והוא

אשר נשא הרב החכם הכולל פאר עמו והדרו אליעזר הלוי, לאחיו יושבי ק“ק ווילנא בבהכ”נ הגדולה ביום ש“ק פ' קדושים תר”ו

בהיותו פה לימין השר זיר משה מאנטופיורו נ"י

מעתק מפי המדבר בלשון אשכנז על ידי מוה' שמואל יוסף בר"א פין

כל איש אוהב עמו, יזכור השעות היקרות, עת אשר עמד הרב החכם פאר עמו והדרו מוה' אליעזר הלוי לדרוש לעמנו, דברי חכמה וחכמה בבית הכנסת הגדולה פה ווילנא, הֲיִשָׁכח המעמד הנבחר הזה, בראותינו בקרבנו גם את כבוד נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, קדוש עליון הצדיק החסיד שר גדול ונשיא היהודים מוה' משה מאנטופיורו, ואשתו הכבודה הצדקת הגבירה לעדי יהודית, מטים אוזן כמונו לשמוע דרשת הרב החכם הנ“ל, כי אז רם לבבנו לראות, כי לא אלמן ישראל מאנשי לבב אשר תורה וחכמה היא אוצרם, ואחרי אשר ראיתי בין כתבי ידידי החכם המליץ מוה' שמואל יוסף פין קונטרס קטן בשם “תפארת למשה” והוא כולל ספור בוא השר מאנטופיורו לווילנא, וכל ימי היותן פה, תכלית נסיעתו ועלילותיו. ושם ראיתי ג”כ העתק ללשון קודש, בלשון צח ונקי, הדברים אשר יצאו מהרב החכם הנ"ל בלשון אשכנז, הפצרתי מאד בידידי זה עד אשר בקושי נעתר לבקשתי למסור לידי את הדרוש, ולהביאו לבית הדפוס לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל בבני עמנו הרחוקים, אשר לא שמעו את דברי החכם הזה, ויקחו גם המה חלקם בההצלחה הגדולה אשר היתה לבת ווילנא למנה. והיה אם ישישו אחי ועמי לקראתי לקבלו באהבה אנופף ידי להוציא לאור את המחברת כולה.

המביא לבית הדפוס יקותיאל שפירא

דַּבֵּר אֶל–כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט ב)

ברוך יי אלהי ישראל, אשר נחני עד הלום, ולרגלי אדונינו זיר משה, ולעדי יהודית מונטופיורו, אשר התנדבו, לעבור ארחות ימים, להפיל תחנתם, לפני מושל ארץ רוססיא, בעד אחיהם; באתי גם אנכי הנה, לעיר הגדולה לאלהים הזאת, לדרוש בשלום אחינו; מה רבה וגדולה שמחתי! בהגלות נגלות, לעיני, רבבות מאחינו בני ישראל, אשר להם לב דופק לקראת כל טוב ומיטיב! ומה רבה הצלחתי ואושרי; אחי היקרים! בהכבדי מראשיכם וזקניכם, לעמוד במקום הקדוש הזה, אשר התלקח תחת רגלי קדושי עולם מאז, לדבר דברי שלום ואמת אל הקהל הקדוש הזה:

היום הזה עשה אלהים לי, לחרתו עלי לוח לבבי כל עודי, והרגעים האלה אשר הנני שופך שיחי, לפני אלפים מאחי מן המקדש הזה, נתן לי להיות אתי למזכרת כל ימי חיי; וע"כ לא ארהיב בנפשי, להשמיעכם דברי מוסר ותוכחה; ידעתי למדי, כי יודעים אתם כמוני, את הטוב והצדק, להבינם ולעשותם, ומה ידעתי ולא תדעו? אפס דברי שלום ואמת הנני לדבר עמכם, ושפת אחים תשמעו ממני, את אשר תשים בפי, קדושת העת הזאת; את אשר יעורר בלבבי, רגש הרעיון הנפלא, משלשלת הסבות השונות, אשר הביאו בעקבותיהם, את הרגע היקר הזה; היקר לי, ואשר בתקותי ייקר גם כלם.

הרעיונות הקדושות האלה, העירו רוחי בקרבי, לשום יסוד דברי אליכם, אחי! את נושא פרשת השבת הזאת, הסובבת על ציר מצות הקדושה, המצוה לעם ישראל מאת אלהים, החפץ לקדשם בקדושתו, כי בצאתנו אחי להתחקה, עלשרשי המצוה הזאת, הכוללת את כל יסודי התורה כולה, נחזה בה, ראי טהור הציב אלהים, לפני עם סגולתו; לראות בו קדושת הנשמה הטהורה, האצולה בנו ממרום, וצלם אלהים השוכן בקרבנו.

נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ יִשְׂרָאֵל

הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ

אֱלֹהִים: (תהלים סח ל"ו)

הנשמה הטהורה, הנתונה לנו ממרומים, מראשית נוצרה בצלם אלהים ודמותו; היתה כאלהים, לדעת ולהשיג מושגי אמת ושקר; אפס נעלה מרגשת טוב ורע נאה ומגונה [כפי דעת ראש חכמינו הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק א פ"ב) אשר הורה ליישב הקושי' העצומה, הקשה לו חכם אחד, בענין עץ הדעת], כי הידיעה הטהורה, ידיעה הרוחנית, אשר יסודתה רק בידיעת המושכלות נשואי אמת ושקר, היתה נטועה באדם, מדי צאתו מידי יוצרו; ושאר ע"כ נאמר עליו בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם אך דעת טוב ורע, הנאה והמגונה, רגשת נשואי התאוות, והמאווים הנה, המשחיתים את טהרת הנפש, מהן רצה אלהים לשמור את נפש האדם, ולתכלית זה צוהו, לבלי נגוע ואכול מעץ הדעת, דעת טוב ורע; אבל החמדה המסותרה, התגנבה במשכיות לבבו, ותסיתהו לאכול ממנו, ומאז נפלה נפש האדם לשלל, בידי החמדות הנמבזות, ומאז פרץ שטף התאוות על פני כל הארץ, ומבול החטאים והפשעים, סחפו תבל ומלואה.

זה המעמד הרע אשר יעמוד עליו האדם, המסור לזרם רגשותיו ותאוותיו, הוא החבל המקשרו אל הארץ ומחמדיה, והמושכו בעבות העגלה, אל ממשלת הרע; במחשך זה התהלכו גוים רבים, ודורות רבות עברו, במאפל חמדותיהם, ענני המאוויים, כסו גם את אור האמת; עד אשר נבקע כשחר אור אלהים, זה אור התורה אשר ממרומי שחק, הביאה צדקה ומרפא בכנפיה, היא שפכה ישע וחיים, על בני ישראל מקבלי התורה; כי היא המרימה את האדם החמרי, מן אדמת העפר, אשר הוא מתבוסס עליה למרומי על, היא במצותיה ובלקחיה הקדושים, תורנו לבחור בטוב ולמאוס ברע, להבדיל את החרצן הרע מזג הפרי אשר בעץ הדעת, תטהר מושגי אמת ושקר, תקדש רגשת טוב ורע, ומשפל המדרגה אשר נפל שם האדם, תרום אותו למרומי הקדושה גם בבחינת ההרגש, כאשר היה לפנים בבחינת השכל והיה אמת וטוב נוצצים יחד על מצחו:

וזה דבר הקדושה, המופיעה בלוחות התורה, המלמדת את איש הישראלי, לשוב ולמצוא את צלם אלהים, בנפשו, בשכלו, ובהרגש, להיות קדוש כמו קדוש אלהינו, כי הקדושה היא, התכונה הנפלאה בנפש אלהים אשר באדם להתרומם מעל כל חמדה נמבזה, ומכל רגש חמרי, ולהבדל מכל רע ושפל, המזכיר אותנו את כל חלק הארצי, אשר בתוכנו, הטהר במעין הטוב האמיתי, הטוב האלהי; והתורה הטהורה, היא הסולם, המעלה אותנו להבין קדושת יה, הוא המפתח הפותח לנו שערי שמים, הלולאה הקדושה המרתקת את נפשנו עם אלהים, ועל ידה היה אלהים שהוא אלהי כל הארץ, אל ישראל; והנורא בקדושתו, אשר אין ערוך ודומה לו היה אלהי יעקב, וברוח הרעיון הזה אמר המשורר נֹוָרא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (נורא הוא מקדושתו, כי הוא נשגב ונורא מאוד, על כל מושגי בני האדם), ובן תמותה, כהו עיניו, להביט אל אור תעלומותיו, ואף כי להתרומם מעוף נשר לקראתו, אפס על פי התוה"ק היה אֵל יִשְׂרָאֵל, (כי עתה הוריד כסאו להיות אל לעם זה ומלך, הוּא (ה' אל ישראל) נוֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמּוֹת לָעָם, להתחזק בדרכי ה' להדמות אליו, וללכת בדרכיו, למלאות רצונו הקדוש, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ' אֱלֹהֵיכֶם ועל זה בָּרוּךְ אֱלֹהִים:

הקדושה הזאת יסודתה בפנים הנפש, ובעמקי הרגשותיה; ואם תצוונו התורה על הקדושה, כוונתה קדושת המחשבה והרעיון, להשכיל ולהרגיש כבוד ה‘, העומד נצב למשל להורותינו לעשות כמוהו, אבל לא קדושת המעשה לבד, ולא ההתקדשות החצונית, הטהרות למראה עין, האלהים יראה ללבב; הרעיון הזה יפיץ לנו אור ברור על כמה ממקראי קדש, נתקשו בהם גדולי המפרשים, בענין הגבלת הר סיני בעת נתינת התורה, וזהו אחרי אמור ה’ למשה פעם אחת לפני נתינת התורה, לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר גו' וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ (שמות יט י יב) אמר לו שנית ביום נתינת התורה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְיָ לִרְאוֹת (שם) ואף כי ענהו משה על זה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ (שם כג) עוד לא הסתפק ה' בתשובת משה זאת, ויאמר לו שלישיה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְיָ פֶּן יִפְרָץ־בָּם (שם כד) הנה יפלא לנו בזה, מה זה הנסיבה כי מצא ה' לעורר את משה שלשה פעמים בדבר אחד, ומה זה כי מצא משה לענות דבר כנגד דברי ה'?

אמנם כאשר נשים עין על אזהרת הקדושה אשר הזהיר ה' את משה להעיד בעם; לפי הוראת הקדושה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר גו‘, וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם גו’, היתה בה כוונה כפול' לְאַחֵד קדושת המעשה עם קדושת המחשבה, לעשות גבול סביב להר, ולהריחם גם ביראת ה' הפנימית, יראת הרוממות, לרעוד ולהרתיע, מכבודו ומהדרו; אפס משה הבין באזהרת ה‘, רק קדושת המעשה, ולזה די היתה לו הגבל מסביב להר, אשר לא יוכל כל איש ישראל לגשת אליו מפניו, מפני העונש הגדול, הכרוך בעקבי פריצת הגדר, וה’ בראותו זאת אמר לו שנית רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְיָ לִרְאוֹת והכוונה כי אם גם נעשה גבול מסביב להר ולא יוכלו ללכת ברגליהם, הן עוד לא הושם גבול למחשבותיהם, ומעצור לעיניהם, מבלי היות עוד הגבלה שכלית נגד עיני שכלם, ומאשר לא למדם לדעת את הקדושה הפנימית קדושת המחשבה והרעיון, וזה, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְיָ לִרְאוֹת ע"כ העיד ה' בשניה על הקדושה הפנימית; אמנם משה לפי דעתו, כי לההגבלה החמרית היתה תכלית האזהרה; ענהו לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ, והרי המצוה נמלאה כתקונה, עד אשר שב ה' וגלה למשה במאמרו האחרון באר היטב את תכלית כוונתו באמרו וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם

אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְיָ גו'.

הדרך המוביל אותנו אל מרום הקדושה הזאת. הם מצות התורה ואשר אף בהפרדה שני ראשים חוקים ומשפטים, יפנו שניהם אל הראש האחד הנעלה, השלימות הכללית. הפרשה הזאת הולכת ומונה, יסודות המצות האלה הנכללות אמנם בפי הנביא יחזקאל במאמר אחד אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם; וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ (יחזקאל כ יט כ) החוקים דורשים מאת כל איש ישראל, אמונה שלימה באלהים לבב נאמן ותמים עמו הכנעת אמת להקשי' למצותיו מבלי חקור ודרוש, והמשפטים הם מיוסדים על בינת האדם הנטועה בנפשו, ומסורים לשכלו ותבונתו עליהם יתבונן למצוא בהם הטוב הגמור, המתאים עם התבונה הטהור‘. הפנות האלה השתים, יורו אותנו את תכונו’ נפש האדם בבחינת יקרתה ומעלתה, גדולתה וקטנותה, נושא המשפטים יורו לנו, כי גדולה היא נפש האדם לחקור ולהתחקה על שרשי דעת האמת, וכחותיה הנעלות, להשיג ולהרגיש כל טוב ויקר בגבולי הצדק והאמת, בגבולי הטבע והבריאה, ותהלתה חקור ודרוש במה שהורשת, ונושא החוקים לימדנו, כי קטנה היא הנפש, ובגדולתה היא אמנם בעלת גבול ותכלית בהשגחה, והיא רק חלק מעצם אלוה אשר אין חקר לתבונתו, וכבודו הקשב ושמוע, מבלי חקור במופלא ממנו. המשפטים יורונו כי אין טוב לאדם להיות כבהמה, לעצום עיניו מראות בהדר החכמה וההשכלה ולסתום אוזן משמוע זמרת הבריאה, מהבין בגאון כבוד ה‘, וקרואים אנחנו בני הדת הקדושה ללמוד חכמה, לדעת לחקור ולהבין בגבולי ההכרה, להצדיק את התואר הנתן לנו ע"י מחוקקנו רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד) והחוקים יעירו לבנו, כי אין טוב לאדם, להתרומם מעל לאופק שכלו, אין טוב להאמין בנפשנו יותר מדאי, כי רע עלינו המעשה, להשען על בינתנו, ולאמר כי היא לבד תספי’ לו להוביל אל מחוז חפץ השלימות, כי יתפאר בלבבו, לחיות על מוצא פי השגתו לבד, כי אמנם האיש הישראלי מחויב להשיג ולהאמין להבין ולהקשיב כאחד בְּחֻקּתֹיַ לֵכוּ

וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:

ומה הוא החוב הגדול אשר ה' נושה בנו, ומה היא המטר' אשר אליה מחוי' הישראלי לשאת עין, ובמה איפוא נוכל למלאות את המשמרת הקדושה, הנתנה לנו להיות נושאי דגל ה‘, ולהודיע בכל קצוי ארץ את כבודו? זאת תורתנו המצוה המפורשה; בראשית, סדר פה המצות אשר המה כאמצעיים להביאנו אל מדרגת הקדושה להיות קדוש כאלהים, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ מבין משכיות המצוה הזאת, אשר היא בדברי יחזקאל הנזכרי’ כמזכרת לכל המצות ומתוארת בתואר קדוש, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ, תופיע לנו רמז רמזה התורה בבחינת החוב הכללי המונח עלינו לראות ולהבין בענין שמירת השבת וקדושתה, קדוש' תכליתית של הדת כולה:

חכמינו הקדושים הוסיפו לעורר ע"ז

ואמר ר"י משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר, אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' (ישעיה נח) לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה, וקדמה, צפונה ונגבה, (שבת קיח), ראו נא אחי להתבונן, כי עונג השבת הנרצה בדברי החכם, והגמול השמור לממלאו, איננו עונג זמני: ולא אל שמחת ותענוגי נפש יכונו חכמינו, אתם יודעים אחי! כי כמה וכמה מכם, אחרי עבודתם כל ששת ימי המעשה, עבודת פרך, לא ימלאו את המנוחה הנרצת, ואין לאל ידם להמציא את הבגדים הנקיים הטהורים, את העדי והחלאים, לשום ענקים לגרגרותיהם, לא ימלאו המעדנים הנעימים להשיב נפש, כמה וכמה מהם אַחַי לא ימצאו בשבת את המרגוע הגופני אשר יתעדן עליו העשיר על בשר ויין, עבי הדאגות, אשר החשיכו עליהם מאור ימיהם כל ימי השבוע, לא יעברו משמי יום השבת הזה, ואיך נוכל לשום עין אל העונג הגופני הזה?

אבל המנוחה האמיתית, אשר הדת דורשת מאתנו, להמציא לנפשנו ביום השבת, היא המנוחה הנפשית, התקדשות הנפש, להתרומם מעל לחמדת הגוף, ומעל לתאוותיו, הבגדים הטהורים, אשר השבת דורש ממנו המה אלה אשר עליהם נאמר בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים (קהלת ט מ) הם בגדי הנפש אשר בהפשיטה מעליה בגדי חמדותיה תלבש כל ימי המעשה, תתעטף במחלצות הטהורות, והמאכלים הנעימים הנרמזים בתנאי העונג, המה אלה אשר נאמר עליהם לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי יְיָ (עמוס ה יא) ותחת אשר מלאנו כרסנו כל ימי העבודה אוכל לחזק את כוחות הגוף לעבודה, נמציא עתה מזון לנפשנו, נשביר רעבונה, בלקחי התורה והחכמה, נעדן אותה בהתבוננות יקרות מעודדות ומחזיקות את כחותיה. ענג הטיול, אשר נאמר להתענג בו ביום השבת, אין זה ההליכה על פני השדות לרעות בגנים, כי אם יש הליכה אחרת אשר נאמר עליה יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל (תהלים פד) אם תתחזק הנפש לצאת בעקבות החקירה האלהית, לראות בשדה הטבע, ובמפלאות תמים דעים. קץ הדבר, הענוגים האלה, המה ענוגי הנפש, והנחלה בלי מצרים, המובטחה לשומר את השבת ומענגו, היא נחלת ההשגה הנפלאה אשר אין קצה וגבול לה:

ומחזה קדושת השבת, היא מחזה עלילות עם ישראל, ראי המטרה הגדולה אשר חובה על כל איש ישראל, להתאמץ ולהתחזק להגיע אליה, והיא מנוחת הנפש, זאת המנוחה וזאת המרגעה, תרומם את נפשנו, ותקדישנו קדש, להיות נושאי דגל אחדות ה', וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ!

האיש הישראלי, אחי היקרים! אם יזכה להשיג את המנוחה הרוממה, ישחק להמון תשואת החלד, ומקרותיה הרעים, ילך בגיא צלמות, ולא יראה רע, עבור יעברו עליו כל משברי התלאות שום תשים נפשו בכלא האוני, הצריפהו בכור מצרף העוני, המנוחה הזאת היא תחייהו, והקדושה הזאת אשר בתבנית השבת יסודתה, תשפוך חיים חדשים בנפשו הנדהמה, כי יראה נהרי נחלי דם לפניו, כי יחזה על מוקדי עולם, מעלים כליל, אחיו, ובניו, וחרב שלופה מעופפת על צוארו, הן יצלצל באזניו לקח הנורא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד הוא מבריק כאור ברק, לעיננו החושבת לגוע, להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים, הוא נשא אותנו מעל המון תלאותינו ופגעינו, ועודנו על הארץ ירוממנו לטייל במעוני קדֶש בחביון אֵל ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

אחי היקרים! המנוחה הזאת, תכלית וראש כל המצות האלהית אשר בשם שמירת שבת וקדושתה תכונה, היא תכונן כסאה, על עמודי הרחמים והאהבה, על מכוני האמת והיושר; והפרשה הזאת, תחרוז כבחרוזות פנינים את כללי המצות הרחמים והאמת האלה, לגלות הוד ועוז הקדושה; היסוד הראשון הוא יוסד האהבה והרחמים, ומפורש הוא בכתובים וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט ט י) המצות האלה, חיים ברוח האהבה והרחמים, לרחם על כל איש מצוק ומר נפש, לחמול עליו, ולחסותו בצל כנפי החסד , אפס אחי היקרים! מעגל הרחמים האלה, הולך ומתרחב הרבה מגבולי החמלה על מחסורי גוית רעיו וגופו גם על מחסורי הנפש והרוח, רחמים, על האיש אשר קצרה יד שכלו מדעת ומהשיג את האמתיות היקרות, אשר כבדה אזנו משמוע בלימודי'; רחמים על האיש הנתעה ההולך שולל בדרך לבו מבלי דעת נפשו, יכמרו נא רחמיכם עליו, הושיטו זרועותיכם לקרבו אל תחת צל התורה והמוסר; רחמים על האיש אשר הוכו עיניו בסנורי הטעות, והחקירה הנפתלה, אשר שכלו התאבך בגאות עשן התחקות שוא, חוסו נא עליו,להדליק לו נר התורה והמצוה, קבלוהו בחברתכם, כרֵעַ נאמן. למען ילמד מכם, לדעת, להיטיב דרכו, למען לא ידחה בהדיחכם אותו, כי במצאו בכם לב טהור ונפש תמימה, ילך בדרכיכם, ישוב לבקש את הארחות הישרות, שם מעדו קרסוליו.

היסוד השני, הוא יסוד האמת והתמימות (אויפריכטיקייט) המתנוססת במצות, לֹא תִגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וגו' לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, תמימות הלב המיוסדה, על אהבת האמת, נתנה לנו כנפש טהורה, להחיות את איש, איש, מישראל, במשאו ובמתנו בתבל, להכיר את נקודת האמת התיכונה, ולבלי עבור גבולה לרעה, מבלי הוציא דבר מפינו ללא אמת, לבלי עשות דבר אשר כנגד דעת נפשו, למען היות לנו האמת לקו היושר למשקולת, ותום רוח, לְפֶלֶס, לְפַלֵּס מעגל רגלינו, באורחות החיים, והיתה לנו זאת תעודת אמת לפני כל באי עולם, כי חותם ה' בלבבנו, ונזר משחת קדש על ראשנו, כי התמימות היא אהבת האמת, אשר שמה אלהים ליסוד התורה, שומה לנגד עינינו, במשאנו עם האיש הישראלי, ועם הבלתי ישראלי, באין הבדל כלל, כי קדושת האמת איננה תלויה, מפרודי הדתות והדעות, ומהבדל האנשים הנוגעים בנחלתה, ובעבור על שפתינו דבר שקר, כבר חללנו את כבוד האמת. היסודות השתים האלה תצדיקנה את התוארים הנעלים, אשר נתן לעם ישראל. בעת קבלת התורה הקדושה, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ כי יאחדו את שתי התכונות הנעלות, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים נושאי דגל תורת אחדות ה', (בבחינת הידיעה) וְגוֹי קָדוֹשׁ אומה מדינית קדושה במשאה ובמתנה (בבחינת המעשה).

אחי היקרים! ידעתי כי בכל לבבכם תשמרו, את המצות היקרות האלה, כי נצורות הנה אתכם, וחרותות לקרנות מזבחות לבבכם, עד אשר למותר יהיה לי להעיר אזנכם להתחזק במו, סלחו לי אחי! אם ארהיב עוז בנפשי לדבר עמכם כמו; אך זאת אומר לכם אחי! כי אם תתאמצו לשוות נגד פניכם תמיד, מראשית ילדותכם את היסודות האלה, ואם תתאמצו לטעת אותם על תלמי לבב צעירי בניכם מנוער, כי אז כלנה תעטרנה אתכם תמיד, ולא תלוזנה מנגד עיניכם, כי אם תבחרו באהבה ורחמים, תאהבו את האמת, בלב ונפש, אז תחיו חיי שלוה בארץ, אז יחרד לבבכם מפני הרעיון, לעשוק את רעו ולהונות, כי אז תטו שכם לסבול כל עבודה, תאהבו כל מלאכה, ותבקשו להביא בזעת אפכם את לחמכם, ויונעם לכם יותר מלחם כזבים, המלאכה והעבודה הנה עדי יקר לאדם, והעושה מלאכתו באמונה תעיד עליו, כי יראת אלהים ואהבת אדם בקרבו, גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, אמרו חז"ל (ברכות ח) בהיות זאת עדות נאמנה, כי הוא נושא עיניו אל ה' המחיה את כל, ואל הכחות היקרות אשר חננו במו, כי לאל המפרנס לכל הוא מקווה, ולעבודת גופו ונפשו הוא מייחל, וגדולה היא המלאכה הוא המקור הנפתח, להשקות ולהחיות את הדולה והשואב ממנו; המייגע את נפשו באמונה, מוצא לחמו לשובע. “יגעתי ומצאתי תאמין יגעתי ולא מצאתי אל תאמין” (מגילה ו) באהבתכם את האמת והתמימות ימלאו לבבכם אהבה ואחוה אל כל איש, תלמדו לראות את הצדק והאמת הנמצא בְרֵעַכֶם, אז תסורנה החרפות, הרובצת עליכם מעמי הארץ, האומרים כי לא אֵמון ביעקב, הן אורח מוסרכם זה, יקרא בקול גדול: “כי עַם צדיק וישר הגוי הגדול הזה!”

אחי היקרים! אמת ברורה ליסוד מוסד, כי המצות שבין אדם לחבירו, נראות כקשות לנו, מן המצות שבין אדם למקום; בבואנו בין תשואות התבל, ובין משאנו ומתננו עם בני האדם יקש עלינו מאד, לשמור צעדינו, מבלי הכשל על אורחותינו, ואשר ע“כ דורשות המה מאתנו, חנוך רב והרגל תמידי להסכין ולחנך את כחות נפשנו מנוער אל העבודה הרוממה הזאת; אך באמת יסוד כל התורה היא, יראת ה' הרוממה, עליה תשענה ותתכוננה, המצות שבין אדם לחבירו; כי אם נזכור באלהים הגואל משחת חיינו, הזן ומפרנס אותנו, בחסד וברחמים, נתעורר למלאות רצונו, ללכת בדרכיו ולהדמות אליו, מה הוא הלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, מה הוא ביקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב”ה קובר מתים אף אתה קבר מתים, הקב"ה נחם אבלים, אף אתה נחם אבלים (סוטה יד).

על כן תאחד היראה, את שתי היסודות האלה אהבת ה' (מצות שבין אדם למקום) ואהבת אדם (מצות שבין אדם לחבירו) כאשר נראה אחי נרמז ברור, בדברי תורתינו הקדושה, בדברה מיסודותיה אמרה: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים י') כי היראה את ה' יראת הרוממות, תרומם אותנו לאהוב את ה‘, ולאהוב את יצורי כפו. חכמינו ז“ל התעוררו ע”ז ואמרו, אטו יראה מלתא זוטרתא היא? ויענו אין: לגבי משה מלתא זוטרתא היא! (ברכות לג) אפס אנחנו נרשה לנו אחי היקרים למצוא פה כוונה אחרת, היראה את ה’ היא אמנם יסוד לכל התורה כלה, והנדרשה והמוכרחת כנשמת רוח חיים, לבעל חי, ודבר גדול הוא גם לאדם גדול; רק בבחינת בני ישראל בהיותם במדבר במקום אשר על מוצא פי ה' יחיו, השמים הורידו לחם אבירים, ומים מצור נזלו למו, שמלתם לא בלתה מעליהם, ורגליהם לא בצקה, אשר על כן מעט היו דבריהם בין איש ובין רעהו, וע"כ לא מצאה התורה צורך לפרש אזהרתה, על המצות אשר בין אדם לחבירו, לא העת, ולא המצב, דרשו זאת ממנה, ותבחר לנו לצוות לשום רק את יראתו לנוכח פניהם; אך אחת דבר אלהים ורבות זו שמענו, בהזהירו עליה, כי היראה היא תשלח שרשיה, על כל מעינות האהבה והחסד לאלהים ולצלמו אשר בארץ,

את המשל הזה אנכי נושא עליכם אחי היקרים! לא למען הוכיח אתכם באתי היום, ולא למען דבר באזניכם דברי מוסר ותוכחה, עליתי על המקום הקדוש הזה, גר אנכי עמכם! ואורח נטה ללון, אך למען דבר באזניכם כדבר איש אל רעהו, אח לאחיו, דברי אהבה ואחוה, דברי שלום ואמת:

עתה באשר זה, זיר משה האיש עומד פה עמכם, עתה כאשר תחזינה עיניכם, את יקרת נפשו, המחרפת כל עמל ותלאה למענכם, למען אחיו! העובר ארחות ימים, ומדבר נורא, להושיט יד עזרה לבני עמו, להושיע נדכאים; עתה באשר זה האיש מתהלך בקרבכם, האיש אשר לבבו פתוח להרגיש ולמצוא עוני אחיו, בקצות הארץ, ואנחותיהם תחדרנה לאזניו, מאפסי תבל, ואיים רחוקים; נקל לכם לשאת עין עליו, ולהביט אל צדקתו, ואל האהבה הכללית, הנטועה בלבבו לקראת כל נכה רוח, התעוררו לבקש להדמות אליו, ללכת בדרכיו, איש איש כפי ערכו,

ואתנה בנות ישראל, עתה באשר לפניכן, נגלתה היום, צבי הנשים, תפארת בנות ישורון לעדי יהודית אשר שמה את לבבה מקדש ומפלט לכל אנחה יוצאת מלב אחיה ואחיותיה, בקצה הארץ, ותתן את עיניה למעיני מים, לבכות על מרי יומם, ורוחה אש בוער בשלהבת התשוקה, להקריב את כל הגיונה וכחותיה, על מזבח החמלה והרחמים, אשר תגאל נפשה, מהתענג על כל חמדות החיים, הכבוד, העונג, והעושר, ותתנדב ללכת לימין משה במרחקי ארץ, לשום נפשה מרמס לכל חסון, ופגעי הדרך, אך למען הוציא לאור את צדקת עמנו וישעם.

לא כבד הדבר מכן אחיותי, להתבונן על מעלליה הקדושים, ולהתאמץ ללכת בדרכיה, פתחינה לב הכן לקראת כל מצוק ומר נפש. אחי ואחיותי! התעוררו להביט עליהם בחמלה ורחמים, המציאו למו צרי נוחם ושקוי מרפא לרוחם ונפשם; ראו כל לב נשבר ונדכה וחמולו עליו, ידפקו נא לבבכם באהבה ורחמים, לעוני עם ישראל, בכלל ובפרט.

עתה התעוררו, אחי ואחיותי! לקשור את לבבכם יחד, במסורת ברית אמת, גרשו כל קנאה, כל שנאה, מפנות מחשבותיכם, אל תתגאו בעושר, ובכספכם אל תשימו מבטחכם, ומבצרכם בסגולת זהבכם. הטהרו במעין האהבה הכוללת, אהבו איש את אחיו, ואשה את אחותה, אז תעבדו את ה' באהבה ורחמי' באמת ובתמים, אז תהי היראה כנזר על ראשיכם, ואז תגיעו גם כן אל פסגת הקדושה המבטת עליכם, מראי עתידותיכם,

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי:

לכבוד

השר הגדול בישראל

זיר

משה מונטיפיורי

אזכרת תודה

מאת

השפה העבריה

מאת מלקט פרחיה

בארץ צפון שמואל יוסף פין

(כתוב על ספר פרחי צפון אשר נכבדתי להגיש לפניו)

1

יָסֹבּוּ כוֹכְבֵי מַעְלָה מִסָּבִיב לַשָּׁמֶשׁ,

לִשְׁאוֹף אוֹר וְחַיִּים יָסֹבּוּ אֶרֶץ וָסַהַר;

וְסָבִיב לְחָרְבוֹת יְהוּדָה כְּסוּיֵי אֹפֶל וָאָמֶשׁ

יָסוֹב שֶׁמֶשׁ¹ צְדָקָה וְנֹגַהּ יָשַׁע² לָטוֹהַר,

מִמִּזְרָח הֵאִיר צֶדֶק, הוֹפִיעַ מִצְרָיִם,

מִדַּמֶּשֶׂק צָפוֹנָה, אָתָה בְּהוֹד קַרְנָיִם.

2

אָתָה לְרִבְבוֹת עַם קֹדֶשׁ, וְאֵשׁ דָּת לוֹ בִּימִינוֹ,

נֹחַם תִּקְוָה וָיֶשַׁע חָרוּת עַל הַלּוּחַ,

זִכְרוֹן צִיּוֹן יְרוּשָׁלַיִם, עוֹלִים בְּצִיּוֹנוֹ,

אֱמוּנָה בֵּאלֹהֵי אָמֵן בְּלֵב נֶפֶשׁ וָרוּחַ,

בְּשֵׁם גֹּאֲלֵנוּ הָרִאשׁוֹן מִמִּדְבַּר הוֹפִיעַ,

בָּא זֶה וַיָּאֶר לָנוּ מִמַּאֲפֵל הִגִּיהַּ.

3

כֵּן שֹׁמֵר יִשְׂרָאֵל נֶצַח יָעִיר עָלֵינוּ,

מֵעֵת הֱיוֹתֵנוּ עָם, מֵעֵת בִּשְׁמוֹ נִקְרֵאנוּ,

מֵאֵימָה חֲשֵׁכָה נִרְאָה, מֵעָנַן מַאֲפֵלֵנוּ,

וּמִסְּנֶה בּוֹעֵר, מִמְּצֻלוֹת יָם, נִגְלֶה לָנוּ,

וְעַל חָרְבוֹת יִשְׂרָאֵל עַל שֹׁמְמוֹת יְרוּשָלַיִם,

הוֹפִיעַ בְּאוֹר יֶשַׁע, בְּקַרְנֵי אוֹר צָהֳרָיִם.

4

עַל כֵּן עוֹמֶדֶת בַּת יַעֲקֹב, עוֹד בְּסַעֲרוֹת תֵּבֵל,

בְּנוֹעַ וָנוֹד בְּמִשְׁבְּרֵי־יָם; זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם,

רָגְזוּ לְאֻמִּים וְחָלָפוּ, עַמִּים כָּלוּ בְּהֶבֶל,

וִישֻׁרוּן עוֹד נִצָּב, בֶּאֱמוּנַת אֵל שָׁמַיִם,

הוּא הָרוּחַ הַמְּחַיֶּה אוֹתוֹ נֶצַח,

הַנּוֹתֵן עוֹז שַׁדַּי לוֹ, כְּאוֹת עַל מֶצַח.

5

הֲלֹא יֵבוֹשׁוּ עַתָּה יִכָּלְמוּ רוֹזְנֵי אָרֶץ,

לַעֲטוֹת בְּשִׂנְאַת־דָּת, אֵיבַת שִׂנְאָתָם חִנָּם,

כִּי יִרְאוּ אֶת מוֹנְטִיפְיוֹרוֹ עוֹמֵד בַּפָּרֶץ,

הָאֹמֵר לְאַהֲבָה וָחֶסֶד. הִנֵּה הִנָּם,

וּמִי בְשָׂרִים יִרְאֶה נֶפֶשׁ מֹשֶׁה הַטְּהוֹרָה,

וְלֹא יִתְעוֹדֵד לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ הַבּוֹעֵרָה?

6

עַתָּה שׁוֹטְנֵי דַּת מֹשֶׁה לַשָּׁוְא יִתְחַכָּמוּ,

לַהֲפוֹךְ נְתִיבוֹת עוֹלָם בְּדִבְרֵי חְָכְמָתָם שֶׁקֶר;

הֵן אוֹר מֹשֶׁה יַרְאֶה מַה גָּדְלוּ וּמַה רָמוּ,

לִמּוּדֵי דַת קֹדֶשׁ, וּמַה קָּדְשׁוּ לְאֵין חֵקֶר,

וּמִי יִרְאֶה אֶת מֹשֶׁה כִּי לוֹחֵם מִלְחֶמֶת,

וְלֹא יִתְחַזֵּק בְדַרְכֵי יְיָ³ לְגַלּוֹת הָאֶמֶת.

7

עַל כֵּן יוֹדוּךָ עַם יַעֲקֹב אֹתוֹ הֶחֱיֵיתָ,

תְּבָרֶכְךָ הָאֱמוּנָה כִּי תִלְחַם אֶת אוֹיְבֶיהָ,

הַצְּדָקָה תִּכְרַע לְךָ, כִּי אוֹתָהּ הֵן נִשֵּׂאתָ;

וְהָאֶמֶת תְּעַטְּרֶךָ זֵר, כִּי הֱקִימוֹתָ אוֹהֲבֶיהָ,

וְכָל רֶגֶשׁ־קֹדֶשׁ וְכָל הֶגְיוֹן רַחַשׁ פֶּלֶא,

פַּאֲרֵי כָּבוֹד יָשִׂימוּ לָךְ יְעַנְּדוּךָ סֶּלָה!

8

גַּם הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה שְׁאֵרִית חֶמְדָּתֵנוּ,

עִם מִקְלַעַת פְּרָחִים לְפָנֶיךָ הִיא נִגֶּשֶׁת;

לָקְטָהבֶּעָמָל רָב פֹּה בִּצְפוֹן אַדְמָתֵנוּ;

וּמִבְּרָכָה וְתִקְוָה נַפְשָׁהּ בָּהּ הֵן רוֹחֶשֶׁת,

תִּזְכּוֹר יְמֵי גְּאוֹנָהּ גְּאוֹן חוֹזֶיהָ וּמְלִיצֶיהָ,

וּמִמֵּךְ גְּאוֹן יַעֲקֹב תְּקַו הִתְחַדֵּשׁ נְעוּרֶיהָ.

9

קְחָה מִיַּד הַשָׂפָה הַתְּשׁוּרָה הַמִּצְעֶרֶת,

וּפְחֵה נָא רוּחַ חַיִּים בְּאַף זוּ הַנִּדְהָמָה,

וּמִיַּד הָאֱמוּנָה קְחָה גַּם אֶת הָאַחֶרֶת;

לְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת צֶדֶק וּלְהָסִיר חֶרְפַּת כְּלִמָּה;

כִּי הָאֱמוּנָה וְהָשָּׂפָה הֵנָּה עֹז הָרוּחַ,

הַמְּחַיֶּה נֶפֶשׁ עַם יַעֲקֹב בְּסָתוּם וָטוּחַ;

קחה את התשורה מיד עבד לשרידיהם

ומתחזק בארצות צפון לנשוא דגליהם

עבדו.

שמואל יוסף פין