בו יֵאָמֵר על־דבר

מצב התורה בארץ־אונגאריא, מלחמות היראים בבעלי־הרֵיפורם, המחלוקות בין הקהלות ובין הרבנים, הַמֶרֶד בשנת ה’תר"ח והיהודים וסבת הֵחָלְקָם באונגאריא לשתי מפלגות.

ובסוף הספר קונטרס

זֵכֶר צַדִּיק

אשר הקדשתי לזכר כבוד אדוני אבי מורי הכ"מ.

לישׁרים נאוה תהלה.

יפקוד ה' לטובה את ראשי חברת בית־הכנסת

“בית־יעקב”

טוביה וחבריה, אותם ואת נשיהם, בניהם ובנותיהם וכל אשר להם! אשר זה ארבע שנים מאז מחזיקים אותי בכבוד, ודואגים לפרנסת ביתי וסרים למשמעתי בכל־ענין הנוגע לאמונה ודת, ואשר המה בין הראשונים לכל דבר שבקדושה, יברכם ה' בכל טוב וירק שפעת ברכתו עליהם ובכל אשר יפנו יצליחו!

ועל־דברת מלאות בשנה הזאת ה’תרפט

עשרים שנה

לבנין בית הכנסת הנהדר הבנוי לתלפיות “בית־יעקב”

הקדשתי המנחה הזאת לכבוד שמם ולמזכרת־נצח,

ואני תפלה, שיהיה הבית הזה עליון, בנין

עדי־עד, וירום ונשא וגבה מאד, אמן!

המחבר.

 

מכתב    🔗

מכבוד הגאון פאר ישראל חכם־חרשים, שמו נודע בשערים בש"ת מו"ה אברהם מ"ש פראנקל שׁליט"א נשיא לשכת מִפְלֶגֶת היהודים החרֵדים (אורטודוקסים) יושבי אונגאריא בבודאפעשט.

בעזה"י. ב' ניסן ה’תרפ"ח בודאפעשט יע"א.

לכבור הרב הגדול החכם הכולל, חכם־חרשים,

בישנים וגם חדשים, בלשן וחקרן, בשכל צח ובהיר וכו'

מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד נ"י, רב בביהכ"נ

“בית יעקב” בעיר קאלומבוס, אהייא, שוכט"ס!

אחרי דשו"ט ברגשי יקר, קבלתי מכתבו הנכבד עם מערכת ספרים, וראיתי שהם מחזיקים תוכנים בערך גבוה. – והנה מודיעני שבדעתו להוציא לאור חיבור, מציע קורות ההתפתחות של המצב הנכחי ביהדות האונגארית במאה העברה, עד שהיה לשני מחנות אי־תלויות, והעמדת היהדות החרדית על בסיס חזק וקים, ובלתי ספק היא מטרה נאה. ובפרט שרצונו בזה, להעמיד זכר למר אביו זצ"ל, היה הרב הגאון הצדיק המפורסם מו"ה יעקב גרינוואלד נ"ע, שהיה מפורסם בכל המדינה הישנה וחוצה לה בתורתו ובצדקתו. והיה תלמיד מובהק להגאון מאור־הגולה בעל כ"ס ז"ל. וכן היה חברו של הגאון הצדיק המפורסם בכל קצוי ארץ מו"ה חיים יוסף זאָננענפעלד נ"י, רב וראש לועד־העיר האשכנזי בע"הק ירושלם ת"ו. והנה אוכל לאמר, שהוא דבר ידוע, שאינני נותן הסכמות כלל וכלל, בלי יציאה מן הכלל, מטעמים חזקים וכמוסים עמדי. – אבל זה לא יעכב, שאאוה למעכ"ת נ"י הצלחה שלמה, שיכול מהרה לברך על המוגמר, ויקיים כיבוד־אב וזכוי את הרבים בתואר מצוות חבילות.

והנני בזה דוש"ט אוהבו ומוקירו הנאמן החפץ בהצלחתו

אברהם מ"ש פראנקל.

 

מבוא.    🔗

מצבת־זכרון ספרותית רוצה אני להקים לכבוד אדוני אבי מורי הכ"מ. רַבת חשבתי דרכי, מה אדפיס לכבודו, וסוף סוף גמרתי בלבי, לבלתי הדפיס ספר בפלפול או בדרוש, כי ישנם מחברים גדולים וטובים ממני, אף לא מצאתי לנכון להוציא אורה ולהוסיף עוד ספר בחדושים בעת הזאת ובארץ הזאת.

ויען אשר נלחום נלחם אאמ"ו הכ"מ כל ימי־חייו מלחמת ה' בעד האורטודוקסיא, ובעת הקאָנגרעס הגדול הראשון בארץ־אונגאריא בשנת תרכ"ט (שהחליטו אז ראשי אלפי ישראל לְהִפָרֵד לְהִבָדֵל ולְהֵחָלֵק מן “המתבוללים” ולהעמיד את היהדות החרדית על בסיס חזק וקים) היה אבי זצ"ל תלמיד הגאון בעל שו"ת “כתב סופר” בעיר המעטירה פרעשבורג, – ורבו זה היה רוח־החיה בהקאָנגרעס בעת ההוא ואבי ידע אל־נכון את כל אשר נעשה ונם את הנשמע “מאחורי הפרגוד”, ואני מפיו שמעתי כל עניני הקאָנגרעס ועוד ענינים נכבדים אחרים, – על־כן היה עם לבבי להדפיס הספר הזה לזכרון אבי זצ"ל. ובסוף הספר הדפסתי קונטרס בשם “זכר צדיק”, המכיל קצת דברי המספד, אשר נשאתי עליו בעיר קליבלנד בצרוף ידידי הרב מו"ה מנחם עקשטיין הי"ו, רב דשם, ואספר גם קורות ימי־חייו וקצת מקורות ימי חיי רבותיו, אף אחרות לזכרון מכתבי־תנחומין, אשר קבלתי ממיֻדָעַי אל־הִלָקַח עטרת־ראשי הכ"מ.

ואם־כי עוד בשנת תרפ"א הדפסתי ספרי “מלחמות הדת והאמונה באונגאריא”, אשר נגעתי שם בענין זה, מדוע נחלקו היהודים באונגאריא לשני מחנות, ואם־כי כתבתי על־דבר הענין הזה גם בשאר מקומות במאמרי הרבים, אשר פרסמתי בספרים שונים ובמכתבי־עת הרבה, אבל בספרי זה הבאתי חדשות נכבדות רבות, ואקוה, כי תהיינה לרבים לתועלת. וכן אחשבה למשפט, כי בהוצאת ספרי זה אני עושה דבר, שהשעה צריכה לו פה באמעריקא, כי רבים וכן שלמים חסרו עד־כה ידיעה נכונה וברורה על אדות פלַגות היהודים באונגאריא.

כל מי אשר יקרא את ספרי מהחל ועד כלה יוכח לדעת, כי דבר גדול ונכבד עשו גדולי הדור באונגאריא.¹ כי לפני הִפָרֵד היהודים לפלגותיהם נשמעו בארץ ההיא רק מצה ומריבה, קטטה ומחלוקה בקרבם ובכל קהלה וקהלה השתררו רק מדנים בין אחים גם השתרר ושטנה והתחרות לְהָרַע אכלו לשד חייהם, וביום שנדבר על־דבר בחירת־רבנים או על אשות ענינים הגונעים לעבודת־אלקים בבית־הכנסת, כמעט היה חֶרֶב איש ברעהו, – אבל אחר הֵחָצות העם לשני מחנות לפלגותיהם, מה אנחנו רואים? רואים אנחנו מקהלות יהודים למאות, אשר בצדק יקרא עליהן שם “קהלות אורטודוקסיות”. בקהלות האלה ימצאו בעלי־מקרא ובעלי־משנה ותלמוד, תלמידי־חכמים מצֻינים, בחורים מופלגים ובעלי־בתים פשוטים חרדים על דבר ה', אין פרץ ואין צוחה בתוכם וכולם יעבדו את ה' שכם אחד. – אבל מה תראינה עינינו פה עד אדמת אמעריקא? עינינו רואות קהלות־ישראל נעדרות כל סדר ומשפט, אורטודוקסים, חצי אורטודוקסים, בעלי־ריפורם ונלוזי דרך ה' – בקהלה אחת. ואיש במסלתו ילך ויעבט אורח רעהו… יש אשר חברי הקהלה יתימרו כי “אורטודוקסים” המה, ובתי־הכנסת אשר להם הנהיגו כַמָה מנהגים של בעלי הריפורם. בקהלות הרבה יחוגו חג־קבלת־עול־שמים (קאָנפירמיישען) לנערים ולנערות למלאות להם שלש־עשרה ושתים־עשרה שנה, מנהג זר שאין לו שורש בתורה ולא על רוח־היהדות הָטבע, ואשר הורָה והוגָה רק מלב בעל־הריפורם הקצוני ישראל יעקובזאָהן במדינת אשכנז, מנהג אשר השחית שם את נאות־יעקב ואשר כל אלה שנתחנכו על־ידי יעקובזאָהן עזבו מהר את דת־מורשה. וכן יש בתי־כנסיות, אשר הנהינו בהם, שבליל שבת־קדש נערות זמירות תִתֵנה לפני ארון־הקדש בשפת אנגלית, ואחרי השירה וה\מרה ידבר “הרב”, על־דבר המחזֶה החדש אשר ראה בבית־התיאטרון, ולפני “התקדש” חג ליל־הלדת מחוקק דת־נצרת, ידבר הרב נכבדות “באותו האיש” בבית־התפלה האורטודוקסי, וכדי בזיון וקצף, וזאת הוא עבודת־האלקים בהרבה בתי כנסיות לתפלה, אשר שם “אורטודוקס” יקרא עליהם, ולולא שפת־העלגים הנשמעת על־פי הרב, אשר יפטפט פטפוטי אמרים ללא־תואר וללא־טעם בשפת־המדינה, אשר לא יוכל לדבר בה כן, איש לא יֵדע, כי בָאֵי בית־הכנסת יהודים המה². השומעים לא יבינו דבריו. הזקנים לא יבינו, על אשר לא ידברו שפת־הארץ, והצעירים גם־המה לא יבינו דבריו, על אשר לא יבינו דברי המטיף נלעג־הלשון. ואם הַטֵף יטיף המטיף זשארגאָנית, והיה תחת אשר עליו להשמיע ולְהָבֵן הפנינים היקרים במאמרי חז"ל, יבקש הוא בזדון־לבב מאמרי־חז"ל, אשר המה לזרא לו באשמת אי־ידיעתו, ויכחיש בכל־עֵת התורה הכתובה והמסורה. והשומעים דבריו, אשר רבם לא יבינו התוכן, יניעו ראש ואמרו, התירו הרבנים את הדבר, והכל שרוי והכל כשר… וכה יַרעילו את העם בדבריהם ובלהטיהם, כי אמנם רק בידי הרבנים צפונות כל עתותֵי היהדות. פעולת הרבנים תראה על קהלותיהם, אם פעולת רב ירא וחרד, ואם פעולת רב מהרס הבנין הקדוש שעמלו בוניו בו. והמצב המעציב הזה נראה בקהלות אורטודוקסיות, כי לא אדבר פה מקהלות בעלי־ריפורם או חצי־רפורם.

ומה־טוב יהיה איפא, אם גדולי ישראל החרדים בעלי אגודת־הרבנים האורטודוקסים באמעריקא וקנדה יחגרו מתניהם וינסו גם־הם, לקשר את הקהלות בשם “קהלות אורטודוקסיות” ולעשות אותן אגֻדה אחת ולהביא משפט וסדרים בחיי הקהלות פנימה, למען שים חק ומשפט, איזה קהלה תִקָרא בצדק ובמשפט קהלה אורטודוקסית. – והן אמנם לא נכחד ממני, כי עבודה כבדה היא העבודה הזאת, כי הלא מודעת זאת בכל הארץ, כי מצב תהו ובהו שורר על אדמת ארצות־הברית בעניני היהודים, אבל כבר נסו והצליחו, לבער הגלל בכמה ענינים. יתפארו נא איפא עלינו וינסו כחם גם בדבר הזה, ולבי סמוך בטוח, כי אם יתאמצו במרץ הדרוש, יפעלו גדולות לחזק בדקי בית־ישראל, וה' יגמר בעדנו!

המחבר.

 

פרק ראשון.    🔗

מצב התורה באונגריא. הישיבות. הריפורם בברלין. אהרן חארין. המהומה אדותיו.

מלחמת האור עם החשך. הגאון בעל ח"ס. ר' משה מינץ. המבקרים.

אחת הסגולות היקרות, אשר נשארו לנו בחסדי ה' זה אלפים שנה, הִנֵה הִנָן הישיבות הגדולות, אשר הרביצו בהן גדולי ישראל תורה ברבים.

כאשר הופיע רבן יוחנן בן־זכאי לפני אספיונוס הרשע בעת עמדו בחרבו השלופה נטויה על ירושלם, וישא חן וחסד לפניו וידבר אליו טובות לאמר: שְׁאַל מה אתן לך ואמלא שאלתך כרגע, – ידע בַעַל בעמיו זה היטב, כי אף אם ינגח השונא באֵילי־הברזל את חומות האבנים אשר סביב עיר־הקדש וישים אותן מעי־מפלה, יכולים לבנות איתן מחדש על־ידי “יבנה וחכמיה”, – אשר על־כן גמר בלבו לבקש מהמושל העריץ: “תן לי יבנה וחכמיה!”

ויבנה וחכמיה, ישיבתו הגדולה של רבן יוחנן בן־זכאי, היתה הנשק היותר־טוב לישראל, הנשק הכי־בטוח; כי הן אמנם נפלה עיר־הבירה ביד צר והמקדש היה לשרפה מַאכלת אש, הן אמנם העבידו שוביהם את ישראל עבודת פרך, או מכָרום ממכרת־עבד בשוקי הערים הגדולות ובחורי עמנו נועדו לצעוד לפני מרכבת־הנצחון למרבה תפארת מנצחיהם, – בכל זאת לא יכלו כל התלאות אשר מצאוהו לשבור את רוחו בקרבו ולעכר זַכות נפשו, כי – “יבנה וחכמיה” היתה לו לטל של תחיה, צרי־מרפא ללבו הנפצע ורפאות־תעלה לנפשו הנדכאה המקוננת על שברה הגדול כים!…

ובכלי־נשק הזה נשק־הרוח נלחמים אנחנו זה קרוב לאלפַים שנה, נלחמנו וגם יכולנו עד היום הזה! הישיבות בארץ־ישראל והישיבות בבבל נהיו מוסַד מוסָד לקיומנו בגלותנו, וכמו כן אחרי חתימת התלמוד שמשו חכמים בישיבה לפני רבנן סבוראי, תקיפי קמאי, הגאונים, הראשונים והאחרונים, ומאז ועד היום הזה התמכר עם־ישראל כֻלו לעבודת־הלב והמוח ובית־המדרש היה לו למקור־חיים. – התלמוד היה לו לאומן־פדגוג, למחנך, למדריך ולמורה, התלמוד היה לו לשומר תורת־האדם ונעם המדות, ובזה נתחזקו חיי־הדת והמוסר, והוא שעמד לנו להחזיק מעמד לבל נאבד בגויים כיום הזה.

ובפנה הזאת זכתה ארץ אונגאריא במדה גדושה. רבני ארץ־אונגריא רֻבם ככֻלם להבת אש־התשוקה בערה בקרבם, להשפיע לזולתם בחכמתם. כמעט כל רב ורב בארץ ההיא תפש ישיבה, אשר נאספו שמה עדרים עדרים עדרי צאן־קדשים בחורים למודי ה', התורה ברחובות תתן קולה, הומיה בראש חוצות, ומבתי הישיבות הגדולות יצאה תורה ויראת־שמים, מינייהו מלכי, מינייהו אפרכי, ולא נראה כמעט בכל העולם חזון קבוץ גדול מתלמידי ישיבות כמו בארץ אוננריא.

אמת מה נהדרו רבניה העומדים על המשמר יומם ולילה, לנחותם הדרך ילכו בה, בהלכה והוראה, ולפלס להם נתיבות יראה ומוסר שדי, שיהיו נוחים לשמים ולבריות, ומִפְעָלָם זה פעלו ברוב עמל ויגיעה – לשם שמים!

אבל גם התלמידים שומעי־הלקח הצטיינו מאד, איש על דגלו לאותותם. שטף מים הזֵדונים: העוני, המחסור והלחץ לא יכול לכבות אש אהבת־התורה בלב התלמידים וכל רוח סועה וסער לא יעצרם מלשקוד על דלתי בית־המדרש יומם ולילה, לא רעבים ללחם ולא צמאים למים, כי־אם לשמוע דבר ה', ומרביתם עסקו בתורה באין לחם לאכול ובגד ללבוש ובחסר־כל, אבל גופתם לא תרגיש כאב וצער, כי כל מטרתם היתה להרגיע תשוקת נפשם ולהשביעה עונג־שמים.

גודל אהבת התלמיד לרבו לא יאֻמן כי יסֻפר. התלמיד התבונן אל כל, צעדי רבו ועל שרשי תהלוכותיו יתחקה בעין־פקוחה, אָרחו ורבעו, שבתו, וקימו עמדו ומהלכו ישמור ובצמא ישתה את דבריו.

ובעלי־הבתים בכל מקומות מושבותם גם־המה החזיקו בבחורי הישיבות כיד ה' הטובה עליהם, ויכבדום בכל אותות־הכבוד ונזהרו עד־מאד בבני העניים האלה, שמהם תצא תורה, ובשמחה וחדות־נפש תמכו הנהי ברכי דרבנן דכשלי. אשרי העם שככה לו!

* * *

היהודים התישבו בארץ אונגריא לפני אלף שנים. בימים הראשונים נהנו מכל זכיות־המדינה, כי בימים ההם היו בין אזרחי־הארץ הנוצרים הרבה עובדי־אלילים, גם בעלי ברית תורת מחמד נמצאו שם במספר רב מאד, לכן נדרשו מלכי ארץ אונגאריא להיות סבלנים בעניני דת ואמונה. גם הנוצרים בעצמם לא החזיקו עוד באמונתם החדשה, והתורה הקתולית היתה עוד רופפת בידם. בגלל הדבר הזה עמדו כל בני ארץ אונגאריא לעזרת היהודים בעת “מסעי־הצלב”. שלש פעמים נִסו בני מסעי־הצלב לבוא לאונגאריא, ובכל פעם היתה תבוסתם שלמה. בראשונה התנפלו עליהם בעיר נייטרא, ויעשו בהם הרג רב, והנשארים נסו על נפשם, כי נפלה חרדת־מות עליהם, ולא נשארו שניהם יחדיו, רבים נפלו שבי ויתנום בני אונגאריא לעבדים, וגמולם הושב בראשם. וכן היה גורל המחנה אשר להכומר גוטשלק, גם המה נהרגו כולם בעיר מושון, וכן כאשר בא השודד אמיכל בחיל כבד מאד, כמאתים אלף איש, לגבול ארץ אונגריא, והודיע גלוי, כי אין רצונו לפגוע בנוצרים לרעה, רק מגמתו לשלול שלל מהיהודים, אסף המלך קלמן את חילו על־יד העיר מושון להגן על ארצו, ותהי מלחמה קשה בין צבאות נוסעי־הצלב ובין חיל האוננרים, וסוף סוף גברו האונגרים ויכו בהם מכה רבה מאד.

היהודים החזיקו חכירת בתי־יציקת־המטבעות, גם היו חוכרי המלח, ומניות המדינה ויתר המסים. ורבים מהם היו גם בעלי פקודות ונושאי משרות נכבדות בממלכה. המעמד הטוב, שנמצאו בו היהודים במדינות הממלכה, שהיתה נוצרית רק למחצה, היה למורת רוח להאב הקדוש ברומא, ויעמול בכל כחו על־ידי עושי רצונו להרע להם. אבל עד ראשית אלף הששי לא עלתה בידם לפגוע ביהודים לרעה.

ולרגלי הדבר הזה, עקב ישבו שלוים ושקטים על שמריהם, עמדו בדד בלי התיחסות ישרה למאורעות אחיהם בני־ישראל בארצות אחרות, ויתערבו בגויי ארצות פזוריהם וישכחו מהר התורה ומנהגי ישראל. והרב שלהם היה רב, מלמד ושליח צבור, מו"צ וגם שמש הקהלה, ואם־כי פה ושם נמצא רב או חכם באיזה קהלות באונגאריא³, אבל בדרך כלל אי־דעת ללא תורה, וללא חכמה השתררה בגלילות אונגאריא גם השתרר. והרבנים מתי־מספר פחדו פחד, כי ברבות הימים ישכחו כלה גם את מנהגי ישראל, ויתנו עיניהם בהרב ר' אייזיק טירנא, שהיה רב בכמה קהלות באונגאריא, שיחבר ספר מנהגים⁴. ר' אייזיק טירנא, אשר היה באונגאריא בשנת ה' אלפים ק"ע, נתן את לבו לסדר מנהגי ישראל וידפיס ספרו בשם “מנהגים”, ובמר נפשו הוא כותב בהקדמתו: “נתמעטו הלומדים ותלמידי־חכמים בעוה”ר, אספו אנשי אמונה ותורה, עד שראיתי ישוב או קהלה, שלא נמצא בהן שנים או שלשה אנשים היודעים אמִתַת מנהגי העיר, ואנכי הצעיר אייזיק כתבתי מנהגי מדינתנו הגר".

במעמד כזה היתה מדינת אונגאריא עד תחלת מאה החמשית לאלף הששי, והודות לה', כי אז דרך כוכב מאיר בשמי היהדות, אשר האיר מאפל הבערות בנוגה ברק זרחו, והרביץ תורה בארצו, ה"ה הגאון ר' אפרים הכהן מווילנא⁵, אשר נתקבל לרב בעיר אָפען (כעת חלק העיר בודאפעשט), שהיתה אז קהלה גדולה ומפורסמת.

הישיבה הראשונה בארצנו היתה לפי זה בעיר אפען, וראש הישיבה היה הגאון ר' אפרים הכהן, מחבר ספר שו"ת “שערי אפרים”. הוא עם חתנו הרב ר' יצחק שולהויף הרביצו תורה כמה שנים. הרב ר' אפרים זכה לראות את עירו על פסגת מרומי ההצלחה, ובצדק כתב בספרו שו"ת שערי אפרים ס"ג: “קהל אפען הם מסוימים ומפורסמים בכל הארצות והמה מאחת הקהלות החשובות אשר המה בכל תפוצות ישראל”.⁶ הרב ר' אפרים למד תורה ברבים מדי יום ביומו, וחתנו למד עם בעלי־הבתים בכל לילה בלילה, ובליל החמישי כל הלילה, הלא כה דבריו בקינתו על חרבן אפען⁷: “הנה זה כמה שנים אשר למדתי בכל לילה וכו' ובליל ה' כל הלילה עד הבקר לומדי תורה וכו' קרוב לשלשים בעה”ב, ולמדתי עמהם תנ"ך, משניות, אגדה ומדרש, וכאשר הגיע זמן עלות השחר למדנו זוהר, ואח"כ התאספו עוד אחדים, חתנים ובעלי בתים אשר מקרוב נשאו נשים, ולקחו להם עוד חכם אחד והמה למדו כל הלילה עד הבקר בליל ב'", אבל לא ארכו הימים ושוד ושבר באה על העיר, מלחמה עזה וקשה פרצה לפני העיר בין צבאות התוגרמים עם חיל הקיסר אוסטריא, והעיר אפען נחרבה כולה, חכמיה וגדוליה נהרגו או הלכו שבי לפני צר. ואז נשארה הארץ עזובה, בלי מורה ומדריך, חסרה אז איש השלֵם אשר יהיה בכחו להשפיע על העם, עד אשר קם הרב ר' שמשון ווערטהיימער שהיה רב הכולל על כל מדינת אונגאריא, והוא יגע מאד לרומם קרן התורה בארצנו, ומימיו התחילה תקופה חדשה בארץ אונגאריא.

הגאון ר' שמשון ווערטהיימער היה גאון וטפסר ושתדלן מפורסם, והעיד עליו הגאון “חות יאיר” בראש ההסכמה, שלקח על ספרו מהגאון ר' שמשון עם להקת גאונים מפורסמים, והעיד עליו כדברים האלה: “ובאמת נאמר, כי מימות רב אשי עדיין לא נמצא תורה וגדולה במקום אחד דוגמתו, כי אין חקר לתבונתו ועל ידי השתדלותו ביה קיר”ה ימצא חופש כל איש מצוק ומר נפש".

וכאשר נתקבל לרב הכולל על כל ארץ אונגאריא, טרח והביא הרבה גאונים לאונגאריא והוא תמכם מכספו כיד ה' הטובה עליו, והמה התחילו להרביץ תורה בארץ. וביותר הצטיין בהרבצת תורה גאון ר' מאיר אייזנשטדט, מחבר שאלות ותשובות “פנים מאירות” בכמה חלקים, אשר הגאון ר' שמשון הביאו לק"ק אייזנשטדט.

הרב ר מאיר החל להעלות נר התורה, ויחשף זרועו ויפזר את ענני החשך, ויסול דרך חדש ויתן נתיבות לא נודעו זה הרבה שנים – מיום שנחרב אפען – באונגאריא. אליו נקבצו באו בחורים שואפי־דעת, וירביצם על מעינות התורה. ובכן ירה בארצנו אבן־פנה לתורה ולתעודה, ויטע עץ הדעת לגאון ולתפארת וייף בגדלו. ויעש פרי תנובה להרהיב עץ בישיבתו הגדולה של תלמידים רבים בחורי חמד מכל אפסים. הוא היה האור הגדול, אשר התחיל להאיר חשיכת ארצנו ולמן העת ההיא ומעלה לא פסקה התורה באונגאריא עד היום הזה.

הגאון בעל פנים מאירות יספר בהקדמתו לספר על בב"ק: “באייזנשטדט מצאתי אהלים נטוים לשבח ולומדים חריפי לב. וגם החזיקו לי אלופי הקהל ישיבה תמידין כסדרן תלמידים בחורי חמד המקשיבים לקולי, ולנתי עמהם בעומקה של הלכה” וכו'. שם למד אצלו גם הגאון רבינו יונתן אייבשיטץ⁸ והגאון מו"ה ירמיה אבד"ק סנטוב⁹ ועוד אחרים. אחרי מות הגאון מהר"ם א"ש בעל פנים מאירות, הרביצו תורה הגאונים ר' מאיר ברבי בפרעשבורג, ור' אלעזר קליר מחבר ספרי אור חדש על פסחים וקדושין אשר ספריו יתנו עדיהן, כי המחבר היה אחד מגאוני הדור ההוא והרביץ תורה ברעכניץ. וכן תפשו ישיבה גדולה במטרסדארף הגאון ר' ירמיה הנזכר לעיל ובנו הגאון מו"ה יואב ז"ל¹⁰. וישיבה מפוארה היתה בפרעשבורג תחת הגאון האדיר ר' משולם טיסמיניץ זצ"ל. ובשנת תק"ע כבר היו ישיבות גדולות הרבה בארצנו, ומספר התלמידים עלה אז לאיזה אלפים.

וכל קהלה שקבלה רב בימים ההם, התחייבה מראש בעת הקבלה להחזיק ישיבה. הבחורים הגדולים המוסמכים, או אלה שעמדו לפני סמיכתם, היו נקראים “שבתות בחורים”, ואלה אכלו לחם חֻקם כמה שבועות בבית נגיד אחד בכבוד גדול, ושאר הבחורים אכלו יום יום אצל בעל־בית אחר. ובכל שטרי־הרבנות מימים ההם אנו מוצאים הפרטים האלה בפרוטרוט. הקהלה התחייבה את עצמה למשל, להחזיק עשרים שבתות־בחורים, ומאה בחורים פשוטים, או פחות או יותר.

בפרעשבורג היתה אז ישיבה גדולה ומפוארה, מספר התלמידים עלה בכל זמן וזמן (חצי שנה) לכמה מאות. ראש הישיבה הנאון האדיר “חתם סופר” השפיע בכחו הכביר על תלמידיו. וכמו כן היתה ישיבה גדולה באפען תחת השגחת הגאון ר' מישה מינץ, מחבר שו"ת “מהר”ם מינץ". בסנטוב הרביץ תורה הגאון ר' אלעזר רוקח, מחבר שו"ת “שמן רוקח” כמה חלקים. באונגוואר הרביץ תורה הגאון ר' צבי העללער, המפורסם בספרו “טיב גטין”. ביארמאט החזיק ישיבה הגאון ר' וואלף באסקאוויץ, המפורסם בספרו “סדר משנה”, ביאור על הרמב"ם. הגאון ר' דוד דייטש, המפורסם בספרו “אוהל דוד” על ש"ס החזיק ישיבה גדולה בוואנגיישטאדטיל, וכן הגאון ר' קאפיל חריף בווערבוי, המפורסם בספרו חדושי יעב"ץ על חולין, החזיק ישיבה גדולה, ועוד ישיבות גדולות וקטנות אשר החזיקו כמעט כל הרבנים איש איש בקהלתו.

ובכן זכתה אונגאריא, שבמשך מאה שנה היתה ארצה למרכז התורה ולממלכה אמתית בתוך ממלכת ארץ אונגאריא, ממלכה עם סדר הגון ומשטר נכון. התורה היתה קו־המדה לחייהם הפנימים והחיצונים ליהודים הַנְחִתִים בה, ובה נסתכלו ובראו את עולמם, מורי התורה היו מורי העם ומנהיגיו יחד ועולמם הרוחני היה מתמתח והולך. אבל פתאום לפתע התחולל סער מירכתי צפון עליהם, ויאחז בפנות המגדל שעמלו בוניו בו, וכמעט הפכו למעי־מפלה. הסער הזה היתה “השכלת ברלין” והשפעתה.

באשכנז פרצה בראשונה מלחמת הדת והאמונה. תלמידי החכם ר' משה מענדלזוהן, בחורים צעירים לימים שלא נתבשלו עוד כל צרכם, הוציאו את שבט ההנהלה מידי הזקנים בחזקה, ויקימו להטיף לעמם לקח חדש. רוח חדשה עברה על בני־הנעורים ההם, וכמו על־פי ברית כרותה ביניהם מראש הניחו כולם כאיש אחד את ספר־התורה מידיהם, ויתנו כתף סוררת, ולאט לאט, והנה מהפכה גדולה בכל מדינות אשכנז, ההשכלה החדשה גברה על הדת ותפרוץ חומותיה. בתי־המדרש נחרבו, ויגרשו את השפה הקדושה מבית־הספר, והעם חדל להבין את אשר יבטא בשפתיו בהתפללו, ואחרי כן קמו לגרש את השפה הקדושה גם מבית התפלה. הרבנים הגדולים הלכו וכלו, ולאט לאט נתק החוט שבו נקשרה נפש העם אל אלפי דורות אבותיו, ועל־ידי זה חדלו להבין את הרוח, אשר החיה אותם באלפי־שנות נדודיו, הסירו את אדר הקודש, ובמים הזדונים שטפו את הדת והאמונה מעליהם…

בראש הפוקרים האלה באשכנז עמד האיש ישראל יאקובזוהן. ותהי ראשית מעשהו בבית־הכנסת בעיר קאסעל, הוא הסיר שם כל מנהגי היהדות מגבירה והנהיג תחתם מנהגים מבית־תפלת הנוצרים, וחנוכת ההיכל, אשר בנה אחרי כן מכספו, הוחגה ברוב פאר, ואורחים הנוצרים היו הרבה יתר מיהודים. פעמוני המגדל צלצלו, ובאותה שעה שמעו הנאספים נהמת האורגל, ותֵרב שמחת יאקובזוהן, כי כהן נוצרי מהלברשטדט קלס אותו בחרוזים בכל־לב. יאקובזוהן, אשר כל תאות נפשו היתה להתפרסם ולעמוד בראש ומגמת־פניו רק לחקות את מנהגי הנוצרים בכל דבר למען למצוא חן בעיניהם, השתמש בתחבולות נמבזות להפיק זממו לדמות לנוצרים! וכהן נוצרי אחד קרא עליו בל־לב: “אחד מנכדי אהרן הולך אחוז־יד ביד עם בני דת רומא ואויגסבורג”. גם הנהיג הוא מנהג קבלת־עול־שמים (קאנפארמעשען) לנערים ולנערות בהגיעם לימי בגרות. וכל אלה אשר קבלו אז עול־שמים (קאנפארמעשען) עליהם, נשתמדו ויצאו מכלל ישראל. (ולדאבוננו יעשו כן גם עתה בהרבה בתי־כנסיות באמעריקא הנקראים ארטדקסים, להתדמות לבעלי־הריפורם…)

וכמעט בכל קהלה וקהלה השתדלו היהודים העשירים והמשכילים, להתרחק מהמון בני אמונתם, למען על־פני כל הקהל הנוצרי יִכָבֵדו ולהשכיחם ככל האפשר את יהדותם, וככה צעדו את הצעד האחרון עד להמרת־דתם.

והאנשים והנשים האלה קלי־הדעת עשו אספות ותקנו נוסח־תפלה חדש בשפת אשכנזית והשביתו זכר ציון וירושלים. ואת יום המנוחה דחו ליום הראשון.

והיראים דאבה נפשם לראות, כי הפרצה בחומת דת מורשה הולכת ומתרחבת מיום ליום, ויהי עצב גדול במחנה ישראל וַיִוָעַצו יחדיו, מה לעשות לרפא את ההרס. בדבר זה הסכימו רבים וכן שלמים יחדיו. אולם בנוגע להאמצעים, אשר אמרו להשתמש בהם, לקרב את המרוחקים, טעו הרבה. רבים השבו למשפט, כי אפשר לקרב את האובדים, אם אך יעשו להם הנחות באמונה ודת, אם יעלימו עיניהם ממעשיהם ולא יתגרו בם. אבל גדולי הדור אשר ידעו היטב, כי לעשות הנחות באמונה אי־אפשר ולהשיבם אל הדת לא יעצרו עוד כח, גדולי הדור חגרו שארית אונם ויפקחו בעין פקוחה לבלתי תֵת המשחית לבוא אל בתיהם, ויעזבו את המערכה וילחמו רק מלחמת־מגן, להגן בעד השארית הנמצאה.

למלחמה הזאת יצאו חוצץ כולם ורוח־גבורה לבשתם בדעתם היטב, כי בתוצאות המלחמה הזאת תלויה תחית ישראל ותורתו הקדושה וילחמו מלחמות ה' בכל עוז.

מה נעימים המה הדברים, אשר קרא אז הגאון התלמודי הנודע, ר' מרדכי בינעט, בחזותו באספקלריא המאירה את העתיד ויקרא להם לאמר: “אל תבטחו על גבורת העת החדשה והמליצות הרמות השגורות על פי בני־יפת”. אבל המה אטמו אזניהם משמוע, וטחו עיניהם מראות את העתיד.

גם באונגאריא נמצאו אז בוגדים כאלה, אשר בעטו בעמם ובדתם. איש בוגד בעמו ובדתו היה מרדכי ווייס מאונגוואר. בתחלה הדפיס איזה מחברות, לתת את התלמוד לשמצה ואחרי כן נגלתה מחשבתו, כי לא רק על התלמוד דבר סרה, כי אם גם בדתו התקלס והשתמד ועזב דתו, ונעשה צורר ישראל.

והשני כגילו הי' המומר והבוגד איש פוחז וריק, אשר עלה אחר־כן לגדולה ויהי למסית, ושמו אליעזר ליבערמאן, בן הרב ר' זאב וואלף רב בהאנינוי, יליד פולין ומורה־צדק בהומאָנא (אונגארן). הוא מכר ידיעותיו בתלמוד בעד בצע כסף, וכאשר ראה, כי הכיס ריק ואין בו, השתמד ויהי למסית.

והשלישי בקושרים היה אהרן חארין, אשר השחית הרבה נפשות מישראל, בספריו ובמאמריו ובדרשותיו, ויהפך את הקערה על פיה.

לרגלי הפושעים האלה התחולל הרעש, בעת שהתעוררו הצעירים בעיר האמבורג עם הנוכל יאקאבזאהן בראש, ליסד בית־תפלה חדש בהשמטת הרבה תפלות, בהשמטת זכר ציון וירושלים, בהעמדת עוגב בהיכל וסדר־תפלה בשפת אשכנז. ולמען הוכיח את הממשלה ואת אלה הפוסחים עוד על שתי הסעפים, כי הסדר החדש שהנהיגו אינו מתנגד ליהדות, השתדלו להשיג תעודות וחוות־דעות הרבנים בענין זה, ויבא יאקובזוהן בברית עם הנוכל ליברמאן והוא נסע בפקודת מפלגת בעלי־הריפורם לחפש “היתרים”. פשפש ומצא איזה רע־בנים, שהסכימו על כל מעשיהם, זר מעשיהם. ואחד מהם הי' אהרן חאָרין.

הרב ר' בצלאל רנשבורג כתב מפראג להרב ר' בנימין וואלף, מחבר “שערי תורה”, רב בווערבא (ח"ס ח"ו צ"א): “אתיתי לחננו, אחרי שזה שנה תמימה הגעתי אגרת מכבוד ש”ב הרב הגאון מוהר"ם רב"ד דק"ק בערלין, שירד שם להשתקע איש פלוני ורב באחת הקהלות במדינת הגר, ודרש תחלה בביה"כ, ועבר על פתחי נדיבים יראים ושלמים, ואחרי רצוי כסף כוסף מהם, התחבר עצמו לכת המבקשים חדשות להתפלל בשפת אשכנזית, ולשיר בכלי עוגב בבית־התפלה החדשה, אשר בנו להם, והתועב הנ"ל בשם ליבר דרש דרש אגדות של דופי לשמצה בקמיהם, ונשתהה שם עשרה חדשים".

וכפי הנראה, פחדו הגאונים, אולי ימצא הנוכל ליברמאן רבנים, אשר יתירו להם במקצת, כי מאָה ר"ט שלם ליברמאן בעד כל “היתר”.

חאָרין השיב בעד המאה ר"ט שקבל: רשות נתונה ביד כל רב לעקור דבר מן התורה לפי רוח הזמן, ומותר להתפלל בשפת אשכנז, ככל אשר שאל ממנו ליברמאן “היתר”.

אמת כי שם חארין לא היה מפורסם לשבח. ידעו בהמבורג, כי היא¹¹ “אדם שדעתו קלה, רחב־פה והשכלה פחותה, וידיעה בינונית בתלמוד, אשר בקוצר דעתו הביע דברי אולת אחת שלש פעמים, עברית, אשכנזית, ואשכנזית באותיות עבריות”. – עכ"ז פחדו ורהו הגאונים בדאגם בעד העתיד, אולי יצליחו הריפורמער והמחלה־המתדבקת תבוא גם לאונגאריא.

ובעת צרה לישראל, בעת אשר האניה, אנית ישרון השבה כמעט להשבר, בעת הצרה הזאת קם והתנשא גבור־החיל נורא הוד, אשר ברוחו הכביר הציל את האניה המטורפת בים הזועף, הלא הוא הגאון ר' משה סופר זצ"ל.

ויקם משה ויתיצב ברגש קודש בפני אויבי ה' ויחרף את נפשו למלחמות מצוה, ויצא חלוץ צועה ברב כח, וילחם את מלהמות עמו ודתו הקדושה, וכלי־נשקו אשר בו הכה על קדקד זעומי ה', היה – התורה!…

הרב ר' משה סופר היה האיש שהשעה היתה צריכה לו, ואנו רואים בדברי־ימי עמנו, כי כמעט בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה ישגיח ה' ממרום על היהדות שעמודי ביתה לא ימוטו. כאשר נִשָא עינינו אל הימים האלה ונסב מבטנו לאחור על העת אשר בה באה תורת ישראל עד המשבר, ובנים אשר נתהפכו לבנים כחשים קמו עליה מכל עבר לחלל נזרה, כאשר נתבונן על ימי האופל והמצוקה, אשר קמו אויבים חזקי־מצח ועזי־נפש על תורת ה' ויאמרו לערות אותה עד היסוד, הלא המה מעריצי ההשכלה, אשר יצאה מבטן קלי־הדעת ואשר סופם, בדרכם על סף השמד, הוכיח על תחלתם, – אז אנו רואים, כי ההשגחה העליונה העמידה את הגאון ח"ס באותו הדור, למען הצל את שארית הפליטה.

בעלי הריפורם בהמבורג, אשר פנו אל ליברמן שימציא להם “היתרים” מרבנים, שמחו מאד בעת מסר להם המחבר את הספר “נוגה צדק”, ובו ד' פסקים מרבנים, כי הריפורם כשר וישר, ושלמו לו במיטב כספם בעד זה. אבל איך נבהלו, בעת ראו הספר “אלה דברי הברית”, אשר גדולי ישראל גאוני הדור, ארבעים במספר, נתנו בו פסק לאסור, ואז נוכחו לדעת, כי עשו עסק עם אנשי־מרמה וקלי־הדעת. המה ראו, כי הגאון ר' יעקב מליסא, מחבר חות־דעת ונתיבות המשפט, העיד, כי “ליברמן בעת היה בפוזנא שחק בקלפים וקוביאות רוב הלילות שהיה שם”. ושארי גדולי הדור העידו, כי המה חצופים ובורים וכופרים. אז נפקחו עיניהם לראות כי איש פוחז התל בהם וכל “ההיתרים” אינם שוים כלום.

הן אמנם ליברמן השיב להם, כי הוא יחבר ספר להראות לכל העולם, כי כֻלם טעו בהלכה וכי אתו הצדק, אבל כמובן לא חבר ספר כזה, ולאט לאט נגלתה נבלותו לעיני השמש, ואנשי המבורג חדלו מתת לו כסף יותר.

בבית אוצר־הספרים דקהל ווינא מצאתי מכתבו של הנוכל ליברמן, אשר כתב איזה ימים לפני עזבו את דתו ומתוכן מכתבו זה נוכל לשפוט משרים על תכונת נפשו. בעת אשר עמד כבר ברגל אחת על סף השמד, עוד החציף לכתוב מכתב מלא עזות, וזה לשונו:

“בראשונה אודיע לידידי רום מעלתו יחי' שזה לי ארבעה חדשים, אשר שבתי בשלום אל מאהבי היקרים בברלין יחיו ומצאתי את לבבם כאז כן עתה באמנה אתי. האח, מה טוב ומה נעים, גור בחבורת נבונים, שבת עם אנשי מדע, דורשי חכמה שומרי תושיה. מה נעמה לי חברתם היקרה, זה ארבעה חדשים גז חוש עפו כיום אתמול חלפו למו, בה”כ החדש בברלין, שני לו בהמבורג, כשתילי זיתים יפריחו, לא אפונה שכבר הגיע לרו"מ יחי' הספר הגדול והקדוש דברי הברית, או דברי בורות, ולאחר אשר עבר ידידי בין בתריו, יגיד נא בצדק: הראה מימיו בנין גבורים כזה. ואולי הוא בגין דור הפלגה, מי זמם לשמוע בימינו אלה עוד דברי תהפוכות ורוח כאלה, מי האמין עת יפיפיה כזאת, אשר הסירה מעטה אופל נעוריה, חתולות מחשכי עלומיה, ותלבש מלכות ותוליד עוד ילד־חשוכים אין־אֶיָל, מחברת ערפל כזה? חי נפשי, לא אוכל עבור בו שתים או שלש דלתות, מבלי הִמָלֵא פי שחוק על חלומותיהם ועל דבריהם, ועולה על כולנה לשונם העליג והנשחת. מידי קראו דבריהם, לא אחשוך מפניהם, איך נדמו בעיני להקת משוגעים, או וַעַד־שכורים, זאת פרי שלשה דיינו גזירות בעיר המבורג, אנשים רקים ובוערים, בורים וע"ה, אשר פירוש משנה אחת לא ידעו, המה למען הגדל שמם הרעישו את כל הגולה, בשאט נפשם הרימו קול יללת תנים ובנות־יענה לתבל מרחקים להזעק כל חברת המון הסכלים. מי פתי יסור הנה, איש חצוצרות מקלו וילקוטו בידו, לרדוף אחרי הקורא בהרים על הבלי חזיוני לילה על קרבם המלא, ובטנם הנפוח, כי נשאו עידי זוהם על ראשיהם, הציתו כל הגולה כבמדורת אש. אולם עוד חזון למועד.

הנה ימים באים, ויגלה שפלותן ונבלותן לעיני השמש וידע כל איש ישראל, כי לא לבד מתי הפלגה המה, אשר בלל ה' את שפתם, כזוחלי עפר לא ידעון לשון. אף גם את התלמוד והפוסקיס ז"ל, אשר המה מתהללים בו כאילים ירקדון, לא ידעו ולא יבינו, כנראה בכל דף מדבריהם המשובשים והמבולבלים, אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ולא יאחר".

ביום כ"ד לחודש דצמבר, ערב חג של הנוצרים, בִשֵר הכומר עהרליך מברלין את כל העולם, כי הרב היותר גדול ליהודים: אליעזר ליברמן, בא בברית הדת הקתולית, ונטבל כדינו.

אהרן חארין לא היה טוב ממנו, אם כי הוא בעצמו לא השתמד. אבל מרבית ביתו השתמדו, ויצאו מכלל ישראל. הוא נתקבל שם מקודם למורה בבית הספר ולסופר העדה. ועל ידי תחבלותיו ומזמותיו הצליח מעשה שטן, ונתקבל שמה לרב. וכל מחשבותיו הי' להפך הקערה על פיה ולהרס עמודי הדת. פעם אחת אמר בפומבי בבית־הכנסת שלו, הקדמונים וחכז"ל שוטים היו, והחמירו יותר מדאי, ושלא כהוגן עשו, ואם המה עשו שטות, אף אני אעשה כשטותם? (ח"ס ח"ו פ"ט.), וכהנה רבות, עד כי רוב קהלתו באו לפני הגאון ר' משה מינץ, אחד מראשי גאוני הדור באונגאריא, ובבכי ותחנונים בקשו מלפניו, שיצילם מהמין הזה, כי לא יכלו נשוא המון דרשותיו, אשר כל דבריו רעל ומות, אבל הגאון ר"מ מינץ הכיר בו ובהלך־נפשו, שאם יקנסו אותו, או אם יעבירהו מרבנותו, אז יקדיח תבשילו ברבים ויצֵא מן הדת לגמרי.

דעת הגאון חתם סופר היה אז, להרחיקו לגמרי מגבול ישראל, “כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו, ויהי' עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול”, וזה לשונו בחתם סופר, חלק ששי סי' פ"ט: “ואלו הי' דינם מסור בידינו, היתה דעתי להפרישם מעל גבולנו, ולא יותן מבנותינו לבניהם ומבנותיהם לבנינו, כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתריהו” וכו' עיי"ש. אבל הגאונים, כנראה, לא הסכימו אז, כי פחדו, אולי יעזבו את דתם, וילשינו בגלוי על עם ישראל. וכאשר ראה החתם סופר את הספר “נוגה הצדק” ומכתבו של חארין שמה וגודל עזותו בהסכמתו שכתב: “מי גרם לדם ישראל הנשפך כמים, בימי הקדמונים, לא ה' פעל כל זאת חלילה, רק מנהגינו סכלותנו אשר ענו בנו, ושלא הרגילו העם להתפלל בשלום ארצם ומלכם”, אשר דברים כמתלהמים כאלה ראוים המה בפי שונא ישראל ולא לרב היושב על כסא הוראה, – ענה לו הגאון חתם סופר בסטירה חדה: “אם יש לו להתרעם, יתרעם על מי שעשאו ישראל”, והן אמנם מתחלה רצו הגאונים לעבור בשתיקה על כל הדברים, וגלה את מר לבבו אל אחד מידידיו הנאמנים, הגאון ר' משה מינץ ז"ל, וז"ל: “מקודם הסתרתי הדבר, ולא גליתי לשום אדם מעלליהם, וטעמי בזה, כי כל זמן אשר אנחנו יושבים פה בשלום, נוכל ללחום מלחמות ה' במעוז להורות חצים למרחוק לעזרת ה' בגבורים, מה שאין כן אם יפורסם הדבר. הנה בעוה”ר בעתים הללו אין כרם בלא קוצים, ונתעורר עלינו מדנים בגלילותינו וגבולנו, ויהי המלחמה פנים ואחור, ואעפ"י שבכ"ז לא נירא ולא נחת, כי מלחמת ה' אנו לוחמים, ואלף וכיוצא בו יאבדו, ועוקץ אחד ממנהגי ישראל לא יזוזו ממקומם, מ"מ מה דאפשר למעט בניסא עדיף…"

אבל כאשר ראה הגח"ס מעללי חארין, ובכמה קהלות באונגאריא עמדו אנשים קלי־הדעת ויבשרו ברבים, כי הרבנים התירו כמה אסורים, אז פסק ואמר, כי אין עוד תקנה רק להרחיקו מגבול ישראל.

על־פי הסכמת גאוני הדור ערך הגאון ר' משה מינץ מכתב לחארין, בתור התראה אחרונה, הגם כי כל מעשיו עד היום היו להזיק לתורתנו, וכל גדולי הדור רוצים להרחיקו מגבול ישראל, כי כעת כבר נתמלאה הסאה וקשה כח הסבל. ואם לא יבטל דבריו שכתב להמבורג, אזי יצטרפו כל גאוני הדור, להדיחו לגמרי ולהבדילו מכלל ישראל. ואלה המה דברי הגאון ר"מ מינץ:

“…הרבנים הגדולים בארץ לבשו קנאת ה' לאסור אסור על נפשו, לא ידין ולא יורה, ולא יקרא בשם מורה, כי אם יחזור לאומנתו אשר אומן בה מלאכת נארמאל, לְלַמֵד נערי בני ישראל כתבי־העמים ולשונם, כאשר כן שמש העבודה זו בעת בא העירה, ועל ידי תחבולותיו ומרמותיו הצליח מעשי שטן, והיה פאר חבוש על ראשו, לשמש בכתר הרבנות, לפתות לב בני אדם, בפטוטי דברים ושיחה יתירה. וגם אני נקראתי לבוא עמהם, ולהיות ידי עמם במלאכה זו, ולכתוב לבני קהלתו לעשות כזאת וכזאת. ואמנם כשאני לעצמי חשבתי למשפט ואמרתי, כתר לן זעיר, עד אשמע דבריו, אולי ישוב ונחם על רעתו, ואראה להוכיחו על פניו, ואליו אשים דברתי: אמור נא, מי שמך שופט בארץ לחקוק חקים כאלה נגד כל מנהגי ישראל? התאמר, אלקים ושופט אתה? ספר נא לי את כל הגדולות אשר עשה? אם בחבוריו אשר על פני תבל וחוצות? מלבד שכבר רגנו כל גדולי ישראל ששמץ מינות נזרקה מפיו, כאשר גם עתה, הציבו ציונים לעיין בהם בכמה מקומות, וימצא הדבר מפורש. וכאשר נודע בעת שהיתה אספה בפעסט אצל הנגיד מו”ה אליהו מאאר¹² בעת שיצא מהדפוס, והיו שם כמה רבנים וחכמים גדולים, וכולם כאחד בקשו שיהי' טעון שרפה, ככל שארי ספרי מינות, ואולם אנכי כאשר ראיתי שם דבריו, ולא בחר לשון ערומים, עכ"ז כאשר ראיתי, שכל דבריו שם המה דברי איזה מחברים אשר הריק מכלי אל כלי, וקליפתם אכל כזבוב הנופל במקום הצרעת, ומה שחידש יטול מה שחדש, כי אין בו לא חכמה ולא מלאכה, כ"א להג הרבה אשר צעירים ישחקו עליו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל גבול ישראל, דברי הבלים כאלה, ולא אביתי שמוע אליהם, החרשתי, אחר זה נתגלה חרפתו, בתוך קהל עדתו, ונתעבר הריב עד שאלצוהו בני קהלתו לעמוד לפני למשפט, וכאשר באו הנה אספתי מלוא הרועים ב"ד הרבנים, וגם רבנים ממקומות אחרות, ומובחרי העדה דפה, ובעת הזאת עלה בהסכמה לעבור לפניו תער השכירה, ולהפשיט מעליו אדר היקר שם הרבנות. אשר כן בקשו גם כן אנשי קהלתו את כבודו לעקר, גם את הראש והזקן תספה להכרית מאתו זנב, ומורה שקר לא יבוא העיר, ולא יורה שם חץ לשונו בדרשות של דופי ומינות, כאשר העידו זאת בפני אספה פה מובחרי עדת קהלתו, והמה דברים שנתנו בחשאי, ולא ניתן לכתוב. ואולם אני נשארתי לבדי, ואין איש עמדי להפוך בזכותו, עד שהפרתי ונדחתי אותם בזה, שלא יעשה לו שום דבה, כי אם נחרוץ משפטו שלא יורה שם בלתי מורה אחר היודע טוב ההוראה וי"ש, כאשר גזר דינו מונח פה בארכיוו קפו"מ דפה. אחר זמן נתעורר עליו הריב, עד שרבו המובהק הגאון מו"ה ירמיה¹³ כתב אלי להחרימו וכו'. גם מזאת לא רציתי לשמוע אליהם, מטעם המלך מלכו של עולם, אשר היה כמוס עמדי, ועפ"י חז"ל: לעולם תהא שמאל וכו' ולא כאלישע וכו' ולא כר"י בן פרחי', וכ"פ שמעתי מעשיו המקולקלים, אשר ישיחו בו יושבי שער. ולא טובה השמועה וכו' וכו' ואמרתי אודה עלי פשעי, כי אנכי חזקתי זרועותיו, ואלי יחשבו הרעה הזאת. ואולם בעת הזאת אני רואה, שהוא לאבן נגף ולצור מכשול לכלל אמונתו הישראלית, והוא טהור בעיניו, ואף שעדיין מצואתו לא רוחץ, ומוליך על כל בני שחץ, לא יכולתי להתאפק ולאמר נואש לדברי הרבנים הגדולים גאוני הזמן, אשר עוררו אותי: מה לך נרדם, החלץ חושים, והאדמה לא תֵשָם. אם אתאפק ואחרוש, וחוששני מחטאת, פן תפשה המספחת, לכן איעצך ויהי אלקים עמך, חזור חזור נא מדבריך הראשונים אשר אמרת בספר הנ"ל, יכתוב נא בחרט אנוש הדברים האלה במכתב לאמר, כי שגית בזה מכמה טעמים, הא' מה שנתנו מגרעת בנוסח תפלתם, מבלי להתפלל על התמורה ועל הגאולה, ואף גם שארי הדברים, ורבו עליו רבותיו, ובטלה דעתו נגדם וכו' וכו'. ואם יאבה וישמע לעצתי, אז בטוב יבלה ימיו, ולא יהי' לשמצה בקמיו, ולא יזכרו ולא יפקדו עונותיו. ואם ישמע לדברנו הנ"ל, אזי אחדש כלילת אהבתי ושלום יהי' לו. ואתה שלום וביתך וכל אשר לך שלום. כנפשו ונפש אוהבו מאז… משה מינץ מבראד".

וחארין בטל דעתו ויקבל את דברי הרבנים הגאונים וכתב: “ואומר אני בפרסום, שכל דברי באגרת קנאת האמת, אשר נדפס בספר נוגה צדק, בטלים ומבוטלים, ובר מן דין לא אדון אנכי בדבר, ולהורות חוץ לעירי, וחכמי ישראל גאוני הזמן להם המשפט, ודעתי כנגד דעתם כאין וכאפס נחשבו” (ח"ס ח"ו צ"ד). ואם כי לפי שעה קבלו התנצלותו, אבל הגאון ח"ס במכתבו להגאון ר' עקיבא איגר כתב: “ואני אומר, אחר שהודה תירם ותשרף זאת ההודאה, עם שאר ספרי קוסמיו ותכסהו בושה עלומיו, ומכל מקום טוב לפרסם זאת בברלין והמבורג, אולי יהי להם לעזר מעט”. – ונבואה נזרקה מפיו של אותו גאון, כי באמת חארין לא יכול לעצור בנפשו, והשקט לא יכול. בכל עת ובכל שעה פרסם דבריו דברי מינות, אבל כל הקהל ידעו, כי חארין כופר הכל, וכל בית־ישראל הרחיקוהו.

סוף דבר, גדולי ישראל נלחמו גם יכלו. בכל ארץ אונגאריא לא הרהיבו בנפשם, לעשות כמעשי המבורג. המינים לא הרימו ראש, כי פחדו מהדר גאון ח"ס וחבריו הגאונים, וכל אוהבי חדשות לא העיזו בנפשם, לשנות ממנהגי אבותיהם.

הרב ר"מ סופר דפק במכתביו גם עד בית המלך. הוא שמע, כי באיזה קהלות קמו אנשים מבני ישראל ויחללו את יום השבת, פתחו את בית־מסחרם, ועסקו במקנה וקנין. אז ערך מכתב להמלך ובקש אותו, שיתן לו הכח והממשלה, לו ולכל רב ירא ה' בכל עיר ועיר, לעמוד בפרץ, לבל ירהב איש בנפשו, לעשות דברים כאלה אשר לא כדת, גם זכה לתשובת המלך, כי יצא דבר־מלכות אל כל ראשי עיר ועיר, שיעמדו בפרץ נגד אנשים כאלה.

והנה לא רק גדולי התורה והיהודים היראים שומרי־התורה שמחו וישמחו עד היום בתוצאות המלחמה ההיא, ויתנו כבוד ויקר להגאון ח"ס ולגדולי הדור, שעמדו בפרץ נגד המשחית ולא נתנוהו לבוא לאונגאריא, אבל גם סופרי ישראל אשר לא על האדוקים יחשבו, ירשיעו את בעלי־הריפורם, וכמו כן הסופר גרץ בספרו, וכולם כאחד יודו ויאמרו, כי הגאון ח"ס היה איש צדיק ונוח לבריות¹⁴. וכן הסופר המפורסם מיכה יוסף ברדשבסקי, בעת אשר ידבר אדות הגאון ח"ס, ידבר בהכנעה וברב כבוד, ואלה דבריו¹⁵:

"הגאון ר' משה סופר לא צמצם את כחו, כרוב בני הדור ההוא, בבית המדרש, ואם גם הוא ככל חבריו התקדש וינזר לעבוד את ה' בכל לבבו ונפשו ומאדו, בכל זאת נראו פעלו והדרו חוצה, ויעמוד בראש הגודרים גדר מפני המתפרצים, ומרגלא בפומיה תמיד: “טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען הרבות כבוד ה', למעט את מורדיו ולהרבות עובדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם, אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כאלה חדשים לבקרים” (ח"ס ח"ב, בהקדמה).

הפתגם הזה יצפון בקרבו את הלקח הטוב, כי האדם לא נברא לעצמו, אך חובה עליו למעט בשלמותו ולעסוק בצרכי הדור. ואל יאמר המבקר קל־הדעת, כי אין זו אלא דרשה בעלמא, ואין להרימה על נס בתור שיטה כוללת ורעיון ראשי, לכל מפעלות הרמ"ס, אמנם אם נחפשה דרכי תולדות איש התהלה הזה ונתחקה עליה, נמצא, כי הפתגם הזה היה קו ומשקלת לרוחו, בעת אשר אנשים כר"מ בנעט וחבריו הסתירו כבודם בפנת בית מדרשם, ואם השמיעו דעתם נגד מפלגת המהרסים, עשו זאת בלאט ובנחת. הנה לא כן היה רמ"ס, הוא היה שר ומנהל במחנה החרדים, הוא עמד בראש הלוחמים מלחמת־מגן, ומי זה יכחד, כי דרושים גם אנשים כאלה בתולדות האדם. עם גדול, עם רב־תושיה לא יתקיים בלי מפלגות, ומפלגות לא תתקיימנה בלי ראשים ופרנסים. אמנם הר"מ סופר היה אחד מראשי המפלגה הגדולה, מפלגת שלומי אמוני ישראל, אשר לא רצתה לעשות אף הנחה אחת, לותר אף על קוצו של יוד. הוא היה ראש למפלגה גדולה.

ובשנת תק"ע, כאשר אחזה תאות־התקונים בכל פנות אונגאריא ואוסטריא, יצאו המשכילים בסופה וסערה, לקצץ בנטיעות ולהוציא ישן מפני חדש, ותקיף הזעקה את מחנה החרדים, ויבהלו הרבנים ויחרדו מאד. אכן יותר מאשר נגע הדבר הזה ללבות הרבנים בכלל, נגע ללב הרמ"ס, אשר היה מטבעו דואג לעניני הכלל ועוסק בצרכי צבור. כאשר ראה, כי יצאו אנשים בני־בלי עול מלכות שמים, להפר בריתות בנכלי דתות, חדשים מקרוב באו, ושהחל נגף המינות במקצת קציני העם עוברי מצות ה' ביד רמה, עין רואה תדמע דמעות, עין הקורא יקרע קריעות, אף יצריח על שמועות הרעות, מתיאש יאוש כדי מצמיחת קרן ישועות, להלעיב על דברי חכמינו זכרם לברכה יציע הצעות… וכל אלה ראתה עינו ונשבר לבו בקרבו ונמס ויהי למים (תשובת ח"ס ח"ו ס"ט).

וכמה צחקו המשכילים החדשים, אף אלה אשר לקחו להם אח"כ שם “לאומיים” על אנשים כרמ"ס ויכנום בשם קנאים, ובקוצר ראותם לא ידעו ולא יבינו, כי “הקנאים” ההם לבשו קנאה כמדם למראה הסכנה הגדולה הנשקפת אל היהדות כֻלה, ואם אולי העירו איזה מהם קנאות יותר מִדַי, עלינו לדעת, כי גם מעבר השני, במחנה הנאורים, הי' מהרסים ופורצים, אשר חפצו לעקור יותר מדי …

הח"ס ראה, כי אהבת החיקוי וההתדמות, אבן הראשה לשיטת התקונים, תמשוך בכחה רבים מאד, וע"כ דמה, כי טוב להפריד את האנשים האלה לבדם בתור כת נבדלת. הוא הסכין לשמוע מעודו שאלות וספקות בדברי חכמים, אם כך או כך ההכרעה, אם כך או כך לגזור הדין. אך דברי עוקרי התלמוד כֻלו לא הסכין לשמוע ויהי לו הדבר הזה כזועה, עד אשר לא ראה דרך ותחבולה, להתאחד עם פורצים כאלה. הלא אלה דבריו: וידוע, כי מימי בית שני היו חכמים גדולים, אשר כל עסקם היה בתורה, הם ותלמידיהם לאלפים ולרבבות. ומכל אלה החכמים לא הזכירו שמותם במשנה וברייתא אלא מתי־מספר, ומדברי אלו החכמים שהיו במשך כמה מאות שנים לא הוזכרו אלא דברים מעטים מכל א' מהם, אשר בל"ס אם יכתוב אדם דברי כל אחד מאלו החכמים, יתחבר מדברי כל אחד ספר גדול. ואם נעריך ס' משניות והנה קטן מעט הכמות ואין זה, אלא משום שבררו דבריהם, כבורר אוכל מתוך אוכל, כבורר וזורה ומרקד ומוציא סלת נקיה. ועתה איךְ דברים אשר יצאו מפי חכמים ונבונים, אישר לבם רחב כפתחו של אולם, והובררו ברירה אחר ברירה במאות שנים מאלפים חכמים והוקבעו באומה קרוב לב' אלפים שנה ואין פוצה פה ומצפצף ונודד כנף, יעמדו שועלים קטנים לפרוץ חומתם ולהרס גדרם.

נפלא היה הרמ"ס בדרכו ובהליכותיו, אם כי היה איש ריב ואיש מדון להנאורים החפשים, בכ"ז לא הסכים על דעת חבריו הרבנים, אשר הציעו לחבר ספרים להגן בעד התלמוד והמנהגים, כמו שחברו חלוצי ההשכלה ספרים לרוב נגד התלמוד והמנהגים. הוא היה אומר: “אין דעתי נוטה כלל להדפיס בזה שום ספר, כי גם המה ידפיסו כהנה וכהנה, ופשתה המספחת יותר, וילעגו על ה' ועל משיחו, ויהיו המכריעים יושבי שערי בתי־משתאות ונגינות שותי שֵכר, ועוד אולי נזכה שיתבטל הדבר וימחה מן הארץ, ולמה נקבעו בדפוס ונעשה ממנו קיום לדורות, וגם כי על ידי זה יתרבו חנפים הרבה, אשר אין לבם שָלֵם לא עם המיימינים, ולא עם המשמאילים, רק לחנוף ידפיסו ספרים כאלו, עומדים למשען לצד אחד מן הצדדים”. – גם עי"ז התרעם על הר"מ בנעט, שרצה לבטל ההסכמות ואמר לו בת' ס"א (ח"ס ח"ו): מי גרם לעם רב מעם ה', אשר בעוה"ר נטה לבם מאחרי תורת מרע"ה, לנטות להיות אחרי רבים לדעות להלכד ברשת אפיקורסות? מי גרם כל אלה, הלא עמך כולם צדיקים, בתחלה התפשטו ספרי מירום דמשכו בליצונותא, ולהיות כתובים בלשון צח דמשכי, עסקו בם המונים ונלכדו בחרמם, וירדו ממדרגה למדרגה, עד שבעוה"ר פשע הנגע, גברו ועתקו ועשו חיל, ואם היה כלל מונח וגדר נדור ותקנה קבועה וחרם, לבלי קנות שום ספר שאין עליו הסכמה מגאוני הזמן וכן ראוי ולא תהא תורה שלמה שלנו וכו'. שהרי גם העמים ברוב המדינות אינם נותנים רשות להדפיס שום ספר בלא בדיקה, שלא יהיה נגד הדת ונימוס המלכות…

גם בלתי הדעות האלה נראה שיטה נכונה וקבועה, ונראה כי לזאת המריצהו רגש הכבוד התורני, כי חשב לו לבוז ולחרפה, לעמוד לריב עם מבקרים נקלים ולמסור דינו לקהל הדיוטות".

הדברים האלה כתב מ. י. ברדשבסקי. ולא היה אף אחד, אשר למד זכות על המסיתים האלה, עכ"ז לדאבוננו הרהיב בנפשו סופר עברי אחד אשר בעת ההיא (בעת כתב מאמרו היה רב בעיר בלגראד) לכתוב אלה הדברים, שמעו והשתוממו:

דר. שמעון ברנפלד במאמרו הגדול “בכנסת ישראל” ח"ג שפך בוז וקלון על היהודים באונגאריא באופן נורא מאד, ואנו רואים מדבריו, כי יש בלבו שנאה עזה על התורה ועל רועי ישראל. מלבד כי כל דבריו ללא־אמת המה, ועוד השתמש במבטאים, אשר נאים ויאים למסיתים ולמהרסים ולשונאי ישראל, אבל לא יכונו בפי רב בעדת־ישֻרון.

במאמרו שם רוצה הוא ליתן תמונה ממעמד ישראל באונגאריא לפני מאה שנים, הלא כה דבריו:

"ר' אהרן חארין ומקריו הם סמל דמות הזמן ההוא, במדינת אונגאריא שררה אז החסידות מעורבת בצביעות יתרה, הבערות קננה שם באופן מבהיל מאד, כי אחרי אשר פרשה החסידות כנפיה על ארצות רוסיא ופולניאה, מצאה לה מקום טוב באונגאריא, מקום שנשתכחה תורה, ובקל התגברה החסידות וכו'.

בהרי חשך כאלה, מלאים עננים מכוסים ענני הבערות והסכלות, בלה ר' אהרן חארין את ימיו, ואלה אשר יחרצו עליו משפט דין קשה, חוטאים להיושר ומעַותים משפט. אם היה ר' אהרן חארין בארץ גרמניא, בלי ספק היה פועל ועושה הרבה, כי ידיעותיו בספרות ישראל היתה רבה וכו'. ר' אהרן חארין היה עוד ראשו ורובו בחקירה אלקית ע"פ סגנון הרמב"ם והבאים אחריו…

בשנת 1789 קבל ר' אהרן חארין הרבנות בעיר אַראַד, אולם הרבנות לא הספיקה פרנסתו, ולכן היה גם סופר הקהל עד שנת 1806. עם כל זה שם עיניו על מצב בית־הספר בעדה הקטנה הזאת, לשכלל אותו ולהרחיב ידיעותיו ולהגדיל תועלתו. ביה"ס במדינת אונגאריא, “שקאלאס”, כמו שאמרו החסידים, היה הטומאה בעצמה וכל הפותח ביה"ס מצוה לרדפו על נפשו, ולרדת עמו לחייו. מובן מאליו, שהקנאים באונגאריא לא שמו יד בצלחת ויבקשו עת־מצוא, לְהִנָקם בהכופר הזה, מסית ומדיח, השולח בני ישראל לשקאלאס, מלבד זה נמצאו באמת חטאים גדולים, שחטא הר' אהרן חארין, בחפצו לערות את היהדות עד היסוד בה, כי עשה תקונים גדולים במאד (כפי שאספום הרבנים, ארבעים במספר) בעדתו.

ואלו הן תקנותיו של ר' אהרן חארין:

א) בטל אמירת יהי רצון בשְעַת תקיעת שופר. ב) בטל שנוי השם לחולים, כדי להטעות את מלאכי מעלה. ג) בטל מנהג כפרות. ד) התיר לשתות מים בשעת התקופה. ה) בטל נגון “כל נדרי”. ו) בטל הכאת המן בפורים. ז) בטל התנועעות בתפלה ולרוק בתפלת עלינו. ח) בטל טבלאות של שיר־המעלות הנהוגות אצל יולדות. ט) הנהיג, שיהיו הקדושין בבית־הכנסת ולא בחצר.

על חטאים כאלה תחרד הארץ ומה גם הרבנים באונגאריא, אשר נאספו על הרב ר' אהרן חארין, לשרשו מארץ החיים בגלל חטאיו נגד היהדות. ויהי כאשר הדפיס בשנת 1803 ספרו “ראש אמנה”, להצדיק את פעולותיו, יצק שמן על המדורה, כי מצאו בספרו זה כפירה נגד הדת. – לסַפר הרדיפות, שסבל ר' אהרן חארין בגלל ספרו זה, אך למותר, וגם יכאיב לבנו לחבר גליון זה לספר תולדותיו, להוסיף פרק אחד מלא בושה וכלמה על ספר תולדות ישראל. הרב בעיר ניקולשבורג חרץ משפטו, כי ספרו של ר' אהרן חארין מלא מינות וטעון שרפה. לבקשת המחבר, כי ירשום לו אַיֵה מצא מינות בדבריו, לא ענה הרב של מדינת מעהרין כלום (הגאון ר' מרדכי בנעט היה אז רב שם). למען הסיר מעליו מר המות הזה, בקש ר' אהרן חארין את הרב ר' משה מינץ מאופען־ישן, כי יחוה הוא דעתו בנוגע לספרו. פתאום באה לו הקריאה, כי יבוא לעיר אופען לפני הרב שם. בבואו העירה, מצא שלשה רבנים משונאיו ורודפיו, ועפ"י מצות הרב ר' משה מינץ הכריחוהו, לקבל עליו משפט הרבנים האלה בתור בי"ד, באמרם לו, כי מחר תחל חקירת־המשפט. בבואו למחרתו לבית ר"מ מינץ, לא מצאהו, רק שלשה הרבנים ישבו בתור בית־דין לשפוט עליו, ומבלי חקור ודרוש הרבה או מעט אמר לו אחד הרבנים שישב בראש:

“בועד־הרבנים הוחלט, שתתחרט פה על כל המינות שכתבת בספרך, ואם לא תמלא חפצנו, נגלח את זקנך לשימך לראוה”.

ר' אהרן חארין התחיל להצטדק ולבקש, שיאמרו לו לכל הפחות, מה עון מצאו, אולם כבר עמד הגלב ותער בידו לגלח זקנו, ובפחדו שלא יעשו לו הבזיון הזה, חתם שמו על כתב, כי יתחרט על מה שכתב. אחרי כן שלחוהו לנפשו באמרם לו, כי עוד יקבל מכתב, אם מותר לו לכהן ברבנות. להצלחתו התערבה הממשלה בדבר, ותָפֵר עצת רודפיו. האינקוויזיטורים האלה בפאותיהם הארוכות יעוררו בנו צחוק מכאיב לב. באונגארן התאחדה החסידות עם הרבנות, וחשכה נוראה רבצה על המדינה הזאת. היהודים באונגאריא היו נפלאים בחסידותם ובסכלותם, גם לבשה החסידות באונגאריא לבוש מכוער מאד, באונגאריא גדלה הבערות והמשובה באופן נורא מאד, החסידות היתה שמה זועה, מכה טריה של היהדות, חבורה בבשר האומה, לשוא נבקש איזה מקרה טוב להעלותו זכרון בספר". אלה המה דברי בערנפעלד.

והנה בחנם יגע ברנפלד, להצדיק פה את חארין, נכדי חארין לא יקראו את דבריו, כי רובם נשתמדו ויצאו מכלל ישראל, ואלה, אשר עוד לא עזבו את עמם, לא יבינו עברית. אבל נכדי הרב ר"מ מינץ, אשר ידעו קרוא עברית, ינודו ראשם על דבריו ויאמרו, כי ברנפלד הרה עמל וילד שקר, ולהראות לו באצבע על שגיונותיו והפרזותיו, הנני בזה לפרוט לו התשובה:

החכם ברנפלד בספרו “מסעי הצלב” דף 19 חפש ומצא זכות גם לרוצחים ולשודדים, אשר החריבו כמה קהלות גדולות וקדושות, בכתבו שם: “ואולם אם היה הדבר בראשיתו קצת מפני ההכרח, הנה בסופו היה ברצון, בתשוקתם לשפוך דם ישראל. בראשונה אמרו לקחת רק את רכושם וקנינם, כי הכביד המחסור על הנוסעים, ולבסוף גמרו בדעתם, לקחת גם את נפשם”.

גם הביא שם דעת סופרי גרמניא, אשר נִסו לחַפות על מעשי הרוצחים, או ללמד עליהם סנגוריא, ותלו את הסרחון בראש היהודים, כי הם בעצמם אשמו בדבר, “ובמעשיהם המגונים העלו עליהם חמת העם עד להשחית”. על כל פנים הביא גם את דעת סופרי גרמניא, ולאלה גדולי ישראל לא מצא שום זכות ובדא מלבו דברים, כדי להגדיל עוונם. החסידות באונגאריא – אשר הכותב מיחס לה כל רע – בימים ההם עוד טרם התפשטה בארץ. וגם בשנת תק"פ, בעת אשר בקצה ארץ אונגאריא הסמוכה לפולין נראו פה ושם חסידים, גם אז רוב גדולי אונגאריא בימים ההם לא הראו לחסידות פנים שוחקות.

בספר “תפארת בית לוי” דף ט"ז יסֻפר: בעת בא הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשוב לאונגארן לעיר קראלע ונכנס לבית־מדרשו של הרב אב"ד לראותו ולדבר עמו, לא רצה הרב אב"ד לקבלו, אף לא רצה להסתכל בפניו. וכאשר סוף סוף נכנס הצדיק לחדרו של הרב, ויקם הרב וירץ לחלונו וקפץ בכל כחו לחצר בית־מדרשו, מבלי לראות את פני הצדיק".

גם אחד מגאוני הדור בארץ אונגאריא, הרב ר' יואב ז"ל, בספרו “חן טוב וזבד טוב” על סי' טו"ב באבהע"ז, דף קמ"ט, בתשובתו להרב ר' יודל אב"ד שעניא כותב שם: “והלכה אצל חסיד אחד, הרחק נדוד לאחד מן המפורסמים המכונים בשם חסידים, אשר רבים מהמוני־עם סבורים שהוא נביא”. וכל הרואה בתשובתו שם, יִוָכַח, כי לא השגיח על דברי הצדיק.

ובאמת שני צדיקים, אשר היו בימים ההם בארץ אונגאריא, היו מצויינים מאד בגלל תורתם וידיעתם. הרב ר' משה טייטעלבוים היה גאון גדול ומכובד מאד בגלל גדולתו בתורה בעיני כל גדולי הדור. ושני לו הרב הגאון ר' אייזיק טויב מקאליב, אשר היה איש מצויין מאד ונחמד לבריות בגלל מדותיו ומעלותיו, וכל גדולי הדור, גם המתנגדים, נתנו כבוד ויקר לשמו בגלל גדולתו בתורה¹⁶. ראה נא בספר “זכרונות” של הח' ר' בער מבאלכיוו, אדם חשוב ומשכיל בימים ההם, שכתב כל קורותיו בספר ונתפרסם כעת על־ידי החכם דר. ווישניצער מלונדון, מה שכתב אז הצדיק מקאליב, שהיה אז אברך צעיר לימים, וכאשר ראה אותו ואת תרומות מדותיו ומעלותיו הנחמדות, נתפעל עד מאד וכתב זאת זכרון בספר.

בימים ההם היתה ארץ אונגאריא מרכז לתורה, ונמצאו בה רבנים גאונים מפורסמים, גם חכמים מצויינים, אשר המה לאות ולמופת בגלל תורתם ותמימותם עד היום הזה.

הרב ר' אלעזר קליר, רב ברעכניץ, מחבר ספר “אור חדש”, הרב ר' משולם טיסמיניץ בפרעשבורג, הרב ר' דוד דייטש, מחבר “דברי דוד ואוהל דוד”, אב"ד בעיר־חדש, הרב ר' וואלף באסקאוויץ – בונהארד, מחבר “סדר המשנה” על הרמב"ם, הרב ר' מרדכי בנעט, רב בשויסבורג ומשם לניקלסבורג, מחבר “פרשת מרדכי”, “הר המור” וש"ס, הרב ר אלעזר רוקח, מחבר שו"ת “שמן רוקח” ועוד ספרים רב במיקולאש בעת ההיא, ובנו הגאון ר' בנימין וואלף, בעל “שערי תורה”, הרב ר' יהודה הכהן אב"ד סיגעט, מחבר “קונטרס הספיקות” אחי הגאון בעל קצות החושן, הרב ר' בנימין זאב הכהן רפאפורט רב בפאפא ומחבר שמלת בנימין" ועוד ספרים, הרב ר' וואלף ליכטענשטאדט, מחבר “קדושת ישראל” על כמה מסכתות, הרב ר' ירמיה, רב בסאנטאב, ובנו הרב ר' יואב, שניהם חברו ספרים הרבה בבאורי ראשונים, הרב ר' משה מינץ, מחבר שו"ת “מהר”ם מינץ", הרב חתם סופר (אז במטרסדארף), הרב ר' לעמיל גלאָנוי, רב באייזנשטרט, ובנו הרב ר' מיכל, מחבר “חוט המשולש בשערים”, הרב ר' צבי הירש ברודי, רב בקיצע, מחבר “ארץ צבי ותואמי צביה” על שו"ע אבהע"ז, הרב ר' שלום אולמאן, רב בלאקענבאך, מחבר ספרי “דברי ר”ש", הרב ר' ברוך בנדיט גיאייטין, רב בהעדיעס, מחבר “כסף נבחר”, הרב ר' יקותיאל וואלף, רב באונצדארף, מחבר “עמק המלך” על הרמב"ם, ר' צבי חריף באונגוואר, מחבר “טיב גטין”, דרב ר' יעקב קאפיל חריף, רב בווערבוי מחבר “חדושי יעב”ץ" על מס' חולין, ר' אלכסנדד מייזלעש, רב בסערדאהעלי בהגאון “תוספת שבת”, – ועוד רבנים גדולים מפורסמים, אשר כרובם הרביצו תורה בישראל באונגאריא, ואיככה יוכל בערנפעלד לומר, שארץ אונגאריא היתה ארץ שנשתכחה בה התורה?

וגם בזה לא דבר נכונה, כי הרבנים הללו הרעישו עולמות בעת יסד חארין בית־ספר באראד וכמעט רצו להחרימו בעבור שהנהיג “שקולאס”. הלא מתחלה נתקבל שם למורה בבית הספר¹⁷ ואין דובר דבר, אדרבה: הג' ר' משה מינץ נתן לו הסכמה על ספר שהדפיס. הגאונים לא “הרעישו עולמות”, אם היו שמה מורים ישרים, המה הרעישו רק אם היו שמה מורים כופרים נלוזי דרך ה' ואפיקורסים, אבל נגד מורים ישרים דולכי נכחה לא דברו דבר. אדרבה, עמדו לימינם, וכמה מורים בבתי־ספר היו אז בארצנו, אשר חברו ספרים בחנוך ובדקדוק, וספריהם נדפסו בהסכמת גאוני הדור. והרבה חברו ספרים בחכמה ומדע, וקבלו הסכמות מגדולי ישראל. למשל: הג' ח"ס נתן הסכמה על הספרים של החכם הרב ר' דוד פריזענהזען על חכמת־המדידה (אלגעברא), וכן על ספרו “מוסדות תבל”, הכולל בנין העולם לפי דעת קופערניקוס, ויש על ספרו כמה מכתבים מגאוני הדור, וגם הגאון מאוהל הצדיק ר' משה טייטעלבוים כתב עליו נכבדות. המורה ר' יהודה בר' ליב מטריטש הדפיס ספר “תורת החנוך” בהסכמת הגאון מאובן, ר"מ מינץ. החכם משה שמואל ניימאן מקיצע הדפיס כמה ספרים על חנוך ודקדוק, ויש לו הסכמות מגאוני אונגאריא. החכם ישכר בער, מורה לשפת עבר בסנטפעטער, הדפיס ספר במדות ודקדוק, ויש לו הסכמת הג' ח"ס והג' ר"מ טייטעלבוים הצדיק מאוהעל.

ועוד ועוד הרבה אין מספר. החכם דוקעס קבל הסכמה מהגאון ח"ס על ספריו בחכמה. כן היה אז באונגאריא, המשורר הגדול ר' שלמה לעווינזוהן, מחבר ספרי “מליצת ישרון” ו"מחקרי ארץ", אשר עשה לו שם עולם, והג' ח"ס כתב בעבורו מכתב להמדפיס שמידט בעיר המלוכה ווינא ומשתדל בעדו משרת מגיה, משגיח ומנהל בבית־הדפוס העברי שהיה לו. כן קרבו את החכם ברוך שעהנפעלד, מורה ילדים שפת עברית ואשכנזית, אשר חבר כמה ספרים בהסכמת הגאונים. החכם זרח קום־קדיש, מורה ברעכניץ, חבר ספרים הרבה בחכמת השיר ודקדוק בהסכמת הרבנים. החכם קוהן, מורה בבית־הספר באובן, חבר ספרים הרבה. ר' מנחם מענדל בר"י שטערן, הסופר העברי הנודע, היה מקודם מורה בבית־הספר באייזנשטדט וחכם נעלה, וחבר כמה ספרים, ויש לו הסכמה מהגאון ח"ס, ונודע, כי אבי הסופר המפורסם מאקס נאָרדויא, ה"ה החכם גבריאל זידפילד, היה מורה בבתי־ספר בעיר פרעשבורג, וכפי עדות הסופר נארדויא לִמֵד גם את בני הגאון חתם־סופר.

והגאון המפורסם ר' משה פערלס, רב באייזנשטדט, היה נושא משלו לאמר: כי נדמה לו החכמה כרושם הגולל (0) במספרם, אשר אם הוא עומד לבדו, במה נחשב הוא? ללא כלום! ואם יצורף הגולל אל המספר האחד, אזי יְנשא את ערך האחד לעשרה. כך היא התורה, היא המספר העיקרי האחד, והחכמה היא הנולל, שאין לה לעצמה שום ערך, אבל אם תחובר החכמה אל התורה, אזי תנשא ותעלה את ערך התורה למספר גדול של מאה ואלף, כפי רוב כל חכמה וחכמה שקנה האדם לנפשו.

בימים ההם חיה באונגאריא הרב החכם הגביר המפורסם ר' שלמה ראָזנטל, איש אשר חכמים גדולים, כמו הרב שי"ר, ור' צבי הירש חיות, ר' שמואל דוד לוצטו, בקשו קרבתו, וחבר ספרים בחכמה, העתיק ספרי הפילוסוף קנט לשפת עברית, כנודע לכל ממפעליו הרבים. לדברי ימי חייו הקדשתי ספר מיוחד: “תולדות משפחת רוזנטל”. והיה מידידיו הנאמנים של הגאון חתם סופר, ועל ידו כתב הגאון ח"ס איזה מכתבים לטובת רפפורט לק"ק טארנאָפּאָל.

מכל זה כל קורא בצדק משרים ישפוט, כי באונגאריא לא היה מעולם “מצב נורא” כזה, כאשר יתארהו ברנפלד, ומעולם לא התנגדו הרבנים ללמודי חול, אם היה המורה איש ישר שומר תם. אבל אם הריחו ריח־מינות, בוודאי לא טמנו ידם בצלחת ולא נתנו אותם להרעיל את לבות ילדי בני ישראל. כי אמנם הֵרעו המורים הללו מאד ויחריבו ארצות ביהם ומעהרין, ותחת אשר לפני מאה שנים היו הארצות האל מלאות תורה והרבה ישיבות גדולות ומפורסמות נמצאו בהנה (ישיבת ניקולשבורג, ישיבת לייפניק, טריביטש, באָסקאָוויץ, אייבנשיץ, גראָס־מעזריטש, טריעש, ווייסקירכען, האלעשויא, רויזניץ), הלכו מעיני־התורה האלה הלוך וחסור לאט לאט – באשמת המורים הללו! –

בספרי “תולדות משפחת ראָזנטל” דף 87 הבאתי מכתב אחד, שכתב החכם הרב שלמה יהודה ליב הכהן רפפאָרט להרב ראָזנטל אדות הגאון ח"ס וזה לשונו: “והאמת אגיד, לא הכרתי כ”כ מעלות האדם הגדול הזה, ה' יאריך ימיו, עד הפעם. לא מעט הלמני צדיק חסיד זה ויוכיחני, אך טובה לי תוכחתו היוצאת מלב טהור, מכל חנופת אנשי מרמה".

הגאון ח"ס התהלך עם כל איש באהבה. אבל כאשר ראה איש, אשר לבבו איננו שלם עם ה' ורצונו להרוס את הבנינים הקדושים, יצא כרגע להלחם בכל כחו. – ואם אנו רוצים להכיר תכונת הרבה מורים מימים ההם, עלינו רק לקרוא בעתון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” של פיליפזאָהן. במכתביהם אשר הדפיסו המורים ההם ידברו על ישראל סבא רְתֵת, שקרים וכזבים. כמו שונאי ישראל גמורים, ואחד מהם השתמד ועזב את דתו¹⁸.

בנוגע לחארין, בשנת תקמ"ט נתקבל באראד לסופר העדה ולמורה־דת ואין פוצה פה נגדו, ועינינו הרואות, כי קבל הסכמה על ספרו מהגאון ר"מ מינץ, וכי במלחמתו נגד הרב גריסהאבער¹⁹ עמדו לימינו איזה גאוני הדור, וגם רבו הגאון מו"ה ירמיה, אבד"ק מאטערסדארף, קרבו גם אז, הגם כי לא היתה כמחשבתו מחשבת חארין, ובעיקר הדין חלק התלמיד על רבו. ועם כ"ז כתב רבו: “האמת ער לעצמי, שתלמידי הרב שלכם חביב ואהוב גבאי, ותשמעו לקולו בכל ענינים, אך לא בענין זה”²⁰.

אבל אחר זמן רב, כאשר דרש דרשות של דופי וקרא להתנאים והאמוראים בשם “שוטים” והתברך קבל־עם, כי בכחו לבטל את כל דבריהם, אז קם רבו ומובהק מו"ה ירמיה וכתב להרב ר"מ מינץ, “להחרימו ולהדפו בכל מיני רדיפות ולהסירו מהרבנות, כאשר עיניו ראו אצלי המכתב מרבו הנ”ל" (לשון הגר"מ מינץ לחארין).

ואף גם זאת, כי “החטאים” של חאָרין שסדר ברנפלד המה דברים, אשר מעולם לא דבר איש מהם, ולא היה ולא נברא, אבל שכח למנות החטאים של חאָרין אשר חטא באמת, הלא המה: א) הִתִיר להתפלל בשפת אשכנז, ועל זה כתב הגאון חתם סופר, כי התפלה שלא בלשון הקודש תבטל הקשר שבין יהודים יושבי ארצות שונות ורחוקות זו מזו, וזה חזוק הלאום הישראלי, השפה הקדושה תחזקם. ב) צוה להשמיט התפלות על ציון וירושלים. ג) הִתִיר להעמיד העוגב (אָרגעל) בבתי־כנסיות וגם ישראל יפרוט עליו. ד) פסק שיש כח ביד רב, לעקור דבר מן התורה, אף בדבר הנוגע לעקרי אמונה. ה) בספרו “ילד זקונים” התיר ליסע על מסלת־הברזל בשבת. ו) כל דרשותיו היו לגלוג על דברי חז"ל, בהטיפו, כי חז"ל דברו שטותים והבלים.

והרעש אדותיו החל, כי בני קהלתו באו לאָפען לפני הרב ר"מ מינץ בבקשה מגדולי הדור, להצילם מרבם, אשר הוא כופר ומין וירמס ברגליו כל קדשי ישראל, וכי יכולים לכוף קהל ישראל, לשמוע לקח מפי רב, אשר לא לרצון להם ואשר ככופר ומין בעיניהם ונמאס בקהלתו. גם היה רעש אדותיו, בעת אשר הדפיס הספר “עמק השוה”, כולל חקירות ושאלות בעקרי אמונה, אשר גדולי ישראל מצאו בו מינות. דר. ברנפלד שכח, כי הג"ר מרדכי בנעט השיב לחאָרין, כי יברר לפני ב"ר מה שמצא בספרו (“כרם חמד” ב', דף 100).

ובאמת רק הרב ר"מ מינץ עמד לימינו והאריך אפו יותר מן המדה. ואם נרצה לדעת טובו של הרב מינץ, נקרא מכתבו של הגאון נודע ביהודה²¹ אשר כתב לו בעת היה ר"מ מינץ אברך בן ט"ו שנה: “והראה גודל חריפותו ובקיאותו, וראיתי אל המנגח צפונה וימה, והכל בחכמה ואמונה. יישר כחו וחילו לאורייתא, וראיתי מתוך דבריו, שהוא גבר בגוברין, בחריפות ובקיאות, נם בשכל צח וישר גבר בכולה, וראוי לחבבו ביותר”.

יש לנו עוד עד אחד, אדם גדול בתורה ובחכמה ומשכיל מפואר, ה"ה החכם שלמה ראָזנטל, ידיד נאמן של החכמים אנשי־השם שד"ל, שי"ר ורצ"ח ואשר כל חכמי הדור השכימו לפתחו. הוא כתב להגאון ח"ס²², כי סִכֵל עצת חאָרין, אשר זה האחרון רצה, בעזרת הכומרים וראשי־העיר, להתאמץ לקבל תואר “רב־הראשי על כל מדינת אונגרין” בהבטיחו את הממשלה, כי הוא ערב בדבר, אשר עוד בימיו יתבוללו כל היהודים בין העמים, וכמעט שעלתה לו. אז קם ראָזנטל ויסכל עצתו, וכתב על חארין, כי לא יחסור לו עוד רק המים הזדונים מימי־השמד.

עוד יעוררו בנו צחוק מכאיב־לב דברי ברנפלד, בכתבו על חָארין: “ידיעותיו בספרות ישראל היתה רבה, ואם היה חאָרין בארץ גרמניה, בלי ספק היה פועל ועושה הרבה”.

במקום הזה שכח ברנפלד דברי עצמו, אשר כתב בספרו “תולדות הריפורמציאון” דף 77, וז"ל: “כנודע, לא היה אהרן חאָרין תלמודי מופלג, ובקהל עדתו ובכל ישראל נתפרסם שמו לכופר ומין. מדת השכלתו היתה זעומה מאד. ומלבד המליצות השגורות בפי בני דורו, לא נמצא בספריו כלום. כתב עברית והעתיקם לגרמנית, ופרסם גם בעברית־גרמנית. ספריו רַבֵי־הכמות ומעוטי־האיכות. ר' אהרן היה מורדף ימים רבים בגלל דעותיו החפשיות. הוא לא היה כדאי והגון לאותן הרדיפות, לא מצד ידיעותיו ומחקריו” וכו'.

כן כתב ברנפלד בספרו תולדות שי"ר: “יען כי המו”ל רש"ל גאלדבערג לקח עוד הפעם אל כרמו (כרם חמד) מהמבהיל ר' אהרן חארין מתולדותיו ומדברי־ריבות עם רבני דורו, אשר באמת לא יצדק נגדם".

מה יענה ברנפלד לדברי עצמו?

וראה “חיי יום־טוב ליפמן צונץ” דף 122: “ידיעת חארין, בחכמת ישראל לא ידע דבר, רק שהיה פטפטין ביותר”. – וראה גם רשימת ראזענטליאנא, אות עמק השוה: “ותחת כי מריביו אמרו אשר קצץ בנטיעות, אנחנו נאמר אשר הכל יפצה פיהו”.

גם לא אבין, מה הייתה כוונת ברנפלד באמרו, אם היה חארין באשכנז, בלתי ספקו היה פועל ועושה הרבה. מה היה עושה? – ספרים? או היה עושה – מיהודים נוצרים?

וכן התמו דברי על־אודות ברנפעלד.

חארין (במאמרו בכרם חמד, חלק ב' דף 96) יספר בעצמו, מה שעבר עליו עם רבני דורו. ופשוט הדבר, כי אין אנו מאמינים בדבריו, ובפרט מה שכתב אודות הגאון ר"מ בנעט ור' משה מינץ, אשר שניהם לא היו אז עוד בין החיים. וברנפלד עוד יוסיף על דברי חארין ומיחס לו ענינים רבים, אשר הוא בעצמו לא כתב כן. אעתיק פה איזה קטעים, כדי להראות טעותו של ברנפלד ועזותו של חארין.

“הוצאתי בשנת תקס”ג ספרי “עמק השוה”, לקרב את אחי בני ישראל אל האמונה השלמה (? ועלה בידו, להעבירם על דת ישראל) המשלימה את מקבליה באמת ובתמים, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. ואולם מדעתי את מחשבות המון אומתנו, חושבים, מי שאינו יודע להעריך מערכת הפלפול או הבלבול בתלמוד והלכות אינו כדאי, להורות דרך אמונה, ורק בעל תלמודי הוא הנותן ליעף כח לדעת לעות את יעף דבר, ולמען הראות, כי לא נופל אנכי משאר רבנים, חברתי אליו המאמר נשמה חיה.²³ כמעט שנתגלה ספרי, שמעתי קול רעש גדול ושמו את שמי לחרפות. הרב ר' מרדכי בנעט הפיץ מכתבים וגזר על ספרי מאכלת אש²⁴. הרב ר"מ מינץ²⁵ כתב אודות ספרי זה:

“המחבר כתב איזה ענינים. זרים הם בעיני ההמון, וזה כמה מאות שנים שהיה הרעש גדול מגדולי הדור על ענינים כאלה, והדבר מובן מעצמו, שראוי ונכון להרחיק עצמו לדבר בענינים הרמים האלה, שהמה כבשנו של עולם”.

הרב ר' מרדכי בנעט כתב לחארין²⁶: “אשיבהו אשר עם לבבי, אשיחה במר רוחי, אולי יועיל להשיב נדחו ושב ורפא לו. לא מראש מפי השמועה הגדתי, כי־אם אחרי בינותי הספר בכלל ובפרט, שם ראיתי הנפילים בארש, דברים מכאיבים ומדאיבים הנפש, כאשר אני עתיד להעריך מיליץ, לעת כי יבוקש הדבר מאת שופטי צדק, שרים היושבים ראשונה על כסאות למשפט, אז אפרש שיחתי ואברר מקומות הרבה בספרו, אשר הכחש יענה בפניו, מהם אשר שקר ענה, ומהם אשר הרים יד, להכזיב דברי חז”ל בשני התלמודים, בבלי ירושלמי, ורובם נוגעים לעקרי הדת, גם אשר לא דרך בדרכי הרמב"ם והעיקרים, ומאד גבהו דבריהם – הלא לאמונה גברו – מדבריו, רחקו כגובה שמים לרום מעל הארץ לעמק. אמנם אשר אמר במגלת כתבו, כי הוא הכין לבבו לשמוע תוכחה ומוסר אל ימאס, מי יתן והיה זה בלבבו באמת ליראה, אז יכנע לתקן את אשר עות, כי מי יחוש חוץ ממנו, יודע נגע לבבו יותר ממה שיכירוהו אחרים. והנה מצות תוכחה לא נתנה לכתוב, כי גם במענה ימצא להרחיב בפה ולשון על כל פרט ופרט, לא יכילם הגליון עד כי יכלה הזמן, והדברים יגעים, אך לו הואיל על פניו אוכיחנו, מפה לאוזן אשמיעהו, סתר דבריו לדברי רז"ל אז גם אם יענני, אבין עד תכונתו. כי אמנם האמת אקבל ממי שאמרו, וגם למודה ועוזב ירוחם. אך אם ישוב ויתנחם, אם און בידו ירחיקהו ויכונו דרכיו ביראת ה' טהורה, על פי התורה והמצוה לנו מסורה, וישוב עמלו לנפש לשנות באהבתה, להיות שונה הלכות ערוכות כמשפט, המחוייב לכל מורה תורה, אז מעשיו יקרבוהו, כי יאורו לו אפליו ויענה אלקים שלומו…

מרדכי בנעט".

אבל חארין תחת לעזוב דרכיו המקולקלים, השיב להגאון הזה בעזות נוראה ובחציפות יתירה, כאשר נדפסה שם תשובתו.

חארין יספר, כי בני קהלתו אלצוהו לעמוד לפני בד"צ באבען מכח כמה טעמים, וגם אדות ספר זה. ושמה יספר, כי הב"ד בקשו ממנו לכתוב המודעה הזאת:

“הנה שמעתי, כי רבתה שערוריה בין קצת רבני הדור על ספרי “עמק השוה”. הגם שמימי לא כוונתי לדבר או לכתוב שום דבר נגד יסודי אמונתנו ועיקרי הדת, בטלה דעתי נגד דעת חכמי הדור. ונשאתי ק”ו מחזקיה מלך יהודה, שכתת נחש הנחשת, שנעשה עפ"י הדבור, למען לא יטעו המון העם אחריו, אף אני אעשה זאת ואבקש שיוגנז ספרי.

אבען ישן, יום ה', ח' אלול תקס"ה לפ"ק אהרן חארין".

קהל אראד בקשו ג"כ, ליתן להם רשות לקבל שם מורה הוראה, כי היראים מאסו בחארין ובתורתו, והב"ד הרשו להם לקבל שם מו"צ.

“בחודש ניסן תקע”ח²⁷ נשאלתי מאת קהל יקר ונכבד באשכנז על אדות בית־תפלה שהכינו לשפוך שיח ותפלה בלשון אשכנזי ובהלוויית כלי זמר, וכתב אלי הרב ר' משה מינץ, שלא אענה להם, ולא אשיב לשולחי דבר. אבל אנכי לא כן עשיתי, שלחתי לקהל השואל תשובתי, אני זאת בריתי, גם ידי תכון, להשיג דבר טוב ומועיל לפי הדור וכשר וישר לפי הזמן".

עוד החציף לכתוב שם בדף 106: “כמריבי כהן, אשר הצו על משה ועל אהרן, נועדו יחדיו, העיזו פנים ואשר חזו להם משאות שוא, לחלוק על תורת משה שבע”פ, והדפיסו בהמבורג ספר מכונה “אלה דברי הברית”, להפך דברים מצודקים בדברי הבל ושעיפי כזב, גם בלשון עברי, גם בלשון אשכנז²⁸ למען הטות לב המון העם אחריהם".

* * *

הרבה יגע והרבה עמל הגאון חתם סופר זצ"ל, לעצור בעד זרם הזמן. לבבו הטהור היה עֵר תמיד, לצאת לקראת נשק המערכה לישע הדת והיהדות להִלָחם מלחמת ה', אשר כמעט בכל־עת עלתה לו ויצא כגבור מנצח! – הוא לא יחָת מפני כל, והודות לה', כי פעֻלתו ועבודתו לא היו לריק, ועוד היום הזה אנו אוכלים פרי מעלליו ומפעליו, יהי זכר הצדיק לברכה!

 

פרק שני.    🔗

קטטות ומריבות בתוך הקהלות. רבנים זכו לרבנות על־ידי מדינת טרנסילווניה. אספת פאקש. הריפורמציאון.

כשם שאי־אפשר לבר בלי תבן, כך אי־אפשר לקהלה בלי פסולת. אם כי באמת הרבה יגעו גדולי התורה באונגאריא, להפיץ תורה וטהרה בישראל, עכ"ז סוף כל סוף צעירה היתה הארץ מאד, והרבה בעלי־בתים לא ידעו עד־מה משטר וסדר־הקהלה, וקבלו רבנים עוברי אורח, רבנים שלא היו ראוים לעטרה זו. הרבה רבנים נתקבלו בקהלות גדולות ולא ידעו עד־מה בענייני הוראה. עוד לפני הרבה שנים התאונן אחד מגאוני הדור באונגאריא²⁹:

“ועם היות שמיום בואי אל המדינה מדינת אונגארין, וראיתי שהמדינה זו משובשת בגסות מאותם שגם לכם בהוראה, ולא ראו אור מימיהם, כי רבים המה, עד שכמעט נדמה בעיני, שכל מי שרואה שיצרו מתגבר עליו, הולךְ למדינה זו ומתעטף שחורים ועושה מה שלבו חפץ, לשום העקוב למישור. הן אבות נזיקין. שאין בהם רוח חיים ודרכם לילך ולהזיק, ועל ידיהם בעוה”ר נתחלל כבוד התורה, והתורה חוגרת שק עליהם. אי לזאת עלתה במחשבה בהסכמה בלבי, שלא להשיב לשום אדם".

גם הגאון חתם סופר התאונן על המצב הזה, וז"ל³⁰: “טרם אענה אני אומר, כי רע ומר עלי המעשה של אנשים ההמה, המחזיקים בכל עובר ושב, להלבישו אצטלתא דמלתא מבלי משים, אם הוא ראוי לכך, אם הגיע להוראה או לא ואם מעשיו גורמים לו, לישב על כסא־הרבנות לנהל עם ה', והמכשלה הגדולה בעוה”ר במדינה זו המשובשת בגסות, ויש כמה ישובים שהם בני בלי־תורה, היתכן שיעטרו עטרת רבנות לכל מוצאיהם, מבלי שישאלו רב מופלג אחד בקהלה מפוארה, אם ידע האיש ואת שיחו. ומהראוי, שהקהלות הקטנות יכתבו לרב מופלא אחד לאמר, שלח לנו רב אחד להורות לנו דרך ה', ומה להם לבטוח בדרשנים המסבבים בעיירות והם דורשי דמים, ואם יש להם מכתבים שונים מרבנים, אין לסמוך עליהם, כי הרבנים לא נסו אותם, אם ראוים להוראה או לא. וכמה מכשולים באים מזה, כי רובם אינם בני־תורה ויראה, והמה מסדרים גטין וחליצה, ומי אדון להם. ע"כ דאוי הוא, ליטול גודא רבה ושמחא, שלא ירים איש את ידו להורות ולהשתרר בכתר הרבנות, עד עמדו לפני העדה בקהלה מפוארה שבמדינה, והעדה הקדושה והרב המה יתנו עדיהן ויצדיקו הצדיק. ומסתמא לא יסמכו מסמרטוטין, כי אם איש בדוק וכשר ירא ה', הניכר לבני מדינתנו".

אבל כפי הנראה לא היה אז הדור בעלי־בינה ולא הבינו מגודל הסכנה. אשר גרמו על־ידי קבלת רבנים כאלה. רק אחרי כן, כאשר נתגלה קלונם, צעקו חמס, אבל אז לא היה מושיע להם.

רשמים כהים מדאיבי־נפש נשארו לנו מימים ההם. שני רבנים עזבו את דת ישראל והתנצרו! שם האחד³¹ שלמה פרעשבורגער, הוא היה יליד ניקלשבורג, ובא בתור אורח עובר לקאניזשא, והאיש הזה היה דרשן גדול, וכאשר שמעו העם את דרשותיו, קבלו אותו לרב.

אבל מיד ראו היראים המועטים, כי יזלזל בדתו. ופעם אחת פרצה מריבה בינו ובין ראש־הקהל, איש ירא ה', ביום שבת קודש לפני ספר־התורה. ראש־הקהל שכח לפני מי הוא עומד, ונתן מַכַת־לחי להרב לפני הקהל ולפני ספר התורה. שתי שנים היו מריבות וקטטות בקהלה, ולבסוף ראו כל הקהל, כי רבם “קל” הוא ועם־הארץ גמור. גם “הרב” בחלה נפשו במצב הזה וגמר בלבו לשום קץ לרבנותו, וביום אחרון של פסח לשנות תק"כ עזב הוא ואשתו ובניו את דתם ונכנסו בעיר טשאַקטורנא בברית אמונת הנוצרים. מ"ד שנה חי המשומד שם באמונתו החדשה ומת ביום אחרון של פסח. יהי שמו לדראון עולם! – המקרה השני היה בעיר גראסווארדיין, גם שם התנצר רב אחד יליד פראג בשנת תקכ"ד בן פ"א שנה, וכפי הנראה, היה המשומד הזה אחד מחסידי שבתי צבי.

וביותר היתה עזובה בימים ההם כל ארץ טרנסלווניה. לטרנסלווניה היה בעת ההיא רב־הכולל, אשר מצודתו היתה פרושה על כל הארץ, ואהל אפדנו היה בעיר קארלסבורג.

היהודים בארץ ההיא, כמעט רובם ככלם, היו רקים מתורה ומחכמה וגם מנימוס, ולא שמענו אַף מרב מובהק אחד בארץ טרנסלווניה מימים ההם. כותב תולדות הרב ר' יחזקאל פאנעטה³² יספר, כי עוד בשנת תקפ"ג ראה על־פי סבה אצל היהודים היושבים בכפרים הַרְחֵק מאדם העיר שהיה להם בחג הסוכות במקום “אתרוג” “לעמענס”, כי סוחרים נוכלים התעו אותם, והמה, הבוערים בעם, לא ידעו להבחין בין אתרוגים ללעמענס!

בכל ארץ טרנסילווניא לא למדו תורה אף לא נתנו לבם להעמיק במנהגי ישראל. וסבת הדבר הזה היה אולי, כי היהודים חיו שמה חיים טובים ונעימים. ההגמונים מטרנסילווניא, אשר היו היהודים תחת רשותם, נתנו להם כל חופש ודרור ונתנו אותם לגור בכל המקומות, אשר בחרו בהם, גם עם שכניהם הנוצרים היו באהבה ובשלום, והרבה נוצרים הלכו – כפי שאנו רואים מפנקס הקהל – בעת שהיה להם דין ודברים עם יהודים אל הרב. הרבנים היו מאושרים מטעם שרי המדינה לרב־הכולל, ורשות היה להם לעשות כטוב בעיניהם, להעניש את כל איש כפי רצונם. בטרנסלווניא מצאו היהודים מאז נוה שאנן ומנוחה שלמה, וישכנו לבדד בלי התיחסות ישרה למאורעות של ישראל בארצות אחרות, ויתערבו ביושבי הארץ וישכחו מהר התורה ומנהגי ישראל.

אבל מיום שבא הג' חתם סופר, היו עיניו פקוחות גם על מדינת טרנסלווניא, וכאשר שמע ממצבם המוסרי, יגע בכל כחו על־ידי מכתביו הרבים, שיקבלו רב מפורסם ות"ח מובהק, אבל לדאבונו הגדול נתקבל שמה איש פשוט לרב, כי קנה את הרבנות מיועצי ההגמון בעד כסף.

ושם הרב הזה היה ר' מנחם, יליד טרנסילווניא, והיה עשיר נכבד ומקורב אצל ההגמון, ונתקבל לרב־הכולל על מדינת טרנסילווניא. מתנגדיו לא נחו ולא שקטו וימסרו מחאה נגד הבחירה, כי לא היתה כשורה, ויבקשו רשות מההגמון לעשות בחירה חדשה. ההגמון מלא בקשתם.

אבל גם בפעם הזאת נבחר ר' מנחם הנזכר, והבחירה בפעם ההיא היתה במעמד שלישו של ההגמון אשר שלחו להשגיח, שהבחירה תהיה במשפט. אחרי הבחירה קבל פתשגן כתב מההגמון, כי מְאַשֵר ומקיים הבחירה והוא הרב על כל מדינת טרנסלווניא, ובמכתבו הזה יבקש את כל בני ישראל הדרים במדינה זו, שלא למרות את פי הרב ושלא לצער אותו, כי רשות נתונה לו, לעשות בכל המדינה כטוב בעיניו, כאשר עשו הרבנים הקודמים לו, וכל אשר לא ישמע לקולו ענוש יֵעָנֵש.

ר' מנחם שמח על המכתב הזה, כי התברך בלבבו, כי שלום יהיה לו, כי מי האיש אשר ימרה את פי ההגמון ונִקה? אבל לא כן היה. מנגדיו, בידעם כי מלחמת ה' המה נלחמים, לא שקטו, הדיינים ר' משה דאָמאַן ור"מ רפאל כתבו לכל גדולי ישראל, כי יש להם רב, שנתקבל על־ידי כסף, אשר על זה יש חרם מגדולי ישראל, וכי רבם לא הגיע להוראה ולא נסמך מעולם, ואין לו ידיעה בש"ס ופוסקים. ורבנים גאוני ארץ הגר נבהלו בעת שמעו דבריהם, ונתנו עיניהם בהגאון גדול הדור הרב ר"מ סופר.

הרב ר"מ סופר מהר וכתב מכתב להרב ר' מנחם הנזכר,³³ וז"ל:

ה' ישפות שלומו ויאריך ימיו ושנותיו, בשמעו לקול חכמיו, ולא יתבייש מימי עלומיו, היה הרבני המופלג מו"ה מנדיל כעת רב ואב"ד דק"ק קארלסבורג והגליל, מינייהו. כביבמות ס"א ע"א (על ידי תרקבא דדינרי).

טרם אחלה פניו, אל נא ישים אשם בכפי, אם שלא כדת יצאתי, אשרי מי שחושדין אותו ואין בו, ואולי אויבים אפקוהו לקלא דלא פסיק, אבל הרבה רבנים גאונים וצדיקים עוררוני, באשר רבים אומרים, כי מעלתו שתיים רעות עשה בעמו.

א) השתדל לעצמו משתררות בקהל עדתו שלא ברצונם ודעתם. וכן לא יעשה בישראל: ואפילו יהי' גדול הדור שאין כמוהו מורה, והקב"ה נמלך במרע"ה ומשה רבינו בישראל, למנות את בצלאל לנגיד בית ה', ומלבד כל זה יש תקנה מרשב"ם, ור"ת, וראב"ן וק"נ רבנים, ימצאם בסוף תשובת מהר"ם מראטענבורג וז"ל: “ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה, שלא יהי' אדם רשאי ליטל שררה על חבירו, לא על ידי מלך, ולא על ידי שררה, ולא על ידי שופט” וכו', א"כ לא אקוה ח"ו, שאדם כשר מישראל, אשר הריחו ביראת ה' ואור התורה בוער בקרבו, ירצה ח"ו להכוות בנחלי ישראל, וה' יצילנו מאש הזה.

ב) והשנית, שמעתי מלעיגין ואומרים, כי מעלתו מעולם לא נסמך ולא עמד לפני שום רב, ואפשר לא שמש חכמים כלל, וחלילה שיפול במצודת רבים חללים הפילה, עיין שו"ע יו"ד, רמ"ב, בהסכמת רמ"א, שאין לזוז ממנהג אבותינו ליטל סמיכה, וכל זה בגדול ות"ח ידוע לרבים. אבל לא כל אדם יכול לאמר, חכם ורב אני, א"כ איש כזה בוודאי צריך להראות חזותו לרבים, ואם אירע איש כזה, פשיטא שאסור לאכול מהוראתו. והנה כבר זה התנצלות במה שהקדמתי, שאם אולי תרווייהו ליתנהו במעלתו ושקר ענו בו, ימחל לי על כל דברי, אמנם אם ח"ו האמת הוא כן, איעצהו ויהי אלקים עמו. כתיב: אשר נשיא יחטא, ואמרו חז"ל: אשרי הדור, שנשיא שחטא, מביא קרבן על שגגתו. הנה העבר אין, והעתיד עדיין. עלי להסיב לב כל אנשי עירו ומדינתו, שיהיה מרוצה להם. אך בזאת יאות, אם על הוצאות הקהל יעמוד עצמו לפני ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם מו"ה יהודה כהנא אב"ד דגליל מארמאראש וסיגעט. ואם רצונו בכך יודיעני, ואכתוב לידידי הגאון הגדול הנ"ל, שלא יכביד ולא יחמיר עליו ושלא לגרום לו בושת. ואם אולי לא ישר בעיני. מ"כ נ"י, כי שכח או לא למד, ילמוד מרבותינו הגאון מו"ה בעריש זללה"ה, שהיה צעיר לימים כשנתמנה בק"ק קרעמזיר, והחזיק מורה הוראה אצלו איזה שנים, וכן עשו שאר גאונים. אבל חלילה לעמוד על דעתו. ואני אצפה לתשובתו, יאחז דרך צדיקים מחכמי ישראל. ואם לאו, אדע כי צדקו דברי דאפקיהו לקלא, ועל כן אכתוב לקהלתו ולכל המדינה, לאסור הוראתו, וגם אראה להתאמץ בע"ה במקום גבוה שרי המלוכה, לגדור הפרצה, אבל אקוה, שלא אצטרך, לזה ח"ו, ואז יהי' שלום לו ולתורתו, וכסאו יהיה נכון ברצות ה'.

והנני חותם לכבוד ה' ולתורתו

משה"ק סופר מפד"מ".

מדבריו הנחמדים של הגאון ח"ס אנו רואים תכונת נפשו, הוא ידבר בכבוד ובנימוס, יבקש סליחה, אולי הפריזו שונאיו על המדה ושקר דברו. גם מוכן לעשות לטובתו כל מה שבכחו, רק ימלא רצונו.

הרב לא נסע לסיגעט לנסיון, עכ"ז משך הגאון ה"ס ידיו מכל הענין כי קבל התנצלות הרב, כי נסמך להוראה, ושונאיו הפריזו על המדה.

אבל שונאיו לא שקטו ונסעו מכפר לכפר ומעיר לעיר, לעורר את העם. ההגמון נתן צו, שלא לעורר מדנים נגד הרב, כי נתקבל ברוב מנין וברוב בנין. היהודים היו כאובדי עצות, האם באמת יכולים אנשים נכרים לכוף עליהם רב, אשר לא הגיע להוראה? ומה יעשו כעת? באיזה אופן יכולים המה להתפטר ממנו?

עד בית־המלך! נמנו וגמרו, לנסות כחם בבית־המלך, וזאת היתה להם התקוה האחרונה! “אנו הולכים אל המלך, ונבקש את המלך בבכי ובתחנונים, להסיר מעלינו החרפה הזאת”. וכן עשו, אבל גם שם לא עלתה להם. המלך השיב בקשתם רֵיקם. כי, כמובן, המלך האמין יותר לההגמון מקארלסבורג, אשר השיבו, כי הרב גדול הוא בתורה, ונבחר בהסכמת רוב העדה.

היהודים שבו במר נפשם משם. התאספו עוד הפעם לטכס עצה כדת מה לעשות, ולא מצאו עצה אחרת, רק להתנפל עוד הפעם לפני הדום רגלי המלך, כי בנתיים מת ההגמון רודנאי, אשר הגין בעד הרב.

ובבואם לפני המלך שנית, התנפלו לרגליו להצילם מרבם, כי פתשגן־כתב יש, אשר בו יאמר, כי אין לנגוש עדה או כתה או עם בנוגע לאמונתם, והמה לא ימצאו חפץ ברבם, באשר לא למד ולא שמש תלמידי חכמים. אבל גם הפעם לא מצאו ישועה, כי המלך שמע גם מההגמון החדש – אשר מלא מקום ההגמון רודנאי – ברון סעפעשי, כי הרב גדול הוא בתורה, ואז שלח צו לקארלסבורג, כי הרב ר' מנחם הוא הרב דקארלסבורג, ועל כל מדינת טרנסלווניא, וכל אשר ימרה את פיו ענש יֵעָנֵש. ההגמון מסר את המכתב הזה, לפרסמו בין אנשי העיר – וידי מנגדיו רפו!

הרב שמח על גאולתו ועל פדות נפשו, אבל רק זמן קט מאד, כי מיד אחרי הנצחון הזה – מת.

גם בארץ אונגאריא נשמעו אז שמיעות מבהילות כאלה, כי איזה רבנים רצו להשתרר על קהלות ישראל, בעזרת שרים וראשי־הממשלה, וגם אז פנו אל הגאון חתם סופר, ואלה דבריו אשר השיב בענין זה³⁴:

"נפשם היפה בשאלתם, להורות להם הדרך ילכו בה, נידן רב אחד, אשר השתרר עליהם מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהלה, רק על־פי פקודה ממקום גבוה הלך ויֵשב לו על כסא הרבנות, בעל כרחם, שלא ברצונם. האותיות שאלני מה משפט האיש הזה על־פי דת תורתו הקדושה, האם מחוייבים. או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות, ואם כדין עשה או לא?

תשובה! הרב הזה, אף אם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמו, לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק־יד, ואיה בחכמתו בתלמוד, הלא כה אמרו בברכות נ"ה: אר"י, אין מעמידין פרנס על הצבור, אא"כ נמלכין בצבור וכו'. מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל, שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, צוה השי"ת על ידי שלוחו הנאמן משה רבינו, ולא רצה להכריחם להתמנות שלא בשאלות פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?

אך בכל זה, אעפ"י שאין להתמנות אלא ע"פ רצון הצבור, מ"מ אם מינה אותי המלך, דינו דין, אך הדיין מחוייב להודיע להשררה, שאין רצונו לקבל על עצמו התמניות זה שלא ברצון הקהלה, ואז אם השר כופהו על כרחו, אז דינא דמלכותא דינא. אך, אם לא הודיעהו הדיין להשר כך, ומכ"ש אם הוא השתדל לעצמו הממשלה, הרי הוא אדם שאינו הגון, ומצוה להודיע להשר שהדיין זה עושה שלא כהוגן. ולא יֵשֵב על כסא ישראל ולא ידרוך בארמנותינו. וברוך ה' כי רוב כל שרי ארצנו אנשי חסד המה וחסים על ישראל, ורוצים בקיום הדת ולא להרסה, על־כן לכשיודיעהו להשר, ישמע ויאזין וירחם ויסור זרוע רמה מעל קהלות ישראל.

ואין ספק, שגם הרשאתו מהשר הרשאה בטעות היא, כי אולי ידע כל זה השר, לא הרשה אותו, כי חפץ חסד הוא, ובמשפט יעמיד ארץ, ולא בכח וביד חזקה. ומה גם החרם הנורא, המובא בסוף תשובת מהר"ם מראטענבורג. – ואתם אחי, אם אמת ונכון הדבר, שהרב הזה לא נתקבל ברצונכם טרם שהשתדל לו פקודה מהשר, מצוה עליכם לעמוד בפרץ ולהתחנן לפני האדון החסיד הגראף שלכם כי חסיד מפורסם הוא וטוב לישראל, ישמע ויאזין לקולכם, ולמסור הדבר לדייני ישראל ורצון הקהלה, ואת אשר יבחר בו ה' עפ"י הרוב, יסכים הגראף. עמו ויתמכהו בימין עזו ותפארתו ויהי לשם ולתהלה ולתפארת, ויאריך ימים על ממשלתו ויגדל כס תפארתו, ובימיו ובימינו תִוָשַע יהודה וישראל ישכון לבטח, ואמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש על מקומו יבא בשלום".

וכאשר שמע הרב המדובר, שהגאון חתם סופר התערב בענינו, אחזתהו פלצות, ומיד כתב מכתב בבכי ותחנונים והתנצל לפניו: א) שעני ואביון הוא, ועניות מעבירין את אדם על דעת קונו, וכן התנצל ב), שהוא מנוצח מאשתו. וע"ז השיב לו הג' ח"ס: “כי אין רחמים בדין. והנה בעוה”ר בדור פרוץ כזה, אשר רבו הדרשנים המתפרצים בדרשות של דופי ונושאים חן בעיני השרים והמלכים כידוע, ויקבלו גם התרה מרב החובל הידוע וכיוצא בו, ואנשינו פה זוחלים ודואגים שלא יבאו אנשים שאינם הגונים ויעשו כן, גם כן בק"ק… ושקמו מי ראש פתנים, וישחיתו גלילותינו. ח"ו, ע"כ אין לחדש שום זכות בזה. וכן דרכו לימלך בחזקה ובגודל לבב, וכן ראיתי במכתבו לק"ק יינק זה שנתים: “ביד חזקה אמלוך עליכם”. אין זה מדת צדיק וחכם, וכי לא למד עצת זקני שלמה, ולא בכח יגבר איש, ותלמידי מרע"ה צריכים להיות ענוים ושפלי־רוח, ואז יגביהם ה', וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. וטוב היה לו, אם הוא היה מתחיל עמהם ע"ד פשר, אולי יכָנעו וישמעו, ובודאי אם יודה וישיב ויקבל דברי, אשר אומר לשם ה', אז אעמוד על ימינו בעזה"י בכל מאמצי כחי, אבל לא בחיל ולא בכח אך ברוח …"

אחרית הדבר היה כי הגאון ח"ס פתח בשלום, מעמד הרב נגע עד לבו ונשאר שמה בתור רב"ד.

בכלל היו עיניו פקוחות על כל מקום ומקום, וכאשר שמע, כי בעיר צעהלים לא תקבל הקהלה רב, מיד ערך – אליהם מכתב³⁵ מלא תוכחה וז"ל: “אדבר וירווח לי, ונא אל תשליכו דברי אחרי גוכם ה”ו. איך היתה כאלמנה קריה נאמנה בלי רב יושב על כסא ה', התקבצו והאספו אל עמק הברכה, לחדש המלאכה, מלאכת־ה' לקבל עליכם רב תופס ישיבה, צדיק ונשגב, המקיים דברי תורה וגודר בפרץ. יהי' מחכמי קהלתכם ויקרא רב ומורה דרכי ה' לעם ה' ושלא יהי' ח"ו מכותבי פלסתר ומקוראי בספרי חצונים ומהלועזים בלע"ז, כי אסור לקבל תורה מפיהו, וכמעמיד אשרה בהיכל ה', אך יהיה בקרבו קדוש".

בסוף ימיו של הגאון ח"ס עמד ביותר על המשמר, כי אז בכמה קהלות הורע כח הקהלה ופור התפוררו העמודים, אשר היתה נכונה עליהם. נשתנו הזמנים והסדר והמשטר בארץ. מצפון, מאשכנז, באה הרעה גם לאונגריא, וזה הדבר: בשנת תקצ"ד קמו עדת מרעים כמעט בכל ערי אשכנז, במדינת בייערן, ווארטענבורג, זאקסען, באדן, והאנאווער וכל מדינת פרייסין, והוציאו בדפוס חבורים, חבור אחר חבור, ותכלית כוונתם ומטרתם היתה, לעקור הדת משרשה ולהפוך הקערה על פיה. רצו להרחיק תורה שבע"פ, הוא התלמוד, שהיה קוץ מכאיב בעיניהם, רצו לשנות בתי־התפלה והמנהגים וגם שלא להתפלל כי־אם בשפת אשכנז, ויקומו איזה רבנים יראים ויצאו המערכה נגדם, והדבר בא למשפט לפני מלכי אשכנז. וכאשר הריחו המתבוללים באונגאריא ריח־המלחמה הזאת, ויקומו גם המה והתחילו לעורר אחיזת מֵרעֵהם, שיעשו גם המה כמעשה ארצות אשכנז. בעיר פעסט קמו איזה צעירים ויבנו להם בית־הכנסת עם קאָהר ויקבלו להם למטיף את האיש יוסף באַק שהיה נודע ומפורסם לקל, ואת החזן דענהויף, שהיה אפיקורס גמור. ואנשי פעסט היראים כתבו להגאון חתם סופר ובקשו ממנו, שישתדל אצל חשובי ווינא, לגלות את אוזן הממשלה, כי כת אחת בפעסט בנו להם בית־הכנסת עם קאָהר שלא בהסכמת ראשי־העדה, ועי"ז התגלע ריב־אחים, על כן יֵצא דבר־מלכות, לסגור את בית־הכנסת הזה ביד חזקה.

היראים חִכו לישועה, והג' חתם סופר כתב להגביר האדון לעמיל עדלען בווינא, להשתדל אודות זה, אבל הפעם לא הצליח בשליחותו, כי הממשלה השיבה, שיש לה כעת ענינים יותר נחוצים לענות בהם, ואין לה כעת פנאי לעניינים כאלה.

וביותר פרצו מריבות וקטטות בשנה ההיא בעיר טשאבא אודות רב אחד, אשר הרעיש את כל רבני הדור, ואשר עבר כל מדינת אשכנז, אנגליא, איטאליא, צרפת וגליציאה, לבקש ישועה ומשפט, ה"ה הרב ר' יונתן הלוי אלכסנדרזָאן.

ר' יונתן הלוי היה יליד גראַץ, והיה מטבעו איש נבהל ומהיר־חמה. בשנת תקצ"ד בא לאונגאריא ונתקבל לרב בק"ק טשאבא.

קהל טשאבא הרעו מאד לעשות, במה שקבלו איש זר לרב מבלי שידעו, מי הוא ומה הוא. וכנראה, באיזה קהלות היה גם אז כתר־הרבנות הפקר, ואח"כ פרצו בהן מריבות, וכמו כן היה גם פה. הרב ר' יונתן הבטיח לת"ח אחד בטשאבא לתת לו חמש מאות זהובים, אם יפרסם עליו, שהוא ת"ח וראוי להיות רב³⁶, אבל בהיותו צר עין, כאשר נתקבל לרב, לא רצה ליתן עוד הכסף. ואחרי עברו עליו איזה חדשים, פרצה מחלוקה גדולה בעדתו. ויקומו ויעידו עליו, כי הוא קל ומזלזל בכבוד התורה, כופר בתחיית המתים וגם בשכר ועונש. בני טשאבא בחלה נפשם ברב כזה ויושיבו ב"ד וגבו עליו עדות, והעדים העידו בפני ב"ד מה שראו ושמעו על אודותיו, ואו אסרו אותו הגאון ח"ס, והגאון ר' אלעזר רוקח, והגאון ר' משה טייטעלבוים והגאון ר' מאיר איש מאונגוואר, והגאון ר' צבי העללער – בונהארד. אבל הרב ר' יונתן הלוי הרעיש אז את כל הארץ, כי הב"ד גבו עדות שלא בפניו, אם כי קראו אותו והוא לא בא, וכי גם הב"ד הי' שונאיו. בנתיים מצא עוזרים ותומכים בעיר פעסט, וגם איזה רבנים היו לו לעזור והמה השתדלו אצל הגאון ח"ס, שיסכים לקרוא ב"ד חדש. גם בא הדבר לפני הערכאות, וראשי השופטים פסקו, שאם יתיר אותו הגאון ח"ס, אזי מחוייבים אנשי טשאבא, לשלם לו משכרתו כפי שטר־הרבנות. הגאון ח"ס הסכים על ב"ד חדש. אבל גם המה פסקו, כי אבד כבוד הרב בגלל מעשיו המגונים שעשה. הוא מִאֵן לקבל הפס"ד ונסע מעיר לעיר לבקש תמיכה ועזרה מרבנים, לבטל הפס"ד שפסקו. גם מצא איזה רבנים, שעמדו לימינו, אבל קהל טשאבא לא רצו לקבלו יותר, וכה הלך נע ונד, והתחבר עם עניים, ואבד כחו ושכלו, ומת בתור עני נודד בבית־החולים בעיר אָפען־ישן.

גם בעיר קעסטהעלי פרצה מריבה אדות רב כזה, אשר גם שם נתקבל רב עובר־אורח, כאשר יתאונן הח"ס במכתבו להרב ר' שלמה ראָזענטאל³⁷: “כפי הנראה, כתר הרבנות הפקר היא פה. הרבה קהלות יקבלו עליהם רבנים זרים מארץ רחוקה, לא נודע להם מתמול שלשום, האם צרי אין בגלעד? למה לכם זאת, להביא ממרחק לחמכם? בארצנו נמצאים רבנים צעירים לימים וגדולי תורה, ואין להם פרנסה והמה קבלו איש זר מבלי שידעו, מי הוא ומה הוא, ומה מעשיו”. – ובאמת נודע מיד בקהל, כי הרב הזה ר' שעפטיל, רב בקעסטהעלי, אינו ראוי להיות רב ונסתלק מרבנותו.

גם הגאון ר"מ אש, בעל שו"ת “אמרי אש” כתב אז להרב הגביר ד' שלמה ראזנטל: “ראה נא ידידי החלוק בין הימים שעברו לימינו אלה, אז היו הרבה לומדים ואיזה רבנים, וכהיום הרבה רבנים ומעט לומדים”.³⁸

בין הלוחמים לשם שמים היה אז גם הגביר הירא הרב ר' אליהו דאזנטאל, אשר היה קרוב למלכות, ובמכתבו אשר כתב להגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל יודיעהו ממעמד הדור באונגאריא אז, ואלה דבריו: “עשרים שנה עברו מעת שהתחילו הכופרים והאפיקורסים להרים ראש במחנה ישראל, ואנכי עמדתי בכל פעם נגד המתפרצים, כי ה' נתן לי חן בעיני השרים, והמה יקרבוני בכל־עת כמו נגיד, אבל לדאבוני רואה אנכי, כי הרבנים עזבוני הרבה מהם יעמדו מנגדי, ומה בכחי לעשות? רואה אנכי, כי עבדים מתפרצים נגד אדוניהם, ואין איש שיעמוד נגדם, בדד אשב ואין איש עמדי, רק איזה רבנים מועטים, שיעמדו לימיני ללחום מלחמות ה'”.

מחלוקה קשה כזו בין היראים ובין המתפרצים היתה בימים ההם בעיר סעטשין. שם היה רב ירא ה', אבל הקהל כרובם היו קלים וימררו מאד את חיי הרב ר' שעפטיל. בצר לו פנה אל הגביר ראָזנטל, הרב ר' שלמה, בבקשה, כי יעמוד לימינו וגם יכתוב אל גאוני הדור שיחושו לעזרתו. והרב ראזנטל פנה מיד אל הגאון ר' מאיר א"ש, בעל שו"ת אמרי אש, וז"ל: “זה עתה קבלתי מכתב מידידי הרה”ג אב"ד סעטשין, וקובל וצועק על אנשי עירו, אחרי אשר עכשיו גברו אנשי רשע מכל חייבי כריתות, ויתלקטו אליהם ריקים ופוחזים, ופערו פיהם לבלי חק לשפוך דמו כמים ארצה וְחִלָה פני, להמליץ בעדו אל מעכתה"ר, באשר קהלתו הסמוכה אליו, וישמעו תוכחתו ומוסרו, ויפחדו מלהרע לו עוד ולהכריחו לשתות מים המרים כוס התרעלה, אשר מלאו בטנו די והותר".

גם הרב ר' ישראל הרואה סבל הרבה צער. איזה קלי־דעת התקוטטו עמו, והגאון ח"ס עמד לימינו, ואלה דבריו³⁹: “זה המעשה של עכשיו – – שנלכדתם עם רב זה – הוא מטה זעמו של הקב”ה, לפרוע מכם מה שעשיתם להרב מו"ה ישראל אב"ד דסאבאטיש, אתם מאסתם מי־שלוח ההולכים לאט, הנה הביא עליכם נחל שוטף בזעם אף, אבל אני בתמי אלך, אז עמדתי בכל כחי לימין האמת והצדק בכל האפשרי וגם אעמוד עתה לימין הצדק והיושר, יהי' עם מי שיהי', לא אשא פנים, לא לתורה ולא לעושה כי אם לאושר וצדק".

הגאון חתם סופר ראה בעיניו הבדולחים, כי הפרצה באה על־ידי קריאת ספרי־חצונים, הלא כה דבריו⁴⁰: “אך להיות רע ומר בעוה”ר הפרצה הגדולה ההסתפקות בילדי נכרים וקריאת ספרי חצונים, המולידים קלות־דעת, ודין גרמא לדברי סכלות, ע"כ הטלתי עליו בחרם, שלא לקרות בספרי חצונים כי שלוחא דרחמנא ושליח דידן עם קדוש לה' אלקינו הוא יעסוק בעתות הפנאי בספרי־קדש, תורת מרע"ה ותלמוד רבינא ורב אשי, ואם המצא שעבר על הנ"ל, הרי שחיטתו נבי. ה, וקולו בקודש לא יִשָמע עוד, והוא כארי ביער וכחמור נוער, ואם ישמע ויאזין, יהי' מקורו ברוך".

גם בעיר קאניזשא פרצה בימים ההם מחלוקה עזה ונוראה אדות רב אחד, אשר היה עובר אורח ונתקבל שמה מבלי שיהיה ראוי לאותה עטרה. היראים התנגדו מיד לבחירתו, והיו קטטות נוראות אדותיו. סוף דבר, עלתה להם, כי נתנו להרב דמי־התפטרות והלך לו. היראים שמחו, כי הצליחו הפעם לגרש את המחלה מקרבם, אבל עד־מהרה נוכחו, כי אם כי נצלו מן הזאב, אבל פגע בהם הארי: המתבוללים קבלו לרב את ר' יהודה ליב לעוו. היראים אשר ידעו, כי הרב לעוו הוא מבעלי הריפורם, קמו אז כאיש אחד והתאמצו בכל עוז לבטל בחירתו, אבל לא עלתה להם. היראים אשר הי' מתי־מעט, וגם לא עשירים, מוכרחים היו לראות על־אפם ועל־חמתם, איך נפלה חומת התורה, ואיך יעלה על הבימה לדרוש דבר ה' לעם ה' איש, אשר כל מגמתו, לבטל מנהגים נושנים. ידיהם רפו, ולאט לאט הסכינו לראות, איך נפל הבנין, אשר עמד לתפארת אלפי שנה; לאט לאט הסכינו לראות את בניהם, איך התחברו אל המתבוללים והשליכו מעליהם עול התורה והיראה ונעשו חפשים בדעותיהם עד קצה האחרון.

ועוד יותר דאבה נפשם, כי הרבנים קלי דעת הלכו מיד אל ראשי־העיר ושרי־הממשלה בטענה, כי המה רוצים “לפקוח עיני עורים”, ועל־ידי זה המה סובלים “מהבטלנים”. הרב ר' מאיר אייזנשטאדט, בעל שו"ת “אמרי אש” מגאוני הדור באונגאריא, כתב בענין זה מכתב להרב ר' חיים קיצע: “מה למעכת”ה ומה אומר, אחרי כי פנה ישראל עורף, לא ידרשו דבר ה' מפי מורים ואת פי הרבנים אשר עמהם לא ישאלו, מי יכשר להוראה, כי אם הקריבו הדברים הצד שכנגד המורה לפני שרי־המשפט בפעסט שטאדטהאלטריי, ומה יחשבו השרים על מורי ישראל, כי יאמרו כולם, כי תוך ומרמה בלבכם, ובין כך ובין כך שם שמים מתחלל וידל כבוד ישראל, ויקר תורת ה' הולך וחסר בע"ה".⁴¹

אז נוכחו הרבנים הגדולים עם כל עם־ישראל החרדים לדעת, כי אין כעת עצה אחרת, לעצור בעד זרם הזמן, רק להשגיח ולעורר את הקהלות, שיקבלו רבנים גדולים בתורה ובמעשים. כי אין לכחד, אשר רק בחיק הרבנות צפונות כל עתותי היהדות, ולולא הרבנים שהיו לנו – יאמר נא ישראל, מה היה ומה יהיה לתורתנו. כי אמנם מי המה נושאי דגל התורה, מחזיקי ברקי היהדות ושומרי חומת הדת, אם לא הרבנים שבכל דור ודור? המה עמדו על המשמר, המה בנו חומות ומבצרים בפני האויב, המה נלחמו כל ימיהם, נלחמו ויוכלו. בכל אופן נראתה פעולתם על־פני עדתם, פעולת רב חָרֵד על־דבר ה' וגדול בתורה, ופעולת רב, אשר עזב את חֻקי האלקים ודת משה, והתמכר לעשות חדשות ולהרוס כל מנהגי ישראל.

בנתיים נפטר הגאון רבן של ישראל בעל חתם סופר, ואז הסירו הרבה המסוה מעל פניהם, אלה אשר לא העיזו בנפשם להרים ראש בחייו, קמו כעת בלי סֵתֶר־פנים, וידרשו בחזקה מהעם, לעשות “תקונים בדת”. גם בפרעשבורג קמו עמדו אנשים כאלה, – אשר בחיי הגאון לא העיזו בנפשם להרים ראשם, וכעת קמו ורצו לסתור בנין זקנים, רצו לבנות להם בית־הכנסת “עפ”י רוח־הזמן". היראים נסו להפר עצתם. אבל כאשר ראו, כי הצעירים האלה לא ישיתו לב לדבריהם, אז פנו ראשי־הקהלה אל שרי־הממשלה, לאסור להם לבנות את הבית הזה.

באמת עמדו שרי הממשלה בפרעשבורג מעולם לימין הגאון, הלא כה דברי הגאון ח"ס⁴²: “אם נמצא בקהלתינו פרעשבורג מחלל שבת, תמהתי על שאלה זו, איך יעלה על הדעת בקהל־עדת־ישראל ימצאו מחללי שבת, חלילה וחלילה, לא תהי' כזאת בישראל, ולא זו בלבד, שמנהיגי ישראל עומדים בפרץ תלי”ת, הלא שרי הקאָמיטאט ושרי־העיר אין מניחים לעבור על דת, ועובדא הי' זה שבועות שתיים מנערים המנוערים פתח חנותו ביום אבלו, ושלח האדון פישגאל והסגירה והתרה בו בהתראות־עונש אם יפתח, עד שימצא היתר ממורי־הוראה. וזה באבל הקל, ק"ו בשבת החמור".

גם הפעם הלכו ראשי הקהלה ר' צבי משה שלעזינגער, ור' צבי הירש פאפענהיים אל שרי־העיר בבקשה, לעמוד בפרץ נגד קלי־הדעת האלה. ראש־העיר הביע גודל צערו על מות רבם אשר היה אהוב ויקר גם לו, אף הבטיחם, כי יעמוד לימינם גם להבא.

אבל, הגם כי בפרעשבורג, אשר שם היה גדול שֵם הח"ס בעיני השרים ומלאו בקשתו גם אחרי מותו, עלה בידי היראים לפי שעה, “לעצור בעד זרם הזמן, לא כן בערי־המדינה. כאשר ראו הרבנים, כי פשתה המחלה בקרב עדתם, וראו כי נגזלו מחיק היהדות רבים מבניה בחזקה, מה עשו, למען השב לב בנים אל מסורת אבותם? גמרו לקרוא לאספה־גדולה את כל הרבנים לטכס עצה, איך. לעצור בעד זרם הרעה, אשר תתפרץ בחזקה. אחד מגאוני הדור כתב בימים ההם במכתבו⁴³: “באתי עם הספר ליד מעכ”ת, כי הסכימו רוב הרבנים והצדיקים במדינתנו, לעשות אספה, כי בעוה”ר גם בארצנו החלה הצרעת ממארת, אשר מקודם הי' מסוגרת, כי קצת מהמוני עמינו התאוו תאוה, לכשמעו דברי הרבנים החדשים היושבים באלני ממרא, אחי אשכול הכופרים האומרים אֵין עָוֶל לבטל גדרים, ואין מצוה לשמוע דברי סופרים, אך יען כי עדיין היא עת לדבר, בעבור שת"ל עדיין רבנים רובא דרובא בארצנו המה צדיקים ויראים, וגם רוב המון קהל עמנו, אף כי נהרס מעט הבנין, עוד ת"ל רוב המנין עמנו באמונה שלמה".

רוח־החיה באופני האספה, המעורר, המתחיל והגומר היה הרב ר' פייביל הורוויץ, רב בק"ק פאפא, הוא עורר את חבריו הרבנים, הריץ מכתבים ובלשון מדברת גדולות תאר להם מעמד ישראל סבא, כי נורא הוא ונחוץ מאד, לעשות אספה גדולה, להתיעץ, איך לחזק עמודי הדת ולבצר חומותיה. ואת זמן האספה הגביל על ר"ח אלול שנת תר"ה בעיר פאַקש.

הרב ר' פייביל⁴⁴ עשה הכנות מצדו על האספה ההיא, וזמן המוגבל הגיע. מקרוב ומרחוק באו רבנים גדולים, אבל לא במספר כאשר קוה הרב ר' פייביל, ממאה ועשרים רבנים, שהיו או באונגאריא, באו רק עשרים וחמשה והרבנים הזקנים המפורסמים: ר' מאיר א"ש מאונגוואַר, שהיה אז רבן של ישראל, וכן הגאון כתב סופר מפרעשבורג, ר' יחזקאל בנעט מנייטרא, ר' פנחס ליב קאמאראן⁴⁵ ר' משה פערלס בונהארד ועוד הרבה לא באו⁴⁶.

הרב ר' פייביל פתח את האספה, וכאשר רצה לתאר לפני הרבנים מעמד הדור, כי ברע הוא, קם רב זקן מופלג, הרב ר' געץ מבאיא, ואמר, כי מקודם עלינו לשלוח שליח מיוחד, לקרוא את הרב שוואב מפעסט, שיבא גם כן לכאן למען שמוע חות־דעתו. וכאשר שמעו זאת הרבנים, התרגזו והתקפצו לאמר: דבר כזה לא היה מעולם, שיחכו רבנים הרבה על דעת רב אחד, ובפרט כי הרב שוואב לא היה חביב בעיני הרבנים היראים, כי הוא היה מאלה “הפוסחים על שתי הסעפים”, ועוד יותר התפלאו על הרב ר' געץ, אשר הוא היה המציע, מה ראה על ככה?

וזה הרב ר' געץ היה רב גדול ומפורסם, אבל בסוף ימיו הטו אותו בניו מדרך, אשר החזיק בה הרבה ימים ושנים, ומאז התעקש הרבה פעמים נגד היושר והדין⁴⁷. הוא התעקש, שבעלי האספה ישלחו שליח מיוחד אחרי הרב שוואב וכאמור, הרבנים לא רצו לשמוע דבריו. אבל כאשר אמר, כי אם לא יסכימו לדבריו, יעזוב את האספה ויסע לביתו, אזי הסכימו לדעתו, כי לא רצו להחליש את דעת הרב הזקן הזה, אשר היה אז בן פ"ד שנה. ורץ אחד נשלח, להביא את שוואב. ושואב בא!

בראש הקרואים ישבו הרבנים ר' געץ, ור' פייביל הורוויץ ור' ליב שוואב. ר"פ פתח את האספה, והסופרים ישבו בצד השלחן, לכתוב כל משא־ומתן. אז רמז שוואב להסופרים, כי יכתבו את המשא והמתן של האספה בשפת אשכנז אז קמו כל הרבנים מכסאם וימחאו בכל כחם נגד דבריו, באמרם, אספה שלנו איננה בשם המלך, ולא מטעם ראשי־המדינה, רק אספה פרטית. ויקם ר' געץ והציל כבוד שוואב.

ר' פייביל פתח דבריו בלשון־למודים ויתאר לפני שומעיו מעמד הדת ומצב הרבנים. אחריו קם שוואב ואמר, כי חוב קדוש עלינו, לעשות בכל עיר ועיר בתי־למוד לנערים, לעשות תקונים וסדרים, כי העת דורשת מאתנו זאת. וכששמעו הרבנים דבריו אשר דִבֵר על־דבר “העת”, ויקומו בזעם כולם כאיש אחר ממקומם ויאמרו לעזוב את האספה. ויהי כאשר ראה ר' ליב שוואב, כי אין אף אחד, שיתן לפעלו צדק ואין לו תומך ועוזר, ויעזוב את האספה בלוית ר' געץ. והנשארים נמנו וגמרו ויקבלו הצעות הרב ר' פייביל פה־אחד, לאמר:

“בבית ישראל ראיתי שערוריה, בעוה”ר כמעט נפלו חומותיה, ונפרצו נדריה, ועמודי הדת ואשיותיה ינעץ עד ינטו לנפול ח"ו, וכמעט אין שר ואין שופט בינינו איש כל הישר בעיניו יעשה, לא ישמעו לקול הורים ומורים, גם עלו שועלים קטנים, מחבלים כרמים להשחית כרם ה' צבאות רבים עלו על כסא ההוראה, ולא הגיעו להוראה, על כן התוַעדנו יחד להתיעץ מה לעשות לתקן בדקי הדת, לחזק מוסרי האמונה ולגדור הפרצים, היום באנו הנה בעצת כל חכמי ורבני המדינה, אשר הסכימו יחד כאיש אחד לבוא להמתיק סוד. אמנם רבים מגאוני הארץ וחשוביה מנעם ה' מסבות שונות לבוא להוַעַד הזה, כאשר הודיעו אותנו במכתבים אלינו, על כן כעת ידינו אסורות, ואין אתנו לעשות עד אשר נבוא אל מקדש, אל האספה הגדולה אשר יועדו כולם, ולעת הזאת למען לא תהיה ביאתנו הנה הנם ולריק, הסכמנו יחד בלב אחד וברצון כלנו ליעץ עצה ולתקן המכשול, אם נשיג רשיון על זה מאת מלכנו ושרינו, יר"ה.

א) הארץ תחלק לארבע חלקות, בעצירקע, ובכל שנה ושנה יתאספו חכמי רבני כל בעצירק למחוז הבעצירק, ועל דרך זה מכל קאָמיטאט יוכרחו לבוא אל הועד אחד מרבני הקאמיטאט את אשר יבחרו חכמי הקאמיטאט, וקאמיטאט. גדול, שרבו מקהלות ה' בתוכה, ישלחו ב' או ג' אל הועד. ושאר הרבנים אשר באותו בעצירק שלא נבחרו הרשות בידם, אם ירצו, לבוא, אל הועד. ויהיו דבריהם נשמעים כאחד מן המבודדים. ובכל ג' שנים אחרי עבור האסיפות הנזכרות ג' פעמים, יתאספו כל רבני מדינתנו בועד הגדול במרכז המדינה על דרך זה, וכל קאמיטאט יבורך וישלח אחר מהרבנים, ומקאמיטאט גדול ב' או ג' רבנים וגם רבנים שאינם מבוררים הרשות בידם לבוא נס כן אל הועד הגדול ואיש לא ימחה בידם.

וכל אחד ואחד מן המבוררים והמשולחים בועד הגדול או בועד הקטן אין רשות בידם לעזוב מקום הועד, עד כי יגמרו כל הדברים ויחתמו כולם שם בשם הועד. ובכל עת התועדם בועד הקטן, יבחרו בני הועד ג' אנשים גדולים ות"ח וצדיקים, דהיינו האחד יהי' לראש עליהם, פרעזוס, והשנים סמוכים אליו, הם ינהיגו כל עניני הועד מתחלה ועד סוף, וכן יהי' הענין בועד הגדול, והנשיאות והרמת ראש, לא תִמָשֵך רק לזמן המשך ימי הועד, גם טרם הפרדס מועד הגדול או הקטן יבוררו הראשים לועד הבא, והראשים המבוררים המה יגבילו מקום מזמן הועד הבא.

ב) לא יהי' רשות לרב ואב"ד יהיה מי שיהיה, לתן הוראה וסמיכות היתר הוראה, כי אם בעת התאסף רבני הארץ בעד הקטן, או יעמוד הרוצה ליטל את השם ולהִסָמך בפני ג' אנשים הנבחרים לראשם לאסיפה, והמה לא יסמכוהו כי אם בהביאו כתב־תעודה מרבו שלמדו תורה, ששימש בישיבה כראוי, והיה נגד ה' דרכו ותהלוכותיו בתמימות.

אבל להסמיך לשו"ב לתן כתב־קבלה, רשות לכל אב"ד ומורה לעדתו. ואם השו"ב יסמך גם כן לאיזה פרטים להורות בצומות הגידין, או וושט וכדומה, יצטרף האב"ד בעירו שני רבנים סמוכים אליו אל הסמיכה. וכל נתינת היתר הוראה וסמיכה יהי' בחנם בלי שום תשלום שכר ונטילת פרס.

ג) ריב ומצה כי יהי' בין הרב ובין הקהלה, שבני הקהלה יעררו על הרב, הן בדרכי הוראה, או שאינו מתנהג כחוק המוטל עליו, יבואו לפני הראשים בועד הקטן, ועל הרב לעמוד לפניהם ולעשות כאשר ישימו עליו. ואם ח"ו יעברו עליו הדרך, הרשות ביד הרב הנדון לבוא לועד הגדול, ולדון שם בפני הועד.

ד) חוב על כל רב, להשגיח על השו"ב וסופרים ומורים ומלמדי תינוקת על עניני הלמוד, שלא יעשו המלמדים מלאכת ה' ברמיה, וגם על חנוך הנערים שיהי' על דרכי התורה ויראה, וגם הנהגת המלמד בעצמו, שיהי' נגד ה', דרכו. ושלא יתעצל הרב מלנסות ולהעמיד את כל הנערים, אל, כור הבחינה. ודרכי הלמוד חיוב על הרב לכונן ולתקן, כפי אשר יורו המורים, המה הראשים המבוררים בוער הגדול,

ה) כל מי שאינו נסמך לכל הדברים, כי אם על ענינים פרטים הנזכרים לעיל נקראים מורה צדק, המה לא יסדה קדושין בשום אופן, אם לא נתן לו הרב בעירו או בגליל שלו רשות והורטנא לסדר, דהיינו לפרטים, אבל לא בכלל, שיורשה לו לסדר קדושין בכל עת ובכל עונה, גם הרב אב"ר לא יסדר הקדושין עד הביא כתב תעודה על תולדותיהם, משפחותיהם והתנהניתם.

ו) השוחט יהי' תמיד עיני הרב עליו, להשגיח על ידיעותיו והתנהגותיו ועל עניני חושיו, אם לא אבד כח הרגשתו וידיעת תקון סכינו, מזה יחויב, שהשוחט לא יוכל להיות רב ואב"ד, גם אם השיג סמיכות היתר מראשי הועד וראוי להורות ולדון בכל ענינים. על כל זה כל זמן עסקו בשו"ב, לא יורה ולא ידון כ"א בנתינת רשות והורמנא מרב הגליל, ולא יהיה כי אם כאחד משאר המון.

ז) בעת האסף ראשי עם יחד שבטי בני ישראל בועד הגדול ברצון מלכנו יר"ה, יתוקנו כל ענינים הנצרכים, וכן ישימו עין השגחתם על מנהגי בית־הכנסת ועניני התפלות ועל דרכי הלמוד וחנוך נערים, באיזה דרך ישכון אור השכל, ויושכלו בעניני התורה, למודיות נסיונות ובלשונות העמים וחנוך נערים. גם יראו לתקן את אשר נכשלו בו רבים בהלואות רבית וטעות אינו ישראל, אשר נעשה לאיזה יהודים כהיתר, ובאמת הוא אסור גמור, כמפורש בדחז"ל, ולצוות על רבני הזמן, ויזהירו על זה תמיד, גם להודיע לעם, כי נדר או שבועה שנדר או נשבע אחר לחבירו, לא יותר ולא יופר בשום ענין שבעולם, וכהנה רבות המכשולים, המה יסקלו המסלה ויפנו הדרך ויִשרו מסלה, לאלקינו. ה' יהי' בעזרנו וישלח מלאכו לפנינו, להמצא לנו חן וחסד בעיני, מלכנו ושרים יר"ה.

נעשה פה.. פאקש, יום ב', ד', אלול שילה שתא “מצדיקי רבים כוכבים” הר"ד לפ"ק.

יונה אריה במו"ה משה ז"ל – רב בצעצע.

צבי הירש אפענהיים – רב בטעמעשוואר.

יהודה ליב מלבוב – רב בפוחאף.

וואלף חיות, – רב בפאלוטא.

פייבל הורוויץ – רב בפאפא.

ישראל לעוו – רב באראניא.

אפרים – רב ב אפאשטאק.

שמעון סג"ל – רב ביאנקאוויץ.

יהושיע – רב בנאגארדא.

יואל רעכניץ – רב בפאַקש.

לפמן הירש – רב בסאבאטקא.

חיים שלעזינגער – רב באירשא.

יהושיע אדלער – רב בווערפעלעט.

ארי' ליב ריינארד – רב בקאטה.

זלמן פערלשטיין – רב באונסדארף.

אברהם אהרן – רב ביעמערינג.

דוב בער – רב במיקולאש.

מנחם מענדיל – רב ביערגין.

יהודא אסאד – רב בסעמניץ.

יוחנן שפיטץ – רב בטאב.

פנחס כ"ץ – רב בטעלעקר.

יוסף פלעש – רב בוועספרעם.

אהרן קוטנא – רב בטאטא.

ישראל הרואה – רב בסאבאטיש.

הרבנים נסעו לביתם, והעם שאלו מהם: “רבותינו מה החליטה האספה?” – והשיבו הרבנים: האספה החליטה, להתאסף עוד הפעם, כמנהג האספות בכל תפוצות ישראל. בחנם עמל ר' פייביל, בחנם עמלו משרתי הגראף עסטערהאזי, להשגיח על האספה, בחנם הופיע שר שלוח מהגראף, לברך בשמו את הרבנים ולהודיעם, כי יעמוד לימינם בכל דבר, להאספה לא היתה שום תוצאה, רוב הרבנים לא באו, וכה גמרו האספה, להתאסף עוד הפעם באָפען־ישן.

הרב ר' פייביל הריץ מכתבים לכל הרבנים, וגם את המתחדשים הזמין, גם את החכם ל. האָלענדער מעפעריעש, שהיה ראש להמתבוללים, קרא ועמד עמו במשא־ומתן⁴⁸.

וכאשר שמעו הרבנים הגדולים, כי ר"פ הזמין גם את החכם האָלענדער, התרגזו עליו הרבה רבנים, הלא כה דברי הרב ר' יהודה אסאד, אחד מגדולי הדור באונגאריא, המחבר שו"ת “יהודה יעלה”, במכתבו להרב ר' פייביל: “אמרתי אני, אשיחה וירווח לי, כי מלאתי במלין בדבר ה', ואביט לימין ואין עוזר לי, וכעת לבי אומר לי, כי מצאתי און לי, חבר אח ורֵע, כבוד הדר”ג הי"ו, לעשות לה' הנה זה כמה ימים, אשר בבית ישראל ראיתי שערוריה ובלבי כאש בוערת, כי מתבונן אנכי על העתיד, והוצאתי מחשבותי בזה לרבנים רבתי בדעות, חכמי התורה וגאוני ישראל יחי', מיודעי ומכירי מאז, והכל בחשאי והצנע לכת בסתרי סתרים. ככתוב כבוד אלקים הסתר דבר, ואז"ל: אין לך יפה מן הצניעות, בכדי שלא לעורר העזי פנים שבדור, ללחום נגדנו. ומע"כ לא כן עשה, א) במה שהמתיק סוד עם אותו האיש הידוע מהמשמאילים (האָלענדער), המבקשים לעסוק בלמודי חיצוניות לעיקר, ולבטל התורה שבע"פ לגמרי ר"ל, והתחברות ההיא רבת הנזק ומעט התועלת היה, כי אז"ל: ודע מה שתשוב, ה"מ נכרי, אבל ישראל, כיון דפקר פקיר טפי, ואסור להתגרות. ב) במה שפרו"מ העלם זאת מאתנו ולא גילה לנו דבר ורמז מהמתקת־הסוד ההוא בהיותנו יחד בק"ק פאַקש באספות רבנים גדולים וצדיקים יחי' במה שכתב ידו לה' לכל רבני המדינה בכלל ובפרט, לבוא ולהתועד בפתע פתאום, ולא נודע לכלנו שום רמז דבר מקודם, ובלי שאלות עצה תחילה מהזקנים הגדולים בתורה שבמדינה יחי'. ג) מה תועלת מעצת הרבנים החדשים רע־בנים מעוטי ימים וצעירים, אשר לא מלאו כרסם בש"ס ופוסקים, אבל יאמרו לדבק טוב, הי' להתועד הגדולים והמפורסמים שרי התורה בלבד, שסתירתם גם כן בנין, וגם אחרי עצתם והסכמתם נגררים כלם, אחד לאחד על ידי מכתבים, הקטנים שומעין לגדולים, צדיקים וחכמים שלמים. וכבר הוכחתי בתוכחת מגולה את י"ג הרב דק"ק פלוני (כוונתו על הרב ר' געץ), שאיך הרבה ילדות עשה, ולא אפונה, בי פרו"מ הרה"ג נ"י טעמו ונמוקו עמו, וכל מעשיו לשם שמים, אבל כבר אמר החכם: ואל בינתך אל תשען, ומה גם בענין גדול כזה, שצריך התחכמות והתבוננות רב. אבל מה שעבר עבר, והן עתה רצוני לידע דעת מעכ"ת נ"י, מה שיחו ועצתו עוד לעשות לכרם ה' צבאות, אחרי אשר הוחלנו לעשות לה' לבל יבוא המחבל והמשחית, אם לעורר להתאסף שנית, או אם ננוח הדבר משך זמן מה. ואולי יראה ה' בעני עמו, כי אפס עצור ועזוב וירחמנו", עכ"ל.

ר' פייביל הריץ מכתבים למאות, ועורר על האספה הגדולה, שאמר לקרוא לעיר אפען, אבל פתאום מת לפני התאסף האספה, ועמו מתה גם האספה, וימים עברו ונשכח כל הענין, ואיש כל הישר בעיניו עשה, כי לא היה אז שופט ומושל בישראל. הרבנים נתקבלו גם אחרי האספה בקהלות גדולות, הגם שלא הי' ראוים לכתר התורה, ועוד יותר, כי באיזה קהלות נתקבלו רבנים, שהיו מפורסמים לקלים ולעזי־פנים, ובפרהסיא עשו צחוק מתורתנו, ואחד מהם היה הרב דניאל ביליץ, רב בסעגער, אשר אדותיו רעשה הארץ.

ר' דניאל ביליץ הרהיב בנפשו, גם לבזות את התלמוד בפרהסיא, והדפיס בימים ההם קונטרס נגד התלמוד בשם “דער תלמוד אונד דיא פערפעקטיביליטאט, דער מאָזאיסמוס פאָם שטאנדפונקטע דער רעפאָרם”, פעסט תר"ה.

ומיד כאשר הופיע הספר, ידעו היודעים, כי הוא מעשה הרב דניאל ביליץ רב בסענעדין, הגם כי שִנָה שמו על הספר בשם “טעאָדאָר בירגער”. רעש גדול פרץ אדותיו, וביותר בסענעדין, כל היראים עמדו כאיש אחד ורצו להעבירו מרבנותו, ויפנו אל הרבנים הזקנים בבקשה להצילם מהכופר הזה. “מר לנו מר, ואנו מבוהלים ודחוסים אדות המורה־הדעה הזה, ואין חפצנו לשמוע תורה מפי רב כופר ומסית”. בנוסח הזה כתבו לכל גאוני הדור, אף גמרו לשלוח מחאה לשר־העיר, ויותר מששים אנשים חתמו על כתב־המחאה אשר שלחו אליו, וזה לשונם שם⁴⁹:,ראשי ושרי העיר אמרו לר' שמעון פאלאק, שהיה שופט היהודים אז, בחודש טבת, לעשות אספה ולבחור רב, אשר יצא ואשר יבוא לפניהם. גם הגבילו זמן־המוגבל. אבל מיד השיב שופט היהודים לשרי־העיר, בשם כל היהודים לאמר: ראשית מה לשרי־העיר להתערב בענינים כאלה, ועוד, אין לנו צורך לרב, כי יש לנו דיין, ה"ה הדיין ביליץ ובחרנו אותו על ג' שנים ועוד לא עבר הזמן. גם את יום המוגבל, אשר קבעו שרי־העיר, אי־אפשר לנו לקבלו, כי קצר הזמן, ולבחור רב צריכים אנו להכנות. וסוף היה, כי שרי העיר לא רצו לקבל את התנצלותינו, הזמן בא, אבל אנו לא הלכנו אל הבחירה, רק אנשים מועטים הלכו, ידידיו ואוהביו של ביליץ, אשר רצו בחזקה לכוף אותנו, לקבלו לרב. ואנו מבקשים בשם היושר כעת מראשי־העיר, כי יתנו צָו לעשות בחירה חדשה, – ולבטל הבחירה הראשונה, כי לא היתה כשורה וכראוי, או כי יתנו לנו רשות, להפרד מקהלתנו, ואנו מבקשים חלקנו בבית־הכנסת, ובשאר בתי קהלתנו שיש לנו.

וטענותינו אלה המה: א) יותר מששים שנה שיש לנו קהלה וגם רבנים, ומעולם לא היה בינינו פרוד־לבבות, היינו בשלום ונחת עד היום הזה. וכעת שיש לנו רב זה, פרצה מריבות אחים, כל יום ויום יש לנו קטטות ומריבות אדותיו. ועד היום בחרנו רב בהסכמת כל הקהל ולא על־ידי איזה אנשים, כי כל הקהל ישלמו דמי־שחיטה ומס לקהלה. – ב) זה יותר מששים אנשים לא לקחו חלק בבחירה, ע"כ אין בבחירה זו ממש. – ג) אנו קבלנו אותו בתור דיין על משך שלש שנים, ועוד לא עבר המועד, ואין ברצוננו לבחור אותו לרב, כי איננו ראוי להיות רב, וגם דיין אינו ראוי להיות, ובעת שנבחר לדיין היו אודותיו קטטות, רוב מנין מאנו בו, ורק על־ידי ראש העיר ועל־ידי אנשיו נבחר, וביד חזקה בחרו בו הבוחרים, ומי היו הבוחרים בו? כופרים וקלים, אוכלי טרפות ונבילות, ומעולם לא בא אל־פיהם בשר כשר, ולהקהל לא היתה מעולם הכנסה מהם. ד) רק קרוביו בחרו בו, ולא יעשה כואת אצלנו. הן מעולם לא הראה לאיש התרת הוראות שלו ואין אנו יודעים, אם קרא ושנה ושמש תלמידי חכמים, ע"כ אינו ראוי להיות רב, הוא בא אצלנו מעיר פעהערוואר, וממי למד שם? כי שמה אינם נמצאים הרבה יהודים. התפאר, שיש בידו כתב־הוראה מהרב ר' הירש אפענהיים מטעמעשוואר, גם זאת לא ראינו, אבל אפילו אם יש לו, אינו ראיה, כי קיבל זאת על ידי השפעת גיסו, אשר הוא שופט היהודים שם. ה) יש לנו עדות, שהוא קל ואינו ירא השם, ונכשל בהוראה כמה פעמים. ו) אנו מבקשים שילך לנסיון לפני גדולי ישראל, ואם המה יתנו לו סמיכת־רבנות, יִשָאֵר פה לרב. ואם לא יסע לנסיון, אז אין לנו חפץ בו. ואנו מבקשים חלקנו בנכסי הקהלה ואנו מקוים, כי שום איש לא יפצה פה נגדנו ולכוף אותנו לשמוע תורה מפי רב אשר הוא קל ואפיקורס".

היראים חכו לתשובת שר־העיר אשר קבלוה עד־מהרה, שר העיר יענש קשה את כל מי שיפצה פה נגד הרב, כי הרב ראוי להיות רב. והמה לא יְקַבלו אף פרוטה אחת מנכסי הקהלה. נבלה היא מאין כמוה, נבלה גדולה, לכוף אנשים יראים, לשמוע תורה מפי כופר וקל, ומה לראשי־העיר להתערב בענינים כאלה? התשובה הזאת הרעילה את כל העיר סענעדין, כי אם היו יוצאים היראים זכאים בדינם, או על־כל־פנים אם היו מקבלים רשות, להתפרד מהקהלה ולהיות לעדה לבד, אף היו נשארים יהודים למאות, יהודים כשרים ויראים… מעשים כאלה, נקרו אז גם בעיר קעטשקעמעט, אשר נתקבל שם רב אחד בשם אשער, והשחית את כל העיר, וכמו כן בשאר קהלות, וביותר היו מהומות וקטטות בעיר פאפא אדות הרב הרפורמי יהודה לעוו. גם שמה נלחמו היראים נגדו, ועד בית ראש־הממשלה הלכו עם בקשתם. וראשי־העיר עמדו גם פה לימין לעוו, אבל היראים נלחמו וגם יכלו, לעוו עזב את הקהלה. והעיר פאפא נשארה עיר ואם בישראל עם תורה ויראה עד היום הזה.

אמנם כן הוא הדבר: בחיק הרבנות צפונות כל עתותי היהדות, ומי גרם, שהרבה קהלות באונגאריא נחרבו עד היום הזה, ולא יִמָצא אף יהודי אחד כשר שמה? רק הרבנים הכופרים, אשר ביד חזקה משלו על העם ונפלו לפני הצד הצורר, ולא היה לאל ידם להִנָצֵל מכליון חרוץ!…

 

פרק שלישי.    🔗

הריבולוציאה בשנת תר"ח והיהודים. התנועה לריפורם. איינהארן. פרעות ביהודים. קוששוט. שויון־זכיות. היהודים בימי המלחמות החדשות.

בחנם יגעו החכמים ועמלו הנכונים, למצוא מקור וטעם, מדוע ישנאו העמים את עם ישראל מאז מעולם? בחנם חפשו סגולות ורפואות למחלה הזאת. רבים מהנחשלים שבעם, שאבדו מנוחת־נפשם, עזבו את מחניהם ואת דגלם. בתקותם למצוא חן בעיני העמים מחקו כל שם וזכר יהודי בבתיהם, נתקו המוסרות והשליכו מעליהם את העבותות, אשר קשרו אותם אל התורה ואל אמונת־ישראל עד כה, ואולם הֲאִם הועיל כל־זה להם ביום עברות?

רבים שגו גם כן בחשבם, כי קַלו המים הזֵדונים וסר מר המות, כי רוח הזמן רוח החופש, בא, ואל “הרוחות” האלה התמכרו בדמיונם ובשבילם נתרחקו מעמם ומתורתם ומכל מחמדי קדשנו מימי־קדם. כי חלום נעים חלמו, אשר עוד מעט, והרוחות האלה יטהרו ויאירו את ליל הגלות הארוך ויבקע כשחר אורם. – פתאום, והנה יד נגעה בהם, יד קשה כברזל וכבדה כעופרת, נפקחו עיניהם – והנה בלהות ומעוף צוקה, חשך ואפלה מנדח!

הפרק הזה יטפח את המתבוללים על פניהם. כי יִוָכחו לדעת, כי שוא ידבר פיהם באמרם, כי סבת השנאה לעם ישראל היתה, על אשר היה היהודי סגור ומסוגר כל הימים ובגוים לא התערב, לא אכל ולא שתה עם שכניו, ובשמחתם לא לקח חלק, וכמו הבדיל קיר־ברזל ביניהם. אבל לא־כן הדבר. לא עליכם לחפש “סבות” לשנאת העמים לישראל. כי סבת השנאה מצינו בדברי חכז"ל, שמאז שעמדנו לפני הר־סיני לקבל עליני תורה ומצוות, ירדה שנאה לישראל. וטענות העמים בזמננו הן הנה ממש הטענות, אשר שמעו אבותינו עוד בימי־קדם. ליצחק אבינו אמרו: “לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד”.– בני לבן הארמי העלילו על יעקב: “לקח יעקב את כל אשר לאבינו”…

משנת תקמ"ט נתעוררו חכמי ישראל מתרדמתם ויגעו על־ידי הרבה שתדלנים, לבקש מממשלת אונגאריא שוְיון־זכֻיות לעם הנדכא, עם ישראל. ואז, בשנת תקמ"ט, קמו בבית־הפרלמנט בצרפת גדולים וטובים ויבקשו להטיב מעמד עם ישראל. – והקול נשמע עד־מהרה גם בארץ אונגאריא, ומביני־דבר דמו בלבם, כי הגיעה העת גם לעם ישראל אשר בארץ אונגאריא.

באונגאריא עלה אז הקיסר לעאָפּאָלד על כסא־מלכותו ושנויים גדולים נעשו בהליכות מדינות אוסטריא ואונגארא, והמושל החדש בטל כמעט את כל החקים, אשר פקד ואשר חקק אחיו יוסף השני, וברשיון המלך נפתחו שערי בית־נבחרי־העם באונגאריא, שהיה עד העת ההיא סגור ומסֻגר, צירי המדינה ישבו במקדם על כנם להתיעץ יחדיו ולחוקק חקים, כאשר ימצאו לנכון לטובת המדינה. והיהודים ראו מיד, כי עתידותיהם נתונות בידי שרי מדינתם, ועל־כן באו מהר לידי ההכרה, כי לא עת לחשות עוד היא וכי עליהם להשתדל לטובת עמם ככל אשר לאל ידם, ויִוָעצו יחדיו, לאסוף אספה את ראשי ומנהיגי היהודים אשר בארץ אונגאריא להתיעץ על עתידותיהם כדת מה לעשות, ובשנת תק"ן באו שלוחים בחורי העם, שנים שנים באו מכל מחוז מחמשים־וארבעה נפות המדינה, להתיעץ בעניני הדת ובעניני היהדות ואיזה דרך יבחרו לרומם מעמד ומצב ישראל במדינה. וצירי היהודים אספו אספה.

בימים הראשונים נשמעו קריאת מגלות וקינות על צרות ישראל, אשר עברו עליהם בכל פאתי ארץ אונגאריא, כאשר ספרו המשולחים, ואחרי כן הֵחלו לדבר ולהִוָעץ, באיזה אופן יצלח להשיג שִוְיון־זכֻיות, וכאשר לא יכלו לבוא ליד החלטה, נמנו וגמרו לשאול את פי ראשי עם־ישראל בצרפת, באיזה אופן השיגו המה – כפי אשר שמעו בארצם – שויון־הזכיות, וכה אמרו אליהם עם הספר:

"אנו בחורי עם־ישראל מאונגאריא, אשר התאספנו זה שלשה שבועות באָפען מחמשים וארבעה מחוזות לטכס עצה, איך להטיב מעמדנו ומצבנו, גמרנו אומר, לשאול את פיכם, ובטובכם לענות לנו תשובות ברורות על השאלות האלה:

א) אם אחינו במדינת צרפת כבר יהנו מכל זכיות־האזרחים, או אך מחֵלק מהם. ב) מאיזה טעמים באה הממשלה לידי מסקנא, להעניק ליהודי צרפת זכותֵי־אזרח. ג) איזה חיובים חדשים הוטלו על היהודים לרגלי נתינות הזכיות האלה".

אחרי שקבלו תשובה מצרפת, החליטו גם המה, לכתוב את כל משאלותיהם בספר ולהושיט את מכתב־הַבַקָשָה לראשי ועד־המדינה העומד להִפָתח וזה פתשגן הכתב:

"אנו, היהודים בממלכתך ארץ אונגאריא, הננו מַרְהִיבִים לגשת לפני הוד מלכותך ולפני רום מעלת צירי־המדינה וביראת־הכבוד נפשנו בבקשתנו, כי תואילו בחסדכם לתת צו, כי יכָתב בדתי ארץ אונגאריא לחק ולא יעבוד בדברים האלה:

א) הרשות נתונה ליהודים, לחיות באמונתם ולשמור תורתם הכתובה והמסורה באין מכלים דבר, ואין לאיש, ויהיה מי שיהיה, הצדקה, להכריח אותם, לבוא במסורת הדת הנוצרית, או להטביל אותם למרות רצונם, ובפרט חל האיסור על הַמְיַלְדות. ואם יעברו ויעשו בזאת נגד חוקי המלכה מַריא תֶרזיא, והקיסר יוסף השני, אין במעשיהם כלום, והטבילה לא שרירא ולא קיימא ולכן אין להם המשפט, לגזול את הילדים ההם מזרועות אבותיהם ולהחזיקם אצלם נגד רצון הוריהם, כאשר המה עושים עתה.

ב) אסור להכריח את היהודים, לחוג את חגי הנוצרים ולשבות בימים ההם מכל מלאכה, ויש להם רשות לעשות כל מלאכה בבתיהם פנימה באין מפריע, אך משך עת־הרנה והתפלה בבתי־התפלה לנוצרים יסגרו דלתות בתי מלאכתם, אבל אינם מחוייבים להפסיק או את עבודתם.

ג) הרשות נתונה ליהודים, ללמוד כל מלאכת־יד ולקנות ולמכור כל מה שרוצים בכל עיר ובכל מקום, ויש להם רשות לסחור בכל מיני סחורה באין מפריע.

ד) היהודים יקבלו חֵרות ושויון־זכיות ככל שארי האזרחים בארץ, וביום־השוק יכולים לעשות להם בית־מלון לאורחים, בלי שישלמו מס מיותר בעבור זה, כמו שהיה עד כה.

ה) רשות יש ליהודים, לבקר את בתי־הספר מכל המינים, ואחרי כלות שנות למודם יעמדו על המבחן, וישיגו גם תעודות עם תוארי־כבוד הראויים לתת להם כפי למודם ולא יהיה בזה שום הבדל בין נוצרי ליהודי.

היהודים חכו בכליון־עינים על היום הגדול, יום י"ב לחודש נוומבר שנת תקנ"ג, שאז נפתח הפרלמנט. אמת, כי הרבה גדולי שרים דברו טוב על היהודים, ובאיזה דברים הוטב מעמדם ומצבם, אבל בדרך כלל לא ראו חליפות ותמורות.

למן העת ההיא נסו היהודים כמה פעמים לבקש על־ידי שתדלנים שונים שויון־הזכיות, עד שנת תקצ"ג, שאז דמו כל העם, כי הגיעה השעה⁵⁰ אשר חכו עליה בכליון־עינים, ורוב הנבחרים בפרלמנט דברו טוב על היהודים והיהודים בכל הארץ שמחו ועלזו מאד, בחשבם, כי סוף סוף יקבלו כעת את אשר גרסה נפשם לתאבה זה כמה, אבל גם בפעם הזאת היתה תקותם מאפע. שויון־זכיות לא נִתָן להם.

בשנת ת"ר דמו היהודים באונגאריא בנפשם, כי כעת באמת בא הקץ לצרות ישראל וחרפתו בארצם. הגיעה השעה הגדולה, אשר הקיר המבדיל בין עם לעם יפול תחתיו, כי הלא רוח־החופש והדרור, רוח הקולטורא, נשף על־פני כל הארץ. וינסו גם עתה על־ידי שתדלנים שלהם, לבקש עוד הפעם מראשי הממשלה, מה שבקשו עד כמה פעמים, לעורר אותם להטיב מצבם: א) לתת להם חרות ושויון־זכיות ככל שארי האזרחים בארץ. ב) להסיר מעליהם את “מס־הסבלנות”, אשר ישלמו היהודים שנה בשנה הון גב, ורק ־ בעבור שהמה יהודים. ג) לתת להם רשות לדור בכל רחבי הממלכה. ד) ולתת להם רשות לעסוק בכל עניני מסחר.

והיהודים חכו עודהפעם בכליון עינים על היום הגדול יום התאסף הפרלמנט.

ורגע־המכריע סוף סוף בא, שאלת היהודים עלתה על סדר היום. וכוחים גדולים והתיעצות ממושכת, סערות־דברים גדולות התחוללו בבית הפרלמנט, אחדים מצירי הפרלמנט: הורוואַט ונאָני פאַל אמרו, כי אי אפשר לתת ליהודים שויון־זכיות. עד אשר לא יחליפו את יום־המנוחה שלהם על יום הראשון. רוב נבחרי־העם הביעו דעתם, כי על היהודים לעשות בראשונה תקונים בכל ענפי דתם.

ובכן כל תקותם עלתה בתהו, את מס־הסבלנות לא הסירו מעליהם ושויון־זכיות לא נתן להם, רק קבלו רשות לדור בכל המקומות שירצו, מלבד בערי מחצב־הזהב.

כאשר שמעו המתבוללים תשובת הפרלמנט, התחילו להתקרב אל הגוים בלשונם, במנהגיהם ובהשקפותיהם, וביחוד התאמצו היהודים בכל כחם להנהיג אצלם הלשון המאַדיאַרית במקום שפת יהודית, בבתי־ספר ובבתי־כנסיות.

פתאם דרך כוכב חדש בשמי אונגאריא, הלא הוא איש־פוליטיקין הגדול הנודע על־פני תבל, קאָששוט לאָיאָש.⁵¹ הוא מצא לנחוץ מאד, להועיד אספת נבחרי היהודים האונגארים בשם “סנהדרין”, והמה יעשו שנויים בית ותקונים על פי רוח הריפורם ובמאמרו ביום ו' לחודש מאַי שנת תר"ד כתב, כי לא ישוב מהחלטתו, לקרוא אספה מכל היהודים, והמה יעשו תקנות ריפורמיות למען התקרב אל הגוים.

ודבריו עשו רושם באיזה מקומות. המתבוללים האיצו באחיהם לקרב אל המלאכה, אבל רוב קהלות אונגאריא השיבו, הגם כי יקר מאד בעיניהם שויון־ זכיות, אבל לא יתנו במחירם את סגולתם: אמונתם הקדושה, ואין רצונם לותר אף על מנהג קל. ובכלל לא יתנו אומן בדבריהם היפים האלה של בני־יפת, כי מה ענין שויון־זכיות" לאמונה ודת, ולאט לאט נשכחו כל דברי קאָששוט, ואחר זמן־קט לא עלו עוד על לב איש.⁵²

ובעת שכמעט נואשו היהודים מתקוה, בא להם הישועה ממקום אחר. המלך פרדיננד החמישי בִטֵל את מס־הסבלנות, אחרי אשר בא עם היהודים לידי פשרה, שישלמו בפעם אחת יותר ממיליאָן זהובים. וליהודים היתה אורה! המה דמו, כי סוף סוף יזכו כעת גם לשויון־זכיות. הרב לעאָפּאָלד לעוו הוציא לאור מחברת, אשר יעורר בה את היהודים, לעזוב את מנהגיהם, מנהגי ישראל סבא, למען יהיו מוכשרים לקבל שויון־הזכיות. ואתו עמו החרו עוד איזה רבנים מהרסים להסית ולהדיח, וביותר יגע ועמל להעביר את העם מתורתם, האיש יצחק איינהאָרן.

יצחק איינהאָרן, יליד װאַנאָהעלי: (עיר־חדש, ניישטאדטל) למד תורה בילדותו והיה סופר מהיר וחכם נעלה, לפני מלכים יתיצב. ויעזוב את עיר מולדתו ויבוא לפעסט, ושמה נהיה לרוח החיה בין המתבוללים. ראשית כל רצה לקחת את שבט ההנהלה מידי הזקנים בחזקה, וגם עלתה לו, כי איזה צעירים נבחרו לטובי הקהל, ומיד החל לעשות חדשות. בבתי־הספר אשר ליהודים הנהיג מנהגים חדשים. למוד־התורה ושפת עברית העביר מבית־הספר. בראות בני הקהלה, כי המה רוצים להרוס את כל הבנין, ויגרשום ממושב הקהל. וילכו וייסדו להם עדה לבד, כמו בעלי־הריפורם בברלין, ושמה עשו מה שלכם חפץ.

אבל איינהאָרן, בהתמכרו לאליל “הריפורם”, כים נגרש השקט לא יכול ויוציא קול־קורא אל אחיו וכה יְדַבֵּר: “אנחנו נפרדים ונבדלים בכל דבר מיתר העמים. רחוקים אנחנו מרחק רב מן ההשכלה והקולטורא, מגורשים ונרדפים אנחנו ממקום למקום, נתונים לחרפה ולשמצה ונחשבים לאנשים חסרי כל־רגש כבוד, המתפרנסים מעסקים היותר נמבזים ואנחנו נרד יום יום הרבה מעלות מטה מטה במעלות־הרוח והמוסר… מדוע? רק בעבור שאנחנו מחזיקים בתורתנו ולא נחפוץ להתבולל בגוים ועל־ידי זה ישנאו אותנו תכלית שנאה וגם בראשי־העם נבאשנו מאד מפני הה־הקנאות החזקה השוררת בלב בני מרום עם־הארץ”.

איינהאָרן מצא הרבה תומכים גם מחוץ לעיר ויניע אותם, לעשות שנויים בדת, לדחות את מנוחת יום השבת על היום הראשון בשבוע. מצות מילה וכל המצות המעשיות בטלו. וכה דמה הוא – והנוהים אחריו באולתם, לפתור שאלת היהודים בארץ אונגאריא. אבל שגו ברואה פקו פלילה!

כי באותן ערי־ההֶרֶס, אשר הרסו חומות־הדת, ובמקומות ההם, אשר הטיפו שם המטיפים בשפת אינגארית, – בערים הָאֵל שָתִי מצו את קֻבעת כוס־ התרעלה וכל התנכרותם ליקהת־אם לא הועילה להם ביום עברה!

איינהאָרן פרסם דעתו ביותר בין היהודים מחוץ לעירו, אבל בעיר פעסט לא ידעו ראשי־הקהלה. מה מגמתו ומה רצונו לעשות, כי הוא בעצמו לא ידע היטב אנה פניו מועדות, איזה מצות יבטל, ואיזה יקיים, על־כן נגמר אז בסוד חבריו לדעה, שיסע לברלין ללמוד שמה תורת הריפורם לכל חקותיה ומשפטיה.

איינהאָרן נסע למדינת אשכנז, לשמוע לקח מבעלי הריפורם, וישב משם ותקנותיו אשר סדר בעד קהלתו בידו. אבל חסרו עוד הדבר הכי נחוץ: בית תפלה. איינהארן בא בבקשה אל ראשי הקהלה בעיר פעסט, כי יתנו להם אחד מבתי־כנסיות אשר לעדה לבית־תפלה. ראשי־הקהלה השיבו אותו דבר לאמר, כי טרם יחליטו בענין זה, רצונם לדעת התקנות והסדרים החדשים, אשר הביא מברלין בעד קהלתו, ואם לא יתגנדו הסדרים החדשים לדין־תורה, אז יתנו להם מקום־תפלה.

איינהאָרן מלא בקשת הקהל, וימסר תקנותיו לידם במעמד הרב שוואַב, ואלה המה: את יום השבת, יום המנוחה, ידחו ליום הראשון, מצות מילה לא? תכון עוד יחדיו עם רוח־העת, קנצי למלין: כל המצוות המעשיות בטלים ומבוטלים, – הכל כמנהג אשכנז!

הרב והקהל נבהלו נחפזו למִשְׁמַע הדברים האלה, ומיד השיבו אותו בזעם, כי הוא ואחוזת מרעהו כופרים ובוגדים ופושעים המה ואסור להתחבר עמהם, וגם מקום־תפלה לא ינתן להם⁵³.

איינהאָרן ידע מראש, מה תהיה תשובתם, על כן לא נבהל מפניהם, ויעזוב את בית־הקהל וילך וישכור בית־תפלה ויהי להנוהים אחריו לרב ולמטיף. ויאסוף אליו כל צעירי־העדה וידרוש לפניהם בשפת־המדינה, ונושא מדברותיו מהלל רעיון “ההתבוללות”.

ובשנת תר"ח הוציא לאור “לוח” או ספר־שנה בשפת אונגארית. אף פרסם קול־קורא ויפיצהו בכל מושבות ישראל, ותוכן המכתב ההיא היה, כי כבר הגיעה העת, להשליך מעליהם עול “התלמוד” ועול התורה הקשה בכלל ולהנות מהחרות ושִוְיון־הזכיות, אשר יִנָתְנו להם בטח, אם אך ישליכו העבותות מעל ידיהם ויתחברו את אחיהם בעלי הריפורם אשר באשכנז ויעשו כמעשיהם גם המה.

בהרבה קהלות באונגאריא היתה השפה הלאומית כבר שָרִתי בבתי־הספר ובבתי־התפלה אשר להם, איזה רבנים הטיפו לעדתם בשפת אונגארית והמה האמינו באולתם, כי בזה הולכים וקרבים אל המטרה: אל השגת “שויון־הזכיות”, אשר אל הדבר הזה ייחלון בכליון־עינים. – אבל פתאם קמו נבחרי־עם אחרים בבית־המחוקקים וידברו רתת, לבלתי תת ליהודים אשר בארץ שום חופשה וזכות, כי לא לכבוד יהיה להם להיות לגוי אחר עם היהודים, על־כן – ולא מהם ולא מהמונם ולא מהמם!

בין כך ובין כך הגיע יום החמשה־עשר לחדש מאַרץ שנת תר"ח, הוא היום הגדול והנכבד, אשר נשמע בו בפעם הראשונה קול־חופש ודרור בכל הארץ וחופשה נִתַן לכל יושביה, כשוע כרש, כאציל כִהַלֶך, משפט אחד לכולם! כי עד היום ההוא נהנו רק האצילים ובני מרום־עם־הארץ מחופש וחרות. – אף דרוש דרשו גם מממשלת אוסטריא, אשר תקרא גם־היא דרור לכל יושביה.

אבל החדש, אשר שברו היהודים בתאבת־נפש, נהפך להם לחגא ולרועץ כי בעצם החדש ההוא הֵחֵל ההמון לקצות ביהודים ויעש בהם פרעות. ובאות הערים, אשר התבוללו היהודים בהנה במרה גדולה יתר־הרבה, קמו הצוררים ויתנפלו עליהם בחמה שפוכה ויאמרו להכחידם מגוי. ובכל המקומות, אשר נשארו שם היהודים נאמנים לתורתם ולאמונתם, לא נשמע קול־נוגש ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם!

היהודים בעיר פינסקירכען ובעיר עדענבורג היו הראשונים, אשר סבלו נחת־זרוע ההמון בזעף־אף ונחרת־חמה. ובעיר סעקעשפעהערװאַר נמנו וגמרו הנוצרים, אשר לא יתנו עוד את היהודים לשבת בקרבם ועליהם לעזוב את העיר כרגע. בעיר סאָמבאָטהעלי עבר על היהודים עמל ויגון רב, כעס ומכאובים. ביום ד' לחדש אפריל נקהלו הנוצרים ברחוב־היהודים ויגזלו ויחמסו וישדדו את כל אשר השיגו ידיהם. וגם בעיר פעשבורג התנפל האספסוף על רחוב־היהודים וישוסו כל־רכושם. ובעיר הזאת היתה עברת צוררי־היהודים קשתה עד־מאד, עד אשר גם על בית־החיים יצא הקצף לבלע ולהשחית. כפריצי־חיות פרצו שמה ויתוצו את המצבות! בתי־המדרש נחרבו ובתי־המסחר אשר ליהודים שֻדדו. ויבואו היהודים בבקשה אל ראשי־הממשלה להצילם מיד שוסיהם. ויעמדו ראשי־הממשלה לימינם, להניע את העם לגרש אותם מן העיר, כאשר יזמו לעשות, אבל הגזֵלה לא הושבה להם.

ויהי כאשר שמעו היהודים, כי בכל עיר ועיר נוסדו היהודים יחדיו, להפקיד גדוד־שומרים חגורי כלי־מלחמה, לעמוד על־המשמר בפני כל פורעי פרעות מהמון־העם, – ויתנדבו גם־המה לצאת חמושים ולעמוד על־נפשם, ויבואו כלם אחזי־חרב אל בית המשפט אישר בכל עיר ועיר בבקשה, לתת להם רשות לצאת לקראת נשק לעת מצוא, – אבל בושים ונכלמים שבו משם, את כלי־המלחמה לקחו מידם ויאמרו להם: “לא לכם ולנו לבנות את ארצנו”!

גם בעיר פעשט, אשר שם עברו המתבוללים כל גבול, גם שם השיבו היהודים ריקם וישלחום בחרפה. וגם שם התנפל המון־העם על הרחובות משכנות היהודים, וכל רכושם היה להם לשלל. – גם בעיר פאפא, מקום־מושב הרב לעוו, אשר היה אַחד ראשי נביאי תורת־הריפורם, השיבו שרי־העיר את פני היהודים ריקם לאמר, כי לא יתנו אותם להיות שומרים לראשם ביום צרה.

ובעת ההיא, אשר קם יצחק איינהאָרן ראש המתבוללים, יליד עיר חדש וידבר נגידים באזני היהודים, למהר ולהתבולל עם התושבים ולאכול ושָתו עמהם, – בעצם העת ההיא התקוממו חבריו הנוצרים אשר נתגדלו עמו, ויעשו שמות בעיר־מולדתו עיר־חדש, ועל היהודים אשר שם עברו פחד ובהלות וצרות רבות וגדולות!

באַרכיאוס של קהלת עיר־חדש מצאתי כתוב כל אשר סבלו שם היהודים בעת ההיא וכל העתים אשר עברו עליהם, ומאחר שהדברים ההם חומר נכבד לתולדות ישראל ולא נדפסו עד היום, על־כן אתן פה לפני הקוראים את הנמצא רשום שם. ואלה הדברים אשר נכתבו בפנקס הקהל זכרון בספר לאמר:

ויהי בימי מלך לודווינה פיליפה המולך על כל מדינת פראנקרייך, בשנת שש מאות ושמנה לאלף הששי, בתשעה עשר יום לחודש אדר (אַם Febr. 2,3,4) החל כל עם מדינת פראנקרייך להרעיש את כסא ממלכתו על דבר כי בקשו ממנו שיתן להם חוקי חרות וחפשית בעניני מדינה, והוא מאן מלחוק חוקים כאלה אשר ירופפו עמודי מלכותו, והיתה מלחמה גדולה בעיר פריז הבירה בין העם ובין אנשי הצבא אשר המלך נשען על גבורתם ועל תחבולותם למלחמה ויחזק העם ויגרשו את מלכם וכל בני משפחתו, ויעמידו את המדינה תחת ממשלת הנסיכים הנקרא רעפובליק.

והשמועה באה לעיר וויען הבירה וראש על כל ממלכת אוסטרייך, וזה היה בשנת ארבע־עשרה למלכות פערדינאנד הראשון, המיוחס הגדול נצר מגזע נכבד האַבסבורג, המולך על שבע־עשרה מדינות ומלכות הגר בכללם.– ויהי כאשר שמעו יושבי עיר וויען את אשר נהיה בפריז, התיעצו גם הם לבקש חוקים חדשים הנקרא קאָנשטאטוטען, ובפרטות הלומדים בבית־המדרש הגדול הנקרא “אולא” התקבצו כולם כאחד וישלחו מכתב פעטיטיאָן לבקש ממלכם לתת להם חרות־דפוס הנקרא פרעספרייהייט, והחרות הלומדים והמלמדים לערנ־אונד לעהר־פרייהייט, זה היה בשמנה לחדש אדר שני עד עשירי בו (14,15 13 לחודש מאֿרץ), ובעת הזאת היו כל שרי אונגארן נועדים בעיר־הבירה פרעשבורג, להתיעץ על דבר עניני־המדינה הנקרא לאנדטאג, וכמעט שמעו את כל אשר היה בפריז ובוויען, גם המה שלחו גדוליהם למלכם, לבקש ממנו. גדולות לאמר: תנה לנו שרים ויועצים מבני־מדינתנו (איין איינענעס פעראַנטוואָרטליכעס מיניסטעריאוס) והמה ינהגו המדינה על־פי חוקים אשר היו לנו מקדם. גם יושבי עיר פעסט הבירה חשו מהרו ויבואו בברית עם שריהם אשר בפרעשבורג, להיות ידם תכון עמם לחדש חוקים, ואף גם שמה היו הלומדים בבית־המדרש פאַַקולטעט הנקראים שטודענטען, יוראטען בעצה אחת עם אחיהם בוויען. והמלך בראותו, כי אש מתלקחת הלהב מפנים ומאחור נתן לעמו חוקים ומשפטים חדשים כאות נפשם, ובפרטות הפיק רצון לעם אונגאריא, בהרשה להם לבחור מנהיגים ויועצים מבני־ארצם, ויבחר בעצמו את האדון גראַף באָטהאַני ליועץ־הראשי (ערסטען מיניסטער), האדון עסטערהאַד על הצבא (קרינסמיניסטער) לקרוא לשלום או למלחמה, האדון קאָשוט על כל אוצרות המלכות והמדינה ועל הכספים (פינאנץ), ועוד שארי מנהיגים ויועצים.

בשמחה וגִיל קבלו השרים המצפים בפרעשבורג את שלוחיהם השבים מוויען ובשורה בפיהם, ויועדו יחדיו ויכתבו הדת החדשה בספר, וישימו חוק ומשפט להמדינה כפי הנהגתם. ומדאגה מדבר פן ואולי ינחם מלכם על אשר עשה ויבא עליהם בחיל ובכח, ליקח לו את אשר נתן ואת אשר הרשה להם, התחכמו השרים, ויקראו דרור וחרות (פרייהייט, עמאנציפאציאָן אללער אונטערטאנען) לכל יושבי הארצות לאמר: גם אתם אכרים ועובדי אדמה, יושבי ערים קטנים וכפרים חפשים תהיו, הן מאז סבלתם עבודת שריכם על צואריכם, הסירו עול סובלים מעליכם ושבט הנוגש מעל שכמיכם. גם מסי־המדינה, אשר מאז רק על שכמיכם נשאתם ושריכם חפשים מכל מס, הָיה לא תהיה כן, רק כמוכם כמוהם יזילו זהב מכיסם לכל צרכי המדינה (“בעשטייערונג דעס אדעלס”) כשרים ככומרים כיושבי ערים, כיושבי כפרים – כולם יהיו שוים לשאת משאת המדינה, והיה כעם ככהן. כעבד כאדוניו, רק בזאת נאות לכם להיות אתנו לעם אחד חפשי, אם תהיו כמונו כל אחד מכם ישים נפשו בכפו, להלחם בעד ארץ מולדתו כאשר אנחנו נעשה ויהיה בכל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (דיא אונגארישע שפראכע) אז נהיה לעם אחד, ויהיה לכל אחד חרות (פרייהייט) ושווי־ערך (גלייכהייט) ואחוה (ברידערליכקייט), והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לכן שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער פן יבא אויב וצר לקחת מידכם אשר נתן לכם כהיום הזה.

ויהי בהִשָמע להעם דברי החרות, השחיתו התעיבו ועקשו את משפט החרות. אלה הבינו החרות כמשפט, שגם ליהודים במדינה נתן חפשי וחרות. משפט אחד לגר ולאזרח הארץ ויקנאו אויבינו קנאת הדת והאמונה, וקצף גדול הקציפו בנו לאמר: אין ערך היהודים כערכנו, להיות להם החרות החפשיות ולהשוות אמונתם לאמונתנו, ותועבה הי' להם להיות עמנו בשינוי ערך ואחוה מכל וכל, ובפרטות, יושבי הערים שמו עיניהם עלינו לדעה כי אמרו, מעתה יהיה כל מסחר הערים הגדולות והקטנות ביד יהודים, מי יעמוד לפניהם? ואלה דלת־עם־הארץ ויושבי הכפרים הבינו, כי בדבר החרות הכל נשמע, לעשוק עושק, לגזול גזל, ללות ולא לשלם. להכות באגרוף צדיק ולשלוח רצוצים חוץ המדינה.

ועלינו היהודים האומללים, אשר אנחנו יושבים בצלם תחת צל מלכי חסד זה כמה מאות שנה בלי שטן ופגע, שמו עיניהם לרעה ואמרו, היהודים הללו כבר אכלו את חלב הארץ וטוב הארץ בידם, גם עושר ונכסים, נגרוש אותם מארצנו אל ארץ מכורתם אמסטרדם העיר, ואז נחלק שלל ונבוז בז, הלא המלך והשרים נתנו לנו חרות לעשות כאַות נפשנו גם נתנו חרב בידנו להרגם, ואם ירומו ראש, חרב נוקמת כל תסיגנו. – כה הבינו דלת־עם־הארץ את משפט החרות וכה דמו בנפשם לעשות לנו.

ואנחנו היהודים בשמענוּ זאת, חיל ורעדה אחזונו, פ"ק גרכ"צ וחלחלה במתנים וכל פנים קבצו פארור, ובשני הגלילות הללוּ, גליל פרעשבורג וגליל נייטרא, הגדילו השנאה והאיבה מדי יום ביומו והעיר טירנא היתה ראשונה במעלה אשר מעלו בנו, כי שני יהודים, חייט אחד והקצין ר' אברהם שלעזינגער מוואַנטליץ אשר באו לגור שם זה זמן לא־כביר, גרשו אותם מהסתפח שמה. וכמעט ראו יושבי עיר פרעשבורג את אשר נעשה בעיר טירנא, גם המה שלחו ידם ביהודים הדרים בתוך העיר, ואדיריהם שלחו צעיריהם ודלת־העם, בעלי מלאכות שונות המון־עם רב, ופתאום נפלו עליהם ושברו דלתי חניות היהודים, שללו ויבוזו אותם ויגרשו היהודים מהעיר חוצה. והמה בקשו מפלט למו וילכו לדור בהר, ההר הנקרא שלאָסבערג, אשר מעולם הוא רחוב־היהודים. אבל גם שמה באו השוללים ושללו ויבזו איזה בתים, ובפרט הבית המפואר, אשר יסדו ידו הנדיבה של ה"ה טאדעסקי היהודי, לגדל ולהדריך שמה ילדי בני ישראל העניים, והוציא עליו כסף רב, למען יהיה עליו למשמרת ולמזכרת שמו. על הבית הזה שמו עיניהם לרעה, והוציאו משם כל הכלים אשר בתוכו וישברו ונפצו לארץ, שמו הכל לאבדון עולם וגם חומותיו שברו וערו אותם עד היסוד.

ובבואם היהודים אל שער העיר למשפט, השופטים שחקו על משבתם ואמרו, שהכל בדין נעשה, שלא יעיזו היהודים לדור בתוך העיר. אז באו למשפט לפני גדולי המדינה, אכן גם שם רמסו משפט לארץ באמרם, כי בהעת הזאת אין כח וחיל בידם לעשות דין במורדים, ועל־ידי זה פשתה המספחת בכל הארץ ויעשו מעשים זרים כאלו בק"ק נאראש, סערער ובשארי ערים וכפרים לאין מספר.

ואנחנו יושבי פה עיר־חדשה כאשר באה לנו הבשורה מעיר פרעשבורג ומק"ק נאראש ביום שביעי של פסח, נהפך לאבל חגינו, כי כבר ידענו, שבעירנו ובכל הכפרים אשר סביבותינו אָרבו לנו כאריה במסתרים, להתגלל עלינו ולהתנפל עלינו ולגזול את רכושנו ולעשות נקמה בנו, ובודאי כל אחד מאתנו שפך שיח לפני ה' אלקינו, פלגי מים ירדו עינינו, גדולים וקטנים, טף ונשים עמדו בתפלה לפני מלך רם ונשא, להיות לנו מעיר לעזור. אבל גם זאת עשינו והכינו אותנו לדורן, לתפלה למלחמה נגד קמינו ואויבינו, כי באנו בברית עם יושבי עירנו, להיות יחדיו על המשמר יומם ולילה, שלא יבאו אנשי־כפרים אשר סביבותנו לעשות עמנו רעה.

וכסף רב הוציאו על זה ונתנו ליושבי העיר, גם חלינו פני אדונינו, אדוני הקומיטאט, שישלחו לנו עזרה בצרה חיל ופרשים, לשמור את העיר ביום־השוק, אשר היה מיועד להיות ביום ב' כ"ח לחודש ניסן תר"ח. – הוי, היורדים לבקש עזרה מבשר ודם, ויבטחו על רכב ועל פרשים ולא על קדוש ישראל. גם צוינו על נערינו, להריק חנית וחרב ולעמוד על־משמרתם, באם יבא צר ואויב להיות לנו מעיר לעזר. וכן שמרנו עירנו יומם ולילה כשלשים יום, והיה לנו הלילה למשמר, והיום לדאגה ולדאבון נפש, עד הגיע היום, יום ב' כ"ח ניסן תר"ח לפ"ק. ואז היה יום־השוק בעירנו. והתקבצו למאות ולאלפים אנשי־כפרים אשר סביבותינו, הם ונשיהם ובניהם, ויבואו על העיר בטח, כי ידם היתה עם יושבי עירנו, וילכו הלוך עד עת צהרים. ולא מצאו עלילה להרשיע לנו ולעשות עמנו רעה. אכן בצהרים החל אחד נרגן מיושבי טורא מצה ומריבה עם רוכב אחד מאנשי המלחמה, אשר עמד על משמרתו וכאשר רצה ראש־הצבא לענוש את האיש הנרגן, צעקו רבים מאנשי־הכפרים אל ראש הצבא לאמור, מה לך פה ומי לך פה, מי שמך לשר ושופט עלינו, הלא ידענו, כי רק כפף היהודים הביאך ואת אנשיך פה, וכמעט נשאו שם יהודים על שפתם, רצו אלה מזה ואלה מזה וישליכו אבנים אל החלונות, וכאשר סגרנו הדלתות והשערים של בנינינו, באו בכשיל וכלפות ושברו את השערים והדלתות, ויבואו אל הבתים ואל החלונות, אל המרתפים ואל העליות, והוציאו משם כל אשר מצאו ושללו ובזזו את כל רכושנו, כספנו וזהבנו, בגדינו וכל כלי־בתינו, לחמנו וכל משקה אשר ישָתה. ואנחנו כאשר החלו השודדים האלו להשליך אבנים אל חלונותינו, חיש רצו נערינו מעבר מזה אשר היו נאספים והתגברו כאריות ויכו בשודדים מכה רבה מאד, עד כמעט רפתה ידם. אבל רוכבי הרכב לא רצו לעמוד לעזרנו להכות במורדים ופושעים, או לירות בקני־השריפה אשר בידם, אז רפתה ידם, והעם חיש הרימו ראש ויתקבצו מחדש וישליכו אבנים בחלונות ועל כל היהודים אשר פגעו ברחובות קריה אָרבו עליו להכותו באבן או באגרוף, ולערך עשרים? שעות גנבו ושדדו כל מה שהיה לנו וכל אשר אצרו לנו אבותנו בלע וכִלָה האויב.

והיה היום הזה יום חושך ואפלה יום צרה ומצוקה… שללו כל אשר מצאו, החריבו הכל, שברו ועשו מכל חדרי בתנו לחרבות עולם מאין יושב.

תורה, תורה חגרו שק, כי גם אותך שמו לבוז ולקלון. הרבה ספרי־תורות קרעו לגזרים ושאר ספרי קודש גזרו לגזרים, והשליכו אותם לאשפתות חוצה. גם על הנפשות לא חסו עזי־נפש האלה. על בית יקר ונכבד ה' גרשון הלוי מגאלאנטא באו השודדים, והוא שכב על ערש־דוי ומת מיד מחמת בהלה ואימה ופחד, ועוד רבים מבני ישראל אשר הכו באגרוף, במקלות ובאבנים ועשו בהם פצעים וחבורות־רצח.

בלילה ההוא נדדה שינה מעינינו ועפעפינו הזילו פלגי מים, כי לא מצאנו מנוח מקום ללון לנו ולטפנו, והוכרחנו לנוס מחוץ לעיר אל השדות והכרמים, ושכבו לארץ חוצות זקנים ונערים עוללים ויונקי שדים, אוי ואַבוי, גם אדוננו מורנו ורבינו הרב המאו"הג הגאון מו"ה אלעזר שטראסער זצוק"ל, אשר היה מקדם איש־חלי ומכאוב, צעק והלך בברכים כושלות על השדה בלילה ואמר: אנה מפניך אברח, ונפל לארץ על השדה ושכב שם כל הלילה ההוא, ומעת ההיא והלאה גבר עליו החלי עד שנפטר בעוה"ר והלילה היה, בעת ההיא קר מאד ולא היה לנו במה לכסות את נפשנו, והיתה יללה גדולה עד מאד, וכולם צעקו בנפש מרה ועוד אין מידם מציל.

אבל חסדי ה' כי לא תמנו, כי שלח מלאכים בדמות אנשים, הן המה היו שרים גדולים ונכבדים אדוני הקומיטאַט טרענטשין, המה בשמעם בלילה את אשר נעשה עמנו, נכמרו רחמים עלינו. והתגברו כאריות וקמו כולם והריקו חרב וחנית, ומלאו קני־השריפה ונסעו ברגלם כל הלילה, הבקר אור והשרים באו אל־תוך העיר בקול ובצעקה גדולה, ומיד נסו השודדים כולם וברחו למקומם, כי נפל פחד עליהם.

גם האיש פאלטויף, הוא הארון פּאָסטמייסטער דפה, יזכר לטוב, יען ששלח רוכב־סוס אחד לטרענטשין והודיע את כל אשר נעשה עמנו, ונתן גם מתנות רבות לאביונים. ועניים מפה.

למען ידעו דור אחרון בנים יולדו להם את כל התלאה אשר מצאתנו ואת החסדים הגדולים אשר עשה ה' עמנו, כתבנו כל זה בפנקס… הכותב בידים רפות וחולשת־כח…

ה"ק ליפמן אליהו קאָרניק, ש"ץ דפה ע"ח.

* *

המאורעות האלה עשו רושם עז על לבב אנשי־דעה ונפתחו עיניהם לראות את מעמדם, כי לשוא יחכו על תוצאות טובות, ותחת אשר קוו על שויון־זכיות, נלחצו ביתר שאת אל חומות הגעשטאָ וסוף כל סוף בנים זרים המה בארץ ההיא. אז גמרו בנפשם, לעזוב, את ארצם ולצאת לאמעריקא, ארץ החופש והדרור.

בכל עיר ועיר נוסדו חבורות חבורות, בראותם כי דמם ורכושם הפקר, גם לא יתנו להם רשות, לעמוד על נפשם בעת צרה ואין להם עצה ותחבולה אחרת, רק לעזוב את הארץ ולנדוד למרחקים, למקום, אשר עיני כל שואפי חרות אליו נשואות – לאמריקא!

בפרעשבורג נמנו על החבורה הזאת יותר משבעים משפחות, וכבר אספו ביניהם כסף לתכלית זאת, וכן עשו גם בעיר־הבירה פעשט ובשאר מקומות. אבל פתאם לא אל ארץ אמריקא שמו פניהם, רק מהרו אל מקום־המערכה, להלחם בעד ארצם. כי קול מלחמה נשמע בכל פנות הארץ, מלחמה לאונגאריא אוסטריא ועם יתר שכניה! היהודים שכחו מהר כל מה שסבלו, – וכאיש אחד באו כולם בבקשה אל ראש־הממשלה, כי יקבלו גם אותם בין הלוחמים בעד חרות הארץ. והממשלה קבל, אותם באהבה ותשואות חן…

יהודים לאלפים עזבו את בתיהם ואת ילדיהם ויצאו חיש־מהר חמושים לקראת האוסטרייכים. בית־נבחרי־העם ראה כל זה, – אבל שויון־זכיות לא נתנו ליהודים. ואולם הסערבים שכניהם בראותם, כי היהודים התעוררו כולם לצאת לישע את בני אונגאריא שונאיהם, הפכו המה פניהם נגד היהודים. בעיר זענטא, מקום אשר רוב התושבים בו סרביים, קמו כולם על היהודים ועל הרב דשם ר' איסר אולמאן ונהרגו כולם ביום־הזעם. וגם על הרב מק"ק אדא ר' יעקב היילפערן, שהתגורר אז בתור אורח בזענטא, יצא הקצף ונהרג, וכמו כן הרב ר' יעקב מינץ (בן הגאון ר' משה מינץ) לא נמלט ביום רע, וכולם נהרגו, ביום ט', שבט.

הסרבים הפיצו אז מודעות ובקשות ואזהרות בין שכניהם כדברים האלה לאמר:

ידענו זאת מכבר, כי אתם עם חכם ונבון ותמיד היה שלום בינינו. אשר על־כן היום הזה אנחנו מתפלאים מאד עליכם, מדוע יצאתם למלחמה במערכות בני אונגאריא נגדנו, מה ימריצכם להתקשר עמהם? הכי שכחתם מה שקרה אתכם בחג־הפסח העבר בפרעשבורג ובעיר פעסט ובשאר מקומות? הכי לא תדעו, כי המה יוליכו אתכם שולל? אתם לא תקבלו מהם שויון־זכיות, הלא בכל עת התקוממו המה נגדכם ואמרו להכחידכם מן הארץ, אף לא נתנו לכם רשות, לישא חרב על ירך, לשמור על ראשכם ביום צרה. וכעת אתם הראשונים אשר תחלצו חושים לקול קריאתם לצאת בקרב על שכניכם הטובים, דעו, כי תנחמו על זה אחרי כלות ימי־המלחמה כי אז יתגברו אליכם ואתם תצאו בבשת־פנים וידיכם על ראשכם.

והיהודים לא שתו לבם לכל הדברים האלה, וילחמו בכל כחם, ויתנו גם את כספם לטובת ארצם, וכן גם הקהלות והחבורות הביאו בשמחה את רכושם לאוצר הממלכה. קאָששוט שר־הצבא בקש סליחה מיהודים בעיר גראָסווארדיין בביהכ"נ בשם כל עם־אונגאריא על כל הרעות אשר סבלו בארץ זה כאלף שנים. וכל אנשי־חיל אשר בשדה השתוממו על גבורת היהודים ועל אומץ־לבם ביום־קרב. לרעש־המלחמה לא ידעו מורך וישליכו נפשם מנגד. וכל כדורי־מות וכלי־תותח אשר הריקו האוסטרייכים לקראתם לא עצרום מהשתער על האויב ומאריות גברו. כל עם אונגאריא עמד משתאה מחריש למפעלי היהודים בשדה המערכה.

גם בבית־המחוקקים נודע הדבר הזה היטב ופה־אחד נתנו מהלל לגבורת היהודים, – אבל שויון־זכיות לא קבלו! לפי דברי איינהאָרן, אשר היה רוח־החיה בחיל־צבא היהודים, לקחו חלק כעשרים אלף יהודים במלחמה, וכחמש־מאות יהודים נתעלו למדרגות פקידי־הצבא, מהם מנו לשרי־מאה ומהם לשרי־אלפים.

בתי־הכנסיות אשר בכל עיר ועיר, החבורות־הקדושות וגם הרבנים כולם נתנו את רכושם ואת כספם וזהבם לאוצר־הממשלה, לא פה המקום לספר פרטים חשובים על דבר גבורת היהודים, אשר הראו בכלל ובפרט. אחדים מהם עשו להם שם עולם⁵⁴.

ובהיות המלחמה אֲרֻוכה, תם הלחם במערכות־המלחמה, ויתנדבו היהודים להביא לחם ובר בחרֶף־נפשם מאשר ימצאו, נבחרי־העם ברית־המחוקקים דברו טובות על היהודים והללו מעשיהם. – אבל שויון־זכיות לא נתנו להם גם בפעם הזאת!

רק בשנת תר"ט, כ"ח לחדש יולי, בעת אשר ידעו כולם, כי אונגאריא אָבדה, כי האוסטרייכים והרוסים כבר כבשו את כל המבצרים אשר בארץ ורק עוד ימים מספר תוכל אונאריא לעמוד במערכה ועוד מעט ואיננה – רק אז באספתם האחרונה גמרו לתת ליהודים שויון־הזכיות כִלְכָל יושבי הארץ האחרים.

ראש־הממשלה סעמערע קם בבית־המחוקקים ואמר, כי הגיעה העת לתת ליהודים שויון־זכיות תחת אשר חרפו נפשם במלחמה והצעתו נתקבלה ותהי לחוק – על הנייר, כי כבר היו הרוסים והאוסטרייכים אדוני הארץ…

ויום המר הגיע. על יד הכפר ווילאַנאָש היתה תבוסת אונגאריא שלמה, שם ננעל מגן גבוריה, מבחר בחוריה נפלו בחרב או נפצעו ושארית המחנה הלכו שבי לפני האויב. שרי־הצבא ווינדישנרעץ והיינויא אשר פקדו צבאות אוסטריא באו לארץ אונגאריא, ויתנו בפלילים את כל העם על אשר מרדו במלכם מרד והפרו ברית־עם.

הרבה משרי־העם הפרתמים בידם נתלו על העץ או יָרה יירו, והרבה נאסרו בבית־האסורים. – וביהודים חרה אף ווינדישגרעץ עד־מאד על אשר היתה ידם בקושרים ויצאו בלוחמים ויקריבו דמם ורכושם, ואף כי אחרי אשר היו רק כנרים בארץ, על כן היתה כלה ונחרצה מאתו, לתת נקמתו ביהודים לאות לבני־מֶרי. רבים הובאו אל בית־הכלא, על רבים נחרץ משפט־מות ולשלם כסף־ענושים.

כל רכושם אשר נשאו להם נתנו היהודים פדיון־נפשם. ועל הקהלות, אשר היה עם הלוחמים חלקם שמו עונש הון רב מאד. וקצף גדול עוד יתר־הרבה קצף על היהודים אשר בעיר פעסט וייסרם למשפט, עד אשר עלתה בידם לקבץ את פרשת הכסף, אשר הושם עליהם. אבל היינוא הכביד את ידו הקשה על היהודים עוד יותר בנתנו צו, כי במשך ימים מספר עליהם למסר בידו סוסים הרבה מאד ובגדים לאנשי־הצבא בערכך הון רב. – ויהי העת ההיא עת צרה ותוכחה ליהודים אשר באונגאריא.

(ואחר אשר שקטה הארץ, היה עם לבב המלך פראנץ יאָזעף הראשון שהיה מלך־חסד, להשלים עם יושבי ממלכתו לגוייהם ולהרגיעם, ויעש הנחה למדינות, וגם אל היהודים הטה חסד ויתן להם את כסף־הענושים, אשר שם היינויא עליהם, בערכך שתי מיליאָן זהובים, מתנה להיות להם למוסד־בית־ספר.)

ויצחק איינהאָרן ראה ויברח וילך אל־נפשו בעוד מועד, ויתגורר בכמה מדינות. אבל אחרי אשר שבע נדודים שנים הרבה זרחה לו השמש, כי בשנת תרכ"ז מחה המלך פראנץ יאָזעף את פשעו אף נתן אותו לשוב אל ארצו ונתמנה למזכיר־הממשלה (שטאאטססעקרעטער), ומת בשנת תרל"ה.

גם על בית־הכנסת אשר לבעלי־הריפורם, בפעסט שפך היינויא את כל חמתו. כאשר צוה לבקש את איינהארן בפעסט ולא מצאוהו, סגר בכעסו את בית־הכנסת שלו, כי על־דעת היינויא רק מבית־הכנסת הזה יצאה הרעה על כל הארץ ורק “רוח ההתבוללות” העמידה את היהודים במערכה בתוך האונגארים. וגם את הרב לעוו נתנו⁵⁵ בבית האסורים למצער, והנשארים מבעלי־הריפורם נמלטו על נפשם. – נלוזי דרך ה' אלה המיטו רעות וצרות על כל עם ישראל, והצל לא הצילו מאומה, היהודי נשאר גר וישאר גר בכל־ארץ, כאשר דבר חי לאמר: “גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, ועשותו חונֶף לגוים לא יועיל לו – וזאת הברכה אשר בֵרכו ה'!

* *

כל אשר היו לו עינים לראות נכוחה ראה מראש, כי לשוא יתקוממו האונגארים למלחמה והיא לא תצלח. ארץ־אונגאריא, אשר רוב יושביה בנים זרים לה: רומנים, סרביים, רוחניים, בוסניים, תורקים, זכסים, גרמנים, סלווים ואשר לא יתנו ידם עם האונגארים ביום צרה, לא תעצור כח לבדה לעמוד נגד ממלכת אוסטרייך. ובאשמת מספר שועלים קטנים, איזה “רבנים”, באה צרה על כל היהודים אשר בארץ אונגאריא. כי הקול יצא אשר כל היהודים התקוממו נגד קיסר אוסטריא. ולמען הסר את העלילה הזאת מעליהם, גמרו גאוני הדור אומר, לקרוא את הרבנים לאספה בעיר פרעשבורג, והחליטו שם, לשלוח מלאכים אל המלך לאמר: לא כל היהודים בארץ לקחו חבל במלחמה נגדו, ועל העתיד מפילים תחנתם לפניו, שיעמוד לימינם לחזק בדקי בית־דתם, אשר מט לנפול בימים ההם, וגם מבקשים תמיכתו ועזרתו לבלתי היות כסא־הרבנות בארץ הפקר לכל.

ואלה דברי הספר, אשר הציעו הרבנים לפני המלך:

"אדון השלום ומלך אדיר!

מלאכים אנחנו, שלוחי נאמני עבדיך, רבני ארץ־ממשלתך הגר, לבא אל עיר־הבירה ומקום משכן כבודך, להביע את אשר ירחש לבם, כי נאמנים למלכם ודבקים המה בכס הודך והדרך בכל נפשם ובכל מאדם.

אדון ומלך! הימים, ימי בוקה ומבוקה ומבולקה עברו, ימים, אשר הרשעה נשאה ראש ותאמר להרוס מוסדות תבל ולשרש שרשי הדת והאמונה גם יחד ולאבד כל שם וזכר למו. וכאשר נחם ה' על הרעה, אשר פקד עלי תבל ארצה, ויגל את אזני האנשים למוסר ויפקח את עיניהם לראות, כי אך שאול ואבדון פתוחים מתחת לרגליהם ועמקי תָפְתֶה לחבלי הפושעים והמורדים הוכנו, – הקים עָל משיחו מבית עסטרייך שֵנית וילבישהו עוז והדר, למען הכין כסאו כשמש וממשלתו כירח דור דורים, והננו נצבים גם אנחנו אלה פה היום כולנו עבדיך הנאמנים, ראשי ורבני ישראל, ששים ושמחים על כל הטוב והחסד, אשר הפליא ה' לעשות עם מלכנו לעיני כל יושבי תבל, כיום הזה! – והרבנים עבדיך נאמני־רוח יוכלו להתפאר בגאוה וגודל־לבב, כי כסלע בלב־ימים בל־ימוט, כן יעמדו הכן באמונתם ואהבתם למלכם אשר הקים ה' להם, ישחקו לרוח סועה וסער מרגיז מוסדי־הרים, ויבוזו לקול רעם בגלגל, עת ירגיז אָשיות־תבל, כי חוק לעבדיך הרבנים האמונה הזאת, מורשה מאבותיהם מאז מעולם וזה משפט כל עם־ישראל, עדרי צאן מרעית הרבנים האלה.

לעולם לא ישכחו עבדיך היהודים ולא ישכח מפי זרעם הטוב והחסד פעלת ברוב רחמיך וחסדיך עמהם. כי אתה היית הראשון⁵⁶ בין מושלי אירופּא. אשר החילות לרומם קרנם ולתת להם משפט אחד עם יתר הגוים החוסים תחת צל כנפיך, המלך. ובהכרתם את חסדיך הרבים אשר הפלאת עמהם, שפכו כבר שיחתם הנובע ממקור לבבם לפני מזבח אלהיהם, וגם נשבעו שמה להיות נאמנים וקימים באמונת־אומן לבבם לכסאך מלכנו, לדור דורים עד בלי ירח!

אמנם לא דבר ריק הוא ממנו, היותנו אזרחים כאזרחי הארץ, ולא מעטים המה חובותינו בזה אשר עלינו לעשות. בהיותנו גל????ם בשם הזה, כאזרחי הממלכה הגדולה הזאת נטל גם על היהודים להתאמץ בכל לב ונפש, להועיל לטובת הממלכה. כֻלה ולהיות לעזר לחברת בני־האדם. לזאת איפא יבקשו ראשי העם, לבער בראשונה את כל הרשעה מקרבם, אשר היתה ימים רבים נסבה להצמיח ראש ולענה בתוכם. אמנם קצר כח איש יחידי מעשות זאת, ואך אספת אנשים חכמים וידועים יוכלו לבצע הדבר, וישאו שכר טוב בעמלם לשם ה' צבאות שכם אחד ולב אחד לטובת הכלל. אבל הר גבוה ותלול מאד יחסום את הדרך בעדנו ויפחידנו להשבית אותנו ממלאכתו.

ברב הימים, כאשר, נבקעו מעינות תהום רבה, רוח בני האדם, ומימי עשתונות “מתחכמים” כסו עמים רבים, ויהיו נבוכים בארץ ויחַפאו דברים כמתלהמים על הדתות, ויחלקו הגוים לאמונותיהם ולדעותיהם השונות, – גאה גאו המים הזדונים ההם, עלה, ושטוף ויגיעו גם עד ראש הצור, ממנו חֻצבו כל הדתות ואשר ממנו יזובו המים החיים, אשר שאבו בששון כל העמים כשלשת אלפים שנה. הצור הזה הוא עם־ישראל. כאלפים שנות־עמל מנו לעם־ישראל, אשר נשפך בהן דמו על אמונתו כמים המֻגרים ארצה, אבל הוא כגבור עשוי לבלי־חת חרף נפשו למות ויצא לקראת נשק להתיצב בפני מחללי תורתו. אך גבר האויב וקרן ישראל גִדֵעַ, והאביד ממלכה מיהודה ואת העם העביר בשבי מקצה תבל ועד קצהו. ואולם אף־גם בדרך גלותו לא הניח ידו מתורתו ויוציא אותה בארצות־שבותו ושם שמר עליה כעל בבת־עינו. תורתו היתה לו לעינים בכל ימי־נדודו, היא האירה מחשבי אפלתו ביום צרה, היא סמכתהו בעת מטה ידו, היא המתיקה לו כדבש ונופת־צופים את כוס־הרעל ומרורות־פתנים, אשר השקוהו צריו באפס ובחמתם, ובאמץ־לב רום ידהו נשא לעיני העמים כולם ויחזיק בתורתו ולא ירף ממנה ולא ישט מני אשוריה כל עוד נשמת רוח־חיים באפיו!

אפס כי בעת הזאת, אוי ואַבוי, רבים המה גם בבני־עמנו, אשר רפתה ידם ואינה עוד אמונה לאלהיהם כבימי־קדם וכשנים קדמוניות, רוח־עוים נמסכה בקרבם ויבוזו ליקהת־אם ומוציאים דבתה רעה לאמר, זקנה היא וכבר עבר עליה כלח ואין נחת בה עוד…

ואמנם, אדוננו המלך, עוד רעה חולה יתר־הרבה היא, כי יש לאל יד האנשים המתפרצים האלה להטות לב דלת־העם ברוב לקחיהם, אשר יטיפו הטף להם בלי־הפונה לחמוס – תורתו ואמונתו, זו שארית נחמתו, בעוד עת לא־כבירה, כי הנה ימים באים ועוד מעט, ויבושו משברם ויחפרו ממועצותיהם בראותם, כי הרחיבה שאול פיה לבלעם חיים, אותם ואת כל אשר להם. לשוא ישאו אז את עיניהם אל ההרים, לבקש עזרה בצר למו, לשוא ישח להרים מאשפתות את אשר רמס ברגליו כחומר חוצות, ישחרנה, אכן לא ימצאנה כי תורת אל־חי מתנכרה, ולא תעצור עוד בעד עושי עול.

יראה ורעד. יאחז לב כל־איש ירא ה' וחפץ בתורתו, בהביטו למרחוק אל הימים הבאים לקראתנו, ונפש עבדיך הרבנים יודעת עד מאד, כי רעה נשקפה לאמונתנו, הלא זקנים באים בימים המה עבדיך אלה העומדים לפניך כיום צבא להם עלי ארץ. ומדת ימיהם קצרה. על־כן גרסה נפשם לעשות עוד לה' ולתורתם, טרם יערוב יומם ותחשך עליהם השמש. – לכן באנו היום להתנפל לפני כסא כבודך המלך, ולשפוך נפשנו בבקשתנו. לא אהבת בצע או החפץ להשתרר על אחינו אנשי אמונתנו הביאנו עד־הלום. חלילה לעבדיך ממחשבות־נכֻלים, וממזמות־רשעה, כאלה, חלילה לנו מהקדיש מלחמה על אנשים יחידים ולנקבם פה בשמותם. אבל אנחנו שלום נדבר, את כל אשר יתמוך את ידינו בעצה טובה במלאכות־אלקים הזאת. גם חלילה לנו לעמוד לשטן בדרך אחינו הרבנים החדשים, בחנכם את נעוריהם על ברכי החכמה והמדע, אשר ילמדם האדם ויחכם בהמה. כי עבדיך אלה יודעים אל־נכון, כי על־ידי החכמות והידיעות, אם אך ילמדו אותן אנשים יראי ה' ולבם פתוח לדעת ענין חברת האדם המדיני, לא ירופפו עמודי הדת ולא יערערו את יסודותיה.

בידעם את כל אלה ונשענים על אמונתם המישרת צעדיהם, הרהיבו עבדיך הרבנים הישישים בנפשם עוז, להציע באימה וביראה את משאלתם זאת על־דבר החזיק אמונתם בשם כל אחיהם לפני כסא כבודך. אחלי, יגזור נא המלך ברוב חסדיו אומר:

א) כי יבחרו כל רבני ארץ אונגאריא אנשים חכמים ונבונים מקרבם, והמה יתאספו יחדיו אספה להועץ בדבר אמונתם הרופפה ולחוות את דעתם, מה לעשות, להעביר הפשע והרשעה בדרך שלום ואמת.

ב) האספה הזאת תתאסף יחד בשם אדוננו המלך, ומקום האספה יהיה בעיר־הממלכה, פרעשבורג.

ג) האספה הזאת תבחר שבעה אנשים מקרבה, אשר יעמדו על מבחן הרבנים החדשים לעת הזאת, עד אשר יכוננו בית־מבחן נכון וקים לימים הבאים. כל עמל נאמני עבדיך הרבנים וכל מגמת פני אספתם תהיה רק להורות הדרך איך ליסד את, מכונות הדת מחדש ולחזק את בדקי האמונה. – ואת פרי מועצותיהם באספתם יקריבו לפני השרים והיועצים רואי פני המלך ויעמדו ביראה וישמעו, מה יצוה הוד מלכותו, עליהם. בלב נשבר ושפלי־רוח יפקידו מלאכי נאמני עבדיך הרבנים את עתותם ועתידותיהם ביד תורך והדרך. ובשובם לביתם אך זאת היא נחמתם, אשר תאיר להם אפלתם וחשכת נשפם, כי המלך ברב חסדיו יקדיש רגעים מספר מעתותיו, לשית לבו ולדבר משרים גם בעניני אמונתנו היורדת פלאים ולהוציא משפטנו לאורה.

בחסד ויראת אלקים עלית על כסא מלכותך, ובצדק ובמשפט חנות את אשר תחון, – ונשאת גם לפשעי עבדיך אף אם רבו, והאל הטוב יריק שפעת ברכתו על ראש אדוננו המלך האדיר, וימשול בזרוע עוזו ותפארתו על מדינותיו הרבות והגדולות וכל העם אשר תחת שבט־מלכותו ישכון לבטח עד העולם!

• * *

המלך קבל המלאכים בפני־רצון וגם הבטיחם, כי יעמוד לימינם, אבל לתת צו כפי בקשתם לא נאות להם. והרבנים לא יכלו למצוא עצה ותחבולה איך לקדם פני הרעה. עד־מהרה פנו גם המתבוללים בבקשתם אל ראשי־המלוכה, גם המה בקשו מאת המלך, שיסכים להם לעשות תקונים בדת־ישראל כפי “רוח העת”, אבל המה קבלו תשובה לא כאשר חכו. הלא כה דברי הרב ר' בנימין וואָלף מווערנא⁵⁷: “וזה ימים לא כבירים קמו אנשי־בליעל ויעמדו לפני שרי ופחי המדינות, לבקש הסכמתם לעשות שנוים בדת וחדשות יבחרו למו. אכן גדולי המדינה וסגניה הכלימו פניהם ודברו אתם קשות, שלא יתאוו לתאר את האמונה במחונת שכלם, רק יעמדו על המשמר כדרך אבותיהם החרדים על דבר ה'”.

גדולי הדור הרבה יגעו והרבה עמלו, לעצור בעד זרם־הזמן, לבבם היה ער בכל פעם לצאת לישע הדת וללחום מלחמתה, ותמיד עמד על המשמר להתבונן מאין תבוא הרוח הרעה והתאמצו להרביץ תורה ויראת־שמים בישראל.

 

פרק רביעי.    🔗

אחרי ימי המרידה. אספת־הרבנים. הקאנגרעס. פרוד־דעות. הפרוד. השלום.

קץ ימי־המֶרֶד בא בא. האומה האונגרית נכנעה בעזרת בעלי־בריתו של קיסר אוסטריא ותרד פלאים. אבדה. בעניה חֵרותה ותהי רצוצת־משפט, המנצח שלח ידו בכל קניני האומה ויקחם אחד אחד בחזקה, בכל יום ויום גזר גזרות רבות וקשות על עם האונגארים, ולמען השכיח את האומה את שפתה הלאומית ולהסב לבה מזכיותיה, אשר היו לה למורשה מני־אז, יצא דבר מלכות, אשר תהיה שפת אשכנז שרתי בארץ: בבתי־הספר, ובבתי־המשפט ובחיי החברה. וגם על היהודים יצאה הפקודה מלפני המלכות, לכונן בתי־ספר כמשפט ולהפקיד עליהם מורים מומחים בחכמת־החנוך, ומתוך הפקודה הזאת נשקפה המטרה המסתרת, אשר יהיו המורים האלה בארץ לעזור, להסיר מגבירה את השפה האונגרית ולהרחיב במקומה גבול הלשון האשכנזית בכל פלך ופלך.

המורים האלה דמו בנפשם, כי המה הראשונים לכל דבר, ונתנו עצות בנוגע לכל דבר שבקדושה, ויד הממשלה תמכה בם. והמחזיקים בדת מורשה ראו מיד את הסכנה הגדולה הכרוכה לרגלם, גם לא יכלו כלכל לראות את האנשים האלה, אשר לחמם נתן מקופת הקהל, פורקים עול ואומרים לבלע את הקודש. רבים מהמורים האלה לבשו גם אדרת־הרבנות, ואחד מהם העיז לדרוש בראש־השנה, לבטל תקיעת־שופר⁵⁸. ועוד אחד מהם דרש ברבים, כי בעת הזאת עיקר התפלה השירים, שיהיו נעימים לאוזן. אף רצה לפתות עדתו, לבטל יום־טוב שני של גליות, גם כתב לפני עדים בראש־השנה⁵⁹, ולרגלי הדברים האלה התגלע כמעט בכל קהלה וקהלה ריב־אחים. אם היה הרב צדיק וירא־אלקים התמלאו עליו המתחדשים והצֵרו לו, ואם היה הרב מהמתבוללים, אזי התאמצו היראים להסירו מרבנותו. והרב הגדול ר' משה פערלס, רב בבונהארד, סבל בקהלתו כעס ומכאובים הרבה עד לבלתי כלכל.

הרב ר' משה פערלס הי' רב גדול ומפורסם, צדיק תמים ובעל מדות ישרות⁶⁰ ושקד כל ימיו על התורה. בשנת תר"א נתקבל לרב בבונהארד, ושם ישב כל ימיו ביסורים ובצער גדול. בני בונהארד מררוהו וישטמוהו, וזה החילם לעשות לו: ראשי־העדה גמרו אומר להעמיד את החופה בבית־הכנסת לפני ארון־הקודש. ואשר יבואו אנשים ונשים ביחד אל־הקדש פנימה, ועוד “תקנות” יפות כאלה. הרב, כמובן, לא רצה להסכים לזה, אבל קהל בונהארד שאלו את הרב מפראג, ר' שלמה יהודה ליב רפאפורט, והוא השיב, כי אין איסור בזה, וכן נהג גם הוא.

הרב שי"ר לא עשה נכונה, להשיב להתיר במקום שיש רב, אשר גדול ממנו בתורה וזקן ממנו הרבה. הרב שי"ר בבואו לפראג והיתה לו הרוחה, שכח עד־מהרה מה שקרה לו בטרנופאָל, איך חרה אפו, בעת שרבנים אחרים שלחו פסקם נגד פסקו של הרב אב"ד, כי דבר כזה ישפיל כבוד הרב כלה, ויפיל אור פניו בעיני המון־העם, כי הקהל יאמרו אז, כי רבם לא יֵדע דין וכל מה שיאמר רבם ללא־משפט הוא. וכן עשו אנשי בונהארד. החלו אחרי כן לשנות גם שארי מנהגי ישראל. ויבאו על הרב בעקיפין ודברי־בלע להדאיב את נפשו, אף הרעיבו אותו ואת ביתו ויתאמצו להדפו ממצבו, ולא ידעו בושת ודרך־ארץ. כי כאשר ראו, כי היראים מסרו נפשם על כבוד רבם, הביאו שוטרים חגורי־נשק אל ביהכ"נ להיות להם לעזר ולמבטח, בהעמיסם מנהגיהם החדשים על בני הקהלה. וכאשר שמעו באי בית־הכנסת קול צעדת אנשי המלחמה וצחצוח חרבותיהם, חַם לבם בקרבם ובפתע־פתאם נתקו כל מוסדות הסדר, והיראים התנפלו על הראשים. בנפש מרה ובחמה־שפוכה נָעֲוו בהם, על אשר נתנו את נחלת ה' לחרפה ולשמצה בעיני העמים. אז רמז ראש הקהל לאנשי־החיל שיתפסו את ראש־המדברים ה"ר יהודה ליב דאָקענשטיין ולתתו בבית־האסורים⁶¹. גם הלשינו על הרב, כי יחד עם הקושרים קשר על האומה, ויבואו אנשי־חיל ויחפשו את בית הרב, אולי ימצאו רגלים לדבר. אלה היו חיי איש־הצדיק הזה בבונהארד. אחרי־כן העבירו אותו מרבנותו. וכאשר ראה הזקן, כי כלתה אליו הרעה, ויקרא את בני־ביתו וידידיו ובבכי אמר אליהם: “הנני כצבי שבור הרץ בשדה מלפני רודפיו. ויודע אני היטב, שהדולקים אחרי כזאבי־ערב ישיגוני ויכריעוני לארץ לפני זמני, כי כבר עיפה נפשי מן המצוקות והיגונות אשר תכפו עלי ועתה אבד כל מנוס ממני, ואין בי כח להתיצב נגד המשחיתים. ולכן אמרתי, אלכה לי מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, הרחק נדוד אל ארץ־מולדתי ועיר־אבותי, עיר בראָדי, עד אשר יפדה הקב”ה אותי מכל צרותי ויאמר לעולמי די!"

הנאספים שם געו כלם בבכיה גדולה ומרה, כי ראו כי גדול הכאב מאד, ולא־עצרוהו עוד במלים לבלתי לכת. – בבראדי ישב רק ב' חדשים, כי המים הזדונים אשר עברו עליו באו עד נפשו…

מי שפך את הדם הנקי הזה? מי קפד חייו? המתבוללים בבאנהארד! המה לא ידעו כל גבול, המה עשו מעשים אשר לא יעשו להכריתו מארץ החיים, וכל הימים יהיה שמם לחרפה ולדראון עולם.

תוצאות המלחמה בבאנהארד היו, כי המתבוללים נצחו וכה הרעו והשחיתו עד שנת תר"ל, ואז על־פי דבר המלך נעשה “הפרוד” בכל עיר ועיר, וכמו כן בבאנהארד. והמתבוללים רובם נשתמדו, והנשארים בנו בית־הכנסת לבד ושמה עשו ועושים כאשר לבם יחפץ. אבל היראים התחזקו ויסדו עדה מיוחדת, כלם יראי ה' והולכי נכחה, ורבניה מאז ועד היום הזה גאונים אדירים אנשי־שם, מרביצים תורה בישראל וכל בני־העדה יתענגו על רוב שלום,

גם על הרב הגאון ר' שלמה זלמן אוללמאגן, רב במאקא, עבר הכוס. הוא היה אחד מגאוני הדור המצויינים, וספרו “יריעות שלמה” יתן עדותו על גדולתו בתורה. גם הוא סבל צער ועגמת נפש בקהלתו, הרב יספר⁶²: “המחלוקה התפרצה, כי רצו לטמא מקדש ה' בשנת תרט”ו, להעמיד מקהלה (קאָהר) בביהכ"נ. והדבר בא לפני הערכאות, והיו שם קטטות נוראות עד שנת הפרוד, שנת תר"ל, ואז בנו המתבוללים במה לעצמם, ורובם נשתמדו. והיראים התיצבו לבדנה והמה כיום עדה גדולה ומפוארה."

וגם: הצדיק הרב ר' בער מיקאָלאַש, רב בליפּטאָסנטמיקלויש, שבע מרורים למכביר. הרב היה צדיק, חסיד, ישר ונאמן, ובימים ההם גם בקהלתו לקחו הנערים את שבט־המושלים מידי הזקנים בחזקה והמה הטיפו לעמם לקח חדש. ראשית־כל נסו לשנות כל מנהגי בית־הכנסת, והרב התנגד לזה, ויהי ריב בין הרב ובין מנהלי העדה, עד שבמושב האספה קרא אליו. ראש־הקהל בחמה: “רבי, אם. לא תדום, אזי אתנך בבית־האסורים.”

מדנים ומריבות כאלה היו כמעט בכל קהלה וקהלה וביותר היו קטטות בעיר גראָסווארדיין, קלויזענבורג, דעברעצין ופּאַפּאָ.

גם במדינת טרנסילווניא, ששם כִהֵן בתור רב־הראשי הרב ר' אברהם פריעדמאנן (אשר היה לפנים בשימאנדא) בעיר קארלסבורג וכל מדינת טרנסילוואניא. גם במדינה הזאת היתה מהומה גדולה. עוד בשנת תר"ג הרעישו הרבנים אדותיו כי אמרו עליו, שהוא קל־דעת⁶³ והקיל בכמה דיני תורה ובגיטין וקדושין, והלשין על כל רבני היראים, ובתוכם הרב הצדיק ר' הלל ליכטענשטיין, שנתקבל אז לקלויזענבורג, ופרי רוע לבב פריעדמאנן היה, כי נגרש ר' הלל משם על־פי פקודת הממשלה ולרגלי הגבלה ההיא היה כמעט חרב איש ברעהו.

גם היתה מחלוקה נוראה אדות הרב ר' מאיר ציפסער, שהיה רב בשטולווייסענבורג, אשר סדר גט בלי שהיה טופס גט לפניו, רק סדרו על־פה. והיראים ערערו על זה וגם הראו, שטעה גם בשאר הוראות, ובראשם היו הרב ר' פנחס ליב פרידען, רב בקאָמאַראָס, והרב ר' צבי אבעלעס, רב בשאַרבאָגאַרד, המה הרעישו את כל רבני הדור, כי יעמדו בפרץ לפסול את הגט ולפסול גם את הרב ציפסר, לא מפני הדבר הזה בלבד, כי־אם בעבור מעשיו הרעים האחרים. כי הוא אחד מקלי־הדעת הפורצים כל גדרי הדת אשר גדרו הראשונים נוחי נפש. והוא רוצה לבטל יום־טוב שני של גליות, ולעיני כל העם אכל חמץ ביום־טוב האחרון של פסח. ר' גאָטטליעב פישער, בעל־בית נכבד בקהלתו, הדפיס עליו מחברת “דלתים ובריח” ובקש מגאוני הדור, להציל את עדתו מכליון־חרוץ, כי “הרב” הזה אומר להרוס הדת. אבל לדאבונם לא יכלו להושיע, והוא נשאר שם והדיח כמעט את כל העדה. יסורי־נפש נוראים סבלו היראים שם עד שנת־הפרוד.

בארכיאום המדיני בעיר פעסט המצא ימצאון כמה מאות מכתבי־בקשה מקהלות, אשר בקשו מהממשלה, לעשות קץ וסוף להמהומות בעדותיהן אדות הרבנים המתבוללים. וכן באו בעלי־בתים מתבוללים בבקשה גם־הם אל הממשלה, שתעמוד לימינם להתפטר מרבם. וכה היה חִלול־הַשם גדול ונורא בכל מקום ומקום!

בראש “המתחדשים” עמדו אז הרבנים: לֵעוו – סעגעד. פאסעל – קאניזשא. אָפענהיים – בעטשקערעק. שטיינהארד – אראד. צימסער – שטולווייסענבורג. האָכמוט – וועספרעם. קוהוט – גראָסווארדיין. כהן – פאָנאָראָש. האנדלער – אָסאַד. קאָהן – פעסט. שטערן – נייפעסט, קליין – מישקאָלץ, ועוד, ועוד.

ובכל זאת היו רוב בני הקהלות בארץ אונגאריא יראים ושלמים, והחזיקו הרבה ישיבות ותלמידים לאלפים למדו בהן תורה ויראה, אבל עוד לא סר פחד גדולי הדור למראה מעשי הרבנים המתחדשים. וגם המה התאספו להועץ יחדיו כדת מה לעשות לקדם פני הרעה הנשקפה, כי מלאו מחניהם חלחלה, בשמעם, כי המתחדשים אומרים להקים בית־מדרש לרבנים. הרב לעוו וקציני פעסט עשו את הארץ כמרקחה בענין הזה, ובשנת תרכ"ד כבר נתנה הממשלה הסכמתה לבצע מְזִמָתָם, אז נבהלו נחפזו היראים וימהרו גדולי הרבנים ויתאספו יחדיו, הלא המה: ר' ירמיה לעוו – אויהלי, ר' מנחם אייזנשטאדט – אונגוואר, ר' חיים סופר – מונקאטש, ר' הלל ליכטענשטיין – סיקסויא, ויחליטו שם, לְהַזְעֵק הרבה רבנים לטכס עצה, מה לעשות להפר מחשבתם הרעה.

בעיר נירעדהאַזא התאספו בשנה ההיא י"ח רבנים. ראשי־המדברים היו ר' ירמיה לעוו, ר' מנחם א"ש, ר' חיים סופר, ר' מאיר פערלס, ר' יצחק אהרן לאנדעסבערג, ר' הלל ל"ש, ושם גמרו לשלוח שלוחים לווינא, לבקש מאת המלך להצילם מכליון, באשמת יהודים מתבוללים, אשר כל מטרתם להעבירם על דתם. וכֻלם נתנו עיניהם בהגאון ר' יהודא אָסאד, אחד מגאוני הדור, שיהיה ראש להועד, ונבחרו עמו הגאונים: הרב ר' אברהם שמואל בנימין סופר – מפרעשבורג, הרב ד' ירמיה לעוו – אוהעלי, הרב ר' מנחם. אייזנשטאדט – אונגוואר, הרב ר' ישעי' בנעט – קאליב, הרב ר' מאיר פערלס – קראָלע, הרב ר' דוד דייטש – יארמאט, והרב ר' ישראל הילדעסהיימער – אייזנשטאדט, כלם אנשי־שם, ראשי בני ישראל באונגאריא, מופלאים שבסנהדרין. ויהי בהתיצבם לפני המלך, וירא הדרת השיבה החופפת על ראשם, ויט אליהם־חסד כי נסער לבו למראה הזקנים האלה, אשר הכרת פניהם ענתה בם, כי אנשי־קודש הֵמָה ויען אותם לאמר: “עס פרייט מיך, זאָלכע עהרווירדינע גראָסע ראבבינען אין מיינער בורג צו עמפּפאנגען, דיעזער עהרענטאג זאָלל אין מיינער כראָניק פערצייכענט ווערדען.” – ויציעו לפניו מטרת בואם, ובשם צ"א רבנים התחננו אל המלך, שיצא דבר־מלכות מלפניו לבלתי הקים בית־המדרש לרבנים, כי מבית כזה לא תצא תורה לעם־ישראל לעולם. – והמלך קבל בקשתם בחסד, וימלא שאלתם כרגע.

וגדולי ישראל שמחו מאד, כי הצליח ה' את דרכם, ואף־כי אחרי הנחילם המלך כבוד גדול, ומאז והלאה התיצבו על המשמר, להתבונן ולהשגיח אל מעשי המתבוללים ולהפר בכל פעם מחשבתם הרעה.

בשנת תרכ"ו התאספו הרבנים היראים עוד הפעם בעיד מיהאלאָוויטץ להביא עצה, איך לעצור בעד זרם הזמן. ראש המדברים היה אז הרב הצדיק ר' הלל ליכטענשטיין וכה יאמרו בהחלטתם: “זה זמן זמנים מקרוב באו חדשים, וחדשים גם ישנים, מחבלים כרמים, כרם ה' צבאות, בפרוע פרעות בישראל, פרצו ועברו חוק, יודעים רבונם ומכונים למרוד בו, ובנו ובונים במות לעצמם, לנתוש ולהרוס ולהחליף ולשנות בתבנית דמות בנין בית־הכנסת, ובעשיות מגדל, ובנין בימה, ובמחיצה בין עזרת נשים לאנשים, ובהעמדת החופה, ושינוי כסות ש”ץ, ועם אותן נערים הידועים המנוערים, ובשאר מנהגי בית־הכנסת, ונגוני התפלה הנוהגים בכל תפוצות ישראל מקדם קדמונה, וכוונתם נראה בעליל, רק להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נמוסי דתות אוה"ע ולהחליש ולעקור ר"ל דת יהודית, כמו שנראה עין בעין בכמה מקומות לפני איזה שנים מה היו, ועתה איך ירדו עשר מעלות אחורנית, ושלא יעמדו דור אחרון בנים יולדו, ואם כעת אנו מחשים, יאמרו פרושים התירו את הדבר, ועל־כן מחויבים אנחנו לחקוק בעט ברזל ועופרת, לזכרון לדורות הבאים, דברים אלו הנאמרים בכאן." – והאספה במיהאלאָוויטץ קבלו עליהם ועל זרעם ועל כל ישראל: א) אסור לדרוש דרשה בביהכ"נ בלשון לאומים⁶⁴. ב) אסור לכנוס ולהתפלל בביהכ"נ, אשר אין לו בימה באמצע. ג) אסור לעשות ביהכ"נ עם מגדל. ד) אסור לעשות מלבושים מיוחדים לש"ץ ומשוררים באופן שיהי' דומים לשאר נמוסי דתות. ה) אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת־נשים ואנשים, באופן שיוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג בימי קדם. ו) אסור לשמוע תפלת קאָהר. ז) בתי־כנסיות הנקראים קאָהר־שוהל, מאחר שהוא בית־אפיקורסות, אסור לכנוס לתוכם. ח) אסור לעשות חופה בביהכ"נ. ט) אסור לשנות שום מנהג יהודית או שום נימוס בביהכ"נ מאשר מקובל מאבותינו."

אלה הדברים והתקנות אשר עשו הרבנים היראים, בראותם, כי כל כוונת המתחדשים רק להתדמות אל הגוים.

הפסק־דין דמיהאלאָוויטין עשה בעם רעש גדול אדיר וחזק, ומה־גם התקנה הראשונה, שלא לדרוש בלשון לאומים. כי היו אז כמה רבנים יראים שדרשו עד־כה בלשון אשכנז לתומם, ועתה לא ידעו מה לעשות. בני־קהלתם לא רצו להבליג על זה ויבקשו בחזקה מרבניהם, שידרשו גם הלאה בשפת אשכנז, ואף־כי אהרי אשר בהרבה מקומות היתה לשון אשכנז הלשון אשר הסכינו היהודים לדבר בה. הרבה רבנים פנו אל גדולי הדור בשאלה, מה לעשות כעת בהיות כי מטה לחמם חִשב להישבר? הגאון מהר"ם שיק הגם כי בתחלה לא הסכים לזה, אבל אחרי אשר רבו עליו חבריו, קבל גם־הוא דבריהם כתורה, ובספרו החזיק את הפסק, וזה לשונו⁶⁵: “אמת נכון הדבר, לכל מי אשר יבחן קורות ומעמד דורנו, עין בעין יראה, שמעת שנטו ישראל מדרך אבותינו וחשקו בידיעות נכריות וחכמות חיצוניות, ובילדי נכרים יספיקו, ולשונות לאומים יהגו, נתמעטה התורה מישראל ונשתכחה מהרבה נערי בחורי בני ישראל, והמצות והיראת שמים פרחה מלבם, והרבה פרעות בישראל ואפיקורסים ופושעי ישראל ועבריינים, ויצאו מהם מה שיצאו, וכולם לא התחילו ברשעות ההם, אלא בלשונות לאומים וחכמת נכרים להם, הם גרמו את כל הרעה הזאת, הם הם שחנקו ונטלו חיי התורה והמצות.”

וכאשר פנה אליו תלמידו הנאמן, הרב הגאון מו"ה וואלף זוסמאן אבד"ק סנגרוט⁶⁶, המפורסם בחבורו “חליפת שמלת בנימין”, כדת מה לעשות כעת, מאין ימצא לחמו, השיבו הגאון מהר"ם שיק זצ"ל, כפי מכתבו אשר תחת ידי⁶⁷, וז"ל:

“הנה מכתבך קבלתי, מאפס הפנאי אני בא בקצירת־אומר. ואשר הטרחת טובא להעתיק הפס”ד של הרבנים, הי' ללא צורך, כי איזה ימים אחר שכתבתי לך אז, בא הפס"ד הנ"ל לכאן וראיתי בו. ומה שתמהתה שהסכימו שלא כדברי, תמיהני על תמיהתך, וכי שכחת דרך הדין אחרי רבים להטות, ואין משא פנים בדין, כמו שכתבתי לך כבר באגרת הראשון… ומה שכתבת לחלק בין לשונם ללע"ז שלנו, אפשר, אבל ז"ל בתר טעמא. וכבר ראית מסתמא דברי הגאון בח"ס אבע"ז סי' י"ז, חשש בזה גם ללע"ז, והרי גם אתה מתלמידי רבינו הגדול זצ"ל והכרת אותו היטב צדקתו וחכמתו. אלא שקשה עליך הדבר לפי קהלתך ומעמדך, וע"ז לא אוכל לתת לך היתר. עשה מה שאפשר לך, שלא לכוון דוקא לדבר בלשונם צח ומדויק, וה' יראה ללבב שאתה מצטער גם ע"ז, ושכוונתך לשמים. יראה ה' בענייך ויושיע לך. ורוח והצלה יעמוד לך ממקום אחר. ואין אני אומר, שאופן הנ"ל אינו בכלל איסור שאמרו הרבנים הגדולים בפסק הנ"ל, אלא להחזיק הרע במעוטו, ושְאַל ביני וביני היתר מאת הרב הגאון דק"ק פ"ב נ"י כדת מה לעשות."

כן פנה בצר לו אל הגאון מהר"ם שיק גם הרב ר' מרדכי ליב קליין מק"ק מיקולאש, אשר היה “מגיד” שם, ופתאם עשו בביהכ"נ שנויים: את הבימה העלו אל קיר־המזרח והעמידו בביהכ"נ קאָהר בבגדי־שרד. ואף שהיה הדבר הזה רע בעיניו, החריש ולא דִבֵר דבר ולא עזב מקומו, “ואף עפ”י שמוכרח היה לכנוס לפעמים לביהכ"נ להתפלל, התיר לעצמו משום כדי חייו והיי ביתו ושלום־בית, שאם לא ילך שמה, יהי' מוכרח לעזוב העיר להיות נע ונד בארץ ויתבטל מתורה, ות"ת כנגד כולם, וגם שהוא אדם חלוש, ואיכא בל תשחית דגופא. ועתה שמע שכמה ובנים ודיינים הדפיסו איסור גדול על ביהכ"נ קאָהר, ונבוך ושאל את פי הגאון"⁶⁸.

והגאון מהר"ם שיק השיבו כי אסור לו לכנוס לביהכ"נ הזה, ואם חלילה לא יתנו לו פרנסתו, ויצטרך חלילה להיות נע ונד, לא ימכור הדרך הישר בפריטי וכו'.

אבל רעש גדול יתר הרבה עשה הפסק הזה בעיר פרעשבורג. בפרעשבורג דרוש דרש מדי שבת בשבתו הרב הגאון ר' פייש פישמאן – אשר היה לפנים רב בכמה קהלות גדולות לפני התקבלו למגיד בפר"ב – בשפת אשכנז צחה בבית־הכנסת הגדול דקהל יראים, מקום שהתפלל הגאון כתב־סופר, וכנראה נתקבל המגיד ר' פייש בהסכמת הגאון כ"ס. אף היה על בית־הכנסת הגדול, שבנו בימי הגאון כתב־סופר, מגדל והגאון כ"ס לא נמנע מהתפלל שם. והרב ר' עקיבא יוסף שלעדנגער⁶⁹ קם אז והדפיס ספרו “לב עיברי”, ויצא לריב עם קהל פרעשבורג, מדוע יתנו את ר' פיייש לדרוש בלשון אשכנז, ומדוע לא יתקנו את בית־הכנסת שלהם, להסיר את המגדל אשר עליו. גם יצא בספרו מדרך הנימוס, וידבר קשות עם הרב ר' פייש.

וקהל פרעשבורג ענו לו בקונטרס מיוחד בשם “כתב יושר דברי אמת”, והוא תשובה על הספר “לב העיברי”, וגם על הקונטרס “אל העדרים”. אודות המגדל אמרו קהל פרעשבורג: “ואשר אמר, כי אחר שבא הלועז (הצדיק ר' פייש) הֵנה נעשו מגדלים על בית־הכנסת, פה מפליא לכזב עד למעלה ראש המגדל, והוא משקר אף במלתא דעבידא לאגלויי, כי ידוע לכל הוא, שכאשר בא החכם לראשונה, הוא הרב המאור הגדול צדיק מפורסם מגיד משרים דפה, כבר הי' המגדלים על מכונם. ומדי דברנו בו זכור נזכור את הצדיק לשבח ולתהלה, האיש הזה, אשר ידוע ומוחזק מנעוריו למופלג בתורה ובחסידות, ומעולם לא נשמע ממנו אפילו דבור קל יוצא מפיו, אשר לא היה מלא יראת ה' ומוסר השכל, ומיום אשר בחר לו לסגולתו אמ”ו הגאון אב"ד נ"י מרצונו הטוב וברצון נכבדי קהלתו יצ"ו, הוא יושב בשבת תחכמוני ועובד את ה', וראינו אותו צדיק בכל דרכיו, הוא עומד על משמרתו משמרת הקודש בצד אמ"ו הגאון אוהבו ומוקירו, הוא לו לפה, ומזהיר את העם ומלמדם דרך ה' אשר ילכו בה, את חוקי אלקים ואת תורותיו, דבריו הנעימים הועילו והצליחו ועשו פרי קדש הלולים. בעת שהוא דורש בביהכ"נ הגדול הבית מלא משפה אל־שפה, ד' יברכם, ורוב לומדי תורה, ובתוכם אשר לגדולי הזמן יחשבו, באים לשמוע לכבודו ולכבוד התורה ואין אתנו יודע, את מי לא ילהב לבו לשמים, ובני הקהלה מקטנם ועד גדלם אוהבים אותו אהבה נאמנה, אהוב למעלה ונחמד למטה.

ואשר אמר, שהבנין ביהכ"נ החדש היה נגד רצון אדוננו מ"ו נ"י ועל אפו ועל חמתו נבנה ושלא רצה לכנוס בו, גם זה מן השקרים… האמת יורה דרכו. האנשים, אשר היו ממונים על הבנין כלם אנשי־שם, ובתוכם צדיקים ולא ישימו אבן נגד דעת רבינו ובית דינו הצדק נ"י. ובדבר המגדלים לא היתה רק שגגה, בי ראש־הבונים (בוימייכטער) אמר שאין זה מגדל, והאמת שאינו דומה למגדלים הנראים בבתי־העמים, כי יש לו תמונת עיגול, והבויקומיססיאָן הסכימו לזה. ואחר שתושלם המלאכה לא דבר נקל הוא להרסו ולהורידו, אבל עם כל זה אמ"ו נ"י לא ינוח ולא ישקוט ועוד חזון למועד לתקן את המעוות, אבל מעולם לא עלה על דעת רבינו נ"י, שלא לכנוס בבית הזה, הבנוי לתלפיות, והעיז פניו באמרו, הבית הזה אין לו קדושה כשאר בתי־כנסיות, ולהטיל דופי על אבני־קדש מקדש־מעט היכל ה'. ובעת החנוך בא אמ"ו נ"י ברצון טוב ובשמחה ובירך שהחיינו ונתן תודה לאלקינו, שהבאנו עד הלום ומאז והלאה מתפלל שם תפלותיו תמידין כסדרן ודורש דרשותיו כהלכתן ברוב עם הדרת מלך המשתוקקים לשמוע דבריו הערבים על אוזן שומעת.

ואשר אמר אדות לשון דייטש, הנה לא נכחד, שמרן ה"ס זצ"ל היה שונא חדשות, אבל מעולם לא שמענו ממנו על איש אשר היה מוחזק בתורה וביראה ולא נמצא בו שמץ דופי, רק שמדבר דייטש צח, לאמר עליו, שהוא אפיקורס או צדוקי, וכל שמות הנרדפים אישר מצא לכנותם. הוא היה מזהיר את תלמידיו מללמוד ספרים חיצונים, לא היה שונא את החכמות שבהם, רק את מחבריהם, שהם אינם־מאמינים בני אינם־מאמינים, וסכנת־נפשות לעבור, כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה. אבל אם אחד כבר למד אותן החכמות ועמד בצדקו ולא פג טעמו וריחו אשר הריהו ביראת ה', לא אמר עליהם שהם פושעי ישראל, וזה דומה לאדם שאומרים לו: אל תעבור בגשר הזה, פן תשבר תחתיך ותפול במים הזדונים, והוא עבר ועומד ביבשה בעבר השני, מי פתי יאמר, שאינו שם ביבשה, לפי שעבר על גשר הנטוי לפול? – גם בעת ההיא הי' רבנים אשר הי' דורשים בלשון דייטש צח, ואם היו בעלי־תורה ויראה לא הורידם עבור זה מקדושתם, ונהפוך הוא, על פיו יצאו ועל פיו באו לקהלות גדולות. הוא היה מזהיר הקהלות מלהעלות איש אשר היה ריק מתורה ויראה, כאותן שאומרים, ללשוננו נגביר שפתנו אתנו, ורק שפם יעטה מורה ובקרבם אין, לא תורה ולא יראת שמים. כאשר החלו לעשות כן בקצת מקומות באותן הימים וגם עתה בעוה"ר, ועליהם אמר כמעמיד צלם בהיכל. אף גם זאת לא שמענו ממנו, לאסור ולחלק בין דייטש צח ליידייש דייטש, ובפרט בימינו ובעירנו, אשר רוב אנשים ונשים לא יבינו תורה ומוסר בלשון זה. ואם יבינו לא ישמעו לקולו, כי רשת המחבלים כרם ה' במכתביהם (צייטשריפטען) היא מצודה פרושה על כל החיים, בה רבים ירוצו ולא ידעו במה יכשלו, וחלקלקות לשונם הוא כחרב וכקשת בידם ואשר יקרוב אליהם יפול באין מבין ואם לא יעמדו נגדם בחרב פיפיות, אשר יכתת חרבותם וקשתותם תשברנה, רבים חללים יפלו אשר לבבם עוד נכון ויראת ה' עוד נוססה בקרבם. ומה נעשה לאלה הצאן אשר לא ידעו ולא יבינו רק בחשכה יתהלכון, ירעו וישחיתון ולא נחוש להם? יפרעו פרעות ולא נשגיח עליהם? ואף כי כבר החל הנגע בעם בעוה"ר, ואמ"ו הגאון נ"י ידע את כל אשר נעשה, והוא ידע מה שצוה אביו הגאון חתם־סופר, והוא הבין דרכו שאין זה נגד צואתו היקרה מפנינים, עוד דבריו חיים וקיימים."

(בקונטרס הנזכר יפלפלו עוד בדברי המחבר “לב העיברי”, ובדברי גיסו הצדיק ר' הלל ליכטענשטיין זצ"ל, אבל העתקתי רק דברים האלה הנוגעים לדברנו.)

גם המתבוללים הוציאו לאור קונטרס בשם “ששה מכתבים המפיצים אור על סכסוכי אמונה בגליל ארץ הגר העליון”, מאת אחד שומרי משמרת הקדש בעיר עפעריעש. שמה יפקפק על הפס"ד ויצא לריב עם הרב ר' הלל ליכטענשטיין ועם ר' עקיבא יוסף שלעזינגער ויברר (?), כי אין ממש בפס"ד זה, ובפרט בימינו אלה, אשר העת דורשת מאתנו, עת־השכלה, אבל גדולי ישראל השיבו, כי התקנות האלה נחוצות מאד לדתנו.

וכשמוע העם דברי הגדולים, מה ה' דורש מאתם, ומבלי לשעות אל קול המתירים, אשר יאמרו כי “העת” דורשת מאתם, כי העת שוא תדבר, – פרצו מהומות כמעט בכל עיר ועיר, ואז ראו גדולי הדור, כי נחוץ מאד לעשות אספה גדולה מכל הקהלות, למען מצוא דרך, לצאת מתוך המבוכה ולשים קץ להשערוריות.

ובאותו העת, אשר התעסקו הרבנים הגדולים בהשאלה הגדולה, מתי ובאיזה מקום תתאסף האספה, באותה העת נולד דבר חדש.

המלך פרנץ יאָזעף, אשר עוד בשנת תר"י, כ' לחדש ספּטמבר, עשה הנחה ליהודים, לבלתי שלם את כסף־הענושים שהוטל עליהם על מרדם במלכם בשנת תר"ה, ויבטל גם מס־הסבלנות אחרי אשר נתפשרו עם היהודים, שישלמו בפעם אחת רק מילליאָן אחת, – המלך נתן ליהודים את כל הכסף הזה מתנה, להיות להם ליסוד־מוסד לבתי־ספר אשר ליהודים בממלכת אונגאריא. וגדולי הממשלה עוררו את היהודים כפעם בפעם, שיתאספו יחדיו ויחליטו בענין הזה, עד אשר נקראו היהודים באונגאריא בשנת תרכ"ט לאספה־גדולה.

ועידה כזאת שהיתה אז בעיר פּעשט לא היתה בישראל עד היום ההוא. הן אמנם גם נפליון הראשון אסף אליו אנשי־שם מבני ישראל בצרפת, להתיעץ על־אדות עניני האומה, אבל האנשים ההם לא נבחרו מאת בני עמנו, רק קיסר נפליון הקדיש קרואיו כטוב וכישר בעיניו. ועל־כן לא עשה הועד ההוא פרי לימים יוצרו. לא כן הועד הזה באונגאריא הנועד על יסוד החופשה המדינית שנתנה לישראל, לעשות סדרים בעניניהם הפנימים כאשר ימצאו לנכון. שמש צדקה השפיעה ברכה לרבבות אלפי בני־ישראל יושבי ארץ־אונגאריא, לעשות להם סדרים בעניני עבודת־אלקים ובתי־הספר אשר להם מבלי שיתערב זר בתוכם בענינים הנכבדים האלה, העומדים ברום חיי היהודים ואמונתם. והרשות נתנה לאחינו בני־ישראל, לבחור מתוכם אנשים אשר יישרו בעיניהם ולהתאסף יחדיו בעיר־המלוכה, להתיעץ אדות עניניהם תחת השגחת שר־ההשכלה ועל־פי רוב דעותיהם יקימו דברי החלטותיהם ותהיינה לחוק בישראל בכל דבר הנוגע לעבודת־אלקים, ולחנוך הבנים בבתי־הספר.

ועוד מקרה מדיני אחד גדול ונכבד הַסֵב את האספה ההיא. כי בימים ההם הוסרה ממלכת אוסטריא מגבירה לרגלי מפלתה במלהמה נגד פרוסיא בשנת תרכ"ו, בהִנָתֵק קשר הממלכת־הקיסרות האשכנזית. על־כן ראתה אוסטריא לטובה לה, לעשות שלום גם עִם עם־האונגארים ולהתפשר עמהם. בשנת תרכ"ז הושב משפט אונגאריא להיות ממלכה לבדה, בלתי־תלויה כמעט כֻלה בדעת אוסטריא, – ואז היה עם לבב הממשלה האונגארית, לעשות סדרים גם בעניני קהלות היהודים על יסוד האוטונומיאה השלֵמה, שיוכלו לתקן עניניהם כחפצם הם.

ובפעלה זה לא בקשה ממשלת אונגאריא טובת היהודים אשר בארצה, כי־אם טובת עצמה ותועלתה היא דָרָשָׁה. – כי הממשלה האונגארית ידעה היטב, כי רעה נשקפה לה לימים יבואו. כי רוב תושבי הארץ היו בני אמונות שונות ומדברים כלשון עמם ללאומיהם, ורוח הלאומים השונים היתה זרה לארץ. רומנים, רוטנים, סלוים, קרואטים, זכסים, גרמנים, – כלם מחזיקים במנהגיהם ובשפתם. וכאשר הביטה הממשלה למרחוק, פחדה פחד בגלל הלאומים הזרים האלה ותחגור שארית כֹּח, לעשות את כל יושבי הארץ שפה אחת ודברים אחדים. אפס כי־גם הבנים הכחשים ההם נשאו עיניהם למרחוק וידבקו בכל כחם בקניניהם הלאומיים. – לעֻמת זה היו היהודים המתבוללים מאֻשרים, אם הראתה להם הממשלה פני־רצון וחן, ויקומו גם־המה חיש מהר, לעשות חונף לממשלת הארץ ובהתרפסם עברו כל גבול. בן־לילה נעשו היהודים למאדיארים נלהבים, ויתנצלו מעליהם כל עֶדְיֵי־ישראל וישנו שמותיהם, ולשונם ומלבושיהם ובזה אמרו להתרצות אל אדונם עם־האונגארים ולרכוש אהבתו.

וגדולי ישראל החרדים אל־מעשי המתבוללים הביטו ואליהם השגיחו התבוננו, למען יכינו דרכם ליום שידֻבר. עוד בשנת תרכ"ז התיצבו ראשי היהודים לפני המלך בבקשה, כי יתן להם רשיון, ליסד לשכה בשם “שומרי הדת” בעיר הבירה פעשט, אשר תעמוד על המשמר, לראות את אשר יעָשה בישראל ולעמוד בפרץ בעת יתנגשו אליהם אחיהם המתבוללים. על־כן ראו לנכון לקרוא בעת הזאת עצרה, ויתאספו יחדיו יותר מישתי מאות רבנים, ועוד טרם התאסף בפקודת הממשלה הועד־הגדול (קאָנגרעס) להתיעץ על־דבר עניני קהלות היהודים כלם, נמנו וגמרו לערוך מכתב בקשה אל שר־ההשכלה, אשר יתן להם רשיון להושיב ועד־רבנים מיוחד ולשים לפניהם כל ענין חדש, אשר יאמרו להחליט בועד־המדינה הגדול בעניני הקהלות. ועד־הרבנים יביא הענין ההוא במשפט־בקרת עוד טרם יבוא לפני האספה להחליט עליו ולשומו לחק בישראל. הועד ההוא יבחון היטב את הדבר החדש ההוא, אם לא יהיה לְמִפְגָע לתורה הקדושה ולאמונה מורשה, ורק אז יוכלו לקבל אותו. ומטרת בקשתם זאת היתה להחזיק השלום במערכות היהודים באונגאריא. כי בלב חָרֵד ונפש דואגת ראו הרבנים, כי בעניני אמונה ודת שונות מאד הדעות בין יהודי ארץ־אונגאריא. ובהיות מגמת ממשלת הארץ וגם חֵפֶץ הרבנים, להשיג אחדות שְלֵמָה בין היהודים בעניני הדת ולא יֵחֶצה עוד העם לפלֻגות שונות, ואחדות ושלות־השקט דבר נמנע הוא, אם יחליט הועד־הגדול ענינים חדשים, אשר לא על־פי התורה הכתובה והמסורה המה, – על־כן בקשו, זאת מממשלת־הארץ, שתֵאות להם לעשות משמרת, לבלתי פרוץ הועד־הגדול פרצים בחומת הדת, בהחליטם חדשות ונצורות אשר לא כדת.

והן אמנם הבטיחה הממשלה את הרבנים, שלא תתן את הועד לעשות חדשות בעצם אמונת ישראל ושרשי־יסודותיה, אבל לא הרגיעה בזה את רוח הרבנים החרדים, כי מודעת זאת למדי, אשר “תקונים” הרבה בעניני מנהגי בית־הכנסת ובית־הספר הנשקפים בראשונה לדברים קלי־הערך, נוגעים באמת במוסדות האמונה והדת ועל־נקלה יוכלו להיות מקור למצות ומריבות במקהלות עם ה' האוכלות לשד חיי היהדות, אשר לא כן הוא, אם יֵצא דבר־מלכות, אשר כל דבר החדש יובא למבראשונה לפני כס ועד־הרבנים, ומפיהם תצא תורה ומשפט לכל היהודים אשר בארץ, או אז הקולות יחדלון ואין פּרץ ואין צוחה בבתי־הכנסת ושלום על ישראל.

בצפיתם צפו הרבנים אל תשובת שר־ההשכלה – אבל היא נשארה מעל! אז נפקחו עיני הרבנים לראות, כי רעה נגד פניהם ויצא לבם בפחדם, שלא יְבֻלַע לאמונת ישראל באונגריא על־ידי המתבוללים נלוזי דרך ה'. – עוד הם מתיעצים, איך ובמה יקדמו פני הרעה הנשקפה מרחוק, ודבר־מלכות יצא מאת שר־ההשכלה באַרון א̇̇טווא̇̇יש אל־כל פקידי־הפלך בכל הארץ, אשר יבחרו היהודים בכל מחוז ומחוז אנשים כלבבם לשלחם בתור בחורי־עם אל הועד־הגדול שיתאסף בעיר הבירה. ותגדל שמחת המתבוללים עד־מאד והתברכו בלבבם, כי עתה נתנה היכלת בידם, לעשות בדבר “תקון הדת” כטוב וכישר בעיניהם, וזה היום אשר קוו לו זה כמה.

ויהי כאשר החלו לבחור אנשים לועד־הגדול, והנה קול תרועת מלחמה בכל פלך ופלך, מלחמה קשה בין היהודים החרדים ובין אחיהם המתבוללים. כאשר העיד הגאון מהר"ם שיק זצ"ל,⁷⁰ אשר נזהר עד מאד בכל דבריו, כנודע, עשו המתבוללים בענין־הבחירה מעשים אשר לא יֵעשו, הלא כה דבריו: “צאו וראו התוך המרמה והחמס, בענין בחירת הדעפוטירטען לקאנגרעס. ובזרוע שוד ומרמה גברה בארץ, להיות הרוב והראש בקאנגרעס, ובעמל ואָוֶן עשו מה שעשו.” – למותר יחשב להגיד, כי תוצאות הבחירות היו, כי רוב הנבחרים היו יהודים שואפי “תקונים” חדשים בדת, יהודים מתבוללים, אשר קרבת העמים יחפצון…

ביום ב' לחדש טבת (.14 דעצעמבער) שנת תרכ"ט נקהלו נבחרי־היהודים, שתי מאות ועשרים איש, בעיר־הבירה בודאפעשט ויתאספו אספה בבית הועד.

בלב היראים, שמונה ושמנים אנשים, לא נתנה שמחה גדולה, בעת הופיעם באספת הקאָנגרעס. כלם פחדו פחד מהתלהבותם הגדולה של המתבוללים, וכמעט נדמה, כי עוד מעט וכל עמודי הדת הרוס יהרסון עד היסוד, וכמעט סַבו את לבם ליאֵש על כל העמל, אשר עמלו עד־כה, לחזק את בדקי בית ישראל באונגריא. – לא כן המתבוללים. לבם היה מלא תקוה ואין קץ לשמחתם. המה דמו בנפשם, כי הגיעה העת, אשר יוכלו לפסוע על ראשי עם קדש בעניני הדת והמה יסולו הדרך אשר ילכו בה היהודים אשר בארץ.

ויום פתיחת הקאָנגרעס הגיע. מצד אחד נשמע קול תרועת־גיל, האח! זה היום שקוינו לו, – ומצד השני אנשים הולכים שָחֵי־ראש, יראי ה' נדברים איש אל־אחיו ולבם ינבא להם רע.

הנבחרים לועד־הגדול נאספו באולם וישבו איש איש על מקומו. פתאם קמה סערת־הנפשות לדממה ועל־פני האולם השליך הס, כי על הבמה הופיע יועץ־המדינה בעניני ההשכלה: בארון אטוואש.

שר־ההשכלה פתח את הקאָנגרעס בדברים נמרצים מאד, מפיקים אהבה לעם ישראל, ויעורר על המטרה הנשגבה אשר לפני הועד וידבר על לבם, כי יעשו מעשיהם בנחת ושלות־השקט, במועצות ודעת, ויעשו סדרים ישרים בעניני עבודת־אלקים ובתי־הספר ויתר דברי הקהלות. גם הציע לפניהם משטר־חוקים, אשר על פיהם יהיו נועצים בעניני הועד.

כמחצית שעה היה קול האולם הומה מרעש הקוראים הידד ומֵהמֻלֹת מחוא־כפים.

ביום ג' לחודש טבת היתה האספה השנית, ובה נבחרו לראש־הועד: איגנאץ הירשלער, למשנה היושב־ראש: נ. פּאָפּער ומאָריץ וואהרמאנן, שלשתם יהודים מתבוללים, ופה אחד החליטה האספה, לערוך מכתב־תודה וברכה אל המלך פראנץ יאָזעף ולהודות לו על טובו וחסדו שעשה עם היהודים הסרים למשמעתו. ראש המלאכות היה מאָריץ וואהרמאנן, ויתיצבו לפני המלך ויקבל אותם במאור־פנים וחן, וראש מלאכות האספה וואהרמאנן נשא מדברותיו לפני המלך וידבר אליו לאמר:

"אדון ומלך! פקודתך, אדוננו רב החסד, שמרה רוחנו והתאספנו, אנחנו בחורי היהודים מאונגאריא ומטרנסילוואניא, לועד גדול, להועץ על־דבר עניני הקהלות ובתי־הספר, לעשות סדרים בכל הנוגע לענינים האלה ביחסם לדת ואמונה. ובמלאכות הועד־הגדול שֻלחנו, טרם גישתנו למטרת פעולתנו, להביע לפני הדום כסאך, אדון רם ונשא, את ברכתנו ותודתנו מקרב ולב עמוק ולהבטיח את הוד מלכותך, אשר קרבנו מלא אֲמָנָה־אומן ואהבה עזה אל רום הוד מלכותך. הן אמנם פעמים רבות הגישו אבותינו את מאויי־לבבם בתקוה ותוחלת אל הוד אבותיך מלכי ארצנו, אבל אנחנו, שלוחי עמך ישראל באונגאריא וטרנסלווניא, הננו הראשונים הנגשים ביראת־הכבוד היום לפני הוד מלכנו האדיר בתור אזרחים בני־ חורים הלוקחים עתה חלק כחלק בכל זכיות־המדינה ככל יתר תושביה. קבל־נא, אדוננו המלך, בפני־רצון תודתנו ומבטח־אמנתנו מעומק לבבנו על חסדך שהגדלת עמנו, להקים ולאַשר את החוק, אשר על־פיו נִתַן גם לנו עבדיך היהודים שויון־הזכויות ומשפט־אזרחים בארץ כיום הזה, ואשר על היום הזה קוו אבותינו בתוחלת ממושכה זה כמה.

ועתה אחרי אשר שווים אנחנו היום בעניני המדינה לכל יתר יושביה, עתה נטל עלינו להתקרב אל מטרת האחדות גם בכל דבר הנוגע לעניני אמונתנו, כאשר הוא אצל בעלי הדתות האחרות במדינתנו. הוד מלכותך הואיל בטובו הגדול למסר עניני קהלותינו ובתי־ספרנו בידינו, לעשות בהם סדרים כטוב וכישר בעינינו. ומפני זה נחוש חוב קדוש בקרבנו, למלאות רצונך ולשמור מצות המלך בענין הנכבד הזה, אשר הוא להצלחתנו ולאשרנו. ברוח נכון יכולים אנחנו להבטיח את הוד מלכותך, כי בהביאנו סדרים ומשטר בעניני האמונה הנוגעים לקהלותינו ולבתי־הספר אשר לנו נתאמץ בכל עוז, למלאות כל אשר תדרוש המדינה בצדק ובמשפט מאת כל מקהלות בעלי הדתות האחרות, אשר חֻפשה נתנו להם חקי־הארץ, לנהל עניני דתם ואמונתם כטוב בעיניהם, מבלי שתתערב הממשלה בדברים האלה. ואף־כי אחרי אשר יכולים אנחנו למלאות רצון ממשלת־המדינה, מבלי לגעת ביסודי אמונתנו הקדושה והעתיקה, אשר חפצנו הוא, להוריש אותה בקדושתה וטהרתה מבלי כל מגרעת לבנינו אחרינו, כאשר קבלנו אותה מאבותינו.

וידענו היטב, כי תוצאות פעולת הועד תהיינה לטובתנו ולתועלתנו, ואחרי אשר נעשה סדרים בעניני הקהלות, יעלו בתי־ספרנו מעלה מעלה לכבוד לתפארת ולבנו סמוך בטוח, אשר ערך בתי־ספרנו לא יהיה נופל ממעלת וערך בתי־הספר אשר לבעלי־האמונות האחרות. ועוד יוכלו להיות להם למשל לטובה ולברכה. – ואנחנו תפלה, כי יריק ה' שפעת ברכתו על מלכנו ועל כל בית־המלך. אמן!"

והמלך השיב אמרים להם, כי ישמח מאד לקבל מלאכי הועד־הגדול של היהודים יושבי אונגאריא וחפץ הוא מאד, כי בעלי הועד הזה יעשו מעשיהם בשלום ואחדות, וימלאו תפקידם לתועלת כל היהודים אשר בארץ. ועוד הוסיף המלך לאמר, כי אמנם היהודים באונגאריא, יכולים להיות לעזר גם־הם להתפתחות עניני המדינה בשלום לטובה לכל העומדים תחת שבט מלכותו.

המלאכים ברכו את המלך בקול רם ויעזבו היכלו שמחים וטובי־לב. ומשם. הלכו כלם אל שר־המלוכה האונגרי אשר למשמעת־המלך ויביעו גם לו תודה על טובו ואהבתו לעם ישראל.

המלאכים שבו מווינא, ובעלי־הקאָנגרעס החלו להתיעץ. עברו ימים, והמה עוד לא הגיעו למטרת פעלתם, רק התעסקו בהכנות הסדרים הנחוצים טרם בואם להענינים העיקריים. ויבחרו מתוכם שלשה ועדים, כל ועד וועד חמשה ועשרים איש. הועד הראשון על־דבר עניני בתי־ספר, הועד השני על עניני הקהלות והועד השלישי יהיה ועד־הבקורת על עניני הבחירה לאספת הועדים הגדולים הבאים. אַף נבחר ועד־כללי, אשר כל מעשי הועדים האחרים יובאו אליו, והוא יְחַוֶה דעתו עליהם לשבט אם לחסד, לקבלם או לבלתי קבלם. – לא עברו ימים הרבה, והסער הראשון פרץ בכל חמת־כחו. אנשי־הועד אשר על בתי ספר כלו מלאכתם, וימסרו הצעתם אל הועד־הגדול, ותהי מהומה גדולה באולם־האספה. הועד חִוָה דעתו בהצעתו לאמר, כי נחוץ מאד ליסד בית־מדרש־לרבנים (סעמינאר) באונגריא בעיר־הבירה בודאפעשט, למען יצאו משם רבנים חכמים, בעלי־מדע ותֻשיה! אבל גדולי הרבנים היראים התנגדו לרעיון הזה באמרם, כי אין כל צדקה להועד להועץ על־דבר יסֻד בית־מדרש לרבנים, כי ענין זה נוגע לעיקרי האמונה, ולפי פקודת הממשלה במצות המלך אין להועד להתוכח בעניני אמונה. והשנית, כי לא תצמח טוב ותועלת לישראל מבית כזה, אבל נהפוך הוא, עוד יזיק לאמונה, והרבנים היראים הביאו במספר ויתוו תָו על כל בתי־הסעמינאר שנוסדו בישראל: בפאדוא, בפריס, באמסטרדם, בברעסלויא, והראו לדעת, כי מהם לא יצאה תורה ותעודה וכולם החטיאו המטרה, כי כל הרבנים חניכי הבתים ההם, רבם ככלם כופרים המה, וכל דרשותיהם מלאות דברי־מינות ואפיקורסות. אבל דברי הרבנים לא הועילו: האספה החליטה ברוב־דעות, כי נחוץ מאד ליסד בית זה, כי דרוש הוא, שהרבנים בארץ יהיו חכמים בכל חכמת־מדע, כפי “רוח העת החדשה”.

בין כה וכה גמרו גם אנשי ועד־הקהלות פעולתם ויציעו הצעותיהם לפני ראשי הקאָנגרעס, ואז התחולל סער גדול ונורא, אשר ממנו לְהֵחָלֵק היהודים באונגאריא לשני מחנות תוצאות. ועד־הקהלות הציע הצעתו לאמר:

“בהמָצא במקום אחד בארץ מספר יהודים, אשר יחפצו להיות ל”עדה", עליהם לבנות בית־הכנסת ובית־מועד לכל־חי, וליסד בתי־ספר כמשפט כל בתי־הספר".

הרבנים היראים מצדם הציעו, להוסיף עוד המלים האלה: “ויתנהלו על־פי הדינים בשולחן הערוך,” ששת המלים האלה היו להמתחדשים לחגא ולצנינים בצדיהם, ורשפי אש־מריבה מפיהם התמלטו. מאה ושלשים קולות רעמו יחדיו: “אין לנו חלק בשלחן ערוך” ונחלה בפסקיו!" והיראים, אשר היה מספרם פ"ח אנשים, לא נסוגו אחור ואמרו, כי כקנה רצוץ כל בית־ישראל, אם לא ישען על בית יוסף בש"ע וכל יהודי, אשר לא על־פיו יחיה, אינו יהודי. – שלשה וארבעה ימים ארכה המלחמה בין שתי המפלגות האלה, וברוב דעות הוחלט ביום כ"ב שבט, כי אין כל־צורך להוסיף אף מלה אחת על הצעת הועד ואין רצונם עוד, לסבול עול הש"ע והרמ"א.

היושבים בצד שמאל, הלא המה הרבנים החרדים, בשמעם ההחלטה הזאת מפורשת יוצאת מפי נשיא־הועד, קמו כולם בחרי אף ממקום שבתם, והרב ר' ירמיה לעוו אבדק"ק אוהעלי קרא בקול בשם כל מפלגת־היראים: “ארור האיש אשר ישב פה במושב האנשים החטאים האלה!” וכאיש אחד עזבו את אולם־המועצה. והנשארים באולם, המתבוללים, לא דמו אז, ולא הבינו כי הנצחון הזה אשר נצחו את היראים לפי דעתם, הוא מפלתם, על־כן הריעו תרועת קול שמחה.

הרבנים החרדים גאוני ישראל וקדושיו, זקני הדור, ראו, כי עזי־הפנים האלה, המעט מהם שלא נשאו להם פנים, עוד ידברו בעזות רתת בכל משך ימי־המועצה על ה' ועל משיחו, יצחקו וילעגו על כל קדשי ישראל והבינו, כי לשוא ישבו להועץ עמהם, המה יעשו מה שלבם יחפוץ, שומע לא יהיה להם ולמה ישבו עמם יחד, שיחשוב העולם, שנעשה הכל בהסכמת כל הנבחרים? יחליטו המה מה שיחליטו על פי דעתם וחשבונם הם, ולחרדים על דברי ה' יעמוד – רוח והצלה.

ויהי כי ראו היראים, כי עת לעשות היא, ויוציאו “קול קורא” ומודעות וישלהו ספרים לכל תפוצות ישראל, להודיע להם, מה הגיעו אליהם באשמת המתבוללים נלוזי דרך ה'.

הגאון מהר"ם שיק שלח אז “מכתב” לכל עיר ועיר לספר, מדוע עזבו החרדים את הקאָנגרעס, וכה יאמר: “אספרה נא לאחי קצת דרכי הקאָנגרעס שהיה בפעסט, שהתחיל בר”ח טבת ונמשך עד י"ב אדר בשנת תרכ"ט, ואת כל התלאה אשר מצא לכת הנקראים “אָרטודקסים” ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, שעזבו אותו בכ"ב שבט.

ראה ראינו, שמנגדינו הנקראים “פארטשריטספארטיי”, שהי' רוב הכנסי' עצרת בוגדים בתורה, וגם ערב־רב אתם מחללי שבת ומועדות והולכים בשרירות לבם לעבור על התורה והמצות, ומהם שהעיזו פניהם לאמר, שאינם מאמינים בתורת ה', ומורא עלה על ראשנו, מה נעשה לאחינו ביום שידובר בו מענינים הנוגעים לדת תוה"ק, והכז"ל אמרו אסור לישב בחבורה לדון, אלא אם כן יודע מי ישב עמו וכו'. אמנם אחרי הבחינה והעיון ראינו, כי טוב וישר הוא, כי הלא ירוד ירדנו בתחלה אנוס על פי הדיבור, לעמוד על המשמר ללחום מלחמות ה', להציל שה פזורה שלומי אמוני בני־ישראל מרשת אפיקורסות והירוס הדת, זו שטמנו לנו, שהלכנו, ואין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש. והיה כאשר קרבנו אל העיר ללחום ולשפוט, קראנו למנגדנו לשלום בכתב יושר דברי אמת, חתום בחתימת־יד שמונה ושמונים בחורי־עם, ובקשנו למען האמת והשלום שהקאָנגרעס יגזור אומר, להציב ליסוד מוסד בראש חוקי הקאנגרעס, שכל תקנה שיסובב ממנה דבר נגד תוה"ק שבכתב ושבע"פ, כאשר הוא מבואר בשלחן ערוך, תהא כחרס הנשבר וכלא יחשב, ושכל חוקי הקאָנגרעס יהא יסודתם בהררי קודש על־פי דיני שלחן ערוך, דהיינו פסקי הבית־יוסף והגהות הרמ"א, ונכלל עתה בשם אחד “שלחן ערוך”, כאשר קימו וקבלו אבותינו זה כמה מאות בשנים בכל מדינות אלו לפסוק כרמ"א ואין לשנות. ולזאת בקשנו, שישימו את השלחן ערוך בראש כל חֻקיהם, למען יהי' מתג ורסן לבלום רצון המבקשים חדשות ושינויים בענין הדת, לתארה כפי רוח הזמן, ולא ישימו ללבם, כי דבר ה' יקים לעולם, כי רק בש"ע מגן וצינה ללחום ולהעמיד האמת ופסק ההלכה על מכונו וגבולו, ולא תהא האמת נעדרת, ונוכל להמתיק סוד עמהם. וזאת היתה תוכן בקשתנו.

ומנגדינו בגובה רוחם מיאנו ומרו למלאות בקשתנו, ובשפת חלקות הבטיח הפרעזידנט, שלא יעשו כנגד התורה, כי גם המה עומדים על יסודי התורה. ומי פתי יאמין לאיש, אשר מחלל שבת ועובר על התורה והמצוות, ומי יוכל ליתן אוזן קשבת לדבריו. ומהעומדים על ימינו חרפו וגדפו לשומרי תורה ומצוות, ופערו פיהם לבלי חוק, ואז עזבנו את הקאָנגרעס. ושוב אמרנו, אולי יש תקוה, ואמרנו לנסות עוד הפעם וכתבנו ובקשנו ככל הנ"ל שנית, והפרעזידנט ואחוות מרעיו הקשו ערפם, לבלתי שמוע דברי אמת ושלום, ובזדון לבו אמר, שלא יזכר שֵם הש"ע בהקאָנגרעס ואין עמו שום התקשרות יותר. וממילא אם השליכו עבותימו של הש"ע, נתקו את מוסרותם עמנו, ומשפטיהם לא לנו המה, ובאומות העולם גם־כן, כל כת וכת בעניני האמונה יפרדו איש מעל אחיו ואין להם קאָנגרעס יחד. ולזאת עזבו עוד לערך חמישים (דעפוטאטען) בחורי־עם לגמרי הקאָנגרעס, ומקצת מכת שלנו אמרו, אולי יש עוד תקוה להציל, והלכו עוד להקאָנגרעס, וסוף דבר הכל נשמע.

---

ועתה אליכם אישים, שארית ישראל, אקרא, קומו ונתחזקה בעד עמינו ובעד תורת אלקינו, שימו לבבכם לכל הדברים, אשר יעצו והסכימו בקאָנגרעס להיות דיסטריקט⁷¹ ולאנדעסגעמיינדע וסעמינאר, בכלם חכמים המה להרע לסבב ולהשתדל, שכל עניני אמונה ותורת ה' יהי' תחת פריצי הדור החדשים אשר מקרוב באו, אשר יראת ה' לא נגע בלבבם, הלא תדעו מי ומי יהי' ראשי הדיסטריקט ולאנדעסגעמיינדע, צאו וראו התוך והמרמה, שעשו בעת בחירת דעפוטאטען לקאָנגרעס, ובזרוע שוד ומרמה גברה בארץ להיות הרוב והראש בקאָנגרעס, ובעמל ואון עשו מה שעשו. והראשונות ישמיעוני, שגם ראשי דיסטריקטען ולאנדעסגעמיינדע בזרוע לא משלנו יהי', אלא מאנשים, אשר תורת ה' ימאסון ושומרי מצות ישנאו ויראי ה' ללעג בעיניהם, ובידי אנשים כאלה רוצים להביא אלפים ורבבות מישראל הנקיים, להתגולל עלינו להרוס שתות התורה, אשר היא מורשה לנו מאבותינו, ושלא יהא ביד האדם טובו, לשום רשת לרגלו, שיהי' הקאָנגרעס ואנשיו מושלים בו להכניע חפשיית נפשו.

והאחרון הכביר, שכל קווי עיגולי המחוזים דיסטריקטע יתאחדו בנקודה אחת בעיר פּעסט, אשר שם, יהא הצענטרום, ושם תהי' הלשכה לכל המדינה, ומשם יצאו כל קווי התורה והנהגה לכל המדינה, והם יהיו לב כל ישראל, ומשם תצמח החיות למחנה העברים. והלא ידעתם את נפשות ראשי ומנהיגי פעסט, שאין בהם לא תורה ולא יראה, מחללי שבתות ומועדות, ועוברים על מצוות ה', וכל מחמדיהם רק מחמדי תבל, ואפילו בית־תפלתם הוא להזין עיניהם וחושיהם מהקאָהר־טעמפעל עם אָרגעל, אשר הוא תועבה לישראל וגדולי ישראל ביארו, שמדינא אסור, ומהנקודה הנפלאה (צענטרום) הזאת אם יצאו צו לצו, קו לקו להמחוזות בקו תוהו ואבני בוהו, ירדו פלאים חלילה התורה והאמונה. צאו וראו בניהם ובנותיהם של אנשי פעסט ההולכים בדרכים הנ"ל, שלא קם עוד רוח הישראלי בהם, לא ידעו ולא יבינו בתורת ה' ובעבודתו והיתה להם התורה והמצוות לזרא, ומהם אשר אפילו להתפלל לא ידעו.

ומי לא יקרע סגור לבבו ויצעק צעקה גדולה ומרה, אם ישים לנגד עיניו, שחיות כזו רוצים להעביר ולהצמיח בכל מחנה העברים, ומה תהי' חלילה בסופה? ומאשר יראו לנפשם, שהרבנים יפרסמו האמת, ויקראו בקול גדול, להעמיד הדת על תילה, חשבו מחשבות לבלתי ידח מהם נדח מאשר יזמו לעשות, להכניע את הרבנים תחתיהם ולהביא מעשה הרבנים במוסרות השופטים אשר הם בטוחים, שהם יהיו משלהם, אשר בשקר ישפטו להעבירם מן הארץ. הקימו להם מצבה סעמינאר, אשר שם יציצו רבנים עד מהרה כעשב הארץ, ובטוחים הם שיראת ה' לא תהי' בלבם, תורת ה' לא יבינו, כמו שהוא הדרך בתלמידי הסעמינאר, ולכל אשר יחפצו הקהל יטו אזנם וינועו ראשם, ויהי' עזור ועוזר יחד להכשיל ולהפיל התורה שהנחילו אבותינו, זהו פרי חקי הקאָנגרעס ועצתם אשר יזמו לעשות.

ואם החרש נחריש בעת הזאת, תהיה הרשת פרושה לרגלינו, ובחבלי חטאתם יאסרו רגלינו, כי הם לובשים אדרת־שער למען כחש, השקר ילבישו לבוש האמת, וכל הצייטונגען יעמדו על ימינם ובקולם יריעו תרועה גדולה, והכסף יענה את הכל. ואם אמנם אנו מאמינים ויודעים, כי לא יעזוב ה' את עמו ותורתו, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ורוח והצלה יעמוד ליהודים, אבל עלינו המצוה הזאת, ואפילו בסכנת הגוף המצוה כתוב בתורה: לא תעמוד על דם רעך, כ"ש בסכנת הנפש, וחנם מזורה הרשת, והם לנפשותינו יארובו, ומה נאמר ליום פקודה, ודורות הבאים יצעקו עלינו. ולזאת נחלץ חושים לבוא לפני המלך והשרים, לחנן ולבקש, כי אין חפצנו להיות לנו חלק בחוקי הקאָנגרעס בשום דבר, כי

א) המה החליטו, שכל יחידי הקהל בעיר אחת צריכין להיות עדה אחת. אמת שגם הדין כן, אבל בעיר שאוהבי חדשות יש להם בית־תפלה עם אָרגעל וקאָהר־שוהל וכיוצא בזה, ואָרגעל הוא תועבה לישראל כמו שהאריכו בזה הגאונים הגדולים, אשר היו בדור שלפנינו זה ערך יותר מחמשים שנה, כמבואר בס' אלה דברי הברית, ומבואר גם־כן בשו"ת חתם סופר, וכן הקאָהר־שוהלען שעושין הכל לדמות לבתי־תפלות שאר האומות, וזה אסור לנו מדין־תורה, כמבואר ברמב"ם בפי"ד מע"ז, ובספר מחולת המחנים, ואין איש ישראלי אשר תורת ה' בלבו רשאי לסייע לזה, משום מסייע ידי עוברי עבירה, כמבואר בכמה מקומות ברמב"ם וש"ע. ואין רשאין להיות עדה אחת. אדרבה ישראלים הכשרים מחויבים להפרד מהם, ובלא"ה כיון שעמדו ועשו להם בית תפלה, אשר אסרו לנו גאוני עולם נ"נ, כבר פרשו הם מכלל ישראל, ונעשו לכת אחרת, ואיך הם רוצים לגזול ממנו חפשיית אמונתנו, להיות לכת אחת עם בני אדם, שיש להם דעה אחרת באמונה ואינם מכת שלהם.

ב) המה החליטו, שכל אחד יוכל להיות מהנבחרים להיות לראש־העדה ולשיעדעס־ריכטער גם אנשים שעוברים על התורה, מחללי שבתות ועוברי שאר עבירות, ומקרא מלא מפורש בתורה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, היינו יראי ה', שצריכין השופטים להיות יראי ה'. והכז"ל פרשו וכן הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין דאנשי חיל היינו שיהיו גבורים במצוות ומדקדקין על עצמם וכובשין את יצרם, ולא יהא עליהם שום גנאי ושם רע ופרקן נאה, ואיך יהיו אנשים אוכלי טרפות או שאר עבירות לשופטים ומנהיגי ישראל הלא זה נגד התורה שבכתב ושבע"פ.

ג) המה החליטו, שהשיעדעס־ריכטער ישפטו ושאין טענה אחריהם. מי שמע כזאת, אנשים שאין בהם ריח תורה ישפטו לפי רצונם ואף אם בזדון לבם ירשיעו, אין אחריהם טענה. והיותר תעוב ומשוקץ, דאפילו בדברים של עניני דת ותורה ומצוות הם ישפוטו ואף אם אין להם ידיעה בתורה, הלא זאת הי' חטאת סדום ההפוכה כמו רגע, וגדלה הצעקה כצעקת סדום עליהם, ובש"ע חו"מ סי' ג' מבואר, דכל היושבים בב"ד יהיו ת"ח.

ד) המה חקקו חקים, שגם הרב צריך לירד לפני שופטיהם, וזה נגד הדין המבואר בטור וש"ע, סי' ז' סעי' ו', הלכה פסוקה, שאין ת"ח צריך לילך לדון אפילו לפני ב"ד, אם הוא קטן ממנו, וק"ו לפני דיינים כאלו, וחוקקי הקאָנגרעס המה מחללי השם ומבזים כבוד התורה, ורז"ל אמרו: את ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח.

ה) עוד החליטה, שתהי' לאנדעסגעמיינדע. הנה מלבד מה שנאמר כבר ומבואר למעלה, שהמה לכת בפני עצמם, וכבר אמרו כן בפירוש, שהם ממאנים בשלחן ערוך ובחקי ישראל. ומה לנו ולהם, ואנה נמצא כזאת, שכת אמונה אחת יתנו משפטים לכת אמונה אחרת. מלבד זאת אין אנו רשאים למסור עניני נפשנו לאנשים, אשר אין אנו מוחזקים בהם.

ו) קבעו והחליטו לעשות סעמינאר. וזה אסור לנו מן הנסיון, ומן המושכל ומן הקבלה. הנה הנסיון מעיד לנו, שרבם – או כלם מהלומדים בסעמינאר, אין בהם יראת־שמים ולכל הפחות יתדבק בם מקצת מינות ודעות זרות, ולא ידעו ולא יבינו להוציא דין לאמתו, ועי"ז רבים חללים הפיל הסעמינאר, רבים המה תלמידיהם שלא הגיעו להוראה ומורין. כל הרואה את דרכי ומעשי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, בנפש מרה יקרא את שמם פלג, כי נפלג העם שהי' גוי אחד בארץ, ועתה היינו לשני מחנות, מחנה אחת המחזיקים בתורת ה', כאשר היא מורשה לנו מאבותינו, והשנית חלק לבם, מבקשים בעניני האמונה ודת חדשות לא שערום אבותינו, ובגובה לבם יאמרו, שהם הולכים קדימה, ובאמת ילכו לאחור, ומי יאחד דבריהם שהם שני נפרדים בענין אחד והיאך אפשר שיקבלו למודם ממקום אחד. לכן כל איש על מקומו הראוי לו ילמוד בשלום.

לזאת נחלץ חושים לבוא לפני המלך והשרים ולהתאחד בתחינה ובקשה בלב אחד ובשפה אחת לחנן ולבקש, כי אין חפצנו להיות לנו חלק בחוקי הקאָנגרעס בשום דבר, וה' יהי' עמנו ויגמור בעדנו לטובה."

הרבנים הגאונים גמרו, ללכת להתיצב ראשונה לפני השר שר־ההשכלה ברון א̇̇טווא̇̇ש, ולבקש ממנו, שלא לנגוש אותם לקבל חקי הקאָנגרעס, אשר חקי־אָון המה בעיניהם, וימסרו לו מכתב־מחאה חתום מכל גדולי ישראל. השר קבלם בפני־רצון, גם הבטיחם, כי ימלא בקשתם. אבל אחרי־כן נודע להם, כי השר א̇̇טווא̇̇ש הֵתֶל בהם, כי הוא הקים וְאִשֵר את חקי הקאָנגרעס, אף הוציא דבר־מלכות, כי המיעוט מחויבים לקבל מה שהחליטו הרוב.

היום ההוא היה להם יום־מר. האם באמת יכולים להכביד אכפם על אלפים ורבבות מישראל בענינים כאלה, וכי התחדשו עליהם ימי האינקוויזיציא?… ובכל זאת לא אמרו נואש, לא רפו ידיהם ולא אבדו תקותם!

בעת ההיא שלחו הגאונים את פתשגן כתב־חקי הקאָנגרעס אל רבנים גדולים ראשי ישראל אנשי שם מחוץ לארצם ויבקשו מהם, שיחוו דעתם עליהם וכלם השיבו פה־אחד, כי חקקי־האָון חָקקו בעלי הקאָנגרעס כרובם המה אבן־נגף וצור־מכשול ליהדות, כי “כוננו חציהם” נגד התורה לחרף מערכות אלהים, וסכנה גדולה נשקפה מהם לכל החרדים על דבר ה'. גם הרב־הכולל אשר על כל ממלכת בריטאניא הרב ר' נתן אדלער, והרב־הכולל אשר על מדינת צרפת, רבני ארצות אשכנז והאָללאנד ועוד אחרים. – –גם המה השיבו כרגע, כי החרדים, שלומי אמוני ישראל, לא יוכלו להכנע תחת חקי־עמל חקי־הקאנגרעס. – ויהי עם לבב ראשי היהודים, להגיש משפטם אל המלך ולהציע חות־דעת הרבנים הגדולים לפניו.

“אל המלך! אל המלך!” נשמע על כל אפסים. “אנו בטוחים, כי המלך ברב חסדו משרים ישפוט עם מי הצדק. אין אנו מבקשים להעמיס על המתבוללים את תורתנו, אבל אנו מבקשים בצדק, שגם המה לא יאבו לתת בחזקה עלינו את עול חקי־הקאנגרעס.” – חסדי המלך וצדקתו היו להם תקותם האחרונה.

חמשה גאונים נבחרו ושֻלחו במלאכות היהודים החרדים, להתיצב לפני המלך ולבקש מלפניו על אחיהם הנגשים והנענים, אשר אחרי זרוח להם שמש־צדקה, שנאת־הדת חדלה חדלה ומשפט אחד להם עם יושבי הארץ, – קמו בנים כחשים בקרבם, לפרוע פרעות בישראל ולְהַשְׁכִיחָם תורת אל־חי.

ואלה שמות הרבנים, אשר נבחרו לבוא לפני המלך: הרב ר' אברהם שמואל בנימין סופר, אב"ד פרעשבורג, הרב ר' מנחם אייזנשטאדט מאונגוואר, הרב ר' ירמיה לעוו מאוהעלי, הרב ר' מנחם כ"ץ מצעהלים, והרב ר' חיים סופר מפעסט. הגאונים האלה ידעו היטב, כי עיני כל ישראל אליהם נשואות ומהראיון הזה יצא משפטם, אם לשבט ואם לחסד, אם יוכלו להחזיק גם מן הוא והלאה במעוז תורתם, או יצלח דרך רשעים להסירה מגבירה. הרבה מאות אנשים שלחום עד התחנה וכולם בכו ולבם מלא הגיוני־קדש, ויברכו אותם לדרכם, שחפץ ה' בידם יצלח. מראה נשגב ונהדר היה, בשים הרבנים לדרך פעמיהם ויסעו.

הגאונים הזקנים באו בחרדת־קדש לחצר בית המלך פנימה, וישימו עיניהם על הגאון ר' מנחם אייזנשטאדט, שהוא יהיה להם לפה לפני המלך, אף הכין עצמו לכלכל דבריו במשפט. ויהי בעמדם לפני המלך, נבהל הרב ויסער לבו ולב כל הרבנים אשר עמו – וזרם דמעות פרץ מעיני כלם, עד הרב ר' מנחם א"ש הגדיל ויבך בכי־תמרורים. ותפעם גם רוח המלך למראה הזקנים הבוכים וגם על עפעפיו נראו רסיסי־דמעה. ויפן המלך אל ראש המלכות לאמר: “מדוע אתה בוכה, זקן נכבד?” ויען הרב ר' מנחם ויאמר:

“התורה הקדושה, שארית מחמדינו, אומרים אחינו המתבוללים לחמוס ממנו, היא התורה הקדושה, אשר עליה הורגנו זה שנות־אלף ואשר בעבורה חרפו אבותינו נפשם פעמים אין־ספורות וסבלו צרות מִרְבֶה לְכַלְכֵל, רק למען חזק אָשיותיה, אבל אוי ואבוי, סגלתנו זאת בסכנה היא, בסכנה גדולה כיום הזה, אחרי אשר אחינו יגדילו עלינו עקב, ועתה אנא הושיעה־נא, אדוננו המלך, כי בך תוחלתנו!”

יותר לא יכול הזקן לדבר, כי העתיקו ממנו מלים, ומרוב שיחו וכעסו נפל כמעט אין אונים לארץ.

והמלך הביט על הזקנים, אשר בכו כלם הרבה בֶכֶה, בעין־חמלה, והכרת־פניו ענתה בו, כי גם נפשו נסערה מאד לשמע הדברים מפי הרב הישיש, ויאמר אליהם:

“הרגעו, אדוני הרבנים הנכבדים, אַל־תיראו ואַל תֵחַתו. כמעשה האינקוויזיציאה בארץ־ספרד בימי־קדם לא יעשה בארצי, הרשות נתונה לכל עם ועם, לחיות באמונתו ועל פי חקי דתו באין־מכלים דבר. האמנם ימצאון בתוככם אנשים, אשר יאמרו למנוע חלק נדול מן היהודים אשר בארצי, מעבוד את אלהיהם כחפצם? היה לא תהיה כדבר הזה בכל גבול ממלכתי!” – וידבר עוד המלך על לבם וינחמם ובפני רצון וחן שלחָם בשלום. מיום גלות ירושלם לא נחלו יהודים כבוד כזה בחצר־מלך⁷².

הרבנים הזקנים שבו הביתה שמחים ושְבֵעֵי־רצון, ולבם סמוך בטוח. כעל מלקוש חכו כל העם על בוא הרבנים הביתה ולמוצא־פיהם ייחלון בכליון־עינים. על־המון השאלות, אשר הקיפו את הרבנים בהנה, ענו בקצר אמרים לאמר: המלך יוחיל להחלטת נבחרי־העם (פארלאמענט) לראות איך יפול דבר, ואם יעמדו נבחרי העם לימין המתבוללים, אזי לא יקים המלך את החלטתם ולא ישים אותה לחק בארץ.

והיום הגדול והנכבד, אשר יֵחָרֵץ בו על שלום היהודים החרדים באונגאריא, על טובם ועל אושר־רוחם ומנוחת־נפשם, יום־הִפָתֵחַ שערי בית־הנבחרים, הנה הגיע. שאלת אַשֵר חקי־הקאָנגרעס מטעם הברון א̇̇טווא̇̇ש שר־ההשכלה לחק לא־יעבור לכל היהודים בארץ־אונגריא עלתה על סדר־היום.

בראשונה נשא הנבחר היהודי, איש־פעלים הנודע, מאריץ וואהרמאנן,⁷³ אשר היה אחד ראשי הקאאָנגרעס, את מדברותיו. ויקם ויקח את ספר “שלחן הערוך” בידו ויקרא בו מִסְפַר “סעיפים” באזני נבחרי־העם אשר לא מבני־ישראל המה וישם אליהם דברתו לאמר: “הלא שמעתם, חברי־הנבחרים, בעד דברים כאלה וכאלה נלחמים היהודים החרדים, ומלא יקראו אחרינו, על אשר נחדל לאמר בעת נלך לבית־הכסא “התכבדו מכובדים”⁷⁴ למשמע אזני המלאכים אשר ילוונו בדרכנו!” כהנה וכהנה הוסיף עוד וואהרמאנן לקרוא מתוך “שלחן הערוך” באזני נבחרי־העם הנוצרים, רק למען תת תורתנו לחרפות וישראל לגדופים ויהיו לצחוק וללעג בעיני הנוצרים. והמעט ממנו, כי לא התימר בכבוד יהדותו ותפארת משפחתו, עוד בזה ליקהת־אם ודבר סרה על קֹדשי עמו! (את המומרים דנו חכמינו בעונש היותר־קשה, כי חטאתם כבדה מאד ועוונם גדול מנשוא. אחד המוסרים היותר־נתעבים ונאלחים היה וואהרמאנן, כי לא את השלחן־ערוך בלבד נתן לקלסה, כי־אם גם על דתו דבר סרה. אף קבל את ענשו הראוי לו: יוצאי־ירכו השתמדו כלם ויאבדו מתוך קהל ישראל!)

אהריו קם נבחר נוצרי מלדה ומבטן, אחד הפרתמים בארץ אונגאריא, ישר ואוהב־ישראל, גהיצי קלמן שמו, יהי' שמו וזכרו ברוך, וידבר נגידים אדות היהודים ועל־דבר אספת הקאָנגרעס ובתוך דבריו אמר, אשר לא נכון עשה שר־ההשכלה א̇̇טווא̇̇ש, לקרוא את נבחרי היהודים לאספה, למען יעשו סדרים בעניניהם ויהי שלום בחילם. ותהי להפך. כי תחת השלום ואחוה צמחו מזה ריב ומדנים ובין האחים הפריע, לתת מפלגת־אנשים רצוצי־משפט, רק באשר המה המעט. – ומי נתן לשר־ההשכלה הכח והעוז לעשות הדבר הזה, לאשר ולקיים חקי־הקאָנגרעס, חקים אשר לא מבית־המחוקקים הזה יצאו? אנחנו נאספים פה, לחוק חקים ומשפטים לטובת המדינה, אבל חקים כאלה יביאו רק נזק למדינה על כן לא יקימו.

הנה דרור נקרא בארצנו, וכל איש־ישראל יכול לעבוד אלקיו כנפשו וכלבבו, ובעניני אמונה ודת אין־אונס היום, כאשר היה בימים עברו, בעת אשר עוד חשכת־רוח כסתה הארץ. כיום הזה אין למפלגה אחת כל צדקה ומשפט, לעשות משטר וסדרים, אשר ישימו בסד רגלי בני־המפלגה האחרת ויגישו רוחם ונפשם לנחֻשתים."

לשמע ודברים הנכוחים האלה הריעו כל הנבחרים הנאספים לעומת הדובר הנכבד בעיני־כל וימחאו כף.

אחריו נשא מדברותיו איש חכם נעלה וסופר נודע, מאָריץ יאָקאי. גם הוא דבר קשות נגד שר־ההשכלה לאמר: “הדבר הזה הוא בעיני, כאשר יאספו את כל הנוצרים בעלי־דת קטולית־רומית, קטולית־יונית, עװאֵנגלית, ריפורמית ועוד ויכבידו אכפם עליהם, לקבל מן הוא והלאה תורה אחת ומשפט אחד יהיה להם. האם יוכל להיות כדבר המוזר הזה? ובזה חטא מאד השר א̇̇טווא̇̇ש לעם ישראל, כי הצית אש המריבה במחנהם”. – סוף דבריו ערך החכם יאָקאי אל וואהרמאנן ויאמר: “גם אנכי ידעתי רבים מבני־ישראל החיים באמונתם על־פי מנהג קדומים ועם כל זה המה אנשים חכמים שלמים במעשיהם, ואוהבים את ארץ־מולדתם בכל לבבם ובכל נפשם ושומרים פקודי המלך וחקי־הארץ, ולבבי ידמה, אשר גם אבי ידידי וואהרמאנן חיה כמשפט “שלחן־הערוך” והיה אדם תור־המעלה ואיש נאדר בהשכל־רוח. אמנם ללא־צדק עשה וואהרמאנן, לחרף ולדבר תועה על מפלגה נכבדה בישראל, ואין איש פה בבית להצדיקם ולהגיד ישרם. גבור ישר־נפש ידבר את אויביו בשער, ואוהב־האמת פנים בפנים יוכיח לרעהו מומו. – וגם האנשים אשר המה חיים על פי פקודי “השלחן ערוך” בני־תרבות המה וידעו להלוך נגד החיים. ומה כל הרעש הזה, אם החרדים לא יאבו ליסד בתי־ספר מיוחדים ללמודי־הדת היהודית, הלא בצדק יפחדו פחד, שיפלו בתי־הספר האלה ביד מורים יהודים אשר אין ה' נגד פניהם, ועל־כן מתחזקים בעד יסד בתי־ספר כלליים.”

דברי הנבחרים נשואי־פנים ההם הנאמרים באמת ובתמים פעלו פעולה נמרצת בלבות חבריהם. ויהי בהודע הדבר הזה, וישמחו היראים על הישועה הזאת ויחכו בכליון־עינים על יום־הפורים, אשר בו יחליט הפרלמנט ברוב־דעות על הדבר.

ויהי עד כה וכה וילכו היהודים החרדים אל האיש הגדול הכי־נכבד בכל ארץ־אונגאריא: פראַנץ דעאק, לשפוך לפניו שיחם ולגלות אזנו, כי מעשים אשר לא יעשו כמשפט עשה שר־ההשכלה עמהם, בתתו חרב ביד מנדיהם להרגם, בהיות העוז והכח בידם, לשפטם בכל־עת כטוב וכישר בעיניהם.

וימי הפורים האלה בשנת תר"ל לא יעברו מזכרון היהודים החרדים באונגאריא ולא יסוף מזרעם וזרע זרעם. עיני כל נבחרי העם בבית־המחוקקים נשואות אל פראנץ דעאק, להאזין אמרתו, וכלם ידעו, כי דבריו לא יחטיאו המטרה. ודעאק קם ממושבו והס השליך על־פני הפרלמנט: “צדקו האורטודוקסים בבקשתם” אמר דעאק. “צדקו היהודים החרדים, כי כן לא יעשה. אין בכחנו ואף אין רצוננו, לגזול מאנשים יראי ה' סגלתם, וכל טענותיהם הטבעו על אדני האמת והצדק.” ונבחרי הפרלמנט נמנו וגמרו ויחליטו ברוב־דעות, כי צדקו היהודים האורטודוקסים, ורשיון נתן לכל קהלה וקהלה, לעמוד על נפשם להחלק ולהפרד מהמתבוללים וליסד קהלה חדשה ולקבל רב ושוחט כרצונם.

הדבר יצא מפי המחוקקים, ורבים מהיראים אשר נצבו על יציע־הבית, דלגו בשמחה ובצהלה עשר מעלות בפעם אחת, למהר לבשר הבשורה הטובה, כי הציל ה' את יראיו המיחלים לחסדו ואין פרץ ואין צוחה. ונסו יגון ואנחה!

השמועה עשתה לה כנפים וקוי־הטעלגראף הוליכו את הבשורה הזאת כהרף־עין לכל קצוי ארץ אונגאריא, ובכל מקום אשר דבר־הישועה הגיע, ששון ושמחה ליהודים החרדים, ומנדיהם התנודדו ויחרקו שן…

והשערוריות, הקטטות, המריבות והמדנים חדלו חדלו בקרב יהודי אונגאריא, כי תבוסת המתבוללים בבית־המחוקקים שלמה היתה, על־כן שמו יד לפה וידומו. והחרדים קראו עצרה לאספה־כללית, להועץ על דבר המצב החדש, ויחליטו ליסד עד־מהרה הסתדרות החרדים באונגאריא, כי ראו, אשר נחוץ להם מאד מקום־מרכז, אשר משם ישגיחו על עניני מקהלות האורטודוקסים אשר בארץ. ובשנת ה’תרל"א הקים המלך את משטר הסתדרות האורטודוקסית, ובזה בא קץ המלחמה הארוכה בין שתי המחנות. קהלות בעלי הריפורם סדרו עניני קהלותיהם כחפצם מבלי מפריע מצד החרדים, ואלה סדרו גם־המה את קהלותיהם על־פי דת תורתנו הקדושה באין מכלים־דבר, לעבוד את אלקים ולשמור תורתנו מבלי שיתערב זר בתוכם – ושלום על ישראל!

משתי ההסתדריות האלה נפרדו עוד קהלות אחדות, שלא אָבו להמנות על אחת מהנה ויסדו להן במות לבד, ושם “קהלות־שטאטוסקוואָ” נקרא עליהן לאמר: קהלות הנשארות על מצבן כבימי־קדם.

אלה דברי ימי היהודים לפלגתיהם בארץ אונגאריא.

כששים שנה עברו מאז עד היום. בעלי־הריפורם התראו, כי מטרתם ממנם והלאה. המה נשארו כגוי אין־תורה ובתי־הכנסת אשר להם אבלים מבלי באי־מועד. רבת נסו ויעמלו להתאחד מחדש עם החרדים, כי אורו עיניהם להכיר, כי עברו הגבול וחשבונם חשבון־שוא היה, והמה מודים כיום הזה כי אז בימי־השערוריה והמהומה הסכיל וואהרמאנן עשה, בתתו את אחיו החרדים לשמצה בגוים, כי לולא זכו האורטודוקסים בדין לפני נבחרי־העם, כי־עתה לא נמצא כיום “מנין” יהודים שומרי־תום בכל גבול ארץ אונגאריא.

ומפלגת היראים גדלה והצליחה ותהי לאות ולמופת בישראל. כמעט בכל ערי אונגאריא יש עדת אורטודוקסים ולה רב יושב על־מדין, וכרבם ירביצו תורה בישראל. ויש אשר יתגוררו בישיבה אחת כמה מאות תלמידים ומספר כל תלמידי הישיבות בארץ־אונגאריא יעלה כיום לשמונת אלפים (וטרנסילווניאה וסלובקיאה בכלל).

בראש הלשכה־המרכזית האורטודוקסית באונגאריא עומד כעת לתפארת בתור נשיא הרב הגאון המפורסם, פאר ישראל ונזר חכמינו כש"ת מו"ה אברהם מ"ש פראנקל שליט"א, איש תור־המעלה לפני מלכים יתיצב אשר לבבו ער לדאוג בכל־עת לטובת הדת והיהדות וכל אשר עושה לחזק מוסדי התורה והאמונה ה' מצליח בידו.

חכמי־ישראל ומחברי־ספרים באונגאריא.

בספרי “פארי חכמי מדינתנו”, אשר הוצאתי לאור בשנת תרע"א, כתבתי תולדות גאוני אונגאריא משנת ת"ת עד דורנו והראתי לדעת, כי יותר מאלף רבנים, וביניהם גדולי התורה והיראה, היו באונגאריא. ובספרי “היהודים באונגאריא” הבאתי במספר הספרים, אשר נתחברו מגדולי אונגאריא, וגם בפנה הזאת זכו חכמי אונגאריא לשם, ולתהלה ולתפארת. יותר מאלף ספרים עשו רבני וגאוני אונגאריא, כולם עמלו ולמדו תורה לשמה, כולם היו אהובים, כולם ברורים וכולם זכו, שנתקבלו ספריהם, ורבים מהם זכו עוד לנחול כבוד יותר־גדול, שנתקבלה תורתם בכל העולם, בהלכה, בפלפול, באגדה, בביאורי דברי ראשונים, בכללים, בחסידות, ובמוסר־השכל.

בהלכה: ספרי הגאונים, אשר נתקבלו בכל תפוצות ישראל הלא המה: שו"ת שערי־אפרים, לר' אפרים הכהן מווילנא, באָפען. שו"ת חכם צבי, לר' צבי אשכנזי מאפען. שו"ת. פנים מאירות לר"מ א"ש, רב באייזנשטאדט. ספר “השמות”, שמות אנשים ונשים לגיטין, לר' שמחה רב באפען. מנהגים, לר' אייזיק טירנא. ספרי הגאון ר' עקיבא איגר. ספרי הגאון ר' מרדכי בנעט. שו"ת חתם סופר. בית יצחק, אהלי יצחק, לקוטי יצחק, יו"ד ח"א. שו"ת שמן רקח. דרכי תשובה, להגאון ממונקאטש. שו"ת מהר"ם שיק. שו"ת כתב סופר. ספרי הגאון ר' שלמה גאנצפריעד: אהלי שם, קסת הסופר, לחם ושמלה, קש"ע. שו"ת אמרי אש, להגאון ר' מאיר א"ש. שו"ת יהודה יעלה, לר' יהודא אָסאד. שו"ת מחנה חיים, לר' חיים סופר. שו"ת מראה יחזקאל, לרבי יחזקאל. פאנעט. שו"ת בית יצחק, להגאון דטאָלטשווא. שו"ת פרי השדה, להגאון דבונהארד. אורחות חיים, להרב ר' נחמן כהנא על או"ח. שו"ת ערוגת הבשם, להגאון דחוסט. שבט סופר, להג' דפרעשבורג. שו"ת חתן סופר, לר"ש עהרנפעלד. דברי גאונים, חושן משפט, לר' חיים יהודה הכהן. ספרי תשורת ש"י וערך ש"י, להרב ר' שלמה ליב טאבאק, ועוד.

בפלפול: משנת דרבי עקיבא על ש"ס, מרבי עקיבא איגר הראשון, רב"ד דפרעשבורג. אגרא רמה, מרבי משולם טיסמיניץ. אור חדש, גיטין וקידושין, לרבי אליעזר קליר מרעכניץ. מהר"ם בר"ב על ש"ס, לרבי ר"מ, רב בפרעשבורג. אהל דוד, לרבי דוד דייטש. דברי ר"ש, לרבי שלום אולמאן. חן טוב וזבד טוב, אבהע"ז, לרבי יואב ולחתנו ר"י. חדושי יעב"ץ, לרבי קאפל חריף מווערבויא. זכרון שמואל, גיטין, לרבי יהודה מודרען. באר יצחק, חולין וגיטין, להרב מטאָלטשווא. קול ארי', לרבי אברהם יודא מבערענסאס. יריעות שלמה, לרבי רש"ז אולמאן. נטען שורק, לרבי שרגא צבי טענענבוים מטשאטה. אהבת ציון, כתובות, גיטין, וקדושין, לרבי יוסף מטשאבא. דעת סופר, גיטין וכתובות, לרבי אהרן גרינבערג. צרור החיים, לרבי שמואל שמעלקא מסעליש, ועוד.

בדרוש: כתנות אור, להרב פנים מאירות. אור חדש עה"ת, להרב אור חדש. הדרת אליהו, להרב אליהו צאלין. כתב סופר עה"ת. שבט סופר עה"ת. כל ספרי הרב ר' זוסמאן סופר מפאקש, וספרי אחיו הרבנים ר' נפתלי סופר ור' חיים סופר. לקוטי סופר עה"ת, לרבי יוסף ליב סופר. חליפות שמלת בנימין, לרבי וואלף סופר. וידבר משה, לרבי משה פאָללאק מבונהארד. לוח ארז, לרבי יצחק קונשטאדט מפר"ב. רחובות הנהר עה"ת, לרבי וואלף טענענבוים. חוות יאיר, להרב ר"א ראָזענפעלד. מנחת יהודה, להרב גראָסמאן, ועוד.

בבאורי דברי ראשונים: באור מרדכי על המרדכי, לר"מ בנעט. סדר משנה על הרמב"ם, מר' וואלף באָסקאָוויטץ. ספר העיטור ושו"ת הרי"ף, מר' אביש טענענבוים רב בקערעסטור. עמק המלך על הרמב"ם, לרבי זאב וואָלף רב באונצדארף. ארץ צבי ותאמי צביה על אבן־העזר. שו"ת הגאונים, פסקים מגאוני הדור, הו"ל הרב ר' אליה צאלין. הר המוריה, גיטין, להרב ר' אברהם הלוי, הו"ל הרב ר' שמעון אָפענהיים, זר זהב ע"ס מקח וממכר לרב האי גאון, הו"ל ר' אלעזר רוקח. בני יששכר על משניות, מרבי ישכר בער בלאָך. ברכה משולשת, משניות, מהרב ר' צבי אלימלך, רב במונקאטש. דברי ירמיה על הרמב"ם, מר' ירמיה לעוו אוהעלי. הלכות גדולות עפ"י כת"י רומא, מהרב ר' עזריאל הילדעסהיימער מאייזנשטאדט. שו"ת מהר"ם בר ברוך, מהרמ"ב. ברית משה על הסמ"ג, מהרב ר' משה חיים ווייס מקליינווארדיין. בית מנוחה על הרמב"ם, מרבי שמעון סידאן מטירנא. מעשי למלך, על הרמב"ם, מרבי ישעי' זילבערשטיין. ראב"ן בשלימות, עם פירוש גדול מרבי שלמה זלמן עהרנרייך משאָמלויא.

בכללי הש"ס: כסף נבחר, מרבי ברוך בענדיט גאיטיץ. שערי תורה, כללים ברוב וחזקה, ג' חלקים, לרבי בנימין וואלף לעוו בהגאון שמן רוקח. קונטרס הספקות, כללים בחשן משפט לרבי יהודה הכהן, אחי “הקצות”. אומר לציון, כללים בשטות הש"ס, לרבי אלעזר פריעד מביסערמען. אבני שהם, כללים לרבי משה קנאָבעל מאוהעלי. בציר אליעזר, חקירות וכללים, לרבי אלעזר ליפמאנן גייזאטץ. כמו השחר וש"ס, כללים, מר' נתן נטע הלוי מאושפיצין. בית ועד, כללים בחזקה, מרבי יצחק צבי מארגארעטען. עט סופר ומקנה, כללים לרבי זוסמאן סופר מפאקש.

בחסידות: ספרי הה"צ ר' צבי אלימלך ממונקאטש: בני יששכר, דרך פקודיך, אנרא דכלא, אנרא דפרקא, ועוד. וכן הספרים ישמח משה עה"ת, תהלים, תנ"ך, להה"צ ר' משה טייטעלבוים. ספרי ייטב לב וייטב פנים. לה"צ ר' יקותיאל יהודה טייטעלבוים. אך פרי תבואה, והס' הישר והטוב להה"צ ר' צבי הירש מליסקא. קדושת יום טוב, להה"צ ר' חנניה יום טוב ליפא טייטעלבוים. פרי עץ, עה"ת, להגאון ר' יהודה מודערין. אמרי יוסף עה"ת, מהה"צ ר' יוסף מאיר מספינקא. באר לחי רואי, באור על הזהר, תפארת בנים להה"צ ר' צבי הירש שפירא, בעל דרכי תשובה, ועוד.

במוסר: בינת ישכר מה"ג ישכר בער בלאָך מסעניץ. עת לעשות, מקרי דרדקי, משכיל אל דל, להה"צ ר' הלל ליכטענשטיין, ועוד.

בחכמה: ספרי החכם הנעלה ר' שלמה לעודנואָהן. ספרי החכם ר' משה קוניץ. ספרי הרב ר' דוד פריעזנהויזען. ספרי החכם ר' יהודה ליב דוקעס. ספרי החכם ר' מנחם מענדיל בר"י שטערן. ספרי החכם שלמה ראָזענטאל ור' שלמה זלמן שטערן מרעכניץ. ערוך השלם לקוהוט, ועוד חכמים אנשי־שם, אשר כתבתי אדותם בספרי “היהודים באונגאריא” ובשאר מקומות.

כל אלה הזהירו בשמי היהדות כככבי־אור ויפיצו ברק־זהרם על־פני ארץ־אונגאריא, ותהי למרכז־התורה עד־היום הזה, בו יורו דעה, בו יבינו שמועה, ופעלת החכמים הגדולים, אשר נקבו בשם בספר הזה, נראתה על בני־עמנו בארץ ההיא ולא תמוש התורה מפיהם, מפי זרעם וזרע־זרעם עד־עולם!

זֵכֶר צַדִּיק.

חלק מהספדי הגדול שנשאתי על־מות כבוד אדוני אבי מורי ורבי,

הרב הגאון, צדיק תמים, גודר גדר ועומד בפרץ וכו' כקש"ת מו"ה

יעקב גרינוואלד הכ"מ,

שנפטר אור ליום ב' חמשה־עשר בשבט תרפ"ח בעיר סארמאראש־

סיגעט, והספדתיו אור ליום ה', ב' אדר, בעיר קליוולנד בביהכ"נ

“חבת ירושלים”, תע"א.

יחזקאל הנביא נשא קינה: “ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם, והיה כי יאמרו אליך: על מה אתח נאנח, ואמרת: אל שמועה כי באה, ונמס כל לב, ורפו כל ידים, וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים.”

רבותי! בלב מר וברוח נשברה הנני עומד לפניכם היום. לא אוכל לפצות פה, לזעוק מרה על השבר הגדול אשר השברתי, כי גדול הכאב מאד! שבת משוש לבי, נפלה עטרת ראשי, אבדתי את אבי, ואבדתי את רבי! אבדת אביו ואבדת רבו – איזה קודמת? על מי אקונן יותר? על הרב ועל המורה, אשר השריש בלבי תורה ויראת שמים, ולילות הרבה יגע עמי ללמדני תורה, או על האב הטוב, על האב החביב והאהוב, אשר גדלני כאב רחמן ובמסירת־נפש החזיקני בישיבות שונות, אשר למדתי שם תורה? הה! אבדה כפולה אבדתי ומשנה צרה לי כהיום הזה!

באמת הנני כעת במבוכה גדולה ולא ידעתי מה לעשות. אם אומר ואגדיל הספדי, הנה סגור עלי המדבר מכח צואת אבי מורי הכ"מ, אשר צוה את בניו לבלתי הספידו, ובפירוש פקד עלינו, שלא נכנהו בתוארים, כמו גאון או צדיק, וכה יאמר בצואתו: “אם בני־הקהלה יבקשו זאת מכם, והיה כי יהם לבבכם בשעה שהמת מוטל לפניכם ותאמרו מילי דהספידא, אז אבקשכם, כי תצמצמו מאד דבריכם ולא תאמרו עלי שבחים, כי למה לי לשמוע בעולם האמת דברים אשר לא־כן המה.” – ורגיל היה על לשונו, לפרש דברי הכז"ל (שבת, קנ"ג): “אחים בהספדא, דהתם קאימנא”, לפרש מלת “אחים” מלשון “צמצום”, מלשון קרעים שאינם מתאחים, מאחה את הקרע, וזהו שאמר רב לר"ש בר שילה: “אחים בהספדא”, תצמצמו בכל מה דאפשר בשעת ההספד, “דהתם קאימנא” ואין רצוני לשמוע בעצמי שבחים שאינם ראוים לי.

ואם כן, היה לי להאָנק דום ולא להספידו, כי לא הותר רק בפניו ובשעה שהמת מוטל לפנינו, אבל לא אחר כך. אך לעומת זה מתירא אנכי, פן אכשל ח"ו במאמר חז"ל (שבת, ק"ה): “כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקברו בחייו.” ומעולם תמהתי על העונש הנורא, “שראוי לקברו”, וכן לא נבין, מדוע “בחייו”, הלא די והותר עונש קבורה לבד? ואפשר לומר, דמי שאינו בוכה על אדם כשר ות"ח שנפטר, ואינו מרגיש בנפשו שום חסרון כעת על־ידי שנעדר גאון ות"ח, האיש הזה לא ירגיש גם־כן ולא יצטער גם על ימיו, אשר ימיו אינם חוזרים, ויום יום נעדרו ממנו, ולא יתן לב לעולם לתקן את ימיו, יראה את המות יום יום בביתו, כי ימיו שעברו כולם מתו, וימי חייו אינם יקרים בעיניו ולמה לו חיים? וממילא העונש, לקברו בחייו. ואם כן, איך אוכל לעצור בנפשי כעת מבלי לצעוק מרה החרישו ממני ואדרבה ויעבר עלי מה!… ולולי דמסתפינא הייתי אומר, כי אדרבה, יותר צריכים להאריך בהספד בעת שאנו במרחקים ושלא בפני המת, כמו שפירשתי הכתוב: “ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.” דידוע, שעיקר ההספד הוא, לעורר את העם ולהוריד דמעות, כמו שדייקו חז"ל: כל המוריד דמעות. ולפי זה, מי שרואה את החולה במשך ימי מחלתו עד נשימתו האחרונה, רואה את היסורים שסבל, רואה את הגסיסה, רואה את יציאת־הנשמה ורואה את מתו מוטל לפניו, איש כזה אינו צריך להתעוררות לבכות, אשר זהו תכלית ההספד, כי הלא לבבו ימס כמים ועיניו תרדנה דמעה מאין הפוגות. אבל מי שלא ראה כ"ז והכל אצלו שמועה רחוקה, קשה עליו לבכות כ"כ מבלי התעוררות על־ידי ההספד. וזהו שמרמז הכתוב, אברהם לא היה אז שם בשעה שמתה שרה, הוא בא אז ממרחקים, “ויבא אברהם”, ועי"ז היה עושה מקודם ההספד, כדי לגרום הבכיה, “לספוד לשרה”, מקודם לעשות ההספד, ואח"כ “ולבכתה”. וזהו ג"כ כוונת הנביא. אם היה האסון הזה לפניהם, אז אין מן הצורך להאנח בשברון מתנים ואין מן הצורך להאנח במרירות, כי כולם ראו האסון וכולם ידעו מהאבדה הגדולה, אבל כעת מוכרת אנכי לעשות כל זאת, לפי “והיה כי יאמרו אליך, על מה אתה נאנח”, מדוע תעשה כן, ואמרת: אל שמועה כי באה … האסון לא קרה פה, רק באה מארץ מרחקים ונצרך ההספד והתעוררות רב …

ככה, רבותי, גם אנכי עמדי ועם שומעי היקרים, אשר נאספו פה היום, לחלוק כבוד למר אבי זצ"ל. אתם לא ראיתם: בהלקח הצדיק הזה, אתם לא ראיתם את צערו במשך ימי מחלתו, מוכרח אנכי להאריך בהספדו, הגם כי לא צוה כן. וכמו שקרא שמואל: בעינא אבא, כי בעת נח נפשיה דאבוה דשמואל, לא הוה שמואל נכיח (ברכות, י"ח), ככה גם אני אצעק בקול: בעינא אבא, עוד יש לי צורך באב, עוד אני צריך למורה ומנהל, להדריכני, לעוררני וללמדנו לתורה ולתעודה. אבי! אבי! הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותם! כל מכתביו אלי מיום עמדו על דעתי היו מלאים מוסר ומדות ועצות טובות, איך לחזק מעמד. הדת ואיך לבצר חומותיה, והנה אהה, הצדיק אבד!

לספר לפניכם מסירת־נפשו בעד כל מנהג ישראל, לספר ולהעריך אמרים על־דבר גודל אהבתו לתורה ומצות ה', אהבתו לרבותיו הקדושים, מסירת־נפשו בעד התלמוד־תורה לא יספיק הזמן, אלא כל מכיריו יודעים אל־נכון, כי הוא היה עמוד התוך להתלמוד־תורה, הוא דאג בעד חנוך ילדי ישראל, הוא היה יותר משלשים שנה הראש והראשון, הוא התאמץ לתת לכסף מוצא, לשלם להמלמדים, אשר כמה מאות ילדי ישראל עניים יקבלו חנוכם. הוא יסד את החדרים והוא דאג בעד קיומם.

ודוד מלך ישראל, כאשר בכה תמרורים על־מות שאול ויונתן בנו אמר: “איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה” וקשה, מדוע הזכיר בהספדו אשר ספדו בלב ונפש גם את כלי־המלחמה, הגם ע"ז בכה, הגם ע"ז התאונן? הלא כלי־מלחמה אינם אבדה שאינה חוזרת, הלא אפשר למלאות החסרון בנקל, אם לעשות ואם לקנות כלי־מלחמה חדשים? אבל נראה לי כך: יש ב' סוגי לוחמים, יש הלוחם בחרב ובחנית, וכאשר יפול הלוחם הזה, מיד יבא ממלא מקומו, יקח את חרבו של הנופל וילחום על מקומו. אבל יש הלוחם בלי חרב וחנית, רק בתחבולות שכלו יעשה מלחמה, כמו שר־הצבא הגדול, והיה עם יפול זה, אז אֵין עוד אחר שימלא מקומו, כי אין לאבדה כזו תמורה, כי כלי מלחמה־שלו: ראשו ושכלו, אבדו עם בעליו יחד. ככה גם אצל לוחמים כשאול ויונתן, המה לא בחרב וחנית נלחמו באויביהם, רק בצדקתם ובבטחונם בה'. ובנפול הגבורים האלה, נעדרו גם כלי־מלחמתם ויאבדו לגמרי מתוך מחנה בני־ישראל ואינם.

וכדבר הזה הנני אומר בקינתי על אאמ"ו זצ"ל הכ"מ, הוא היה לוחם מלחמות ה' בסופה וסערה. לא היה רב, לא היה מורה־צדק, רק בעל־בית פשוט, אבל פה דובר צחות וניבו צלצלי תרועה, והטיף בכל שבת־קודש כחמשים שנה בביהמ"ד תלמוד־תורה איזה שעות תורה ומוסר, ורבו העם השומעים לקחו, ורבים השיב מעוון. עיניו זלגו דמעות, ונשמע קולו ברמה, קולו הולך ומתגבר, וכל העם העומדים, כשהיו שומעים דבריו הזילו דמעות ברוח נשברה, כי הפיח בקרבם רוח חיים. ומה גם “בימים הנוראים” הי' באמת תחת אלקים, כולם הרגישו כי ימי־הדין ממשמשים ובאים. גם קבע שעור גמרא מדי לילה בלילה ברבים, ואף כי כ"פ היה מלא טרדות ודאגות, עכ"ז לא בטל מעודו השעור הזה. ובמותו נאבדו גם כלי מלחמתו, כי לדאבוננו תנאי־חיינו ההולכים ובאים לא יהיו מסוגלים כלל לברוא איש כזה, אשר איש פשוט, יקדיש כל ימיו למלחמות ה' ויזכה שיהיו דבריו נשמעים. על כן אבדה שאינה חוזרת היא לנו אבדתו, כי בנפול הגבור, נאבדו גם כלי־מלחמתו!

גם נודע לכל, כי הלך כל־ימיו בשיטת רבו הגאון מהר"ם שיק זצ"ל⁷⁵ ולא חסר מדבריו כלום. והלא ראינו במיתתו, כי מת באותו חודש שנפטר בו רבו המובהק, אשר הב' תורתו וחכמתו ממנו. ועי"ז הבנתי מאמר חז"ל במ"ק דף כ"ח, אשר אמרו שם, כי אצל כמה צדיקים נעשו נסים בעולם חוץ לטבע בשעת פטירתם: כי נח נפשיה דר' אבהו, אחתי עמודי דקסרי דמעי, דר' אסי אתעקרו כל ארדא. ונראה לי הכוונה, כי השי"ת עשה אז נסים, כדי שלא יתלו בני־אדם העדר צדיקים במקרה, או במיתה טבעית, כדרך כל הארץ, וכמות כל אדם גם אלה ימותון ומקרה אחד להם.

אבל באמת מיתתם היא לסיבה מיוחדת ומכוונת, למען על־ידי הסתלקותם ופטירתם מאתנו תתעורר בקרב לב החיים רגשת הכנעה והתעוררת לתשובה, ע"כ נעשה כמעט בשעת פטירת כל צדיק איזה נס או דבר חדש אַחר אשר לא הורגלנו בו, למען יהיה לנו לאות שמיתתם איננה על צד המקרה, כ"א בהשגחה עליונה, למען יתנו בני־האדם אל לבם: אם בארזים נפלה שלהבת וכו'. וזהו שאמרו חז"ל במדרש איכה רבתי: הנני יוסף להפליא וכו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו, דזהו סילוקן של צדיקים, שמלבד שעל הרוב אופן מיתתם בעצמותו חוץ לדרך הנהוג, יעשה עוד השי"ת איזה שינוי, שיראו כולם כי פה טמון ענין גדול ולא בדרך הטבע. וכן אני קורא על: אאמ"ו זצ"ל, שמת ממש באותן הימים שמת רבו החביב, כי גופו בתר רישא גריר. וביומו האחרון סבל יסורים גדולים. ועפ"ז קבל עליו מלכות שמים ק"ש ותפלה במס"ג. ויהי בצאת נפשו כי מת, אמר לידידיו אשר עמדו סביב מטתו: כעת אבין הכוונה של ואהבת את ה' וכו', שבשעת קבלת מלכות שמים צריך האדם לשכח כל יסורים ומכאובים ויהי' בעיניו כמו “בשבתך בביתך” כאלו יושב בביתו במנוחה ולא חסר לו דבר. ועד נשימתו האחרונה הי' דבוק ומקושר בה' יתברך ויצאה נשמתו בטהרה ובדביקות, ויהי לנס!

ויהי כאשר נשמעה השמועה הלא־טובה, כי כבה נר אבינו, הקיף קול־בכי נהי־תמרורים כל העיר, והמונים המונים לאלפים נאספו לגמול חסד עם מורי אבי, ולא היה בעירנו יום מר כזה. ואמרתי לפרש בזה דברי חז"ל באבות: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות. כי ידוע, כי אין שלום אמת בעולם, להוקיר את איש־האשכלות בחייו. כל עוד שלא יבש מקור מחשבתו וכח יצירתו הרוחנית, לא חדל, לא יזכה האדם לכבוד המגיע לו. אבל אם ילך בדרך כל הארץ, מרגישים מיד, כי צדיק אבד וימהרו לבוא לגמול עמו חסדם ויספדו ויקוננו עליו. ואצל הרשע הוא להפך, הוא יזכה בחייו לכבוד גדול, אם מחמת יראה ואם מחמת חנופה, אבל במותו פסק הפחד והיראה. וזהו שאמרו חז"ל: “כל המכבד את התורה”, לא יזכה בחייו לכבוד לפי ערכו, אבל “גופו”, בעת שהוא רק גוף בלי נשמה, אזי “מכובד על הבריות”, ויספדו ויבכו על מותו, ויבאו לאלפים לכבודו. ואצל הרשע הוא בהפך: מי שמחלל את התורה, זכה כה אלו בחייו, לכבוד, אבל “גופו” בעת שהוא גוף בלי נשמה, אז סר צל פחדו, ואין כבוד יותר, וידברו בגנותו ומחולל הוא על הבריות.

ועלינו בני אבינו, אשר יתומים היינו ואין אב, עלינו לדאוג למלאות החסרון, לילך בדרכי אבינו. הלא ידועים דברי בני הנביאים, אשר שאלו את אלישע לאמר: “הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשיך.” לכאורה קשה קושי' המפורשים, אם המה ידעו, הלא בוודאי גם אלישע ידע מזה? וא"ל עפ"י דברי המפרשים, כי הרפואה האמתית לרפאות את החסרון היא ההרגשה, אם יראו שאין ראש וקצין ואין על מי להשען, אז עליהם להתעורר למלאות החסרון, ובמקום שאין אנשים, השתדל אתה להיות איש, כי תראה שהדור יתום, ואין איש חולה, אזי עליך מוטל החוב, לעבוד וליגע ולעורר, ואם תעשה כן, ממילא תזכה להיות מנהיג. וזהו שישאלו אותו בני הנביאים: הידעת? האם שמת אל לבך, כי אין אליהו יותר ואין מנהיג ואין מנהל, והדור צריך למנהיג ולפטרון, ויהי נגד עיניך, כי אין אליהו עוד… וזהו שבקש אלישע מאליהו: "ויהי נא פי־שנים – – ממה שיש לי עד היום, תן זאת – ברוחך אלי. ואליהו השיבו: “אם תראה אותי לֻקַח מאתך”, אם תתבונן בכל־עת על ההעדר, כי אין אליהו יותר, אין מנהל ואין מנהיג, אז תבוא ממילא למדרגה זו.

כן גם עלינו להתבונן ולהעמיק, כי נפלה עטרת ראשנו, האב, המורה, המדריך איננו עוד, הדור צריך ללוחמים, ועלינו להשלים מפעלי אבינו ולעשות כמעשהו ואז בצדק נוכל לאמר: יעקב אבינו לא מת!

ומודה אני לפניך, אדוני אבי, ששמת חלקי מיושבי בית־המדרש, בעינים פקוחות השגחת עלי להורני דרך התורה, ובמסירת־נפש החזקתני בכבוד כל עת שבתי בישיבות שונות, דאגת לשלומי, וביותר דאגת לשלום תורתי.

ועתה אחלה את נשמת אבי במרומים: נשמה קדושה, התפללי ובקשי רחמים בעד בנך, שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם, אמן!

ת.נ.צ.ב.ה.!

 

ואלה תולדות יעקב.    🔗

אדוני אבי מורי ורבי מו"ה יעקב זצ"ל נולד בשנת תר"י לאביו הרב מו"ה נפתלי גרינוואלד ז"ל (שהיה שו"ב ומ"ץ בימי נעוריו, ואח"כ נדד לארץ הקדושה, לירושלים תע"א, ושמה ישב על התורה ועבודה עד יום מותו), בן הרב מו"ה ישראל חיים ז"ל, שהיה חתן הרב מו"ה חיים דוד מק"ק סאַספאלו, שהיה חתן הרב הגדול מו"ה יעקב זצ"ל, רב בחוסט ומנ"כ בבריד, גיסו של הרב הקדוש ר' צבי הירש מזידיטשוב, זי"ע.

בן ד' שנה היה אבי בעת הרגיש בראשונה את תלאות־החיים. אמו הצדיקת מרת פעסיל ע"ה מתה עליו בימי־אִבה, ומאז לא מצא מנוח, כי לאהבת אם רחמניה לא זכה יותר. ונתגדל אצל זקנו הר' חיים דוד ז"ל, ותורה למד מפי דודו, הרב ר' ישראל חיים מטארני ז"ל.

בעת התגוררו בבית זקנו הר' חיים דוב, בא הרב הגאון המפורסם, מורי חמי־זקני מו"ה מרדכי הלוי איש־הורוויץ זצ"ל, שהיה אז רב בהאָלמין (ומשם נתקבל לק"ק שאָמלויא), לק"ק סאספאלו' כדרכו לבוא שמה בכל שנה ושנה על יום הראשון דסליחות, לדרוש לעם ה' דרכי ה' (כי מצודת רבנותו היתה פרושה גם על סאספאלו) ושבת בבית זקני. וירא אז את היניק וחכים טובא, אשר היה מצוין מאז למתמיד גדול, יושב ולומד וחוזר למודו במסכת שבת. "האם תבין, בני, את הגמרא אשר תלמוד? שאלהו הרב. והוא השיב בענוה: “כן, רבי”. – “בא נא הנה ונראה”, אמר לו הרב. והילד הקטן השיבו כזקן ורגיל כל הענין, אשר נשאל מפי הרב, והרב נתפעל עד־מאד, זיאמר לזקני ר' חיים דוב: “בטוח אני בו, שלאילנא רבא יתעבד”, ויבקשו, שימסר לו את נכדו לישיבתו הגדולה. והגם כי עוד לא נמלאו לו אז עשר שנים, נעתר לבקשתו וימסרהו לידו. והרב אהבו אהבת אב לבן, ודאג בעד שלומו בכל הענינים.

ב' שנים התגורר אאמ"ו בישיבתו בהאָלמין ולמד שם בהתמדה גדולה, שם לילות כימים, מעשי־נערות לא ידע, והיה מעודו שייף עייל ושייף נפיק וחביו על כל מכיריו.

אדוני אבי זצ"ל ספר לנו כמה פעמים ממעלות ובו מוה"ז הגאון משאָמלויא זצ"ל. הוא היה בן גאונים, דור אחר דור, ראשי אלפי ישראל עד בעל השל"ה הקדוש, חריף ועמקן ודרשן נפלא. ברוח פיו ימאס רשע, איש חמודות וחביו ואהוב בעיני כל מכיריו ותלמידיו, אבל לא האריך ימים, כי נקטף במיטב ימיו ר"ל. (ובנו הוא מר חותני הרב הגאון המפורסם מו"ה צבי הלוי איש־הורוויץ הי"ז, רב דקהל אורטודוקסים בהערמאננשטאדט, רומניה).

ובשנת תרנ"ב נכנס אאמ"ו ז"ל לישיבת הרב הגאון ר' עזריאל אייזיק קעללער ז"ל אב"ד בשאָמקוט, וגם אצלו למד ב' שנים בהתמדה עזה.

ורבו הזה זכה לאריכת־ימים, ואאמ"ו רגיל היה לבקרו כמה פעמים ושמח עמו למאד. (וסיפר לי אבי ז"ל, כי רבו זה הלך כל היום לבוש בתפילין בהצנע ובסתר, כי כל היום קשורה היתה מטפחת על־ראשו, באמרו כי חש בראשו, ובעת ששבק לן חיים רבו הזה, היה אאמ"ו הספדן הראשון.)

בן י"ד שנה היה אז אבי, ונסע לבקר את אביו ז"ל, ובאותה העת שב בחור אחד מישיבתו הגדולה של הגאון מהר"ם שיק, ובני העיר כבדו את הבחור לדרוש בביהכ"נ, כי כבוד התורה היה יקר מאד בימים ההם, והבחור הזה דרוש דרש בבית־הכנסת וכבוד גדול הנחילוהו. אז התגנב גם בלב אבי החשק העז, ליסע לק"ק חוסט, להנות מאורו של הגאון, רבן של כל בני הגולה, מרן ר' משה שיק זי"ע.

אדמה, כי פה המקום, לספר בקצור תולדות הגאון האדיר הזה, ובמלים קצרים אתן פה תמונה נאמנה ממנו.

הרב הגאון המובהק, רבן של כל בני הגולה, מרן ר' משה שיק, אשר שמו גדול ונודע בכל בית־ישראל לגודל חכמתו ועומק תבונתו המתגלות בחבוריו היקרים שיצאו לאור, – נולד בשנת תקס"ה בברעזאָווא. אביו הישר ז"ל, איש סוחר נכבד עושה חיל במשפט, שכר לבנו מורים משכילים, לחנך את בנו על־פי דרכו בתורת ה'. המורים אשר השקוהו ממעיני החכמה הכירו בו מיד, כי הנער הזה הוכן לגדולות, כי בעת היה כבן שש שנים כבר נראו בו סימני טהרה ואותות רוח־השכל חכמה ודעת, אשר נתנו עידיהם, כי אם יגדל ירבה לעשות חיל, יגלה עמוקות וישביע נפשות שוקקות ושמעו הטוב ילך במרחקי־ארץ, כי שכלו היה צח ועמוק ולבו רחב כפתחו של אולם, על־כן שמו גם המה עיניהם עליו, לחנכו על פי דרכו למעלה למשכיל ולנהלו בנתיבות התורה והחכמה, ויזרעו זרע אמת בתלמי לבבו ויטעו נטעי־צדקה בקרן בן־שמן. והנטעים הכו שורש למטה ויעשו פרי־תנובה המשמח אלקים ואנשים. וכאשר הלך הלוך וגדול בשנים, כן הלך וגדל גם בתורה ובמדעים ויעל מעלה מעלה, כי שלהבת האהבה אל התורה והחכמה התלקחה בקרבו. ובפרט הצטיין בהתמדתו הנפלאה. אף־כי עזב את בית־הספר ושב אל בית הוריו, אבל כל מעיניו היו בבית־הספר, ואם עוד לא היתה נכונה ארוחתו, התהלך בחדר הנה והנה והעמיק וחזר על למודו שלמד אצל רבו, קושיות ושאלות וספיקות התרוצצו בראשו ובנפשו.

כבן י"ג שנה היה, כשנכנס לישיבת רבו המובהק, מין הנאון רשכבה"ג בעל “חתם סופר”. רבו ז"ל השתומם על רוחו הכביר ועל רוחב בינתו, על גודל התמדתו וחריצת שכלו, ובפרט בעת למוד “השעור”. ראה רבו, כי התלמיד הקטן יודע כל הפלפולים, כל מוצאיו ומבואיו עם כל המפורשים וגם הפלפולים אשר הרו ותנו בלמוד השעור העבר המה חרותים על לוח לבבו, וכל דבר קטן אשר למד והסביר רבו לא היה נעלם ממנו להראות מקומו. אז הזמינו רבו להיות סמוך על שולחנו, ומלחמו אכל ומימיו שתה, מימי־דעת מבאר משה, וכה התפתחו כחות נפשו וכשרונו, מלא כרסו ממעדני התורה, ושתה לרויה מבאר חפרוה שרים, שרי התורה ואציליה, ויצא שמו לפאר ולתהלה בארץ.

כשמנה שנים למד אצל רבו הגדול, ואח"כ נתקשר בקשר־נשואין ושקד על התורה בבית חותנו שנים הרבה. בעת ההיא נפקד מקום הרב בקהל יערגין ואנשי יערגין שאלו את פי הגאון ח"ס עצה, על ראש מי יתנו נזר הרבנות ואת אשר יבחר בו הגאון, הוא הקרוב והקדוש ויקריבוהו אליהם. וכאשר שמע הגאון זצ"ל משאלותם, עמד כמחרייש זמן־קָט ואח"כ פתח את פיו ברגש ואמר להם: “אם תרצו לקבל לרב רב גדול וצדיק, אז קחו לכם את הרב ר' משה שיק, ואם תשמעו לעצתי, אזי תהיו מאושרים ומוצלחים בעזר ה' כל הימים.” כשמוע האנשים את דברי קדשו, מהרו וחרדו לקראתו וקבלו להם לרב את הגאון ר"מ שיק בשנת תקצ"ח.

יותר מעשרים שנה עבד הגאון זצ"ל עבודת־הקודש בק"ק יערגין. לא יאומן כי יסופר גודל התמדתו ושקידתו על התורה יומם ולילה. פעם אחת דלפו עיניו מרוב הגותו ושקידתו על התורה, ותבקשהו אשתו הצדיקת ע"ה, שיצא ללכת לשוח מעט בשדה ולשאוף רוח צח. אבל הוא לא הטה אזנו לדבריה, כי חיי־התבל נחשבו בעיניו לימי־מסה ונסיון, אשר ינסה אלקים את האדם ויבחנהו על־ידי תלאות ויצרפהו, ועל האדם לעמוד בנסיון ולצאת ככסף טהור מזוקק. ואשתו הלכה להתאונן באזני ידידיו, אשר היו אז בחדרו, ותאמר להם, שיבקשו המה אותו שימלא להם שאלתם ובקשתם. ויהי כדברם אליו יום יום, עד אשר נלאה נשוא, הרים בכח קולו עליהם ויאמר: “אני אלך לשוח בפרדס התורה, אשר רבבות פרחי־חן יפרחו בו וריחם כשמן הטוב”, וירץ לארגז־ספריו ויפזז ויכרכר לפניהם מרב שמחה ועונג־קדש.

ויהי כדבר אליו הרופא גם כן שלא להתמיד כל־כך בתורה, כי יפחד מאד, שיאבד מאור־עיניו, ויען את הרופא: “אם אין לי רשות ללמוד, למה לי עינים?” וראה זה פלא, שהשם עזרו, הגם כי לא רצה לבטל אף רגע מלמוד התורה.

שקר עט סופרים ושוא לשון למודים, לצייר על הגליון עוצם מדותיו הנעלות והנחמדות, ובפרט אהבתו את האמת, אשר היתה נר לרגלו ואור לנתיבתו מעת ידע בחור בטוב ועד יום האָספו. המדה הזאת היתה לו לטבע ממש ובדבר הזה לא היה נופל מרבו הגדול.

ממזרח שמש ועד מבואו בקשו תורה מפיו, והגישו אליו שאלותיהם וספיקותיהם, ובכל יום ויום קבל מכתבי שו"ת מקצה הארץ, והוא השיב על כולם כיד ה' הטובה עליו. לישיבתו הגדולה נהרו תלמידים מכל אפסים, והוא כאב רחמן הדואג לבניו, כן דאג לכולם והשגיח על כל תנועת תלמודיו ותמכם בימין־עוז. וכגבור חגור כלי־מלחמה עמד בכל עת הכן למלחמת ה', וכמה פעמים נדרש גם ללא־שאלוהו, בראותו כי הדת היא בסכנה, כמו שאנו רואים בספרו מהר"ם שיק, יו"ד של"א, שראה לנחוץ לגדור גדר ולעמוד בפרץ. והיה תמיד לבבו ער, לצאת המערכה למלחמת ה', הלא כה דבריו: “שמועה שמעתי ותרגז בטננו, חיל ורעדה במתנינו, מעדו קרסולינו ודמוע תדמענה עינינו, הה, על אשר כך עלתה בימינו, בגדה יהודה וגם תועבה נעשה בקרבנו, יצאו אנשים שונים ויתאספו בשנה העברה בחודש יוני בעיר ברוינישווייג, וקראו בשמותם עלי אדמות בשם אספת רבנים ממדינת אשכנז, ויבא גם השטן בתוכם ויקראו בקול גדול מסה ומריבה על תורת ה' שבכתב ושבע”פ, פערו פיהם לפי חוק, שמו בשמים פיהם בדברים העומדים ברומו של עולם…"

כן יאמר בתשו' מהר"ם שיק, או"ח ש"ה, להגאון בעל “כתב סופר”, וז"ל: פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, מדוע חכמי וגאוני ישראל העומדים לשם ולתהלה מחישים ועומדים מנגד ביום קרב, ביום שבות זרים חיל האמונה והיראה, אויבי⁷⁶ ה' יערימו סוד, שעיר אל שעיר קרא ואל אחיו יאמר חזק, לנתק מוסדות התורה, פערו פיהם לבלי חוק, לבזות תורה שבכתב ושבע"פ…

וכן כתב להגאון מווירצבורג וז"ל (מהר"ם שיק, או"ח ש"ו): “אנא זעירא דמן חברייא מרבני אונגארן, שמוע שמעתי הקטגורי' בין הת”ח במדינת אשכנז, ולא מפני רמות רוחא דאית בי ולא מפני שאיני מכיר את כבודו ואת גדלו של הדר"ג הי"ו, יודע אנכי את מך ערכי, ואת גודל צדקתו ותורתו של פר"מ נ"י. ואפי"ה בכל מקום שיש חלול השם, החלוש יאמר גבור אני. אדברה במר רוחי וירוח לי. הנה שמעתי, שהדר"ג הי"ו פסק והורה, שאם הרעפארם־געמיינדע בפפד"מ מבטיחים להאנשים היראים, כי אין רצונם להיות פרוד מהם בכל עניני של תורתנו הקדושה, מותר להיות עמהם באגודה אחת⁷⁷, וכו' וכו', ובאתי לבקש את הדר"ג הי"ו, שאל יעמוד על דעתו, כי כבר מצינו לגדולי חז"ל שאמרו: דברים שאמרנו טעות הן בידינו, שגגה יצאה מלפני השליט."

הוא עמד כגבור חמוש להגן בעד כל מנהגי ישראל, ראה דבריו (אבה"ע, פ"ב): “הנסיון מעיר לנו, כי כל זמן שהיו ישראל מקיימים מנהגם, היה תורה ויראה בישראל, ומעת אשר התחילו לשנות מנהגם, הדת הלוך וחסור.” – כן גם כאשר פנה אליו שואל ובקש ממנו טעם על מנהג לבישת־קיטטעל בחופת־חתנים, אשר רבים יאמרו, המנהג הזה הוא ללעג ולקלס לנו, ועל זה השיב (אבהע"ז, פ"ח): “והנה מה שאמרו, שהמנהג הזה ללעג ולקלס, שקר ענו, הלא המנהג הזה מורה לאות ברית ואהבה בין הזוג עד המות, וכי רק בגדי־מת יפרידו ביניהם, ונהירנא, לאחר חתונתי הייתי דר בהאָליטש, שהיא מנכסי בית־המלכות, ובכל שנה רגילים משפחת בית־המלכות לבוא שמה לצוד ציד ולהביא. פעם אחת צוו לעשות בטרקלין שלהם חתונת־ישראל, לראות נימוסיהם, גם נתנו צו מבלי לשנות שום דבר, וכן עשו. ואח”כ בקשו לברר להם כל מנהג ונימוס שעשינו, ומצאו חן בעיניהם, ומה־גם לבישת הקיטעל. ואינו ללעג, אלא להלועג על כל דברי רז"ל ועל כל עניני התורה."

בשנת תרכ"א הביטו אחרי משה אנשי עיר חוסט, קהלה קדושה שהי' להם רבנים וגאוני ישראל. בשמעם את שמעו הטוב לתורה ולמעשים, קבלו אותו לרב ומורה עליהם ועל סביבותיהם. בישבו על הכסא, התקבצו אליו עדרים בחורי־חמד, להנות מאור תורתו, ועד מהרה־יצא שמע ישיבתו לתהלה ולתפארת בארץ.

ובמעלותיו ומדותיו ובתורתו קנה לו לאוהבים את כל בני־קהלתו, כל אלה למשה היה למנה, להנהיג בני־קהלתו בחכמה ותבונה משך שמנה־עשרה שנה.

בשנת תרכ"ט, בעת היה הקאנגרעס הגדול של אחינו בני־ישראל באונגאריא בעיר פעסט, היה הוא אחד מראשי המדברים, וכולם קבלו דבריו ביראת־הכבוד. כל הרבנים הוקירוהו עד־מאד וינחילוהו כבוד ויקר בכל עת־מצוא. – דברי רבו הגאון ח"ס היו קדושים בעיניו כתורת־משה, ומדבריו לא זז אף זיז כל־שהוא, במקום אשר הקשו עליו, יגע בעצמו ליישב דבריו.

באחרית ימיו סבל הרבה כי כהו עיניו, ויסע לעיר־המלוכה ווינא לדרוש ברופאים וכה יתאונן בספרו וז"ל (אבהע"ז, ל"ב): “בבואי מעיר וויען, שהייתי שמה לבקש ולחקור ברופאים, למצוא מזור ותרופה לעיני, ובעוה”ר לא מצאתי כעת שום תרופה למכאוב־עיני." ובכל־זאת לא מנע מלהשיב לשואלים בדבר ה' זו הלכה והשיב בע"פ, מפיו יקרא ותלמידו כתב על הספר בדיו.

בשנת תרל"ט הרגיש בנפשו, כי אפסו כחתיו, ויסע עוד הפעם ווינאה, ובדרכו עבר את העיר פרעשבורג, וישתטח על קבר רבו הגאון ח"ס. הרופאים צוו עליו, שלא לעיין בספר, עכ"ז כאשר שב הביתה, השיב לשואליו (אבהע"ז, צ"ג, חו"מ, ל"ה). כה עבד הצדיק עבודתו בקודש כל עוד נשמתו בו, למד וְלִמֵד משפטים וחקים לקרובים ולרחוקים עד בא יומו. – והרוח שבה למקומה בשבת קודש באחד לחודש שבט שנת תרל"ט, ובמותו נפלה עטרת גאות רבני ארץ־אונגאריא. וגאוני ישׂראל התקבצו לספדו, ויספרו את גדלו ותהלתו וקדושתו, וכולם פה אחד ענו ואמרו, כי לא הניח כמותו, וממשה (רבו ח"ס) ועד משה (מהר"ם שיק) לא קם כמשה. הרבה ספרים יקרים כבר נדפסו ממנו: שו"ת עד"ח שו"ע, מהר"ם שיק על תרי"ג מצות, עה"ת, הגדה של פסח, פרקי אבות, מלבד אלה, ישנם עוד בכת"י חבורים על כל הש"ס, ואנו עומדים ומצפים שיצאו לאור.

כבן י"ד שנה היה אבי ז"ל בעת שנכנס לישיבת הגאון מהר"ם שיק וקרוב לארבע שנים למד שם וישם לילות כימים, ויאסוף בחפניו שם תורה ויראה, וחריפות ובקיאות. כל ימי חייו סיפר אאמ"ו ממדרגת רבו הקדוש, אף דרוש דרש אאז"ל ברבים כמעט בכל פעם דברים יקרים באגדה ופלפול, ששמע בבחרותו מפיו הקדוש, וכל דברי רבו היו בעיניו כפנינים.

לדאבוני נשרפו הרבה מכתבי אאמ"ו, בעת אשר נשרף ביתו בשנת תרנ"ה⁷⁸, והרבה כתבים נאבדו ממנו, ובתוכם כתבים הרבה מרבו הגאון זצ"ל. רק מכתב אחד, אשר קבל ממנו בשנה הראשונה עת למדו אצלו, נשאר תחת ידי ולמען חבת הקודש אעתיקהו פה (ואאמ"ו זצ"ל בן ט"ו שנים בעת ההיא) וז"ל:

שיל"ת. שפת אמת תכון לעד לתלמידי הבחור המופלא בתורה וביראה כ' יעקב מבאַניע, שלמד פה קרוב לשנה ולמד בהתמדה, והלך בדרך הישר, ויום יום שקד לשיעורינו תמידים כסדרן, ומצא ברכה במשנתו, עלה ונתעלה במדרגה, שכלו זך וישר, מוכשר לקבל תורה, והכרת פניו ענתה בו, כי הוא זרע ברך. גם עלה במסלה העולה קדמת אושר התורה. ולמען לא תהי' האמת נעדרת, כתבתי לו זאת למשמרת, להיות בידו לתפארת. דברי הכותב לכבוד תלמיד חשוב פה חוסט, יום ג' ר"ח ניסן תרכ"ה.

ה"ק משה שיק מברעזאווא.

בחוסט התגורר אאמ"ו עד שנת תרכ"ח, וכאשר הלך לבית־אביו, לחוג את חג־הפסח, יעצוהו אביו וידידיו, לנסוע לפרעשבורג לישיבת הגאון האדיר מאוד הגולה בעל כתב סופר, בנו הגדול של מרן בעל חתם סופר, כי גזרת המלכות על כל הצעירים, לעמוד לצבא, היתה אז קשה מאד וכמעט לא יצא בחור נקי מתחת שבט הבקרת. ולעומת זאת היה אז יתרון זכות לישיבת פרעשבורג, שמי שלמד שם ג' שנים, חפשי היה לביתו מעבוד בצבא, כי חֻפְשָה נתן לו בתור “רב”, כי הממשלה חשבה אז את הישיבה ההיא לבית־מדרש לרבנים, כי גדול היה שם הישיבה ההיא וכבודה בעיני כל. ובכן גמר א"מו זצ"ל בנפשו ללכת למרחקים, עד פרעשבורג. מסלת־ברזל לא היתה עוד בעת ההיא, על־כן הלך הבחור נע ונד ממקום אל מקום וילקוטו על שכמו, עד הגיעו לעיר בודאפשעט. ומשם נסע באניה על נהר דָאנויא ויבוא פרעשבורגה.

ופרעשבורג היתה אז עיר ואם בישראל, מלאה חכמים וסופרים, תורה ויראה. כמעט כל היהודים בפרעשבורג היו ישרים ותמימים, וקבעו עתים לתורה, אף הצליחו במסחרם ובביתם זכו לעושר ולכבוד. והיו ביניהם הרבה גדולי תורה, וכולם אוהבי תורה, וגם העניים, אשר במשא כבד על שכמם הלכו מכפר לכפר למצוא חית־ידם לחם לפי הטף, גם המה היו דואגים בעד קיום התורה, בהחזיקם בחורי הישיבה בכל כחם. – ובבתי־המדרש הרבים קבעו עתים לתורה יום יום. ובשבתות וימים טובים הקדישו כמעט כל היום לה' ולתורתו. לכל בית־המדרש היה רב מיוחד, אשר החזיקו אותו בכבוד גדול.

בין הרבנים ההם הזהירו ביותר שמות אלה גאוני ישראל: הרב הגאון הגדול ר' נטע וואלף ליבער, ראש ב"ד. הוא היה יליד אשכנז, ויבא בעודנו צעיר לימים ללמוד בישיבת הגאון ח"ס ונשתקע שם, ובשנת תר"ב נבחר לדיין ומו"צ ואחרי־כן לראש ב"ד. במרחבי תבל נודע שמו לתהלה ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו והיה נזר תפארה לעיר פרעשבורג. ים־התלמוד עבר עד גדותיו, וכאשר יצא לפי־שעה מזכרון בעל כתב־סופר איזה ענין חידוש בדברי אחד הראשונים, שאל את הרב ר' נטע וואלף, והוא הגיד לו כרגע כלשונו ממש. – ושני לו היה אז הרב הגאון ר' משה קאטענדאָרף, חתן הגאון ר' דניאל פרוסטיץ, שהיה רב"ד בפרעשבורג בימי הגאון ח"ס. ר"מ היה רב גדול ומתמיד נפלא והגה בתורה יומם ולילה, והיה איש צדיק תמים וענו גדול מאין כמותו. – הגאון ר' אברהם ליטש סג"ל ראזענבוים, אשר היה מקדם רב בעיר נייטרא ואח"כ זכה בגורל הון רב, ויעזוב את רבנותו ויבא לפרעשבורג עיר־מולדתו ויהגה בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה. ביתו היה בית־ועד לחכמים, כל גדולי העיר באו לביתו וכל חכמי ישראל מצאו מנוחה בהיכלו, שמה ישבו הגאונים ופלפלו בתורה ושמה למדו להוקיר את ערך התורה. כל גדולי הדור ההוא השתוממו בעת יצא ספרו היקר שו"ת “בן יהודה” לאור, רבנים גדולים הללוהו, וגאונים רוממהו, כי בתבונתו העיר עינים והוציא לאור עוד ספרים באגדה ודרוש מפז ומפנינים יקרים.

ועוד הרביעי בא מו"צ ורב לחבורה הגאון ר' ליב ליטש סג"ל ראָזענבוים, אחיו של הנזכר, אשר הוציא יותר מעשרה ספרים גדולים ויקרים לאור. וינהל עדתו בשבט מישור, ליחד את הלבבות לה' ולתורתו, ומה טוב היה שבת האחים ההם גם יחד! ברוחם פי־שנים, לעשות כונים למלאכת־שמים. והוא זכה, כי חבל־רבנים מחלציו יצאו. – ובימים ההם היה בפרעשבורג הרב המגיד המפורסם ר' פייש פישמאנן. הרב ר' פייש היה מקודם רב בכמה קהלות גדולות, ובשנת תרכ"ג נתקבל “למגיד” בביהכ"ג הגדול בפרעשבורג. עמלו לא היה לריק, כי פעלתו שם עשתה פרי. וכל המעלות בו נפגשו, וכשרונות הוד אדם־המעלה בו נשקו. ה' חננו בלשון למודים עד להפליא ובמתק שפתים, דבריו הרכים והנעימים ירדו חדרי לבב ולקחו נפשות בני־אדם ולא החטיא המטרה לעולם. מדי שבת בשבתו נשא מדברותיו והטיף לקחו הטוב וכל העם התענגו על דבריו ורוחם התרומם אל־על למרבה אמונה־אומן בלבבם, ובצדק אמרו, שמי שלא שמע דרשות ר' פייש, לא שמע דרשן נאה מעולם, כי כל דבריו נאמרו בהשכל ובדעת בשפה ברורה ונעימה. עוד היה או בפרעשבורג הגאון ר' איסרל פרוסטיץ, בנו הצעיר של הגאון המקובל ר' דניאל פרוסטיץ, והיה רב ומגיד בחברת “תמימי־דרך ותפארת שבת”, וגדול היה שמו בכל מדינת אונגאריא. ונוספו על אלה לומדים מובהקים גדולי־התורה, אשר ישבו אחרי־כן על כסא־הרבנות בקהלות מפוארות.

ועל־צבאם התנוסס הגאון האדיר מאור הגולה מרן ר' אברהם שמואל בנימין סופר, בן הגאון רשכבה"ג בעל חתם סופר, בתור רב אב"ד ור"מ בק"ק פרעשבורג, אשר החזיק ישיבה רמה ונשאָה, כחמש מאות תלמידים.

בפרעשבורג לא היה בית, אשר לא ישמע בו בימי הסתיו קול־תורה בלילות הארוכים. התורה היתה נשמת חייהם, ואף־כי בעת אשר הרצה הגאון שעוריו מִדֵי יום ביומו, וכחמש־מאות בחורים עוטרים אליו מסביו, ובעלי־בתים גדולי־תורה עומדים ושומעים דבריו ומפלפלים שעות הרבה, ויקירי העיר ופרנסיה עומדים לראות במלחמתה של תורה ולבם פחד ורחב, ובהיות רובם בעלי־תורה, שכחו בשעה את עשרם וגדולתם ויתערבו עם הבחורים לקחת חלק בעונג־הרוחני. אשרי עין ראתה כל זאת!

אדוני אבי היה אז היותר מאושר בתבל. ובכל עת שספר לנו מקהלת פרעשבורג, זלגו עיניו דמעות, בעלות הזכרונות הנעימים על לבו. – בואו אל העיר הזאת נדמה לו אז, כמו אל גן־העדן התחתון הובילוהו רגליו ונפשו לא נמלאה מהתפלא ומהתענג, ואף־כי אחרי אשר גם קנאת־סופרים אכלתהו. ונפש אדוני אבי ז"ל דבקה אחרי כל הגדולים ההם. ויהי באוכלי שולחנו של הגאון הגביר ר' אברהם ליטש סג"ל ראָזענבוים בשבתות וימים־טובים, ואבי ספר לנו הרבה מהאהבה העזה לתורה ומטוב־לבבו של ר' אברהם. גם ספר לנו, כי בנותיו של הגאון ז"ל (בנות עדינות של גביר אדיר) לא שכבו בלילי שבת במטה, רק נמו שנתן על הכסא עד הבקר, למען לא יסכסכו וִיסֻבָכו שער־ראשן, אשר הטיבו אותן בערב־שבת, כי לא נגעו במסרק או במגרדת כל יום השבת.

ואת שעורו של הגאון ר' נטע וואלף שמע יום יום ולא חדל לבוא אל בית־מדרשו אף פעם אחת. והגאון הזה אהב אותו אהבת אב לבנו. ואאמ"ו ספר לנו כי כאשר נפטר הגאון כ"ס באמצע החורף וישב בנו הגאון ר' שמחה בונם על כסאו אחריו, וילך א"א ז"ל במוש"ק לקחת מרבו ר' נטע וואָלף ברכת־הפרידה. וישאלהו הגאון: הקבלת “כתב” מרבך החדש?" ויען אותו א"א: “הלא הרב החדש לא יכירני, ואיך אבקש ממנו דבר כזה?” אז לקח הגאון את כובעו ויאמר לו: “לכה, בא־נא עמי.” והלך עמו אל רבו החדש וידבר אליו לאמר: “ידע הרב מפרשבורג, כי הבחור הנצב בזה גדול בתורה הוא, חריף ושנון ובקי בהוראה והיה ממופלאי תלמידי הגאון כ”ס." ואדוני אבי בענותנותו לא דבר דבר. ויקם הגאון דפרעשבורג ויתן לו מכתב־תעדה לכבוד ולתפארת.

את דרשות המגיד ר' פייש שמע מדי שבת בשבתו והסכן הסכין לאמר בשמו כמה דברים יקרים. גם ספר לי, כי עד שלא שמע תפלת “נשמת” מפי ר' פייש, לא הרגיש בתפלה זו נעימות מעולם.

וכן שמע כפעם בפעם את דברי הרב ר' איסרל פרוסטיץ ז"ל, אשר דרכו היה לדרוש בכל שבת לפני־צהרים, אבל ביותר דבק אחרי רבו הגאון בעל כ"ס, אשר הוקיר את א"א ז"ל מאד. ונאמנים עלינו דברי הגאון הצדיק ר' יוסף חיים זאָננענפעלד שליט"א מירושלים במכתבו אלי (אשר נדפס קצתו בראש ספרו “חלק יעקב” על פרקי אבות),⁷⁹ כי אאמ"ו היה מצויין מאז – בישיבת כתב־סופר (בין חמש מאות תלמידים) – בתורה ויראת שמים. גם הגאון הצדיק ר' שמעון סופר שליט"א, רב בערלויא (בן הגאון כתב־סופר זצ"ל), סיפר לי כן, וכן אמר לי הרה"ג ר' משה שמואל גלאזנער, רב בקלויזענבורג, כי שמו הטוב של אאמ"ו היה מפורסם בכל העיר פרעשבורג לבקי גדול ולמתמיד נפלא וליר"ש.

משנת תרכ"ח עד שנת תרל"ב למד א"א תורה בפרעשבורג יומם ולילה, כמעט מתוך הדחקות, והיה שייף עייל ושייף נפיק ולא החזיק טיבותא לנפשיה. ופ"א בא לעיר פרעשבורג רב גאון מפורסם מאד, אשר מטרתו היתה לבקש בחור בעד בתו, וכבר היה כסא־רבנות מוכן לחתן לוקח בתו. והגאון כ"ס יעצהו, שידבר עם הבחור “יעקב מבאַניע” (הוא אאמ"ו הכ"מ), אבל אבי לא רצה בשום אופן לשמוע מכסא־רבנות, “אחריות דאחרינא לא בעינא”, אמר אז, ובהחלטתו זאת החזיק עד יומו האחרון!

אחרי מות רבו הגאון כתב־סופר ז"ל בחורף תרל"ב עזב את ישיבת פרעשבורג, ובמר־נפשו לקח ברכת־פרידה מכל רבותיו, חבריו וידידיו, בחורים הרבה לווהו עד התחנה, הוא פורש ובוכה והם פרשו ובכו. ויהי כאשר שב לביתו בית־אביו, ותֵהום כל העיר לקראתו ויקבלו את פניו באהבה וחן. כמנהג המדינה הציעו לפניו מיד שדוכים שונים, עד כי נאות להצעת עשיר אחד מסיגעט, ה"ה הרבני הגביר מוקיר תורה מוה' אפרים ראזענבוים ז"ל, אשר הבטיחו לתת לו מזונות בכבוד כל ימי־חייו.

בימים ההם, לפני ששים שנה, היתה עיר סיגעט עיר מלאה תורה ואנשי־צורה. תור־הזהב שלה היה אז, בימים ההם לא נשמעו קטטות ומריבות בקרבה כמו מקודם וכאשר היה מאחרי־כן. כן הוא הדבר, משנת תר"כ עד תרמ"ג, בימי שבת הגאון הצדיק ר' יקותיאל יהודה טייטעלבוים על כסא־הרבנות, יצאה שמה לתהלה בארץ. אז היו בעיר גאונים, אדירים, קצינים וגבירים, בעלי־צדקה, חסידים ואנשי מעשה, אשר יצא שמם לתהלה ולתפארת בכל הארץ. בעיר סיגעט התנוסס לתפארת הרב הגאון המובהק מו"ה יהודה מאדרען זצ"ל, איש אשר ברכו ה' בעושר, ובכבוד וביחוס־משפחה, הוא הגה בתורה יומם ולילה וחבר חבורים נפלאים מאד: ספר “זכרון שמואל” על מסכת גיטין, אשר הו"ל בימי־חרפו ועשה רושם גדול במחנה גדולי־ישראל, וכן ספרו “פרי־עין” עה"ת. הוא היה תלמיד מובהק להגאון חתם־סופר וחתן הרב מוה' שמואל זיינויל כהנא, שהיה חתן הרב הגאון הגדול ר' יהודה הכהן, רב בסיגעט, מחבר ספר “קונטרס הספיקות”, הנספח לספרו של אחיו בעל “קצות החושן” ונכד הש"ך, יחד כולם שרי־התורה ואציליה.

ר' יהודה מאדרען מאס ברבנות וברח מן הכבוד והיה עניו ושפל־ברך, לא כעס מעולם ודבורו שלום עם כל־אדם.

עוד היה אז בסיגעט הרב הגאון המובהק מופלא שבדיינים מוה' שלמה לייב טאבאק זצ"ל. הוא היה משיירי הדור דעה, מתמיד נפלא ובעל־הוראה מצוין. לא היה בן רב ולא חֲתַן רב, רק בן משפחה פשוטה, וזכה לעלות מעלה מעלה ולשים בין גאוני הדור קנו. חיבר ספרים יקרי־הערך, אשר נתקבלו בישראל. הלא המה: ספרי “ערך ש”י", כמה חלקים על ד"ה שו"ע, ושו"ת “תשורת ש”י", על ד"ה שו"ע. כל רז לא נעלם ממנו. ובמקום גדולתו שם תמצא גם צדקתו, מעודו לא התערב בעניני־חול ולא נראה שחוק־קל על שפתיו, רק למד ולִמֵד ויהי למופת בישראל.

עוד היה אז בסיגעט הרב הגאון המפורסם מוה' חיים ליב הכהן, מו"צ בסיגעט, נצר משפחה נכבדה, והיה איש נחמד ומעורב בין הבריות, אהוב וחבוב. עוד בימי־חרפו חיבר ספר יקר “דברי גאונים” על ש"ע חושן־המשפט. מספרו זה משרים נשפוט, כי היה בעל שכל זך וישר. ספרו זה נתקבל בתרועת־שמחה במחנה מורי־הוראה, וגאוני הדור בימים ההם, ובראשם הגאון ר' יוסף שאול נתנזוהן מלבוב, כתבו על ספר זה מהללים גדולים. אף היה איש נחמד לשמים ולבריות וכותב הטורים האלה היה ממקוראיו.

גם הרב הגביר המפורסם ר' קלמן כהנא היה כוכב מזהיר בעיר סיגעט, הוא היה בזמנו איש נכבד פאר הקהלה, גביר מפורסם וחסיד מפואר, ירא וחרד על דבר ה', מוקיר רבנן ומדקדק במצוות, והתאבק בעפר רגלי גדולי הדור, אף פזר נתן לאביונים, גם זכה לבן ת"ח מפורסם, ה"ה הרב ר' משה שמחה כהנא. ושמו הטוב היה נודע בכל הארץ. (גם זכה, כי בן־בנו לקח את בת הרב הגאון פאר־הדור מוה' אברהם מ"ש פראנקל שליט"א, ראש אחינו היראים בארץ אונגאריא.)

גם הגביר הנודע, החסיד המפורסם מוה' משה ארי' פריינד היה אחד קציני עיר סיגעט. הוא היה בן הרב מוה' ישעי' פריינד מק"ק קראָלע. ובני קהל סיגעט בחרוהו לראש־הקהל והוא מסר נפשו בעבור אחינו בני ישראל בכל־עת, ועמד לימין כל איש מצוק ומר־נפש, גדול היה כבודו בכל העיר ובכל המדינה, והיה לפה ולמליץ לאחיו. (אחד מבניו הוא הרב דק"ק ענטערדאם, והוא אחד מהרבנים הנכבדים במדינת טראנסילוואניאה.) והיה אז בסיגעט עוד גביר נודע בשערים ור' נפתלי היילפערן שמו, אחד הגבירים הנודעים לתהלה מהמצויינים בכל ארץ אונגאריא, שתדלן גדול, ועמד על המשמר בכל־עת להושיע את אחיו בעת־צרה. ביתו היה פתוח לרוחה, איש חמודות נאדר במעלות ובמדות, לב טהור וירא־אלקים מרבים. והיה אב ליתומים ותומך כל נפש נענה, ולכל דבר טוב היה הוא אחד הראשונים.

ובין המשכילים המזהירים האלה נחשב גם הרב הצדיק המפורסם מוה' יוסף ליב כהנא (בן הרב ר' נחמן כהנא בהגאון “קונטרס הספיקות”). הוא היה חתן הגאון הנודע ר' יחזקאל פאנעטה זצ"ל, רב בקארלסבורג ולכל מדינת זיעבענבירגען (טראנסילוואניאה). רי"ל כהנא היה איש יחיד במינו: בעל מכניס־אורחים מאין כמוהו וצדיק בכל דרכיו, בביתו כל איש מצא מרגוע לנפשו, ופעמים הרבה שכב הוא על הארץ, כי מסר מטתו לאורחים.

ומלבד אלה אשר נקבו בשם שכנו עוד לומדים חשובים וקצינים מפורסמים הרבה בעיר סיגעט ולכבוד היו בתוכה. ועליהם פרשו ברק זהרו הרב הגאון הנפלא פאר הדור מרן יקותיאל יהודה טייטעלבוים, אב"ד ור"מ דק"ק סיגעט, אשר היה נכד הגאון המפורסם ר' משה טייטעלבוים זצ"ל, רב באוהעלי, הנודע בספריו “ישמח משה” “והשיב משה” ואשר אלפי בני ישראל פנו אליו בצרתם למצוא אצלו ישועה, והוא קבל אותם באהבה וינחמם מיגונם. –

ר"י טייטעלבוים היה איש תור־המעלה, דרשן נפלא, פה מפיק מרגליות גם לב־האבן התפוצץ בעת שמע דבריו, דברי אלקים חיים, בקול חוצב להבות אש. אהוב וחביב היה בכל העיר ובכל המדינה, ובכחו הכביר פעל מפעליו על דורו. הוא חבר בחייו ספרים יקרים, הלא המה: “ייטב לב” עה"ת, “ייטב פנים” על מועדי השנה, שו"ת “אבני צדק” ער"ח ש"ע, ועוד. ביותר זכה, כי אנשים לאלפים באו לעירו לשמוע תורתו ולראות עבודתו ולהנות ממנו עצה ותושיה. בימיו אין שטן ואין פגע־רע בעדת סיגעט, אין פרץ ואין צוחה, כי הרב ברוח כביר אמרי פיו החזיק השלום על מכונו.

---

ויהי בבוא אאמ"ו ז"ל בפעם הראשונה לסיגעט, ראה עולם חדש לפניו. עד העת ההיא לא ראה “חסידים” וצדיקים ודרכי “החסידות” לא הסכין מעולם. אבל מיד היתה לו הזדמנות לְהֵרָאות את פני הרב אב"ד. זקני ז"ל, אשר היה מאמין ואינו מאמין להשדכנים, אשר ספרו לו גדולות על מר אבי, גמר בנפשו ללכת עם אבי אל הרב אב"ד, למען נסות כחו בתורה, כמנהג בימים ההם. בערב שבת הלכו שניהם יחדיו אל הרב ז"ל.

והרב ז"ל ראה לפניו בפעם הראשונה בחור פרעשבורגי, אשר היה בסיגעט חזון בלתי נפרץ בעת ההיא, והתחיל לנסות כחו בתורה. הרב השתומם על גדלתו בתורה, ומני אז אהבהו כבן־יקיר כל־ימי־חייו, וכמה פעמים מסר לו שאלות אשר באו אליו ממרחקים ואשר מאפס פנאי לא יכול להשיבם, ואאמ"ו השיב לשואליו.

גם על נפש א"א פעלו תהלוכות הרב הצדיק אב"ד פעולה עזה ונמרצה ובכל לבבו ונפשו דבק אחריו עד יום מותו. – משם הלכו אל בית הדַיין, הגאון ר' שלמה ליב טאבאק, וגם הוא פלפל עם אבי איזה שעות, וגם בו דבק בלב ונפש כל ימי חייו, והנאהבים והנעימים גם במותם לא נפרדו, כי אבי נקבר סמוך לקברו של הגאון הדיין מהרש"ל ז"ל.

ובכן הנסיון עלה יפה, ונתקשר א"א בשדוכין, ובשנת תרל"ב ה' אלול חגג את יום־חתונתו עם אמי ע"ה ברב שמחה וגיל. לאחר החתונה הֵחֵל ללמוד בשקידה נפלאה יומם ולילה, לחמו נתן ומימיו נאמנים. אבל לא לעולם חוסֶן חותן חסון זקני אבד כספו בענין רע, עשרו כלה כעשן, ואבי ראה ונתון אל לבו, כי מעתה נטל עליו לדאוג, מאין ימצא חַיַת־יד, והיות כי לא רצה להיות “רב”, פתח בית־מסחר־ספרים, וישב בחנותו וימכור ספרים ויהגה בספרים.

נ"ו שנה למד תורה בקדושה יומם ולילה, פרנסתו עשה טפל ותורה לעיקר. גודל אהבתו לתורה לא יאומן כי יסופר, ובכל פעם שבאו עליו יסורים, מצא נוחם בד' אמות של הלכה, חנותו היתה בית ועד לחכמים, כל לומדי תורה אשר בעיר ואף אלה שבאו ממרחקים לסיגעט בקרו אותו ובחנותו פלפלו בתורה שעות הרבה ויצאו משם מדֻשני־עונג. וכחמשים שנה למד תורה ברבים מדי לילה בלילה בבית־המדרש תלמוד־תורה, אף דרוש דרש בכל שבת־קודש לפני מאות אנשים, והכל בלי שום תשלום־גמול. – ובכל כחו התאמץ ועמל לחזק בית התלמוד־תורה בעיר, אשר ילמדו בו מלמדים הרבה את בני־העניים חנם אין־כסף והוא דאג בכל־עת לכל צרכיהם.

א"א היה איש אמת במלוא מובן המלה. מעודו התרחק מדברים בטלים, מעודו לא הוציא הגה מפיו בביהמ"ד או בביהכ"נ בשעת התפלה, מעודו לא סָח שיחת־חולין בשבת ויום־טוב, ובבהמ"ד אף בחול לא, מעולם לא שח שׂיחת חולין בתפילין, ומעודו לא עמד בחבורת־אנשים לדבר דברים של מה־בכך, רק גריס באורייתא תדירא. כל גאוני הדור אהבו וקרבו אותו והתהלכו עמו כרע כאח, וכולם השתוממו על טוהר מדותיו ועל מסירת־נפשו בעד התורה ובעד ישראל עמו.

כארבעים ספרים נשארו אחריו לברכה בכתב־יד, חבורים נחמדים עה"ת, על אגדות חז"ל, על סוגי' הש"ס, על פרקי־אבות, ביאורים על מדרשים ועל ש"ע או"ח וקצת מפלפוליו נדפסו בעתון “וילקט יוסף”.

במסירת נפשו גידל בניו לתלמוד־תורה ושלחם לישיבות שונות ותמכם הרבה־יותר מכחו, ומדי חדש בחדשו שלח להם חֻקם יותר מכפי ערך פרנסתו. והכל עשה בשמחה וטוב־לבב.

בימי המצרים ובימי הסליחות היה מתענה הרבה והלך שחוח בלי־כח ופניו קבצו פארור, וכֻלנו הרגשנו את ימי־החרבן ויום־הדין הבא, ועל כל הבית תשכון עננה, ובאלה הימים כמעט לא דבר דבר. מה־נורא היה בימים ההם, בעת קם בבקר השכם, ובלב נשבר ובקול מר צורח עשה תקון־חצות, פלגי מים ירדו עיניו, הלוך ובכה כמעט עד כלות הנפש!

אמונתו היתה טהורה וזכה, ובטחונו בה' חזק מאד. וזאת ראיתי בעיני כמה פעמים, כי הרבה סבל מצער גדול־בנים והרבה בנים מתו עליו בחייו, וביותר עגמה נפשנו בעת מת עליו בנו, הוא אחי, הגדול בתורה ובקי בש"ס ופוסקים, איש אשר לגדולות נוצר, מו"ה משה ז"ל, בשנת כ"ג לימי־חייו, גם אז לא התרעם ולא התאונן, והצדיק עליו הדין בלב נשבר. ולא עברו עליו ימים רבים ויד ה' הויה בו עוד הפעם במות בנו היקר מו"ה אברהם שמואל בנימין ז"ל, אשר השאיר אחריו ארבעה יתומים קטנים, ואבינו הצדיק, הגם כי גדול היה הכאב עד־מאד, בכל זאת לא הרהר אחר משפט ה' – וידום…

וביותר סבל בשנת תרע"ה, בעת אשר פרצה המלחמה הנוראה וכל בניו הנותרים נלקחו לצבא, ובעונותינו בנו, בן־זקונים, הבחור הנחמד החו"ב בתורה מו"ה צבי ע"ה, נעלם אז ברעש המלחמה על שדי־קרב ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה! אמי ע"ה כרעה נפלה תחת נטל הכאב ותמת לדאבון־נפשנו בשנת תרע"ה ח"י שבט, אחרי אשר ראתה עם אבי חיים מ"ג שנה, ואנכי לא הייתי אז בבית הורי, כי ברחתי לנפשי מעיר־מולדתי מחמת המציק (צבא הרוסים, אשר גזלו ושדדו ורצחו) לעיר־הבירה בודאפעשט, ואאמ"ו כתב לי אז המכתב הזה ולמען עשות פה זכרון גם לאמי מ' אסתר ע"ה, אתן פה למזכרת־עולם מכתבו, אשר כתב לי אז לעיר־הבירה, לאמר:

ב"ה. א' תרומה, ר"ח אדר תרע"ה, סיגעט יע"א.

לבני היקר וכלתי החשובה שלום וברכה מעתה ועד עולם.

הגיעני אגרת מחלת־לב, שאלתני, בני, על־דבר פטירת אמך ע"ה. מה אומר ומה אדבר, אלקים מצא את עווני ובע"ה גבה חובו. הן אמך זה כמה התאוננה, כי חולשתה גברה, והרופאים באו ואמרו, כי אין כאן מיחוש כלל. בערב־שבת עוד היתה בשוק ובש"ק אמרנו לה, לבל תלך לביהמ"ד, באם מרגשת כאב, אכן התחזקה ואמרה, שתלך אל הרינה והתפלה ובאמצע התפלה שבה לביתה והרגישה חום גדול, אבל התחזקה. ובמוצאי־שבת היתה אוחזת נר־ההבדלה, ומאז גדלה וחזקה מחלתה. ביום א' קראתי לרופאים, וגם אז לא ידענו, כי היא מסוכנת. ביום ב' הי' קאָנזיליאום מרופאים ואמרו נואש, ובלילה עלתה נשמתה הטהורה ושבה אל בית אביה שבשמים. במשך היום האחרון היתה מצערת על בניה שאינם בבית, ובקשתה היתה, שבניה ילמדו תורה. כל הגה מפיה הי' רק יר"ש, וכן כל מצעדי רגליה. האמונה הטהורה שלה היא לאות ומופת בישראל. נדבת־לבבה וכשרון מעשיה הי' לנס. כל בני עירנו באו לחלוק לה כבוד ולא היתה שנים רבות הלויה כזו לאשה. ובעניי נשאתי עליה קינים ונהי באנחה שוברת כל גופו של אדם ונמס כל לב והי' זעקה גדולה ובכיה מרה ותהי לחרדת כל העם. עד אשר היה בי כח, צעקתי מנהמת־לב בפלגי מים מאין הפוגות. ובאמת אני כגבר אין־איל כי אין אישה מתה אלא לבעלה. בכל השנים שהיינו יחד, לא נשמע בינינו ריב וקטטה אף כל־דהו. אכן לא זה העיקר, רק מה שזרזה אותי לתורה והרחיקה ממני לפי האפשרי כל דבר אשר יפריד אותי מתורה, ושתתה בצמא כל דבר ודבר שאמרתי. ואמרתי עליה: “איזה אשה כשרה שעושית רצון בעלה”, הכוונה שתזרז אותו לתורה, והיינו שעושה לבעלה “רצון” וחשק לתורה. אין אסתר מגדת, מעולם לא דברה כדרך נשים לשה"ר וכדומה, מה ששמעה מאחרים. והנה מחמת קדושת החודש לא אוכל להעתיק ולדבר יותר.

ועתה, בני יקירי, הנה אמרו חז"ל בקידושין: “מכבדו בחייו, ומכבדו במותו”. זה כבוד אמך, שתקבע עתים לתורה ולומר קדיש במתינות ובכוונת הלב, ותראה קודם, שיהי' מנין עשרה עונים, כי בל"ז מבואר ברא"ש וטו"ז, כי קרוב לברכה לבטלה. ונא, נא, שלא תדבר שיחות־חולין בתפילין, מלבד גודל העונש של שיחות־חולין בתפלין, עוד יותר גדול העונש של שיחה בביהכ"נ ובבהמ"ד, ולא מבעי' בשעת התפלה, אלא אפילו לפני התפלה וגם לאחר התפלה, כמבואר בזהר וברוקח ורבנו יונה, ומה־גם בשעת חזרת הש"ץ, הלא מובא בשו"ע סי' קכ"ד בלשון “וגדול עוונו מנשוא”, ובטו"ז ובשאר פוסקים, כי אסור לצרפם. ותלמוד בכל יום דף גמרא ומשניות עם היה"ר לשמה דוקא. וחלילה לחשוב, שדי לך דף גמרא ליום, הדף הזה כתבתי שתלמוד לשם אמך דוקא וכן משניות. והעיקר ביראת ה' כל הימים, ובזה תעשה לה טובה. ואנן מה נענה, אוי לי, שעלתה לי בימי כך! והרופא לשבורי־לב הוא יחבש לעצבותינו ויתקיים בלע המות לנצח ומחה ה"א דמעה מעכ"פ וכו' וכו'.

נאום אביך הנאנח ודואג מפגעי הזמן והמצפה לישועה במהרה

יעקב גרינוואלד.

אחרי מות אמי ע"ה ואחרי הֵעָלֵם אחי נתרופפו עמודי גויתו ולאט לאט אפסו כחתיו, בכל זאת מצא נוחם לנפשו בד' אמות של הלכה. שקד ללמוד יומם ולילה ויחדש חדושים נפלאים. ואז גמר בנפשו, לדפוס קצת מחדושיו, ועפ"י בקשת ידידיו הדפיס בראשונה ספרו “חלק יעקב” על פרקי אבות, אשר אנכי הצעיר הייתי המסדר והמעתיק מתוך כתביו הרבים ובררתי כפי רוח־בינתי. ואחרי כן התחיל לסדר ספרו הגדול “חלק יעקב” על שו"ע או"ה, אבל לדאבוננו לא זכה לראותו יוצא נגמר מבית הדפוס בחיים חיתו…

בשנת תרפ"ד, בעת אשר עזבתי את ארץ מולדתי ובאתי לאמעריקא, נצטער מאד ולא יכול להרגיע נפשו. ויהי כאשר בשרתיו את הבשורה, כי נתקבלתי לרב בעיר קאָלומבוס, כתב אלי מכתב זה:

ב"ה. א' נשא התרפ"ה פה סיגעט יע"א.

לבני היקר מחמל־נפשי וחמדת־לבבי, ה"ה הרב וכו' שו"ב מעו"ע וכל אשר לך שלום!

אחדשה"ט, הן הגיענו ב' מכתבים ממך, ונתמלא הבית אורה ושמחה, כי תל"י מצאת מנוחה, ואברכך בברכת מזלא־טבא. ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שירום קרנך בכבוד לעטרת תפארת, כגפן אדרת, להפיץ תורה ויראת־שמים, ויתברכו בגינך קהל־עדתך בכל טוב, ואני ממרחק אקרא להם לשלום, שלום לרחוק ולקרוב, לקרב רחוקים לעבודתו ית"ש, להפיח רוח חיים בקהל עדתך בכל מה דאפשר, והבא לטהר מסייעים אותו לזכות לעצמו ולזכות אחיו עמו. קהל־עדתך עליך יסמוכו, ועליך מוטל להיות איש גבר בגוברין, להורם וליסרם כמ"ש הב"ה וטב"א, ורק האמת תהי נר לרגליך ולא תחנוף לאיש. ומה טוב שתעשה איזה שיעור יום יום, לעוררם לחשקת התורה, וזהו תכלית ותקוה טובה מרבנות. לך בכחך זה ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

וכפי ששמעתי, רובם נכשלים שם בחלול־שבת. נא לעוררם ע"ז בכל כחך, כמו שפירשו חז"ל: ויבא יעקב שלם, שלם בתורתו (שבת לג), ממילא היה בכחו, לתקן תקנות כמו שדרשי חז"ל שם בשבת, רב אמר: ויחן את פני העיר, מטבע תיקן להם: שיתנו צדקה, ובמדרש ילקוט: שקבע תחומין לשבת, ר"י אמר בשבת: מרחצאות תיקן להם, שעוררם על טהרת המשפחה, מקוה כשרה. ואלה הדברים יהי' לפני עיניך כל־הימים, מבלי לשקוט לעורר את העם על חלול שבת, טהרת המשפחה ות"ת. והעיקר שתהי' ער בכל־פעם, לראות מה שצריכים לעורר, לחזק תורתנו, כפי שראית בבית רבותיך נ"ע ובבית־אביך ואז תלך מעלה מעלה, כא"נ ונפש אביך הזקן ולא קנה חכמה, המברכך מרחוק בלב ונפש חפצה והמצפה לישועה במהרה

יעקב גרינוואלד.

בראשית שנת תרפ"ז נפל למשכב. השמועה עשתה לה כנפים בכל העיר והמדינה, ונהרו העם אל בתי־מדרש להתפלל בעדו וכל צדיקי הדור בקשו עליו רחמים, אבל הקב"ה סגר דלתי שמים מֵעבור תפלה, ואחרי סבלו יסורים נוראים יותר משנה תמימה, נפטר אבינו בדביקות ובטהרה. אור ליום ט"ו שבט תרפ"ח. ביום המר ההוא נקבצי המונים ללותו לבית מועד לכל־חי בבכי־תמרורים. והרבה גאונים ספדו אותו ואנשים לאלפים נהרו אחרי מטתו ובכו מאין הפוגות. “נפלה עטרת ראשנו!” צעקו כולם. בראשם הספידו אחי הרב הגדול מו"ה אביגדור נ"י. וי על האי שופרא, הורמה עטרת גאות קהל סיגעט, מי יביא להם תמורתו!

ת. נ. צ. ב. ה., אמן.

מכתבי־תנחומים.⁸⁰

ב"ה כ"ג שבט תרפ"ח, פה נויאָרק יע"א.

כבוד ידיד נפשי האהוב הרב הגאון החו"ב החכם השלם וכו' כקש"ת מו"ה

יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א, אבד"ק קאלומבוס יע"א.

הן לשמע אוזן דאבה נפשי מהשמועה לא־טובה, שהורמה העטרה, וניטל כבוד בית משפחתו בהסתלקותו של מר אביו הגאון הצדיק מו"ה יעקב זצ"ל, צדיק אבד לדורו אבד, כל יודעיו ומכיריו יבכו על האבדה. הוא היה אהוב לשמים ואהוב לבריות, ודורש טוב לכל־עמו, הן בהלכה ופלפול, והן בדברי אגדה. היה פה מפיק מרגליות בדברים משמחי־לב, מלאים דעת ויראת־ה'.

משתתף אנכי בצערו של כת"ר, ותהי זאת נחמתנו, כי דבריו, שהיו מלאים להבות אש־דת, הכו שורש בלב כל מכיריו לעבודת ה', ושפתותיו דובבות ע"י חידושי־תורה שהניח אחריו ברכה, הן אותן שכבר ראו אור בס' “חלק יעקב”, והן אותן שישנם עוד בכתי"ק. – יהי זכרו ברוך!

הכותב ברפיון ידים, ידידו הדוש"ת בלונ"ח

אלטר שאול פפעפפער,

החופ"ק הנ"ל

(מחבר ס' “שו”ת אבני זכרון").

ב"ה. ב' אדר תרפ"ח פה ברוקלין יצ"ו.

למע"ב ידידי וחביבי ה"ה הרב הגאון הנודע לתהלה, מהולל לתורה ולתעודה

חכם לב ונפש יקרה וחסודה וכו' כקש"ת מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד

שליט"א, הנאבד"ק קאלומבוס יצ"ו.

הנני לנחמו על האבדה הגדולה, אשר אבד יחד עם כל ישראל בפטירת אביו הצדיק זצ"ל. בזה, כי זכרון אביו האדם הגדול קדוש הוא לרבים וכי ספריו היקרים מאירים כספירים, בזה ימצא נחומים לנפשו, והמקום ינחמהו בתוך שאר אצו"י.

ידידו ואוהבו הדוש"ה מעומק הלב

חיים פישל עפשטיין, החופ"ק.

(מלפנים רב בליבאווי, מח"ס “שו”ת תשובה שלמה", וס' “מדרש החיים.”)

ב"ה ג' אדר קליוולאנד יצ"ו.

רב גדול וידידי יקר!

צר לי מאד על האבדה שאבדה לו במות עליו אביו הצדיק ז"ל. אני כבר שמעתי את שמע אביו הגדול בענקים בתורה ובמעשים טובים. אך מה נועיל כי נתאונן, אחרי ידענו, כי זה כל האדם. את אשר אוכל לאמר לו ברגע המעציב הזה הוא, ה' יחונן עפרו של מר אביו וישלח נחומים, לב"ת ולכל משפחתו, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

ידידו המנחמו באמת ובלב תמים

יהושע ראקער.

(עורך “אידישע וועלט.”)

ב"ה. ה' אדר תרפ"ח קענטאן, אהאיא:

כבוד ידיד נפשי ואהובי הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה וכו' כקש"ת

מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א, הנאבד"ק קאלומבוס.

בלב מלא יגון וצער קבלתי את השמועה הרעה, כי נלקח מאתו עטרת ראשו. ה"ה א"א הרב הצדיק ז"ל. שמעתי מכמה ת"ח ילדי אונגאריא, כי היה צדיק וחסיד ואבדתו היא אבדת כל בית־ישראל, כי אבד חסיד מן הארץ. ובפרט בעוה"ר בעתים הללו אשר נוכל לאמר: וישר באדם אין, אין לנו אנשים ישרים, אשר יעבדו בתמימות ובאמת לחזק תורתנו ודתנו, כמו שהי' הגדולים וישרים מדור העבר מוסרים א"ע במס"נ ממש. ומשתתף אנכי בצערו העמוק של כת"ה, ובעבודתו המסורה לטובת חזוק התורה והדת ימצא תנחומים והמקום ינחם אותו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

ידידו דו"ש והצלחתו כל הימים, מוקירו ומכבדו כערכו הרם

אפרים פעלקאָוויטש, רב ואב"ד דק"ק הנ"ל.

ב"ה. ז' אדר תרפ"ח לפ"ק, פה הערמאננשטאדט (טרנסלווניה) יצ"ו.

אהובי חתני, מחמל נפשי, הרב הגאון המפורסם, איש־אשכולות וכו' מו"ה

יקותיאל יהודה שליט"א!

בנפש עגומה הנני לברך עליך ברכת־אבלים, המקום ינחם אותך אל־הלקח עטרת ראשך, ה"ה מחו' הרב הגאון הצדיק זצ"ל. באמת ראוי לאמר על המנוה זצ"ל: הצדיק אבד ואין איש, כי במותו לקח כל הוד הגלילות, אשר מלפנים אונטעראונגארן יקראו להם. רק עתה אחר העדרו נודע בקהל, מה גדול היה כבודו בכל מקום אשר שמעו מגיע. חבל על דאבדין!

והנני חותנך הדו"ש באהבה והמצפה לישועת ה' במהרה

צבי הלוי איש הורוויטץ בהנה"ק מהר"ם זצ"ל,

רב ואב"ד דק"ק הנ"ל והגליל.

ב"ה. ז' אדר תרפ"ח, ניויאָרק.

כבוד ידיד נפשי, הרב המאוה"ג המפורסם, החכם הכולל מו"ה יקותיאל יהודה

גרינוואלד שליט"א, רב בקאלומבוס.

המקום ינחם אותו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים! צר לי מאד בצערו על נר ישראל כי כבה, הרבה דורות עברו וחלפו והרבה יעברו, עד שימצא חכם וגדול בישראל, שיקבע עת בכל יום ויום ללמוד תוה"ק ברבים חנם אין כסף ובמסירת־נפש, כאביו הגאון הקדוש זצ"ל, חבל על דאבדין! הוא במרומים ישכון, ואנחנו בעוה"ר מה נאמר, מי מקים תמורתו. ובכ"ז יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים שני בניו תלמידי־חכמים גדולי ישראל שיחי', אף הוא בחיים זי"ע ועל כל ישראל, אמן!

ידידו הנאמן בלב ונפש

משה קלאפטער

ב"ה. ה' תצוה תרפ"ח פה קליוולנד.

המנחם ציון וירושלים הוא ינחם את כבוד ידידי ויד"ע הרב הגאון המפורסם

איש האשכלות וכו' כקש"ת מו"ה ייגר"וו שליט"א, הנאבד"ק קאלומבוס.

בצער קראתי הבשורה לא־טובה, כי מר אביו הגאון החסיד ז"ל נתבקש לישיבה של מעלה, ואנכי מביע בזה רגשי השתתפותי וברכות הנחומין להדר"נ. ינחמהו הבוחר בתורה ובירושלים ינחם.

מוקירו ומכבדו

ישראל פורת

החופ"ק הנ"ל.

ב"ה. א' ויק"פ תרפ"ח לפ"ק שאמלויא (טרנסלווניה).

שלמא רבא ונפישא לכבוד אהובי ידיד נפשי. הרב הגאון החכם השלם כש"ת

מוה' יקותיאל יהודא נ"וו שליט"א אב"ד דביהכ"נ ב"י בקאלומבוס, אהייא.

אחדש"ה הגיעה לאזני השמועה לא־טובה, כי אביו או"נ הגה"צ זללה"ה של"ח ולכ"י. חבל על האי שופרא דכ"ב, ומחמת צערי וכאבי הנחתי הדבר מלכתוב לו, ועתה נזכרתי ואמרתי לכתוב לו ברכת־נחמה. ינחמהו העליון בתוך שאר אצו"י, ויח"ר שזכותו של מר אביו הצדיק זצ"ל יגן על י"ח ועל כל ישראל. היינו אוהבים וידידים זה ימים כבירים, חבל על דאבדן ודלא משתכחין.

שלום למר ולתורתו, ידידי ואו"נ

ה"ק שלמה זלמן עהרענרייך,

אבד"ק הנ"ל.

(מחבר “שו”ת לחם שלמה", ומו"ל הס' הגדול “ראב”ן" עם חידושיו, ועוד.)

ב"ה. ג' ויקרא תרפ"ח לפ"ק ניוארק.

המנחם ציון ינחם אותך ידיד נפשי ואהובי, הרב הגאון המפורסם כליל השלמות

מו"ה ייגר"וו שליט"א.

לבי רגז בקרבי בערב־שבת העבר, כששמעתי מן ידידנו מר שמואל שטריקבערנער⁸¹ את השמועה לא־טובה, כי נאבדה ממך אבדה שאינה חוזרת, ברוך דיין האמת! את שמע אביך הגה"צ זצ"ל שמעתי, בעת למדתי בישיבת חוסט, את גודל מס"נ לתורה ולתעודה, את צדקתו וחסידותו, אשר רבים השיב מעוון בדרשותיו מדי שבוע בשבוע. עליהם אמרו חז"ל: חבל על דאבדין! האבדה גדולה מאד, ובפרט דלא משתכחין, כי לא נמצא בדורנו תמורתם…

הרופא לשבורי לב ירפא את כאבך הנורא וינחם אותך, שתזכה לגדל את בניך כאשר צוך אביך. שהם יזכו להשיג את רוחב־הנפש וצדקת אביך שהלך לעולמו, וימחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן!

ידידך בלונ"ה

צבי יוסף מאנועל,

החופק"ק.

ב"ה. ה' ויקרא תרפ"ח לפ"ק, אונגוואר (צעכא־סלאווקיאה).

שוכ"ט אהובי ידי"נ מנוער, הרב הגאון איש חמודות, לו עשר ידות במעלות

ובמדות, החכם השלם המפורסם וכו' כקש"ת מוה' ייגר"וו שליט"א, רב בקאלומבוס.

אחדש"ה, בטרם כל שיח אבוא בזה להשקהו כוס של תנחומין על פטירת ואבדת רבו ואביו הגאון הצדיק זצלה"ה. לא אותו לבדו קרה האסון הזה, רק כל מדינתנו מרגישים את האבדה הגדולה, אשר נלקח מאתם עטרת תפארת הבעה"ב, אשר הי' לאות ולדוגמא בעולם.

המנחם ציון ובונה ירושלים ינחם אותו בכפל כפלים ולא ישמע עוד קול שבר נהי בכי ותמרורים, כי אם ששון ושמחה ישיגוהו, אמן!

והנני בזה ידידו ואוהבו הדוש"ט באהבה

יקותיאל יהודה גרינוואלד.

(בהגאון מאור הגולה אדמו"ר אבד"ק חוסט, מח"ס “שו”ת ערוגת הבשם.")

ב"ה, ג' ת"מ פה פיטסבורג.

כבודי ידי"נ עוז הרה"ג שליט"א.

צי לי מאד, כי שמעתי שכבוד אביו הצדיק ז"ל נפטר באלה הימים. מרגיש אני אתו כמה קשה הוא הפרוד, להיות רחוק מעל שלחן אביו כאשר התרחקנו אנחנו. ינחם ה' אותו ואת כל בית־אביו ויתעלה מעלה ברוב עושר ואושר.

ידידו דוש"ת באהבה והוקרה מרובה, החפץ טובתו כל הימים

זאב וואלף לייטער,

רב ואב"ד בפיטסבורג. (מח"ס “שו”ת בית דוד.")

“כוס של תנחומין לידידי ורב חביבי הרב הגאון החו”ב, הכם הכולל המו"ה

יקותיאל יודא גרינוואלד נר"י, אב"ד בקאלומבוס.

שמעתי, כי נפלה עטרת ראשו מר אביו הרב הגאון המפואר צדיק ונשגב שמו, אשר זִכָה את הרבים בדרשותיו הנעימות, כש"ת מו"ה יעקב גרינוואלד זצ"ל, כבודה והדרה דעיר סיגעט. ואיננו כי לקח אותו אלקים. ינחמהו ה' מיגונו ונוחם לא יסתר מעיניו, וימצא מרגוע בדעתו, כי אביו הגאון פאר ישראל והדרו בין צדיקי עליון מושבו, שם יאכל פרי כושר מפעליו, אשר רכש בחייו וישם בטנא צדה לדרך עץ החיים, ואכל וחי לעולם באוצר החיים."

(הרב הגאון מוה' יצחק קליין, עורך “אוהל יצחק” “ומגד ירחים” ועוד, בעתון “המגיד” דף פ' היו"ל על־ידו בסאטמאר, טראנסילווניאה.)

---