© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך מאסף ירושלים; כרך 19, 2003; עמ' 194–196.

עמדתי בתחנה המרכזית בירושלים בתור לאוטובוס הנוסע לגוש עציון. בפעם הראשונה דרומה מירושלים. אמנם הייתי בחברון והייתי בקבר-רחל אבל זה לא נחשב. לגוש היתה הילה של ראשוניוּת. עם היסטוריה קצרה קצרה, מפוארת מאוד. לפני כ"ט בנובמבר המפורסם. בארבעים ושבע, קצת אחרי ראש השנה. לפני עלילות הגבורה. לפני נפילת הגוש. לפי הליכה בשבי לירדן. הלילה הנורא, בו הודיעו לנו על הנפילה. הרדיו הודיע. שתיתי חלב קר ומיררתי בכי כל אותו לילה, אבל המסופר היה עדיין לפני. אז היתה לכפר עציון היסטוריה קצרה מאוד. אכלוס המקום על-ידי מתנחלים ובראשם איש בשם עציון. עזיבת המקום לאחר זמן-מה ויישובו מחדש. זה הכול. אמרו לי: שימי לב לנוף. נוף אירופי קריר. עד עשר בבוקר כפור אפילו בקיץ. הרים אחרים, לא דומים לשאר הרי הארץ. מסביב אדמת בור, וואדי עמוק ובעברו השני מנזר, ידידותי כביכול. עץ בודד בכניסה. כמו אשל אברהם בעירו. סלעים גדולים לרוב. חשופים. מלבינים אפורים. נוף אירופי דל אוכלוסין. חשבתי על דרום איטליה. חלקת האדמה הענייה ובה מתגוררים איכרים עניים מרודים. נסעתי אתם ברכבת דרומה, מחלקה שלישית, וספסליה קשים. הם שרו כל הדרך משיריהם למרות מלבשום הדל ומאכלי העוני שהוציאו מתרמיליהם. לא כמו האיכרים הצרפתים ברכבות שלהם, המציעים יין אדום, גבינה, כיכר שלמה ולחם בגט טרי, ארוך ופריך. אבל אדמת בור איננה תמיד עדות לעוני. הגוש נראה לי עוד מרחוק על שלושת יישוביו המסורתיים והישוב האחר של השומר הצעיר שופע מכובדות דשנה.

לא צריפים, בתים. לא קאראוואנים, בית ילדים בבית. גן ילדים. ובתווך הבית הגדול, בית-הכנסת ובית הציבור הקרוי בית-עובדיה. ואז נכנסתי לחדר המיועד לי בבית-הארחה ונתקלתי מחדש באשה שישבה על-ידי באוטובוס. עדיין כובעה העגול ששוליו שמוטים למעלה על ראשה ועדיין הארשת הנכאה בפניה. ושוב הפטירה כמו בנסיעה: בעלי ובני הכריחו אותי לנסוע! אני בכלל לא רציתי. “אינני אוהבת אנשים העושים משהו למורת-רוחם”, “אני מאסתי בחיים”, אמרה. מה אני צריכה פרות, עגלים ותרנגול צרחנים בבוקר השכם.

מה עושים עם אשה כזאת בחדר? היא לא תרצה לקום, היא לא תרצה לאכול, היא לא תרצה לראות, לשמוע או לחלום. מה עושים עם גוש בשר כזה בחדר? היא לא קמה. התעלמתי. הגננת המקומית, החביבה שעברתי על פני גן-הילדים שלה באקראי שאלה בנעימות כנה: “ואת גן-העדן שלנו כבר ראית? כדאי לך. ממש פלא טבע אם את אוהבת את פלאי הטבע הדומם”. “עוד לא”. לכי תספרי לה שלא שמעתי עליו מעולם. לאחר שנים וימים שמעתי על גן-העדן המקורי כביכול ליד קיבוץ אפיקים אבל לא על-יד קיבוץ כפר עציון.

נכנסתי למקלחת. נערה עם פנים כאובות ועם צמה ארוכה, שנגזר עליה כאן בארץ קיצוץ מהיר, הגישה לי מגבת וסבון לבן, ושאלה בסקרנות: “זו את שכותבת על תולדות המקום הזה?! אל תשכחי להכניס גם אותי, יש לי היסטוריה פרטית די עשירה”. היסטוריה פרטית זה לא סגנון של ילידי הארץ. ואמנם התברר שהיא ניצולת שואה. תושבת גטו בפולין.

“לא, אינני כותבת על תולדות המקום”. אגב לא ידעתי שיש להם באותם הימים תולדות שכדאי לכתוב עליהם. “עכשיו”, הוסיפה, “כשהגעתי הנה למנוחה ולנחלה לא אכפת לי לגלות את כל הסודות. הסיפור שלי הוא דליקטס. בונבוניירה”.

כך לא דיברנו, אנו חניכי הארץ הזאת וילדיה. בירכתי אותה שאמנם תגיע אל המנוחה והנחלה ושבחרה במקום היפה הזה.

"לא בחרתי. שלחו אותי. אפילו לא ידעתי לאן. אבל פה שקט כל-כך. אידילי כל-כך. בטוח כל-כך כמו בגן-עדן. זו הפעם השנייה ששמעתי על גן-העדן. לאחר חצי שנה, כאשר כפר עציון בער. אותו לילה בכיתי וזכרתי את הצעירה שבאה אל המנוחה והנחלה. האם הוצאה משם עם הנשים והילדים? האם הלכה לשבי? האם נותרה בחיים?

אפילו את שמה לא ידעתי. אולי נתנו לה שם עברי חדש, היא בין כך לא ידעה את שמה מבית הוריה כמנהג אותם ימים החליפו שמות ילדים ונערים. דימיתי ששמה עברייה, שם שאהבתי באותם ימים, כשמה של אהובתו של המשורר, היפהפיה שהיתה מדריכה בתנועת הנוער שלנו “החוגים”, היפהפיה בעלת העיניים האפורות שכתב לה שירים בהיחבא. אני אקרא לנערה הניצולה עברייה, עבריתי, עיבי. האומנם עודנה בחיים לאחר נפול הגוש?

התאקלמתי במקום. ביקרתי אצל הסופר רבי בנימין פלדמן שישב באותם ימים במקום, תחת העץ המבודד בשטח. ישבתי עם כולם ולמדתי שירים חסידיים מחרדי לבוש שחורים שהציגוהו כמוהל המפורסם ביותר בירושלים שבא אף הוא לנפוש ומנה את כל מטופליו. כולנו רקדנו, בנים ובנות, מתחת לעץ, שרים עם המוהל את שיריו הקסומים. עד היום אוכל לפזם אותם בעליצות שלא חזרה אלי מאז. מתחת לעץ האחר בכניסה לכפר הצטלמנו עם ערבי שכן והתמונה שמורה עמי. מה הוא עשה במלחמת השחרור? האם הצטרף אל התוקפים?

ירדתי לעבר הוואדי בדרכי לגן-העדן, אל מול המנזר. הסלעים הזכירו את האינקָה באמריקה הדרומית. רק בלי חיטובים ובלי מגע ידי אדם. לא פסלים, סלעי ענק אפורים לבנים כעיני עבריה שאפשר לשבת עליהם. להשתרע עליהם. לדמיין שהם אוניות בים, כוכבים מאובנים שנפלו משמיים ארצה. ירחים מתוסכלים שנטשו את השמיים. גושים שנפלטו מאיזה הר געש סמוי. נקודות ופסיקים מאיזו מגילה גיגנטית. גיגנטית שנשרה משמיים. פרי ענקים מאובן. אבן מֶצֶר בין נחלה לנחלה. בין עולם לעולם או סתם מקום פלאי להניח עליו את הראש ולחלום חלומות בהקיץ או להילחם במלאכי השרת.

בתחילתו של הערב רקדנו באולם, בנים בני המקום ואורחות מן החוץ את ריקודי הקארקוביאק והפולקה והרונדו וירדנו אל השוחות לראות את בני המקום השומרים שם. כי האווירה כבר היתה מתוחה. השער נסגר עם ערב, איש לא יצא ולא בא. השוחות נחפרו באדמה. וטעמנו את טעם הטחב של אדמת ההר החברוני, הריח שבאפם של האבות והאמהות אשר נטמנו ומצאו שם מנוחתם בימי קדם.

גדול מכול היה המשכו של הערב, תרגולי חטיבת הפלמ"ח שחנתה שם שנתגלתה לפתע לעיני במלבושי החאקי שלהם. משמר כבוד לשלוש החתונות שנערכו במקום. הכרתי את השיר “ככה מרקדים ככה מרקדים לפני חתן וכלה”.

והריקוד אחורנית כשהפנים מופנים אל הכלה וקבוצת הבחורים רוקדת בחצי-מעגל לעבר הכלה ומפנה דרכם של הכלות והחתנים. עד היום, לאחר חמישים ושתיים שנה, עדיין טעמו של הניגון בפי ושמע יריות הברכה של חיילי הפלמ"ח באוזני. לא שהשמחה היתה כל-כך גלויה. היא היתה חבויה בנפשם ובנפשי בלי לדעת שרבים נדונים ללכת מזה לעולם אחר והכלות נדונות לאלמנות ערירית. מי לחיים ומי למוות והחג מאחורינו. הגורל נקבע ממעל. ואף שעדיין היו מתלוצצים על דודו של משה שווארץ מדרום-אפריקה שנדד בביקורו בארץ בגוש ושאל את כולם: “הכן כאן חוותו של אחייני משה שווארץ?” הדאגה, דאגת המחר והגורל הכללי היה אוכל בכולם. השמחה והמתח הביטחוני חברו יחד כשם שהם מחוברים תמיד בארץ הזאת בקשר טבור שכביכול אין להתירו.

כשחזרתי הביתה שלחתי להם ספרים. הם ביקשו. שמרתי על קשר גם עם משואות יצחק. עם “רבדים” של השמאל. ובליל האש בגוש לא מצאתי לי מנוח. מה עלה בגורלם של האנשים שהכרתי. הנערה שהגיעה אל המנוחה והנחלה? הרי עדיין לא הקימה בית. לא ילדה בנים, בקושי דיברה עברית במבטא ובהגייה פולנית. היא עדיין פיזמה שיר פולני במקלחת. קראתי לה עבריה ביני לביני. כמה מן העבריות קלטה כאן? חבל שלא הייתה בין הנישאים. בין הכלות. אבל הייתה בוודאי בין החוגגים. לא ראיתיה שם. אולי חגיגות עדיין לא נראו לה? מה גורלה היום. אחת מִנִי רבות אולי חזרה והתיישבה בגוש והיא היום קשישה כבודה. היום נוסעים אליה במנהרה בהרים ובגשרים עיליים. האם היא יושבת בעזרת נשים בבית-כנסת בבית עובדיה שכנראה נשרף ואולי הוקם בשנית.

דימיתי אותה לאבן בגן-העדן המקומי שאין להסיטה ואין להזיזה אלא לשבת עליה או להשתרע עליה ולחלום על סולם המעלה מעלה לבין מלאכים ניצולים שם וניצולים כאן. זה הסולם שעולים ויורדים בו עד הגאולה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.