עיירתנו הקטנה ר. נשרפה כולה. חיילות אוסטריה שישבוּ בתוכה שנת־כיבוש שלמה, העלו אותה באש בברחם מפני צבאות רוסיה שתקפוּם. שני ימים ושני לילות השתוללו לשונות אש והתאבכו עמוּדי עשן על פניה, וימחוּ אותה מעל פני האדמה. ומאות משפחות נשארו ללא קורת גג. ערוּמים ויחפים, עניים ודוויים…
ואחוּזי פחד היינו כולנו, תקוּפי אימת הקוזאקים הרוּסים, המתהוללים. שכורי נצחון פרצו לתוך העיירה אחר קרב־דמים ממושך מעברי הנהר הסמוּך, ורמחיהם הארוּכים הוּשלכו בערפי יהודים זקנים וחלשים, לקול צחוקם הפרוּע והגס…
– הכוּ ביהוּדים!
– הקיזוּ את דמם! – נשמעוּ קריאותיהם מלוות יריות רובים והצלפות מגלבים – והדם קפא בעורקים, והנשימה נעצרה. והיינו יושבים מכוּוצים ולחוּצים במרתפים הבודדים ששׂרדו בעיירה. רעבים וצמאים, ללא קרן אור וּללא אויר לנשימה.
– לחם… – התחננוּ ילדים רעבים בקולות חנוּקים.
– מים… בקשוּ זקנים מתעלפים בשפתים כחוּלות וצרוּבות.
– מעט אויר לנשימה, יהוּדים רחמנים!… וּכשכלתה הרעה ומיתת רעב ארבה לנכלאים – ונדבר בינינו, נערים אחדים מנערי הנשרפים לצאת את המרתף ולבקש מזון ויהי מה. גנות ירק גדולות השתרעוּ מסביב לעיירה, ושדות תפוחי אדמה נרחבים. ומחמת רעש המלחמה נמלטו בעליהם על נפשם ויחושוּ להם מפלט ויעזבוּם ויפקירוּם. ומבלי אומר ודברים הצטיידנו בשקים וסכינים, חמקנו מתוך המרתף בהחבא, ואיש איש מאתנו פנה לעבר אחר, לבל ירגישו בנו החיילים הרוסים הכובשים.
היתה שעת בין ערבים, ושמש הקיץ שנטתה מערבה האדימה כולה מחמת העשן, שתמר עוד ועלה מעל אוּדי הבתים הנשרפים. ריח נוצות חרוּכות ואריג שרוּף רחף בחלל, ועצב נורא נשב מעל כל ארובת עשן מיותמת וצבט את הלב. וככה נשתנו פני העיירה הידועה לי כל כך! נעלם השוק, טוּשטשו הרחובות, ורק גל מפולת גדול ועשן השתרע מסביב, שדממת מות רחפה על פניו המשחירים…
שחותי מכאב ואבל, התכווצתי מפחד ואימה ומהרתי לעבר גני הירק הגדולים, שנראו עתה ממרכז העיירה הפרוּצה והם קרובים קרובים, שלא כרגיל…
על פני הדרכים זרמו החיילות בשוּרות צפופות, ושירת מלחמה מלאה את חלל האויר. עגלות עמוּסות וכבדות התנהלו בחריקות ושריקות על פני השדות הרמוּסים שמסביב, וצהילת סוסים ושריקת שוטים התערבו ברעמי תותחים עמוּמים, שהגיעו מעבר שדה הקרב הסמוך.
ידי רעדו וברכי רטטוּ. יחידי הנני ברעש המלחמה שמסביבי, בודד וזר בתוך העיירה שבה נולדתי וגדלתי שתים־עשרה שנה! האמשיך את דרכי המסוּכנה? ושמא אחזור ואתכנס לתוך המרתף המגן? אך הרעב גבר על הפחד וההסוּסים, ומכווץ כפלים המשכתי ללכת בערוּצים ובסבכים עד שהגעתי לגני הירק הראשונים.
– ירק! ירק! דבר־מאכל! – פרצוּ קריאות שמחה והתרגשוּת מתוך פי בלי רצון וידיעה למראה ערוּגות הכּרוב, המלפפונים והסלק, שהשתרעוּ לפני ברעננוּתם המגרה – א־כ־ל!!…
וכאחוז בולמוס התנפלתי על השפע המוּפקר, חזמתי באצבעותי, כרסמתי בשני ואת קפלוּטי הכרוב הגדולים לפתי בברכי, ככלב רעב החובק עצם בכפות רגלים מרטטות.
גזר וצנון, בצל ולפת – בלי הבחנה והבדל תקעתים לתוך פי ולעסתים ברעבתנוּת, כשהנני מביט סביבי בפחד וחשד: שמא רק לצון חמד לו מי שהוא ושפע הירק שמסביבי, הירק העלוּל להציל את תושבי העיירה הרעבים ממות־רעב, אינו אלא חלום, אחיזת עינים ומעשה־כשפים…
– נער!
– נער!
– הלו, נער!… – קלטה אזני פתאום קול רפה ומרטט, הקורא לסירוגין מתוך הקלחים שבגן.
– גש נא אלי, נערי הטוב!..
רעד־בהלה עברני ושיני עמדו מלעוֹס. ידי תפסה בשקיק המונח אצלי והוא עודנו ריק כשהיה, ואמרתי לקום, לחמוק ולברוח ממקום הסכנה. אך הקול הנעלם קראני בלי הרף, והוא מתחנן ומבקש, רווי דמעות וכאב, כקול איש המבקש על נפשו.
– בוא נא, בוא, ילד!
– גש נא אלי, נערי הטוב!..
השמש שקעה ודמדומי ערב הלכו וירדו על הגנים שמסביב. רעש המלחמה נדם לרגע באופק ודממה הרת רעות השתלטה בשדה המלחמה. מעברים נראו להבות אש ותמרות עשן, ואהיה כיושב בבית קברות וקול מעולם אחר קורא אלי, קול מיותם ומושך, מפחיד ומרתק…
קמתי והשקפתי סביבי ומבטי תוהה ואובד. לא עלה על דעתי שבן אדם חי נמצא בתוך הגנה, בה ישבתי לבדי בין הירקות הדוממים.
תרתי סביבי וגל קור כאילו הקפיאני פתאום, – מתוך ערוץ צר שבין שתי ערוּגות פול עומד בפריחתו נגלה לי ראש בן אדם גדול וחבוּש כולו, וכתמי דם זרוּעים על פני התחבשות הלבנות. רק קצה אף בלט מתוך הגוש הלבן, ושתי עינים שחורות וקודחות, מביעות יאוּש ותחנונים…
נשימתי נעצרה ורגלי רוּתקו כאילו לקרקע. בכל לבי רציתי לעקור ולברוח מחזון בלהות זה ולהסב עיני ממנו, אך לא היתה לי שליטה באברי אני. ואהי כחולם חלום־סיוּט רע, המאמץ כל כוחותיו לברוח ממקום הסכנה שאוּנה לתוכו, אך רגליו כבדות־כבדות כשני גושי עופרת ואינן נשמעות לו…
– בוא הנה, ילד טוב, הפליט הראש שוב ונע בהתאמצות מעלה, מטה, גש אלי ואל תפחד…
עמדתי עוד רגע כמהסס, השלכתי מידי את השקיק והסכין, נשמתי עמוּקות והתקרבתי לאט־לאט, לראש הלבן, שבצבץ מבין גבעולי הפול המוריקים.
על פי בגדיו האפורים־התכלכלים הכרתי, שחייל אוסטרי לפני. והוא היה פצוּע, רסוק־אברים. שתי ידיו נתלו לצדדין כאברים מדולדלים והן חבוּשות קרעי בגד ישנים. ורגלו האחת היתה מוּשלכת כאילו לאחוריו והיא ערוּמה, מכחילה כוּלה ומרטטת כאחוּזת עוית…
– השקני נא מעט מים, נער טוב, – אמר אלי אחר שתיקה כבדה וממוּשכה – הנה מוּטל בקבוּקי סמוּך אלי; השקני נא, כי צמאתי מאוד וידי פצוּעות ואינן נשמעות לבעליהן…
קולו היה חלוש ונחר והמלים נאמרו בהתאמצות גדולה. לשונו הוצאה מדי פעם בפעם מפיו והרטיבה את שפתיו הצרובות, ונשימותיו היו קצרות ודחופות, כהולך להחנק מחמת חוסר אויר.
בדקתי סביבי – ולידו ממש, תקוע קימעא בעפר הערוגה, היה מוטל בקבוק סגלגל וכרסני, עטוף אריג שעיר ואפור־כהה. הרימותיו והנעתיו ושכשוך מים עמום עלה מתוכו, שהעלה ברק שמחה בעיני הפצוּע העצוּבות. וכשהורדתי את מגוּפת הבקבוק והגשתי אותו לשפתים היבשות – נדבקו אליו ברעד ותאוה קדחתנית. הצואר הרזה נתארך, פיקת הגרגרת התרוצצה בעצבנות על פניו הלוך ושוּב, וקול אטום של מים נבלעים פרץ מתוך הגרון: פליוּם־בוּק־פליוּם… ולא הרפו שפתיו מפי הבקבוק עד שהרימותיו מעלה־מעלה, הפכתיו כולו על פיו והוא נתרוקן לגמרי..
– אה!… הפליט קטועות ונשם לרוחה – אלי שבשמים…
עיניו נעצמו לרגע ואחר נפתחו בהתעוררוּת יתר כאילו והוא דיבר כמדמדם:
– רב תודות לך, נערי. זה שלשה ימים, שלא באה טפת מים לתוך פי… הנני פצוע קשה ושעותי ספוּרות. לעיני ממש ולידי היו המים, אך לא יכלתי להשיב את נפשי בהם… מתי יאספוּני הרוסים סוף סוף לבית החולים? כוחותי עוזבים אותי. ראשי כבד עלי. סלח נא לי, נער.
ראשו צנח על הערוּגה ונשען על גבעולי הפול הפורחים. עיניו נעצמוּ שוב והנשימה הוּאטה. השפתים מלמלו־לחשו, אך את המלים לא שמעתי. עמדתי משמים ונבוך ולא ידעתי את נפשי. הפחד מפני המות הפורש כנפיו לעיני נעלם ממני ואת מקומו תפשה קהוּת, התאבנוּת החוּשים ואזלת יד. רק דמעה חמה ומלוּחה חלחלה בגרוני, צרבה ולא מצאה לה מוצא.
פתאום פקח שוב את עיניו, נשם עמוקות והתאמץ וישב, השהה בי מבט ממוּשך ושאל:
– היהודי אתה?
נדהמתי מהשאלה הפתאומית ועמדתי דוּמם. אחר התאוששתי ועניתי: כן, יהודי אני. – אף אני יהוּדי הנני… – הוסיף בלחש ועיניו הצטחקו – יהוּדי מגליציה המזרחית. הוא נאנח, הרטיב את שפתיו בלשונו והמשיך: הואל נא ופתח את ילקוּטי שלידי. אל תפחד, נערי. מכתב שמוּר שם, שהועדתי להורי. חיי בסכנה גדולה הם וודאי אמוּת. אין ספק, שאמוּת… ובמכתב המוּכן בילקוּטי מאז לכתי לחזית – הנני מודיע להם על דבר מותי. אם מכתבי יגיע לידיהם – אות הוא, שאינני עוד בחיים… הוצא נא את המכתב מתוך ילקוטי ומסרהו לידי הרב המכהן בעיירתכם. יואיל וישלחהו להורי לפי הכתובת הכתוּבה על המעטפה וידעו הורי, ששכלו את בנם ויתפללו לנשמתי…
– התר, איפוא, את ילקוּטי, נער, – הוסיף בראותו אותי עומד קפוּא וחסר תנוּעה – כי הערב יורד וסכנה אורבת לך עם חשכה. משוך, משוך את השׂרוך בחזקה – הוסיף בנטלי את השק בידי ובנסותי להתירו. הסט את המגבת והלבנים. הוצא את המעיל ובאחד מכיסיו תמצא ספר תמונות קטן, ובו שמור המכתב… חן־חן לך, נערי, – גמר במצאי את המכתב ובקומי ללכת. אלהים יגמל לך. שלום. היה בטוב.
הנעתי את ראשי לאות שלום, תחבתי את המכתב לתוך כיסי, הרימותי את שקי וסכיני, התרחקתי צעדים מספר מהפצוע והתחלתי לקצץ בירקות במהירות ובהתאַמצוּת, כי הערב רד ודמדוּמים הרי סכנה פרשוּ מסביב. כּרתי קפלוּטי כרוּב, עקרתי שרשי־גזר, קטפתי עלי חסה ואת הכל תחבתי בבהילוּת לתוך השקיק, כשהנני מביט בדאגה אל אפלוּלית הערב, ההולכת וכובשת אותי מרגע לרגע.
– נער, נער, גש נא לרגע קט אלי, נערי הטוב! – החרידני שוב קולו הכאוּב של הפצוּע העצוּב – חזור נא אלי לכהרף עין, ילד ישראל…
העמסתי את השק על גבי, מחיתי את הזעה שכסתה את פני מחמת התאמצות וחזרתי על עקבי. נגשתי אליו ועמדתי בלי אומר ודברים ולבי דופק בחזקה.
והוא נאנח, תמך בכף ידו את חזהו ואמר למקוּטעין: השמת לבך, שלילקוטי קשוּרה משקפת גדולה וחדשה? – שלי היא ואין לי חפץ בה עוד. קחנה, נערי, ותהיה לך למזכרת מחייל אלמוני ותזכרני לטובה. קחנה, קחנה, ילד, – זירז בי והניע את ראשו כמאשר את דבריו – ואל תסרב, כי אך טוב גמלת לי. ורוּץ בשלום ואל תכּשל…
נטלתי את המשקפת בידים רועדות ותקעתיה בין ערב הירקות שבשק. זאת היתה משקפת שדה גדולה וחדשה, שעורה־עטיפה השחור מחוּספס עודנו מבריק. ורצוּעה דקה וגמישה היתה קשוּרה אליה בשתי טבעות קטנות, לתלותה בשעת הצורך על הצואר. נער הייתי ותמים ולא ידעתי, שאסון הנני עלוּל להמיט על כל פליטי העיירה במשקפת שדה זאת, לוּ נמצאה בידי על ידי אחד מהקוזקים המעלילים. להיפך, עלי להודות ששמחה גדולה שמחתי עליה, כי רעל המלחמה חדר לדמנו עם המשך ימי־הרעש, וכל חפץ שריח קרב עלה ממנו – עורר בנו גרוּיים, סקרנות ושמחה לא ידענו שחרה…
העמסתי את השק על גבי ועם חשכה חזרתי למרתף. באפלה ששררה בתוכו יומם ולילה לא הורגש העדרנו כלל והירקות הרעננים שהובאוּ על ידינו – נתקבלו בדממת גיל ובידים רועדות מקדחת רעב ממוּשך. ורק למחרת, כשהתרגשותי עברה, סיפרתי לאבי את אשר עבר עלי בגן הירק. לדאוג לפצוּע לא יכולנו כי מות היה צפוי לאיש, שהראה יחס טוב כל־שהוא ל“חיילות האויב”. אך המכתב נמסר לרב, כבקשת בעליו, ואחר ימים מעטים נשלח לתעודתו. ואת דבר המשקפת לא סיפרתי. בין הכרים והכסתות המוּצלים טמנתיה ועין איש לא ראתה. היא היתה סודי אני וכעל קמיע שמרתי עליה במסתרים. וכאשר עזבנו את תל־העיירה, וכנשרפים ופליטים יצאנו לנוּד על פני ערי רוּסיה ולבקש לנו מקלט – תמיד־תמיד היתה המשקפת צרוּרה וחתוּמה בתוך חפצי הדלים והמעטים, ולא נפרדתי ממנה. וכאשר זכר עיירתי־מולדתי היה עולה לפני בנכר וגעגוּעים תקפוּני לערש ילדוּתי שנהרס – והייתי מוציא בהחבא את המשקפת ומשיב בה את עיני הכלות. ונדמה לי, שאת חורבותיה העשנות אני רואה דרכה ואת החייל האלמוני האומלל, בן־ישראל מסכן שאבד במלחמה לא לו…
עברוּּ כשמונה שנים והנער היה לבחוּר. ובתוך רבים מבחוּרי ישראל שהשליכו אחר גוום את הגלוּת ויקוּמו ויעלוּ ציונה – הייתי גם אני. ומחמת שהיה עלינו לעבור מכשולים רבים בדרכנו לארץ – לא העמסנו על עצמנו דברים הרבה, ורק תרמיל אחד היה רוכב על גבי בצאתי, תרמיל קטן וקל. אך בין החפצים המעטים ודברי מזכרת יקרים מאבא ואמא – היתה גם המשקפת, שניתנה לי במתנה מהחייל האוסטרי הפצוּע בגבול עיירתי. ליד ספר הספרים ותיק־התפילין שהושמו בדאגה בילקוּט על ידי הורי הזקנים – קנתה לה שביתה, ואשאנה על כתפי משך ימים רבים ולא הכבידה עלי. וכשירדנו באניה ונכבוש את סיפוּנה, כמנהג החלוּצים בימים ההם, ימי העליה השלישית, ויהי לי הילקוט לכר וראשי נח על המשקפת לילה־לילה וחש בישוּתה. ויומם היתה לי לשעשוּע, בשימי עיני בה, והייתי כמפליג לחיים רחוקים ומקסימים, ואשכח את יסורי הפרידה וצער־הגעגוּעים שאכלוּני ימים רבים…
והאניה בה הפלגנו לחופי ארץ ישראל – נשאה בתאיה ועל סיפוּנה שש מאות עולים. בחוּרים ובחורות יוצאי רוּסיה, פולין, אוקראינה וליטא. והיתה השמחה באניה גדולה והרעש רב. ונתחלק קבוצות־קבוצות וחבוּרות־חבורות, לפי ארצות מוצאנו, ונבלה את הימים הארוכים והריקים בשיחות ווכוחים, שירים וספוּרים. כי, שלושה שבועות נישאה אניתנו על פני הגלים בין איטליה לארץ ישראל, עשרים ואחד ימי־רעב, שרב וצמאון. והעברים שבנו כּינסוּ חוּגים־חוגים של בחוּרים ובחוּרות שהשפה העברית לא היתה שגוּרה בפיהם, ולימדנו אותם שעה־שעתים ליום.
ובקבוּצה, שבה כהנתי אני פאר כמורה לעברית, היה תלמיד אחד שבלט מתוך החבוּרה כוּלה. זה היה איש כבן שלושים שנה, גבה קומה ורחב כתפים ובעל זקן קצר ושחור. און ועוֹצם הביעו כל יצורי גוו, ומה שהוא מבני הענק היה מרחף על פני ישוּתו. אך דוקא משוּם כך הוּרגשה הפגימה האחת שבגופו היפה: ידו השמאלית נתלתה ברפיון וכלאחר־יד, ונראתה כמדוּלדלה. ונפגמה השלימות בגוף־פסל נאה זה. ומבלי משים עורר פגמו צער והשתתפוּת בעיני כל רואיו.
אך הוא עצמו, המהנדס, כפי שכנוּהוּ בני קבוּצתו, לא הרגיש כאילו בפגמו ובמבטי ההשתתפות שהוצלפוּ לצדו. והיה תמיד הרוח החיה בשעת השעור. ובדיחות דעתו הטבעית היתה משרה עלינו מצב רוח טוב ומפיגה את השממון. וכשהיינו מתאמנים בדיבוּר עברי בהברה הספרדית, כמעבר מההברה האשכנזית, – היה חוזר בלי הרף על משפטו שחבר למטרה זאת, משפט ארוך ומבדח, שכל מלה ומלה מדגימה את ה“ספרדיות”. ובקול רם וחשיבות, כמשחק על הבימה, היה קורא את משפטו – וכולנו נהנים וצוחקים: כל – הצעירות – לוקחות – הקערות, – עומדות – בשורות – ומקבלות – ארוחות – חמות, – זולות – וטובות…
– הידד, מהנדס! – היינו מריעים כולנו לכבודו ומוחאים כף – ספרדי מלידה ומבטן!
יום אחד, בהיותנוּ עסוּקים בשעור בעברית, קמה פתאום מהוּמה על גבּי ספוּן האניה. החבילות נתפּזרו ובלי סדר ובבהלה רצו רבים לעבר מעקה הספון, נשענו בו ונתלו איש בגב רעהו ובכתפיו. עיני כולם הופנו לצד אחד וידים רבות הורמו והוּשטו לפנים, כמצביעות על דבר מה, רחוק, באופק הכחול של שמים וים.
איים! איים! קבוּצת איים! – נשמעו קריאות התפעלות והתרגשות – הביטוּ, הביטו, חברים!
קמנו גם אנו והפנינו מבטינו לעבר הידים המוּשטות. ואמנם. בלב ים, במרחק לא רב, התנשאה קבוּצת איים קטנים, כעולים מתוך המים לקראת האניה החולפה. השמש ששקעה מאחורינו הטילה את אורה על האיים המרטטים, ורוכסי ההרים שעליהם בלטו והסתמנו בקמטי־קמטיהם הנפלאים. תכלת וארגמן, ורד ולילך שחקו לסירוּגין בין הקמטים המרצדים – וכמלכות החלום נראתה לנו קבוצת האיים הקטנים, ולא יכולנו להסב את עינינו מהם.
המשקפת! – חלפה פתאום מחשבה במוחי כברק. וכהרף עין רצתי לתרמילי שהיה חבוי בין החבלים העבים שעל גבי הספון, התרתיו באצבעות רועדות, הוצאתיה וכרגע שבתי ועמדתי בחוּג תלמידי והיא מכוונת לעבר עולם־הקסמים, ומרהיבה את עינינו במראות נפלאים…
מיד ליד עברה המשקפת הגדולה והכבדה וכולם מתפעלים לגלוּייה הנפלאים, שגילתה בין רוּכסי ההרים המעורפלים. – עצים מוריקים. עשן מתמר. טירה בעלת צריחים וכפר קטן על גבי הר נישא, כקן־נשרים…
וקהל הסקרנים שבא להציץ במשקפת הולך וגדל סביבנו, וידים רבות מוּשטות לקראתה, ידים עצבניות וחסרות סבלנות. – די לך הפעם!
– מסור את המשקפת לשני, לפי התור! אך הוא, המהנדס האוחז במשקפת לפי תורו, אינו מזדרז. ולא באיים יסתכל אלא בה, במשקפת עצמה, השקיע את מבטו ולאט־לאט ילך ויסובבה מצד לצד, ויבדקנה בסקרנות והשתוממות.
– מסור את המשקפת, בן־אדם! – קוראים קולות רוגז מכל צד – האיים מתרחקים ונעלמים! אך הוא כאינו שומע. מבטו כאילו קפא והמשקפת מרעידה בידיו, שלפתו אותה כצבתות.
והוא מעביר את עיניו מהמשקפת אלי ומחויר, וחוזר ומעבירן למשקפת וּמלבין. ושוּב יצליף מבט ממוּשך בי, עוצם עיניו כמתאמץ להזכר במה שהוא ועננה יורדת כאילו וכובשת את פניו היפים. וכולם עומדים תוהים ותמהים. רוגזים ומתאפקים, רוטנים ומושכים כתפיהם ומצליפים מבטי מבוּכה בו ובי…
– באיזו דרך באה המשקפת הזאת לידיך? – שאל פתאום בקול רועד ועיניו נעוצות בי כשני שפודים לוהטים – הגידה לי, בבקשה.
שאלתו הממה אותי כמהלוּמה ולשוני דבקה לחכּי. במבט אובד, כמבוּלבל, הסתכלתי בו רגע ממוּשך ולא ידעתי את נפשי. ומבלי משים שלחתי את ידי אל המשקפת, כאילו להגן עליה בפני הבא לקחתה.
והעומדים מסביב מביטים בי ובו ובמשקפת שבידי שנינו, מחשים ומשתאים.
– ולא יליד אוקראינה אתה? – שאל ולפת את ידי שהחזיקו במשקפת.
– כן, – עניתי וקולי נחבא.
– ולא בן העיירה ר. אתה, שנשרפה בימי המלחמה? – שאל והוא מתכופף כלפי פני ושפתיו מרטטות.
שתקתי מרוב התרגשות ולא עניתי מאומה. ושקט נורא השתרר סביבנו ונשימת המשקיפים נעצרה.
– ולא מידי חייל פצוּע קבלתה ערב אחד, בגנת ירק עזובה שליד העיירה? – הוסיף לשאול והוא מרעיד כולו כאחוז קדחת קשה.
קפאתי כולי וראשי צנח על חזי. – כהרף עין הופיעה גנת הירק בדמדומי הערב בעיני רוחי, והראש הלבן, מוכתם כתמי דם גדולים, מבצבץ מבין גבעולי הפול המוריקים. – נערי, נערי הטוב! צלצל כאילו קולו הנחר והכאוּב באזני עתה – השקני נא מעט מים…
– כן, מידי חייל פצוּע קבלתיה… – עניתי בקול רועד – מידי חייל…
וטרם הספקתי לגמור את משפטי – וידו החזקה והמדוּלדלת התפתלה סביבי, ושפתיו עברו על פני וראשי בסער ויכסוּני נשיקות…
– אתה, הוא, נערי הטוב!
– מצאתיך, נערי! – קרא בהתרגשוּת. – וכששנינו אוחזים במשקפת כבחפץ יקר וקדוש – התרחקנו לקרן־זוית ועינינו זולגות דמעות, דמעות שמחה לפגישה שנפגשנו בדרך לארץ ישראל…
- מלחה"ע ה־1 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.