(נאום של מלך הנשף שנערך לכבוד הד“ר קלוזנר, בביתו של מר אוסישקין בחוה”מ פסח, ושלא נאמר מפני השעה המאוחרת)

בני עמי ובנותיו!

הנה משחתם אותי הלילה הזה, ליל חגנו הקטן, למלך עליכם, ואני הלא הודעתי לכם את ידי הקשה במלוכתי, כי בעקרבים איסר אתכם אם תחטאו. ואני לא אתן לאיש להפריע את השמחה, אשר רק בגללה זכיתי למלוכה. לא ארשה את הדבר הזה אפילו לבעל הבית שערך לנו את השמחה במעונו, — אפילו גם לגבור החג, להד"ר קלוזנר בעצמו. בליל זה לא יבכיון, בליל זה בל ישמעו במסבתנו צלילי תוגה.

ומה היא המרה השחורה, ששפך עלינו חתן היובל בנאומו הארוך, בתשובתו לכל הברכות שברכנו אותו? ובאיזו זכות אמר מר אוסישקין כי הד" קלוזנר אבד את חלקו בעולם הזה? למה הגה נכאים הד“ר קלוזנר ויאמר כי קפח את עולמו? מה קרהו, מה קרה לנו? מה הם החזיונות שהעכירו ככה את רוחו? ומה הוא, לבסוף, הפחד והדאגה של הד”ר קלוזנר לקיום האומה ועתידה?

ד"ר יוסף קלוזנר, אני, המלך-לשעה, מצוה עליך לזכור את מצות החכם להסתכל בשלשה דברים, ולא תבוא לידי עצבות, ולא תוריד ענני תוגה על עמי. דע: מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת את הדין.

מאין באת?

מעיר קטנה שבליטא, מפנה נדחת וחשכה, התגלגלת בדרכים לא אדע, עד עיר הדרום הגדולה. וגם באודיסה היית בנער עזוב, והישיבה שם אספה אותך. והנה, בלי הון ובלי עושר, בלי יחוס משפחה מקומי — צמחת מתחתיך, גדלת ועלית. כל המקומות הנכבדים בחברה לא אצלו ממך: מורה של הישיבה הגדולה, עורך של הירחון “השלח”, הבמה הספרותית הכי נכבדה, מעשי ידיו של אחד-העם. ומפי מר קליינמן שמענו, כי גם גבאי בבית הכנסת שם שמוך, וגם חבר עירית אודיסה היית, ולא מנעו ממך, מאת בן עניים שבא לאודיסה ואין בידו מאומה, — לא מנעו ממך כל משרה של כבוד. וכאשר מלאו חצי יובל לעבודתך— חגגו בני עירך ובני הגולה את החג בהמון ובכבוד. וגם עתה, ופה בארץ ישראל, — הן אתה לא היית מן החלוצים, לא באת אלינו לעבוד אתנו לפני עשרים, חמש-עשרה שנה, — ובכל זאת, הנה ראה: זה יותר מחודש ימים חוגגים את חגך בהרצאות, באספות, במאמרים בנאומים בכל ארץ ישראל. ואיזה חלק בעולם-הזה נחוץ לך עוד, מר אוסישקין?

ועכשיו, ד"ר קלוזנר — לאן אתה הולך? לנו, ובתוכנו לך, הן אין ספק בנצחוננו הלאומי, וסוף כבודו בטוח.ובכן, גם האוניברסיטה שלנו תבוא, וכל עבודתנו תצמח ותגדל. ומי מאת כל אנשי הרוח שבארץ ישראל, מן המסובין כאן ומחוץ להם, — למי נכונה הקתדרה הראשונה, מבלעדך? בגורלו של מי יפול החלק היותר נכבד בכל העבודה הגדולה של תחית שפתנו וספרותנו המדעית פה בארצנו — זולתך? עוד טרם מלאו לך חמשים שנה, ועתיד מזהיר לפניך בעתיד ימנו, שאתה מכולנו מאמין בו, בטוח בו. אתה המאמין הגדול, האופטימיסטן הנצחי — אתה הלא בטוח גם בהצלחת החברה “מדע”, ואתה מבטיח גם אותנו, כי המדע העברי יתפתח בארצנו המתפתחת.

וחלילה לך, בד"ר קלוזנר, להתרעם כל גורלך ועל עתידך. ההיסטוריה של הספרות העברית ושל המדע העברי, שלפניה אתה עתיד ליתן דין-וחשבון, לא תמצה עמך את עומק הדין, ובודאי תצא זכאי. עבדת בשקידה, בחריצות, בדעת ובכשרון. מפני אימת הדין לא תפחד. בפרט שמר אוסישקין הבטיח לך חלקך בעולם-הבא. ואני בתור מנהל “הלואה וחסכון”, יודע ומבין בערבות, ואני אומר לך שזהו ערב בטוח.

ובנוגע להמצב בכללו, שאתה תארת אותו בנאומך מלא תוגה עמוקה, — גם בזה לא צדקת. הנה דבר פה מר קליינמן בשם “העולם”, והזכיר לנו באמת עובדה מלאת יגון, — העתון הזה, השבועון, הוא עכשו העתון העברי היחידי של כל הגולה הגדולה, בת ט“ו מיליון נפש. ואנחנו פה, בארץ ישראל? הן לא נכונים הדברים, שאך זה רגע דבר הד”ר קלוזנר בהתרגשות גדולה ובדאגה רבה לקיומנו ולעתידנו. לא נכונים, הד“ר קלוזנר, דבריך אלה. קומץ קטן אנחנו, אף מאת אלף איש איננו בארץ ישראל, — והארץ, ארץ ישראל, עברית יהודית, שאין כמוה בכל מרכזי הגולה, אפילו בהיותר צפופים. היותר מסורתיים. בוקר, צהרים וערב יש לנו עתונים עברים, שבועונים שלנו נערכים בכשרון, וחביבות עלי גם בנות-הצחוק שמביאים לנו מפקידה לפקידה העתונים ההתולייים. השוק הארצישראלי אחד מן הנכבדים בשביל הספר העברי. הטה אוזן, הד”ר קלוזנר, ותקשיב את דפיקות החיים, החיים הטבעיים, בכל אלה. ואל נא, איפוא, תתרגש, ואל נא תביא עלינו את הפחד ואת הדאגה לקיומנו, לעתידנו.

כאלה וכאלה, כזאת וכזאת חפצתי לאמור לך הלילה הזה טרם יגמר הנשף ויבוא קץ מלכותי עליכם. ואולם, ראשית, הזכרתי לך, חתני, את חטאיך אתמול, באספת בית-העם, ושנית — לא מלך-טפש אנכי, ששנתו נודדת, והוא מצוה להביא לפני זכרונות על אדות מרדכי. אני- מרדכי בעצמי ובכבודי, והשעה מאוחרת, וזכרונותיכם ונאומיכם הרבים מסכו עלי חפץ לישון, וגם כל נתיני הנאמנים הם עיפים ויגעים. ולכן — בחסדי הגדול אני נותן לכולכם חופש, וחסל הנשף!