נעסוק תחילה בשלושת הפריטים הראשונים של כתב יד מעורב, המתואר ב"כתבי יד בקבלה" הנמצאים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בירושלם מאת שלום, מס' 116. טיבם הינו הילכתי.

על פי התיאור הכללי שניתן שם, נכתב כתב היד בידי מספר סופרים, בקורסיב האיטלקי, במשך המחצית הראשונה של המאה ה־18. לנייר יש גדלים שונים.

וזהו התיאור המפורט של שלושת הפריטים:

1. דף 1–2ב…. טופס כתבי הראשון [תשובה בהלכה), מתחילה: עיר קטנה שביהודה ואנשים בה מעט (רמז לקהלת ט' יד] וקצתם מסתחרים במכירת מנעלים וזה דרכם… [כך בקטלוג] ושאלו את פי אם הנני מסכים בהוראה זו. שם המשיב לא נזכר.

2. דף 3א–4ב…. [מכתב] על עניני שכירת חנויות בכפר סקנדיאנו (Scandiano) הממוצע בין מודינה וריגיו, על יסוד מעשה שהיה שנים אחדות אחר פטירת ר' בנימין כהן [Vitale – מ"ו]. הכותב מספר באריכות כל המאורע כדי להצטדק בפני רבני איטליא על פסק דינו. מזכיר שטר מכירה לנכרי מרגיו שנת 1736.

3. דף 5א–8א…. [תשובה אחרת, כנראה באותו הענין]. לימים חלפו עברו למו הוצע לפני שאלה על ראובן המוכר בשבת בפרהסיא עורות ומנעלים…

תחלה נזהה פריט 1. הרישא שלו, כלומר השאלה, נמצאת מילה במילה בפחד יצחק של למפרונטי (מהדורת מקיצי נרדמים, אות שי"ן, דף עו א). המילים “עיר קטנה… וזה דרכם” הן תחילת שאלה בהלכה ואילו “ושאלו את פי… בהוראה זו”… הן סופה, בהבדל היחיד ששם הוספו, בסוף ממש, שתי מילים שאין בהן כדי לשנות: לענין מעשה". ביכולתנו גם לקבוע מחבר הפריט. הוא אברהם ידידיה באזילה, מחבר התשובה לשאלה זו, שפורסמה בחיבור הנ"ל במקום המצוטט. שמחבר התשובה היה גם עורך השאלה מתברר לנו מן הביטוי: ושאלו את פי. אפשר להניח בביטחון שכתב היד כולל גם את התשובה, לפחות בחלקה. הנחה זו נתמכת על ידי כמה עובדות:

הפריט משתרע על שני דפים בערך (ראה תיאור), בעוד שהשאלה תופסת בפחד יצחק רק כ־20 שורות. ציונו של שלום, כי שם המשיב לא נזכר, משמע שתשובה אמנם קיימת. מכל מקום, זוהי השערה ולא ודאות. כפי שראינו, גודל הפריט אינו נתון והוא אולי קצר מאוד. בציון “משיב” יכול שלום להתכוון ל"מחבר".

קיימת אמנם תשובה באותו ענין מאת ישעיהו בסאני, מורו של משה חיים לוצאטו, שפורסמה ב־"תודת שלמים" (II דף 56 א), אבל שם אפילו השאלה שונה מאוד מזו שבפחד יצחק, ולכן שונה מפריט 1, לא רק בניסוח אלא אף בתוכנה במידת מה.

ביכולתנו עתה להסיק מסקנה נוספת מפחד יצחק באשר לכתב היד שלנו, היינו להוכיח שפריט 2 בכתב היד, שאודותיו סתומים דברי שלום, דן באותו ענין כמו פריט 1. למטרה זאת נמסור כאן יתרת השאלה מפחד יצחק. נתחיל במקום בו הפסקנו לעיל “וזה דרכם” וכך גרסינן:

“ישראל בעל החנות קונה העורות ושוכר אומן אחד לראש על שאר האומנים בשכירות חדש או שנה ואח”כ יש אומנים אחרים תחת השוכר הזה והם עושים מלאכתם בקבולת בחנות ישראל ובכלים של ישראל ועד היום הזה כל האומנים עשו בשבת מלאכתם בחנות של ישראל גם כי פתוחה לרה"ר כשאר ימי השבוע. ועתה מחדש בא אחד ואסר להם הדבר וכולם שמעו לקולו וסגרו חנותם בשבת ואפילו ראובן שהיה לו ג"כ מלאכת עבוד העורות אשר דומה קצת למכס שיד השר שיי(ף) [ך] בו סגר חנותו מלבד שמעון שהלך אצל קצת המורים והת[י]רו לו כי בהיות שחנותו הם שני חדרים [כוונתו לחנות שהיא לשון זכר] זו לפנים מזו ובפנימית יושב בה הישראל למכור ולקנות ובחיצונה יושבין האומנין לעשות מלאכתם הגם כי ישראל בעל החנות הולך ובא תדיר כל ימי השבוע בחיצונה לעמוד על מלאכת האומנים, דנו החיצונה כמופלגת מן הפנימית והורו לו שישכיר חנות החיצונה לראש האומנים בעד דבר מועט דרך הערמה כי מה שפורע הגוי בשכירות זה הישראל מוסיף לו בשכירותו מדי חדש בחדש ויכתוב כך בערכאותיהם ועם זה נקרא הגוי עושה מלאכה בקבולת¹ בביתו של גוי ואין פקפוק בדבר וגם כי החנות פתוח[ה] לרה"ר דהוי פרהסיא התירו וטעמם הואיל וכל היהודים הדרים שם יודעים שכל מלאכת הרצענים היא בקבולת אפילו יעשו מלאכתם בפרהסיא ליכא חשד והחנות קראו חנותו של גוי בשכירות הלז."

אף על פי שבפחד יצחק העצה היא שטר שכירות, הרי זהה הלז בלי ספק עם שטר המכירה שבפריט 2 (שטר מכירה היה המונח המקובל בשביל מסמכים לפעולות למראית העיין מסוג זה). תאריכי שני המסמכים מתאימים. בפריט 2 תאריך השטר הוא 1736. המאורע שבפחד יצחק אף הוא אירע באותו זמן לערך. אברהם באזילה שלח את פסקו לאחיו אביעד שר שלום², המחבר הנודע של “אמונת חכמים”, לחוות דעתו. זה האחרון, וויתר על הכרעתו שלו, ושלח את פסק אחיו אל למפרונטי. תשובת אברהם באזילה לפסקו הארוך³ של האחרון, נושא תאריך 7 במארס 5496⁴ (דף 79א). הרי זה מתאים לאמור בפריט 2 שהמאורע הנידון אירע כמה שנים אחרי הסתלקותו של בנימין כהן אשר מת בשנת 1730.

לפי הכלל “”do ut des (אתן למען תתן) נוכל לצפות גם לתועלת מה מכתב היד לטובת המודפס. ואמנם יש לנו כזאת. בודאי אף אחד לא יחשוב כי המקרה הנדון אירע ביהודה (בארץ ישראל). מנהג רבני איטליה היה להסתיר בתשובותיהם לא רק שמות האנשים המעורבים, מסיבות מובנות, אלא לעתים גם, מנימוק זה או זה, את שמות המקומות בהם קרו הדברים. במקרה זה כינו את המקומות בשמות ארצישראליים. הילכך מצינו, למשל, בתשובות “שמש צדקה” מאת ש' מורפורגו (חלק יורה דעה, מס' נא) את השמות של ירושלים וחברון (התשובה מתפרסמת גם בפחד יצחק, אות א' המהדורה הנזכרת, דף 255) ועוד שם (חושן משפט, סי' לח) השמות של ציפורי ושכם בשביל ערים איטלקיות. ידועה לכותב שורות אלו, דוגמה בה גילה אחד המשיבים עצמו את השמות האמיתיים של הכינויים המושאלים לערים. בשמש צדקה הנזכר (שם מס' לג, דף 27, טור ג) מוזכרות 5 ערים בכינויים טבריה, ציפורי, חברון, עזה וירושלים. רק המשיב ה־15, בריאלי (עמ' 36 טור ד) מוסר כי ציפורי = אנקונה, חברון = פזארו, וירושלים = מנטואה. ברור שהעיירה בפריט מס' 1⁵ הנה איטלקית. פריט 2 מזהה אותה כסקנדיאנו השוכנת, כפי שראינו בראש המאמר, בין מודינה וריגיו (13 ק"מ מן, ובתוך המחוז של ריגיו, לפי אנציקלופדיה איטליאנה, בערך סקנדיאנו). דבר זה הולם את העובדות הבאות: 1) שני החכמים אליהם הופנתה הבעיה היו רבני הקהילות השכנות לסקנדיאנו. האחד, בסאני, היה כיורש חותנו, בנימין כהן, לרב ראשי של ריגיו. האחר באזילה – רב ראשי של מודינה⁶. 2) שטר המכירה שבפריט 2 נכתב בריגיו, עיר המחוז של סקנדיאנו.

קל לברר את השם של זה “מחדש בא”, שבודאי היה רב, אשר הכניס שינוי כה גדול במנהגי הדת של העיירה. אין זה אלא יהושוע בן־ציון בן אלישע סגרי (Segre) הידוע ביותר כמחברו של ספר אנטי־נוצרי “אשם תלוי”. (בכתב יד). ואמנם למדים אנחנו מן די רוסי (דיציונאריו, II עמ' 125, בתרגום גרמני של המברגר, עמ' 292), שהכיר אישית את סגרי, כי האחרון נפטר כשהיה רב בסקנדיאנו. במבואו לחוברתו “ושמתיך בנקרת איסור” (על פי שמות לג, כב), שנדפסה 5548 והעוסקת בהלכות ניקור הגידים מהרגל האחורי של הבהמה, שהינו משימה מסובכת, הוא אומר: “כאשר למדתי ועשיתי אני ששים ושש שנה, כי עתה בן שמונים אנכי”⁷ (מסתבר שבגיל 14 נהיה שוחט והמשיך בזה גם אחרי כן בכהנו כרב). בחיבור אחר, שבכתב יד (קטלוג מרגליות, מס' 561), בשם “צורר ומורה” שהינו “קובץ של הלכות טרפות” הוא מציין שני דברים. באחד הוא אומר: – ואנכי(!) איש צעיר יהושע סגרי איש קזאלי הדר בסקשדיאנו זה שישים שנה. במקור אחר הוא מספר: – וידבר יהושע, יותר משבעים שנה הייתי מורה הוראות לרבים. בשנת 1792 או 1793 כיהן ברבנות בסקנדיאנו כבר 60 שנה, כלומר, הגיע לשם 1732 או 1733. לכן אפשר לראותו ב־1735 או 1736 כפנים חדשות (“מחדש בא”). העובדה כי שמו של סגרי לא נזכר, אף בידי באזילה שהסכים דווקא עמו, נובעת אולי מכך שהראשון לא היה כל כך אהוד אצל תלמידי החכמים החריפים בני זמנו. מוצא אני למתאים למסור כאן כמה נתונים, המעניינים לכשעצמם ויותר מזה מפני שעשויים לזהות אדם נוסף.

נודע לנו מש"ד לוצאטו, ידיד קרוב ובמשך זמן רב בן ארצו של יוסף אלמאנצי המפורסם, כי אביו של יוסף, ברוך חיים, נולד בסקנדיאנו וכי עזב את עיר מולדתו והלך לפדואה כצעיר (בהקדמתו ליד יוסף, עמ' 4). ממקור מוסמך אחר, היינו הערות שרשם י' אלמאנצי בתוך מחזור, שהיה פעם רכוש משפחתו, אנו לומדים ששם אביו של ברוך חיים היה אברהם יוסף ושב"ח נפטר ב־12.5.1837 בגיל 78 (J.Q.R סדרה ישנה, כרך 5, עמ' 502, מס' VIII ו־IX, כפי שפורסם ע"י י' גוטהייל). ב"ח נולד, איפוא, בסקנדיאנו ב־1759 או ב־1758 ועזב עיר זו לכל המאוחר בשנת 1779. מקורות אלה נוצלו בחלקם ע"י גוטהייל (ב־.J.E) ובחלקם ע"י קאסוטו (ב־.E.J), שניהם בערך “אלמאנצי”. מלבד זה, קובע שם קאסוטו שני דברים נוספים, שמשפחת אלמאנצי אין מקורה בסקנדיאנו אלא התישבה בה בסוף המאה ה־18, מועד בו גם יצא ב"ח משם. רק קביעתו הראשונה יכולה להיות נכונה, ומסתמא כן הדבר (ראה להלן), בעוד ששתי האחרות מוכחשות ע"פ המקורות שנזכרו לעיל.

עמוד שער של שיר הקדשה, שהודפס בחוברת, מספק לנו נתונים חדשים הקשורים לענין, מקור אשר, לפי ידיעתי, לא נוצל עד כה. ואלה דברי עמוד השער:

,רנה ותפלה לחינוך בית כנסת חדש גדול ומפואר אשר בנו בתוך ביתם אנשי משפחת אלמאנסי מכספם וזהבם אשר בכפר סקאנדיאנו ארץ מולדתם ומושבותם. וזאת אשר שר להם כמהר"ר ישראל בנימין באסאן נר"ו ר"מ ור"מ דק"ק ריגיו בשנת אז ישיר ישראל למ"ק" (= למספר קטן, כלומר 5541). החרוז הפותח של השיר הינו: “נטעי אברהם זה מקצוי ארץ” (אינו באוצר השירה וכו' לדוידזון).

מקור זה מוסר לנו לא רק שמות ערטילאים אלא אף תכונות המשפחה. הוא מלמדנו שסביבת שנת 1780 היו בני אלמאנצי בסקנדיאנו משפחה עשירה, חרדית, ובלי ספק בעלת השפעה. היא יכלה להרשות לעצמה הקמת בנין מפואר ושאיפתה היתה להשתמש בו כבבית תפילה משפחתי, בנוסף לבתי כנסת קיימים אחרים. ועוד מראנו כי ראש המשפחה, שאולי אז לא היה עוד בין החיים, נקרא אברהם מאחר שהמשפחה מכונה “נטעי אברהם”. הביטוי “זה מקצוי ארץ” (אולי טעות דפוס תחת בא מקצוי ארץ) נראה להיות רמז שראש המשפחה, אברהם, לא היה יליד סקנדיאנו (ראה לעיל). ויש בפרט שהשיר חובר ע"י הרב הזקן של ריגיו – שהיה אז כבן שמונים – כדי לרמוז על יחסים אישיים ידידותיים בינו ובין משפחת אלמאנסי. מסקנה זו עומדת בתקפה אף אם נניח כי שיר זה לא היה היחיד שחובר לאירוע זה, וכי למשל הרב המקומי, היינו סיגרי אף הוא חיבר שיר שלא הגיע לידינו. וראיה שסיגרי היה עדיין מסוגל למשימה כזו אפשר להביא מן “קרובות לליל שמחת תורה בביהכ”נ אלמנצי בסקנדיאנו… מנטובה תקמ"ה" (אוצר הספרים, בן יעקב, מס' 519), שאותם חיבר 4 שנים לאחר מכן. ועוד רואים כאן שבשנת 1780 היו כמה בני המשפחה לא כל כך צעירים (כי השתתפו במימון בנין יקר זה) שנולדו אם כן בסקנדיאנו, לכל המאוחר ב־1760.

מסתבר מאוד שאברהם, המכונה בשיר ראש משפחת אלמאנצי, זהה עם סבו של י' אלמאנצי, מתעוררת השאלה אם לא זהה גם עם בעל החנות משנת 1735 או 1736, הנקרא בתשובה הנ"ל “שמעון”. אמת שהוקיעו אותו כיהודי היחיד שהמשיך לפתוח חנותו בשבת. אלא שכן היה רק בעיני באזילה. שונה הדבר אצל בסאני. הוא קראו ירא שמים ואף צורבא מרבנן, שאותו מנע אך כוח עליון מלהגשים את רצונו העז לשמור את חנותו סגורה. גם באזילה הודה, בעקיפין בחשיבות האיש. לנימוקו ההלכתי לסגירת החנות, הוסיף באזילה גם נימוק חברתי. יש לחשש, הוא אמר, שבני אדם ייחסו את ההיתר המיוחד שניתן לשמעון לעמדתו בקהל. באזילה התבטא במימרא דלקמן מן התלמוד: יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין⁸. חשיבות האיש מוכחת גם מזה שהעניין נעשה פולמוס פומבי.

האם אין לנו לשער כי מעלת המשפחה באה לה בירושה וכי אחרי פסקו הנוח של בסאני, או אף לפניו, נתכוננו יחסי ידידות בין שתי המשפחות, אשר נמשכו 45 שנה לפחות?

אפשר לומר גם משהו על הקשר שבין שתי התשובות: זו של באזילה וזו של בסאני, אך אמנע מכך לעת עתה, בתקוה שעובד מדעי בבית הספרים הלאומי יקבע את הקשר שבין פריט 1 בכתב יד מס' 116 והתשובה בפחד יצחק שצוטטה ופרסם את שני הפריטים הבאים אחריו; פעולות אלו בודאי יזרעו אור על כמה מן הבעיות המתעוררות. ייתכן שהמשיב שבפריט 2 או 3 היה באסני.

נ"ב – בהיות מאמר זה כבר בדפוס הגיעני מאמר של ב' טולדנו (תרביץ יז, עמ' 191). על סמך התשובות הנ"ל (שמש צדקה, חלק חושן משפט, סימנים 33 ו־38), הדנות במעשי יהודים שבציפורי, מסיק טולדנו שיישוב יהודי היה קיים באותה עיר בשעת כתיבת התשובות.

אין לדבר רגליים כלל, מאחר שכפי שראינו לעיל, ציפורי בתשובות היא כינוי לעיר שבאיטליה, בתשובה ראשונה = אנקונה.

בתשובה “זרע אמת” מאת ישמעאל כהן (II, עמ' 125 א') המובאת ע"י טולדנו (שם עמ' 192 סי' ז) כסיוע לקביעתו – אלא שבשביל תקופה מאוחרת יותר – הרי ציפורי גם שם היא כינוי לעיר איטלקית, כפי שמובן לכל קורא ערני.