© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
“דבר”, 14.1.66
אתכבד להשיב בקצרה על השגותיו של ב. י. מיכלי ב“משל החזזית והסלע” (מוסף “דבר”, ט“ו בטבת תשכ”ו), שגילו פנים שלא כהלכה בדברי: לא ידעתי שבדבּרי באירוניה גלויה על “חברת ההמונים האמריקאית” ועל “חיקוי השכנים” הייתי חייבת לציין במפורש ובסוגריים: (אירוניה); סברתי שהמבין יבין. אמרתי שבחברת ההמונים – וההמוניות היא, כמובן, גנאי – יש “חיקוי השכנים”; ואף חיקוי הוא תמיד גנאי, כי אין בו מקוריות. ונתכוונתי לרמז גם על הנעשה אצלנו ואף זאת חשבתי שהמבין יבין, כלומר: ממצב זה, שנתהווה מהכרח ולא מרצון והוא רעה חולה בימינו בארצות רבות, נשכרו החיים היהודיים בארה"ב מחמת ההסתגרות של כל קהילה יהודית בתוך עצמה. חברת מיעוטים זאת היא אי בתוך ההמוניות. הזכרתי את הנרי מילר ורק התבדחתי על חיבתו לחזנוּת (כלום בכל פעם שאני מתבדחת, כמו במקרה הגעפילטע פיש עלי לכתוב בסוגריים: (בדיחה)? – משום שהוא מתאר יהודי שאינו בוש ביהדותו ויש לו גישה משלו ליהדות.
דיברתי על הבינוניות אצלנו – תולדה של “המסירות הקנאית לצרכי הכלל והציבור”, שהיתה הכרחית באותם הימים מטעמים לאומיים. ההתעלמות באה מתוך עשייה יתירה בתחום הלאומי. והכלל פעל בצוותא לפי יכולתו של הבינוני, ולא לפי יכולתו של המצוּיין במעלות היצירה. ומכאן האדרת הציבור על חשבון שחיקתו של היחיד.
לא הזכרתי סופרי אידיש, כי על אף יהדותם המודגשת לא אצל כולם מצדיק ההישג האמנותי את המאמץ התאֶמאטי.
כל אותם שמות סופרים ומשוררים טובים ומצויינים, שמונה ב.י. מיכלי מבין הוותיקים, מקובלים ונערצים גם עלי. אולם לא דנתי באלה המסתפקים היום בשיר לפסח ובסיפור לחג הסוכות. דיברתי על ספרים היוצאים בימינו אלה, האחרונים.
ידעתי שינפנפו לי מידה בשירה ובפרוזה של עמיחי. ספרו האחרון בפרוזה הוא הוכחה מובהקת להעדר אותה חשיבה יהודית שדיברתי עליה. שינוּי סדר המלים בתפילה יהודית או בפסוקים מהתנ"ך אינם זיקה לערכים יהודיים. מ. טבּיב התחיל ולא המשיך. מ. שמיר התנכר לעיקר. א. מגד התחמק בספרו האחרון מן הנושא מטעמים מובנים לו ולנו. ח. בּרטוב לא הגיע, לדעתי, אל נפשו של הלוחם היהודי הנפגש בגרמנים. ס. יזהר נמצא במשבר של מן הכא להתם, ומעניין מה תהיינה התוצאות. א. אפּלפלד, שהוא תופעה מיוחדת במינה שמן הראוי לדון בה בהרחבה, פנה לאמצעים אמנותיים המרחיקים אותו ואותנו מן הנושא מטעמים מובנים: שכן אחרת יקשה עליו לראות היום את נושא השואה. גם הוא מרחיק עצמו בהכרח מן הנושא היהודי ומעבירו לפסים כלליים. ח. גורי הלביש את נושאו מעטה כללי בלתי מתחייב. מכאן שכל השמות הטובים והפחות טובים שמונה המשיג הם, לדעתי, דווקא הוכחה כיצד אפשר לכתוב בימינו על נושא יהודי, כביכול, ולרחוק ממנו ככל האפשר, ממש להתחמק ממנו במפגיע.
משל ה“געפילטע פיש” של פּינטר הוא בדיחה לקוחה לא מיצירה אלא מראיון, ולא מסתם געפילטע פיש אלא דווקא מעשי ידי אמו. ואין להיאחז בהם לשם הוכחה מנגחת.
לא שיבחתי את גלות אמריקה והיא רחוקה מלבי. אלא נתקנאתי בגלות אמריקה, שיש לה סופר כשאול בּאֶלו, מחבר הספר “הרצוג” המתאר יהודי בכנות אכזרית. איני מתפעלת ממלים כגון “גוייש” “היימיש”, חבר, “מענטש”, “באַרימטער” וכו' שהוא מזכיר, אלא על זה שהוא חושף את מלחמתו בחברת ההמונים האמריקאית האושר האינטלקטואל היהודי של היום האוכלת אותו בכל פה.1
ובסיכום: כל אותם שמות גדולים, שהמשיג מונה ברשימתו, מכובדים עד מאוד גם עלי, אלא שהנוער אינו קורא את דבריהם. כל טובם טמון בארון הספרים, והתאריכים מתיישנים. ואילו הסופר היהודי־האמריקאי מגיש היום מטובו בצורה קריאה ומתקבלת אף על לבו של הקורא הצעיר והלא־צעיר. אולי זו תוצאת התיאום בין ריתמוס החיים וריתמוס היצירה? על רחיקוּתם של טובי משוררינו וסופרינו מקהלם היום אולי ראוי להעיר בהזדמנות אחרת.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
-
“האושל האינטלקטואל היהודי של היום כלת אותו בכל פה”במקור המודפס, צ“ל כנראה: האושר של האינטלקטואל היהודי של היום אוכלת אותו בכל פה – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.