החיים הכלכליים והחברתיים / נתן אליהשווילי
מן הידיעות המעטות שיש לנו בנוגע לחיים הכלכליים והחברתיים של יהודי גרוזיה, רואים אנו, כי היהודים התעסקו בעיקר במסחר. כבר מזמן בואם לגרוזיה התחילו לשלוח בו ידיהם, כל המקורות הגרוזיים מזכירים אותם בתור סוחרים ורוכלים, אכן, חלק מהם היה עוסק גם בחקלאות ובאומנויות שוות. אבל עיקר פרנסתם היה המסחר, ביחוד המסחר הפעוט והרוכלות. אולם עם כל היותם אנשי מסחר, בכל זאת, כמעט כל משפחה חשובה, ביחוד במזרח גרוזיה, שם האדמה היתה יותר מרובה ופוריה, התעסקה בחקלאות והיתה לה נחלת שדה וכרם. ואם לא היה לה משלה, חכרה מאחרים, מהאצילים או מהאכרים. ביחוד עסקו בנטיעות גפנים ובתעשית היין. הם נטו יותר למטעים מאשר לפלחה, אולי משום שהפלחה דרשה התמסרות יותר לאדמה והתאכרות מוחלטת. גם השבת עיכבה, לכן היה היהודי הגרוזי מתרחק מהפלחה ונטה חיבה יתרה לכרם ולעצי פרי, יען כי סוף סוף אכר גמור לא היה. גרוזיה נחשבת לארץ עשירה ופוריה ולכן החיים, ביחוד בעבר, לא היו קשים. מובן, שהחיים היו פשוטים והתביעות פרימיטיביות: “לחם לאכול ובגד ללבוש” – ואת זה היה היהודי מוצא על נקלה. בכלל, מהצד הכלכלי היו שבעי רצון. קשה היה למצוא איש שיהיה נצרך לבריות. העניות היתה יותר מצויה בין היהודים ההרריים, תושבי דגסטאן וקובא, מאשר בגרוזיה. ולכן היו מצויות תמיד שיירות שיירות של קבצנים מהארצות ההן לגרוזיה. אבל בין יהודי גרוזיה מעט מאד היה מספרם.
היהודים התעסקו, כאמור, על פי רוב במסחר, היו חוזרים כל ימות השבוע רגלי בכפרים עם צרור סחורתם על שכמם, או בסוסים כשהסחורה, על הרוב מנופקטורה, סדורה באמתחותיהם ועמוסה על גבי הסוס מזה ומזה. היו כאלה, שלרגל מסחרם, היו עוזבים את משפחותיהם לששה חודשים, לשנה שלמה, והיו סוחרים בחבל אחר של הארץ ובחגים היו חוזרים לביתם אל משפחותיהם. את הסחורה היו קונים הסוחרים הקטנים, אלה הרוכלים המחזרים בכפרים, אצל הסוחרים הגדולים בעלי החנויות מן היהודים, אשר אלה האחרונים הביאו אותה מקושטא, טרִפֶזוּנד, אָרזֶרוּם ועוד. ולכן, לעיתים תכופות, היו נוסעים לערי תורכיה הגדולות, אם כי הנסיעה בימים ההם היתה קשה והדרכים היו בחזקת סכנה. אבל מה הוא הקושי שיעמוד לפני יהודי כשהוא נצרך לפרנסה? אף כי אין לנו ידיעות מספיקות, המעידות על עשרם ונכסיהם הגדולים של יהודי גרוזיה בעבר, בכל זאת עם-הארץ היה מביט עליהם כעל עשירים ואמידים והיה שגור על פיו “שאין עשיר כיהודי”. “וככל שהיהודי קרוע ובלוא אז דע לך שבכל קרע בגדו יש כסף”.
יש לשער, שאמנם צברו אחדים מן היהודים הון הגון, אבל מזמן לזמן היו מושלי הארץ וגם אדניהם-משעבדיהם מנצלים אותם ומטילים עליהם מסים כבדים. גרוזיה היתה תמיד במת-מלחמה וכפעם בפעם היתה נופלת בידי עמים שונים, שהיו כובשים אותה ומטילים מסים כבדים על תושביה. במקרים כאלה היו המושלים שמים פניהם אל היהודים והוציאו מהם, באונס או ברצון, את עמל כפיהם. לא בלי יסוד שם הסופר אלכסנדר סוּמבאַטוֹב בהדרמה ההיסטורית הידועה שלו מחיי גרוזיה, “הקשר”, בפי אחת מן הנפשות הפועלות כדברים האלה: “מהיכן נשיג אדוני, בשביל השאַח כל כך הרבה זהב, אשר הוא דורש מאתנו? אדוני אומר: האם מעט הוא הזהב ליהודי סוּראם? אבל ישים נא אדוני אל לבו, שהיהודים האומללים הללו נוצלו לא פעם, התורכים היו מנצלים אותם-אחת; ואנחנו ניצלנו אותם – שתים, ומעתה ינצל אותם השאַח הפרסי. ומה, האם הזהב הוא מלפפון הגדל בגן הירק בכל שנה ושנה בתחילת האביב?” כן, בכל צרה ותלאה אשר מצאה את גרוזיה היו היהודים הקרבן הראשון, אם לא בנפשם, לפחות בממונם.
אולם יחד עם זה צריך לציין, שהיהודים מעולם לא נחשבו כגרים והיו אהובים ורצויים מאד, כמו להממשלה, כן לאדוניהם, לא קיפחו את זכויותיהם, שמרו ותמיד הגינו עליהם כלפי חוץ מיד זר. כל יהודי היה יקר בעיני אדונו-משעבדו. כל נסיך וכל אציל היה משתדל, מכמה וכמה טעמים, שבין נתיניו יימצא יהודי. האחד – שהיה היהודי יותר נוח ושקט, לא היה ממרה את פי אדוניו, היה ממלא אחרי כל פקודותיו. יחד עם זה הבינו את ערכם הרב בתור סוחרים המחיים את הארץ ומקשרים גלילות וערים שונות זו אל זו לרגלי מסחרם.
מצד החרושת והתעשיה – אף שגרוזיה היתה ארץ עשירה בחמרים גלמיים, היתה נחשלה בכלל מפני המלחמות התכופות והסדרים הפאודליים ששררו בה. ולכן היה חלק היהודים במקצוע הזה בעבר מצער ובלתי ניכר כמעט, גם האומנות לא היתה נפוצה כל כך בין יהודי גרוזיה. צורפי-זהב וסוחרים באבנים יקרות, מקצוע אשר התמחו בו היהודים בארצות אחרות, אין אנו מוצאים ביניהם. בין שאר האומנויות היו נוטים חיבה יתירה לסנדלרות, היו ביניהם גם מתעסקים באריגה וסריגה (ביחוד הנשים התעסקו בזה), היו ביניהם גם כובענים ובנאים במדה מועטת.
גם בהלוואת כספים בריבית התעסק חלק מהם. אבל בתקופת השיעבוד כשהיהודי היה משועבד לאדונו וכל אשר לו נחשב לקניינו, היו זהירים במקצוע זה מאד מאד, שלא ירגיש אדונו-משעבדו בהונו.
כבר צוין לעיל, שהיהודים נחשבו לאלמנטים רצויים במדינה ולכן נהנו בכל הענינים מזכויות אזרחיות וכלכליות. ואין לנו סימנים לכך, שבאיזה זמן הבדילו את היהודים לרעה משאר האזרחים וקיפחו את זכויותיהם באופן רשמי. ביניהם לבין עצמם היה שויון גמור. כקטן כגדול, כעשיר כעני, כחכם כ“עם הארץ”, מלבד הכבוד, שחלק ברצונו החופשי, “עם הארץ” לגדול ממנו בחכמה ובעושר. בכל עיר וכפר יצרו להם ברצונם הטוב שכונות מיוחדות, “שכונת היהודים”, ותמיד נמשכו היהודים כמו באופן אינסטינקטיבי להצטופף ולגור זה בצד זה. השכונה היתה נחלקת לבתי-כנסיות והמשפחות שהיו נמנות על בית כנסת אחד נקראו “קהל”. בראש הקהל עמד נבחר הקהל (אחד או שנים), שנקרא “גבאי”. הלה ניהל על הרוב עניני בית הכנסת ושאר צרכי-הצבור הקשורים להחיים הדתיים.
פרנסים תקיפים, המושלים על הצבור ביד חזקה, כמו בשאר קהילות ישראל בארצות אחרות, אין אנו מוצאים בתוכם. כן אין אנו רואים ועד הקהילות, המרכז מסביב לו את הצבור היהודי הגרוזי בכל תפוצותיו, אמנם אנו מוצאים “שתדלנים”, הקרובים אל המושלים והשרים ומוכנים לכפר את פניהם לעת הצורך. אבל, כנראה, לא היו אלה נבחרי הקהילה במחשבה תחילה, אלא אנשים בעלי מעמד חשוב, בעלי-בתים הגונים, ששרתו את הקהל על הרוב שלא על מנת לקבל פרס, מוסדי-צבור מאורגנים אין אנו מוצאים בתוכם. אבל עניני הצדקה וגמילות חסדים, עזרה למך ולכושל והכנסת אורחים היו נמצאים בהם במידה מרובה.
מרכז לכל זה שימש בית-הכנסת, העניים או שאר הנצרכים לבריות, היו פונים ישר לקהל בית-הכנסת, לרוב בשבתות ובחגים, וקהל, כל אחד ואחד לפי נדבת לבבו, היה מנדב לצדקה לטובת הנצרך, אר היו גובים אחרי השבת או החג, על ידי איש הממונה לכך ומוסרים לו. וכן אורח עני שנצרך לאכסניה היו מכריזים על זה בקהל בבית הכנסת ואחד מן הקהל היה מקבל על עצמו ולוקח את העני אל ביתו. באופן כזה היו מסתדרים כל הענינים הצבוריים. עניני הצדקה, גמילות חסדים וכדומה. עד כי אנשים מעמים אחרים היו מתפלאים שלא ראו מימיהם קבצן יהודי מחזר על הפתחים. אל נכון היו עניים ונצרכים לבריות. אולם היהודים היו מפרנסים את ענייהם בצנעא ולא נתנו לו להתנול בפרהסיא, יתומים קטנים, שמתו עליה הוריהם ונשארו בלי אב ואם, היו עוברים לרשותו של הנסיך, אדון המשפחה; הוא היה לוקחם אליו ומוסרם למשרתיו לטפל בהם. באופן כזה היו הילדים נטמעים בין הגויים, אבל במקרים שכאלה, היו נכבדי הקהילה מתאמצים להשפיע על האדון, לפדותם מידו, ולהציל נפש ישראל מטמיעה.
אולם, למרות השעבוד ל“אדונים קשים”, המלחמה על פת לחם, הטלטול מכפר לכפר בכל ימי השבוע, למרות כל אלה, היה היהודי רחוק מהעצבות. היהודי בגרוזיה היה ידוע כאיש עליז-רוח, מלא אהבה וששון החיים. החיים היו פטריארכליים ומשפחתיים. הקרבה המשפחתית היתה גדולה ביניהם, גם אחרי הנשואין היו האחים לרוב ביחד וכיס אחד היה להם, קשים היו הפירוד ו“הריסת הבית”. אב המשפחה היה מכובד וכל דבריו היו קדושים בעיני בני המשפחה ולא היו ממרים את פיו.
בחגים ובימי הפגרא, אחרי שלמו את חובותיו לאלהיו בבית הכנסת, בבחינת “חצי לה'”, היה מבלה את שאר הזמן בשמחה ובשעשועים. נאספו חבורות חבורות על המגרשים הרחבים ושיחקו במשחקים שונים, החביבים עליהם. פה נציין משחקים אחדים, שהיו נהוגים בהם ושיחקו בם תדיר ואלו הם: “כדור יד”, “משחק על רגל אחת”, “המעגל”, וה“התגוששות”.
“כדור יד”. את הכדור היו דוחפים לא ברגל אלא ביד. המשחקים היו נחלקים לשתי כיתות, כל כיתה היא בת חמשה או ששה חברים. היו מוצאים להם אבן גדולה, שטוחה וחלקה והציגו את זה ל“אם”. אז היה אחד מחברי הכתה לוקח את הכדור זורקו למעלה בידו השמאלית ודוחפו בכוח גדול בידו הימנית והכדור היה עף מעלה, מעלה, הרחק מעל לראשי המשחקים מהכיתה השניה. כל המרחיק לדחוף הרי זה משובח, גבור ייקרא ובזה תבחן גבורתו. חברי הכיתה השניה, או שהיו צריכים להתאמץ ו“לצוד” את הכדור מן האויר בידיהם עד שיגיע לארץ, או לכוון ולירות מהמקום, ששם נפל כדור אל האבן ה“אם” העומדת ליד הדוחף את הכדור, ולפגוע בה, אם עלה בידם אחת משתי אלה אז בא השני תחתיו, כסדר, עד שהיו “נאחזים” כולם ובאה הכיתה השניה על מקומם, לא עלה ביד הכיתה השניה, השלימה הכיתה הראשונה את הדחיפות עד המספר הקבוע מראש, מבלי אשר “תאחז”. אז היו צריכים האחרונים לשאת את המנצחים על כתפיהם לאיזה מרחק ידוע הקבוע מראש.
משחק על רגל אחת. היו נבחרים צעירים, ולפעמים גם באים בימים, והטילו גורל ביניהם, מי שנפל הגורל עליו היה צריך לרקוד על רגל אחת ולרדוף אחרי המשתתפים במשחק ולתפסם. כל המשחקים היו מסובבים אותו וכל אחד ואחד מחלק לו מכה על גבו ונשמט מתחת ידיו, עד אשר עלה ביד ה“רוקד” לתפוש את אחד מן המשחקים ובא הוא תחתיו.
“המעגל”. סימנו קו עגול גדול על האדמה וכיתה של שלשה-ארבעה אנשים היתה נכנסת במעגל. על הארץ, בתוך המעגל, השכיבו על ידיהם רצועות עור או חגורותיהם אשר על מותניהם וככה שמרו על החגורות. כמספר הזה היו מסובבים סביב סביב, ומתאמצים לחטוף את החגורות מתחת לרגלי העומדים במעגל ותוך כך להיזהר, שלא לקבל בעיטה, והיה אם עלה בידם וחטפו את החגורות מן המעגל, אז התחילו לסובבם סביב סביב, ברצועות בידיהם והרביצו להם מכות, אלה שבתוך המעגל לא יכולים לצאת החוצה מן הקו המסומן, אלא להיות זריזים, להישמט מן המכות ולתת בעיטת רגל מן המעגל לאחד מן התוקפים ואם עלה הדבר בידם ובאו הם תחתם.
“ההתגוששות”. מן ההמון היו נבחרים זוגות זוגות של בחורים חסונים וגבורי כוח, שרווליהם מורמים עד מרפקיהם ומכנסיהם עד ברכיהם והיו נאבקים זה עם זה (לפעמים גם עם בני עמים אחרים בימי אידיהם), אשר כל אחד מהמתגוששים התאמץ בכל מיני תחבולות וחריצות להראות את כוחו וגבורתו, ולהפיל את מתנגדו. והיה זה אשר עלה בידו לנצח את חברו. נחטף בידי ההמון בדברי-שבח ותהלה. אבל יחד עם זה מביאים את המתגוששים זה אל זה ל“התנשק”, שלא תשאר טינה בלבם איש על רעהו.
כל המשחקים האלה הצטינו בזריזות, אומץ-לב, התעמלות והיו מלאים צהלה ותשואות החיים. הם נשאו אופי המוני ומאות מסתכלים הכתירו אותם מסביב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.