הציוניות בשעה זו / חיים ארלוזורוב

מי שבא היום לדבר על תפקידי המפלגה בתנועה הציונית – אין לו צורך, לדעתי, לעסוק באנאליזה. מזמן גמר המלחמה, אולי משנת 1917, לא היה מצב כזה לציוניות. כשיצאנו בצוריך מאספת היסוד של הסוכנות היתה לפנינו תכנית ברורה: לסכם את כל מה שנוצר בארץ עד עכשיו ולהשיג במשך שנה או שנתים את האמצעים הדרושים להרחבת העבודה. ובראש המפעלים – תכנית מקיפה לרכישת קרקעות, עשויה לפי חשבון ישובי מסוים. ואחרון אחרון – לרכז את כוחותינו כדי להכשיר את הנוער בכל ארצות גולה לקראת ההתיישבות הרחבה.

באו המאורעות והפסיקו את המהלך הנורמלי של הגשמת התכנית הזאת. לאחר המאורעות היתה התעוררות לשעה. במשך שבוע שבועים היה קיים עם עברי בעולם – מפוזר ומפורד, אבל לאום אחד. ידענו, כי אם לא נדע להשתמש בשעת הכושר – תבוא תקופת ירידה, הרגשת דכוי וחוסר תקוה, ואמנם כל אלה באו. הריאקציה לא אחרה לבוא; אי אפשר היה להתחיל במפעלי התיישבות חדשה. תחת לכבוש שטחים חדשים להתיישבות – היינו עסוקים בהסברה לועדת החקירה, כי כל דונם ודונם שקנינו ביושר קנינו. פעולת אוסף הכספים הסתבכה, ונכנסנו שוב לתוך מעגל קסמים. אמרנו: אין בטחון בארץ מפני שכוחנו אינו מספיק להגן על עצמנו, והשפעתנו הפוליטית חלשה משום שכוחנו הממשי אין בו כדי לבצר את היסוד האיתן לעמדה מדינית חשובה. גם לשם בטחון וגם לשם ביצור השפעתנו הפוליטית – נחוצה עלית היהודים. דרושים איפוא אמצעים. ולשם גיוס אמצעים צריך ליצור את המכשיר, את הצבת שתעשה את הצבת השניה – זו שבכוחה ניצור לנו עליה, בטחון, השפעה פוליטית.

תפקידה של הציוניות בשעה זו – לצאת ממעגל הקסמים. אולם טעות היא לחשוב, כי אפשר לצאת מתוכו בקפיצת הדרך, בנס גדול אחד. אין אתנו האחד כאלכסנדר מוקדון אשר יבוא ויקצץ בחרבו ממש, ולא כל שכן בחרב עץ, את הקשר הזה. היציאה מהמעגל תתכן רק ע“י עבודה, ע”י כוח התמדה עקשני במלוי תכניתנו. לא בדרך ההשליה, אלא ע"י בנין בשיטה ומתוך כוח מתמיד.

והנה השאלה הראשונה העומדת לפני המפלגה המאוחדת: מה היא תכנית הפעולה שאנו מציעים לפני הציוניות? לא אנאליזה, אלא תכנית פעולה. נמצא שעלינו להתחיל קודם כל בשאלת המכשיר, המכשיר הזה הוא הסוכנות, הכוחות המכונסים בועידה זו אחראים במידה רבה ליצירת הסוכנות. אלמלא צבור הפועלים על מפלגותיו – לא היתה הסוכנות נוצרת. עובדה זו מטילה עלינו אחריות רבה להמשך בבנין הסוכנות. לא הספקנו עדיין לעשות את הסוכנות לחטיבה שיש בה רוח חיים. משל לאותו שען שהרכיב את השעון על כל גלגליו, מוכן לתעודתו, אלא שאת הקפיץ לא נתן בו. כשיצאנו מצוריך היה השעון ללא-קפיץ, ותפקידנו היה להכניס בו את הכוח המניע, להפכו לדבר פעיל. ובמשך שבוע ימים לאחר מעמד צוריך קרו שני דברים, שמשקלם אמנם אינו אחד: המאורעות בא"י ומותו של המנהיג לחצי-הסוכנות הבלתי-ציוני.

יש האומרים: אנו אמרנו לכם מראש. אולם האם ראה מי שהוא מראש מה שיקרה במשך השבוע האחד?

האמת היא, כי בבוא ידידים טובים שהזהירו אותנו לאמר: אתם, פועלי א“י, כלום תתנו ידכם לבנין דבר שאינו מובטח ביסודו הדימוקרטי? אמרנו להם: אנו רואים את הסכנות הצפויות לנו, אבל אנו רואים גם אפשרות להרחבת הבנין, ועל אף הסכנות נלך לסוכנות בכוונה ברורה לבנותה מבפנים. ראינו קשיים עצומים, אבל אנו האמנו ואנו מאמינים גם עכשיו בכוח האידיאל שלנו. נוסף על הקשיים הטבעיים, הנובעים מעצם הוספת כוח חדש וזר, באה התסבוכת בא”י, באו הזעזועים והאכזבה שלאחריה, ביחוד בחוגים החדשים באמריקה. ודוקא בחדשים אלה היתה צריכה הסוכנות להבנות! ובמשך החדשים האלה נסתמנו קוים אחדים, המצטרפים לתמונה ומשמשים סימן לסכנות קשות בדרך פעולתה של הסוכנות. קודם כל – הזרות לטבעה של התנועה, לקונסטיטוציה שלה. התגלה קושי בכפית הקונסטיטוציה הזאת של הסוכנות. נראו חזיונות של זלזול גם לגבי החוקה שהונחה כיסוד לאיחוד בצוריך. נתגלו סימנים של שלטון יחיד. מה נחוץ איפוא כדי לבנות את הסוכנות מבפנים ברגע זה? מלחמה על שמירת היסודות החוקיים. עד עתה לא היינו “ספיצים” במלחמה על סעיפי קונסטיטוציה, אולם יש בתולדות כל תנועה שעה התובעת להשריש בלבבות את הרגשת החוקה, הרגשת קדושתה. בנין הסוכנות מבפנים אינו אומר, כי ממחרת היום תצא המפלגה המאוחדת בדברי התקפה וחריפות, שמי שהוא יראה אותם כפעולה פוליטית. אין דבר קל מדחית כוחות בקרב תנועה הבנויה על יסוד רצונם החפשי של המשתתפים. זה כוחה של התנועה הציונית שאי אפשר היה להנתק ממנה אף על פי שהיא תנועה חפשית. מלחמתנו על בנין הסוכנות צריכה איפוא להיות בדרך של ריכוז כוחות ולא בדרך דחיתם, לאמר – להקים בהדרגה את הסוכנות האחראית בתורת מכשיר לבנין א"י.

אולם מלחמה על החוקה ועל בנין הארגון עם חזיונות לואי, העיקר הוא – המפעל עצמו. גורל המכשיר הנקרא בשם סוכנות תלוי בזה, אם נגיע בקרוב למפעל משותף – והסוכנות הלא נוצרה לשם המפעל הזה. לדידי היה ענין הסוכנות תמיד קשור בשאלה, אם נוכל לעבור באמצעותה מפעולת התיישבות ארעית ומצומצמת, כזו שהיתה לנו עד עכשיו, לתכנית התיישבות רחבה ורבת-היקף: כשאנו הולכים לבנות את הסוכנות – אבן הפינה לה היא יצירת תכנית לבנין א“י יהודית. יש רשות לאנגליה לתבוע מאתנו תשובה על השאלה: היודעים אתם לקראת מה אתם הולכים בא”י? כמה יהודים תיישבו וכיצד תיישבו אותם? הלא אסור לנו לשכוח ששני דברים הסתמנו מאז המאורעות: הוסר הצעיף מהשאלות היסודיות שלנו; פסקו הסודות. בריילספורד, שלא היה מעולם בא“י, יודע בשבתו בלונדון לעשות את החשבון ולמצוא, כי אם העליה תמשך כמו עד עכשיו – תדרשנה 163 שנים עד שהיהודים יהיו רוב בארץ. ובכן מה אנו רוצים? עלינו לענות באיזו דרכים נמשיך או נחיש את הבנין. ואף גם זה הבליטו המאורעות, כי אין לנו זמן לחכות ולהתנהל לאטנו כאילו אנו מיישבים ארץ מדבר. הגורם, גורם הזמן, הוא גורם מכריע בחשבון בניננו. התכנית היא איפוא בהכרח פוליטי. אולם קודם כל היא הכרח ישובי. אני רוצה להשתמש לשם אילוסטרציה בתכנית אחת, שהוגשה לפני שנה וחצי ע”י ההנה“צ לישיבת האכספרטים שבחנו את מסקנות ועדת המומחים בלונדון. התכנית היתה מותקנת ל- 10 שנים. והנה יסודותיה: א) תכנית קרקעות, ב) התיישבות חקלאית, ג) תעשיה בערים, ד) אמצעים. התכנית הקרקעית כוללת בס”ה 1,800,000 ד'. חלק מהשטח נועד להתיישבות של 6700 יחידות חקלאיות, הסכום להתיישבות חקלאית במשך 10 שנים נקבע ל- 2,790,000 לי"ש (ובזה גם ההוצאות לקרקע); החלק השני כולל התישבות עירונית ויצירת מוסדות עזרה לתעשיה ולמלאכה. הכל יחד – בצרוף ההוצאות הכלליות וההוצאות לבסוס המשקים הקיימים ופרעון ההתחייבויות של מוסדות ההתישבות – 13 מיליון, שצריך להוציא ב- 10 שנים = מיליון ושלש מאות לשנה. בעזרת ההשקעה הזאת צריך היה להגיע במשך 10 שנים הקרובות להכפלת הישוב.

התפקיד שלפנינו – גם אם נפסול את התכנית הזאת – להגיע לתכנית ברורה ומחושבת למשך 10 השנים הראשונות לסוכנות. פרט אחד: נבדוק את חלוקת ההוצאות שבתכנית: לחקלאות (עם קרקע) 54 אחוז, תעשיה כ- 20 אחוז, וליתר ההוצאות כ- 25; – פרופורציה כזאת לא היתה קיימת בכלל עד עכשיו. לפי ההשקעות שנעשו ע“י קה”י במשך תשע שנים האחרונות יצאו לחקלאות כ- 30 אחוז וכ- 50 אחוז ליתר ההוצאות: חנוך, עליה, בריאות, אדמיניסטרציה. – 30 האחוז החסרים כאן הם העודף הפרודוקטיבי שישמש מקור להרחבה בשטחי עבודתנו העיקריים. ההתיישבות התכניתית היא בשבילי העיקרון ההתיישבותי של הסוציאליזם הארץ-ישראלי. והנה לפי התכנית האמורה אפשר לקבוע, שב- 13 מיליון פונט ב- 10 שנים אפשר ליצור ישוב בן 150 אלף, מתוך זה יותר מ- 30 אחוז בחקלאות וחלק מתאים בתעשיה ובעבודה – עליה מחושבת ומותאמת מראש, ללא נסיגות וזעזועים ומתוך התקדמות מתמידה. מאחורינו עשר שנים שגם בהן השקענו סכומים, אך לא באופן תכניתי, כי אם מתוך פעולה “חפשית”. אם גם אקח סכום קטן יותר מכפי שקבעו בפני ועדת החקירה – יהיה סכום ההשקעות ממש סכום גדול הרבה מ- 13 מיליון. הושקעו בתורת ההשקעות ממש 17–15 מיליון, לכל הפחות. אולם היתה בניה ארעית והתיישבות ארעית. והתוצאות? נכנסו רק כ- 99 אלפים והיתה גם יציאה של 20 אלף. צריך לצרף לכך גם את המשברים הקשים שעברו עלינו. במשך 4 שנים מתוך 10 שרר משבר כלכלי קשה, על כל חזיונות הלואי שלו: יציאה, סיוע, שיתוק, שמועות רעות בגולה וכו', אף אל השגנו התיישבות חקלאית בת 25 אחוז של העולים החדשים. הרי שגם מבחינה כלכלית טהורה הוכח היתרון העצום שבהתיישבות תכניתית, זו שאני רואה בה אחד היסודות העיקריים של תנועתנו.

ברם אין אנו יכולים להסתפק היום בבנין הסוכנות מבחינה ארגונית ובהתקנת תכנית רחבה לעתיד רחוק. צורך חיוני הוא להגשים מיד, במשך שנה או שנתים חלק מן התכנית הרחבה.

עברו חדשים והרבה מהאנרגיה שנתגלתה – הלכה לאיבוד. עכשיו עלינו לחטט ולהוציא מתחת לערימות האפר את ניצוצי האש ולעשותם לכוח פעיל. חובה על המפלגה המאוחדת לגשת להגשמת התכנית הקרובה. החזית ארוכה מאד, ואם אנו אולי הקבוצה הציונית העשירה ביותר באנשים ובכוחות, בכל זאת כאשר נגש לעשות את חשבון הכוחות לכל התפקידים המוטלים עלינו – נראה כמה דלים גם אנו מבחינה זו. והעבודה צריכה להעשות בלי דחוי.

בתכנית עבודתנו הבלתי-אמצעית צריכים להסתמן שני כיוונים עיקריים.

הכוון הראשון: התיישבות חקלאית. זו הירושה שלנו היקרה ביותר. וברור לי, כמובן, כי למען הוציא לפועל התיישבות חדשה נצטרך לאמצעים חדשים. ברם קרו מאורעות בא"י שיצרו מצב יוצא מן הכלל, מצב מיוחד בכל המובנים. ואם אחרי כל מה שקרה לנו לא נמצא דרכים, אמצעים, כוח ורצון לשם פעולת הגשמה יוצאת מגדר הרגיל – לא נהיה ראויים לתפקיד שהוטל עלינו. אם המפלגה המאוחדת לא תראה בזה כרגע את החזית העיקרית, את מקום התורפה, אם לא תבין כי זהו הנדרש מאתה עכשיו – תחטא למצב היוצא מן הכלל.

נזהרתי תמיד מהגזמות סתם. אני חושב שלא נגזים אם נניח, כי במשך שנתים הבאות יהיו לנו גם המתיישבים וגם הקרקעות ל- 2500 יחידות משק, ביחוד באיזור האינטנסיבי. זאת אומרת – הכפלת הישוב החקלאי העובד הקיים כיום בארץ.

אם מישהו נוטה לזלזל במספרים קטנים כאלה – אני אומר לו, הנה תוכן הדבר: הכפלת הישוב העובד. ואין זה דבר קטן, אם נשיגנו במשך שנים אחדות.

איני מזלזל בקושי ליצור מיליון ורבע נוספים לתקציב הרגיל, אין לומר כאן “ביני וביניכם מהו”, אך אם נביא בחשבון את המצב שנוצר בארץ ובציוניות – הרי זה בגדר האפשרות, כשם שזה גם בגדר הצורך המינימלי. לתכנית זו צריכה להיות מכוונת התאמצות הועידה והפעולה הראשונה של המפלגה המאוחדת.

ומלה אחת בדבר הכוון השני שהתוו לפני הסוכנות בהתחלת פעולתה, לתכנית ה“קורפוריישן” שמטעם הסוכנות.

ד“ר פרנקל הרצה בצוריך בשם הבלתי-ציונים על תכניתו למוסד כספי גדול לצרכי העבודה הכלכלית בארץ, ואנחנו דרשנו שם את הערובות הנחוצות להבטחת המוסד הזה. שכחתי שם לדרוש עוד ערובה אחת חשובה: שקודם כל המוסד יהיה קיים. הלא ידעתם כי היו כבר תכניות חשובות מאד, גם כאלה שחשבנו אותן למסוכנות לנו, וכבר פחדנו פחדים שונים, אבל נתברר כי אין כל סכנות, המוסדות הגדולים לא פגעו בזבוב – פשוט משום שלא נבראו כלל. אך אם מדברים באמת על הקמת המוסד, אני חוזר על ההודעה הקצרה והמפורשת שהודענו כבר בזמנה בצוריך, לאמר – כי מכירים אנו הצורך קיומו של מוסד כזה ורואים בו אפשרות ברכה אם ינתן לו כיוון נכון. אולם התועלת שב”קורפוריישן" יכולה להיות רק בתנאי, שמוסד זה יפעל במסגרת הסוכנות ויהי כפות לחוקה ולהכרעה של הסוכנות. אכן שמעתי כבר דברי התנגדות מבחינה זו, ולא דוקא מאת בלתי ציונים, כי אם גם מקרב חוגים ציוניים אומרים לנו – הרי חברת החשמל מביאה תועלת רבה לישוב, מעסיקה מאות פועלים, והיא אינה קשורה קשר של חוקה עם המוסדות הציוניים. עלינו לענות על כך, כי בלי זיקה של חוקה לגבי הסוכנות – יכול המוסד החדש ליהפך לקללה או לעקרות. כזאת לימד אותנו הנסיון של התחלות אחרות מעין זו.

ועתה נפנה מהסוכנות ופעולתה לחזית אחרת: לתנועתנו בגולה. על רצון וערות של התנועה בגולה ועל האהדה והרצון הטוב מצד העולם הנאור – בנויה הציוניות. הציוניות תתגשם רק באוירה של רצון טוב מצד העמים. לנו דרוש הדבר לא מפני שיש למי שהוא הזכות המוסרית לתת הכשר למפעלנו. אני יודע כיצד יישבו את ארצותיהם הם העמים המטיפים לנו מוסר ומודדים את הדונמים שרכשנו לנו, אני יודע איך נוצרה ההתיישבות באמריקה, זו שגם מקרבה משגיחים כל כך על כשרותנו.

ובכל זאת עלינו לדעת, כמה זקוקים אנו לאטמוספירה של הבנה ורצון טוב מצד העולם הנאור. עם כה בודד וכה חלש כעמנו – אינו יכול להגשים את מפעל שחרורו בלעדי זאת. איני צריך לומר לכם, כי אחד התפקידים החשובים העומדים בפני המפלגה המאוחדת הוא לשלוח אנשים אל הנוער ואל החלוץ. אותי מעניינת כרגע השאלה מה צריך לומר לחלוץ ולגולה.

איני מתכוון לקאטכיזם. ודאי החברים שנשלח אינם צריכים לצייר לנוער תמונה של ישוב עברי בא“י כפי שנתקבלה מתוך העדויות בועדת החקירה, שכן העסקת מאות פועלים זולים וקניית ירקות מזרנוגה אינו עדיין האידיאל של העם העברי בא”י. ודאי מיותר לברר להם את סילוף הרעיון הציוני הכלול בשמוש מיוחד בסיסמת המרכז הרוחני. כל אחד מהם מרגיש, בודאי, כי אם יגדל ויתרחב הישוב ויתוספו לו כוחות מתוך עליה והתיישבות – יוכל להיות יצירה מופלאה אולי למעלה מזו שהעם ראה בחלומו, אבל אם לא יגדל, אם יאבד חזון הגידול לעתיד – הרי מוכרח הישוב להתנוון. לא מרכז לרוח ישראל יהיה אז כאן, מאור של תרבות ישראל, אלא ישוב ליבנטיני למחצה, ליבנטיני בגזירת הגורל, כי לא יספיקו הכוחות לתרבות עצמית. הישובים והמשקים יתאבקו ויפרפרו בין החיים והמות. אם אין אנו רוצים בכך – אל לנו להתנחם בנוסחאות שקר של מרכז רוחני, בלי ערובות ממשיות להגשמתו ע"י עליה והתיישבות רחבה.

ובודאי לא יבואו שליחנו להגיד, כי ע“י פטפוטים על ציוניות פוליטית נגשים ציוניות פוליטית. כל הפטפוטים האלה לא הוסיפו לנו אף עולה אחד, אף משק אחד, אף מוסד ישובי אחד, לאמר – אף דבר ממשי אחד בדרך לקראת הגשמת המדיניות היהודית. כל זה מוסכם. אולם יש דבר אחר: בעשר השנים האחרונות התנהלה הסברתנו בדבר א”י בשיטה מיוחדת, שהיתה זמן רב לברכה. ניהלנו הסברה בנוסח העז של לילינבלום. תיארנו בגולה את העז שבא“י בכל כשרונות הציור של רמברנדט – אילו היה זה מצייר עזים. תיארנו את תנאי החיים החדשים בא”י, את המשקים והופעותיהם, את האנשים, את כיבוש העבודה. פרטי החיים של הישוב החדש בא“י לקחו את לב הגולה. תעמולה זו מילאה תפקיד חשוב לשם הבנת א”י העובדת.

אבל עכשיו בא הזמן לשנות את דרכי ההסברה. אחרי המאורעות נצבה שוב שאלת הציוניות מיסודה. שוב מופיעים הצללים שחשבנום לקבורים במובן הפוליטי. לאחר שנתאמתו כל ההנחות היסודיות של הציוניות יותר מכל אמת אחרת – קמו מקשים ובפיהם קושיות נושנות. הנוער בגולה ישאל: העז טובה, אבל מה תכליתה? טובים 30,000 פועלים בא“י – אבל מהו ערכם היסודי? הנושע העם ע”י כל המפעל הזה? שאלות כאלה מתעוררות שוב בנוער ובעם. עלינו לבוא אל הגולה ואל הנוער ולהתחיל שוב בהסברה על יסודות התנועה, – דברים שנראו בעינינו משומשים, כאסימונים שנמחקו מרוב אחיזה ביד, החל מרעיון האבטואמנציפציה וגמור ברעיון של עם עברי עובד, המתקיים על עבודתו מבלי להזקק לזולתו. שליחינו צריכים לדעת להציג את האמת הישנה כמטבע מבריקה ומצוחצחת מחדש.

התפקיד קשה. הרבינו להשתמש בסיסמאות הישנות עד שקשה לדלות מהם כוח מניע. ברם החיאת יסודות התנועה עומדת לפנינו כתפקיד חשוב.

ועוד לפנינו שאלת החוץ. גם כלפי חוץ אין עוד סודות. כל החשבונות שלנו לפרטיהם נעשו היום חומר למחשבה לכל העולם. דנים ומתוכחים עליהם, שוקלים אותם – האם צדקנו או לא צדקנו. לאור מצב זה מקבלים תפקידים ידועים משקל חיוני כאשר לא שיערנו מקודם.

עכשיו נראית לי חשיבותו של קונגרס עבודה בין-לאומי בהשתתפות ידידי מפעלנו מבני אומות העולם. המפלגה המאוחדת היא המוסד שעליו לקרוא לקונגרס כזה. הגורל הביאנו לטפל בשאלות אלו. החזית שלנו בשעה זו היא ארוכה: סוכנות, התיישבות, נוער, חלוץ, הסברה. החזית היא ארוכה. בעם היהודי – הציוניות הפעילה היא עד היום מעוט, אולי גם מיעוט לא גדול ביותר. בציוניות זו – הישוב הארץ-ישראלי הוא מעוט. בישוב – צבור הפועלים עודנו מעוט במובן מתימטי, ואם כי גדול כוחו. בצבור הפועלים – המפלגה המאוחדת היא מעוט, המעוט המגובש והמכון, אבל בכל זאת מעוט מבחינת המספר. עלינו להפוך את המפלגה המאוחדת לבטליון הברזל של ההגשמה הציונית. וברוח זו נקבע את תשובתנו על הפרובלימות העומדות בשעה זו לפני הציוניות.