראשים שלכם. ואלחי ענה שֶמַה פתאום זקֵן. אחד שבגיל של מוסאייב, שעוד עם כל אחת. תשאל את נורה, צעק אלחי, זו שכאן איתנו.

נורה אמרה שמפַתח את הדמיון, המישחקים שלנו, ואת התודעה. היא ניגשה אל איזידור לבקש שישתוק, להסביר לו שהסיכוי היחיד. אתה מוכרח לנתח את המצב מבחינה פוליטית, אחד שישב בכל מיני ועדות, השתתף בקבלת החלטות. והוא בְּשֶׁלו, מכריז, לטבוע בביצה הגדולה כל אלה הפראים וגם את. כבר היו רזות הפנים שלו, נדבקות לעצמות וגם בידיים והכול מהאוכל שרק עלֵי קוֹלוֹרַבִּי טבולים במי מלח או בלימון. אם אתה תולש את העלים אף פעם לא יהיה החלק הטוב ובסוף מקל עם פרחים לבנים. נורה אמרה, אתם מנדנדים את החבלים שלי עד שנופל כל הפרי. ולובקה צעק, לקרוא לטִילדָה, לקרוא לה שתיגש.

אחת שצוברת על הגוף מחסנים מחסנים ועכשיו יכולה בלי לאכול אפילו שנה שלימה. ופעם הרי בכלל לא, בזמנים שעוד בחורה, מין מדים שאפשר לחשוב לא מכאן. לובקה אמר עוד מעט יתפקע, יתפוצץ למטה ומה שייצא נוזל ירוק. תראו איך נשפך מצד לצד לפי הצעדים. הוא צעק תבואי הנה טילדה, כל הזמן מחכים.

פלורה אמרה, מאז קברו את אמיל, רק אוכלת, לא מפסיקה לגרוס בשיניים. ובאים לבקר מוסאייב או פינקי, מביאים כל מיני כיבודים, וגם השומרים. משהו שלא הולם את המצב, אמרה פלורה, שתמיד באים. טילדה ניגשה עד החוט הראשון מתבוננת בנו במין חשד ולא עוברת. נורה הראתה שיכולה מלמטה, לכופף את הראש שלא ייגע וטילדה ענתה שאיזה מין צורה, לסגור מעבר ציבורי. את יכולה בחצר שלך, אמרה אל נורה, וכאן מקום של כולם. גם עלבון למצֵיבה.

לא מבינה שדווקא. להמשיך בינינו. והכי טוב מערכת ישיבה, מין קוביה כמו שולחן ומהצדדים מושָׁבים והכול גוף אחד בגלל הרצפה שמחַברת. ובאים הזקנים, באה אסתר בכר עם התינוק שלה וגם אחרות ויושבים מעליו, סְתם חברים שעושים שיחות וגם אנחנו. נורה ענתה שדווקא בגללו. וכאן חבלים עם פרוסות גויאבות או חוטי ברזל, שיכול לדעת את העונות לפי הריח. כבר יכלו שניים, הסבירה נורה, אלה שמהמלחמה. אולי לארגן את הגברים לחפור ולהביא, ושם לכסות כאִילו יש. רק לא אם לקחו.

אלחי אמר שצריך להחתים מראש. כאלה שבאים. ועכשיו כבר אחד. הוא הכריז, מי שראשון למעלה ולובקה דחף וזינק בתנופה, מחזיק בצינור ובועט ברגליים שלא יתפסו.

א.

ואז אומרת, כל מה שתגידי, כלומר אם כך הפיתרון להישאר שבעים. עיניין ארוך החורף ולאט ותיכף נעשים מרים לגמרי האגוזים, רקוב הטעם מהמים. מה שנשאר תפוזים, אשכוליות, כל אלה. והשניה אומרת, לזכור שגם אותה, כאילו תנאי. הרי לא תשאיר לבד אישה זקנה שאפילו ללקט לא יכולה בגלל הסחרחורת.

אחת שמביטה למטה, הסביר אלחי, עד שלא צריך בתחבולות. לבוא מאחור, לטפס. כבר היה בולט לעין, המצב שלה. וכמה שתכסה מלמעלה שמלות רחבות או מיכנסיים שנבלעים בתוך בגד עליון עד ששואלים לשם מה. והסוף שמוכרח להתגלות להיות שיחה בצרכניה, שאומרים בא במזל טוב.

לכן אמרתי שמארץ אחרת, צבעים שלא מתאימים.

אוספת שיהיה לשתיהן, אמר אלחי, וסבתא בֶּקָה רק בהוראות, עשי את זה את זה ובעצמה כלום.

בזמן שיורדת אל חלקות הפקן, ואנחנו בסיבוב של בכר, איפה שהתעלה. ומוכרחה לעבור על ידנו. לצעוק לה שצריך בזהירות. חוכמות שאפשר לפרש למשהו אחר. הרי למטה למטה, ממש בוואדי, והענפים נמשכים מעֵבר לדרך, נושר רחוק בין הערימות בין הקוצים, ודווקא שם מחפשת. לכן במין קריצה, להגיד להיות עירנית. אחת שנמצאת לבד, ולא קלת רגליים לברוח אם יבוא. אלחי אמר שלפחות להיות איתה, זה יכלה. ובלה אמרה, קרוב שלה אדון מֶנטוֹ.

קרוב לפסח ונעשית ירוקה האדמה, כל העשבים שצומחים במהירות להספיק את המים כמה שיותר לפני שיתייבש. מי שלגובה או מתפשט כמו מרבד ומסתיר את הבורות. צמחי מצליב צמחי מרור, למהר לפרוח והדגניים אחרונים, מצטופפים להרגיש יחד. אלחי אמר ההתחלה דיבורים שלא מבטיחים, שיכול להגיד להן, ממה שיישאר בשטח, אם פילפל, אם עגבניות, אם רוצות למלא סלים. וקודם יושב אצלן, שותה תה והזקנה מקיפה בדיבורים לרמוז עד איפה.

דמיונות שממציא ויודעים שמהראש לו, התרגזה פלורה, כאילו שם מעבר לקיר. הושיטה יד לדחוף והוא קפץ לאחור ושני צעדים הצידה, להתחמק ממנה, מכריז, אח שלך מה שסוחבת.

לובקה אמר, להביט אל הכביש הגבוה, להבחין בסימנים. במקום זה דיבורי ילדים עד שמאוחר ואז מי יודע מה יקרה ומי יישאר. אלה שנולדו כאן, אמר לובקה, החלק הטוב.

ב.

צינורות שהלחים ארדיטי, מצמיד פסים לרוחב כאילו סולם וצובע אדום לבן אדום לבן, שיהיה נראה. לעצור מי שאולי הגיע בנסיעה מהכביש הראשי, מבקש להמשיך ולא יודע. עיניין אחר אם מהכיוון ההוא, שאז לתפוס תיכף ומייד, להביא לחקירה. כמו לחסום את המראה, עצי האבוקדו מתנפלים על הדרך עד שנבלעת לגמרי. אתה יכול לעבור בקפיצה, לנסות על קצות האצבעות מעל ערימת החצץ שמצטברת באמצע ובהטיית ראש, אולי יתגלה. דיבורים שאומר איזידור, מחזיק בצינור והשפתיים מתנועעות במין קללות על ראש האנשים ששם על כל המזימות שלהם.

כבר בקושי נושאות הרגליים וכל הזמן להזיז, לשמור על שיווי משקל וכשתופס ומחזיק יכול שעה שלמה, יכול ללחוש בלי לחדול. ולובקה בשאלה, למה להאריך אם לא משפיע ויותר לא מעז. והרי אחד שמוציא את המילים איך שבאות. משלב את הידיים על החזה והמבט בזווית, לשאול אם צריך באגרופים, אולי לשלוח רגל ופוגע בקרסול. ובפעם הזאת עומד בשקט וההוא אומר, לחפש בכל הפינות. לחפש מי האב. שדבוקים קוצים וקש לשמלה ובוץ בחורף ומי ירצה להגיד אני. לתלות ברַאפוֹ, אמר איזידור, אחד כנגד כולם, ואילו לא הלך, הרי היו משלחים החוצה. ועמד לבדו עד שנשארה.

מפני שלא האב, אמר איזידור, לכן יכול.

נשען, מרעיד את הצינורות, לא מביט לראות אם מאיים. ויכול להגיד, בגלל כל אלה, כל החטאים שעושים והתוצאה בלילה. הולך ונסגר, אמר איזידור, ומוכרח לבוא לאסוף את כל האנשים לפני המחלבה, לעמוד בחושך ואז הענן יורד ומכסה, סותם את הנשימה. תלך, אמר אלחי, לא משפיעים הסיפורים שלך. ואז באבנים, גושי חצץ שמכוונים אל הברזלים ומתנפצים בקול צילצול.

פלורה אמרה, תתבייש כך לעשות לאיש זקן.

אלחי אמר, הנכדה שלך, אדון מנטו, לא יותר טובה מכולנו.

פלורה ניגשה למשוך ביד שלו, להגיד עכשיו תלך הביתה תלך לנוח. בקול שמבקש לקצר, וכולם אמרו דווקא המקום הזה, לכוון את כל הקללות אל ההם שם, מהנקודה שכמעט לראות.

לא יכולתָ גם אם על ערימת החצץ ובצוואר מתוח. כמה מטרים הלאה מתערבֵב בעצים, ונבלע־שחור וצפוף, סגור לגמרי, ומה חבוי בזה הסבך.

ג.

בערך באמצע הגובה, לסמן לפי השמש איך שמתרוממת ואז עובר עם עגלת הלחם ומצלצל בפעמון, להודיע שכבר מונח בתאים. בקצב שלו, בגלל העליה ואם רואה איש, יעצור לצעוק ברכות, לשאול על הַבריאות ויותר טוב אם אשה שאז הערות שצריכות קריצה, אומר, בגיל כזה ועדיין מוכן תמיד.

כבר־רצו לבטל לגמרי, מפני שיותר מחודשיים, בזמן המחלה שלו. והניחו בצרכניה. אתה בא לקחת ואז את כל שאר הקניות, גם הודעות שתלו על הקיר, סידורי קטיף, החלטות ועד. וכשחזר מבית־החולים נשכב על הארגז, לא נתן לפתוח. כל מיני הערות העירו גברת ארדיטי, גברת פאפו, שאמרו לחכות עד שיתעייף, ובערב כבר ראו שעוד באותה צורה, דוחק את הבטן על המנעול והפנים ברשת מתכסות עיגולים עיגולים, כל חוט ברזל שנוגע. נורה לוי אמרה, איך יכול להתעייף אם מוריד את הנעליים, משחרר את החגורה ולא זז בכלל. יותר טוב שיתאסף הוועד. היא תפסה ברגל שלו וצבטה בבשר שמעל הברך, צועקת, קצת לזוז דוּרקוֹ, לעשות מקום לעוד מישהו. ואלינו בקול מסבירה, שלפי התקנון וירשמו במחברת איפה שכל ההחלטות. אחד שכל השנים בלי שום הערות, לא מחסיר יום וכשחולה שמים קופסא וכל אחד מביא את התשלום.

לכן הנהיגו שיושב אצל גרשון בכל יום שישי ומשלמים לפי מיספר הנפשות. למשל משפחת פינקי חמש נפשות ואז חמש לירות. וקודם ניסו לפי מה שהציעה במין ארגז שפתחו מלמעלה חריץ להשחיל את השטרות. נורה אמרה בושה גדולה למצוא בסוף השבוע כל כך מעט והסיבה שמשקרים, כאילו לשים לירה, במקום זה מטבע יותר קטנה. יכולה להגיד לפי הרשימה כל אחד כמה. ומרקו אמר, בבקשה, רוצים לשמוע.

אתה, אמרה נורה, בזה אין שום ספק.

אחד מהרחוב שלמטה ובמחסן שלו בית־חרושת שלם לחמוצים, וכשרוצים לחגוג, לעשות מפעל תרבותי ואז חלוקת תפקידים, לארגן את השולחנות וקבוצת ניקיון והודעות, להביא מאכלים כל משפחה ומשפחה, וממנו קערת זיתים, מלפפונים, גם גמבה שמייפה בצבע שלה. ברכה לוי אמרה שהכי מתאים הגמבה, טעם שמצטרף טוב למיני סאלאטים מבושלים ומבקשת לחתוך ריבועים של סנטימטר סנטימטר וחצי, גודל שמתחבר. בסוף מביא שקית שהכול זיתים ומלפפונים שלמים לגמרי, שולח ביד של הבן שלו ולך תתווכח עם ילד. ברטו אמר שכמעט התפטרה, צעקה, לשם מה לטרוח ולוּפּוֹ הפציר והפציר, אומר, ועדת תרבות בלעדיים כאילו לא קיימת.

חמוצים שצריכים הרבה לחם. טעם חריף שדי לנשוך בקצה ונשרפת הלשון. לכן טענה נורה שצריך לשלם יותר, הוא וגברת מרקו שקוראים שרה ושני ילדים בגיל הצמיחה ואיך אפשר שמספיקה כיכר אחת. היא הוציאה גיליון נייר וביקשה מדורקו להגיד כמה לוקח כל אחד כמה כיכרות.

לובקה אמר שמה שצריכה, לרשום בצרכניה, לסמן בלי שירגישו ולפי זה. מזכרונות של אחד חולה רק ויכוחים, שמחבר את המיספרים הגדולים ויוצא מאה כיכרות. הוא פנה אל גרשון, לעשות עיגולים לפי מיספר הכיכרות ומי שחצי כיכר לרשום חצי עיגול, להחביא דף במדף למטה שלא ירגישו. הצעה שצריכים לשמוע. וצעקנו לגרשון שיקשיב לרעיון של לובקה. ובושקה התנפלה שלשם מה. הרי סוחב בעגלה. אותה טירחה אם כיכר אם שלוש. לכן לחלק מנות שוות לכל משפחה ומשפחה. בכלל, ללכת להשתולל בחוץ, כל הילדים. מה פתאום נדחקים פה, סותמים את המעבר.

ד.

בימים שפעם, כשיצאו למקומות, גם לחוץ לארץ. מביאים חפצים ממה שעושים שם, כלים לבשל קפה, כמו מיגדל מזכוכית והמים מבעבעים חומים ותוססים עד הקצה. כלים לחיתוך ירקות. לתחוב לתוכו כשעוד שלם ויוצא קוביות קוביות מוכן לטיגון, או לאכול טרי לפי מה שהוא, אם תפוח אדמה אם עגבניה. גם בגדים, מעילים רחבים שעוטפים מלמעלה ונראית כמו גברת, רק העור בכל מקום שחשוף מחוספס וצרוב כי איכרים. וכמה צבע שתשים, כל מיני אבקות שמדביקות בריח שלהן, גם אם תתרחק כבר הולך איתך.

גם אנשים.

בהתחלה יבוא לביקור ומספרת שסתם נתקלה בזמן מסיבה או על חוף הים, כמה חברים וגם הוא. ורצה לראות איך אצלנו איך מגדלים את הגואבות, דוגמאות כאלה. אם עונת הקטיף יכול לעזור בענף ציבורי בבית־האריזה ובסוף נוסע. כך הרוב והמעט שניים או שלושה שחוזרים וחוזרים עד שהזמנה לחתונה. ולוקחים לשם, לגור בארץ ששמה גרמניה, לכתוב על ניירות ורודים שכך וכך פלאי פלאים.

מה שאמרתי לבֶּקָה, שאיך להתגאות, לעבור מבית לבית ומראה את המיכתבים ותיכף כשמופיעה בדלת, אבא מסתובב להסתתר בחדר־השינה, להגיד, מקום שבושה לחזור אלא אם לא נשארה בושה.

אחד שאיכפת הדיעה שלו, אומרת בקה.

בגלל שלא מכאן, זאת אומרת ההתחלה. וכמה שנים שיעברו יגידו, מה שחושב לא איכפת, מפני שאיפה השורשים, איפה תחושת השייכות, לכן בלעג ומקמטת את האף לעשות העוויה. לובקה אחר, גם לא בא לאסיפה, לא משתתף בהצבעות, סימן שלא רוצה. ואלחי הסביר שהרגו את המשפחה שלו ומה הפלא שמקפיד. אמר, את המשפחה, כאילו כולם ובאמת רק שלושה אחים ונוסף הנשים והילדים, יודעים שלא השאירו. ומי שכבר בא לארץ מקודם הרי חי. הוא הביט בי באהדה, לכן לא תיקנתי, ולובקה אמר, הלכו כצאן לטבח אלו שֶׁשָׁם.

הכריז שאֶל החורשה לשחק במלחמה ותיכף פתח בריצה ואנחנו אחריו רצים ומייללים קולות של אינדיאנים וכשעוקפים את עגלת הלחם, דורקו מיילל בתשובה ומצלצל בפעמון להגדיל את הרעש. מי שלא שמע את הצילצול הראשון, עכשיו כבר מוכרח. ועוד הצופר של מנטו שבא מאחורינו, קורא לפנות את הכביש.

ה.

הוויכוח בישיבת הוועד, להגיד כך וכך כסף בכל יום שישי ועשוי לפי הרשימה, משפחות שחמש נפשות ומי שפחות כאילו כיכר אחת. ומחשבים לפי הגיל, בנים שמעל גיל שתים־עשרה ובנות לא. מין סיבוך שאי־אפשר לגמור, סבא מוסאייב טען שאיפה הצדק, הרי לא אוכלים לחם בכלל ופתאום לשלם כאילו שתי כיכרות. וכמה דוגמאות הפוכות, כאלה שיושבים בוועד ומנסחים את הכללים לפי התועלת והחליטו שדי הדיבורים ויעמידו להצבעה. בנזו אמר, מוחלט וגמור, בסוף כל שבוע יקבל את הסכום שנקבע ויכול להיות שקט. כפר שלא זונח את עובדי הציבור, כאלה שמילאו את חובתם עד שזקנים וצריכים לנוח. ובעיניין הסוס, גם כן זקן וכדאי להוציא למכירה, מפני שרק החציר שאוכל כמה יעלה. בעצמו מוכן לקנות. דורקו הביט בו, רצה לדעת, בלי סוס איך תזוז העגלה. עד שהבין שלא צריך בכלל. לכן בנועות ראש בנועות ידיים שאיך מעלים על הדעת, לשבת סתם בלי שום מעשה והכסף נדבה. בקושי החזיקו בו, ניסו להסביר, גם להציע תפקידים חברתיים, נושא המועדון או הגינון. והוא מנפנף כנגדם, נושף קולות ומנסה לפרוץ החוצה. עד שהתקרב לופו, הרחיק את בנזו את מנטו, כל אלה שמחזיקים בדלת, אומר, הרי עוד מעט עד זוב דם ומה בן־אדם מבקש בסך הכול. לכן כל אחד צעד קטן, זה לקראת זה, וימצא מוצא. כן, כן, אמרה נורה, לשמוע מה מציע לופו. והוא אומר, קצת רצון טוב, כל מה שצריך. ואז בנזו קופץ, מכריז הצעה, להודיע שמגיע הלחם, לעבור ולצלצל. והסכימו.

נטיעות שעשה פאפו בשנה שהתחתנה הבת שלו, ונשארו עזובים מאז. סבך עצי־שיטה קוצניים מטפסים זה לתוך זה, זה על גבי זה, גם על שיחי הצבר שמתערבבים באמצע. היה צריך להיבחר לראש הוועד ותיכף בישיבה הראשונה הכריז, איך מוזנח הכול, באים אנשים מבחוץ, עובדי מועצה וכל מיני קבלנים ובושה. לכן לנטוע, מה שהסכימו כולם, ולקח שתילים שהכין בעצמו, מינים שלא צריכים השקייה, ואם אתה מצופף כאילו ים ירוק עד מקום שנגמרת הגבעה. מנטו אמר, איזו מין חורשה, סתם רמאות לצופף המוני שתילים, מינים שנובטים בעצמם בכל מקום ומגיש חשבון כאילו צמחי נוי. עוד לא ידעו שהכול קישוט זמני, ליפות את השטח שסביב המועדון, גם בניין השירותים מאסבסט. אמרו, בסדר, מתיחסים בחיוב ופתאום מביא פועלים, מביא כלים כבדים להחליק את המידרונות. ועד שהתעוררו כבר נטוע כולו. וחיימו בכר עומד, משקה בצינור אחד אחד והרי יותר מאלף וחמש מאות ועד שיגמור. מנטו דרש כינוס ועדת־ביקורת, מפני שאיך ייתכן שגם חותם על ההזמנה וכותב לכבוד עצמו, גם מגיש את החשבון. וכל עיניין ספירת השתילים. כמה שצעק לא עזר ונטפל לעיניין ההשקייה. כל כך הרבה עבודה להשקיע בקוצים האלה, הרי שיגעון. ופאפו ענה שרק עד שנקלטים, אחר כך מסתדרים בעצמם. ואחר חודשיים החתונה ההיא וכבר למחרת מתפטר מהתפקיד להניח לחורשה לצמוח מאליה.

לובקה אמר, להצליח להגיע למטה. זאת אומרת לפלס דרך ומי שיגיע ראשון. כך ההתחלה. אומר ומזנק בקפיצות גבוהות וברטו אחריו, קמים ונופלים ואנחנו צוחקים מלמעלה, רואים איך נתקע בשיח צבר והקללות שלו בטח עד קצה הרחוב. אולי לא היו מסיימים, לעשות חשבון שיותר קצר לחזור לאחור, אלמלא אלחי שהתכופף, הרים ענפים ונבלע מלמטה, עד שמזדקף ומנופף אלינו ורואים שכבר מעבר להם, מרחק שהספיק בין רגע. תיכף רצנו מסביב, יורדים אל הכביש המקיף, לעצור במקום שאולי לשם. מפני שעושים כמוהו, מתכופפים ובזחילה, לא נראים כלל וכך כמעט חצי שעה.

איך נראו שרוטים. ומרצלה בדיוק מהמכולת והתחילה ביללות, מניחה את הסל על הארץ לספוק כפיים, כאילו בן שלה, כאילו עליה כל התפירה, לתקן את החולצה שלו שקרוע לגמרי. ואחר כך ברטו, מתרומם עוד לפני שנגמר ומסיים בקפיצה ואנחנו מכריזים, מקום שני ולובקה אחרון.

לכן כל עיניין המחילות, לפלס שבילים קבועים. שטען שאין להשוות אחד בכזה עובי ויכולים להדביק שניים יחד, לבוא בעיקבותיו. להוסיף טעות בכיוון, שהגיע הצידה, כמעט שלושים מטר ואם מחשבים את המרחק.

כאֵלו טענות.

אחר כך תקעו את הצינור באמצע השטח, השחילו בתוך שיח צבר, מזדקף כמו תורן, ועושים מלחמה, קבוצה שבאה מהצד למעלה והשניה מהכביש, ומי שנוגע ראשון. יכולת בהמון דרכים. להבחין בסימנים מקודם, שזזים בקלות הענפים, הוכחה שכבר היה. לפעמים דחוסים בכוח, ואז לעזוב. עדיין היה אלחי זריז מכולנו ולובקה מכריז שהם השניים והשאר בצד השני. לכן, בוחרים לבוא מלמעלה, להתקדם בירידה. לזכור שמעט לעומתנו.

ברטו הביט בי, לחש, לבוא מהצד. וניענתי בראש. כבר שלוש פעמים מזה הכיוון ומצליח לגעת ראשון, להשמיע את היללה שצועקים ליד התורן. הוא אמר, אולי שביל סודי שמקצר את הדרך, ומבקש לבוא אחרי. והרי לא. לכן עניתי שכל אחד בעצמו ואז יותר סיכויים. בסדר, אמר ברטו, אם אינך רוצה לגלות.

כבר היה החום נדבק אל הזיעה. ולפי המגע שמרגיש במצח או להדוף ביד, לדעת אם קרוב לגזע ואז לפנות לצד, לפגוש בענפים של השני, ובמקום שמשתווים, הכי הרבה סיכויים. לפעמים דוחף ודוחף ולא משתחרר ושום ברירה, רק לזחול לאחור לנסות צעד אחר. אולי יותר מידי הצידה ופתאום קוצי צבר.

לכן ידעתי שלא יהיה. ועוד הצילצולים שפתאום נכנסים לתוך הדוחק, קריאות להתעורר. לכן לפנות לכאן או לכאן וכשזזתי נעלמו לגמרי בגלל העלים שעל הארץ בגלל היובש שלהם. אולי גמר את הסיבוב ברחוב למטה וממשיך אל תוך החצר, מה שעכשיו, יודע שמחר מחדש וכל הלחם שהודיע כבר לא נשאר, כל העבודה שלו.

ברטו אמר, הרבה בקבוצה שלנו, כל מיני ילדות שמפחדות מהקוצים. והקטנטנים יכולים ללכת לאיבוד, להיתקע כמו מלכודת, ועכשיו אתה. דיבור בשקט שמכוון לאוזן שלי. ועניתי שלא. הוא אמר שאף פעם לא כל כך רחוק ואיך פתאום. ועניתי שצמח באמצע ולא ידעתי שהיה, זאת אומרת הצבר. יכול לראות את השריטות בידיים, לא כאלה שמקבלים מקוצים של שיטה, דקירות יבשות. לובקה שאג שכל כך הרבה והם רק שניים ואיך לא מתביישים. הוא טפח בכוח על הכתף של אלחי, צועק, מקום ראשון מקום שני. ואלחי סיפר שדווקא הסתבך ניתפס ברגל, היה בטוח שאחרון. דיבר עלינו שצריך להתחיל כמה זמן קודם, לתת לנו סיכוי. וברטו רטן שכבר כמה פעמים עודי ראשון ובפעם הזאת בגלל מה שקרה. הוא לא הסביר מה, ואני הראיתי את הדקירות, חורים חורים בכל הזרוע, אומר, זה שיח צבר, אחד שלא היכרנו. הרי לא לספר איך השתעשעו, מטפסים זה על זה, גורים כמו חתלתולים, איך הסתובבתי ולאחור בשקט בשקט, שלא יבוא פינקי, יקשור כמו מחרוזת רגל אל רגל ואז לקרוא לכלבים.

אחר כך הנחתי לפלורה לתפוס ביד שלי והוציאה סיכה שתלתה לקישוט, ניסתה למצוא איפה נשאר קוץ, לשלוף אותו לפני שיתמלא מוגלה. היא הידקה את היד בכוח אליה שלא תזוז ובאצבע על כל נקודה, עדין עדין, לוחשת תנועות שפתיים בלי קול והעיניים עצומות.

ו.

כאילו סימן לצאת וצילצול הפעמון ואז להמתין בשקט עד שמניע את הפורד, קול שנמשך במכות צפופות, שרשרת חריקות שלא נגמרת, להקפיץ את ברטו, לרגז אל פלורה שבלי שום רגש, סתם הורס את המתנע אבא שלה, וזו עונה שמהכסף שלו ומה לך. אחר כך אל הרחוב, מתגלגל בירידה בלי להאיץ ולובקה יאמר, לתת למי ששבורות השיניים, שלא יכול סיבוב שלם, ליהנות מהתנופה.

אתם רק במישחקים, אמרה פלורה.

לרמוז למיפגשים למטה. אולי שלושה קילומטרים, ויכול בטראקטור. אחד שכל היום רק דיבורים ואכילה, שק מתמלא, שנעלם הצוואר ויכול באופניים, לשם ובחזרה, ואומרת שבגלל הכבוד לתפקיד וחייב להקפיד.

לפי מה שתשלח, היא אומרת. לכן מוכרח כל מיני גינונים, שייתנו כבוד. אלה ששם אם יראו רעב תיכף ילחצו לוותר, להוריד מחיר. וכשמגיע בכזה פורד יודעים שבלי סיכוי.

הכול כסף שלנו, אמרה פלורה, גם האוטו גם הבנזין, והתועלת לכולם.

עכשיו פוקחת את העיניים, רואה שחוזר ומנופפת ביד, סימן לעצור. הבט איך נדקר, היא אומרת לאדון מנטו.

קולות שאוהב לחקות, כמה שרזה, כמה שדק הצוואר שלו ומוציא כיחכוח צרוד ויבש כמו מנטו עצמו. ואז להיות מוכן לזנק. לברוח מהמכה. מכאן לובקה מכאן פלורה, לכן בכפיפה ומתחמק מלמטה.

פלורה אומרת, חינוך שקיבל בבית שלו, אלחי מרקו.

שואלת אם רוצה להצטרף, לעלות יחד איתם. בית ליד בית הם ואנחנו.

לובקה יאמר, מה בצומת, אדון מנטו. לברר אם הביא משהו, מיני בשורות. פנייה מתוך ידידות. יודע ששום תשובה. רק כיווץ השפתיים ומבט רחוק, להראות קוצר רוח.

תסגרי את הדלת, הוא רוטן.

בקה אמרה, טוב שסירבתָ. באה לעמוד על ידי וגם בלה. ואני אמרתי, עכשיו לטפס ברגל את כל העליה.

ז.

לראות אותו דרך הרשת, תולש עשבים ומשליך לשביל. והכול בכפיפה על ברכיים. שורות ארוכות. כבר הרבה זמן לא קוטפים, ובזמנים שקודם ממש בכל יום, קרטונים של עלי מרווה, ענפי אזוביון. והיו אומרים, ברכה בסככה שלכם, כמה יבול כאילו אדמה מיוחדת. לכן ממשיך לטפח לשמור על הניקיון ותולש את היבש, מקווה שיתחדשו המישלוחים. ומנטו צחק, שרחוק, רחוק מאוד. דווקא הסוג הזה, עלים לתבלין, בזמן שגם צמחי מאכל נרקבים בשדות. מה שמבקשים, בצל, תפוחי אדמה, סוגים כאלה. יודעים שיש במחסנים של לייזר, גם אצל בנזו. והאם אמרה, יותר מוצלחים, שיודעים מה כדאי, ואולי ספל קפה, הצעה שלא יוכל לסרב, לא אדון מנטו.

ואבא יוכל. מפני שמתעב את מנטו. הסתובב ונכנס לסככה להמשיך בשלו, לתפוס בעשבים, לחלום שחג הניצחון, חוזרים שלנו ממונטנגרו מהרצגובינה, מוכתמים מזיעה, פנים שטובעים בזקן, מתבוננים במבוכה איך קישטו בפרחים, זרים זרים מהמועדון עד הכביש הראשי ומתיזים מי בושם מענפים שלו. עכשיו מביט בי מפני שמתקדם בכיוון הזה, מסמן שלום ואני ניגש, מתכופף אל השורה שלידו ועובד בשקט.

שעה שכמעט צוהריים. להגיד, זמן להיכנס הביתה, לרבוץ על הרצפה הקרירה עד שיורד החום. ולא אמרתי. מי שמחפש מנוחה איך תדע אם בקרירות אם בשקט אם בחלומות. לכן לא דיבורים, והפנים פנימה. אם חוזרת מהפקאן של מנטו, לא תראה. גם לא מבט ששולח אליה והיא בנענוע ראש אל הצללית שלו, שדרך הרשת, וממשיכה ללכת.

דיבורים של מרצלה וענו שמה שקובע היחס לעבודה ולאנשים. ובעיניין הצורה יכול להתרגל. מין גיחוך סלחני, לענות שמה שאומרות בכוונה טובה, ומי יותר ממנה ישמח אם כן, ורק שמנקר כמו יתוש, נכנס לאוזן עד שמאבד את השליטה. אחד שהלשון בכל הקערות, לא לפחד מחושך, ויותר טוב להגיד לה לנסות תבשילים שלנו, אולי יעזור.

דיבורים שליד המכולת, עומדות בשעות הבוקר, סימה ארדיטי, שרה מרקו ובדיוק מרצלה מגיעה גם כן ולא ממהרות. לספר מה שבסירים, גם עינייני בריאות. ומשתתקות מביטות בסקרנות איך דקיקה וישר לגמרי השיער, עד שמוכרחות לשאול אם מכאלה מותניים יכול לצאת. ונענועי ראש, להגיד, אי־אפשר להבין.

אדון ארדיטי אמר, שריד מההן הלטאות. מה שנשאר ערימת הכלובים על יד מחסן התערובת, ועוד ההפסדים שחילקו בין כולם וזו. לתת כרטיס נסיעה בחזרה, שלא תסתובב כאן להזכיר עוונות. ופאפו שאל, הכסף מאיזה כיס. מפני שאם מהכיס שלו, רוצה לדעת למה. ואדון ארדיטי ענה שאם לא לשם, ללמוד איך מגדלים את החיות ההן איך היתה מגיעה הנה. פאפו זרק את הכיסא שלו לרצפה וברגל בעיטה מרסקת, שכבר שילם בעד הנסיעה ההיא, הלוך וחזור, גם את כל ההוצאות חצי שנה בלי שום רווח. שָׂמוּ חותמת על התיק ויותר לא לשמוע. כל הטיולים שישלמו מהכיס שלהם. ועכשיו גם את הכיסא הזה. היה קצף על השפתיים שלו וכולם צעקו שמה קורה כאן ויכולים לדון בשקט, בנזו ולייזר, כאלה שהדיעה גם כן כמו שלו, חושבים שהצעה משונה הביא אדון ארדיטי ובעיניין הכיסא, לחייב כל מי ששובר ולהוסיף קנס. ואז אדון מנטו, שקוראים רפאל, בקול שקט ומפסיק עד שמשתתקים, לחזור על מילים שכבר אמר, כמה גדול החוב שחייבים לוויטו. להזכיר שמין הרעלה בדם שלו, וכל מיני אפשרויות, זאת אומרת גם זו שאולי מהלטאות. מי יקום להכריז בביטחון שלא. ובעיניין הכרטיס, דיבורים שלפני זמנם, כי לא שאלו אם מסכימה, ועוד הזקנה שצריכה טיפול.

ויותר לא.

כמעט שנה עד שראו. ובֶּקָה אמרה שלא מוויטו כי יותר מידי ארוך הזמן. לחשב החודשים מאז שנסגרה הדרך לבית־הקברות, מאז שהתחילו להטמין בקצה החלקות למטה. ואותו הרי עוד שם. ברטו אמר שאולי כבר לא. אבל כולנו ענינו שאיך לשכוח את הגשם, איך נרטבנו כולנו ורק המצֵיבה כבר לא יכלו להביא. הניחו בקצה המגרש של בכר ומזה הבילבול. ברטו הסביר שלא השתתף בפעם ההיא. העין שלו העיוורת התחילה לטפטף דמעות והוא ניגב בחולצה שלו שוב ושוב, עומד מולנו ואנחנו מביטים.

ח.

היתה קערה מונחת על הברכיים שלה והתפוחים מפוזרים על השולחן, לוקחת אחד ומקלפת, לראות מה פגוע מה לנקות. אחר כך שני ושלישי וכל הזמן שרה, גיל ואושר לא ראיתי עלומי לשווא כיליתי. עכשיו אמרה, נלך לאכול ואולי ייכנס גם הוא, או שיאכל לבדו. הוציאה שלוש צלחות ומהסיר שעל האש לשים מה שמתבשל. גם חתכה לחם, ואל האחות, לבוא לשבת בשקט. החום הזה שאי־אפשר לנשום. אמרתי שמהעשן והבית שלנו ראשון בכל הכפר, ראשון לקבל אותו. אתה עובר בלילה, מתקיף מהצד של התעלה ויכול להיתקל בשומרים, להיתקל בכלבים. במקום זה עושים שינשמו גפרית כך כמה שנים עד שמחוסלים לגמר, וכבר נגמרו התינוקות, הפסיקו ללדת. לנו אין שום כלב, אמרה האחות. והאם האיצה בה לטבול את הלחם, לנקות את הצלחת עד שתהיה לבנה מבריקה.

היה לנו כלב, אמרה האם.

תמיד שמחה להזכיר אותו. להגיד, אבא שלכם לא אוהב כלבים. ואני בתשובה שאין שום הוכחה. הרי משוטט בכל מקום ואולי הלך לאיבוד כמו ההוא של בכר שמצאו מת בכביש למטה. כך לענות בכל פעם. ובפעם הזאת להגיד שמלא פרעושים עד שעושה בחילה ושום ערך לשמירה. בא איש זר ומתכשכש, מתרפק למצוא חן. צריך כמו של מריה שפחד לגשת.

לכזה אף פעם לא יסכים, אמרה האם.

סילקה את הצלחות והניחה פלחי תפוזים מסודרים על מגש, שמכינה בכל יום ובפעם הזאת חתיכות אפרסק מצופפים באמצע, אומרת להשאיר לסוף. האחות אמרה, אני אחכה עד שתגמרו את הפלחים ולא היסכמתי. אי־אפשר לברור רק מה שטעים, להשאיר לאחרים את החלק שסתם. הרי בצורה כזו נשאר התיאבון. זה האפרסק אני הבאתי, ענתה, קיבלתי משרה בכר ויכולתי לאכול בעצמי.

לכן קמתי מהשולחן, לא היסכמתי לטעום מאלה. להגיד בערב ללובקה שהבשילו אצל בכר וזמן לבוא לבדוק. להתבייש במעשם כאלה, אמרה האם, קול בלי כעס, להגיד דברים שנכון להגיד ובעצמה חושבת שכך בגיל הזה ואם אחרת, לא טבעי. ובעיניין שכאן, כיבוד שהוגש לכולם והרוגז לשם מה. לא רוצה קינוח, התעקשתי. והיא בשלה, עד שצעקתי לצאת החוצה אם ממשיכה. להבין למה נשאר בסככה, לא נכנס לאכול בכלל. לא בגיל שלך, ענתה האם, ומין גיחוך, להדגיש שלא יכול להבין דברים כאלה עד שתגדל.

ויוצאת מהמטבח, הולכת לחדר הרחוק, אל מיטת האחות הקטנה.

ט.

בצד שלנו וזה החלק הגבוה. מתחיל עמוק והולך ונחלש עד שכמעט שטוח לגמרי. ויודעים לפי הפטל, שעושה רצועה ירוקה. אולי חפירה שעשו לנקז את הביצות ונשאר עד היום. ולופו הכריז שיכול להיות גבול טבעי, להפריד בינינו לבינם, אלמלא ההוא ברומו כהן, שמכר בכסף מלא, נתן דריסת רגל לתוך האדמות שלנו ועכשיו יכולים להצטופף כולם על הקו ממש, להגיד, עד שלא עוברים לא לפתוח את הפה.

להגיד לנו.

הרעיון של אלחי שאמר למלא מים. אם אתה בונה סוללה מול המגרש של פינקי ומגביה בכמה מקומות, שלא יישפך החוצה. ההם יכולים לשים ענפים, למשל הגזם שחותכים מעצי האבוקדו, עד שנהיית שכבה קשה, ועל זה לדרוך ולעבור. יכולים לגלגל פנימה את החביות שלהם, כל כלי האריזה שהצטברו במשך השנים ואצלנו העבירו אל ארדיטי לעשות ארגזי קבורה. עיניין אחר, אמר אלחי, אם צריכים לעבור תעלת מים עמוקים, שמחייב זהירות והולכת לאיבוד כל ההפתעה. על זה פלורה, ששורפים את הגזם וממנו העשן שמגיע אלינו. לא יודעת מה מוסיפים שיהיו טיפות צהובות, אולי גפרית אולי אמוניאק. לא יודעת אם כדי לפגוע בנו או משהו שגם מביא תועלת. בכל פעם שנוסע אבא שלה לצומת, מודיע שמוכרח להיבדק, הרי כמעט לא נולדים ויכולים לצאת בלי ידיים, אולי שערות צהובות. עוד מעט יראו, אמר אלחי, יראו אם משפיע.

וזה בגלל האישה של ויטו, בגלל מה שבבטן שלה. ומביט על פלורה להיות מוכן להתחמק אם תעשה תנועה.

לובקה אמר, ככה זמן ששום תינוק, מאז שאצלכם וזה כמעט שלוש שנים. מילים שאמרה מרצלה שאם לא נולד, הולכות לאיבוד גם השמחות שאחר כך, ברית מילה, ימי הולדת. ולייזר ענה שגם הדברים העצובים. הוא דיבר בכעס, שאולי פשוט לא עשו. כל אחד האף שלו בחלונות אחרים ובינתיים שקט. היה צריך לתכנן, אמר לייזר, להגיד, עכשיו מפסיקים בכוונה עד שיתברר המצב וזה לגבי כולם, אלה שמכאן, אלה שהצטרפו מבחוץ. מרצלה ענתה שבין כה וכה יבש לגמרי, וההחלטות כדי לעשות רושם. אם אינך יודע מה יהיה המצב שלו, יותר טוב שאצל החדשים. היא הנמיכה את הקול, להסביר שבין כה וכה פחות מוצלח מאלה שלנו ובלי חום. והאוויר הזה שנושמת בזמן ההריון מוכרח להשפיע גם עליו. היה טוב אילו שלחנו, נכנס אדון ארדיטי, אילו קיבלו מה שהציע באסיפה. דברים שאי־אפשר לדעת מה ההמשך ועכשיו כבר דאגה של כולנו.

גרם ללייזר שיזקוף את הגבות, מין קול מהגרון למנוע כל טעות. מי שליקק מזה התבשיל גם ירחץ את הצלחות. ולגבי ההוכחות הרי אפשר לשאול את הגברת עצמה. הוא הזדקף והרים ידיים להתמתח, מכריז שעוד מעט ערב ומוכרח להספיק כל מיני עיניינים. לא יישאר קר המקום שלך, צחקה מרצלה. הביטה באלחי ובי ומין צריחה שלא מיועד לנו, ללכת למצוא עיסוק אחר. במקום זה מאחורי הגב של המבוגרים ולך תדע מה הלאה. לובקה אמר, אולי הכוונה שלו, ששולח לאסוף אגוזים ממש מתוך הפטל ואם יתנפלו איך תוכל להימלט. אולי הכוונה שלו, אמרה מרצלה, אחד כמו מנטו יודע לחשב חשבונות. גם חזירים, אמרה בלה, בחלק שלמטה ופתאום מגיחים.

מה שגרם להרחיק את כולנו. כזאת שרואה שעומדים בשקט, לא מתערבים, וחושבת למה לובקה, סימן שכל אחד. לא מבינה את ההבדל. אלחי אמר, זה מקום ציבורי, כל הרחבה של המחלבה, מגיע עד תחנת האוטובוסים ומותר לכל אחד. ומרצלה צווחה, להתרחק תיכף ומייד, ואיתו עוד דיבורים בבית. תשמע בקול דודה שלך, אמר אדון ארדיטי.

לכן רצנו עד המחסום העליון, להספיק את הביקורת. ולובקה אמר, בטח בודק כמה הספיקה. מפני שבדרך, וראינו עומדת מתחת למרפסת שלו ומנטו בכורסא, מדבר משפטים שלא בזה אחר זה, רווחים להפנות את הפנים למעלה, או אלינו לכביש ושוב להגיד, כל יום שעובר הרי עובר, ומשתתק.

אלחי אמר, יכול להזמין לשבת. במקום זה רובץ רגל על רגל, מוציא עשן לתוך הפנים שלה וכלום. כל הזמן באה, הסבירה פלורה, ומה יכול לעשות. ועכשיו כבר הצפירה של שִׁימוֹ, לפַנות תיכף את הדרך וכולנו אחריו, מנסים לתפוס בכנפיים של הטרקטור, לתפוס במחזירי האורות שלו וצעקות מי שיגיע ראשון.

י.

דווקא אחד שאפשר לגשת, מזהיר לא לתחוב אצבעות כי יכולות לנשוך, ומראה על הידיים שלו סימני פצעים. רק אל הפינה, איפה שרובצות הכי גדולות, לשם לא. ומחזיק בצל, מחכה שיטילו ביצים.

ולא הטילו.

היינו אומרים לו, איך יכולות, אם בשכיבה על הבטן, לא זזות בכלל, והאוכל שנותן כל כך מסריח. בלה אמרה שמוכרח להיות מר, כזה מין ריח ומוכרחים להסתלק. תלכי בעצמך אמר לובקה, עיסוק שלא מתאים לילדות.

אבל היו הולכים. וּויטו היה צועק אחריהם לעשות רעש במקום אחר, לעשות מהומה. וכשכבר רחוקים מתבונן בי, אומר, טוב שנשארת. לעשות את העבודות הרגילות, לנקות את כלי האוכל ולמלא מחדש, לבדוק אם לא נתפסו הציפורניים ברשתות, אם צריך לשחרר. עכשיו למישחקים, היה אומר.

והכוונה, לתפוס אחת מהן, להפוך על הגב ומתנועעת הבטן כמו משאבה, סימן שלא מתות, ואלמלא זה יכולתָ לחשוב.

להיזהר, אמר ויטו, פתאום בתנועה מהירה, תוקעות את השיניים.

ואמרה שלא מאושרות. להביט מהצד ובעצמה לא נוגעת, אומרת שלא זזות סימן שלא מאושרות.

חמש, זה המיספר להיום, אמר ויטו.

סופר את אלו שמתו.

והולכים לבית שלהם. הרבה יותר גדול ממנה, לפי הגוף. ובדרך תופס בכתפיים כמעט לשבור ולא דוחפת. ציחקוקים על יד לוח־המודעות שאיך יכולה לסחוב. דיבורים גסים מתחנת האוטובוסים.

אומרת, לא רחצת ידיים. והוא ממשיך.

לפעמים בדרך היתה אומרת שאלות נימוס. גם בעיניין האחות הקטנה. הרי לא מכאן, זאת אומרת אבא שלך. עד שמגיעים לסיבוב של קונפינו ומכריז, קדימה לארוחת ערב, מנפנף אלי לשלום.

אחר כך יותר ויותר והכי הרבה בשבוע שמת, אולי עשרים לטאות בכל יום. ועשתה בעצמה את כל העבודות, גם לאסוף גם להאכיל ולובקה אמר, מה קרה שהיפסקת לעזור דווקא שיותר צריכים.

קורץ אלי.

ואז כל הנשים מתאספות לפני הבית שלהם, קולות גבוהים ומחבקות את סבתא בקה ולובקה הכריז, ללכת להודיע. לגשת בריצה, מה שמוכרח להבהיל, ובעצמו רץ ראשון וכולנו אחריו, סופרים את הצעדים ובכל שלישי קריאת הא שמשמיעים ביחד. עד שיוצאים ראשים מכל החלונות וגם היא. למצוא עומדת וכל המתות ביד שלה כמו צנוניות שקשרו צרור. פתאום נשמטות לארץ וכלל לא מרגישה, גם לא מגיעות המילים, מקהלה שצועקת, מת, מת וכמה שתחזור כאילו בשפה אחרת.

י"א.

כפוף קדימה עד שבסוף מוכרח ליפול ואפילו תמשוך שנה שלימה הרי יגיע. ואמרתי שיכולים להתקין מישענת כמו לכל האחרים, למשל אדון הופה, למשל סבא פאפו. עצות שלא מבקשים, אמרה פלורה, יודעים בעצמנו מה צריך. וברטו אמר, מכאן עד הבית, לא יכול להגיע, לא בקצב כזה.

כך איזידור והוא הראשון. ושניה סבתא בקה אבל במהופך, מסתערת במעלה הרחוב עד הבית של בכר, לצעוק ערב טוב ומסמנים שתיכנס, לבוא לשבת.

בכל ערב.

והשאר למטה, על הדשא של סבא מנטו ונשפכים אל הכביש. רחוק משיכול להבחין בשמות. צורות ילדים ואלה במהירות. צורות מבוגרים ואז לאט לאט. לנשום אוויר של ערב.

ובאמצע ריק.

ברטו אמר, להחזיר את ניסים, להחזיר למשפחה שלו. תופס בכתף ומחזיק, וניסים מתכווץ והולך לידו בשקט. כך כולנו. שריקות נמוכות שמוציא לובקה, לתת קצב. קולות רגליים מתערבבים וזאת ההתפזרות.

עד שמול הכניסה שלנו ובלי שום מילת פרידה. לזוז מהם, למצוא עומד על יד האורן הגדול, במקום שתמיד. אומר שכמעט חוושך ובגלל העץ יבש לגמרי, לא נרטב מהטל, גם לא טיפטופים של צהוב.

אומר, היום היקדמתם.

ואת האצבעות על הגזע, להרגיש את החיספוס.

כי לא מהתחלה. והסביר שלא מגיע הריח, סגורים הנחיריים, כך גם הצלילים. יכול לשאול איך כל זה אם מהיום הראשון. לצייר את הרחוב בשעות שערב. לתמוה אם מצטרפים הקולות, נביחות הכלבים, צהלות מהמירפסת של בכר, להיות דבר חָלק.

לשאול מי שמהיום הראשון. לכן אותי.

מפני שלא צלילים, רק רעש. לכן מוכרח לתת לעבור כאילו אינם, לא שומע בכלל. ובעיניין הכלב ההוא איך אומרת מעשה שלו, להסביר שנובח עליו תמיד.

איך לא מבינה.

לכן מחכה כאן מתחת לעץ עד ששחור לגמרי, שתכריז מוכן האוכל וכולנו אל המטבח, להידחק סביב השולחן הקטן, פרוסות שחורות שממלאים שיכבה ירוקה, והאחות אומרת שלא. לא לטעום מזה האבוקדו.

הכי קטנה מכולנו.

קול דק. ומכריזה שבת שלוש ומי שכך, כבר לעשות מה שרוצה. ולא. להסביר שמוכרחה להזדרז. הרי הכי מכל הכפר ואיך בלי לחם, איך לצמוח. נימוקים שאומרת האם, דיבור רך ומתחלף בקוצר רוח עד שממש אזהרות.

ומבקש שתחדל.

מתבונן איך מגרדת את הזיתים, מגרדת בשיניים שיהיה נקי לגמרי הגרעין ולהניח בצלוחית ששָׂמו באמצע. ואז מעביר את היד לנגוע בלחי.

מביט בחיבה.

להגיד כך החיים.