חשבתי לראשונה על הסיפור הזה ביום של גשם מטפטף בחנות לספרי יד שניה בפרָהְרָן. הייתי הלקוח היחידי בחנות. בעל החנות ישב בסמוך לדלת ובהה החוצה בגשם ובתנועה הבלתי פוסקת של כלי הרכב. עברתי לעיתים קרובות מול החנות, וחלפתי דרך מבטו של האיש; ובמשך הרגע שבו הבטתי לתוך אותו מבט, הרגשתי איך זה להיות בלתי נראה.

ביום של הטפטוף הייתי בתוך חנותו של האיש בפעם הראשונה. (אני קונה הרבה ספרי יד שנייה, אבל אני קונה אותם מקטלוגים. ספרי יד שנייה מעציבים אותי. גם הקריאה בקטלוג די קשה. אבל הספרים שאני קונה מיד שנייה לא מעציבים אותי. כשאני מוציא אותם מהחבילות ומניח אותם על המדפים שלי, אני אומר להם שהם מצאו בית טוב סוף־כל־סוף. ואני מזהיר את ילדיי לעיתים קרובות שאסור להם למכור את הספרים שלי אחרי שאמות. ילדיי לא צריכים לקרוא את הספרים, אבל הם חייבים לשמור אותם על מדפים בחדרים שבהם אנשים עשויים להציץ בהם מדי פעם או אפילו לדפדף בהם ולתהות על אודותיהם.) האיש הציץ לעברי כשנכנסתי אל חנותו, אבל אז הסב מבטו והמשיך לבהות. ולאורך כל הזמן בו חיטטתי בספריו הוא לא שב להביט בי.

הספרים היו מאורגנים באופן גרוע, מאובקים, מוזנחים. חלקם היו מוערמים על שולחנות, או אפילו על הרִצפה, בעוד שבקלות יכלו להיות מסודרים על המדפים אם האיש היה טורח לארגן את חנותו. הבטתי על האזור שסומן כ“ספרות”. החזקתי בידי את אחת מהמחברות־לקניית־ספרים שלי. זו הייתה המחברת שתויגה כ“1900–1940… מוזנחים שלא בצדק”. ארבעים השנים שתועדו במחברת לא היו רק ארבעים השנים הראשונות של המאה הנוכחית. תחת השם “1900–1940”, הן היו ארבעים השנים הראשונות משנת לידתי עד הזמן שעליו חשבתי כ“עידן הספרים”. אם חיי היו מכוונים בכיוון הזה, לא הייתי, באותו רגע ממש, מסתתר מפני הגשם בבית קברות לספרים, אלא הייתי בוחן קיר אחר קיר של גליונות בכריכת עור באחוזתי בעיר של ספרים. או שהייתי ישוב לשולחני, סופר בשיא כוחותיו, מביט מבעד לחלונות גבוהים על נוף דמוי גן בכפר של ספרים בעודי ממתין שהמשפט הבא שלי יגיע אליי.

ארזתי יחד ארבעה או חמישה כותרים, ולקחתי אותם אל האיש הבוהה. בשעה שבדק את המחירים הרשומים בעט בעמודים הקדמיים, הבטתי בו בחשאי. הוא לא היה זקן כמו שחשבתי. אך לעורו הייתה אפרוריות שגרמה לי לחשוב על אלכוהול. הכבד של מוכר הספרים כמעט גמור, אמרתי לעצמי. המסכן אלכוהוליסט.

האמנתי, באותם ימים, שאני עצמי בדרך להפוך לאלכוהוליסט, ותמיד הבחנתי בסימנים שניבאו איך אולי אראה בעוד עשרים או עשר שנים או אפילו קודם לכן. אם מוכר הספרים פגע לעצמו בכבד, יכולתי להבין מדוע ישב ובהה לעיתים כה קרובות. הוא סבל לאורך כל היום ממצב הרוח שפקד אותי בכל יום ראשון אחר־הצוהריים לאחר שלגמתי במשך ארבעים ושמונה שעות, ולבסוף הפסקתי וניסיתי להתפכח ולהתחיל את ארבעת עמודי הפרוזה שאמור הייתי לסיים בכל סוף־שבוע.

במצבֵי ראשון־אחר־הצוהריים שלי הייתי בדרך כלל מוותר על הניסיון לכתוב, ומתבונן במדפי הספרים שלי. עד רדת החשכה הייתי בדרך כלל מחליט שאין טעם לכתוב ספרות מהסוג שלי ב־1980. אפילו אם העבודה שלי תפורסם בסופו של דבר, וכמה אנשים יקראו אותה כמה שנים לאחר מכן, מה יהיה הסוף של כל זה? איפה יהיה הספר שלי בעוד, נאמר, ארבעים שנה? המחבר שלו בשלב זה כבר לא יהיה בסביבה כדי לחקור את העניין. הוא כבר יהיה מת מזה זמן רב, לאחר שסיים להרעיל את אחרון התאים שבמוחו. מהעותקים המעטים שבאמת יימכרו, מעטים אף יותר ימוקמו על מדפים. מבין אותם מעטים רק מעטים יזכו שיפתחו אותם, או אפילו יציצו בהם, בחלוף שבועות וחודשים. וממעט האנשים שעוד יהיו בחיים ושבאמת קראו את הספר, כמה יזכרו משהו ממנו?

בנקודה זו בתהיותיי, נהגתי להמציא סצנה מסביבות השנה 2020. היה זה יום ראשון אחר־הצוהריים (אלא אם כן שבוע העבודה הצטמצם בהתאם לתחזיות, ואז היה זה יום שני או אפילו שלישי). מישהו שדומה לי באופן מעורפל, אדם שכשל בדבר שהכי רצה לעשות, היה עומד בשעת בין־ערביים עגמומית מול ארון של מדפי ספרים. האיש לא ידע זאת, אך הוא הזדמן להיות האדם האחרון על כדור הארץ שעדיין החזיק בבעלותו עותק מספר מסוים שנכתב בשעות האפרוריות של ימי ראשון אחר־הצהריים ארבעים שנים קודם לכן. אותו אדם באמת קרא פעם את הספר, שנים רבות לפני אותו אחר־צהריים שבו חיפש אותו במדפיו. ויתרה מזאת, הוא עדיין זכר באופן מעורפל משהו מסוים מהספר.

אין מילה שתוכל לתאר את הדבר שאותו האיש זוכר – זה כל כך חיוור, כל כך בלתי ניתן להבחנה בין מחשבותיו האחרות. אך אני עוצר (במחשבותיי שלי, בימי ראשון כה רבים בשעות אחר־הצהריים) ושואל את עצמי מה הוא בדיוק הדבר שהאיש עדיין שומר מהספר שלי. אני מרגיע את עצמי במחשבה שהדבר שאותו הוא זוכר באופן חלקי, חייב להיות שונה רק במעט מכל שאר הדברים שבזכרונו. ואז אני חושב על מוחו של האיש.

אני יודע מעט מאוד על המוח האנושי. בכל שלושת אלפי ספריי, סביר להניח שאין ולו תיאור אחד של מוח. אם מישהו ימנה בספריי את תדירותם של שמות העצם המתייחסים לחלקי הגוף, המילה “מוח” תקבל ככל הנראה ציון נמוך מאוד. ובכל זאת קניתי את כל אותם ספרים, והגנתי על קריאתי בהם, מאחר שאני מאמין שספריי יכולים ללמד אותי את כל שעליי לדעת על איך אנשים חושבים ומרגישים.

אני חושב באופן חופשי על מוחו של האיש העומד מול מדפי הספרים שלו ומנסה להיזכר: מנסה (למרות שאינו מודע לכך) להציל את השריד האחרון מכתיבתי שלי – להציל את מחשבתי מפני כיליון. אני יודע שדרך החשיבה הזו שלי היא, במידה מסוימת, שגויה. אבל אני סומך על עצמי לא פחות, מאחר שאני בטוח שהמוח שלי עוזר לי לחשוב; ואני לא מסוגל להאמין שמוח אחד עשוי לטעות לחלוטין בנוגע לאחר מסוגו.

אני חושב על מוחו של האיש כבנוי משלל תאים. כל תא הוא כמו תא של נזיר במנזר קרטוזיאני, עם חומות גבוהות מסביבו וגינה קטנה בין החומה הקדמית לדלת הכניסה. (הקרטוזיאנים חיים כמעט בפרישות; כל נזיר שייך למנזר, אך הוא מעביר את רוב יומו בקריאה בתאו או בטיפול בירקות שבגינתו המסוגרת.) וכל תא הוא מאגר של מידע; כל תא מלא וגדוש בספרים.

מעטים מהספרים כרוכים בבד עם כיסויי נייר, אבל רובם כרוכים בעור. ומרובים באופן ניכר מהספרים הם כתבי היד. (אני מתקשה לדמיין את כתבי היד. אחד מספריי שלי – בחדרי, באחר־הצהריים האפור של יום ראשון – מכיל צילומי עמודים מתוך כתב יד, בצירוף הבהרות. אך אני תוהה כיצד ייראה אוסף של עמודים כאלו, ואיזו כריכה תהיה לו. ואין לי מושג כיצד יאוחסן אוסף של כתבי יד כרוכים כאלו – בשכיבה, זה על גבי זה? על הצד? עומדים בשורות כמו הספרים בכריכת הבד שעל המדפים שלי? אני תוהה גם איזה סוג של ריהוט יאחסן או יציג לראווה את כתבי היד. לכן, אף על פי שאני מסוגל לראות כל נזיר בתאו ניגש אל המדף המכיל את ספריו מהשנים האחרונות, כשאני רוצה לחשוב עליו מחפש בכל רחבי ספרייתו, אני רואה רק אפרוריות: האפור של חלוק הנזיר, של קירות תאו, של שמש אחר־הצהריים בחלונו הקטן ואפרוריותם של טקסטים מטושטשים ובלתי מובנים.)

ישנם מעט מאוד נזירים קרטוזיאנים בעולם – כלומר, בעולם שמחוץ לחלוני ומתחת לשמיים האפורים באחר־צהריים של יום ראשון. אך כשאני אומר זאת, אני רק חוזר על הדברים שנאמרו לי מפיו של כומר בבית־הספר התיכון לפני כמעט שלושים שנים, כשעוד חלמתי להפוך לנזיר ולחיות בספרייה עם גינה קטנה וחוֹמה מסביבי. פרט לתשובתו המעורפלת של הכומר, המידע היחיד שיש לי בנוגע למסדר הקרטוזיאני הגיע ממאמר מתוך כתב העת הגיאוגרפי האנגלי. אך אותו מאמר פורסם בשנות ה־30, פחות או יותר בזמן שבו למדתי לקרוא בחיי האחרים, המובילים חזרה אל עידן הספרים. אין באפשרותי לבדוק את המאמר עכשיו, מאחר שכל כתבי העת הישנים שלי עטופים בשקיות אשפה אפורות מפלסטיק ומאוחסנים מעל התקרה שבביתי. אחסנתי אותם שם לפני שלוש שנים יחד עם ארבע מאות ספרים שלא אקרא שוב – הזדקקתי למקום נוסף על מדפיי עבור הספרים החדשים שעמדתי לקנות.

אני בעיקר זוכר מהמאמר שהיה כולו טקסט ללא תמונות. כיום כתב העת הגאוגרפי מלא עד חציו בצילומים צבעוניים. אני מדי פעם מדלג על הטקסטים התמציתיים ואפופי הז’רגון של המאמרים ומוצא את כל שעלי לדעת בכותרות שמתחת לצילומים. אך כתבי העת של שנות ה־30 (בשקית פלסטיק אפורה בחשכה שמעבר לתקרה שמעל לראשי) כללו מאמרים רבים אף ללא דימוי אחד. אני מדמיין את מחבריהם של אותם מאמרים כבחורים למדניים לבושים בטויד, השבים משיטוטיהם בין שיחים וגדרות חיות כדי לשבת לשולחנותיהם בספריותיהם ולכתוב (בעטים נובעים ועם מעט תיקונים ומחיקות) חיבורים מפוארים ומאמרים נערצים וממוארים נעימים לקריאה. אני רואה בבהירות את אותם כותבים. הכרתי אותם היטב בשנים הראשונות לנעוריי, כששנות ה־20 חלפו והמלחמה הגדולה המתינה מעבר לפינה. כשאותם אדונים־כותבים שולחים את הבלטריסטיקה שלהם לְעורכים, הם לא מצרפים דימויים. האדונים למעשה מתרברבים בכך שאינם יודעים להשתמש במצלמות או בפטיפונים או בגאדג’טים מודרניים אחרים, וקוראיהם אוהבים את האדונים על שיגעונותיהם המקסימים. (אני מעולם לא למדתי להשתמש במצלמה או ברשמקול, אבל כשאני אומר זאת לאנשים הם חושבים שאני מעמיד פנים כדי למשוך תשומת לב.)

איני חושב שהקרטוזיאנים היו מתנגדים אם אדון־כותב היה מבקש לצלם כמה תמונות מהמנזר שלהם, ולכן אני מניח שמחבר המאמר סמך על מילותיו ומשפטיו שיתארו בבהירות את אשר ראה. המנזר היה בסוּרי, או שאולי היה זה קֵנְט. זה אכזב אותי. כשקראתי לראשונה את המאמר כבר לא חלמתי להיעשות לנזיר, אבל אהבתי לחלום על נזירים החיים בפרישות בנופים נידחים; וסורי או קנט היו מאוכלסות מדי בעבור חלומות על ספריות של שלוות. המקום היחיד הזכור לי מהמאמר הוא פַּרְקְמינְסְטֵר. הסתכלתי עכשיו באטלס העולם של טיימס שבבעלותי, ולא מצאתי את פרקמינסטר במפתח. (בשעה שחיפשתי, נזכרתי במעורפל שחיפשתי אחר אותה מילה יותר מפעם בעבר, והגעתי לאותה תוצאה.) אם כן, פרקמינסטר הוא כפר קטן מכדי שיצוין על גבי מפות; או שאולי המנזר עצמך נקרא פרקמינסטר, והנזירים ביקשו מהכותב לא לציין מקומות במאמרו, מפני שלא היו מעוניינים במבקרים סקרנים שינסו להציץ לתוך תאיהם.

אבל, בכל אופן, המאמר פורסם בשנות ה־30, ועד כמה שאני יודע, הקרטוזיאנים ותאיהם והמילה “פרקמינסטר” עשויים היו לנדוד הלאה לעבר עידן המנזרים, וייתבן שאני האדם היחיד שזוכר אותם, או לכל הפחות את מה שפעם נכתב עליהם.

אך עדיין כשאני חושב על האיש מושיט יד אל מדפי הספרים שלו, באחר־צהריים אפור בשנת 2020, אני רואה דרכי חצץ רחבות עם עצים מעליהן: אזורים שלמים של דרכים עם תאים לצידי הדרכים, ובכל תא נזיר המוקף בַספרים ובכתבי היד שלו.

האיש מול מדפי הספרים שלו – הזוכר האחרון של הספר שלי – לא רק נבשל בנסיונו להיזכר מה קרא פעם בספר, אלא אינו מצליח להיזכר היכן ראה לאחרונה את הספר על מדפיו. הוא עומד שם ומנסה להיזכר.

עַמַּאי הולך לאורך שדרה במנזר שלו. העמאים מחויבים בשבועות כנוֹת למנזר שלהם, כמו שאר הנזירים. אך חובותיהם וזכויותיהם מעט שונות. עמאי אינו מוגבל באותה המידה לתאו. מדי יום, בעוד נזירי הכמורה נמצאים בתאיהם וקוראים, או מדקלמים את כתבי הקודש, או מטפלים בגינותיהם, העמאים עובדים בעבור המנזר בכללותו: לוקחים הודעות והנחיות ואפילו מטפלים, באופן מוגבל, בעולם שמחוץ למנזר. כל עמאי יודע את הדרך בפרוור זה או אחר של המנזר; הוא יודע איזה נדיר חי מאחורי איזו חומה באזור המסוים שלו. העמאי זוכה אפילו לדעת, בכלליות, מה הנזירים הפרושים מחזיקים בספריותיהם: בקריאתם של אילו ספרים וכתבי יד הם מעבירים את ימיהם. עמאי, שבבעלותו רק ספרים מעטים, חושב על ספרים ועל ספריות בדרך נוחה ותמציתית. הוא לומד לצטט במלואם את הכותרים של ספרים שמעולם לא פתח או מעולם לא ראה, בעוד שנזיר בתאו עשוי להעביר שנה בקריאת ספר מסוים או בהעתקה וליטוש של כתב יד מסוים, ולחשוב עליו לשארית ימיו כעל סידור עצום של עמודים דמויי קשת בענן של אותיות גדולות המסתלסלות כלפי פנים, ועל מסלולים ארוכים של מילים כמו רחובותיהם של מנזרים אחרים המזמינים אותו לחלום על תאי הם העמוסים ספרים וכתבי יד.

עמאי הולך לאורך שדרה בַמנזר. יש לו שליחות למלא, אך הוא אינו ממהר. לא קל להסביר זאת לאנשים נטולי ידע על אודות מנזרים. נזירים מאחורי חומותיהם תופסים זמן באופן שונה מהאנשים בעולם שבחוץ. בחלוף לא יותר מכמה רגעים בודדים באחר־צהריים שגרתי ואפור מחוץ לַמנזר, נזיר מצידה השני של החומה עשוי היה להעביר, בהפוגות ארוכות, עמוד אחר עמוד של כתב יד. אין כל דרך לפתור את התעלומה, מאחר שלא עלה מעולם בידו של איש להימצא בו זמנית בתוך מנזר ומחוצה לו.

לכן, העמאי אינו ממהר. הוא עומד ומתפעל מהירקות ומעשבי המרפא בכל אחת מגינות התאים שבהם התבקש לבקר. בכל פעם שאחד הנזירים מגיע אל הדלת, העמאי שואל אותו שאלה או מספר שאלות, אך ללא כל הבעת דחיפות. העמאי יבקרו שוב, הוא אומר, למחרת או, אולי, בעוד יומיים. בינתיים, אם יואיל בטובו הנזיר להיוועץ בספריו או בכתבי היד שלו עבור המידע הנחוץ…

יש יותר מעמאי אחד, כמובן. ייתכן שישנם מאות, אלפים, כולם צועדים או מהלכים לאיטם לאורך רחובותיו המוריקים של המנזר, בשעה שאחרון קוראַי מעביר את אצבעו על גבי שדרות ספריו ומנסה להיזכר במשהו מהספר שלי. ועל אף שאני חושב על העמאים כמהלכים בעיקר בְּרובע או בְּאזור מסוים של המנזר, אני יודע שישנם אזורים על אזורים נוספים מעבר להם. באחד מאותם אזורים, אני מכריע באותו אחר־צהריים אפור של יום ראשון שבו עלי להכריע אם להתחיל לכתוב או ללכת ללגום – באחד מאותם אזורים, בתא עם קירות אפורים שאינם שונים מכל החומות האפורות בכל הרחובות שבכל האזורים שמסביב לו, בְּאוסף של כתבי יד ששכב באין מפריע במשך שעות רבות של אחר־צהריים, ישנו עמוד שבו נזיר פעם כתב או קרא את מה שהאיש בשנת 2020 היה מעונין לזכור. הנזיר עצמו שכח את מרבית מה שפעם קרא או כתב. הוא עשוי, אולי, למצוא את הקטע שוב – אם יתבקש לחפש אחריו בינות לכל שאר העמודים שקרא או כתב בכל השנים שבהן עסק בקריאה ובכתיבה בתאו. אך אף עמאי לא מגיע לבקש מהנזיר לחפש אחר עמוד כזה. מחוץ לחומותיו האפורות של הנזיר, אף רחש צעדים לא נשמע במשך שעות רבות של אחר־צהריים אפור.

האיש אינו מצליח להיזבר מה קרא פעם בספר שלי. הוא אינו מצליח להיזכר היכן בין מדפיו הותיר פעם את הכרך הזערורי שלי. האיש ממלא את כוסו והולך ללגום איזה רעל יוקרתי של המאה העשרים ואחת. הוא אינו מבין את משמעות השכחה שלו, אך אני מבין אותה. אני יודע שאף אחד לא זוכר עכשיו דבר מכתיבתי.

לכן בימי ראשון רבים אחר־הצהריים אני משאיר את כתיבתי בתיקייתה. איני מסוגל להביא את עצמי לכתוב את מה שיהיה בסופו של דבר לאפרוריות במצבור כתבי יד שאני בקושי מסוגל לדמיין.

בחנות הספרים שילמתי עבור ספריי ואספתי את העודף. הספרים היו עדיין על השולחן בשעה שהאיש ארז אותם תוך בדיקת מחיריהם. האיש המתין שאקח את הספרים כדי שיוכל להמשיך בבהייתו, אבל אני רציתי לומר משהו לאיש. רציתי להרגיע אותו ולומר שהספרים יהיו בטוחים בביתם החדש. רציתי לומר לו שכמה מהם היו ספרים שרציתי מזה זמן רב – ספרים שהוזנחו שלא בצדק, שעכשיו יזכו להיקרא ולהיזכר.

הספר שבראש הערימה היה “קללה יקרת ערך” מאת מארי וֵבּ. נגעתי בכריכת הבד הצהוב והדהוי, ואמרתי לאיש שחיפשתי מזה זמן רב אחר “קללה יקרת ערך”; ושהתכוונתי לקרוא אותו בקרוב מאוד.

האיש לא הביט בספר או בי אלא בגשם שבחוץ. כשפניו פונות אל אפרוריות חלונו, אמר שהכיר היטב את “קללה יקרת ערך”. זה היה ספר בעל שם בזמנו. הוא קרא אותו, אך כבר בקושי זוכר אותו, הוא אמר, בעיקר מאחר שבריאותו כבר לא מה שהייתה. אבל זה לא משנה, הוא אמר. זה לא משנה אם אתה לא מסוגל לזכור דבר מִסֵפר. הדבר החשוב היה לקרוא את הספר; לאחסן אותו בתוכך. הכול שם בפנים איפשהו, הוא אמר. הכול שמור ומוגן. הוא הניף את ידו, כמתכוון להצביע אל איזו נקודה מדויקת בגולגלתו, אך אז נתן ליד ליפול חזרה אל המקום שבו נחה לרוב בשעה שבהה.

לקחתי את ספריי הביתה. הכנסתי את הכותרים ואת שמות המחברים לקטלוג שלי, ואז שמתי כל ספר במקום המתאים בספרייתי, המסודרת באופן אלפביתי לפי שמות המשפחה של המחברים.

ביום ראשון שלאחר מכן, כשהגיע הזמן להפסיק ללגום ולהתחיל לכתוב, חשבתי כרגיל על האיש בשנת 2020. הוא עדיין ניסה ללא הצלחה להיזכר בספר מסוים, הספר שכתבתי ארבעים שנים קודם לכן. אך לאחר שפנה ממדפיו והתיישב שוב ללגום, חשבתי עליו כיודע שהספר שלי עדיין שמור ומוגן למרות הכול.

אז חשבתי על המנזר, וראיתי שהשמיים מעליו השתנו. זוהר מוזהב עמד באוויר; זה לא היה בדיוק הצבע הצהוב של אור השמש; יותר הזהב־כהה מכריכת ספרה המוזנח שלא בצדק של מארי וֵבּ או צבע הענבר של בירה או צבעו הסתוי של ויסקי. האור בשמיים גרם לשדרות המנזר להיראות שלוות אף יותר. העמאים עשו את דרכם מתא לתא יותר בשוטטות מאשר בהליכה. כל נזיר בתאו, כשהושיט ידו לעבר ספר או כתב יד מסוים, היה לגמרי רגוע ונחוש. וכשהיה מרים עמוד לבחינה, האור מחלונו היה נח בחיוורון זהוב על משיכות העט המורכבות או על עיטורי האותיות התחיליות, והוא היה מוצא בקלילות את אשר התבקש למצוא.

באותו אחר־צהריים, ובימי ראשון רבים לאחר מכן, כתבתי תוך לגימה. כשהגעתי בפעם הבאה לחנות הספרים, התמדתי בכתיבה בימי ראשון כבר מזה חצי שנה.

לאחר ששילמתי לאיש על ספריי, אמרתי לו שהייתי סופר. אמרתי לו שכתבתי בכל יום ראשון מאז שראיתי אותו לאחרונה. בחורף הבא, הדבר שאני כותב יהיה גמור ומוכן. ובחורף שלאחר מכן, כתיבתי תשומר בצורת ספר. רציתי שכריכת הספר שלי תהיה בצבע זהב עשיר, אמרתי לאיש, למרות שנראה חסר עניין לחלוטין. לא היה לי אכפת מצבע העטיפה, אבל אחרי ארבעים שנים כשהעטיפה כבר תהיה קרועה או שתאבד לגמרי והספר שלי יאוחסן בפינה מרוחקת בחנות כמו שלו, רציתי שצבע שדרתו הזהוב יבלוט בין כל האפור והירוק והכחול־כהה של כל הספרים שכמעט ונשכחו.

אמרתי כל זאת לאיש בשעה שהמשיך לבהות אל אור השמש שבחוץ כאילו היה זה עדיין אותו אפור שבו בהה כשסיפר לי על הספרים שלא יוכל לעולם לשכוח. אך הפעם האיש לא עמד להרגיע אותי. הוא היה הצאצא האחרון לזן נכחד, הוא אמר לי. לא יהיו עוד חנויות כמו שלו בעוד ארבעים שנים. אם אנשים באותם ימים ירצו לשמר את הדברים שבעבר נמצאו בספרים, הם ישמרו אותם במחשבים: במיליוני מעגלי חשמל זעירים בשבבי סיליקון בתוך מחשבים.

האיש הניף את ידו. אגודלו והאצבע המורה שלו עשו צורה של צבת, עם מרווח זעיר בין כריות שתי האצבעות. הוא החזיק לרגע את אצבעותיו לעומת האור שהגיע מבחוץ והתבונן בסדק שביניהן. אז נתן לידו ליפול, ושב לבהות בדרכו הרגילה.

ביום ראשון שלאחר מכן לא המשכתי במשימת הכתיבה שרציתי שתהיה לְספר בכריכת זהב כהה. ישבתי ולגמתי וחשבתי על מעגלי חשמל ועל שבבי סיליקון. חשבתי על סיליקון כעל אפור, הצבע האפור של גרניט שנרטב מהגשם תחת שמיים אפורים. וחשבתי על מעגל חשמלי כעל רשת של מסלולים זהובים בתוך האפור. ראיתי שלמסלוליו של מעגל חשמלי יהיה דפוס כמעט זהה לדרכיו של מנזר. המעגלים החשמליים שעליהם חשבתי נדמו מרוחקים ממני יותר מכל מנזר. אך הדפוס היה זהה. יכולתי לראות רק עקבות זערוריות של זהב לאורך האפור, אך הנחתי שהזהב הגיע מהעצים שעמדו מקובצים משני צידי שדרותיו הארוכות של המעגל. מזג האוויר מעל המעגלים צריך היה להיות אחר־צהריים רגוע ונצחי של סתיו, מזג האוויר המושלם לצרכי היזכרות.

עדיין לא הייתי מסוגל לדמיין אילו אנשים ילכו מתחת לזהוב־הסתיו המתפרש. אך כמה ימי ראשון אחרי שחשבתי לראשונה על מעגלים חשמליים, התחלתי לכתוב על מנזר שבו עמוד כתוב עשוי להיות קבור עמוק מתחת לערמת כתבי יד בחדר אפור, אך אותו עמוד לעולם לא יאבד או יישכח. בעודי כותב, האמנתי שכתיבתי עצמה, רישומיי מהמנזר, ינוחו לעד בבטחה באיזה חדר ספרים מעבר ליכולות הדמיון שנמצא מתחת לעלווה זהובה בעיר של מעגלים חשמליים. המנזר, כתבתי, היה רק מנזר בתוך סיפור, אך הסיפור היה מוגן וכך, עקב זאת, היו גם המנזר וכל אשר בתוכו. ראיתי סיפור, מנזר, מעגל, סיפור, מנזר, מעגל… נסוגים עד אין קץ באותו כיוון שבו חיים שלמים היו מובילים אותי לעבר עידן הזהב של הספרים.

אך בעודי כותב, התחוור לי שהמנזר לא היה, כמובן, נצחי. אי שם, מצידן הרחוק של חומות המנזר, אפרוריות נוספת החלה: אפרוריותה של ארץ הברברים, הערבות החופשיות מדרכים, שבהן אנשים חיו ללא ספרים.

אותם אנשים לא יישארו לעד בערבותיהם: עידן הספרים לא יימשך לנצח. יום אחד יעלו הברברים על סוסיהם וירכבו לעבר המנזר ויהפכו על פיה את ההיסטוריה שעליה חלמתי כה רבות.

הפסקתי לכתוב. מזגתי לעצמי עוד כוסית, והבטתי הרחק אל תוך צבעו העמוק של המשקה. אז קראתי בקול את מה שכתבתי מסיפורי, בעודי עוצר מדי פעם כדי ללגום, וכדי לבהות לאחר כל לגימה בשקיעה הזהובה־אדומה בשמיים שמעל כל אשר זכרתי.