&&& תולדות אהבת אחת

עתה עם עבור שנים ניטשטשו במקצת הרשמים של אותם הימים אשר בהם הייתי אהוב ואוהב. לא קל ביותר להיות נאמן במסירת פרטים רבים אשר טבלו בזמנם בתוך זוהר מיוחד של רשמים וחויות – ושאבדו במרוצת השנים שחלפו את מגעם הישיר עמי. ובכל זאת הכל חי בזכרון, כל פרט והשראתו המיוחדת לו עמו, כל מגע חרות בזכרון לפרטי פרטיו הרבים והנעימים. ובלב חי עדיין משהו שאינו ניתן להמחות במחי היד. סוף סוף הרי חייהם של שני אנשים היו תלויים בזאת, ויתכן מאד שאף עתה עדיין קיים ופועל בלב ניצוץ ולו רק אחד, מאותן החויות המשותפות, והוא אשר מנחה אותי ואולי אף אותה בדרך היסורין שבחרנו לנו לעתיד. מיוחד ורב רושם הוא הפרט על ההכרות בינינו: היה בו בפרט זה מן המקריות השלמה. מן ההפתעה. ובכל הפתעה – הרי גם זו היה בה משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. פגשתיה בשעת חפושים אחרי חדר פנוי למשכן לי. ראיתי פתק מודבק על קיר של בית המכריז על חדר העומד להמסר לדייר יחיד ונכנסתי לראותו. מצאתיה כשהיא נשענת לחלון, ועמידתה היתה מרושלת, גם שמלתה לא הצטיינה בהידור מיוחד, ושערות ראשה השחורות היו במקצת פרועות. היא ענתה לשאלותי בלחש, וברגעים הראשונים נדמה היה לי שהיא חולה ונוטה להתעלפות. היא אף לא בקשתני לשבת. החדר היה לפי טעמי ושכרתיו, ועוד בו ביום העברתי את חפצי לדירתה החדשה, ובערב של אותו יום, לאחר שיחה קצרה עמה – הזמנתיה לטיול קצר אל שפת הים והיא הסכימה. לא אזכור עתה את תכן שיחתנו אז בערב הראשון. אך בטוח הנני שהשיחה היתה ממין השיחות הבטלות והשוטפות שאין לפניהן או אחריהן ולא כלום. על שפת הים ישבנו בחול החמים והרך. אני כירתי בו צורת ראש והיא ישבה והביטה במעשי ידי מבלי להעיר כל הערות. זכורני עתה שדחיפה פנימית אילצתני להרים את מבטי אל פניה, ואז ראיתי: שמבטה החודר מכוון אלי ועיניה כאילו בקשר משהו. והיה בעינים אלה בקשה אילמת של יצור בודד וגלמוד לקרבת מה. הקרבתי את ראשי אליה ונשקתיה על שפתיה. גם היא נשקה לי, שנינו לא דברנו ולא כלום, אך לאחר הנשיקה הראשונה באה גם שניה ואחריה שלישית. ודומה היה לי באותה השעה: שאני נותן במתנה משהו גדול ויקר לאדם עני ונצרך. לא התרגשתי. גם היא נשארה שקטה בתכלית, לא התעוררה כל דרישה למגע יותר גדול וקרוב, היה בנשיקות אלה משהו טבעי ביותר ומובן מאליו. היא לא נראתה בעיני כזרה שאך היום הכרתיה, היא היתה קרובה לי כאילו הכרתיה מזה עידן ועדנים. שעה ארוכה למדי ישבנו על החול, אחר כך קמנו וחזרנו לביתנו ונפרדנו כל אחד לחדרו אף ללא לחיצת יד. על שפתיה הבחנתי בחיוך קל הבא מתוך שבע ומבוכה כאחד. גם אני חיכתי למראה עמידתה זו. ובשעה שפתחתי את דלת חדרי כדי להעלם בו למשך הלילה ראיתיה עוד עומדת על עמדה ומחכה. לא השתדלתי לנתח את אשר עבר עלי באותו יום. לא היה צורך בכך. לא נתעוררה הדרישה לנתוח מעין זה. לא נוצר הרושם שמשהו מיוחד במינו קרה היום הזה. הכל היה כל כך פשוט, טבעי ומובן, שלא היה צורך בדיון ובנתוחים. בלילה ישנתי יפה וללא כל חלומות, התעוררתי כרגיל, התלבשתי ויצאתי לחדר הרחיצה, מצאתיה לבושה ומוכנה לצאת לעבודה. שוב חיכנו זה לזו באותו החיוך השקט, עניתי לברכתה ונפרדנו. עם ערב נפגשנו בבית. ראשי כאב עלי אחר טרדות יום ועבודה קשה, הייתי עיף ומצב רוחי היה נעכר. והנה נפתחה דלת חדרי בלאט וללא דפיקה בה, היא נכנסה לחדר כמתבישת ועל פניה היתה נסוכה המבוכה. דקות מספר עמדה ליד הדלת, אחר כך כמתאוששת – נגשה אל מטתי, גחנה אלי ונשקתני על שפתי. והיה בנשיקתה זו מן האלם והמסירות. היה בה משהו מנשיקתה של אמא רחמנית לבנה החולה. ומתוך רחשי תודה מיוחדים – החזקתיה בראשה הבטתי יפה יפה אל תוך עיניה השקטות, הטובות והבהירות, ואחר כך נשקתי לה על שתי עיניה, על מצחה ועל שפתיה החיורות־המחיכות. היא לא התנגדה, ולהיפך – התקרבה אלי יותר, ישבה על גבי המטה והסתירה את ראשה בחזי. כך ישבנו זמן ארוך למדי מבלי לדבר בינינו. אחר כך התפשטנו ושכבנו לישון ביחד, כאילו גם דבר זה היה מובן מאליו. כאילו היינו גוף אחד. כאילו חכינו זה לזו במשך שנים רבות, ועתה לאחר שמצאנו חד את חד, הרי אין צורך בהסברות מיוחדות על העתיד. כי לאמתו של דבר: מה ערך לו לעתיד לגבי ההוה הנתפס והקיים? מה ערך להם לחשבונות ולהגיון שופט אם חויה חיה אחת תלך לאבוד? מה ערך לכל אותם פטפוטי הכל על אמון ושיתוף חיים חוקיים – אם בידך לחיות ברגע קט אחד חיי נצח שלם?… היה בהם ברגעים ההם מן הנצח וההוד אשר לחיים. היתה בהם חויה גדולה, מסוג החויות הבלתי נשכחות עולמית. והחיים, חיים משותפים לי ולה זרמו להם בשטפם הרגיל והנאה. כל דבר מיוחד לא הפריע להרמוניה מקרית זו שנוצרה והגיעה אלינו באקראי. לא היו בינינו כל חלוקי דעות מיוחדים. חיינו – וחיינו בתקופה זו רבת הרשמים היה בהם קסם גדול ומשיכה כבירה. יום יום וחיוכו המתוק לו, שעה שעה והפתעה חדשה עמה, דקה דקה ומסירות בה ואהבה רבה בה, לבי היה מלא תודה והודיה לה על כל הברכה אשר בה. פי היה מלא חלל והודיה למקרה העיור שהביאני לכך, ודומה היה עלי שאף היא כך. כל מה שעשתה היה מכוון כדי להנותני, וכמעט תמיד נראיתי כעיני עצמי כחייב להשיב לה חוב גדול. וכל כמה שיכלתי והיה בידי לשלם לה – הרי זה לא הספיק. פעם אחת אמרתי לה: אני ואת כאילו נולדנו כניצוץ אלהי אחד. כי אחרת, איך להסביר את אותה ההרמוניה הגדולה בה נטבעו חיינו. אין זאת כי אם נולדנו זה עבור זו ואך מקרה הוא שלא נפגשנו לפני עשר שנים. ותען לי: יקרת לי מאד. אתה נותן לי חיים ואשר. ואחת ידעתי: ביום בו תעזבני – ואמות. השמעתם מלים מעין אלו? ללא דרישות, ללא בקשות, ללא תביעות יתרות. מלים מספר שכללו את כל החיים של אדם אשר אני הייתי בשבילו הכל. אדם אשר לא ידע חיים לפני ואינו רוצה לדעתם אחרי. חבקתיה יפה ונשקתי לה ארוכות. ידעתי והרגשתי שאף היא יקרה לי. ברי היה לי שאף אשה אינה מסוגלה לאהב כמוה היא, ושאין קרבן אשר ייקר לה עבורי. הייתי מאושר עמה. חייתי חיים שקטים מלאי חויות, חיוכים ושבע. כל יום חדש היה בשבילי כחסד מאת האלהים הטוב והרחמן. כל לילה כמנגינה משכרת ומתוקה. גופה שהובא לי למנחת אהבה ריטט למגע ידי וכן גם נשמתה, ובעת שהרימה אלי את מבטה הבהיר והקורן וידעתי: אני אהוב ורצוי, וכן גם היא היתה אהובה עלי ורצויה לי. ועוד אמרתי לה: אהבתיך! לא ידעתי עד כה אהבה מהי. קבלי את תודתי ואת רחשי לבי הכי נעלים על המתת היפה אשר נתת לי. לעולם לא אשכח את חסדך זה עמדי. ותען לי: החיים – אתה הם. דומה אתה בעיני לאלהים גדולים היוצרים את החיים ונותנים אותם במתנה לאדם. אליך תהיינה תמיד ובכל עת מופנות תפלותי ותחנוני, ובפי אך בקשה אחת ויחידה: תן חיים ואהבה… מרב התרגשות לא יכלתי לפצות פה. שכבתי כהמום. והיא, לא פסקה לנשק לי, לידי ולרגלי, על חזי וכתפי. ונשיקותיה רכות וצנועות, מלאות מסירות והערצה. דמעות נקשרו בעיני. ובלבי תפלה אחת ויחידה: אלהים שבשמים! מי יתן ונמשך הדבר לעולמי עד, לנצח נצחים. היה בו ברגש זה המשותף לשנינו משהו שהפחידני והקפיא את דמי בי: וכי מה עלול לקרות אם היא תבגוד בי ותעזבני? קשה היה לתאר אפשרות מעין זאת. אם יקרה כזאת חשבתי לי, הרי ודאי שלא אחיה. אאבד את חיי בידי עצמי. ומה שוים החיים בלעדיה? אף היא כנראה היתה שקועה במחשבה מעין זו, אף פחדה היה מעורפל יותר משלי. והרי נלחצה אלי יותר ויותר עד שנשימתי כבדה עלי, שתי ידיה חבקוני ולחצוני, ובקול ספוּג רטט ופחד אמרה: אל תעזבני… אל תלך ממני… לא אחיה אחריך… אני אלך? לא חביבה, כדבר הזה לא יקרה לעולם. עמך אשאר, תמיד לידך ובקרבתך. אף המות לא יפריד בינינו: ללא הרף מלמלו שפתי ולטפו את אזנה הקטנה. במשך כל הלילה לא עצמתי עיין. ידי לא חדלו אף לרגע קט ללטף את גופה האהוב והיקר. ובלטיפות אלו היו גלומים כל החיים, התקוות, הרצון והמרץ, החמר והרוח. היא הצטנפה ככדור, נהדקה אלי, לא דברה, לא התנועעה, רק מפרק לפרק נפלטה הברה עמומה מגרונה. ידעתי: טוב לה לידי, טוב מאד! – למחרת הבוקר קמנו, התלבשנו, אך משום מה לא יצאנו לעבודה. היה זה ברור מאד גם לי וגם לה שאין לותר על אמצעי הקיום – על העבודה, אך לשנינו לא הספיק הכח להשאיר את חברו וללכת. להפרד – הרי דומה כאילו אבדנו זה את זו. נשארנו במשך כל היום בבית. אף לטיול לא יצאנו. לא פתחנו את הדלת אם כי הפעמון צלצל ללא הרף. אך עם בוא הערב היינו מוכרחים לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, כדי להצטייד בצרכי מזון הכרחיים. אך תיכף לגמר הקניות חזרנו לביתנו ושוב נסגרה הדלת על מנעול ובריח. ימי החג לא יכלו להמשך עת רבה, הכרח היה לעבוד כדי שלא למות ברעב. ניצחה הקיבה את הרגשות הסוערים. יצאנו עם בוקר כל אחד למקום עבודתו ונפגשנו שוב עם רדת הלילה. אך הלילות היו שלנו… וכי ישנה האפשרות לתאר את הכל אשר עבר? חילול הקודש יש בכך גם עם עבור שנים מאז. לא אזכור עתה בדיוק משך כמה זמן נמשך החלום המתוק הזה. אך ביום בהיר אחד נודע לי: שהיא נפגשת מפרק לפרק עם ידיד. לא האמנתי בדבר, קשה היה אף לתאר אפשרות מעין זו. אך ברבות הימים נוכחתי באמיתותו של דבר, היא לא נשתנתה במאומה. אותו היקוד ואותן התנועות, אותן התחנות ואותה הגישה עצמה כאשר לפני כן. שאלתיה לפשר הדבר. חשבתי שהיא תכחיש את הכל, או שתמציא לפחות הסבר כל שהוא המתקבל על הדעת. אך היא ספרה לי בתמימותה הרבה על הכל. היא לא מצאה חטא בכך. והלא מה חטא בכך – טענה: הרי רק אותך אני אוהבת. ולו – לידידי המסכן אני מפרישה מעט מזעיר מכל העשר הרב המצוי ברשותי…. הייתי כהמום. כמטורף. התפרצו היצרים הפראים שבי. צעקתי, חרפתי וגדפתי אותי, אותה, את הידיד ואת כל דרי עולם. והיא עמדה כשיה תמימה, עיניה הביעו השתוממות רבה, ושפתיה החיורות ממלמלות מלים מרגיעות ומשקיטות. באחד הימים, כשטרוף הדעת אשר תקף אותי בזמן האחרון הגיע לשיאו, סטרתי לה בידי על פניה וראשה. היא לא אמרה מאומה, לא השתדלה אף להגן על עצמה. היא הביטה בי בעיניה היפות והבהירות כמתפלאה, אחר כך החזיקה בידי זו המכה. והקריבה אותה בכח אל שפתיה ונשקה לה. ומעינה הימנית נידרדרה ונפלה על ידי דמעה גדולה ובהירה. הייתי קרוב לטרוף הדעת. הזנחתי את העבודה, הזנחתי את עצמי, שערותי גדלו פרע, בגדי עלי היו מקומטים ומזוהמים, ראשי קרח תמיד, ובלבי חלחל משהו שהסיתני לרצח, ולולא ברחתי הימנה – כי אז ודאי שהייתי רוצחה נפש. כעבור חדשים מספר לויתיה לבית עולמה. דבריה נתקיימו: היא לא אבדה את עצמה לדעת, אך המחלה הראשונה שנפגעה בה הכריעה אותה – ומתה. אני נשארתי בחיים. אך גם עתה היא חיה עדיין בלבי. ומקומה בלב לא יתפס לעולם על ידי אשה אחרת. אהבתי לה לא תמות.

&&& נורה

הריני מוכן להבטיחכם: שיצור דומה לה בחכמה ובדעת לא תמצאו במלוא העולם כולו. ולא רק אני הוא שדעתי בכך, רבים הם שהיה להם העונג להכירה ולבחנה מקרוב. היא נתגלגלה לידי בדרך מקרה: שכנים השליכוה מהבית ואני הכנסתיה אלי. אך כניסתה לבית היתה מלווה בטכס רב ובנביחות עליזות וקולניות, בנהימת פרא עליזה ומסורה. ובאין לה זנב – כשכשה בחלק האחורי של גופה כרקדנית ערבית מלומדה. וקול היה לה – ממש כרעם בשמים. קשה היה משום מה לזווג אותה – הפעוטה עם הקול הרם והקשה. כחית פרא של בראשית לכל דבר, ושיניה – אף הן חדות, נושכות וקורעות. וכל דבר או חפץ שנפל לרשותה – הרי היתה מכרסמת ונושכת אותו ללא הרף עד שהביאה עליו כליה. היא נסתה אף את שיניה בגריסת כרעי המטה ורגלי הארון. ולולא הזהרתי המפורשת – היה סופם כסוף כל חפץ שנמסר לטפולה. גזעה – לא ידוע לי עד היום הזה. היה מי שאמר שמוצאה הוא תערובת של דוברמן וכלב ציד, היו גם כאלה שהודיעו ברורות שמוצאה הוא האיים הכנריים, אך האמת לא נתבררה לי עד היום. ובאשר לה? כנראה ששאלת הגזע לא תפסה אצלה כל מקום חשוב. חשוב היה רק: צלחת האוכל וכוס קקאו ממותק. לכל השאר התיחסה בסקפטיציזם בולט. חשוב היה גם הטיול הממושך ברחובות העיר. בשעת הטיול לא היתה פוסקת מריצתה אף לדקה אחת. כל דלת של חצר היתה ראויה לתשומת לב. כל קרן של גדר היתה ראויה להרחה, כל אדם שנפגש לה שימש סיבה לבריחה ולפחד, וכל אוטו עובר עילה לכעס והתנפלות. וממש מגוחך היה כשהיצור הפעוט הזה רדף בחימה שפוכה אחר אוטו משא גדול. ביחוד שנאה את האופנוע, ומדי פגשה באופנוע נוסע לתומו – היתה מתנפלת עליו כחיה פצועה, שואגת ונובחת, ולא נתקררה דעתה עד שקבלה בעיטה הגונה ברגלו של הנוסע. אנו חיינו בשלום רב, אך דומני שגם אז בימים הטובים לא אהבה אותי במיוחד. היא שמחה לקראתי, שחקה עמי והתרפקה עלי, אך כל זה היה כנראה בזכות טפולי המסור בה. ואת ההנחה הזאת אישרה הבגידה הגדולה שבגדה בי עם ההזדמנות הראשונה. השקפותינו על עניני סדר ומשמעת היו שונות בתכלית זו מזו. אני דרשתי ממנה: שתכנע לרצוני ותקיים בדיוק נמרץ את כל פקודותי מבלי לערער אחריהן, והיא – דעתה על כך היתה אחרת לגמרי: היא דרשה חופש פעולה לעצמה מכל הבחינות, היא סברה: שהרשות החוקית בידה לנבוח ולהשתובב אף בשעות הליל כשכל דרי הבית והשכנים ישנים ונחים במטות. לה ברור היה שאין איש רשאי למחות בידה מלצאת לטיולים ארוכים ולהתנות אהבים עם כל גבר שנזדמן באקראי הראשון ושמצא חן בעיניה. ולמעלה מכל ספק היה בעיניה הדבר: שאין הרשות בידי למחות נגד רצונה התקיף לאהוב ולשנוא לפי בחירתה היא דוקא. וכך נפלגו דעותנו, ומיום ליום הלכה התהום ורבצה בינינו, וכשהגיעו הדברים לידי יאוש, נסיתי אף להענישה, ולא פעם סטרתי לה קלות על פיה ואחוריה. אך היא ידעה גם להתגונן כראוי: קודם לכל גלתה והראתה לי את שיניה החדות, אחר כך נהמה את נהימתה המפורסמת כנהימת הנמר. וכשכל האמצעים האלה לא הועילו, הרי מצאה לה דרך אחרת כדי להשפיע עלי: כשהיתה אשמה במה שהוא, וסברה שאני עלול להענישה עונש גופני היתה מיד לכניסתי לחדר, מתהפכת על גבה ורגליה מתבלבלות באויר, ומפיה התמלטו קולות משונים, קולות צוחה של יאוש, הדומים לקולו של יצור שגרונו תקוע בעניבת חנק. לא אחת היו שכני מופיעים בבהלה לראות את אשר קרה. ולא תמיד עלה בידי להוכיח להם: שלא עשיתי כל עוול, ושהקולות האלה הם רק אמצעי הגנה גרידא של יצור פקח וערום. מובן מאליו, שלאחר כל הופעה כזו, הייתי נעלב, מרוגז, ומפסיק את היחוסים עם נורה. בשעה הראשונה לאחר השערוריה לא היתה שמה את לבה אלי, שמחה ומאושרה – שעלה בידה להפטר ללא עונש. אך עם עבור שעה, כשלא הייתי ניגש אליה, היתה היא מתחילה לעשות כווני חן שונים ומשונים כדי למשוך אותי ולרכך את לבי. קודם כל היתה מתחילה להסתובב על מצעה כאילו לא נוח לה המקום לשכיבה. אחר כך היתה לאט לאט מתרוממת ממקומה ומפהקת בפיהוקים ממושכים כאילו זה עתה התעוררה משינה מתוקה. לאחר זאת היתה מעיפה בי מבט כדי לבחון את הקרקע ולראות אם פני מרוגזים עדיין. אני כמובן כונתי אליה מבט של גזלן, והרי למראה מבטי הדורס היתה נאנחת אנחת עמוקה שוברת לב, וחוזרת למשכבה על המזרון. אך לא ארכה השכיבה. שוב ושוב היתה חוזרת על כל אותו הטכס, אחר כך היתה קרבה לאט לאט אל מקום מושבי ועומדת כשהיא רחוקה מרחק ניכר, ודומה היה שהיא מוכנה לכל: או שיעלה בידה להשלים עמי, או שתספיק לברוח ולהחבא במקומה במקרה שכעסי עדיין לא שכך, וכך היתה עומדת ומחכה, ומבטה הביע כל כך הרבה מסירות ורצון להשלים, שהייתי נאלץ לעתים מזומנות להושיט לה יד לשלום. והרי הספיק חיוך קל שיופיע על שפתי – כדי שתבחין בו, ומיד קפצה ועלתה על ברכי, חבקתני בשתי ידיה המתוקות, לשונה הוורדה נשתלחה חוצה, והחלה סדרה של נשיקות על צוארי מתחת לסנטר. ונשיקותיה – היו באמת מתוקות ונעימות, ולא הפסיקה בהן עד שהייתי מרחיק בידי את ראשה מהמקום המיועד לפורענות. רגילה היתה לישון עמי בשטח. ותמיד חכתה בכליון עינים ממש לרגע – בו אשכב במטה. היא היתה נכנסת אל מתחת לשמיכה החמה מצטנפת ככדור בשטח שבין ברכי ובטני, תוקעת את ראשה החמוד בבטני, נאנחת אנקת רוחה, ונרדמת כתינוק. או שהיתה מוציאה את ראשה, ומניחה אותו על ידי המושטה, ופיה מגיע לאזני. מפרק לפרק היתה מוציאה את לשונה החמה ונושקת לי על תנוך האזן לאות תודה והכרה. וכך עד אור הבוקר. ובימים שהיינו שרויים ברוגז זה עם זו, נהגתי שלא להזמינה למנוחת הליל למטתי. היא ידעה מראש: מתי אין לבוא בדרישות סתם, והרי היתה שוכבת לה עצובה ושוממה כיתומה גלמודה על מזרונה הקטן, ואנחתה היתה שוברת ממש את לבי. היא היתה מנסה אף מעשי להטים שונים כדי להזכירני במנהג הנהוג בינינו מאז ומתמיד. וכשגם דבר זה לא הועיל, היתה מחכה כעני בפתח למוצא פי הרחמן. והיה אם לזאת לא נעניתי היתה מרעימה את פניה, ומתחילה לנהום בנהימה שקטה כטוענת לעומתי, אחר כך היתה מגבירה את רטונה ואת נהימותיה המפורסמות, ולאחר כך היתה מתחילה פשוט להתקצף ולהתרגז, ולנבוח לעומתי בכל עוז. לא הועיל מאומה. לבי היה מתרכך. ומכיון שתעלולים אלה היו מוצאים חן בעיני, הרי הייתי מתפרץ בצחוק. וזה הספיק: תיכף לכך היתה עולה בקפיצה זריזה אחת על המטה, מהמטה על גופי, ומשם על פני, ותתחילה סדרה ארוכה של גיפופים ונשיקות. ולמרבה השמחה היתה קופצת מרוב התלהבות מהמטה לרצפה וחזרה אגב סיבובים גדולים ומהירים בחדר. סיבובים אלה צריכים היו כנראה להשלים את מכסת המס שהיתה חייבת לי עקב פשעיה באותו יום. היא כנראה לא אהבה אותי במיוחד, אבל התגעגעה אלי. ואם רק ניתנה לה האפשרות לכך, היתה עוברת בכל הבתים שהיו שייכים למכירי בתקוה למצאני. היא היתה מגרדת בצפרני ידיה את הדלת, ומשפתחו לה – היתה מתפרצת כסופה אל תוך הבית, עוברת מחדר לחדר, מריחה באפה החביב בכל עבר ומסתלקת כלעומת שבאה. לא הועילו כל מיני פתויים. לא הסכימה להישאר. וכשלא מצאתני – היתה חוזרת הביתה, שוכבת על הספה ומחכה בסבלנות לשובי. מהבוקר עד לערב היתה נשארת יחידה בבית. לא יכולתי לקחתה עמי למקום העבודה. אך עם שובי, הייתי מגיש לה את מנת האוכל היומית, מוציאה הרחובה לטיול ממושך, משחק עמה, ומשתדל לשלם לה לפחות חלק מחובי לה. שנתים ימים בילינו יחד. מכוסי שתתה ובמטתי ישנה. לי היה טוב מאד עמה, אך לה כנראה חסר משהו. יתכן שמנת תשומת הלב שלי אליה לא הספיקה, יתכן והיתה סיבה אחרת לכך, אך עובדא היא שהיא בגדה בי ועזבתני. מפאת מחלה מסרתיה לטפול ולשמירה לחברה. היא שהתה שם מספר שבועות, וכשחזרתי הביתה מבית החולים, לא הסכימה נורה לחזור אלי. מכרים אמרו לי: יתכן והיא נעלבה על ידך, ושמרה את הדבר בלבה. אני – איני מרגיש כל חטא בי ביחס אליה. אך יתכן גם שפרט כל שהוא, שאני לא השגחתי בו – העליב אותה קשה. יש להניח שנכון הוא הדבר, כי על כן אף היא שייכת למין היפה, ואת הפרט החשוב הזה אין לבטל בשום פנים. אני בכל אופן לא בגדתי בה.

&&& דינה

אם ברצונכם להכיר אותה, הריני מוכן ומזומן להציג אותה בפניכם. אך לא את כל אחד מכם תסכים לארח בביתה. היא בררנית ביותר. היא מסוגלת למצוא פסול באדם, אף אם יראה אדם זה בעיניכם אתם כשלם בתכלית השלמות. ולא קל ביותר לדבר עמה, עוד יותר קשה להתידד ולקשר אותה. אך יחד עם זאת עלי לקבוע כאן: אין כמוה לקלות, ואין כמוהה לידידות כנה ומשלמת. משקלה בסך הכל כארבעים ליטרות, היא קלה כנוצה, אך לא רכרוכית. ויד לה – ברזל ממש. לפני זמן קצר קרה שהיא סטרה לאחד ממכיריה על הלחי, והרי היה לחיו נפוח וקשור במשך שבועיים ימים. ועד היום הוא חרד כשהוא רואה אותה מרימה יד. פניה מארכים וקטנים, כמחוטבים בשן. אך עינים לה גדולות ושחורות כשזיפים. ובשעה שהיא מעיפה מבט עלי הרי אני כמעט תמיד כמוקסם. ועיניה – כמראה מלוטשת. בכל פעם כשאני קרוב אליה הריני רואה את בבואתי בתוך עינה הגדולה כבמראה. מפני עיניה אלה פחדתי תמיד, למרות שלא ידעתי את פשרו של הפחד הזה. ושולטת אשה קטנה וקלת המשקל הלזו בכל אלה האנשים הנמצאים במחיצתה, ללא יוצא מן הכלל. וכח השליטה שלה אינו מוגבל במאומה. דבורה – חק. רצונה – פולחן. ושגעונותיה – נהפכים למנהג שהכל חייבים בו, ודבר שהיא רצתה בו – הרי מן הנמנע הוא שלא תוכל להוציאו אל הפועל. ולאשה קטנה זו – בעל גדול, גבוה ושמן, וכשהיא הולכת לצדו, הרי דומה היא לתנוקת. לא מעטות הן הבדיחות שנתפרסמו על חשבונם, ובלכתם יחד ברחוב הרי כל העוברים והשבים מפנים את תשומת לבם אליהם. ואי אפשר שלא לראותם. הם מתבלטים תמיד. ואוהב הבעל הגדול את אשתו הקטנה עד לידי שגעון. למענה הוא מוכן לבוא באש ובמים, אין דבר שייקר לו ממנה. הוא נכנע לרצונה התקיף כעבד נרצע, ואינו פוסע אף פסיעה קלה אחת מבלי להמלך בדעתה. ואינו מניח כל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה, שלא יזכיר את שמה: דוניה שלי. ובשעה ששמה מופיע על שפתיו, הרי דומה הוא לחתול המלקק בשפתיו חמאה טעימה. ובשעת משא ומתן עם אנשים, יש לעמוד על המיקח כל עוד שלא הודיע: דוניה שלי לא תסכים לכך. ומכיון שהוא נמנה בין הגדולים במקצוע חיוני ידוע, הרי דוניה הקטנה היתה קובעת את גורלם של אנשים רבים עד מאד. לי, שיחק המזל ואני נמניתי על המעטים מבין אלה שנטתה אליהם את חסדה הגדול. לא אחת כיליתי את הערבים בביתה, והיו אף תקופות שראתה אותי כשוה זכויות אליה. ובימים ההם, היינו מרבים בשיחה, מתוכחים ומלבנים שאלות שונות שהיו תלויות במחלוקת שבינה לבין העולם הגדול. לזכותי אני יש לאמר: רבים הצלתי בוכוחים אלה. לא אחת השפעתי עליה שתמליץ בפני בעלה על אחד או שני מבין לקוחותיו, שלא יעשקם בשם אהבתו הגדולה אליה. ילדים לא נולדו להם, וזה סבך בהרבה את המצב. היא ראתה את עצמה כקרבן, כקדושה. ואת בעלה כנאשם. ולא הזניחה כל הזדמנות כדי להתריע על כך בכל מיני צורות. הוא מצדו אשר כנראה את הדבר, למרות שלא ברור היה לו מי האשם בכך. בשבילו הספיק: שדינה שלו פסקה את פסוקה, והרי היא – ודאי שאינה עלולה לטעות. באחת משיחותנו המשותפות עמה, שאלתיה: האם תסכימי לגמור את חייך מבלי ללדת? לראשונה שתקה ולא השיבה לשאלתי, אך אחר כך דברה משהו על הבנה והשתתפות בסבלו של בעלה, על הרגש העמוק שהיא רוחשת לו, על דאגתה לו. כל מה שנאמר בתור תשובה לשאלתי היה מכוון מראש כדי להסיח את דעתי מעיקר השאלה. ואני, רוח שטות קננה בי, וחזרתי אל השאלה פעם ופעמיים. חזק מאד היה רצוני להביא את היצור הזה, הרואה את עצמו כאלהים גדולים, לידי וידוי, לידי גילוי הפרצוף הנכון, החילוני, רציתי לחזות במו עיני ממש את צלם האדם שבה, ואחת היא לי – מה הם האמצעים שהשתמשתי בהם כדי להגיע למטרתי. וכשלא יכלה להשתמט יותר, הרימה את מבטה אל פני, פניה הסמיקו, וכל גופה רעד כבקדחת, וכמעט בלחישה אמרה: והרי אין איש מכם רוצה בי… אף אחד מכם עדיין לא הציע לי את אהבתו. והמשיכה: אח! כמה עורגת נפשי למעט אהבה… אהבה ממש… אהבה שאין עמה הערצה ועבודת הקדש. זמן מה ישבנו במקומינו, מרוחקים זה מזו מרחק מה כמנהגנו תמיד. אך פתאום התקרבה אלי, אחזה בידי, ובקול שהיה ספוג משהו זר לי אמרה: גם אתה עדיין לא ניסית לאהוב אותי… והמשיכה כמבקשת: אהבני… קחני אליך. רגש מוזר ביותר אפף אותי. תקף אותי הפחד מפניה. הרגשתי שתנועה אחת משלי עלולה להביאני לידי אבוד שני העולמות גם יחד. והרי נקטתי באמצעי מיוחד, ושאלתיה: האם ברצונך לבגוד בבעלך? היא קפצה ממקומה כנשוכה. עמדה זמן מה כהמומה במקומה, אחר כך הוציאה מפיה כשעיניה זולגות דמעות את תמלים: לך! לך! ואל תשוב יותר. מזה כמעט שלש שנים שאיני בא במחיצתה, אך כמעט כל הידידים המשותפים שלנו ספרו לי שהיא הציעה להם את אהבתה, ולא קבלוה. הכל מפחדים ומסרבים. מזל של בעל.

&&& המחנכת

אם תשאלוני היום מה לי ולה? לא אדע מה להשיב לכם. ובכל זאת בליתי עמה ובמחיצתה כמעט ארבע שנים. והיו לי אלה ארבע שנות נסיון מר עד מאד. שנים ראיתי בהן רעה. רק רעה ותו לא. אף יום בהיר אחד לא אוכל לציין בתקופה זו של למעלה מאלף יממות רצופות. הוצגנו זה בפני זו במסבה שסודרה לכבודי. אני כשלעצמי לא מצאתי כל סיבה מספקת לשמחה זו. אך משהודיעו לי ידידי על המסבה לא ראיתי אפשרות, משום דרכי נימוס גרידא, לסרב לכך. הסכמתי איפוא להופיע ולקבל את שפע הברכות והאחולים, ואמירת השבחים שנפלו שם בחלקי. ישבתי במסבה לשלחן, מוקף אנשים שברובם הגדול לא היו מוכרים לי כלל וכלל. ומחוץ לאנשים מועטים שאת קלסתר פניהם ראיתי אי־שם אי־מתי הרי כל השאר היו זרים לי בהחלט. לא אוכל עתה לתאר לפניכם מה רגש הרגשתי באותה שעה גדולה. אך יש ברשותי להבטיחכם: שלא נוח היה לי שם. ואין אונים חכיתי בסבלנות לגמר המוצלח של המסבה הבלתי מוצלחת. אדם שאת שמו לא זכרתי הקריבה אלי, קרא בשמה, ואני קבלתי אל תוך ידי – יד קטנה וחמימה, כידו של ילד קטן – ומשום זה שחמימה היתה השהיתיה בידי זמן יתר על המדה הרגילה. ובהביטי אל תוך עיניה וראיתי בהן ברק מיוחד, ולחייה הסמיקו. יתכן, ופגישה מקרית זו היתה מסתיימת ככל הפגישות המקריות. אך עם סיום המסבה היא נגשה אלי, ושאלה: התוכל ללוות אותי לביתי? לא סרבתי לה וליויתיה הביתה. לא סרבתי גם להזמנתה ונכנסתי עמה לדירה. אחר כך קבלתי מידה כוס יין, ולאחר זו הראשונה קבלתי מידה גם כוס שניה, התפרקדתי בכורסא עמוקה ורחבה והקשבתי לפטפוטה העליז. למחרת העברתי את חפצי לדירתה היפה ונשארתי עמה. אך כבר ביום הראשון לשהותנו יחד היתה משום מה מרוגזת, ובערב לאחר שהאורחים המוזמנים הלכו לבתיהם – הייתי נאלץ לשמוע ולהקשיב לנאומה התפל והמשעמם על חובה וזכות, על רוח והפסד, ועל עוד משהו שלא הבינותי לו. מכל נאומה הארוך לא הבינותי ולא כלום, אף את כונתו לא עלה בידי לתפוס. וכשנמאס עלי הדבר – תפסתי את גופה הפריך בשתי ידי החזקות וסגרתי את פיה בנשיקה, וזה עזר. היא נתבלבלה ונשתתקה. וכה הוסיפה לנאום מדי יום ביומו. ודבורה נסב על הכל: עלי ועליה, על שכנים ומכרים, על פילוסופיה וחברה, על עמים וארצות, והכל היה מכוון – כדי לחנכני ולעשותני הגון לאדם ואלהים. אינני יודע מה רע ראתה בי ומה המריץ אותה לכך, אך עובדא היא: שהיא מצאה צורך גדול ותכוף לעשות זאת. לא הועילו הפצרותי המרובות, לא הועילו איומים, אף דמעות לא עמדו בצר לי. התרופה היחידה כדי לשתק את לשונה נשארה כבראשונה: סגירת הפה בנשיקה צורבת. אך הלא לא היתה כל אפשרות להחזיקה כל הזמן בזרועותי – כשפי צמוד אל פיה. שנינו עבדנו. הרוחנו יפה מאד וחיינו כמעט חיי רווחה. גם דאגות אחרות לא העיבו את שמינו. אפשר היה לחיות ולצחוק. אך כאן קפץ עלי רוגז לשונה השנונה והצחה והחיים נהפכו לגיהינום. לא רבנו, כמעט שלא היו חלוקי דעות בינינו. לעתים מאד קרובות היתה אף מותרת על דעותיה וממלאה את רצוני. ובכל זאת היתה ממשיכה ללא הרף לדבר “ולחנך” אותי. ולא רק בבית דברה. היא דברה אלי גם ברחוב. בבית הקפה, בתיאטרון, בראי־נוע. היא דברה ללא הפסק וללא מנוחה. לא יכולתי שאית יותר. וביום בהיר אחד עזבתיה באמצע הנאום המזהיר וברחתי. לולא עשיתי זאת ודאי שהייתי מטיל בה מום. לא אחת היתה ידי נשלחת מאליה אל מכבש הברזל הקטן שהיה מונח על שלחני, לו אחזתיו בידי ודאי שהייתי מעיפו ישר אל פיה השופע. מזה שנים אחדות לא ראיתיה, אך מכרים ספרו לי עליה: שהיא עדיין נואמת גם עתה. ברוך שפטרני!