בימי שבתו בלונדון גר ד"ר אברהם סונה – הלא הוא המשורר אברהם בן־יצחק – בבית שהיה שייך לאשה צרפתיה שהיתה נשואה לאנגלי ומשנתאלמנה נסעה לצרפת ואת הבית הפקידה בידי משרת זקן ששרת את הזוג שנים רבות. המשרת היה משכיר חדרים כדי לכסות את ההוצאות ושם מצא לו ד"ר סונה פינה שקטה ונעימה. חדר ממולו – כך מספרת לאה גולדברג בספרה המעודן והנוגע־ללב – היה גר אנגלי אחד זקן, איש הנימוסים היפים, שהיה פקיד גבוה בהודו ובקיא מאין כמוהו בתרבותה של סין. באחד הימים ביקש האנגלי מן המשרת שיציגנו בפני ד"ר סונה והזמינו להיכנס אל חדרו. עם סיומה של פגישתם, בשעה שתיים אחר חצות, כאשר ד"ר סונה היה עייף מאוד אמר לו האנגלי: “אם מוכרח אתה ללכת, לך. אך לפני שתעזבני, עלי להגיד לד דבר־מה: בני־אדם, בדרך כלל, אינם יודעים לשמור על נעליהם. אם רוצה אתה לשמור יפה על נעליך, עליך להוציאן החוצה, לאוויר הצח, לאחר הצחצוח. אני תמיד עושה כך”. “זו היתה התגלות־הלב הגדולה ביותר”, אומר ד"ר סונה. “מן המלים האחרונות הללו הבינותי, שהוא חושב אותי לידיד באמת”.
סיפור זה, שבוודאי אפשר היה לכלול אותו ללא היסוס בכל אנתולוגיה ראויה לשמה על הידידות האנושית וגילוייה, עלה בדעתי שלא מן הטעם הזה, בשעה שהלכתי לתומי ברחוב דוד ילין בשכונת זכרון־משה בירושלים ועמדתי לפנות שמאלה במורד רחוב נחום לוי אל עבר בית־הכנסת הגדול “אהלי יעקב”.
בעמדי בקרן הרחובות, משתאה על יופיים של סורגי־חלון העשויים מעשי־חושב, גיליתי לתדהמתי כי השלט ועליו שם הרחוב, שהיה קבוע בקיר האבן – שלט מסוגנן בצהוב, חום וירקרק כוסה כולו בצבע־שמן כחול עד שלא ניתן כלל לקרוא את הכתוב בו. מתחתו נקבע שלט אחר עשוי פח כחול־סגלגל שהכריז כי רגלי עומדות ברחוב הרב י.ז. סולוביצ’יק.
הרב יצחק זאב סולוביצ’יק, הגאון מבריסק, שביתו עמד לא הרחק מכאן, ברחוב ישעיהו פרס, היה אחד מגדולי חכמי ההלכה ויודעי־דבר, שחידושיו בש"ס ובפוסקים נהירים להם, קבעו ללא היסוס שהגרי"ז הנ"ל וה"חזון איש" הם שני גאוני־הדור של ימינו.
יצחק נחום לוי, לעומת זאת, לא נודע בשערים כגאון מבריסק, וככל הידוע לי לא לן באהלה של תורה. הוא היה יהודי אחד מיני רבים, ממיסדיה ובוניה של השכונה ובין השאר הקים אגודה בשם “קברות התאוה” ששמה לה למטרה להילחם בחיי מותרות של הישוב.
אין ספק שבחברה כשלנו – בה נמדדת חשיבותו של אדם באורך הרחוב ששמו נקרא עליו אחרי מותו – ראוי הגרי"ז ששמו יקרא על רחוב כלשהו בירושלים, ויתר־על־כן בראייה רטרוספקטיבית אינני בטוח אם אותו אלמוני נחום לוי אמנם זכאי (בחשבונה של החברה הנ"ל) ששמו יונצח במרומי־גפי־קרת – ואף־על־פי־כן עצם מחיקת שמו של האחד וכתיבת שמו של האחר הניחה טעם לא נעים בפי.
אינני מתכוון ל"גועל נפש" הפוליטי – כיצד אנשי אחת המפלגות החרדיות שהרב הגאון נמנה על שורותיה באו אל ועדת השמות העירונית ולחשו ככל הנראה על אוזניהם של מקבלי־ההחלטות (אגב, עוד חידוש ברברי של חכמי המחלקה ליחסים הבין־לאומיים) שאותו פלוני לוי כבר הסתלק מן העולם ולא הניח אחריו איזה אלמוני דורש טובתו, (שהרי את שמו של ישעיהו פרס אי־אפשר למחוק, ולאפרים כהן, מנהל בית־הספר “למל”, יש תלמידים הרבה, והם לא יניחו לקעקע את ביצתו של רבם) ומה שנותר איפוא הוא למחות את זכרו של אדון לוי.
אינני מתכוון לכך, אלא למשהו הרבה יותר יסודי והוא שחברה אשר עמלה ללא הרף להסיר ולקרצף את הפאטינה שהשנים הטביעו על־גבי העצמים בשטח, לחברה אשר אינה יודעת לשמור ולכבד את מעשיהם של קודמיה – לטוב או לרע – חברה המוציאה ללא הפסק ישן מפני חדש – אינה חברה תרבותית. רק נובו־רישים ממהרים להשליך לפח האשפה נעליים חדשות לאחר שנעלו אותן חודש־חודשיים (כאותו רס"ר אפסנאות בימי מלחמת־יום־הכיפורים שהיה מחליף יום־יום לבנים מן המצבורים המופקדים ברשותו ואת המלוכלכים היה משליך לתעלת־המים המתוקים), בני תרבות נוהגים, כאותו פקיד אנגלי גבוה, לשמור על נעליהם ולהוציאן החוצה, לאוויר הצח, לאחר הצחצוח.
וכפרנסי ירושלים נהגו עסקניותיה המבושמות ב"שנאל 5" של “מועצת הפועלות” שהתביישו באמן שהזקינה וביקשו להן שם חדש – לא יכנעי, לא גלותי – נעמת. או משרד הדואר שביקש לו שם חדש הדור, או הקרן הקיימת לישראל שהחליפה את סמלה בחדש – בנוסח התקופה.
זכור לי כיצד בשנות השישים זכה עיתון פועלי ישראל “דבר” במערכת חדשה דינמית, והאנשים החדשים והדינמיים, ביקשו להם כרבולת חדשה דינמית. אולם הנשיא המנוח שז"ר הטיל את כל כובד משקלו ודרש שלא לשנות את צורתן של האותיות ד–ב–ר המודפסות בראש העמוד. הגב' לילי צדק, שציירה אותן, אמרו יודעי־דבר, היתה ידידתו עוד בברלין. וכך, בשקט הוזמן גרפיקאי־סתרים ובאין רואה הוא שייף מעט את האותיות המיושנות למען הענק להן צביון חדש דינמי כפניהם של העורכים.
אולם את עיקר נצחונו חוגג קירצוף הפאטינה בחוצות הערים. כאן תהליך השינוי והחידוש הוא במלוא פריחתו. סמוך לאחר קוּם המדינה גיירו פרנסי ירושלים את רחובות עירם ומחו את זכרם של הגויים. רח' פרינסס מרי הפך לרחוב שלומציון, רח' סנט לואיס שנקרא ע"ש מלך צרפת שעמד בראש אחד ממסעי הצלב הפך לרח' שלמה המלך. רח' מליסנדה שנקרא על שם מלכת הצלבנים נקרא ע"ש הגיורת בת אביאבנה – רח' הלני המלכה (תארו לעצמכם איזו צעקה היתה קמה בעולם אם שלטונות ספרד היו מסירים את שמו של הרמב"ם מכיכר העיר בקורדובה.)
משסיימו העסקנים את מלאכת הגיור החלו להנציח את עצמם – רח' ממילא הפך לרחוב אגרון (ירושלים); רח' יהלו"ם שנקרא ע"ש י.ל. מוצקין נקרא ע"ש אברהם קריניצי (רמת־גן); שדרות קק"ל הפכו לשדרות דב"ג (תל־אביב) ועוד ידו של מלאך־המוות נטויה.
השינוי החביב מכל נעשה ככל הנראה בשכונת הבוכרים בירושלים בה הפך רח' יעקב ע"ש של יעקב אבינו, לרח' אדוניהו הכהן על שמו של אחד מיוצאי משהד שבנה בית־כנסת ברחוב הזה.
אינני יכול שלא לקנא באנגלים. בלונדון אתה יכול לפגוש בכיכר סאני־סייד, במבוא סאני־סייד, בסימטת סאני־סייד, ברחוב סאני־סייד, בדרך סאני־סייד וכן הלאה בפינות שונות של לונדון. הדבר גורם אמנם מעט עגמת־נפש לזרים והשוטרים חייבים לשאת אתם מפות של העיר אבל האנגלים אינם משנים שמות. וכאשר הישובים השונים הפכו בכורח הנסיבות לעיר אחת גדולה, מטרופולינית, הן הוסיפו כל אחת לשמור על שמות הרחובות, ורק סימן קטן נתנו בראשן כדי להסיר בלבול אפשרי.
אינני סבור, כפי שהקורא עלול להתרשם, כי הנצחת שמות אישים על קירות רחובות חשוב בעיני כהוא זה. כאן אולי ראוי לספר דברים שרשם בספרו הצייר חיים גליקסברג. לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר במספרה של מר קופילוב. במספרה ישבו ילדי הספר. אמר אלישע לעוזי: “זהו ביאליק”. – “אל תקשקש” – אומר הקטן לבכור – “ביאליק זה רחוב”. נאנח ביאליק בשעת נגיבת פניו ואמר – “ביאליק רחוב, ביאליק שיר און קיינער דענקט ניט אז דער דאׇזיקער ביאליק ליגט יעצט אין געהאקטע וונדן” (אין איש מעלה על דעתו כי ביאליק זה יסורים קשים מייסרים אותו עכשיו) ויצא.
לא חשובים בעיני שמות הרחובות, ודרך ההנצחה הזו, ככל יתר נסיונותיהם של בני־אדם להשאיר יד ושם לעיתים הוא ענין נלעג ועצוב בעיני, ורק צר לי על הכלים הישנים המושלכים בבלי חפץ בראש חוצות ועל אותה צפור חמקמקת ששמה תרבות המושלכת עמהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.