המצוי אצל דברי ההערכה, שנכתבו עליו, על דוד פינסקי, יודע, עד-מה חוזרת בהם האמירה, כי בדרך-כלל לא נערכו פעלו ופעליו הערכה הראויה לשמה, ולא עוד היו תקופות בחייו שהיתה סערה בו ושתיקה סביבו. ואף זאת, פעמים הרבה באה אותה אמירה בלווית אחותה שהיא, בעצם, אמה, והיא דעתו של הסופר עצמו, שמתוכה דיברה ההכרה הברורה והצודקת, שכלל הערכתו לקויה או חסרה. יש והכרה זו באה על ביטויה במימרה מרירה ויש שבאה על ביטויה במימרה שנונה וכאן נעטו דבריו דוק של הומור. ולציור העדויות אוסיף ממה ששמעתי מפיו, כשדיברתי עמו על ראשי מעריכיו, אמר: “יע, יע, ניגער האַט מיך ניט דערלייענט, ריווקין האָט מיך אריבערגעלייענט, ווער און ווען וועט מען מיך שויך אמאָל לייענען”. ללמדך, כי לדעתו אפילו שני ראשי מעריכיו לא יצאו ידי חובתם, שכן שמואל ניגר קרא בו פחות ממה שיש בו וברוך ריווקין קרא בו יותר ממה שיש בו, ואילו חפצו שיימצא לו מבקר שיקרא בו מה שיש בו ממש. והנה אם נמיר את האמירה: יקרא בו באמירה מדוייקת הימנה: יקרא אותו, יתגלה כל עוצם התפקיד וקשייו. למעלה מיובל שנות יצירה הניב תנובה משופעה, והמעריך נדרש לחזור ולקרוא בין מה שכונס במגילת-ספר בין מה שזרוי ומופזר בכתבי-עת ועתונים, ועל מסדו של החומר הזה, המחייב בדיקה שקודה ומפורטה, עליו לבנות את הערכתו ולבחון אותה לאור הערכתם של האחרים.

והנה ספק נכבד הוא, אם אמנם מבקר כזה היה או הנה בנמצא, וממילא הוא בגדר-משאלה, ולעת עתה אין לפנינו אלא הספרות הפזורה על פינסקי, שלא נסדרה עדיין הביבליוגרפיה שלה וסידורה צורך. כבית-פתיחה של סידור זה היא הביבליוגרפיה הכוללת את תקופת אחריתו, אלו ימי ישיבתו בארצנו. תקופה זו, המצוינת בהתענינות מחודשת בדרכו ופעלו, היו בה ארבע תחנות – ראשית, עצם עליתו של זקן סופרי יידיש למדינת ישראל; שנית, יובל השמונים שלו ובמקצת גם יובל השמונים וחמש שלו: שלישית, חליו רב-היסורים והנפתלוים; רביעית, פטירתו. התחנה האחרונה הוא ענינה של הרשימה הבאה, הכוללת מאמרים ורשימות, שהם בנותן ציון מבחינה זו או זו, שהיא, לדעת הרושם, ראויה שתנתן עליה דעתם של קהל הקוראים העברים, ביחוד אלה שאינם מצויים אצל עתונות יידיש ולשונה. הילכך כוונת הסקירה אינה שלימות בביליוגראפית אלא רבגוניות אינפורמאטיבית, שיש בה כדי ללמד, כיצד דמותו של פינסקי ופעלו השתקפו בחלק נחשב של ספרות ההספד והקינה עליו. לשם כך ניתנו בין שם המאמר ותאריכיו, בשילוב שבסוגריים, עיקרו ותמציתו, לרוב כדיוק דברי הכותבים. סדר הערכים הוא על דרך כרונולוגית.

1.) אפרים אוירבך: דוד פינסק: ע"ה [“בנעוריו נטל עליו אחריות לבנות את הספרות, להטות שכם צעירה לספרות יידיש, שנצרכה אז לעושים ולבונים – – עם אחריותו באה גם תודעתו הסופריית, כי עם-ישראל מתעלה בכוחה של הספרות שבלשון-העם – – תודעת השליחות היתה בו עזה יותר, מכפי שהיתה בסופרים אחרים. סבור היה, כי כל מלה שלו מתקנה מה, מקיימת שליחות חשובה – – ואף שהיה מקרב את הבריות ונהג דרך חירות באנשים, הרי היתה בו בכל-זאת איזו רביותח האריסטוראטיות הרוחנית האירה מתוכו”. הכותב מספר, כי פינסקי חלם על כתיבת רומן ארצישראלי גדול, וכן הוא מספר זכרונות על הצגת המחזה “המשיח האילם”, שאם כי לא הצליח, הרי היה עדות לכוח החידשו ובקשתה חידוש של המחבר, והוא הכוח המתגלה גם ביציריו האחרים, כגן נסיונו לכתוב סיפורי שלמה המלך ואלף נשיו; הכותב מזכיר גם טירחתו של הסופר, בימי זיקנתו, לתרגם את סדר התפילות], טאָג­-מאָרגען-זשורנאל, ניו-יורק, 13 אוגוסט 1959.

2.) ב. י. ביאלוסטוצקי: דוד פינסקי, דער בארימטער שריפטשטעלער און בויער פון דער אידישער ליטעראטור. [“כל ימיו נשא ברוב חשיבות את תפארת-הבראשית, נשימת הרנסאנס של יידיש – – דרך רוב חייו זרחו בנשמתו שתי אהבות: האהבה ליידיש ולספרותה והאהבה לארץ-ישראל – –”. הכותב משרטט עיקרי-דרכו של הסופר ומזכיר, כי בהיותו בן שש עשרה היה, כאחד עם ראובן בריינין בחבורת “בני ציון” במוסקווה: ב-1897 כינס יחד עם חיים ז’יטלובסקי, בבאזל, ולמחרת הקונגרס הציוני הראשון, אסיפת ידידי יידיש; ב-1899, בבואו לאמריקה, הצטרף, יחד עם יוסף שלוסברג, ללייבור-פארטי הסוציאליסטית, אחר-כך עבר ל”פועלי ציון“. הכותב הכירו מקרוב מהיותו עוזרו גם ב”אידישער קעמפער" השבועי, גם ב“צייט” היומי, שהסופר היה עורכם – “כשהייתי רואה אותו מאיר, הולך ברחוב, ראשו מורם, בגדיו בגדי-חג צחים, מצחו גבוה, שערותיו כבר מכסיפות מעט, ראיתי לפני דמות של יהודי מאמין. הרהרתי: אדם שיש בו אמונה במעשה טוב, אמונה באמת, אמונה ברצון לחיות וליצור”. הכותב מזכיר, כי הסופר הקדים בסיפור הקצר – אברהם רייזין בא בסוג זה ארבע שנים לאחריו – והפליא השפעת מוטיבים ועיקרם תשוקת חיים, גבורה, קידוש השם. מכלל זכרונותיו הוא מבליט גודל רישומה של הצגת “האוצר”, שבה מילא המשורר מארק שווייד את תפקידו של יודקה. לענין כלל יצירתו של הסופר יאמרף “הוא נטל עליו עשרות נושאים מיוחדים. זהו יתרון אך גם חסרון. הוא ביקש להשתלט על כל החיים כולם. בעוד הראשונים, מנדלי, שלום עליכם ופרץ התגדרו בקירבת סביבתם, הרי פינסקי בתכונתו ההומה, האמנותית, חתר לעולם ולאדם, למין אוניברסאליות. זעיר-שם זעיר-שם נכשל, אך גם השיג הרבה”], פאָרווערטס, ניו-יורק, 15 אוגוסט 1959.

3.) [בעילום שם]: דוד פינסקי. [הכותב משווה את הסופר לגיבור-סיפורו “ער לעבט”, שענינו מעשה ברב, שהנאצים קברו אותו חי ואך ראשו הוא מעל לקברו והמספר מתעקש שהוא חי גם לאחר שלושה ימים ואף מריב עם הרופאים כי דבר זה הוא באפשר. גם הסופר – הגורל האכזר כאילו קברו בשנותיו האחרונות בקבר של שיתוק אילם ומעמדו קשה משל איוב, שהרי באילמותו לא יכול לריב עם אלהיו. אולם הציבור נחמה היתה לו, כי הסופר עודנו חי. “הוא נשא את ייסוריו באותה טהרה אצילה, כדרך שנשאו בהם רבות מדמויותיו הדראמאטיות הנעלות”. הכותב מעיר, כי הסופר היה מן המעטים שזכה שרחוב נקרא על שמו במדינת ישראל, וראה כתביו מתפשטים, בקרב הקוראים העברים, באלפי טפסים], אידישער קעמפער, ניו-יורק, גל' 1321, י“ל אב תשי”ט, 21 אוגוסט 1959.

4.) מוריס שוורץ: דוד פינסקי דער דדראמאטורג. [מזכיר, כי הסופר כתב כל מיני מחזות מבלי להתחשב בכך, אם יוצגו; הוא עצמו החמיר בדינו וכן ביטל כל מחזות יעקב גורדין ומדד שבח-מה ל“מירלה אפרת” בלבד; מחזותיו שלו לא היו להם מזל לגבי התיאטראות, אם כי עמדו לו שחקנים חשובים, כגון ארלנייב, ששיחק ב“משפחת צבי” ברוסית; וכן עמנואל רייכר ובתו שהיו מאוהבים בו, היא שניסתה לשחק ב“גאברי און פרויען” ולא הצליחה והוא שהביא את הסופר אל ריינהארדט שהציג ברוב הצלחה את “דער אוצר”. הכותב מסופק, אם מחזותיו של הסופר שכחום יפה אף משחקם יפה, ומה שניתן להציג גם עתה הריהם, מלבד, “דער אוצר” גם " יענק דער שמיד". לדעתו לא הגיע הסופר ללב הצופה, כדרך שהגיעו גולדפאדן, גורדין, קוברין, ליבין לא כל שכן לייוויק. פירסומו של הסופר, מעבר לגבולי עמו, בא גם מטירחתו של אייזיק גולדברג לתרגמו אנגלית, ואמנם נחשב באנציקלופדיות כגדול הדרמטורגים ביידיש. לסבר הכותב ביקש הסופר להיות כעין ברנארד שו, אולם נסיונותיו למן “שטמער משיח”, כלומר: המשיח האילם עד “די קרומע ווגן פון ליבע”, כלומר: הדרכים העקלקלות של האהבה, וכן חזיונותיו ההיסטוריים לא היתה בהם אש תיאטרלית, וגם נסיונות נלהבים להציג מהם, כשל הנרייטה שניצר, לא היה בהם כדי לשנות. הוא עצמו היה בקריאת מחזותיו משחק אותם להפליא על כל תפקידיהם והכותב מספר מעשה שקרא את המחזה “יעדער מיט זיין גאָט” כלומר: איש ואיש ואלהיו, בפני השחקנים אדלר, קסלר, וטומאשבסקי ונלהבו ביותר, מה שאין כן הצעיר מהם, הוא הכותב, שהיו בו פקפוקים: פאָרוועטס, 21 אוגוסט 1959.

5.) דוד פלינקר [בכתבה שלו הוא מדבר גם בענין לוויתו של פינסקי, שהעלתה רוב קטרוג – “חשוב כי מכבדי פינסקי וידידיו באמריקה ידעו את האמת, כדי שיזכירו לידידיהם בישראל, שמן הדין הוא, שיהא יחס אחר לסופר יהודי גדול שהקדיש כשרונו וחיי יצירתו לאידיאל של ציון”. כפי שמתברר מערך 31 ברשימתנו, הרי הכותב לא היה עצמו בלוויה וסמך על כותבים אחרים, מהם שגם הם סמכו על אחרים, וכן, למשל, ד”ר מיכאל וויכרט “דוד פינסקים לעצטען וועג” שנדפס ב“היימיש”, שבו הוא מזכיר את היכרותו עם פינסקי מ-1930 ואילך, אך עיקר דבריו תגובה על הלוויה וסדריה והקבלה לכמה לוויות של סופרים ואמנים יהודים, מהן שהכותב היה עד להן – ש. אנסקי, אסתר רחל קאמינסקי, ה.ד נומברג, ב. מיכליביץ, י. כמורנר וי. מי. ווייסנברג, וההקבלה היא לרעת לווית הסופר שלנו, דומה כי רוח המאמר הזה היתה בנותן-נעימה לצורך התלונה שנשמעה בנקודה זו בעתונות], טאָג מאָרגען-זשורנאל, 22 אוגוסט 1959.

6.) יעקב זיפר [נסמך על הכתבה של דוד פלינקר, כותב בענין הלוויה: “ואולי זה מטיל אור חד אך כהה על מעמד התרבות, שאין יודעים אפילו לסדר לוויה ליוצר ולוחם גדול במלוא-דרך-ארץ ושמסר לנו את כל חייו”], קענעדער אָדלער, 26 אוגוסט 1959.

7.) יעקב גלאטשטיין: דוד פינסקי, זיין שרייבער-וועג צו די שלושים. [מזכיר כי לפני כיובל שנים לא היה אמנם, פינסקי אלא בן ארבעים וכל יצירתו בת שמונה עשרה, ועם זאת כבר נראה אז בחינת קלאיסקן מרוחק. לאמור, כי במשך שמונה עשרה שנה נעשו תולדות ספרות שלימה והחוזק להם, לדורות הסופרים הצעירים ממנו, אם במעט אם בהרבה, אריסטוקראט זקן, והאריסטוקראטיות כאילו הרחיקתו מן הצעירים, שהוחזק להם דוד זקן. ביחוד שככל שהצעירים הפריזו בבוהמיות כן הוא הפריז באריסטוקראטיות. אברהם רייזין הצטרף לבוהימה, הירשביין, שהסתייג מאחורי מסכתו, הביטו בו הצעירים בכבוד של אירוניה, ואילו פינסקי שאריסטוקראטיותו עמדה בעינה, נטע דרך-ארץ, ופוריותו כפתה מדי פעם בפעם רוויזיה וניצחה את האדישות שבאפנת-הדור. הרוויזיה התפרנסה גם מכך, שתקופתנו אין לה אורך-רוח לאמנים המרחמים על עצמם, שכן בה נדרשת רחמנות על כל המין האנושי ופינסקי הוא שהיה מטיל וחוזר ומטיל טיפת רחמים לאדם. ביציריו ראו עצמם היהודים כבני אדם, שיש להם לשון לטראגיקה שלהם, יודעים לדבר במלים חדשות, שלא נשמעו קודם בספרות יידיש], אידישער קעמפער, 28 אוגוסט 1959, וכן: אפירקאנער אידישע צייטונג, 18 ספטמבר 1959,

8.) יעקב בוטושאנסקי: דוד פינסקי – אין דער עייבקייט, [הכל חשו בו בחינת אב – “ידענו כי לא הרחק מחיפה, על הר הכרמל, הצופה פני הים התיכון, יש לנו אב”. הכותב מדגיש, כי הסופר הוא הוא שדרש סמכות ודרך ארץ ליידיש, ונוגע גם בענין הלוויה שלא נשמעה בה מלה בלשונו. הוא מטעים כי “האוצר” הוא אולי הקומדיה הטובה ביותר שנכתבה ביידיש, והוא הדין במערכוניו, וכן כי “התמודד ליצור אפופיאות על שיאי מחשבת האדם למן חיים המשרת הפרימיטיבי, משה סופר המסובך עד שלמה המלך, ואחר, או בונה בית-יהודים גדל בצפון-אפריקה, והמתחיל להתמוטט מתשתיתו – – זכה להגיע לשיאה של ארץ-ישראל העולה, לאחר שתיאר את סוכת כלל ישראל הנופלת”], ליטעראישע בלעטער, בואנוס אייירס, שנה ז‘, גל’ 10–7 (74–71).

9.) מ. גרוס-צימרמן: דוד פינסקיס וועלט, [ביתו של פינסקי על הר-הכרמל נעשה כביתו של י.ל. פרץ בוורשה. הוא נמשך לתיאור הדור הקודם “דור מעונים תמימים, שהתכוננו להלחם בעולם חדש באמצעים של אזלות-יד. התענו באידיאות לא-מגובשות – – כל ימי חייו נאמן לעצמו ולאני-מאמין הלאומי-סוציאלי שלו. בעצם, לא תעה מעולם – אף כי התעייה היתה מכלל סגנונה של התקופה – וגם בספרות הלך בדרך הישר”], לעצטע נייעס, תל-אביב, 4 בספטמבר 1959.

10.) א. ליס: דוד פינסקי, [הוא ביקש “לא בלבד לחדש את הספרות אלא גם לשנות את האדם ולבנות תרבותו”. היה סופר פורה ביותר – כתב מאות סיפורים, כשמונים מחזות. מתחילתו נבלט בו כמוטיב שליט המוטיב הסוציאלי הלוחם הגואל. הוא לא בא מן העיירה אלא מן העיר הגדולה, הבירה, ומכאן תנופתו האחרת וקצבו האחר, ואולי משום כך היה גם סוער יותר, טעון יותר. הכובת מביא מדברי הסופר שנדפסו ב“צוקונפט” 1949 בענין עליתו לארצנו “אני נוסע לחיות עם חיי ישראל. מלחמת האגולה, שעליה נתתי מחצית שנותי, נצחונה עמה, ורצוני ליהנות מנצחוננו שם במקום, בארץ כיסופינו ועתידנו”. ובבואו לארצנו, כשם שלא נעלמו ממנו אורותיה, לא נעלמו צלליה, ועד מהרה כתב מאמרו “ניט ווי אלע פעלקער”, לאמור: לא ככל הגויים. עם עליתו מורגשת בכתיבתו ארצישראליות דרמטית מודגשת], שם, 7 ספטמבר 1959.

11.) מלך ראוויטש: שבחי דוד פינסקי. [הכותב רושם, עם אבל השולשים, “קצת אפיזודות המאפיינות את אישיותו המופלאה והאצילה של אמן המלה היהודית”. הוא ביקר אצלו ב-1950 והסופר "מוליכני על פני הדירה, שארבע גזוזרותיה מכוונות לארבע רוחות העולם – עשויה לקלוט כל קרן-שמש וכל נשימת-רוח. וגם בפנימה הדירה מכוונת לכל העולם כולו. יש בה מסורת תרבות של רוסיה מכבר ושל אמריקה ושל הנע-ונע היהודי הנצחי והנוגה – – והכל פה בחזקת טאקט והתאפקות. הכותב מספר, איך הסופר הישיש בא לנמל להיפרד ממנו – “הוא חש, כי מכאיב לי, שעשה משהו לפני משורת-הדין. רוצה לתקן ואומר לי, בחיוך כמעט-ילדותי: נתנו לי פה, במדינת ישראל, כרטיס-כבוד לכל האוטובוסים והיתר-כניסת-קבע לנמל חיפה – הריני מבקש לבחון חשיבותי בארצנו… אולם בזה אך ביקש להקל עלי, כי האמת היא, שהוא באמת אוהב חברים סופרים”. ואמנם, ב-1954, כשהכותב חזר לארצנו באני בא פינסקי לקראתו. הכותב מביא אפיזודה מענינת בענין פינסקי שדרש מאברהם סוצקבר, שהיה צעיר ממנו ב-41 שנה, כי ידברו זה אל זה בלשון אתה וסוצקבר “כמעט שהתלעלע באתה הראשון” וכן הוא מספר על אמנות קריאתו של פינסקי – הוא קרא מחזה שלו בביתו של דב-בר מלכין], קענעדער אָדלער, מונטריאול, 10 ספטמבר 1959.

12.) א.ש. יוריס: צו די שלושים נאַך דער פטירה פון דוד פינסקי [הוא “היה סימן מובהק לאמתה של מזיגה קדושה גם בין חובת יידיש וחיבת ציון והיה כהוכחת-מחאה של מזיגה קדושה על האגדה הכוזבת, כי יידיש דין שתהא חלילה, אנטי-ציונית, וציון פירושה, רחמנא ליצלן, קבר ליידיש. – – יו ם יום בשעות-בוקר מוקדמות, היתה נישאת, מעל פני רחובות הר-הכרמל, דמותו המאירה – ששאבה נחת מכל בית חדש ומכל רחוב חדש – מכל כפר חדש ומכל עיר חדשה במדינת ישראל – – הוא היה עצם הידידות הנלבבה, גילומה השלם, הג’נטלמאן המתמיד במלוא משמעו – –”], שם, 14 ספטמבר 1959.

13.) י. פ. [=יעקב פַּאט]: דוד פינסק. [פותח בהבאת דברי מכתבו של שמשון מלצר על אחריתו של פינסקי, ומדגיש, כי הסופר היה “כל ימי חייו מורם מבחינה מוסרית, משכמו ומעלה. דרך יוצרת ארוכה מ-1872 בפלך מוהילוב עד 1892 בווארשה, עד 1896 בברלין, 1914 בניו-יורק, 1949 במדינת ישראל. עתה, ב-1959, הלך לעולמו וחתם בלבנו ובזכרוננו דמות מופלאה של יוצר גאה, נחשב, נושא משאות-נפש אנושיות ויהודיות כה רבות”], צוקונפט, ניו-יורק, כרך ס"ד, חוב' 9, ספטמבר 1959.

14.) [בעילום שם]: דוד פינסקי ע"ה. [“הירבה לפעול בשורות הפועלים היהודים שהתנכרו לבחינה הלאומית – – בהתעוררות הפועל היהודי לבעיות יהודיות מיוחדות, לתביעות לאומיות, לשאיפה לחזור ולבנות את ארץ-ישראל הישנה-חדשה על יסודות סוציאליסטיים. לתנועת פועלי ציון באמריקה מסר – את כוחותיו היוצרים ביותר”. בהיותו עורך ה“יידישער קעמפער” במשך שנים ו“צייט” במשך עשרים חדשי קיומה עזר לתקומתם ולהתפתחותם של סופרים יהודים חדשם, היה מייסד הוצאת “אידיש” שהוציאה כתביו המקובצים של י.ל. פרץ וכתביהם של סופרים אחרים], אונדזער וועג, ניו-יורק, ספטמבר 1959.

15.) א. לעיעלעס: דער פערטער קלאסיקער, אין אָנדענק פון דוד פינסקי. [בכור דבריו של מנדלי 1864 ושל פינסקי ב-1892, לאמור עשרים ושמונה שנים בלבד חוצצות בין ראשיתו של זה וראשיתו של זה, והיה קרוב ביותר לי. ל. פרץ בראשיתו, ונמצא שההגדרה של נ. ב. מינקוב כי פינסקי הוא הקלאסיקן הרביעי דינה עמה. הכותב מספר על ראשית מגעו עם כתבי הסופר – בן 15 או 16 קרא אותו בראשונה, ובלונדון נתרשם ביותר מקריאתו של ס. גולדברג – הוא קרא “בבית המשוגעים” – ולימים שמע את פינסקי עצמו – נכבשתי לנעימתו וליציבתו. היתה זו יציבה של אמן מודע. היתה זו נעימה של סופר יהודי גאה“. חיים בו כל המוטיבים, שהתסיסו את הספרות בשלהי המאה הי”ט עד שנות העשרים של המאה הזאת; כתב ספריה שלימה, גם בבעיות אוניברסליות, כגון המחזה, “אלכסנדר ודיוגנס”, שקרא אותו לפני חבורת סופרים, ובכללם לייוויק, אופאטושו, אפרים אוירבך, שלא יכלו שלא להשתומם על האקטואליות של כתיבתו, וביחוד על הדיינותו הסמוכה עם בעיות-השעה. הוא לא היה חביבה של הביקורת, מבקרים רבים נהגו להטיל בו עוקציהם, אך הוא צעד בגאוה קדימה, כי היתה בו אמונה בעצמו שגבלה בתמימות. “היה עשיר כדי היותו ראוי לזכות בתואר הקלאסיקן הרביעי של ספרות יידיש”], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 27 ספטמבר 1959.

16.) מ. גורס מאן: חילול פינסקי. [לענין מיעוט ההשתתפות בלווית פינסקי ושלא נספד ביידיש: “הנה ראינו כמה כבוד נחלק למי שהיה ראש עירית תל-אביב – – כמה אלפי בני אדם השתתפו בלוויה ובכמה פירסום ופאראד! ובכן, בכמה מדרגות ושלבים פחות סופר בהיקפו של דוד פינסקי מראש עיר? אפשר לא נאה להשוות גודל לוויות, אך בכל זאת הכרח הוא! כיצד שולטים מעשה-בוס על כבודו של סופר (ויהא ביידיש) בישראל. די שעשרות מחזות של פינסקי היו מונחים, בלא שנגעו בהם, חלילה, תיאטראותינו “הבימה” ו”קאמרי" – –], היימיש, רמת-גן, ספטמבר 1959.

17.) פרעסע אָפקלאנגען פון חילול פינסקי. [קטעים מדברים של דוד פלינקר. בטאָג-מאָרגען-זשורנאל, של יעקב זיפר בקענעדער אדלער, שהובאו לעיל, וכן של אברהם שולמאן באונדזער שטימע, פאריס, 2 ספטמבר 1959, ושל יעקב פרנס, באידישע צייטונג, ריו-דה-ז’אנירו, 28 אוגוסט 1959], שם, שם.

18.) לואי סיגאל: דוד פינסקי – דער שרייבער און מענטש, צו די שלושים. [הוא היה “לא בלבד סופר ודראמאטורג גדול, אלא גם אדם מאיר, חבר יקר ונלבב, – – מקדמת נעורי נקשרתי בו, נתפסתי לכתיבתו, אף שלא הבנתי עדיין היטב את יצירותיו”. הוא מזכיר רושם הצגת “משפחת צבי” שחוללה תהפוכה רוחנית בלבותיהם של הצעירים ומוחותיהם. “ירשנו מידה טובה של אבותינו וזקנינו, שנהגו מידת דרך-ארץ ברביים שלהם – – ולפי שלא היינו שרויים בשלום עם הרביים, העברנו דרך-ארץ זה לסופרים יהודים, שנחשבו לנו רביים שלנו. – – אנו, הנוער של תקופת תרבות עולה, חשבנו את פינסקי סופר גדול וקברניט רוחני בעל מדרגה מעולה”. הכותב מספר, כי הסופר קיים קשרים אמיצים עם הנאציאָנאלער ארבייטער-פארבאנד, שהיה לפנים נשיאו, ובשבתו בארצנו לא יצא שבוע שלא יכתוב מכתב לפאבאנד], דער שפיגל, בואנוס איירס, תשרי תש"ך.

19.) י. כארלאש: דוד פינסקי, 1872–1959. [אישיות, אחד ממניחי היסוד של ספרות יידיש המודרנית, “אמת, תפקיד נעלה זה קיים כעשור שנים בערך, אבל הרגשת האחריות הגדולה והקפדנות המדוקדקת, המזווגות לתפקיד כזה, עמדו בעינן גם בעשורי-השנים הבאות של פעולתו הספרותית. והתכונות האלו, כאחד עם הריזונאַנס של תקופתו הראשונה, החלוצית, יצרו סביבו אוירה של פרישות, דרך-ארץ וחגיגיות”. הוא מזכיר את “יום טוב בלעטלעך” (1894) וכן את העובדה, כי פינסקי הוא שהביא את י. ל. פרץ לאסיפות-סתר של פועלים יהודים, הוא שטרח בייסוד זשארגאָנישע קאָמיטעטן (1895) וסבב לשם כך על פני ערים ועיירות, ייסד ספריות, שקד על תפוצת ספרים, אך עיקרו בחלוציותו הספרותית – אלה סיפורי הפועלים. דרך תפיסתו ותיאורו היה חידוש – מנדלי מתאר את הפועל בחינת מופקר או גמגמן, סופרי יידיש ראשונים באמריקה הירבו אמנם בתיאור הפועל השכיר בחינת עלי שבמכתש, אך נעימת היסוד שלהם התיאשות ויאוש, ואילו פינסקי הוא שהכניס לספרות את הפרוליטארי המודרני, אמנם לא של בית-החרושת אלא של הסדנה, אבל בעל תודעה מעמדית. כבר בראשוני סיפוריו מסתמנות תכונותיו הריאליסטיות והכותב מונה כמה וכמה סיפורים ומנתחם ורואה את סיום תקופת הכתיבה, שנושאה המרכזי הוא הפועל, במחזה “משפחת צבי” ורואה להעיר כי במהדורה הראשונה ראובן הבונדאי מכריז: מיר האָבן געזיגט, כלומר: אנו ניצחנו, ואילו במהדורת 1919 נשמט הסוף הזה], אונזער צייט, ניו-יורק אוקטובר 1959.

20.) מלך ראוויטש: דער פערטער קלאסיקער? [כבר פירסם, ב-1 ביולי 1959, מאמר בשאלה, מי הם הקלאסיקנים של ספרות יידיש, לאחר השלישיה – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ – והציע לצרף להם כרביעי את ח. נ. ביאליק ואילו א. לעיעלעס מכריז על דוד פינסקי כעל הרביעי, ועל ידי כך נידחו כמועמדים לכך מוריס רוזפנלד, אברהם רייזין, ז. שניאור, י. אופאטושו, דוד ברגלסון, שלום אַש, פרץ הרשביין, י. יז זינגר א. מ ווייסנברג ואחרים, ולענין פינסקי מעיר הכותב כי חסר היה אחת מתכונות-היסוד הנדרשות מקלאסיקן – הוא לא היה אמן-לשון, אף אוצר מליו עני. ואם לתכונות יסוד אחרות קודם לו שלום אש], קענעדער אָדלער, 5 אוקטובר 1959, וכן: לעצטע נייעס, 13 אוקטובר 1959.

21.) אהרן צייטלין: פון פרייטאָג ביז פרייטאָג – אַ פערטער קלאסיקער. [ויכוח עם מלך ראוויטש לענין ארבעת הקלאסיקנים של ספרות יידיש – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, לדעת הכותב חלקו של ביאליק ביידיש מועט], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 30 אוקטובר 1959.

22.) ברוך צוקרמן: דוד פינסקי – דער נאציאָנאלער יידישער בעל-מחשבות. [מצטט מכתב של י. ל. פרץ ליעקב דינזון: “ידיד ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, ופנסקי” הכותב עוסק בפינסקי כבעל-מחשבה לאומי וסוציאליסטי, כעסקן ציבור אידיאליסטי. הוא מדגיש כי ה“בונד” נוסד ב-1897, נחמן סירקין פירסם בכור חיבוריו הציוניים-סוציאליסטיים ב-1898, ואילו פינסקי הביא עוד ב-1894 את י. ל. פרץ לאספה ראשונה של כשני מנינים פועלים יהודים בבית הוריו. וכן מזכיר הכותב, כי י.ל. פרץ היו לו טענות חמורות כנגד “משפחת צבי” גם מבחינת התוכן הסוציאלי והלאומי. בתקופה ההיא היה פינסקי קרוב לדמות אחת שבמחזה, והוא ראובן הבונדאי, אך היו בפיו גם מלים טובות לאביו הזקן ולאחיו הציוני. אין לשכוח כי בתקופה ההיא התלהב גם הדרשן מאסליאנסקי לעלילות ה“בונד”, ביחוד בהגנה העצמית, מענינת נקודת הזימון שבין הזקן ובין הצעיר הציוני, שהראשון אומר, כי אם אין יכולים לחיות כיהודים נמות כיהודים, והציוני אומר, כי אם אין אנו יכולים לחיות כבני-אדם נמות כבני-אדם. הכותב, הסוקר בקצרה פעולתו של הסופר בציונות הסוציאלסטית באמריקה, בפארבאנד ובעריכת “צייט”, מעלה זכר כמה פגישות עמו], פאָלק און ציון, ירושלים, שנה ח‘, חוב’ 12, אלול תשי"ט.

23.) מלך ראוויטש: אידישע קלאסיקער. [תשובה לאהרן צייטלין בענין דוד פינסקי: “הערעור על מועמדותו של פינסקי לא בא, במקרה זה, למעט אפילו חוט משי אחד מאצטלא-דמשורר של פינסקי, אבל התואר של קלאסיקן, בכל זאת, אינו תופסו, לדעת כותב המאמר הזה משום לשונו”] טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 28 נובמבר 1959.

24.) א. גלאנץ: די קרוין פאסט, ענין: פערטער יידישער קלאסיקער [בענין פינסקי כקלאסיקן רביעי בספרות-יידיש – הענין יותר משהוא ספרותי הוא לאומי; הכותב מנתח את מושג הקלאסיקן ומונחו ומגיע לכלל ההגדרה: איכות ספרותית מעולה ביותר, שלימות הצורה, רוח הומאניות, אפלאציה על-לאומית, ומוצא לאורה כי מועמדותו של פינסקי תופסת. ולענין הטענה של ראוויטש לבחינת הלשון מזכיר הכותב, כי פינסקי התחיל לכתוב ב-1892, שש שנים אחרי י. ל. פרץ תשע שנים אחרי שלום עליכם, עשרים ושמונה שנים אחרי מנדלי ובבוא פינסקי ביקש להיות מחדש והיה גם מחדש בכמה יסודות המצויים בו, ובשלהם אין להקפיד על ליקויו של יסוד שלא נראה לו עיקר. דין לזכור עומק חושו ליושר הסוציאלי, הזדהותו עם שלבי-היצירה הנחשבים ביותר של תנועתנו הלאומית, דאגתו-תמיד לעילוי המלה היהודית, נאמנותו לספרות יידיש בסביבות שלא היו אוהדות לה, וכן חובה לזכור כי מעולם לא עבר למחנה-האויב ומעולם לא פסח על הסעיפים], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 29 נובמבר 1959.

25.) מ. יארבלום: מאקס נאָרדוי האט געזאלט קומען הערן דוד פינסקין אין פאריז, א קליין קאפיטעלע זכרונות [פינסקי ביקר כמה פעמים בפאריס והכותב היה לו בן-לוויה, אף רשם רשמי פגישותיו עם אישים שונים, אך הנאצים החרימו את כתבי-היד, והוא מעלה עתה קצת זכרונות על הפגישות האלו של פינסקי, כגון עם שארל לונגה וז’ני מארכס, ליאון ז’והו, ליאון בלום, פייר רנודל: ב-1922 נפגש פינסקי עם מאכס נורדאו, שדיבר במרירות על מדיניות-הכניעה של מנהיגי הציונות, ועיקרם ווייצמן וסוקולוב. אמר לבוא להרצאתו של פינסקי, אך לא יכול לקיים חפצו מרוב עייפותו וחולשתו, ואמנם לא יצאו ימים מרובים ונפטר לעולמו. הכותב מזכיר גם ביקורו של פינסקי יחד עם יצחק בן-צבי בשנת 1947 בפאריס – היה זה, אחרי החורבן, חג גדול ליהדות צרפת], היימיש, כסלו תש"ך.

26.) משה שמואל שקלארסקי: באזון ביי דוד פינסקי אין ישראל. [הכותב היה, מאז שבתו של פינסקי על הר-הכרמל, שמונה פעמים במדינת ישראל ותמיד היה מבקר אצל הסופר. הוא מספר על טיוליו הארוכים של הסופר, על טיפולו באשתו המשותקת, על חליו והרעת מצבם, כששניהם שכבו משותקים; מזכיר חברותו בקואופרטיב “שחר” שחבריו היו מבקרים אצלו בשבתות. הוא מספר על ביקור, כשפינסקי שוב לא הכיר איש מבין הבאים, זולת מנדל זינגר וליפא קריט, אולם עוד שתה לחיים ושאל: וואָס אנטלויפט איר אלע אנטלויפן, כלומר: מה אתם בורחים, הכל בורחים; בביקור 1957 כתב פינסקי מכתב, שצילומו ניתן בתוך המאמר, ושפענוחו קשה, אבל עוד בינואר 1958 נשא נאום קצר, והכותב מפקפק בו מהיותו פלא מדיציני. הערת הרושם: לדבריו אלו דין להעיר, כי מנדל זינגר פירסם את הנאום, שהוא אמנם פלא לפי מעמדו של החולה, וגם הקורא העברי נודע לו עליו מרשימתו שפירסם בסמוך לכך ב“דבר” גל' 10123 ז' תשרי תשי"ט, 21 ספטמבר 1958 וענינה התאוששותו של ד. פינסקי בערב ראש השנה ונאומו-ברכתו, שזעזע את כל שהיה באותו מעמד], קולטור אין דערציאונג, דצמבר 1959.

27.) אנא שלוסברגף דוד פינסקי, דעראינערונגען. [הכותבת הכירה את פינסקי מילדותה כסטודנט עני שלא היה בידו לפרנס את יומו, אך האמין מתוך אופטימיות ללא גבול; האמין בטובו של האדם מיסודו וכל נסיונותיו המרים לא היו עשויים לשנות מעמידתו. מזכירה את לוויתו שהיתה כבחשאי ובלא השמעת מלה ביידיש], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 6 דצמבר 1959.

28.) יעקב זרבבל: דוד פינסקי, שטריכן. [תמיד היה לבדו, אם כי קשור עם מישהו, בין יחיד בין קבוצה; בא לספרות מוגמר, מגובש באורינטאציה החברתית ובחזות החיים; היה סוציאליסט יהודי קודם גיבוש מעמד פועלים יהודי; היה ציוני קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית. הקדים להכיר בפועל היהודי את הכוח הבונה, בעל דינאמיות יוצרת, שהסביבה עוצרתה. אינו בכלל השלישיה שלפניו – מנדלי, שלום עליכם י. ל. פרץ – ואינו בכלל השלישיה שלאחריו – אַש, נומברג, רייזין – והוא כחטיבה לעצמו. הוא אבי הסיפור הפרוליטארי, ראשוני גיבוריו עוד אינם צועקים, אך הם כבר סוערים. צעיר היה מי. ל. פרץ, עם-זאת השפיע עליו. הוא לא חי את תקופת העיירה, שכן תחום יניקתו העיר הגדולה, ואולי כאן המפתח לתגבורת הדראמאטית לא בלבד במחזותיו אלא גם בסיפוריו. הכותב מזכיר את ביקוריו בבית פינסקי בניו-יורק ומתארו אמן הקריאה של דברי עצמו, ביחוד של מחזותיו – הוא היה פורש תחילה שמות הנפשות הפועלות ושוב לא היה פורשם, והשומע היה מתוך עצמו מבחין בנפשות. הוא מזכיר עוצם התרגשותו של הסופר להצגת “גאברי און די פרויען” בבימויו של יהושע גורדון ובהשתתפותה של הנרייטה שניצר], די גאָלדענע קייט, חוב' 35, 1959.

29.) דב סדן: א הספד-וואָרט. [“אפילו ידידיו הזקנים ביותר, שהתכנסו בביתו על הכרמל – – על כרחם פקדתם חווית-כפל – מכאן נישא רחוק מכל רחוק נוסח של סיפור ישן-נושן, ומכאן ניצב, קרוב מכל קרוב, במעגל ד' אמות, הגיבור האחרון של אותו סיפור ישן-נושן”], שם, שם.

30.) מרדכי יפה: שטריכן צו דער קינסטלערישער פערזעכליכקייט פון דוד פינסקי. [“אישיות כאדם וכסופר – – הוא אחד הקלאסיקנים שלנו בתחומי הסיפור, הרומן והדרמאטורגיה, על יתרונותיו וחסרונותיו, אבל על דמות-פרצופו של עצמו. הוא היה מתאונן תמיד, כי לא נערך כהלכתו – הוא היה צודק בטענתו – אבל יצירותיו הגדולות כבר השיבו תשובה לאותה טענה – – חיי הפועל היהודי בשנות ה-90 לא היו מוטיב-צדדין בכלל מוטיבים אחרים, אלא מוטיב-יסוד ראשון וקו בולט ביצירתו. – – הגלריה של הדמויות גדושה ביותר – – ממשיות וסמליות, טראגיות וגרוטסקיות, פרימיטיביות היולית ומעודנת-עד-דק; גיבורים שיצרים מדברים מתוכם ומליצנים סכימאטיים-רעיונייים, היסטוריים ואקטואליים: אידיאליסטיים וחמדנים גסים; אנשים שהם יצירי דמיונו של הסופר וילדי-הזמן; על-זמניים-משליים ונציגי סביבה הוויית, לאומית וסוציאלית, גיבורים ובני-חי-וקיים פשוטים – ממש יבשה שלימה בספרות היהודית”], יידישע קולטור-ענינים, יידישער וועלט-קאָנגרעס, כרך י"א, גל' 1, ינואר 1960.

31.) [בעילום שם]: צווישן זיך גערעדט, מיינונגס-אויסטויש צווישן רעדאקציע און לייענער. [מובא מכתבו של מנדל זינגר, ששלח למערכת “דער וועקער” והיא סירבה לפרסמו – הכותב, ידידו של פינסקי במשך עשרות שנים, היה יועצו בענינים אישיים וספרותיים, ובחליו נקבע, כאחד עם שני חברים אחרים, כאפיטרופסו: פינסקי מסר לו לבחור כרך גדול של כתביו ביידיש, וחלקו יכול היה לראות בעיניו. ולענין הלוויה – היו מודעות-אבל ראויות, הראדיו הודיע על-כך בשידור הבוקר והצהריים; לא ראש-העיר סידר את הלוויה אלא ועד שנתמנה על ידו ובו הוחלט שלא להספיד את הנפטר “כדי למנוע כי לפני ארונו של פינסקי לא ידברו אלה שעזבו אותו לגמרי בימי חליו הקשה, ובכללם נציגי סופרי יידיש בישראל ומנהיגיהם, האפוטרוספים הציעו זאת בדעתם, כי דבר זה הוא ברוחו של פינסקי, שלא נשא מירמה ואחיזת עיניים”. הוסכם על כך, כי ידבר אחד בשם הכל, גם בשם העיר, והוא ש. שלום הכותב מכחיש את תיאורו של דוד פלינקר, שלא בא בעצמו ללוויה, והוא הדין באחרים שלא באו והפיצו בדיות], אידישער קעמפער, 15 ינואר 1960.

32.) י. רבינוביטש: דער סעצטער פון די קלאַסיקער. [אחרון הקלאסיקנים, שהתחיל ס"ו שנה קודם, מעל דפי “הויזפריינד” למרדכי ספקטור. הוא משלושת הדראמאטורגים החשובים – מלבדו יעקב גורדין ופרץ הירשביין, – אולם קצת מחזותיו נעשו מכלל הריפירטואר של התיאטראות ביידיש ובעברים וגם בלועזית – “האוצר” הוצג ב-1910 על ידי ריינהארדט בברלין. מכלל הראשונים לתיאור ההתנגשות המעמדית ופעמים הרבה גוברת מגמתיות. מחזותיו וגם סיפוריו גדושים סכסוכים דרמטיים. הוא עצמו היה מופת של אצילות וקולגיאליות חמה. הכותב מזכיר ביקורו של פינסקי במונטריאול לרגל ההצגה של מחזהו “דער ליבעס קרומע וועגן” כלומר, עלקלקלות האהבה. הכותב, במאמר בקרתי, ביטל את המחזה וכשנזדמן, מקץ ימים מעטים, עם מחברו, נהג בו אדיבות כקודם, אף אמר: “סבורני, כי היית לא צודק בביקורת המחזה שלי, אבל גם זכותו של המבקר היא להיות לא-צודק, אם הוא אך ישר בגישתו”], ניו-יאָרקער וואָכנבלאט, ניו-יורק, ינואר-פברואר 1960.*

33.) ב. דימונטשטיין: אויפן טויט פון דוד פינסקי, עלעגיע סאָנעט. [השיר מתאר את מנעמי שעת הבוקר ונמאר בו: “א פארלאָרענער מאָרגן פאר אים וואָס וועט ניט הערן – / איך קלאָג נאָך אים און די אלע פריידן קען איך ניט פארטראָגן” כלומר: בוקר אבוד אשר הוא לא ישמענו, אני מתאבל עליו ולא אוכל שאת כל ששונותיו], ליטערארישע העפטן, טוהונגו בקאליפורניה, ינואר-יולי 1959.

34.) ב.ד. [כנ"ל]: גברי (= גאברי) און די פרויען. [סיפור המעשה של המחזה – המאמר כבר נדפס קודם בדאָס פרייע וואָרט, ניו-יורק, 1916], שם, שם.

[ז' אב תש"ך]