שינוי דעות יש בעיר בנוגע לשנותיו של נפתלי הזקן. כששואלים אותו אם הגיע לשנת הששים, אינם שואלים אותו בהדיא (*בפירוש), אלא שואלים אותו, אם זוכר הוא את העיפוש של שנת תר"ח. ואז הוא אינו לא מודה ולא כופר, אלא מניע על הדבר ביד והולך לו.
וכששואלים את בניו על הדבר, הם מעמידים פני קפדנים על כל אותה השאלה, למה היא באה ומתרצים ומתנים למפרע: “בלי עין הרע.” ומוסיפים בחשאי: “הרבה הרבה יותר, מששים.”
העולם מתייחס בחשדנות גם לדבריו וגם לדברי בניו בעניין זה. אומרים, שכמה שהוא מחסר, כך הם מוסיפים על האמת, אף-על-פי שלכאורה אין לאותם הבנים שום צדקה וטעם, שיתאכזרו כל-כך אל אביהם, ויחסרו משנותיו שיחיה לשנותיו שחיה. אדרבה, ידוע נפתלי הזקן בעיר לאב-רחמן. מכל חמשת בניו הנשואים ושלשת חתניו, קצתם אוכלים עדיין נקיים על שולחנו, והשאר יושבים בבתים אשר בחצרו המרווחת ובבתים שקנה בשבילם סמוך לביתו, עד שיושבי קרנות, כשהם רואים את ביתו של נפתלי הנמוך-ומרווח בין הבתים הצרים-וגבוהים של בניו, הם מתבדחים ואומרים: הנה, התרנגולת על אפרוחיה.
רובם של בניו סוחרים ומוכרים על חשבון הזקן, וקצת מהם על חשבונם שלהם ובכספו ובטיחותו של הזקן. אלו ואלו נהנים ממנו עצה. ועל זה הוא מקפיד תמיד. צריכים הבנים, בין אלו ובין אלו, לקבל הרשאה מן הזקן על כל קניה ומכירה.
והבנים אמנם לא הפסידו עוד בזה כלום, מפני שאם הפסידו, על אחריות הזקן הפסידו. לא חפץ נפתלי שעצתו תביא היזק לבניו.
עץ זקן ששרשיו חזקים וענפיו מרובים, אומרים עליו בעיר. הוא באמת לבניו כשורש לענפים. זן אותם בליחו, במוחו, בדעותיו, ברצונו. לא נועז אחד מבניו אפילו לשכור מלמד לילדיו קודם שבאה עליו הסכמת הזקן.
כשחלה הזקן, עמדו הבנים כמעט בתמידות סביב למיטתו, והצטערו.
יותר מהם הצטערו הילדים. הנכדות לא יצאו מקושטות ולא ביקרו חתונות, שמא ייודע לזקן. והנכדים לא יכלו למלאות פיהם צחוק, שמא יקפיד סבא, ענן של מרה-שחורה ירד על הבית, על החצר, והכביד על הכל.
יש אמנם שהעצבות מפרנסת את האדם השקוע בה ומהנה אותו בהנאה מיוחדת במינה, כשהיא נובעת מתוך הלב. הנאה זו באה לאדם מתוך נקמה וגאווה. הנאת נקמה לו לאדם בעצמו, בצד החלש שבו, על שלא יכול לשנות את הדברים באופן רצוי ומשמח, וגאווה יש לו לאדם לפעמים, כשהוא מכיר בעצמו שהוא-הוא לבדו המרגיש בצער זה ושאחרים מחוייבים לנוד לו.
לפעמים יש לאדם קורטוב הנאה בצער ופגעים רעים גם על ידי נטיתו לחידוש ורעננות שבשינוי מצבו. במה דברים אמורים? כשהצער נובע מתוך הלב. אבל צער זה בא להם מן החוץ, צער מכריע, שאין למצטער שום חלק בו, אסור היה על הילדים לדבר בקול רם, שמא יקפיד הזקן. הקטנים, שלא הבינו זאת, הרגישו בדבר על-ידי הצביטות בבשרם, שחלקו להם אמותיהם בסוד. ומכיוון שהדבר נעשה בסוד, הבינו הנצבטים, שאין לשאול, מפני מה צביטות אלו, שסכנה היא לשאול ושצריכים להעמיד פנים עגומים, כדרך שאבא ואמא עושים, וכמו שכל באי הבית נוהגים.
חפצים היו הקטנים בלב שלם, שישוב סבא לבריאותו, ובלבד שיסתלקו העננים מעל הבית.
מביט הזקן על ענפיו וענפי ענפיו ועל כל אותו האנוש הרומש סביב למיטתו במיעוט שיחה, בכובד-ראש, בדרך-ארץ ונהנה. סבלן הוא אצלם. הוא רק אז אינו יכול לסבול, כשאחד מהם, וביחוד מן החתנים, יושב לו ואוכל בחדר זה מה שהוא אוכל, קבע או ארעי, מפני שבימים אלו סר ממנו התיאבון לאכילה לגמרי. מתרגז הוא ואינו יכול להבין כיצד בני-אדם קובעים מקום ואוכלים, ומקשקשים בשיניהם בחינת-בהמה על האבוס.
תיתי להם לבנים, שעמדו על הדבר, והם מתרחקים ממנו בשעות אכילה בריחוק האפשרי.
וגם עכשיו הכול נעשה על-פי פקודתו ועל דעתו, שוכב הוא על מיטתו פוקד ומצווה בכל מה שנוגע לענייני מסחר, בין אלו של בניו ובין שלו.
לפעמים, שפחד המוות מרגיזהו, ואז אינו חפץ לדעת בשום עניין ועסק שבעולם. דומה עליו, שכל העולם מלא בקבוקים של האפותיקה, חיתולים, תחבושות וסמים, כגון אלו שעל שולחנו, וכל באי עולם עסוקים רק בענין אחד, להוסיף חיים על שנות נפתלי הזקן.
והבנים אינם עסוקים באמת אלא בענין אחד, באיזה מן הדוקטורים יבחרו למחר, לאיזו שעה צריכים להחליף את התחבושת, אימתי צריכים להשקות את החולה טפטופים אלו, יין זה, סמים אלו – וכיוצא בזה.
נהנה הוא במקצת מתוך מחלתו. אבל חפץ הקדוש-ברוך-הוא לצערו והטיל את חתנו הצעיר במחלה קשה ומסוכנת. ולא עוד אלא שהשכיבהו בחדר הסמוך לחדרו, ודלת וחלונות פתוחים מזה לזה.
שכנים ואנשים-טובים נכנסים ויוצאים, דוקטורים יוצאים ונכנסים. הדוקטורים סרים אליו, ממשמשים בדופקו, וזורקים שתים שלוש שאלות לחללו של החדר, והולכים להם אל החדר השני. שם הם מתמהמהים ועוסקים בכובד ראש.
רואה הוא שהשכנים, כשהם נכנסים, הם יוצאים אצלו ידי חובתם, שואלים בשלומו, שומעים תשובתו, ונכנסים להם ל’שם'. שם יש שהם נשארים ללינת לילה.
נוטה הוא להאמין שהשקרן הלז אינו חולה כלל. מתחלה הוא רק למראית-עין, ושהרופאים אינם שווים כקליפת השום כשאינם מרגישים באותו הזיוף.
ושומע הוא את השכנים כואבים על אותו צעיר-יהיר שלא בפניו, מעוררים עליו רחמים ומספרים בשבחיו.
וחפץ הוא להתקוטט באותם הכואבים, ולהגיד להם, שכל זה אינו אלא בדיות וטעויות בני-אדם, שכל אותן המעלות, שהם מונים בחתנו, היו בו אמנם אז, כשלקח אותו לו לחתן. אבל עכשיו כבר נתקלקל.
אפילו הילדים מתעוררים יותר אצל מיטתו של הדוד.
פה שקט, כיבוש, הכול הולכים על בהונות רגליהם, עוסקים סביב מיטתו מתוך דרך-ארץ.
ושם גדל השאון, יוצאים ובאים נתקלים זה בזה, אינם נזהרים בריצתם מלהפיל כסאות, ומעמידים רעש בלי שום דרך-ארץ.
אבל הרעש יוצא מתוך דאגה עמוקה. ומרגיש הוא בטעמו של דבר. הלא לפיכך הוא הקפיד יותר.
“עץ צעיר!” מגיעה לאזניו אנחת שכנה אחת, והוא יודע, שאנחה זו וודאי שאינה על חשבונו.
“פתיה,” הוא כועס עליה בלבו, “כאילו מנויות לפניה שנות בני-האדם ויודעת מי צעיר ועל מי חתמו בראש-השנה של אשתקד.”
והוא בא לידי הקפדה, וכמדומה לו שהוא שונא את כל בניו ונכדיו, ושהם שונאים אותו. כל הצעירים שנואים עליו, והוא עליהם.
וכמדומה לו ששקרן צעיר זה, אינו אלא עושה עצמו חולה.
וכמדומה לו שכל הדוקטורים הללו אינם יודעים כלום מתורת הרפואה, כשלא עמדו על הדבר.
אילו היה סיפק בידו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.