כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה, מתוך העננים השחורים אשר כסוהו בחייו ויקדירו את הודו בהמון אגדות הבל וצללי תוהו – הנני רואה אותו, האומלל, אשר הרבה הפך והפך בחיים, והמה לא נתנו לו מאומה, גם שם וזכר לא השאירו לו.

הבה ואציב לו ציון!

ספורים רבים ושונים ספרה לי אמי בילדותי, ספורים נוראים וחשכים כחשכת הגלות ומלאי תוגה וצלמות כחיי עם ישראל. השער הלבן אשר בראשי וזקני לא אות הזקנה הוא כי עוד בהיתי ילד נהפכתי לזקן: כל ספור וספור הלבין לי שערה אחת ומרוב הספורים הפך שערי לבן… עתה יודע אנכי, כי על במת החיים ישנם אנשים אוכלים ושותים, שמחים ומתענגים על רוב טוב; אנשים, אשר קללת אל זועם איננה רובצת עליהם תמיד…אולם אז היו לי החיים לחזון תוגה נוראה… ונורא מכל הספורים היה הספור על דבר נחמן המשוגע. אנחנו, הילדים, דברנו תמיד ב“חדר” על אודותיו, כי גם אנחנו ידענו אותו ואת תהלוכותיו המוזרות.

“הרב רבי משה, אבי נחמן המשוגע – כן ספרה לי אמי – היה גאון וקדוש בישראל, אבל הזקן הקדוש מטשרנוביל היה גדול ממנו, – ורבי משה לא האמין בו. פעם אחת סר הקדוש אל עירנו, ורבי משה לא הלך גם לקבל את פניו; וישלח הקדוש לקרוא את הרב אליו, אך הרב לא אבה ללכת. ויהי ביום השבת, בהיותם שניהם בבית התפלה ויפן הקדוש אל הרב ויאמר אליו: 'משה, אינך מאמין בי? הנה לך אות: הן חפץ אתה בבן זכר. השנה תלד אשתך בן. נשמה אחת גדולה היתה ברקיע, נשמה גדולה וקדושה מאד, אך סמאל שבה אותה והנה היא בידו, הנה היא מרחפת שבעים שנה באויר. חשוב חשבתי כי אצילנה מידו, ולכן לא נתתיה לרדת מטה, אך עתה הנני רואה, כי בעוון הדור אי אפשר לי להציל אותה, הדור אינו מאמין בי ולכן תש כוחי. הנשמה הזאת תהי – בנך. הוא יהיה גדול בתורה ובחכמה, אך זה כוחו לסמאל, להקליפה, והוא יוריד את שיבתך ביגון שאולה”.

“נחמן המשוגע – כן ספר לנו ה”רבי" פעם אחת כטוב לבו עליו – הוא “בעל מוח” גדול עד מאד, ויסיתהו לבו ללמוד “קבלה”, אף כי ידע כי יש “חרם” לבל ילמד איש “חכמת הקבלה” טרם ימלאו לו עשרים וחמש שנה… והוא נכנס לפרדס, הציץ ונפגע ויהי – ל’אחר'".

“נחמן המשוגע – ספרו אחרים – ישב פעם אחת יחידי בלילה בבית המדרש וילמד, פתאום שמע קול נורא קורא אליו: נחמן, תן לי להריח טבק! וישא את עיניו וירא והנה לשון ארוכה שלוחה אליו מ”עזרת נשים“… מני אז הסתתרה בינתו – וישתגע”.

“נחמן המשוגע – ספר לי בחור אחד – חפץ לדעת מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ויתבונן במה שלא הורשה… גם עתה עודנו תוהה בחקירות אפלות, הוא אינו מאמין כי ‘משוגע’ הוא”.

התבערה היותר נוראה היא זאת אשר ממסתרים תגיח. מים רבים לא יכבו את התבערה הזאת ועד היסוד תיקד ותאכל מבלי השאיר שריד, כי בעת אשר נגלה לנו הלהב – כבר אחזה האש בכל, מבלי תת יכולת להציל משניה טרף. וככה היא המלחמה אשר ילחם האדם בנפשו ובלבו פנימה. המלחמה הזאת נוראה היא, בה ישם הלב עוד טרם יפרוץ הלהב החוצה…

לא פתאום “השתגע” נחמן, לא פתאום עשה את המעשה הנורא ביום הנורא ההוא!

יום הכפורים. בית הכנסת מלא מפה לפה אנשים לבושים לבנים וטליתות, הרב רבי משה עומד, סמוך להארון, ומתפלל בכונה ובקול בוכים. זקנו הלבן היורד על פי מדותיו, מצחו הגדול והרחב, פניו הלבנים, עיניו העמוקות והשחורות, וכל יצורי גוו כולם העטופים לבנים – יתנו לו תואר פני מלאך אלהים. על הבמה בתווך עומד צעיר לימים, רזה ודל, פניו לבנים כפני מת, לחייו בולטות וארוכות ועל קציהן החד צומח זקן שחור וקצר, עיניו שחורות וגדולות ומזהירות מבעד לבבותיהן הארכות כשתי גחלי אש. הקמטים אשר במצחו ומבטי עיניו העמוקים מעידים בו, כי חושב האיש מחשבות רבות ועמוקות מאד; יש אשר יפריעוהו מנגינות החזן ממחשבותיו, והוא מרים אז את עיניו ושולח מבטים זרים על כל סביבותיו, כמו יתמה על מראה עיניו ולא יבין מה הערב הזה, מי האנשים האלו ומה לו פה… הקהל הגדול מתבונן אליו בכבוד, בדעתו כי לא מחשבות פשוטות חושב עתה רבי נחמן בהרב, זה הכוכב החדש ההולך ומתגלה על שמי היהדות… הנה זה אך מלאו לו עשרים שנה – וכבר מלאה הארץ תהלתו…­­

התפלה כלתה, החזן גמר “שיר היחוד”, ורבי נחמן עודנו תפוש במחשבותיו ומעמיק להתבונן בשיר הפילוסופי הנפלא הזה המלא חיים, אמונה, חקר ומחשבה – והנה נגש אליו אחד האברכים וישאלהו דבר בתורת “העבודה”. האברך פנה אליו אחת ושתים, והוא לא ענהו… הנאספים בבית התפלה התפלאו על מחשבותיו כי כה עמקו עד אשר לא ישמע דברי המדבר אליו ויקרבו אל מקומו. האברך שנה את שאלתו פעם ושתים; ויתעורר רבי נחמן, ויבט אל כל אשר מסביב לו במבט זר ומפוזר, אחרי כן פנה אל האברך ויאמר במרירות: הוי, עד מתי נהיה ממבלי העולם?

– איך? מדוע הננו ממבלי עולם? – שאל האברך בתמהון.

רבי נחמן הביט בו בעיניו השחורות ויאמר אליו באנחה: אתה לא תבין

הקהל מביט אליו בתמהון, גם אביו הרב נגש אליו. עיני נחמן בוערות כאש. הוא רוצה להביע מחשבה מרה, מחשבה אשר דכאה את רוחו ימים ושנים ואשר הרבתה פצעיו גם בערב זה, ולמי יביע את מחשבתו המרה הזאת? מי יבין לרוחו ויבוא עד קצה מחשבותיו?… הוא עומד נשען על הבמה ומביט אל הקהל בעינים מפיקות יגון, רחמים ויאוש כאחד, הוא פונה עוד הפעם אל האברך ואומר: כן, הכל הבל, מה לך ול“עבודה”?… למה לך לדעת את אשר נעשה לפני אלפי שנה?

– מה לך נחמן? – קרא אביו בקול – ההשתגעת?

– הכל הבל! – קרא נחמן, ויקח בידו את נר השעוה הדולק על הבמה – ויכבנו…

– הוא השתגע – קרא אביו בקול מר, ויפול לארץ ויתעלף.

ברגע הזה נחתם גזר דינו לנצח: הוא – “משוגע”.

הקהל מתלחש איש עם רעהו, מדברים בקול עצב ובפנים מפיקים יגון, מביטים פעם אל הרב הזקן, היושב נשען על שתי כפות ידיו ופניו כבושים בקרקע, כמו יבוש להביט בפני הקהל הרב, ופעם אל בנו המשוגע, שהקדיח תבשילו ברבים, ופעם ירימו פניהם ויביטו איש בפני אחיו כשואלים ותמהים… אין יודע ומבין, איך היה הדבר!

והמשוגע יושב נשען על עמודו, פניו פני להבים, עיניו מפיצות אש זרה, כעיני משוגע באמת. הוא רואה ומרגיש את חורבנו; יודע הוא, כי ברגע זה הרס את אשר בנה ואת אשר בנו למענו כל ימי חייו, הוא נפל הפעם לשאול תחתית… כל כבודו, כל אשרו שקוע בתהום עמוק ונורא. הוא רואה לפניו עתיד שחור ואפל מאד… פה, ברגע זה, החל לחיות חיים אחרים, ומי יודע, מי ימנה את הפגעים הרעים, אשר יביאו לו החיים החדשים? הנה ברגע אחד היה לאומלל ומה נורא מצב כזה! אבל מדוע? למה כבה את הנר? המחשבה הזאת מדכאה את רוחו עד מאד. למה המיט על אביו, היקר לו מחייו, שואה נוראה וחרפת עולם כזאת … קין הרג את הבל אחיו והוא הרג את אביו. הוי, המחשבה הזאת נוראה מאד… אבל העשה זאת ברצונו? לא, הוא מרגיש, כי בעל כרחו כבה את הנר. קשה היה לו לסבול עוד את מכאוביו בנפשו פנימה, והמה כבר עברו גבול… זה ימים ושנים הוא מרגיש, כי זר הוא לכל והכל זר לו… הפעם פרצה היא החוצה, אבל מדוע פרצה באופן אשר לא רצה? למה חלל את הקודש לעיני מקדישיו? “אומלל אנכי – חושב הוא – כי בן אני לעם אשר דבר אין לו בעולם מבלעדי הדת. רק שני דרכים לפניך: הלחם בעד הדת או נגד הדת – ואני הן חפץ אני להיות איש חפשי. לא זאת היא מטרת חיי, להלחם הלחם בעד הדת או נגדה … שאיפות אחרות אני מרגיש בלבי ומעשים אחרים הנני מבקש לי בעולמי בקרב עמי”.

ובדמיונו עוברים לפניו כל ימי חייו המעטים. הנה ילדותו, בחרוּתוֹ ושחרוּתוֹ, הנה לפניו כל שאיפותיו ותקוותיו, שנשארו קבורות בסתר לבבו. עניים היו חייו בתענוגים ושמחת בשרים, אבל תחת זה היו עשירים בדמיונות, בחלומות, בחזיונות, בשאיפות ובתקוות.

הנה זכרון אחד מתרומם ועולה מתוך המון הזכרונות המטושטשים: הנה יום קיץ, השמש כבר רד, הוא שב מה“חדר” עלז ושמח, ה“רבי” האיר לו פניו היום ויאמר לו, כי מימיו עוד לא ראה נער בן תשע שנים מפליא להגות בתלמוד ומבין שמועה כמוהו. האויר התקרר מעט, ונעים הוא מאד ומשמח את נפשו שהיתה כלואה כל היום בחדר, בחום נורא ובאויר מחנק… והנה עדת נערים חבריו לקראתו וברגע אחד הוא עומד בתווך. התנועה רבה, המה רצים יחדיו בקול ששון ובתרועת גיל. פתאום והנה אביו הרב נגש אליו: הוא הלך להתפלל “מנחה ומעריב”.

– נחמן – ההתפללת מנחה?

– התפללתי בחדר.

– ולמה אתה רץ.

הוא שותק.

– למה אתה מתחבר עם נערים שובבים?

הוא שותק.

– קומה ונלכה! מהיום והלאה תלך להתפלל לבית הכנסת. אסור לו להיהודי למלא שחוק פיו בעולם הזה. בעולם הזה נחוץ ללמוד ולעבוד את ד', וחלילה לנו לבלות את הזמן בהבלי תעתועים…

הוי, בני, הן מתפלל אתה בכל יום: “אל תשלט בנו יצר הרע”, התפלה הזאת תפלה גדולה היא. היצר הרע שולט בנו בעוונותינו הרבים. כל שמחה ותענוג המה מעשי שטן, כדי להשקיע אותנו בהבלי העולם הזה ולהטרידנו מהעולם הבא… אסור לשמוח, בני, אסור לשמוח בעולם הזה!

הוא מביט בגעגועים אחרי הנערים השמחים הרצים הלאה; רגש-עצב לוחץ את לבבו. הוי, מה קשה עליו לעזוב את חבריו ברגעים הנעימים האלו! כמה הוא מתגעגע, כמה הוא מקוה כל היום – עת תכבד עליו הנשימה מגודל החום ומהאויר המחניק – להרגעים הנעימים והיקרים האלו! אבל מה יוכל לעשות?… ובאמת איך יתפלל מחר לשוא: “אל תשלט בנו יצר הרע”?…

בית הכנסת. תפלת המנחה נגמרה. המתפללים לקחו להם נרות וישבו אל “העמודים” ללמוד תלמוד, משניות וש“ע, או לעיין ב”ספרים קדושים". עצב שקט ממין מיוחד שורר עתה במקום הזה. אנשים אחדים עומדים מסביב להבימה, ספריהם פתוחים לפניהם, והמה מחליפים דברים זה עם זה לרגעים: לנכון ישאו ויתנו בדבר הלכה; החום גדול מאד, האבק מכסה את השפתים החוורות והיבשות, הנרות בוערים בכבדות ומפיצים אור כהה על פני הבית… ובמקום כזה עליו לבלות מהיום את שעות הערב הנעימות לו!… הוי, השטן הרע, למה ימשכהו כה בחזקה החוצה? מה יש לו שם בחוץ? והוא זוכר את דברי התלמוד אשר למד זה לא כבר: “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”… “לא! – הוא גומר אז בלבבו – לא אאביד את עולמי ככל השוטים שקלקלו, שבלו את זמנם בהבלי שוא. אלחם ב’היצר הרע' עד אשר כלה אשמידהו מלבבי”… אבל הלב הרע… הלב מושך החוצה, העינים מלאות דמעות… הוא מרגיש כי הקריב קרבן לאלהי ישראל וכי זכך את נפשו ורוחו לעבודת הבורא, והוא גומר אז בלבבו להקדיש את גופו ונשמתו כלה לד' ולהתנער מכל הבלי תענוגות העולם הזה… “הוי, אלי! – מתפלל הוא בלבבו – תן בי כוח להתגבר על היצר הרע, עזרני נא לעבדך בלב שלם ובאמת”… אך הנה כל היהודים יושבים ומעיינים בספרים. והוא “היהודי” היחידי פה בלי ספר… הוא נגש אל ארון הספרים ומבקש לו ספר לעיין בו, והוא מוציא משם את הספר “ראשית חכמה”. אביו אמר לו, כי כל יהודי מחויב לדעת את “הראשית-חכמה” בעל פה ולשמור את כל הכתוב בו… הוא מהפך את דפי הספר, והנה לנגד עיניו הפרק “מסכת גיהנום”. הפרק הזה מושך אותו אליו. זה כמה שנים הוא שומע המון שיחות ומעשיות על דבר הגיהנום והעונש בעולם הבא, אבל הוא רוצה לדעת את הדבר כמו שהוא, רוצה הוא “להבין” את הגיהנום, שעורו, תכנו, גדלו ומדתו, הכל הוא רוצה לדעת, הכל כמו שהוא… עתה הגיעה השעה… והוא קורא.

הקהל כבר גמר להתפלל תפלת ערבית, רבים מבין הנאספים כבר שבו לביתם, והוא יושב נשען על עמודו. הספר פתוח לפניו, אך הוא איננו רואה מאומה. כמו רשת פרושה על עיניו… “הנה כי כן – חושב הוא בלבבו – הנה זה הוא הגיהנום!… הוי, אלי, הנה כי כן יודע אתה לענוש את המורדים בך! גדול אתה אלוהים, גדול ונורא עד מאד, ואתה האל האיום והנורא, גדול הכוח והגבורה, אשר אין מדה וקצב ליכלתך ולגבורתך, אתה הנך מעניש ככה את האדם הקטן, החלש והדל הזה!”… וברגע זה הוא מרגיש, כי העולם חשך בעדו. ואמנם איך אפשר לחיות בעולם ארור ואפל כזה? הן על כל פסיעה ופסיעה ירבץ החטא, הנך עונה “אמן יהא שמיה רבא” שלא בכונה – וכבר הפסדת את עולמך. פעם אחת לא דקדקת ב“נטילת ידים” – ועליך להתגלגל בצפרדע שבע שנים… הוי, אלי, מה נורא עולמך ומה קשה לחיות בו?… ד' אלוהים, אנא “אל תביאני לידי נסיון”, זכור נא כי הנני אך בשר ודם, ומה כוחי להבין ולקיים את תורתך הגדולה והעמוקה?… הוא סוגר את ספרו ומתנשא מעל מקומו בכבדות, אנחה עמוקה מתפרצת מתוך לבו. ברגעים האלה הונחה שם אבן כבדה, והאבן הזאת מה מעיקה, מה מכבידה היא על הלב!… הנה זה הוא העולם, אלה הם החיים, והוא לא הרגיש ולא ידע עד הנה…

הוא יוצא לאט, סר וזעף, מבית התפלה, הוא נגש עד המפתן, מתנשא בכל מלוא קומתו ומגביה את ידו הימנית ונושק את ה“מזוזה” ואומר בלחש: “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”, ומכוון למה שכתוב ב“הספרים הקדושים”, כי מכל מצוה ומצוה נברא “מלאך טוב”, השומר על האדם לבל יכשל חלילה בעבירה… ובחוץ, הוי, מעשי שטן, בחוץ מה נעים! כפת השמים הגדולה מתנוצצת מהמון כוכבים מזהירים, הירח הלבן מביט ברחמים, בנעימות ובשחוק חן ישר אל פניו… הוא דוחק בעל כרחו את רגלי השכינה… ומרים את ראשו להביט בעמק ים התכלת ובעצם השמים הטהורים, האויר הקר והלחלח משביעו נעימות ונחת רוח למרות רצונו. “הנה – חושב הוא בלבו – ירח יפה, כוכבים יפים, שמי תכלת, גגות מבריקים לאור הירח, אילנות – הכל לכאורה נאה ופשוט. אבל הוי, כמה רבבות מחבלים, מזיקים, מלאכים רעים, שדים, רוחות, לילין ו’נשמות ערטילאין' אורבים לך על כל צעד ושעל! כמה יש לך ל’תקן' בהעולם השפל הזה! בשביל מה נשלחת הנה? בשביל ל’תקן' הרבה ולזכך את הנשמה – והנה היצר הרע מפנה את לבך לבטלה, להתענג על הבלים ותעתועים?!” חלונות הבתים ודלתותיהם פתוחים; “בעלי הבתים” יושבים בחדר פנימה נגד החלון הפתוח, אוכלים ושותים ומתענגים על המרגוע אחרי עמל היום; “בעלות הבית” עומדות בבית המבשלות אצל התנור המוסק ומכינות ארוחות הערב, והילדים יושבים על מפתן הפתח ועל הקרקע לפני המפתן ואוכלים יחד בקערה אחת תפוחי-אדמה חמים – והוא הולך לו בכובד ראש ומביט בעצבון על פני כל האומללים האלו, המאבדים את עולמם בשעה אחת… השוטים האלה מתענגים על עולם שאינו שלהם. הוי, אומללים, הן שוכחים המה “הכל”… עצבונו הולך הלוך וגדול, כל אנשי הרחוב המה שכחי אלוהים, ומי יודע אם לא יכשל גם הוא חלילה בעצת היצר הרע!?

קודר בחמת רוחו, נדכה ושחוח, הוא בא אל הבית. הבית מלא אורה, שמחה וחיים. אביו הרב יושב בראש השולחן, ואנשים רבים יושבים מסביב לו, מדברים, משוחחים ומתוכחים בקול שאון ובתנועה רבה. אורח אחד אוהב לצון משעשע את המסובים בהתוליו החדים… הוי, מה נורא המחזה! אביו הרב שׂוחק! אביו שׂוחק! והוא הן הגיד לו זה לא כבר, כי אסור להיהודי לשמוח בעולם הזה?…הוא מביט ישר בפני אביו – כן, הוא שׂוחק! הוא מביט עוד הפעם, חפץ הוא להכיר בפני אביו, כי תוהה הוא ומתחרט על שׂחקו ובקרבו פנימה ייסרוהו כליותיו על אשר הסיח את דעתו מעבודת הבורא – אבל לא, הוא מכיר בפני אביו, כי שׂוחק הוא באמת ובלב שלם… יודע הוא, כי אביו הרב הוא “יהודי כשר”, והרבה הרבה יתאנח, יתחרט, יתודה ויצום על זה. הן רוב הלילות עוברים עליו בבכיות, תפלות ותחנונים, ורוב הימים הוא יושב בתענית. אבל, הוי, ד' אלוהים, למה שכח כי אסור לשׂחוק? למה שׂחק ועל מה שׂחק? מה צורך יש לו בשׂחוק? ואם איש כמוהו נכשל בעצת היצר, אם לאביו הזקן, העובד את אלהים כל ימיו ומגבר תמיד ללחום ב“הקליפה” וה“סטרא אחרא” – אם לו אין די כוח לנצח את היצר הרע, מה יעשה הוא, הילד?…

ובלילה! הוי, מה נורא היה לו הלילה! מה גדולה המלחמה בלילה! מה רבו המוראים הכתובים ב“הספרים הקדושים” ע“ד ממשלת ה”קליפה" בלילה! הנפט בעששית אפס, בחדר אפלה, הדממה נוראה, הלחץ בלב כבד מאוד, מחשבותיו פזורות ומקוטעות. המוח עובד עבודתו במהירות נמרצה, אך איננו יודע מה הוא חושב… דבר אחד הוא מרגיש: הוא גלמוד פה בהעולם הנורא והשחור הזה; הוא, הנער הדל והחלש, הנהו יחידי בהעולם האפל הזה. אלפי מלאכים, כוחות נסתרים, מתגלגלים על כל צעד ושעל… העולם כולו אורב לו להורידו אל באר שחת, אל הגיהנום, והוא… מה חלש ודל הנהו! הוא מכסה את פניו בשמיכה ובוכה… צר לו עד מאוד, אין תקוה, אין מוצא… פתאום תבוא מחשבה נוראה בלבו והוא מתחלחל… לא! לא! הוא חוטא במחשבתו, חלילה, חלילה, האלהים הוא טוב…“אבל – תוסיף המחשבה ההיא לענותו – למה ברא עולם נורא כזה? אלהים הוא טוב, ואם לא דקדקת ב”נטילת ידים" עליך להתגלגל בצפרדע… הוא ברא לו אדם חלש ודל ומבקש ממנו כוח אלהים… לא, לא, אינני חוטא, אלהים הוא טוב, טוב, טוב… הוי, ברח לך יצר הרע!" הוא נושך את שפתיו, חורק בשיניו וממרט את שערותיו מרוב כעס על המחשבה המרה הזאת, הוא חוזר בכונה במחשבתו בלי הפסק על המלה טוב, טוב, טוב, אבל כמו להכעיסו חושב הלב אחרת: “אלהים איננו טוב, או כי ה’ראשית חכמה' משקר: מאין ידע כל אלה? האם היה שם?…” אבל כל אלה הן מעשי שטן המה, היצר הרע מסית אותו לחשוב תועה על אלהים ועל ה“ראשית חכמה” הקדוש…

פתאום חדר אליו קו אור מהחדר השני. הדלת פתוחה מעט והוא רואה את אביו יושב בפנה על הארץ, הנר אשר בידו מפיץ אור כהה על פני הבית… פני אביו הרזים והנוגים מפיקים עצבון ויגון קודר, הפנה מלאה קסמים נסתרים המשתפכים אט במלוא כל הבית, אביו יושב דומם נשען על ידו האחת, פניו התמימים ועיניו הבלתי נעות מפיקות צער נורא, והוא נאנח אנחות רבות, אנחה אחרי אנחה… עוד רגעי מספר והוא שומע את קול אביו קורא בלאט וביגון: “זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו”, והקול קורא הלאה בלחש, לאט, מלה אחרי מלה… והדברים, הוי, מה נוראים! “אלהים! באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך… נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים… כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר… כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה… כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו”… הוא ירד אט מעל מטתו ויגש אל הדלת, והנה הוא רואה את אביו מקרוב… התמונה נוראה ומלאה חרדת קודש. הנגון העצב חודר אל מעמקי הלב והנפש. " עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים“. הזקן בוכה בלאט. דמעה אחר דמעה מתגלגלת על זקנו הלבן… “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד יומם ולילה לא יחשו”. הוא זוכר את הספורים הרבים ששמע מ”יהודי ארץ ישראל" על דבר חומות ירושלים… הוא רואה לנגד עיניו את “הכותל המערבי”, מוריד שתי דמעות גדולות, ושועל מתגנב ורץ בין פרציו… הוא עומד בין החרבות על יד הכותל הקדוש, רואה המון יהודים שטוחים על הקרקע ובוכים בקול… הנה פה שרידי מגדלים, ומאת החרבות הוא שומע קול קורא: “אוי לו לאב, שהגלה את בניו ואוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם”. צעיף עלטה פרוש על פני ירושלים, העיר מתאבלת… ועל שער העיר יושב על יד מערה פתוחה הזקן דוד, כנורו בידו והוא מנגן שיר עצב וקודר מאד לא הרחק מהמערה עומד ישמעאלי מזוין, חרבו על ירכיו וכידונו בידו: הוא שומר על העיר… אבל שמה, שמה במרחקים יפתחו השמים, הקדוש ברוך הוא יושב על כסאו ומביט על הארץ הדום רגליו… הוא רואה את ירושלים השוממה… אז יסער הכסא ממקומו ושתי דמעות גדולות ורותחות נופלות אל עמקי הים הגדול… אז תצאנה מ“גן עדן” העליון כל נשמות “הקדושים”, אשר נהרגו על “קדוש השם”, לפניהם ינהר נחל מלא דם וסבבים אש בוערה, גויותיהם פצועות וקרועות לגזרים, ידיהם הרזות נשואות למעלה ובתוכן שרידי גוילי ספרי תורה, שהצילו מיד האויב, והמה כולם משתטחים ומתנפלים לפני “כסא הכבוד”… אז ישמע קול נורא ממרומי הכסא: “שובו למנוחתכן, נשמות טהורות, עוד לא בא הקץ”… אז תתנפל גם “רחל אמנו” בקול קורע לבבות לפני כסא הכבוד, והאבות הקדושים משתטחים לפניו בקול בכי נורא, אך… הגלות המרה והארוכה עוד לא נגמרה, ירושלים שרופה באש, “ארץ ישראל” שוממה, “השכינה” בגלות ועם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים… השטן מתגבר, “סמאל” מושל בכל, מיכאל שר ישראל – אומר אבא – אסור בזיקים… התאוות מושלות עלינו ואין אנו יכולים לעבוד את ה'. הוי, מתי יבוא משיח?! משיח צריך לבוא, צריך להביאו משיח לא יבוא מעצמו – אומר אבא – הדור צריך להביאו. אבל הן רבים רצו להביא את המשיח? ויוסף די לי רייני? והאר“י ז”ל? והבעש"ט? המה לא הביאו אותו, כי עוד לא בא אז הקץ, נחוץ לנסות עתה בדורנו אולי כבר בא הקץ… נחוץ להביא את המשיח, נחוץ להביאו – ויהי מה!…

הנר הולך הלוך וכלה, השלהבת בוערת באור כהה, ניצוצי חלב נתזים מסביב בהמולה קטנה, ואור היום הולך ובא ומתגנב בלאט דרך חלונות הבית. האור הולך הלוך וגדול, הנר כבה, אביו הרב עומד על רגליו בפנת הבית וקורא “תהלים” בעל פה, קולו הרך והחלוש משתפך על פני כל הבית, הלב מתרחב ומתמלא עונג אין קץ, שכינת אל מרחפת במלוא כל הבית, התבל כולה מלאה קדושה וחסד אלהים… בעד החלון נשקף העולם השקט, הנהנה במנוחה מזוהר זיו שדי. הוא סוגר את עיניו ועומד כחולם נשען על הדלת. פני אביו נהרו ומפיקים הוד, הנה הוא מתנשא אט מעל הארץ ומרחף באויר הבית, והוא מזמר שיר יפה ונעים עד מאד… הנה גם הוא מתנשא אחרי אביו ומרחף באויר, אביו מגביה לעוף אל נחל האש השוטף שם בקצה השמים, העינים כואבות מגודל האור, ואביו שט הלאה, הלאה, הלוך וקרב אל נחל האש הנורא… קולות זמרתו הולכים הלוך וחזק ומתערבים עם אלפי קולות זמרה השטים באויר… כל העולם כולו מזמר… והאש הולכת הלוך וגדול, התבל רוחצת בים של אש… הנה הגיהנום המלא אש לוהטת, אלפי מלאכים נוראים מלאי עינים מפיצי זועה ואכזריות המה נושאים על כתפיהם המון ילדים ונערים חוטאים להשליכם אל האש הגדולה במעמקי הגיהנום – הוי, מה נורא המראה! הנה פה תלוי נער אחד בלשונו, המון ידים ורגלים, ראשים וגויות מתגלגלות על האש הלוהטת… אך הנה השטן הנורא מרחף אליו בכנפיו האדומות המכסות את פני כל התבל. הנה הוא אוחז בציצית ראשו, מטלטלהו ברעש אל הגיהנום, הוא רוצה לצעוק בקול, אבל האש לוהטת את שפתיו ואינה נותנת לו לקרוא בקול, ושמה ממעל מרחף אביו בנחל האש… הוא מרחף אל מלך המשיח… הנה הוא רואה אותו ביד השטן, הוא שט להצילו מידיו, הוא אוחז אותו בידיו בחזקה להצילו… המלחמה גדולה, אביו לוחץ את ידיו והשטן ממרט את שערותיו בזעם גדול, ומגודל הכאב הוא פוקח את עינו… והנה הוא שוכב על מטתו ואביו וכל אנשי ביתו עומדים סביבו.

תודה לאל – אמר אביו הרב – הנה פקח את עינו.

זמן הלילה ההוא – זוכר הוא – ניטלה ממנו תומת ילדותו ושמחת החיים. אז נודע לו ראשונה, כי החיים המה מלחמה נוראה וכי כל ימי חייו יהיה מוכרח להתאבק וללחום, לעבוד ולעמול, מבלי דעת היצלח אם לא… במוחו החלש והרופס התעוררו אז ראשונה, בצורות מטושטשות ובלתי מוגבלות, השאלות הגדולות על דבר האלהים, העולם והאדם. והשאלות האלו נקרו במוחו ויבקשו להן פתרונים ביד חזקה, מבלי תת לו מנוחה אף רגע. ואז נגלה אליו ראשונה גם הרעיון הגדול, כי עליו להיות הגבור המקווה כי עליו ללחום את המלחמה הגדולה ולצאת בעטרת נצחון.

ערב שבת.

הנה המראה לנגד עיניו: מעבר לבית אביו – גן, ומעבר לגדר הגן ישתרע אגם רחב מכוסה באחו, מעבר לאגם יזחל נחל קטן, אשר את שפתו מעבר מזה מכסים ערבים ירוקים ועבותים, העומדים כעצובים וכחולמי חלום מול פני הנחל, ועל שפתו השנית, הזקופה ותלולה עד מאד ואשר המון סלעי מגור ממלאים אותה מסביב, צומח יער קטן השם חושך סתרו. הצפרדע מקרקרת בביצה, הקורא קורא, הנחל הומה בלחש, הזמיר מרנן שמה מעבר לנחל ביער, העלים והאחו מתנועעים בקול המולה דקה. שפה אחרת הוא שומע פה עתה, לא שפת ה“חדר” וה“רבי”, לא שפת בית המדרש והשוק, לא שפת הבית והרחוב… השמים טהורים, השמש היפה רוכבת בגאותה שחקים, האויר זך ונעים. הנה פה עולם אחר, שמים חדשים הוא רואה לנגד עינו. היום יום חופש, עוד בצהרים נתן לו ה“רבי” חופשה מה“חדר”, אביו הרב סובב בעיר לקבץ “נדבות” לעניים, אחר כן הוא עוסק בצרכי שבת, – והוא חפשי הנהו. ומה אוהב הוא לבלות את שעות חופשתו פה במקום הזה!… ב“חדר”, אם אך יחשוב מחשבותיו רגע – והנה צליל מכת לחי: “הכן, נחמן – קורא אליו הרבי – אתה מכין את שעורך?”… הנה הוא הולך ברחוב תפוש ברוב מחשבותיו, ופתאום הוא נתקף באשה וכליה נופלים מידה ארצה… הוא יושב ואוכל, הכף בידו, פרוסת הלחם בפיו והוא חושב מחשבות – פתאום מפסיקו קול שׂחוק גדול, אנשי הבית שׂוחקים לו. אבל פה? פה חפשי הנהו, פה יכול הוא חשוב מחשבות כחפץ לבו באין מפריע. הוא מטפס בכל כוחו על סלע גבוה. הנה הוא עומד על ראש הסלע. הוא עומד ומביט בפני השמש ברוח עלז ושמח: – " ראי נא, שמש, הביטי נא בי, אני הנני הגבור, אני המביא את המשיח!" הוא מרים את מקלו אל כל הפנות: “קומו נא, אדום וישמעאל, ערב ובני קדר, משמע ודומה ומשא, הנה מלך המשיח בא! הוא בא, הוא בא, אני הננו מביאו”… רוח עוז וגבורה לובשת אותו בעמדו על שן הסלע ובהביטו למרחוק סביבו… הנה הוא גבוה על כל! הוא מניף את מקלו ומכה בו על כל סביביו, הוא לוחם מלחמת “גוג ומגוג”!… מה רבים החללים! האויבים נופלים כקש… והוא נאזר בגבורה, מכה ומכה … גבור הוא כשמשון וכדוד, הפלשתים מתלחשים שמה, כי גבור הוא מכל גבורי ישראל. בני עמון מתבוססים שמה בדם, והוא אינו משיב את חרבו אחריו, הוא מניף מקלו ומכה הנה והנה.

הוא נדר נדר לה' להקדיש את חייו למען הביא את המשיח – והעבודה מה קשה! להכניע את הקליפה, את סמאל, להגביר את הקדושה ולהמליך את המלך המשיח – והוא עוד נער הנהו! הוא זוכר את הרגע הנורא, אז בעת אשר נדר את הנדר הקדוש הזה, הוא הרגיש תיכף, כי משא כבד רובץ עליו… אבל הדבר כבר נעשה, הוא כבר נדר את נדרו ואין להשיב. אבל איך יביא את המשיח? הוא החל אז לחפש ב“ספרים קדושים”: הן “הספרים הקדושים” מודיעים הכל ואין נסתר מהם, ועליו אך לבקש ולחפש. והספרים מלאים ענין, העבודה רבה עד מאד, הרבה יש לעמול בשביל להיות יהודי פשוט, גם הדרך הזאת סבוכה מאד ומלאה קוצים… להיות יהודי! מה כבד הדבר! הן אך בשביל זה נברא העולם – ואדם הראשון כבר נכשל בחטא! אדם הראשון לא היה יכול להיות יהודי פשוט, יהודי כשר, שומר מצוה כחוק – והוא, הנער, רוצה להביא את המשיח. לתקן מה שעיוות אדם הראשון! אדם הראשון – אומרים הספרים הקדושים – הביא מיתה לעולם – ועליו, הנער, להביא חיים לעולם… ואלפי דורות הן כבר עברו, המון צדיקים כבר מסרו את נפשם בשביל להביא את המשיח, כבר נזדעזע הכסא – והוא עוד לא בא… עתה הוא רוצה להביאו!… אבל הנדר, הוי הנדר! בין כך ובין כך כבר אבד את עולמו… הנדר כבר עלה לשמים. מכל מלה ומלה נברא מלאך, ממלה קדושה – מלאך טוב, וממלה רעה ח“ו – מלאך רע: כך כותבים הספרים הקדושים. והמלאכים הרעים נותנים כוח ל”הקליפה“, מחזקים אותה ומעכבים את הגאולה, ואם לא יקים את הנדר יתן תוקף להקליפה ויעכב את הגאולה, תחת אשר רצה לקרבה, ומה גדול העון הזה!… אבל, רבש”ע, מה יעשה? איך מביאים את המשיח? הוא כבר קרא ספרים רבים, בקש וחפש, אבל דרך סלולה לא מצא עוד… הספרים כולם מדברים ע“ד “חכמה נסתרה”, ע”ד “קבלה”, התורה כולה היא אך “לבוש”, ה“אותיות” הנה “עולמות” שלמים. מי שיודע “לצרף” את “האותיות” יכול למשול ב“העולמות” ולעשות בהם כרצונו, העיקר הוא לדעת איך להשתמש ב“שמות הקדושים”, איך לעשות את ה“השבעות” וה“צרופים”; העולם כולו, השמים, הגלגלים וכל המציאות תלויים בשם בן ע“ב, והשם הגדול הזה יוצא מפסוק אחד שבתורה, השם הזה מושל בכל, נחוץ אך לדעת איך להשתמש בו … הנה המסגר והמפתח, והעולם כולו סובל אך מאשר אין גבור בארץ, אשר יקח בידו את המפתח ויפתח את המסגר הנצחי. הפתאים חושבים, כי העולם הוא ארץ, שמים, שמש, כוכבים, הרים ונהרות, ימים ומדברות, אנשים וחיות; הפתאים חושבים, כי התענוג הוא אכילה ושתיה, שחוק ודבור, טיול ורכיבה; הפתאים חושבים, כי הרע שבעולם הוא מחלה, רעבון, מות, וכי הגבורה הוא לכוח ולאגרוף; הפתאים רואים את העולם בתכלית הפשטות, ואינם מכירים את ה”תוך" הצפון בו, ככתוב ב“ספרים הקדושים”; הפתאים חושבים, כי משיח יביא אכילה ושתיה ו“פרנסה” לעולם. לא! משיח – אומרים הספרים – יגרש רוח הטומאה מן העולם, משיח יכניע את סמאל, את יצר הרע, ויעביר את החטא מן הארץ. אלמלי – כותבים הספרים – היו יודעים הבריות בצערה של השכינה בגלות, לא היו דואגים לשעבוד מלכיות ולשאר הבלי העוה“ז. הספרים אומרים, כי העיקר הוא – הגאולה הרוחנית. הם אומרים, כי צריך לפדות את התורה מן הגלות. התורה יחד עם השמות הקדושים הרצופים בה המה בגולה – כן אומרים הספרים. לכשיבוא משיח יביא את הגאולה ראשונה לאותיות התורה אחר כך להגוילים; הוא יגאל בתחלה את הנשמה ואחר כן את הגויה; הוא יגאל מתחלה את השכינה ואחר כן את ישראל. הדברים האלו בלתי מובנים לו היטב, דברים רבים הוא בספרים על דבר הגאולה והוא אינו מבין את פירושם, אבל די לו כי ידע מה הוא העולם באמת, מה הוא העיקר ומה הוא תכלית הכל; הוא יודע עתה, כי הכל היא הנשמה ולא הגוף, כי העולם הזה הוא אך כפרוזדור, לקשט בו את הנשמה ולטהר אותה קודם שתכנס לטרקלין, למקום זיו השכינה… אבל העבודה רבה עד מאד. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר שבוע עובר – והמטרה עודנו ממנו והלאה והוא אינו יודע איך להחל את המלאכה… מאז הפליא את נדרו עברו ימים ושנים, קיץ וחורף, חגים ומועדים!… כמה פעמים ראה את רעיו מאושרים, נהנים ושמחים ומתענגים בעולמם. הנערים האלו אינם יודעים מאומה ואינם דואגים למאומה; יודעים אך להתפלל בכל יום וללכת אל החדר ולהכין את השעור; המה שוכחים את היצה”ר, את הגיהנום ואת מלאך המות, את הגלות, את המשיח ואת הגאולה – את הכל המה שוכחים!… וכמה הם מתענגים בעל יום ששי ברחצם בנהר ובהתלמדם לשוט על פני המים! כמה הם מתענגים במלחמותיהם ושעשועיהם! כמה הם מתענגים בלילות החורף מדי לכתם מן ה“חדר” בהתגלגלם בתוך השלג ובהלחמם בכדורי קרח!… להם הכל מותר, ה' יסלח להם, המה לא נדרו נדר, אבל הוא? אוי! הן יש ימים שגם הוא שוכח הכל… הוא שוכח, ממש, כי יהודי הנהו, והוא מתענג על ההבלים ככל רעיו הנערים… הוא רוחץ בנהר, רץ ומטפס, נלחם ומשתעשע כמוהם… ומה ידאב אז לבו בזכרו את נדרו הוא רוצה לעזוב את חבריו, אבל לבו, לבו, הלב מושך ומושך… עוד רגע ויעזבם, אבל ברגע הזה איננו יכול, הרגע הזה יקר ונעים לו מאד… והנדר מנקר ומנקר בלבבו, קול גדול קורא בקרבו פנימה: “רשע רשע! למה אתה מפסיד את עולמך בדברי הבאי? את נדרך זכור, רשע!” הוא מרגיש אז בקרבו פנימה מלחמה חזקה, היצר הטוב והיצר הרע נלחמים בקרבו, המה שניהם נלחמים, מתגרים זה בזה ומושכים אותו זה לכאן וזה לכאן, והוא בעצמו עומד כגולם ואינו יכול להכריע. היצר הטוב אומר: “ברח לך מזה, רשע! את נדרך זכור; העולם הזה נמאס ונבזה ואוי להם להחוטאים השקועים בתאוות שפלות, אוי להם לנערים השוכחים רבון העולמים ומבלים ימיהם ברקוד ושמחה! פקח נא עיניך וראה, כמה מאוסים ונבזים ההבלים האלו. לעבודת הבורא, נחמן!” והיצה“ר משיבו: “שוטה, כל הנערים חבריך מתענגים ושמחים, פלוני מפליא לעשות בשוטו בנהר, אלמוני זה חברך מנצח בכל המלחמות, הכל מרקדים, מרננים ושמחים, ואתה הנך מתעצב על דברי הבלים! וכי מה לך ולעבודת הבורא? ספר נא את הדברים באזני חבריך וישחקו לך כולם… אז, לכשתהיה “בר מצוה”, “בר עונשין”, תלך בעל כרחך לעבודת הבורא… אז מזהירין אותך על כך, אבל עתה למה לך לשטות זו? כל הנערים הנם שמחים, מרקדים וצוהלים, שמח גם אתה עמהם! וכי פיקח הנך מהם? וכי זקן הנך מהם? שמח לך – ודי! והנדר?… מה לך ולנדר? גם הנדר הוא אך דברי הבלים ולא יותר… הן רואה אתה, כי לא תביא את המשיח. ואיך תביאו? ולמה לך להביאו? מה חסר לך בלא משיח? ומדוע לא יביאהו אחר? מי יצוה עליך להביא את המשיח? המתן עד שתהיה גדול, ואז אם תוכל, תביא את המשיח!”… הנה הוא מתפלל תפלת “מנחה” בכונה, כ”יהודי גמור“, והנה פתאום בא אליו חברו מאחוריו ומפריעו מלהתפלל בכונה. ה”שולחן ערוך" אומר: “אפילו נחש כרוך על עקבו אל יפסיק מתפלתו”, והוא מתגבר מאד להעמיד את עצמו כאינו מרגיש, והלז מפריע אותו בדברים בטלים ומעורר אותו לחשוב “מחשבות זרות” באמצע התפלה, – ומה גדול העון הזה! המלאכים אינם מקבלים את התפלה הזאת לעשות ממנה עטרה ל“הקדוש ברוך הוא” והיא תועה בכל ה“עולמות”, עד ש“מלאכי חבלה” חוטפים אותה ועושים אותה עטרה ל“סמאל”… הוא מתחזק ומתאמץ להתפלל בכונה, אך הלז מתגרה בו, מכהו, חובטהו, דוחפהו ומרצה לפניו דברי התולים, עד שהוא פורץ בשׂחוק למרות רצונו וגומר את תפלתו בחטיפה, בהבלעת מלים ושלא בכונה… הנה זה כבר הוא מתבודד בכל יום ששי לעבוד את ה' ולבקש את הדרך הטוב להקים את נדרו והמטרה עודנה ממנו והלאה…

אך הנה… הנה… סוף סוף נודע לו איך להביא את המשיח! הוא מצא כתוב בספר “לקוטי צבי”, כי “בשעה שהחזן מאריך בימים נוראים בנגינת ‘איה מקום כבודו’ יכולים לבקש אחת משלש אלה: רוח הקודש, עושר או בנים טובים”. טוב מאד. עושר לא יבקש, למה לו עושר? מה הוא הטוב אשר ישיג בעושר? גם בנים טובים לא יבקש: הן הוא איננו נשוי עוד. אבל “רוח הקודש”! כן, הוא יבקש אך “רוח הקודש”!… אך אז, בהיותו “בעל רוח הקודש”, יוכל להביא את המשיח. הן מ“בעל רוח הקודש” לא יבצר דבר, גם ה“אבות” ידעו את ה“קץ” אך ב“רוח הקודש”, ויעקב שבקש לגלות את ה“קץ” נסתלקה ממנו “רוח הקודש”. אך הוא לא יגלה לשום איש, גם לאחיותיו הקטנות, שהוא משוחח עמהן תמיד ע"ד משיח והגלות, לא יגלה את הקץ עד אשר יביא את המשיח… כן, דרכו נכון לפניו… הן הדבר הזה קל מאד, נחוץ אך לשמור לכוון היטב בשעה שיאמר החזן “איה”, נחוץ להזהר לבלי השתעשע אז בחברת נערים שובבים, ואז בודאי יבוא משיח…

“הימים הנוראים” הגיעו. הוא מכוון את עצמו לעשות הכל כחוק, לבל יקלקל חלילה. יודע הוא, כי “כונות” קדושות כאלו צריכות זהירות יתרה, טהרה וקדושה; הוא מפשפש במעשיו ו“מהרהר בתשובה”, ירא הוא שמא יגרום חלילה החטא, ולא יעלו לו כוונותיו יפה… הוא קורא הרבה ב“ספרי מוסר”, המלמדים איך להתנהג בהימים הקדושים האלו… עוד מששמע את קול השופר ראשונה, בראש חודש אלול, כבר החל להרגיש, כי “דינים תקיפים” ירדו לעולם, האויר נתמלא פחד וחרדה, “אימת הדין” מרעידה את כל הלבבות… אך בכל זאת הוא מלא בטחון ואמונה. הוא מרגיש אז, כי המלחמה הנצחית, התמידית, נתגברה עתה מאד, ונפשו משתפכת בקרבו בגעגועים ובאמונה עזה: “ה' אורי וישעי ממי אירא? ד' מעוז חיי, ממי אפחד? בקרוב עלי מרעים… צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו; אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח… חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”… הוא מתפלל בכל יום בכונה יתרה, הוא אומר “תהלים” וקורא ב“השל”ה הקדוש“, הוא קם אשמורות בכל לילה לאמר “סליחות” בצבור, והוא מתחבא אז בבית המדרש מאחורי התנור ומהרהר בתשובה, מתודה על עוונותיו בלחש ומבקש סליחה עליהם מלפני המקום. גם בה”חדר" ובבית הוא יושב בכובד ראש ובהכנעה, כפושע על ספסל הנאשמים. את לחמו הוא אוכל בעצב, ירא הוא שמא יכשל חלילה בעוון “אכילה גסה”, שמא ישכח חלילה, כי צריך לאכול אך בשביל שיהא בו כוח ל“עבודת הבורא”, ויאכל כ“בעל תאוה”, ברעבתנות, כדי להנות מהעולם הזה, ושמא יכשל ב“נטילת ידים” או ב“ברכת המזון”… והרי כל יהודי צריך לזכור, כי השולחן הוא מזבח, כי האוכל הוא כהן וכי המאכל הוא קרבן, והאוכל את קדשיו שלא בטהרה הוא חייב בכליה מלפני המקום… הוא טובל בכל יום ב“מקוה”, בערב ראש השנה התפלל כל היום, אמר תהלים, קרא בספרים ויתנהג בקדושה. בראש השנה השכים לקום, הלילה האחרון ארך לו מאד, והוא כבר חכה בכליון עינים לבוא הרגע הגדול… הוא הלך לבית הכנסת בענוה, בהכנעה ובראש כפוף, לא הביט בפני איש ולא דבר עם איש, פן יכשל בלשון הרע, בדברי שקר או בסתם דברים בטלים. הנה החזן אומר “קדושה”, לבו דופק בחזקה, רגשות חזקים הטילו סער בקרבו, ברכיו כשלו מרוב פחד ותקוה, שערותיו סמרו וכמו רעד עבר בבשרו: עוד רגע!… הנה החזן מזמר “איה” – והוא מכוון את ה“כוונות”, הנחוצות ומבקש רוח הקודש… ה“כוונות” עלו לו יפה, הוא עשה הכל כחוק, עיניו אורו ולבבו רחב. עתה הוקל לו, הוא מלא את חובתו באמונה… הוא גומר את תפלתו בשמחה ובהודיה לה' שהשרה את שכינתו עליו, בן אדם רמה ותולעה!… הוא מביט בגאון על כל הנאספים. בעוד רגע הוא מחפש בקרבו עקבות “רוח הקודש”, הוא מחטט, מפשפש וממשמש ברוחו, רוצה הוא להכיר “רוח הקודש” בראשית התגלותה… לא! בפעם אחת אין די, נחוץ לכוון עוד מחר, נחוץ לכוון גם ביום הכפורים – כך הוא גומר בלבו, בראותו כי איננו מכיר עוד ב“רוח הקודש” השורה עליו… “עשרת ימי תשובה” עברו עליו בתקוה ופחד, גם “יום הכפורים” עבר גם “הושענא רבא”, והוא מחפש ומפשפש ברוחו פנימה, להכיר את התגלות “רוח הקודש”, – אך אינו מכיר מאומה, אינו מרגיש מאומה… הוא נשאר אדם פשוט כשהיה. השמים סתומים וחתומים, הכל נסתר ונעלם, והוא איננו רואה ואינו יודע מאומה…

ועוד הפעם הוא עומד על שן הסלע שמה אצל הנחל וחושב מחשבות, אבל לא את מחשבותיו מאז הוא חושב עתה; הוא כבר נלאה מלעסוק ב“הבאת המשיח”, כבר שכח את נדרו וכבר מת בקרבו החפץ הזר ההוא… יש שהוא זוכר את מלחמותיו, אשר נלחם שתי שנים, והוא מעצב אל לבו מאד… מתביש הוא מפני עצמו, ומה מאד היה חפץ למחוק מקרב לבבו את זכרונותיו המרים והעצובים ההם; שן הסלע הוא ספר תולדות חייו: מדי בואו אל שן הסלע הוא זוכר את כל מחשבותיו הרבות אשר חשב במקום הזה; פה, במקום החפשי הזה, נתן חופשה גם לנפשו ולמחשבותיו, ובעמדו יחידי על מרום שן הסלע שם את נפשו כמושל בכל וככל יכול. רצונו התרחב והתגבר אז ואיזה כוח נסתר דחף אותו הלאה, הלאה במרומי האויר. הוא בקש לעוף, לרום ולהתנשא, ללחום עם הכל ולנצח את הכל. הוא – והשמש, הוא – והשמים, הוא – והאלהים… את אלה ואך את אלה הכיר וידע על שן הסלע… מה לו אנשים ועיר? מה לו הנערים, הרבי והחדר? הוא חפץ להיות גבור ונפשו שואפת לגדולות! שאלות הוא שואל ופתרונים הוא מבקש!… הוא רוצה להכיר את ה“תכלית” ואת ה“עיקר” ואחרי כן הוא חפץ להגיע אל אותה ה“תכלית” ואל אותו ה“עיקר”… הוא בוכה במסתרים, מתרגז ומתקצף על עצמו וכביכול גם על הקדוש ברוך הוא. שאלות נוראות מתעוררות בקרבו ומבקשות להן פתרון. משיח לא בא, הוא לא הביאו… אלפי אנשים כבר רצו להביאו ולא הביאו אותו… עם שלם מתפלל ומתמוגג בדמעה מרה בשביל להביאו, סובל גלות מר בעבורו; אביו קם בכל לילה לתקון “חצות” ומתפלל על ביאתו – והוא אינו בא! והספרים מבטיחים ומבטיחים… בן שתים עשרה שנה הוא היום, ומראשית ימיו ועד עתה לא שמע מאומה זולתי גלות וסבל, אך ספורי אש ודם, הרג ואבדן. קדושים, אנוסים, נשחטים ונהרגים מבטיחים זה היה ספור יחוסו. עוד בהיותו ילד קטן ספרה לו אמו, כי אבותיו היו מגולי פורטוגל, כי אבי אבי אביו נהרג בפולנאה, ואבי אביו נהרג בקמיניץ. הנה הוא זוכר עתה על שן הסלע את הספורים שקרא עם אביו ב“מדרש רבה” בתשעה באב שעבר על דבר נערי ירושלים הנפלאים, הקדושים הקטנים והרכים… הנה לפניו מחנה גדול של ארבע מאות נערים ונערות, הם עומדים לפני הנהר הגדול, זוכרים המה כי ילכו שבי לפני צר – והמה משליכים עצמם אל הנהר… אלפי תמונות עוברות לנגד עינו, רוחו משוטטת בכל המקומות הנפלאים ההם, אשר שם היו הגבורים הקטנים האלו… ורעיון נורא, יבוא בלבבו: “מי יודע אם גם אז, אז בלילה הנורא ההוא, לא הביטה הלבנה בפניה השקטים אל מול פני המקדש והעיר הבוערים באש?… אולי גם אז התנוצצו הכוכבים בשנים ויאירו את אגמי הדם האדומים?!… הוי, מי יודע את הנעשה שם במרום?… אולי אך שחוק הוא הכל… ספר התנ”ך מלגלג להבלי העמים, אבל מי יודע, אולי יש גם ל“הגויים” ספר המלגלג לנו… עם ישראל אינו טועה! היתכן כי עם כולו יטעה? אבל הן האומות הן שבעים, ועם ישראל הוא “המעט מכל העמים”, ומדוע כל הרבים האלו טועים?… שבעים אומות יש בעולם ולכל אומה “שר” אחר ושם אחר, העולם מלא אנשים, ואיש איש ילך בשם אלהיו!"… הוא רוצה לעקור את לבבו מקרבו יחד עם הרעיונות האלה, ולהשליכו הלאה לפני הכלבים. הוא רוצה לנוס ולברוח. ירא הוא מפני עצמו… אבל אנה יברח איש מפני עצמו? רוצה הוא להסתתר מפני מחשבותיו הנוראות, אבל איה המקום אשר יתחבא איש מפני מחשבה זעומה המקננת כשטן בלבבו?…

הנה תמונה חדשה עומדת לנגד עיניו: בית המדרש בימי הקיץ.

מדי חשבו בזכרונות ילדותו יתיצב לפניו שן הסלע על שפת הנחל, ומדי זכרו את זכרונות נעוריו הוא רואה לנגד עיניו את הקו האדום, קו אור השמש, אשר הופיע בבית המדרש בבוקר בבוקר על הקיר המערבי, ובין הערבים – על הארון והפרוכת: בלבבו פנימה, במקום אשר קבורים כל קדשיו ואלילי נעוריו, קבור גם קו השמש הזה, אשר שעשע את נפשו בשבתו כנזיר בבית המדרש, ושאר כמו לחש לו תמיד באזניו: “ראה נא, נחמן, מה גדול, רחב, נעים ומלא אור הוא העולם, אשר מעבר לכתלי בית המדרש!”

בוקר. השמש עוד טרם יצאה על הארץ, הבריאה כולה עודנה אחוזה בחבלי שינה, שקט ודממה מסביב, גם אור היום המשתפך מסביב והחודר אל חדר משכבו ומפריע אותו משנתו הנעים, בהזכירו אותו כי אתא בוקר וכי עליו לקום להתעסק בלמודו, גם הוא כמו יזרום עתה בנחת ובדממה, אביו עומד עליו ומעירו: “קומה, נחמן! נלך יחד אל בית המדרש ואלמד אתך את השעור ב”יורה דעה“; קומה, קומה! הנה עוד מעט ותקום גם אמך לחלוב את הפרה ולשלחה אל העדר; קומה, קומה! למה אתה מתנמנם? עוד מעט ויקומו גם החיטים, הנפחים, החרשים, הבונים והחנונים לעבודתם ולמלאכתם הפשוטה ואותנו זכה ד' לעסוק בתורתו הקדושה, אשרינו שתורתנו אומנותנו, ואתה הנך חפץ לישון?!… קומה, קומה! גער בהיצר הרע! זכור נא את הסעיף הראשון ב”השולחן ערוך“; ‘יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת הבורא, שיהא הוא מעורר השחר’”. – אבל מה נעימה לו השינה ברגע הזה!… “הוי, הוי, אבי – מתחנן הוא – בעוד רגע אקום, אבל עתה, אנא, הניחה!”… הרגעים הנעימים רצים בחפזה, רגע אחר רגע, הוא מתנער בכל רגע: זוכר הוא, כי אביו מחכה לו שם בבית המדרש, והוא מתחזק לקום, הוא פושט את ידיו לקחת את בגדיו מעל הכסא הסמוך למראשותיו, אבל איזה כוח עוצר בעדו, איזה קול קורא בקרבו: “שכב עוד מעט, הן עיף הנך, והיום עודנו גדול לעסוק בתורה”… הוא שוכב ככה, ידיו פשוטות אל בגדיו, רוצה לקחתם ואינו יכול. לבסוף הוא זוכר את הסעיף הראשון, והוא אינו יכול לקיימו!… הוא לובש את בגדיו במהירות, לבל תחטפנו שינה עוד הפעם, נוטל את ידיו ויוצא החוצה.

בחוץ עוד תשלוט דממה, לוחות החלונות סגורים בכל מלוא הרחוב. השמים אדומים, עוד מעט ותצא השמש; האויר, המלא עוד צללי ליל, רטוב ורך ומענג את הנפש; התרנגולים קוראים, הפרות והעזים מטיילות אט, באין מפריע, לאורך הרחוב ולפני פתחי הבתים. הנה נגלה לפניו ככר השוק, החנויות עומדות כמתנמנמות, עדת כלבים משתובבים באמצע הככר, ומרחוק שמה הולכת ובאה עגלת אכר הוא עומד בתוך השוק ורואה מרחוק, בקצה הרחובות, גנים ועצי פרי… המראה ממלא את לבבו שמחה, והוא עומד במנוחה, ומביט בטוב לב. התנועה ברחוב הולכת ורבה, החיים נעורו, השמש החלה להגלות על פני אופק השמים, המראות והחזיונות משתנים… ופתאום הוא זוכר, כי אביו מחכה לו שם בבית המדרש, והוא? הוא מבלה פה עתותיו בהבלים ושוכח את חובותיו. הוא ממהר ללכת הלאה ומתאמץ לשכוח את הכל… הוא הולך וקרב אל בית המדרש, אבל לבו מושך אותו אל המראות, אל הגנים, אל החיים… זה ימים רבים, מאז החל ללמוד בבית המדרש, הוא חושב שלא ברצונו מחשבה אחת בלתי מבוררה לו. אז, בעת צעד את הצעד הראשון על סף בית המדרש על מנת להיות מהיושבים שם לפני ד' ועוסקים בתורתו – נתגלתה לו המחשבה הזאת, ואיזה רגש נסתר ובלתי נודע לו החל להעיק על לבבו. בראשונה היתה המחשבה כהה עד מאד ובלתי מובנה וברורה לו בעצמו, אבל מעט מעט היא הולכת הלוך והתפשט, הלוך והתברר, ויש אשר החל להבין את קצה המחשבה, ויירא מפניה עד מאד…

הוא בא אל בית המדרש. צללי הליל עוד לא חלפו כליל מעל פני הבית, העמודים שחורים ומפיצים עלטה, הפנות מלאות ערפל, ובתוך הערפל, באחת הפנות, תתנועע תמונה שחורה, וקול עצב ורך מחריד את האויר השקט, מפריע את הדממה הנוראה וממלא את הבית יגון קודר: התמונה היא תמונת אביו, הוא עומד שם בפנה וקורא מזמורי תהלים. רגע נמחה מקרב לבו כל המראה הגדול אשר התענג עליו בחוץ, והוא עומד פתאום בתוך עולם חדש, נפשו כמו שואפת לאיזה דבר, ורגשות נפלאים סוערים בקרבו. אבל הוא איננו יודע, למה הוא שואף, מה הוא מרגיש ואנה הוא נושא את נפשו. איזו תמונות כהות מרחפות לפניו, הבית כמו משתרע, מתרחב, והוא רואה בו, כמו מתוך ערפל, עולם גדול ורחב עד מאד, המון מראות, עלילות, חזיונות אנשים ודורות. אלפי קסמים מתלחשים בקרבו, הוא מתענג, מצטער, אבל איננו יודע מה הוא תענוגו ומה הוא צערו… הוא רואה אך מתוך הערפל…

– נחמן, נחמן! – הפסיקו אביו ממחשבותיו.

הוא לוקח את ה“יורה דעה” ויגש אל אביו.

– עוד עיף הנך, נחמן, ועוד טרם העברת שינה מעיניך.

– לא, אבי.

– למה אתה מכחש לי? אין אני מאשים אותך על זה. אתה עודך נער ועוד טרם למדת ללחום עם היצר הרע. גם אני הייתי נער ועודני זוכר את מלחמתי עם היצר-הרע עד שעלה לי להתגבר עליו ולשום לילות כימים ללמוד תורה ולעבוד את ד', וכמה פעמים נצח הוא אותי בעוונותינו הרבים! בני, בני, “הרוצה להיות איש צבא צריך להריח ריח גפרית”.

– אבל, הכי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא?

– הוי, בני, בני, בפצעי לבבי האנושים נגעת בשאלתך זאת! זה שנים רבות הנני מסתכל בסדרי העולם ובהנהגת בני עמנו, והדבר הזה הביא אותי לידי מחשבות רבות, מחשבות יגון ועצב; המחשבות האלה הנן תהום רבה, ואת המחשבות האלו חפצתי להנחיל אותך, כמו שגם אבותי הנחילו אותי מחשבותיהם הם. אבל אי אפשר למסור מחשבה בדברים בעלמא, כל מחשבה נקלטת במוח רק אחרי רוב הסתכלות בחיים ואחרי המון נסיונות, ואני איני יכול אלא לעזור על ידך, לתת לך מפתח כללי, כדי שתהיה מוכשר לרשת את מחשבותי ולהמשיכן הלאה. כמו שירשתי אני מאבותי את מחשבותיהם ומשכתי אותן הלאה.

– הנך שואל אותי – הוסיף האב אחרי דומיה קצרה: – “הכי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא”? הוי, בני, בודאי הדבר כן, בוודאי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא. מי שרוצה לעבוד את ה‘, מי שרצה לבוא אל התכלית הנרצה, אל יסוד הכונה בבריאת העולם, צריך בוודאי להיות איש צבא; מי החפץ לעבוד את המלך ולשרת לפניו, עליו להיות איש צבא. ואולם מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא: כל בני המדינה אינם חפצים ואינם יכולים להיות אנשי צבא, לכן בוחרים במיטב בני נעורים, שיעבדו הם בצבא בעד כל העם. גם אותנו, בני, בחר ד’ להיות אנשי צבא שלו, הוא נתן לנו תורת אמת, מצוות ואזהרות, ואנחנו כולנו נשבענו לו להיות אנשי צבא, “אנשי קודש” שלו. הראית, בני, בשעה שרוב בני אדם מתענגים על השינה, על מצע רך תחת קורת ביתם, אנשי הצבא לנים על פני השדה באהלים וסובלים קור, גשם וסער. איש הצבא צריך להתרגל לחיים קשים, לנדודים ואי-שינה, בשביל שיוכל להגן על ארצו ועל מלכו. אנשי הצבא הנם רוב ימיהם בדלות ובנדודים. כן המה חיי אנשי צבא! מי שיש לו איזה דבר צריך לשמור אותו ולהגן עליו מפני אחרים, וכל מה שהדבר יקר ביותר, צריך הוא יותר לשמירה מעולה ולמגינים חזקים. עוד לפני שלושת אלפי שנה מסר לנו אלהים את תורתו ויעשה אותנו לאנשי צבא. אנחנו הננו הצבא של האלהות ו“הקדושה” בתבל. עודך צעיר לימים ואי אפשר לך להבין את הסודות העמוקים האלו, ואולי לכשתגדל תבין. עתה די לך לדעת, כי אנחנו הננו אנשי הצבא של המקום ברוך הוא. דבר גדול ויקר עד מאד מסר לנו הקב“ה בטובו, ויעיד בנו את השמים ואת הארץ, כי נשמור עליו ונגן עליו כל ימי היותנו על פני האדמה. “כי עם קדוש אתה לד' אלהיך, ובך בחר ד' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה”… “את ד' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו, ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה, ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לד' אלהיך, כאשר דבר”. כן, בני! אנחנו הננו “עם קדוש לה' אלהינו”, אנחנו הננו “סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה”, אנחנו הננו הגדוד של הקב”ה פה בעולם הזה! בני, בני, הנה אלה דברי הברית והשבועה, אשר נשבענו לשר-הצבא שלנו: “את ד' האמרת להיות לך לאלהים וד' האמירך להיות לו לעם סגולה”. אתה, בני, עודך נער, ורק מעט מאד תדע מכל אשר עבר על עמנו מאז היותו ל“צבא אלוהים”. ידיעה זו אינה נקנית בקריאת “המעשיות” בלבד שבאגדות ובמדרשים, ב“יוסיפון”, ב“שבט יהודה”, ב“שלשלת הקבלה” וב“צמח דוד”; רבים המה הקוראים את “המעשיות” האלו, אך מעטים מאד המכירים את הגרעין הצפון בתוך הקליפה, את הנסתרות שבתוך הנגלות האלו. הפתאים מדמים, שהכל הוא מקרה וכן העולם סובב הולך; המאמינים הפשוטים יודעים אך את ה“פשטות”: בני ישראל עבדו בחומר ובלבנים במצרים והיה רע להם, לכן הוציאם הקב“ה ממצרים; במדבר קרע הקב”ה שבעה רקיעים וירד על הר סיני ב“קולות וברקים” ונתן למשה את תורתו; משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום. ומה עשו ישראל? נסכו מסכת עגל זהב ועשו אותו לאלהים; אח“כ המן, שלו, מלחמת העמים, בנין הבית וחורבנו, עבודת האלילים, הגלות והטלטולים; – את הכל המה רואים בפשטות: ישראל חטאו והכעיסו את ד', לכן גלו, וכשתמלא הסאה יבוא מלך המשיח ויוליך את ישראל לא”י. אבל, נחמן בני, אוי לי שאיני יכול עתה לגלות לך הכל. אני הנה זקנתי ושבתי, ומי יודע אם יזכני ד' והחייני והגיעני לזמן ההוא, שבו אוכל לגלות לך את כל אשר למדתי אני מרבותי ומספרים קדושים, ואשר מיד ד' עלי השכיל. לא כך היתה יציאת מצרים כאשר תדמה, לא כך היה מתן תורה, והדברים עמוקים מאד. לכשתגדל תראה מאמרי “הזהר” והאר“י והר”ח ויטאל ויחד עם זה גם דברי “המורה”, כי זה בלי זה אי אפשר, ואולי יזכך ד' ותבין מעט. לא כך היה מעשה העגל, ו“הכוזרי” מברר, כי דבר זה היה קרוב מאד להשכל בהימים ההם, אבל יש בזה סוד עמוק ואתה לא תבין. גם “עבודה זרה”, בני, הוא “עצם מושכל” ודבר שיש להתבונן בו. אלמלי היו העכו“ם עובדים אך לעץ ואבן, לא היתה כל כך נפלאה גדולתן של ישראל, שכפרו בעבודה זרה. אבל האמת בזה הוא כך: לבני אדם אי אפשר היה להשיג מתחלתם את הבורא היחידי של העולם, ולכן התחילו בעץ ובאבן, בכוחות טפלים ובעבודות זרות, וכה הלכו העבודות אצלם מן הטפל אל העיקר יותר, דור אחרי דור, ומתקופה לתקופה המה מתקרבים יותר אל האמת. אבל לנו בני ישראל מסר ד' בקבלה את האמת, כי אנחנו הננו הסגולה שלו ובנו בחר ד' מכל העמים להשרות את שכינתו עלינו. ומאשר שלא כל ישראל היו מסוגלים להכיר את האמת, עבדו רבים מהם “עבודה זרה”, ובדבר הזה יש סודות עמוקים מאד. הענין של עבודה זרה הוא כך: בכל דור ודור עובדים אנו עבודה זרה, כלומר, “עבודה זרה” של אותו הדור. הרי אמרתי לך, בני, כי אנחנו הננו אנשי הצבא של המקום ברוך הוא, והלא רואה הנך, כי בכל עיר ובכל מקום יש מסביב לאנשי הצבא אנשים רבים שאינם אנשי צבא, החיים חיים אחרים ושונים מחיי אנשי הצבא, ואלמלא מוראה של מלכות היו רבים מאנשי הצבא, שאינם מסורים בכל לבם לתכלית עבודתם, בורחים מן המחנה ומתבוללים בין האנשים הפשוטים. גם בין אנשי צבאנו, בני, ישנם בכל דור ודור אנשים רבים שאינם מבינים את התכלית הנרצה ושאינם מסורים בכל לבם ונפשם אל אלהי ישראל. ומאשר כי לא ידעו את ה”תכלית“, מתמכרים המה להבלי השעה של האנשים אשר מסביב להם, שאינם אנשי צבא. רק אחרי כמה דורות, כשהאלילים ההם נכחדו כבר מן העולם והכל מתלוצצים עתה עליהם, תמהים בני אדם על אבותיהם, איך יכלו לעבוד אלילים כאלה; אבל באותו הדור עצמו היה נקל מאד להתמכר לאותה עבודה זרה. בני, בני, בשביל לעבוד את ד' ולשמור את תורתו הקדושה, נחוץ להזדכך הרבה ולהשיג השגות נעלות, בשביל שלא להכשל בעבודה זרה. דע לך, כי הרבה ניצוצי קדושה יורדים ונופלים על ה”סטרא אחרא“. וכן ניצוצי ה”סטרא אחרא" מתנשאים בעוונותינו הרבים ועולים לתוך “מחנה השכינה”, ובדבר הזה יש סודות עמוקים מאד… חסידי אומות העולם עובדים את הניצוצים של הקדושה, שנפלו לתוך ה“סטרא אחרא”, ומתדבקים באלהי ישראל, ופושעי ישראל עובדים ר“ל את ה”סטרא אחרא“, שעלתה לתוך הקדושה, ונשקעים ויורדים לבאר שחת… אבל אתה לא תבין עוד את כל זאת… חולשה יש בי, שבדברי עמך הנני נוגע בענינים שאי אפשר לי לבררם לך, אבל אתה זכור את הדברים וחזור עליהם כשתגדל. אני כבר זקנתי, ומי יודע אם יזכני ד' לגלות לך את הדברים בעתם… אחזור לעניני: חפץ אני להנחיל לך את מחשבותי, למען תהיה איש צבא כמוני. דע לך, נחמן, כי לבי קרוע ופצוע, אוי לנו בדור יתום זה… מדוע הנך עצוב כה, נחמן? לא להעציב את רוחך אני אומר… מתבונן אני תמיד בתולדתן של ישראל: בכל עת שהצרות מתרגשות ובאות עלינו, שהתורה הולכת ומשתכחת והאומה הולכת ומתדלדלת – מקים לנו הקב”ה רועים ומנהיגים השקולים כנגד ששים רבוא מישראל, המקדישים את ימיהם, את כוחותיהם ואת כספם ואונם לכבודו של הקב“ה ולהצלת ישראל… מתבונן אני תמיד בספריהם של השר דון יצחק אברבנאל ורבי מנשה בן ישראל… אוי, בני, המה היו אנשי צבא באמת! אנשי צבא! נקל להיות איש צבא בעת שלום ובקרב המחנה, אבל מה כבד להיות איש צבא בעת מלחמה ובשעה שהמחנה הולך ומתפורר, הולך ומתפרד… המה הפקירו את הכל – את חייהם, ממונם וכבודם – על “קדוש השם”. אתה, בני, הנך דור שמיני לרבנות, ומבני בניו של רבי מנשה בן ישראל אתה. אבותינו הקדושים היו אנשי צבא באמת, המה שפכו באמת את דמם כמים על קדוש שם שמים, ואני, חפץ אני, כי תהיה גם אתה לרב… בני, אני הייתי איש צבא בעת שלום. זוכר אני, בילדותי קדמתי גם אני אשמורות, אבל אז לא הייתי אני היחידי בבית המדרש, הבית היה מלא אז מפה לפה לומדים ועובדים. אבל עתה – הבית שמם וריק, אין דורש ואין מבקש את ד', בני הנעורים נתפרדו אל ה”שקאָלעס“, עובדים המה את ה”עבודה הזרה" של אותו הדור… אוי לנו שכך עלתה בימינו, המחנה שלנו מתפורר, ואנשים אין לעמוד בפרץ, לגדור גדר ולהקים כושל, אוי לנו, אוי לנו… ירא אני, בני, שמא תכשל גם אתה. נחוץ להתגבר על הכל, נחוץ לשכוח את הכל, נחוץ להפקיר את הכל, נחוץ לדעת, כי הכל הבל לנגד התכלית; נחוץ לדעת, כי התורה היא העיקר והשאר הוא טפל ודברי הבלים, וצריך להיות איש צבא… עתה שב ונלמד.

אז נגזלה ממנו פעם אחת שארית מנוחת הילדות.

“איש צבא, איש צבא!” הדברים האלו צללו באזניו כמצילה. הוא החל אז להבין מעט, מה אביו דורש ממנו.

הוא דורש ממנו להיות איש צבא, להלחם עם היצה"ר והשטן, להקדיש את חייו לעמו ולדתו; הוא אמר לו, כי עליו לשכוח את הכל, להפקיר את הכל, לדעת כי התורה היא העיקר והשאר הוא טפל… השאר הוא טפל… הוא עצמו הוא טפל… מה נורא הדבר, להיות איש צבא כזה!…

הבית – אומר אביו – שמם וריק, בני הנעורים נתפרדו אל ה“שקאָלער”, והוא? הוא יושב פה, בבית המדרש, הוא ואביו הזקן…

והמחשבה הכהה ההיא, אשר לא הרפתה ממנו מאז צעדו רגליו ראשונה על סף בית המדרש, – התחילה עתה להתברר בקרבו. עוד לא נצבה אמנם לפניו בכל גדלה הנורא, אבל הוא החל עתה להבין, מדוע תציק לו המחשבה הזאת אך אז, בעת שהוא יושב בבית המדרש השמם והשוקט ורואה את קרני השמש החודרות אל הבית בשלל צבעיהן היפים, או בשעה שהוא מתענג מבחוץ ומשתעשע על שן הסלע וזכרון בית המדרש יעלה לפניו; מדוע בעת שיושב הוא בבית המדרש ורואה את קרני האור, עולים על זכרונו נערי ה“שקאָלעס”, חבריו מלפנים, ובשעה שהוא מתגנב בערבי שבתות אל שן הסלע ומתענג על הדר הטבע, הוא זוכר את אביו ואת בית המדרש…

צהרים. החום בחוץ גדול עד מאד, התנועה ברחוב מעטה, הגו דורש מנוחה, הוא עיף עד מאד, והנפש כמו חפצה להתנמנם, לנוח. בבית המדרש דממה. העמודים עומדים פזורים על פני הבית כמצבות על הקברים, הספרים עומדים במנוחה על מקומותיהם בארונות, אלתר הבטלן יושב בפנה בכותל מזרחי ומגרד במנוחה, בלי דעת ורצון, את קצה זקנו החד. ספרו פתוח לפניו, עיניו שקועות בתוך האותיות, אך הוא אינו מצרף אותן למלים; הוא יושב דומם, כדרכו תמיד, שקוע במחשבותיו, או יותר נכון, בלא מחשבה, בלא-תנועה, בלא רצון.

ו“הוא” נגש אל הארון ומוציא מסכת “בבא קמא” והולך ללמוד על אחד העמודים. “הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות”, לכן צוה עליו הרב, כי ילמוד סדר “נזיקין”. הוא עומד נשען על עמודו ותומך בשתי ידיו את ראשו השקוע ב“גמרא”. המון צבעים, נקודות ותמונות כהות מתרוצצות ועפות לפניו; האותיות מתנשאות מתוך הגמרא ומרקדות לנגד עיניו בדמות אלפי נקודות אדמדמות; הוא מרגיש במוחו שאון קל, עפעפי העינים חפצות להסגר, הלב נלחץ לחיצה קלה ונעימה וכמו שואף הוא למנוחה, לקול שירה עדינה של זמיר מסתתר במחבא קנו, למצע דשא רך בצל עצים רעננים על שפת הנחל; להתבונן במנוחה, בלי מחשבה וחפץ, שעות שלמות בתכלת השמים העמוקה ולהאזין בתמימות בשמחה שלמה של ילדות שוקטה את הקולות הנפלאים והשונים הממלאים חללו של העולם. נפשו עיפה עוד מ“שעור הבוקר”, דברי אביו מצלצלים באזניו בצלצול משונה וזר, המון זכרונות מתבלבלים ומתרוצצים בתוך מוחו, איזה שברי רגשות בלי ראשית ותכלית ממלאים את לבבו. מה שוממה היא הגמרא עתה בעיניו! מה שומם הוא הכל! מה נוראה היא מעטת האבל והשממון הפרושה על פני כל הבית! מתים! הכל מת! וקרני השמש המפזזות הן חיות הנה! נחוץ להתרחק מפה. אך צעד אחד – והנה הכל חיים… הוא מכוון את מבטו מבלי משים אל עבר “הבטלן”, ורעיון נורא חולף במוחו. “הוי – חושב הוא – הנה עוד איש צבא אחד, הנה זהו סמל “איש הצבא”, אשר אבי רוצה בו: “בטלן” צנום ודל היושב כל ימיו בפנה חשכה בבית המדרש ומביט בעיניו הטרוטות והמפיצות בערות בספר אשר לפניו… מה הנפלא הוא הגדוד אשר בו נמצאים אנשי צבא כאלתר הבטלן!” ושחוק מר עולה על שפתיו.

מחשבות עצב לוחצות את לבבו ועיניו יורדות דמעות. הוא זוכר את אשר קרא זה לא כבר בספר “שופטים” ע“ד בת יפתח, וגם אז נזלו דמעות מעיניו. נפלא הדבר, הן לא ילד הנהו עוד, הוא מבין כבר את כל בסוגיות החמורות בש”ס; אביו אומר, כי בקרוב יוכל לקבל “סמיכה”, ואנשי העיר כבר החלו לחלוק לו כבוד, ורבים מתברכים בו, ובכל זאת מה אוהב הוא עוד “מעשי ילדות!” ספרי שופטים ושמואל הנם אך “מעשיות” ואין בהם אף סוגיא אחת חמורה, ובכל זאת מה אוהב הוא אותם! הוא טועם בהספרים האלו טעם אחר, לא טעם בית המדרש, הוא טועם בהם טעם חופש, טעם יום הששי אחר הצהרים, טעם ל“ג בעומר מאחורי העיר ביער… והנה הוא זוכר עתה את ה”מעשה" ע“ד בת יפתח. גם יפתח היה איש צבא, “וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא, אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה… והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת”… מה נורא הדבר!… אך היא בת איש צבא הנה… “ותאמר אליו: אבי, פצית את פיך אל ה‘, עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך, מבני עמון”… ומה נפלאה, מה יפה היא בקשתה! “אלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי”… רגש של געגועים ממלא את נפשו, מקנא הוא בבת יפתח: הנה הרים ועמקים עטופים דשא, הימים ימי הקיץ, האויר זך ונעים, צל ההרים נעים עד מאד ומעינות העמקים מה קרים המה ומה משיבים את הנפש! והיא מטיילת עם רעותיה ומתענגת על כל אלה בטרם יעשה לה אביה את נדרו אשר נדר!… ופתאום הוא זוכר את דברי אביו, כי גם עליו להיות איש צבא… גם מאתו דורשים “לשכוח את הכל ולהפקיר את הכל”, אבל הוא אינו רשאי לרדת על ההרים ולבכות את נעוריו… עליו לשבת סגור פה… סגור יחד עם הבטלן המת-החי המתנועע יומם ולילה כצל שחור בפנה החשכה הזאת על הגמרא הפתוחה לפניו… “לא – חושב הוא בלבו – אינני חפץ להיות שומר הקברים, אינני חפץ להיות איש צבא משונה כזה! לחיות אני חפץ, לחיות ככל האדם… איני חפץ להקבר חי יחד עם הבטלן הזה”… הוא נותן עיניו בה”גמרא" אשר לפניו, והיא רטובה מדמעותיו… פתאום זוכר הוא, כי שעה שלמה עברה עליו ללא-למוד, ב“מחשבות זרות”, והנה הוא מגרש מלבו רגע אחד את מחשבותיו ומתעמק בלמודו.

שלוש שעות למד בלי הפסק, הסוגיא היתה חמורה ומסובכה מאד, “נושאי הכלים” נלחמים מלחמתה של תורה בתוקף ועוז, זה “סיני” בא בבקיאותו וזה “עוקר הרים” – בחריפותו, ולו מה נעימה ומה חביבה המלחמה הזאת; יגונו סר מעליו, לבו נתרחב עד מאד, והוא מתענג על עומק התורה. הנה עלתה בידו להשיג מעצמו את קושית ה“פני יהושע” ולשלב בזה את ה“ויש לישב” של המהרש"א. נפשו מלאה על כל גדותיה שמחה ותענוג: הנה עוד נצחון, עוד נצחון, עוד מגדל אחד חזק נופל לארץ!… הוא מטפס ועולה, מטפס ויורד, בונה עולמות ומחריבם בהבל פיו. העולם נתרחב, האותיות מתנוצצות כאבני חן, הוא שבע ענג ומלא נעימות, לבו שוקט בקרבו ואינו דורש דבר, אינו חסר דבר, הוא מאושר!…

הסוגיא נגמרה והוא יושב לנוח. אך מוחו לא ישבות… מה עמוק ונפלא הוא ה“פני יהושע”! אבל הן גם הוא השיג את קושית ה“פני יהושע”, אני יודע, אולי יהיה גם הוא ל“פני יהושע”, ל“גאון”?… ומדוע חשב לפני זה מחשבות זרות כאלו?! איך עלה על דעתו לקנא בנערי ה“שקאָלעס” ולהבזות את בית המדרש והתורה הקדושה? זאת התורה האהובה, העמוקה כים והמלאה פנינים כאלה! ה“פני יהושע” ה“מהרש”א“, ה”מהר“ם שי”ף“, ואפילו “כלומר” פשוט של רש”י או “ואם תאמר” של “תוספות”!… והוא רצה לעזוב את התורה, את העונג הנפלא והנעלה הזה! ומה רכה היא נפשו עתה! אגדות יפות ונעימות עולות על זכרונו: “לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך. לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה: רבש“ע, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר; נצא השדה, בוא ואראך ת”ח שעוסקין בתורה מתוך הדחק. הלינה בכפרים, אל תקרי בכפרים אלא בכופרים, בוא ואראך אותן שהשפעת להן טובה והן כפרו בך; נשכימה לכרמים, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות; נראה אם פרחה הגפן, אלו בעלי מקרא; פתח הסמדר, אלו בעלי משנה; הנצו הרמונים, אלו בעלי אגדה; שם אתן את דודי לך, אראך כבודי וגדלי, שבח בני ובנותי“. – ומה אוהב הוא את השיחות שבין כנסת ישראל והקב”ה! “כנסת ישראל” היא בת יפה ונוגה, העטופה בגדי אבל, המתרפקת בתחנה, בבכי, בגעגועים ובתמימות ילדות על הקב“ה אביה הזקן, החביב והטוב, המתאכזר עליה למראית עין והגוער בה בקול מלא חמלה וחנינה… ובשעה שהוא קורא את האגדות ע”ד כנסת ישראל והקב“ה, עיניו זולגות דמעות ולבבו מרגיש נעימות מרה שאין הפה יכול לדבר. מתוך הערפל הוא רואה את “כנסת ישראל” בכל עניה וצערה, הוא רואה בה את כל חרוזי הספורים הנוראים והמלאים קסמים, שקרא בספרים וששמע בעל פה, ונפשו מלאה אז אהבה וגעגועים אל המראות העצובים האלו, מואס הוא בחייו הפשוטים והכהים, וכמו קול קורא בקרבו: “דמעות! הבו דמעות! הרבו מכאובים וכעס! הכו! שרפו, הגדילו המדורה! הראוני נא גם אותי את מדורות ונחלי הדם! חפץ אני להיות מאושר ככל הנהרגים והנשחטים! חפץ אני, גם אני, לשחוט באומץ לב את אחי ואחיותי, לקרוא בשחוק בוז: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד” ולהתנפל על החרב ולמות מות קדושים!… ואת כל הדברים האלו שוכחים נערי ה”שקאָלעס”!…

והנה רעיון עולה על לבבו: אביו אמר לו היום כי חפץ הוא להנחיל לו את מחשבותיו, אשר ירש הוא מאבותיו על מנת להמשיכן הלאה… מה הנה המחשבות האלו? בודאי הן שלשלת הצרות, הרדיפות והענויים, מדור דור; זה ספר תולדות המלחמה הנצחית שמוסר אב לבנו, מראשית הטלטולים והגלות עד הנה, וזוהי כונת אביו בדרשו מאתו להיות “איש צבא”; הוא חפץ למסור לו את מחשבותיו, ולכן צוה עליו להיות איש צבא כדי שיוכל להלחם בעדן, כי בלי מלחמה אי אפשר לשמרן ולהמשיכן הלאה. עתה החל להבין את אזהרת אביו, לבל יכשל בעבודה זרה של אותו הדור. הנה היום לפני שעות אחדות נכשל גם הוא בעבודה זרה, הוא קנא אז בנערי ה“שקאָלעס” וימאס בתורת ה', והנערים האלו בודאי אינם מקבלים מאבותיהם את מחשבותיהם להמשיכן הלאה, בודאי אינם מלמדים אותם שם להיות אנשי צבא יהודים… לא לחנם מתאנח אביו תמיד על אותו הדור, לא לחנם אמר לו היום, כי הוא בעצמו הוא איש צבא בעת שלום וכי עתה נשתנה הכל… הוא מקנא אתה ב“אנשי הצבא” הגבורים, אשר “שכחו את הכל והפקירו את הכל” בשביל קידוש שם שמים והצלת ישראל, ותמונות מזהירות עוברות לפניו בחזון, תמונות אנשי צבא נעלים מאד: תמונת רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ורבי יוסי, שעשו את בשרו ככברה על שסמך חמשה חכמים, הרוגי ביתר, רבי יהודה הלוי, אברבנאל, מנשה בן ישראל, האר“י, הבעש”ט, בעל “אור החיים”, “הרב מברדיטשוב”, “המגיד ממעזריטש”… ויתר הגבורים אשר היו בישראל בכל דור ודור, שהפקירו באמת את הכל ושכחו את הכל. הם לא היו עצלים, הם לא חפצו לשבת בית; במקל-נדודים בידיהם ותורת אלהים בחיקם הלכו מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה למען יוכל לשמור את תורתם ולהגן עליה, אז אמנם היו הגבורים רבים, ועתה גלמוד הנהו… אך הוא בכל זאת ממקומו לא ימוש, והוא נשבע עתה לאלהי ישראל לעבדו כל הימים…

עברו עוד שתי שנים. שש עשרה שנה מלאו לו אז והוא עודנו יושב בבית המדרש יומם ולילה יחד עם אביו הזקן ואלתר הבטלן. אך מה רבות הנה המחשבות שהתעוררו בו במשך שתי השנים האלו., ומה רבים המה השנויים שחלו ברוחו.

זוכר הוא איך השתלשלו המחשבות האלה: הוא החל לעיין בספר “יסוד האמונה” לה“ר ברוך קאסובר, והספר הזה, המסביר יסודי ה”קבלה" באופן נוח וקל ומתבל את דבריו בדברי “המורה” והרלב“ג, לקח את לבבו עד מאד. סוד ה”צמצום" וה“התפשטות”, ה“אין סוף” וה“בלתי בעל תכלית”, הביאו אותו לידי מחשבות רבות ועמוקות מאד. מעט מעט החל לצרף אל ספרי הקבלה גם את ספר “המורה”, “הכוזרי” וה“מלחמות”. הרעיון העמוק, כי “הרצון של אלהים הוא מפשט ואינו מקבל כל שנוי, כי אלמלי יתואר, שהוא מקבל שנוי, הרי יתואר חלילה אצלו חסרון והפסד” – הרעיון העמוק הזה לא נתן לו מנוחה, ואך כתלי בית המדרש, שהיה מתהלך בינהם הנה והנה – ביום, ומשכבו, שהיה מתהפך עליו מבלי שנה – בלילה, רק המה ראו את צערו… הוא נלחם אז מלחמה קשה וכבדה מאד. בקרב לבבו החלש נלחמים כל היקר והקדוש לו בכל היקר והקדוש לו; הוא ראה אז, כי לא אך “הטומאה” נלחמת ב“הקדושה”, כי גם הקדושה בעצמה היא רבת הגונים והכוחות וכל כוח נלחם בחברו. עד הנה ידע, כי הרמב“ם, הרמב”ן, הראב“ע, רש”י, הרלב“ג, הרד”ק, האברבנאל, הנורבוני, הרשב“א, הרשב”ם הראב"ד והבדרשי, ר' יוסף קארו ורבי עזריה מן האדומים – כולם קדושים ודבריהם אמתים ונכונים כדברי תורה; עתה, בהחלו להעמיק בספריהם, ראה ונוכח, כי רחוקים המה זה מזה בדעותיהם כרחוק מזרח ממערב, והוא, העני, תועה יחידי מדעה לדעה ומרעיון לרעיון.

הנה הוא מעיין ב“מורה”; האפודי, הנורבוני והקרשקש מגלים את צפונותיו. הענין עמוק עד מאד, הרעיון נשגב ונעלה, – והנה בא אברבנאל ואומר, כי המפרשים האלה הם כופרים גמורים וכי באמת לא ירדו לסוף דעת הרמב“ם. הנה מלחמת ה”ר יהודה אלפאכר והרד“ק, מלחמת הרשב”א והבדרשי, ומה נחמד, מלא ענין ולוקח את הלב הוא מכתב הבדרשי אל הרשב“א! הוא מגין על הדעת כעל נפשו, כעל חייו; הוא מתחנן מתרגז, בוכה ומדבר קשות, וכל מלה ומלה היא חלק מלבו. אבל גם הרשב”א הוא אדם גדול, והוא נלחם עמו בכל כוחו, בכל לבבו ונפשו. הנה מלחמת הר“י קארו והאדומי. המלחמה היתה קשה עד מאד, הר”י קארו נלחם עם אויבו בנשק נורא מאד: בלהט ה“חרם”, ובשביל מה? בשביל שהאדומי דבר בספרו נגד דרשת חז“ל. אבל, אוי, כמה חטא הוא בלבבו בימים האחרונים לחז”ל ולמדרשיהם?! כל הנשק של הגבורים האלה לקוח מ“מדרשי” חז“ל, כל אחד מגלה בהם פנים כרצונו ודעת האחד הוא חטא וכפירה לדעת השני… מה רב הבדל הדעות, בנוגע לאגדות חז”ל, בין רבי אברהם בן הרמב“ם ורבי יוסף קארו! לו נראות יותר דעותיו של רבי אברהם בן הרמב”ם… גם מהות “הנבואה” לפי באורו של הרלב“ג ע”ד “שכל הפועל” לוקח את לבבו… הדברים מובנים וטבעיים… אבל חכמי ישראל החולקים עליו אומרים, כי “הנבואה” שלו היא כפירה בהתגלות אלהים ובתורה מן השמים, ומי שאינו מאמין בתורה מן השמים, הרי אין לו חלק לעולם הבא אפילו לדעת הרמב“ם… מה אומלל הנהו! במחשבה אחת הוא מאבד את הכל, את חלקו לעולם הבא… חפץ הוא להכחיד פעם אחת את מחשבותיו הנוראות, והנה כמו להכעיסו באה מחשבה חדשה בלבו: “כסיל! מה יש לך לאבד? וכי בטוח אתה שיש עולם הבא? אם אין תורה מן השמים הרי לא נשאר עוד מאומה, ומה יש לך לאבד?”… “השכל הפועל” מצא חן בעיניו, הוא אוהב את הרלב”ג, אבל מדוע הוא אוהב אותו? הלא אך בשביל זה. שמצא אילן להתלות בו, שיש לו על מי לסמוך בכפירתו בתורה מן השמים ובהתגלות אלהים… כן, כן, הוא “כופר”, הוא בעצמו לא ידע עד הנה את הנעשה בקרב לבו פנימה… הוא בעצמו לא ידע עד הנה את משפט מחשבותיו ואנה הן מוליכות אותו… זה שתי שנים, אשר הוא הולך ותועה בדרך החשכה והאפלה זאת, והוא לא ידע…

עוד לפני זה החלה שאלה נוראה להציקהו ולבלבל את תפילתו. בכל פעם שהוא עומד בתפילה, הוא שומע קול קורא אליו מחדרי לבו: נחמן, למה אתה משקר בנפשך? למי אתה מתפלל ולמה אתה מתפלל? וכי מאמין אתה שהאלהים שומע תפילת כל פה?

הוא מדקדק במצוות ונזהר במצוה קלה כבחמורה: לכל מצוות התורה מצא “טעמים”. אך התפילה, התפילה, הוי, למה הוא מתפלל ולמי הוא מתפלל?!

ובאחד הלילות – ורעדה תחלוף בכל בשרו בזכרו את הלילה ההוא, ליל “חשבון הנפש” – צרף אחת לאחת את כל מחשבותיו של שתי השנים האחרונות; חבר אחד לאחד את כל ההגיונות והרעיונות, שקרא בספרים והגה בלבו, והלילה הזה הגיה אור על כל הנעשה במחשכי לבבו; אז נודע לו פתאום, כי נהפך לאחר שלא ברצונו וידיעתו וכי לבו ומוחו אינם עוד ברשותו; הוא איננו עוד אדון להם להטותם לאשר יחפוץ…

ובקומו מעל משכבו בבוקר ידע, כי קם בלי אלהים… ביום ההוא לא התפלל, לא הניח “תפילין”, לא קרא את שמע ולא ברך ברכת המזון.

היום היה ערב תשעה באב. פני אביו הזקן מפיצים עצבון ויאוש, קומתו כפופה, עיניו נטויות לארץ, והוא הולך בבית אנה ואנה תפוש ברוב מחשבותיו. על השולחן כבר מוכנים כל הספרים שמותר לקרוא בהם בתשעה באב: מדרש-רבה, איוב, ירמיה, מסכת מועד קטן וכו'. בבית שוררת דממה וכמו רוח עצב מיוחד שפוך על הדומיה הזאת. הנשים מכינות את הארוחה שלפני התענית ומפלפלות ע“ד המאכלים שמותר לאכול אותם לפני התענית. האנשים היוצאים והנכנסים הולכים בכובד ראש כמו בבית האבל ואינם מברכים בברכת היום לא בכניסתם ולא ביציאתם. הרחוב הנשקף אליו מבעד החלון קבל היום צורה אחרת, הילדים סובבים בו חגורים חרבות עץ, הנשים רצות מבית לבית, טרודות הנה בהכנת הארוחה שלפני התענית ובהכנת “טייטש חומש” לקרוא בערב מגלת “איכה” ו”חורבן בית המקדש“; הילדים חפצים להיות שמחים ולהתגודד בחרבותיהם ביום הזה אשר חופשה נתנה להם, אבל יודעים המה שאסור לשמוח היום. האֵם אמרה היום: “מה שמחה היא לכם? בשביל שחרב “בית המקדש” אתם שמחים? אסור לשמוח היום!” בפנת הרחוב התקבצו ילדים רבים במעגל, מספרים המה זה לזה ע”ד השממיות הארורות, ששרפו את “בית המקדש”… אך הוא מרגיש את עצמו כנבדל מתוך המחנה… הוא איננו עתה מה שצריך להיות ומה שחושבים אחרים עליו… הוא עתה – אחר… הכל אבד לו, כל האנשים זרים לו… לוא ידע עתה אביו, כי בנו הוא כופר, אפיקורס!… לוא ידע, כי עתה היה מתאבל לא רק על חורבן ביהמ"ק, כי אם גם על חורבן ביתו הוא, על חורבן חייו ותקותו… ומדוע אינו יכול עתה להביט ישר בפני אביו? מדוע אינו יכול להביט עתה בפני כל אדם? חפץ הוא לגלות הכל, הוא מוכרח לגלות הכל! למה הם חולקים לו כבוד? למה ידברו עמו טובות? כל מלה דוקרת אותו כמחט, הוא שקרן, צבוע… מרמה את הבריות… לוא היתה לו למצער נפש חיה אחת, אשר יוכל לגלות לפניה את מסתריו, אשר תבין ותדע את אשר היה זה עתה… מה מאושר היה, לוא יכול להאמין, כי אלהים בשמים רואה את צערו ומבין את מכאוביו…

הוא בא אל “בית הכנסת” בין הערבים. הבית מלא אנשים כביום מועד, אך כולם לבושים בגדי חול, האצטבאות הפוכות, העמודים מונחים על הארץ, הארון עומד ערום מבלי “פרוכת”, על העמוד לפני החזן בוער נר חלב ומפיץ אור כהה על האנשים הרבים היושבים יחפים על הארץ. החזן מתפלל ערבית, אבל הוא איננו מתפלל, כבר גמר עוד בלילה לבלי התפלל עוד מהיום והלאה… הקהל כולו מתפלל, לקהל הזה לב אחד עתה, והוא – הלב השני, הוא בודד ונבדל מקהל ישראל, נכרת מעמיו… ומה חפץ הוא להתחבר עוד הפעם אל עמו! את חייו היה נותן במחיר החבור והקשר הזה. אבל איך אפשר? לא, הוא ברצונו החפשי התיר את הקשר ולא בידו הוא לקשרהו עוד הפעם…

התפילה נגמרה. כל הקהל הגדול יושב על הארץ. איש איש נר חלב בידו וספר הקינות פתוח לפניו. החזן יושב על אבן לפני ה“עמוד” וקורא מגלת “איכה” בקול נמוך ובנגון מעציב עד מאוד. הוא מתבונן על פני הבית. כל האנשים שקועים בספריהם, אנחות דקות נשמעות מרגע לרגע. לא הרחק ממנו יושב אביו, עיניו שקועות בתוך ספרו, אך הוא אינו קורא, דמעה אחר דמעה מטפטפת על ה“קינה” הנושנה המלאה כתמי חלב ודמעות… וקול החזן… ים גדול של דמעות, של צרות, מתפרץ עתה מגרונו של האיש הפשוט הזה. כל מלה הוא זרם של מכאובים ויסורים, גל סוער שנפרד מתוך הים… וגל אל גל קורא, תהום אל תהום: “חומת בת ציון! הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך, אל תדום בת עיניך, קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נוכח פני אדוני, שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות”…

והחזן הולך וקורא: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו… בלה בשרי ועורי שבר עצמותי… במחשכים הושיבני כמתי עולם, גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי. דוב אורב הוא לי אריה במסתרים”… אך בכל זאת מאושר הוא ה“גבר” הזה: “זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל: חסדי ד' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו… טוב ד' לקויו לנפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ד‘, טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כי לא יזנח לעולם ד’, כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו, כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, להטות משפט גבר נגד פני עליון, לעוות אדם בריבו, אדני לא ראה? מי זה אמר ותהי, ד' לא צוה, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים”… לא! ה“גבר” הזה לא ראה “עני” מעודו! הלב הטוב הזה, המלא כל כך אמונה, תקוה ובטחון; הלב הטוב הזה אשר בשעה שהוא “נותן למכהו לחי” הוא בטוח, כי “לא יזנח לעולם ה' כי אם הוגה – ורחם כרוב חסדיו”, הלב התמים הזה הבוכה ומתנחם כאחד – הוא שלם ובריא; חזק הוא מחומת ירושלים. את חומת ירושלים החריב האויב, אבל הלב? – לב נשאר חזק ובריא… ה“גבר” הזה, בעת אשר “צפו מים על ראשו”, לא היה מתפלסף על דבר רצונו של אלהים, אם הוא מפשט ובלתי מקבל שנוי…

ונפשו בקרבו תתמרמר מאוד: “אהה, מדוע גזלו ממני את האל “לקויו, לנפש תדרשנו”? מדוע גזלו ממנו, את האל הגדול הגבור והנורא, “השובר את ארזי הלבנון ומרקידם כמו עגל”, את האל הרחמן השוכן את דכא ושפל רוח, היודע מה בחשוכא ועמיה שריה נהורא? השיבו לי את אלהי, את אלהי ישראל! האלהים שנתן לי אריסטו לא אלהים חיים הוא, הוא אינו יכול לעשות מאומה! הוא מלך בלי ממשלה, בלי יכולת. תנו לי אלהים מושל, מלך בעל רצון ויכולת, רחמן וטוב “האוהב גר לתת לו לחם ושמלה”. השיבו לי את אלהי הקרוב אלי ואנכי אליו! את אלהי אברהם, יצחק ויעקב, אלהי משה והנביאים, אלהי אבי הזקן התמים, אלהי כל הקהל הקדוש הזה, המתמוגג עתה במענה על חורבן ירושלים ולבו מלא תקוה ובטחון, כי ישוב ה' לבנותה ולקבץ אליה נדחי ישראל מכל ארבע כנפות הארץ… קחו ממני את הכל, לא לשכר ועונש אני דואג, לא על חלקי לעולם הבא אני מצטער, את הכל קחו ממני, אך את אלהי, את לבי, את נשמתי, את עמי, את מאור חיי השיבו לי!… מה להם לבני אדם לחקור ולדעת אם יש אלהים בשמים? די להם כי ישנו בלבבם, כי מרגישים המה בכל רגע את האלהים השוכן בקרבם… הלב, הלב! צאו וראו, פילוסופים, את הלב שטפחתם ורביתם אתם, ואת הלב שטפחו ורבו משה והנביאים!”…

החזן כבר גמר את ה“קינות”, הקהל שב לביתו אחד אחד. אביו יושב על הארץ בפנת כותל מזרחי, זקני העיר יושבים על הארץ מסביב לו, הוא קורא לפניהם מ“מדרש-רבה”. דממה נוראה שוררת בכל, הבית מלא עלטה, וקול אביו הנמוך, המתבולל באנחות תכופות המתפרצות מלב הזקנים, שופך עצב נורא בתוך הדממה והעלטה, והוא כבר שכח את כל מחשבותיו שחשב עד הנה. הוא יושב על הארץ, בשתי כפות ידיו הוא תומך את ראשו, ועיניו נטויות אל אביו, אך הוא אינו חושב מאומה… פתאום התעורר ויעבר מבט תועה על פני כל הבית. המראה כולו נראה לו חדש וזר, מחשבותיו הפזורות החלו להתקבץ במוחו… זכרונות הלילה והיום שעברו כמו עפו אל קרבו אחד אחד ויתחברו יחד לתמונה גדולה ושחורה עד מאד… ומה רוצה הוא לשכוח, למחוק את הכל בבת אחת ולהעשות כולו אחר, כולו חדש!…

הוא מביט עוד פעם אל אביו ומבלי משים הוא זוכר את ה“מעשה”, ששמע בעודנו ילד: לפני הרבה מאות שנה היה מלך בארץ. והמלך היה גבור נערץ ומושל כביר, ויכבוש ארצות רבות, ימים ואיים, וימלוך לבדו מהודו ועד כוש. ולמלך היה בן יחיד, טוב וחכם, גבור ואיש מלחמה. ויגדל בן המלך ויצא במלחמות אביו וירד לפניו גוים רבים ועצומים. ויהי היום ויעבור בן המלך במדינת הודו, וירא בת מלך הודו, ויחפוץ לקחתה לו לאשה. אך מלך הודו לא אבה לתתה לו. ויזעק בן המלך את צבאו ויקרא עליו מלחמה. המלחמה ארכה ימים ושנים, אלפי אנשים נהרגו, רבבות בני אדם נפצעו, אלמנות, יתומים והורים שכולים רבו כחול הים… המגדל האחרון נלכד. בן המלך וחילו עומדים בארמון המלך. – והנה בת המלך היפה שוכבת מתה לפניהם על הארץ… הלוחמים שבו לביתם, המלך הזקן כבר מת, דור הולך ודור בא, ובן המלך עודנו עומד בארמון החרב ומבכה את אהובתו… העיר כולה והמגרש אשר סביבה נהפכו לגלים, קללת אל זועם שפוכה על כל המקום, אשר דרכו בו רגלי בן המלך המקולל, אך הוא עודנו חי ויומם ולילה הוא עומד לפני גופת אהובתו וממרר בבכי…

הוי, מה נורא הדבר, אבל כן הוא, כן!… הוא רואה את אביו והמון הזקנים סביבו יושבים כבן המלך המקולל ומבכים את אהובתם… דור הולך ודור בא, עם נולד ועם מת, ארץ וימים משנים את פניהם, רבבות בני אדם חיים ומתים, נלחמים ומשלימים, אוהבים ושונאים, גלגל החיים סובב הולך בכל המונו ושאונו החזק, ובאחת הפנות השוממות עומד בן המלך המקולל, נעזב ונשכח… מה לו הזמן, הדורות והעמים?!… עומד הוא ומבכה את אהובתו!…

הוי, בן מלך-מקולל!… הן מיום דעתו את אביו ראהו חי שמה, שמה במרחקים, בין חרבות ציון וירושלים ובין רוחות מתות ונשכחות, רוחות אבותיו ורבותיו!… כל שיחו והגיגו, חלומותיו, שאיפותיו ותקוותיו, המה החרבות הנכחדות והרוחות הנשכחות… עמהם ובתוכם חנך גם אותו, את בנו…

עתה התבררה לו היטב אתה המחשבה הכהה, אשר נגלתה לו אז, בדרכו בפעם הראשונה על מפתן בית המדרש: בנפשו ובלבבו הרגיש אז, כי חי הוא בעולם שאינו שלו, והרגש הזה הוא אשר לא נתן דמי לו ועורר בקרבו תמיד את המחשבה על דבר חייו ועתידותיו – המחשבה אשר עתה התיצבה לפניו ברורה ובהירה כשמש…

– נחמן! – קרא אביו בגשתו אליו מקרוב והוא לא הרגיש בו.

– מה? – קרא נחמן כמתעורר משינה עמוקה.

– נחמן, נחמן, על ירושלים הנך מתאבל – קרא אביו בצחוק דק על שפתיו – “כה אמר ד' צבאות: עוד תפוצינה ערי מטוב, ונחם ה' עוד את ציון, ובחר עוד בירושלים”. בני, בני, “ארץ ישראל” היא אדמה, עפר, ירושלים היא עיר, בתים, שוקים ומגדלים, בית המקדש היה בית גדול, אבני שיש גדולות, כלי זהב וכסף הרבה. מה עוד? גם פה ברוך השם יש לנו בתים ובתי כנסיות. פעם אחת נשרף בית מדרשנו יחד עם ספרי התורה – אתה היית ילד אז – ואנכי לא בכיתי ולא התאבלתי. אבל פעם אחת שמעתי “עם הארץ” מחרף “תלמיד חכם” וקרעתי את בגדי וכל היום הייתי שרוי בתענית… התבין, בני, התבין?

– ועל מה איפוא אתה מתאבל היום, אבי?

– על מה הנני מתאבל? על שבשעה ששפך טיטוס את חמתו פה על הארץ, על עצים ואבנים, שפך שר של עשו את חמתו על ירושלים של מעלה, כביכול. ובשעה שהלכה כנסת ישראל בגולה, הלך עמה גם… הלא תדע מי הלך עמה. ואין אני רוצה להוציא את הדברים מפי… הכל הוא בגולה… הקדושה כולה היא בגולה… כל הכוחות הרוחניים של האומה הם בגולה, אסורים כביכול תחת ידי סמאל וכת דיליה. אין הקב“ה נפרע מן האומה אלא אם כן נפרע משר שלה תחילה. ואעפ”י שהשר שלנו היא השכינה בעצמה, כי אין אנו עובדים לאלהי נכר, בכל זאת נפרע מאתנו הקב“ה ג”כ באופן זה, ואין לנו רשות להרהר אחריו, ולכן ידינו אסורות, ואין אנו יכולים לעשת דבר, כי ה“כוחות” שלנו אינם ברשותנו, והנם משועבדים לסמאל, וכל כוח קיומנו הוא אך בזה, שע“י התורה והתפילה הננו מושכים את השפע מהימים ההם, בעוד שבית המקדש היה קים והשכינה היתה בת חורין… משל למה הדבר דומה! לעשיר גדול שנתרושש פתאום ומקוה להתעשר עוד הפעם. אבל מה יעשה בימי עניו הרעים? הוא מעלה על זכרונו בכל שעה ושעה את התענוגים והתפנוקים שהיו לו בימי גדולתו. כך אנו בני ישראל אין לנו כל יניקה בגולה, כי סמאל סגר עלינו כל הצנורות של הקדושה, ולכן היה עלינו למות חלילה מיתה רוחנית, או להתפרנס מן הקליפה, כי הנשמה צריכה למזון כמו הגוף, אבל בזה שאנו ממשיכים את השפע מן העבר שלנו, מן אותו הזמן שבית המקדש היה קים, הננו יכולים לסבול את הגלות ולחכות ל”אתערותא דלעילא“, כי אנחנו בעצמנו אין אנו יכולים לעשות דבר בלי “אתערותא דלעילא”, בשביל שהננו בגלות, כלומר: הכוחות הרוחניים שלנו הנם בגלות ומשועבדים לסמאל, וזה הסוד של דברי חז”ל: “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”…

– הוי, אבי, אבי!…

– מה, נחמן? חפץ אתה להגיד דבר מה?

– הוי, אבי, חושש אני שלא אוכל להסביר לך את מחשבתי, איך אני מבין את דבריך ורמיזותיך. אבי, אבי, לומד אני את דבריך ומתבונן בם תמיד, ויותר שהנני מהפך בהם הנני מוצא בהם יותר ויותר, אבל בכל זאת מרגיש אני, כי הנני מסביר אותם לעצמי לא כמו שעלה במחשבה לפניך. זה רגע אמרת לי, כי הקדושה כולה היא בגולה וכל הכוחות הרוחניים של האומה הם בגולה ומשועבדים לסמאל. המשלת לי משל בעשיר גדול ואמרת, כי אין לנו יניקה בגולה, ולכן הננו ממשיכים את השפע מן אותו הזמן שבית המקדש היה קים. אמור מה שתאמר. לי נדמה הדבר כאילו רואה אני את כל האומה הישראלית יושבת זה אלפים שנה ובוכה על הקברים מבלי להשתתף מאומה עם החיים. “אנחנו אין אנו יכולים לעשות דבר” – אמרת. בודאי כן הוא! מי שיושב תמיד על הקברים ואין לו עסק עם החיים, בודאי אינו יכול לעשות דבר. אתה הנך מחכה במנוחה ל“אתערותא דלעילא”. ואני אינני יכול לסבול… אינני יכול להגיד במנוחת הלב: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה”…

– רב לך, נחמן! – קרא אביו בכעס – חוצפא כלפי שמיא. חירוף וגידוף ח“ו, לך לישון או עיין ב”מדרש רבה".

אביו הלך לו דומם לאחת הפנות וישב על הארץ, והוא החל להמשיך את מחשבותיו הלאה.

ובמחשבתו עוברים לפניו רבבות האנשים האומללים היושבים עתה על הארץ באלפי בתי כנסיות בכל ארבע פנות הארץ, עם גדול, נודד ואומלל, עומד בלי נוע לפני אלת החורבות – ובוכה, ובוכה… ומה רב הוא הזמן אשר כה יעמוד לפני חורבותיו! ועד מתי כה יעמוד, ה' אלהים? הוא האמין, כי מצא עתה פתרון על השאלה אשר לא נתנה לו מנוח עד עתה; מה הוא בית המדרש העברי? מה הוא התלמוד ונושאי כליו והמון ספרי הפלפול הרבים? בכל אהבתו העזה לספרים הקדושים, בכל אמונתו הגדולה, אשר האמין בהם, נחשב בעיני עצמו תמיד לאומלל ולקבור חי… הלכן בראת, אלהים, – חשב תמיד – עולם יפה וטוב, שמש, כוכבים וירח, שדות ויערים, בשביל שעמך הנבחר ימצא לו מקום בבית מדרש צר, נמוך ואפל? עתה נודע לו, כי כל העבודה הזאת היא פרי השממון, הבדידות והנזירות מן החיים… האדם כל עוד נשמתו בקרבו הוא עובד. בילדותו עושה מעשה ילדות, בבחרותו – מעשה בחרות, ובזקנתו – מעשה זקנה; החכם – מעשי חכמה, הכסיל – מעשי סכלות. כל אחד עובד לפי דרכו, כל חי עובד וכל עובד חי, אך אתה, בן המלך המקולל, חדלת לחיות חיים אמתיים וטבעיים, לכן חדלת גם לעבוד עבודה חדשה ושלמה; הנך עומד תחתיך מבלי ללכת הלאה אף צעד, לכן לא צעדה גם עבודתך הלאה; הנך חי זה אלפי שנה אך צל חיים, לכן כחולם הנך, רואה אך חלומות מהרהורי היום שעבר. כל הספרים העבים והגדולים, הממלאים את חללו של בית המדרש, הנם עבודת עבד שגזר עליו אדונו לעדור תחת הגפן, לעדור ולעדור ולשוב לעדור ולעדור… בן המלך המקולל נסגר בין החרבות ומשדד את ד' אמותיו… אמנם מאושר הוא עמי האומלל, כי בשעה שאבד עליו עולמו נשאר אתו שריד מפרי עבודתו שעבד בהיותו בריא וחזק… השריד הזה, שהוא מהפך בו תמיד מבלי יכולת לשכללו ולעבוד עבודה חדשה הלאה, נותן בו כוח לחיות, או “ממשיך לו שפע”, כדברי אביו. הדוב בחדשי החורף, מבלתי יכולת למצוא לו טרף, הוא שוכב במאורתו ויונק את כפו; גם אתה, עמי, הנך שוכב במאורתך ויונק את כפך, אבל בימי האביב הן יקיץ הדוב וישוב להיות כמקודם – דוב…

בכל דור ודור, אמנם, חפץ “בן המלך” להשתחרר מן הקללה הרובצת עליו, עוד לא עברה שעה אחת בכל אלפי שנות הגלות, שלא התאמץ העם להתפרץ החוצה מתוך חרבותיו; ובכל דור ודור השתמש למלחמתו זאת בנשק היותר טוב של אותו הדור. הנה לפניו אביו, בן הדור האחרון, והוא הן לא הניח את נשקו מידו מיום דעתו אותו: מאמין הוא אביו, כי הגאולה תבוא אך ע"י “אתערותא דלעילא”, ולכן הוא מתאמץ תמיד “להכרית את הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה” ולגרום “אתערותא דלעילא”. ועתה, לעת זקנתו, חפץ הוא להנחיל את דגלו לו, לבנו, וישביעו ללחום את מלחמותיו… עודנו זוכר את הבוקר ההוא, כאשר אמר לו ראשונה, כי עליו להיות איש צבא… אבל ברשתו מאביו את דגלו, איננו יכול לרשת גם את נשקו; הנשק הזה של אביו כבר העלה חלודה, והוא צריך עתה לנשק חדש… אם יכול העם לחיות אלפי שנה בד' אמות של אויר מעופש ולבנות אלפי פעמים את הנוי זה כבר, לבל ימות מבטלה ושעמום – יוכל לחיות גם תחת שמי ד' היפים, לחיות חיים חדשים ולעבוד עבודה חדשה. רב לו לעמוד על מקומו ולבכות על חרבותיו? ללכת הוא צריך!

ללכת! אבל – לאן?

“שבת סורו מני שמעוני עוברי” – הפסיקו החזן. כבר האיר הבוקר והקהל מתפלל.

“בשבת נחמו” שאחרי אותו “תשעה באב” חגגה כל העיר חג גדול – חג חתונתו של נחמן בהרב עם בת אחד העשירים מעיר הפלך ב.

וזרם חדש של זכרונות שטף פתאום לתוך מוחו.

אך הוא עובר על הזכרונות הנעימים האלה ואינו רוצה לעמוד עליהם; שוחק הוא אל עצמו, איך היה יכול אז לתת ערך גדול להבלים האלו; איך יכול אז ברוחו הסוער, בנפשו הלוהטת ובעיניו המפיקות בוז לכל הקטנים אשר סביבו, – איך יכול הוא להיות פתאום לבחור תמים, הרואה את כל עולמו במחותנו, בכלתו ובמורה שעות של זהב שנתנו לו לתשורה; להתמם שבוע תמים עם התמימים האלו ולהביט בנחת-רוח את כל המראות ההם אשר ככה היו זרים לרוחו?

הוא אינו רוצה לעמוד על הזכרונות האלו, אך בכל זאת עולים המה לפניו בלולים ומקוטעים, ולמרות רצונו הוא מתענג עליהם. שחוק קל נראה על שפתיו: הנה לנגד עינו שם בפנה יושבת המקהלה ומנגנת בקול שאון, עד אשר ירעש הבית לקולה; ה“בדחן” מחלק את “כבודיו” לה“קרובים” ולהקרואים הנכבדים; המון אנשים, נשים וטף מלובשים בגדי שבת, עלמות מקושטות בכל פאר רצות הנה והנה בנפש פזורה ובשאון. שם מרחוק באולם, על אחד הכסאות, הוא רואה עלמה מכוסה צעיף: היא כלתו האהובה… ומה אוהב הוא אותה! מה חפץ הוא למהר לגשת אליה, לחבקה ולנשקה באהבת נעורים!… הרב היושב לימינו מפלפל עמו בדברי תורה… מחותנו התמים לבוש בגדי משי ומחותנתו עדויה בעדיי זהב לאין מספר, ושניהם רצים אנה ואנה שמחים וטובי לב. מה אתם שמחים, סכלים? היודעים אתם את ה“סחורה” היפה אשר קניתם?… הוי, בוגד! מה תמימה היא העלמה! מה תמימים המה כל האנשים האלו! הוא הרגיש אז, כי אסון נורא המיט עליהם, על התמימים האלו, הוא אינו יכול להיות לחתן, לבעל!… הוא אינו רוצה להיות את אשר המה דורשים ממנו! ומה חפץ הוא להיות כמוהם! מה נעימה היא השלוה! מה יפה ונעימה היא העלמה התמימה הזאת, ומה רב האושר לאהוב ולהאהב!…

ובאותה שעה – זוכר הוא – נגש אליו אביו ויטהו אל הצד.

– נחמן!

– מה?

– היודע אתה מה הערב הזה לך?

– הנני יודע!

– יודע אני שאתה יודע; הן צמת היום ועיינת בספרים קדושים, ובודאי הרהרת בתשובה; אבל חפץ אני להזכירך כי בערב הזה הנך יוצא מרשותי, השגחתי, ונכנס לבית חותנך, לחיות עם האשה, אשר בחרתי למענך; מחותנך הוא עשיר והאשה היא יפה. ראה נא, בני, לבל תכשל ולבל תסחף אחי הבלי העוה“ז! קדש עצמך במותר לך, כי קדוש אתה לאלהי ישראל – היצה”ר בעוונותינו הרבים מתחזק וכוחו גדול להדיח אותנו מאחרי בוראנו, ולכן התחזק נא, בני, והיה לאיש. אל נא תתן להיצה"ר ליַשן אותך, זכור, כי כל הדברים האלו, כל התענוגות והתפנוקים הנם אך מותרות, והתכלית היא – להיות יהודי. את בוראך זכור, נחמן!

וימי החתונה עברו, אביו הרב שב לעירו, השאון והרעש חדלו, והוא נשאר בבית חותנו, בית מלא שקט מלא תום, אושר ואהבה. אשתו היתה יחידה להוריה הטובים והתמימים, והמה ראו בה את כל אור חייהם ותקותם. אז מצא נחמן ראשונה לבבות טהורים מלאים אהבה שוקטה, תמימה ופשוטה, שאינם מבקשים חשבונות רבים ואינם מרגישים בלבם כל סערה וכל רעש מלחמה. האנשים הטובים והפשוטים האלו חשבו אך מעט וראו את העולם בטוב. המה חכו באמונה שלמה לביאת המשיח, אך לא הרגיזו את סמאל להלחם עמו. המה יראו מאד מפני ה“עבירה”, נתנו “צדקה” לעניים, התפללו בכונה, נשאו ונתנו באמונה וגם אותו קנו לחתן בכסף מלא למען ינחילם בתורתו את ה“עולם הבא”; בכל זאת לא הרגיזו את ה“יצר הרע” ולא נלחמו אתו כאביו. הימים הראשונים אחר חתונתו היו לו כימי מועד, כימי חופש מן החדר בילדותו, ובכל אשר פנה מצא אך שקט, תום ונועם; כל פנות הבית, כליו ורהיטיו הפיקו שלום ושלוה. הוא הרגיש אז, כאלו נעשה עוד הפעם לילד, ויש התעוררו בלבו געגועים על הנחל ועל שן הסלע, אשר שמה שחק בילדותו, ונפשו משכה אותו עוד הפעם לקרוא בספורי התנ"ך, מדרש ואגדה. עם אשתו דבר אך מעט, כי בישנית היתה עד מאד, אבל מי יוכל לתרגם לשפה ברורה את אשר דברו המבטים אשר התגנבו מעיניהם? גם קרני השמש בתקופת תמוז אינן מפיצות חום ואור כהמבטים האלו; כל מבט היה כנחל-אש, מלא אהבה וגעגועים, והמבט היה פתאומי, כברק בחשכת הלילה, ויעלם תיכף, בהשאירו אחריו אודם של בושה על הלחי… ויש אשר החלו לדבר דברים מקוטעים, והדברים היו תמימים ופשוטים עד מאד. אז הביט הוא באהבה על שפתיה היפות, המתנועעות מדי דברה, ותהי לו כל מלה כשירת קודש וכשירות מלאכים, ותמלא את נפשו קסמים. הוא שתה אז לרויה מכוס החיים!…

אז שכח את אביו ואת דבריו, כמו בכונה מחק אותם מעל לבו; אז שכח את “הפילוסופיא הארורה” ואת ספריו ומחשבותיו אשר הגה בהם לפני חתונתו. נפשו התרככה, ואמונה תמימה החלה לחדור אל לבו לאט לאט; הוא התביש אז מפני עצמו, איך היה יכול להיות בעל לב רע כזה, לגרוע תפילה מאת אלהים ולחיות חיים ריקים כאלה? הוי! ומה יאמרו אלה התמימים, אשתו, חותנו וחותנתו, בהודע להם, כי הוא בריה נוראה ומסוכנת כזאת, החי בלי תפילה ובלי אלהים?… הוא לא רצה לעשות חשבון עם נפשו עוד הפעם, לא בקש למצוא את האלהים אשר אבד לו, אבל בלי כל מחשבה החל להתפלל; הוא ידע, כי התום והאושר אשר בביתו ובלבו דורשים ממנו להתפלל, לחדול לחשוב מחשבות, להיות תמים עם אלהים ואדם… אולם רגש אחד מר העיק על לבבו: הוא הרגיש, כי המצב הזה אי אפשר לו להמשך הרבה; לבו נבא לו, כי עתיד הוא להמיט שואה על הבית הזה; הוא הרגיש, כי לא הוא האיש אשר יכול לבלות חייו בשלוה כזו ולחיות חיי האנשים האלו, כי סוף סוף יתחולל סער ברוחו ויביא מהפכה בחייו… והרעיון הנורא הזה לא נתן לו מנוחה. דברי חותנו הטובים, חסדי חותנתו ומבטי אשתו האהובים היה עליו למשא, גם החרידוהו… הוא היה בעיני עצמו כבוגד.

ואולם אז קרה מקרה חדש בחייו; אשתו התמימה חפצה לרפאותו מ“פראותו” ותשכור לו מורה ללמדו שפות, והמורה הזה היה בא בסתר אל חדרו יום יום, בעת אשר חותנו וחותנתו היו טרודים במסחרם, ובזמן קצר למדהו לקרוא ולהבין בשפת המדינה ובשפת אשכנז.

ואז נפתח לפניו עולם חדש. ספרי גאוני-הרוח, אשר קרא בהם עתה בסתר חדרו בשקידה נמרצה, עשו מהפכה בכל חדרי רוחו. התלמוד ונושאי כליו, הפילוסופים הספרדים, חכמי צרפת, ה“שולחן ערוך” ומפרשיו, הגאונים ומחלוקותיהם, בית המדרש כולו עם כל ספריו – מתו בלבו… שמה חיים עתה שפינוזה, קנט, דרוין, בוקל, ספנסר וכו’… המה שפכו את רוחם עליו, הוא חושב עמהם וחי עמהם.

הוא הרגיש אז, כי הכל נעקר מקרב לבו. כל מה שחי בקרבו עד הנה, כל מחשבותיו, כל אופני התגלות המחשבה נעקרו מלבו… הוא חושב עתה מחשבות חדשות, הוא שואף עתה לעולמות חדשים, לבבו מלא סער ורגשות חזקים. אך, הכל הוא חדש, הכל בא אליו מעולם אחר; בכל מחשבותיו החדשות אין אף מחשבה אחת תלמודית, אין אף מאמר אחד מן ה“זוהר”, אין אף פתגם אחד מפתגמי בית המדרש. כקטן שנולד הוא עתה!… גם מלחמותיו הפנימיות חדשות הנה. כל החכמים הגדולים האלו אין להם יחס כלל אל עולמו הישן, אין להם כל נגיעה בו ואינם נלחמים עמו. ה“מורה” וה“מלחמות” – כמה קרובים היו – בכל התרחקותם מהם – אל העולמות שקדמום. על כל צעד פגש אז מלחמה בין שני עולמות. אבל עתה, דרוין ובוקל – כמה רחוקים הם מעולמו הישן! איך נתרוקן כה פתאום לבבו מכל למודיו ומחשבותיו, שלמד וחשב עד הנה? עד עתה חי יחד עם בית מדרשו וספריו הרבים, כל המראות והחזיונות שנגלו לו מצאו להם סעד וסמך בבית מדרשו. ועתה? האמנם כבר שכח תלמודו?… הוא? מי שעתיד להיות רב וגדול בישראל! האמנם? אבל – לא! הוא זוכר הכל, הוא לא שכח מאומה, באחת הפנות מונח כל הישן… הוא קבור שם צרור ב“ארכיב”… והאוצר הקבור הזה – מה עשיר הוא! פרי עמל מוחו ולבו במשך שנים רבות, פרי עמל מוחו ולבו של אביו, פרי עמל מוחם ולבם של אבות אבותיו, של כל עמו, זה אלפי שנה… ואת הכל צרר בארכיב, באחת הפנות! את הכל המית בקרבו! המית את עצמו, את אביו. את אבות אבותיו, את עמו!…

אבל האם הוא המית?… שקר הדבר! הוא מצא הכל מת!… פתאום מצא את כל מחמדיו מתים לפניו, ומה פשעו וחטאתו הוא? ספריו החדשים המיתו את הישנים, והוא גם לא הרגיש את המלחמה אשר בינהם?… המות חוק הוא בטבע, ואיך ילחם הוא נגד חוקי הטבע?! הוא הרגיש כבר את המות ואת הקפאון עוד בשבתו בין כתלי בית מדרשו. עתה יצא לחרות… הוא זוכר את מחשבותיו אז ע"ד בן-המלך המקולל… עוד אז כבר הרגיש את הקללה, את המות ואת הקפאון!… עוד אז כבר הרגיש, כי בן-המלך המקולל עומד זה אלפי שנה על מקום אחד, ומבלי עשות מאומה, מבלי ללכת הלאה אף צעד אחד, הוא רוקד תחתיו על מקומו הצר, האפל והשמם!… עוד אז כבר הרגיש, כי בית המדרש הוא בית הכלא של העם, וספריו הנם פרי עבודתו בבית כלאו!… עוד אז כבר קרא את הקריאה הגדולה: די לנו ללמוד, נחוץ ללכת הלאה! עתה הנה יצא לחפשי! הוא יצא מבית כלאו! הוא עקר את רגליו ממקום עמידתו וילך הלאה – ומה לו עוד? הן חיים בקש, עולם של חופש ודרור, הוא מאס כבר בהקברים האפלים, הוא לא רצה עוד להיות בן מלך מקולל, ואת אלה הן מצא! ומה לו עוד?… ומדוע כה צר לו על הישן שמת? מדוע זה ועל מה זה ייסרוהו כליותיו פה בחזקה?…

לא! אמנם בוגד הנהו! הוא לא הלך הלאה, אך ברח הלאה; הוא לא הלך בראש המחנה כשר צבא, כי אם ברח מתוך המחנה! והמחנה עודנו עומד על מקומו הראשון, בתוך פנתו האפלה, ונושא את הקללה הזעומה על שכמו הכפוף… לא! הוא לא יצא לחפשי! הוא ברח מתוך מחנה המנוצחים אל מחנה המנצחים! הוא, אחד מבני העניים היושבים יחד בבית אביהם הדל וסובלים יחד מחסור ועוני, עזב את אחיו העניים, ויתגנב לתוך בית עשיר המלא יופי, נועם, רוך ותפנוקים, ובטוב לבו עליו הוא שוכח את אחיו העניים, את הבית הנמוך והדל, אשר בו יתמוגגו מעוצר רעה ויגון, והוא מתענג על פני בני העשיר היפים והבריאים, ותאמר כי חפשי הנהו… אבל לא! לא לזאת חופש יקרא, הבית השבור והנמוך – ביתו הוא; הפנים הזעומים והרעים, שהוא רואה שם – אחיו המה; הכלים השבורים והמדולדלים הממלאים את הבית – כליו המה, והבית החדש המלא עושר, שהתגנב לתוכו – זר הוא לו… לא! לא זה הוא פתרון השאלה! הוא שכח פתאום את הכל, הוא עקר מקרב לבו את כל הקדוש לו! ומה יאמר אביו הזקן הנדכה?… אביו אמר לו, כי עליו, על בנו, להמשיך את מחשבותיו הלאה, כמו שהמשיך הוא, האב, את מחשבות אבותיו! אביו אמר לו, כי נערי השקאָלעס מושכים את השפע מצנורות אחרים ויונקים המה מן הקליפה. עתה הפסיק הוא את המחשבה, הפסיק את המשכת השפע מן הצנור העברי…

מורו המלמדו שפות, הגיד לו, כי “פרא” הנהו, אף כי יודע הוא הרבה יותר ממנו ולמד יותר ממנו, ולא אך המורה הזה, כי אם כל בני הדור החדש מביטים עליו כעל פרא אדם. מדוע? באשר הוא נושא עליו עוד צביון עמו העתיק, באשר הוא חי עוד במנהגיו ומדבר כלשונו. מורהו זה הפסיק ברוב כשרון את קשריו עם עמו, עם שפתו, מנהגיו וחייו, ויקבל עליו השפה, המנהגים והחיים של העם החי, ולכן איננו פרא… כן, העני הוא פרא לא בשביל בערותו, כי אם בשביל עניותו… כל אלה המחרפים את עם ישראל אינם מחרפים אותו על אשר לא רכש לו מדעי העמים, כי אם על אשר לא רכש לו מנהגי העמים, שפתם חייהם ונימוסיהם… אין לך כל נשמה שתתגלה ותראה לעין בלי גוף; גם החכמות והמדעים, אלה הנשמות המופשטות, מתגלות תמיד בגוף איזה אומה; כל דבר דורש צורה, והעם הוא הנותן צורה לילדי רוחו; החכמה הוא המזון של כל העולם, והעם הוא הקיבה המעכלת ומהפכת אותו לגוף חי… שפינוזה היה מאכל עברי, אך הוא הרגיש כמוהו את הקללה הרובצת על בית מדרשו, וכמוהו, ברצותו ללכת הלאה, עזב את בית מדרשו ויצא החוצה, ולכן נתעכל בקיבה אחרת… הוי, עם אומלל, בשעה שגאון העם החפשי, עמנואל קנט, הפיץ אורה לכל העולם ב“בקורת התבונה”, ישב “גאונך” הגדול, הותיק והחסיד, אוהב המדע והחכמה, במחשכי בית מדרשך, ויעדור וישדד את ד' אמותיו! מה רע ומר גורל העם הזה! אלה מבניו הגדולים הנאמנים אתו, רובצים עמו יחד תחת משא הקללה ומבלים את שנותיהם בפנתם האפלה, ואלה מבניו הגדולים המרגישים את הקללה וחפצים לפרוק את עולה מעל צוארם, אינם באים להוציא את עמם כולו מאפלה לאורה, לבנות את חרבותיו ולקומם את הריסותיו, כי אם יוצאים החוצה ומתגנבים לתוך העולמות שאינם שלהם, המוכנים לפניהם!…

לא! לא זה הדרך! הספרים החדשים למדו אותו להכיר ולדעת את אשר אך הרגיש עד הנה. הוא רואה עתה בעינים בהירות “מעשי בראשית”; העולם הזה בכל אשר הוא פונה אין בו ערבוביא ואי-סדרים, אין לך דבר שנעשה פתאום ושנולד שלם וגמור; אין לך דבר שאין לו מקומו הראוי לו עפ“י טבעו, הכל נעשה בדרך טבעית וכל דבר עולה ומתפתח משרשו; הוא מביט עתה באספקלריה מאירה על ה”גויים ואלהיהם"; הוא רואה את החומה הגדולה, חומת הקולטורה האנושית, איך נבנתה אבן על אבן, דור אחר דור; הוא רואה לפניו ערמות ערמות, פרי הרוח של עם ועם, דור ודור, ולכל אחד מקום מיוחד בהצבור הכללי של האנושיות… “כן, אשובה לי אל עמי, אצא נא לפני עמי, אהי נא שר צבאו! – חושב הוא – רב לי לשבת בית, אצא נא אל אחי! אבי השביעני להיות איש צבא, ואנכי אהיה איש צבא, אך לא בשביל לשמור על החרבות כמוהו… לא טוב לעם לרקוד תחתיו, אך לא טוב לו גם להתגנב מתוך פרצות חרבותיו אחד אחד ולהתנפל לתוך מחנה זרים… יצעד נא העם בעצמו בכוחו הרב הלאה ויכבוש לו את מקומו המיוחד לו בהצבור הכללי של האנושות”…

הלאה! אבל – לאָן?…

וימים מעטים אחרי כן שב אל עירו, אל בית אביו.

הימים ימי אלול הראשונים, הקיץ עודנו שולט בכל תקפו וחומו, הלילות נעימים וקרירים, ובאשמורת הבוקר כבר מורגש, כי החורף קרוב לבוא. עירו הקטנה, בית אביו הנמוך והקטן, השקט והעוני השוררים בכל, שפכו עליו רוח עצב ותמהון. שתי שנים שלמות ישב בעיר גדולה, המלאה שאון ועושר, בבית גדול ויפה, את “בית המדרש” ראה אך משבת לשבת וכל ימי השבוע היה חפשי לנפשו ויעסוק במה שלבו חפץ, כי חותנו וחותנתו היו טרודים במסחרם, ואשתו, אשר אהבתו, פנקה אותו מאד, ותשמח בלבה לראות את אישה הרב קורא לועזית ומדבר לועזית עם המורה המשכיל האירופי. עתה עזב את הבית למרות רצון אשתו, חותנו וחותנתו; החיים השלוים האלו היו לו לזרא, הבית נדמה לו לבית כלא ואנשיו – לשומרים עליו… הוא החל להתביש בפני עצמו, “מה לי פה? – חשב בלבו – במה אבלה פה שנותי ומה היא התועלת שאביא לאחרים ולי בחיים כאלה? עצל הנני! הנני אוהב, כצפרדע, לשכב כל הימים באגם עומד אחד! כל ימי חיי חשבתי מחשבות לעמי, כל ימי חיי התעתדתי להיות איש צבא ולצאת בראש המחנה, ועתה הייתי ככל האברכים העצלים. לא! לא עלי להשאר פה, העושר לא יישנני, איש צבא הנני!”… ברעיונות כאלו שב אל עירו ואל בית אביו.

בוקר קר, ערפל דק ממלא את האויר, הדרכים כבר מלאים עלים נובלים והשדות הפשיטו את שמלות הקיץ מעליהם, הזמיר לא ישמיע עוד קולו העלז ותחתיו ישמע קרקור הצפרדע באגמי המים. הוא זוכר, איך התענג פעם אחת באחד מימי האביב בנסעו במקום הזה… ומה עצוב עתה היער! כל עץ, כל שיח עומד נדכה ושחוח בהערפל אשר סביבו, וכמו יתבונן בעצב על השדות הנובלים המתים יחד עם הקיץ…

העגלה באה לאט העירה, הבתים נגלים לפניו אחד אחד, והמה נמוכים והרוסים, גגות התבן קרועים למחצה. בתוך הערפל מתנועעות תמונות בני אדם, והוא מכיר את הפנים הכמושים והזועפים ואת הגויות המתכוצות מפני הקור – המה “בעלי הבתים” שבעיר. הנה לפניו השוק, נשים סחרניות לבושות קרועים רצות ברעש ובהמון מעגלה לעגלה; שם בפנת הרחוב רואה הוא את “בית-המדרש”, והתנועה ברחוב רבה, הילדים הולכים אל החדר, הנערים והגברים הולכים להתפלל, וקול השופר ישמע מרחוק. כנסת ישראל שבעיר מתרפקת על דודה הקב“ה; כנסת ישראל העניה, הדווּיה והסחופה, המגואלה ברפש וטיט חוצות, הרעבה ללחם וצמאה לאויר ולחיים, זאת הבת המדוכאה, החולה והלבושה סחבות, המלאה קמטים מעוני ומזקנה שלא בזמנה – מתרפקת על דודה הקב”ה בלב מוכה וחולה וברוח מלא פחד ובהלה. – הוי, מה עלובה היא עניה זאת!…

רגשי עצב חזקים לוחצים את לבבו… מה עצובה ומה עניה התמונה הזאת! העיר נדמתה לו עתה כבית הקברות, בתיה כמצבות ואנשיה כצללי מתים… מות, קפאון, רקבון… בכל אשר הוא פונה עולה באפו רוח רקבון… רוח המתים הוא, רוח העצמות היבשות הפזורות פה בבקעה… עולם של קסם ודמיון… האסיר המקולל חפץ להסיר מעליו את כבליו, והוא תוקע בשופר ולוחם עם השטן… הוי, מה נורא עולם הקסם הזה!… “ולמה – חושב הוא – עזבתי את החיים ובאתי הנה אל המתים? הנני חפץ להושיע. אבל איך? במה? מה יכול אני לעשות? הנה גם פה, בעיר הנדחת הזאת, בני הנעורים עוזבים את המחנה ובורחים לנפשם, והעם נשאר על עמדו לבדו… כתלי בית המדרש נפלו, אך העם נשאר עומד על מקומו הצר תחת שמי ד' הרחבים… מה אומלל הוא האסיר, אם גם אחרי נפול חומת בית כלאו הוא עודנו יושב על מקומו כמקודם, מבלי דעת אנה לפנות?!”…

אז גמר בלבו, בשובו עוד הפעם אל עירו, לשוב אל עמו, אל בית מדרשו, ולראות את אשר יעשה עתה בקרב העם, ברוחו פנימה. לפני שנים אחדות חי בין כתלי בית המדרש עם רוחות המתים. הוא שאב אז את תורתו וחכמתו מפי הגדולים שכבר היו; אז היה שואף אויר של מאות שנים שכבר עברו. לו הספיקה אז הפילוסופיא של הרמב“ם, התכונה של הראב”ע והמדעים שב“צל עולם”. עתה החל לחיות חיי ההוה ולהרגיש את נשמת דורו. “ומה? – חשב אז בלבו – האם העם העברי כבר מת? האם הוא לא עשה מאומה מאז ועד היום הזה? האמנם באלה הספרים אשר עזבתי בבית מדרשי נחתמה חכמת ישראל ותורתו? ומה עשה העם הגדול הזה במשך מאת-השנים האחרונה?” הוא אמנם אינו מבקש גדולות; יודע הוא, כי האסיר לא יוכל ברבע אמותיו, באוירו המעופש ובידיו האסורות, לעשות את אשר עשו אחרים באויר מבריא וצח ובחיי חופש ודרור; אבל איה “המשך המחשבה?” איה התגוששות הרוחות, מלחמת הדעות ולמצער צל החיים של ימינו אלה?

הוא ידע מכבר, כי יש “ספרי השכלה”, אשר בחורים אחדים ואפיקורסים קוראים בהם, וגם הוא נסה פעמים אחדות לקרוא בהם, אבל לא מצא בהם מאומה, מלבד מליצות ריקות על דברי הבל ורעות רוח. והאם בספרים האלו עליו לבקש פתרון אלותיו ואושר העם? האם בספרים כאלו, המנבאים על השמש, האביב, הקיץ, יביא חיים לעמו? הוי, בכל אשר הוא פונה הוא רואה לפניו רק מות וקפאון, חושך ושממון ואין אף קו אור אחד להאיר את דרכו לפניו… אבל הוא כבר גמר בלבו להבקיע בעד החושך וללכת הלאה… איש צבא הנהו ועליו להלחם… ולכן נתן את נפשו לקרוא כל “ספרי ההשכלה” ולהתרועע עם ה“משכילים”. הן הצעירים האלו נרדפים בכל הקהלות החשוכות, ושמם לזועה, כמחללי קודש ומחריבי הדת; מי יודע, אולי באמת מביאים הספרים האלו חיים ואור במחשכי נאות יעקב?

ועוד ביום ההוא שלח נחמן לקרוא אליו בסתר את רע נעוריו, “יחזקאל האפיקורס”.

יחזקאל האפיקורס היה אברך צנום ודל, קצר קומה, פניו יפים ועגולים, אך חיוורים מאד, עיניו גדולות ושחורות, והוא הלך שחוח תמיד כמו רובץ הוא תחת משאו.

– מה חפצת מאתי, נחמן?

– הלא קורא הנך “ספרים חיצונים”, יחזקאל? אמר נחמן אחרי דומיה מעטה.

– הנני קורא; ומה?

– הנני חפץ כי תשאילני ספרים למקרא.

– לך? – אותות תמהון נראו על פני יחזקאל.

– לי, אך בל יוָדע לאיש.

– ולמה לך אלה?

– למה? ולמה המה לך?

– לי? אכן שאלה גדולה שאלת, ולא אחת הנני שואל לנפשי את השאלה הזאת. אינני שואל, אמנם, למה לי אלה עתה? נחוצים לי הספרים כאויר לנשימה, אבל הנני שואל: מי הביאני לידי כך? איך נתעורר בי החפץ לקרוא את הספרים האלה?

– ספר נא לי ואדעה גם אני.

– נפלאות לא תשמע ממני, גם דברים ברורים ונכוחים לא אוכל להגיד לך, ואתה אולי תשחק לי, אך הבה ואספר: בן חמש עשרה שנה הייתי אז, בעת אשר אבי, בראותו כי דרכי התורה שוממים פה ובחפצו דוקא כי אהיה רב – שלחני לליטא אל אחת הישיבות ללמוד שם תורה. לתאר לך את הישיבה ואת לומדיה לא אוכל, אך פה, פה – הוא הניח את ידו על לבבו – עוד נמצאה קרן אפלה, שבה קבורות כל השנים החשכות אשר בליתי שמה, עם כל מראותיהן ומקריהן… “אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה”, ואני חי הייתי אז ולא חפצתי למות בנעורי… עד עתה אינני יודע מדוע חשבתי את עצמי לקבור חי, אבל כן הייתי אז בעיני… לא ידעתי את אשר בקשתי, אבל בקרבי הרגשתי, כי חסר אני איזה דבר. אז החלותי לחפש ולבקש, אבל לא יגעתי מה אני מחפש… בלבבי הונחה אז אבן כבדה ונפשי שאפה, התגעגעה… צר היה לי מקומי בהישיבה, רעים ודלים היו משונותי הרוחניים שעלי היה להתפרנס מהם, וכחולה המתעב אוכל ומבקש לו מזונות חדשים בכל רגע, כן התנפלתי גם אני על כל ספר חדש מספרי הישיבה, אז באו לידי במקרה שירי אד"ם הכהן והחילותי לקרוא בהם בשים לב. השפה היפה וההגיון הקל והישר לבבו אותי עד מאד. כמו שלא ידעתי מתחלה את החסר לי כן לא ידעתי עתה את אשר מצאתי בשירים האלו, אבל בלבי הרגשתי כי מצאתי את הדבר החסר לי. אז החילותי ללמוד “דקדוק”. גם ספרים רבים השגתי למקרא.

– ומה מצאת בספריך אלה?

– הן אמרתי לך, כי דברים ברורים לא תשמע מפי, יכול אני רק להגיד לך: זיל גמור; קרא גם אתה בספרים האלו. ואם בעל נפש אתה, תחוש ותבין כמוני.

– אבל אנכי קראתי אחדים מהם ומאומה לא מצאתי; עם אומלל ודל יושב בגולה זה אלפים שנה, והנה באים אלה ומושיעים אותו בקטניות בפסח ובהכחשה בשדים ומלאכים!…

– הוי, נחמן, נחמן, הנך טועה; לא קטניות בפסח המה מתירים לו, אך חיים המה מחישים לו; לא מציאת שדים ומלאכים המה מכחישים לו, כי אם מציאת דמיוני הבל, הזיות, אמונות טפלות, בטחון בשמות קדושים ובכוחות מופשטים, להחליש את כוחו הוא… כבר אמרתי לך, כי דברים ברורים לא תשמע מפי, ויכול להיות, כי גם בספריהם לא תשמע דברים ברורים, אבל זה ברור, כי הרבה הרבה עשו לרפאות שבר עמנו; הם כתבו שירים יפים, למען ברוא לו לב חדש, לב חי; הם נלחמו בהרבנים, בראשי הקהל, בתקיפי העדה, בצבועים, בהישיבות וראשיהן… נלחמו עם המות והקפאון באשר הוא שם…

– אבל אם המה נלחמו עם המות והקפאון, מדוע נשארת אתה בתוך המות והקפאון? למה נשארת “אפיקורס” מקולל בתוך מחנה המתים בעת אשר יכולת לצאת אל מחוץ למחנה?…

– להמיר את דתי?!

– לא. אך לצאת מבלי לשוב. כאשר יצאו כל “המשכילים”.

– כן, כן, הנני מבין את שאלתך, שאלה גדולה שאלת. למה אכחד? השאלה הזאת מנקרת במוחי זה שנים רבות… השאלה הזאת עשתה אותי לאומלל, לאובד דרך; השאלה הזאת כפפה את שכמי ותדכא את רוחי וגויתי… כן, אנכי חפצתי לצאת, בכל יום ויום חפצתי לצאת, את עולמי הישן אבדתי ועולם חדש לא מצאתי… לכן חפצתי לצאת, למצוא אותו העולם החסר לי… גם רבות פעמים עמדתי על המפתן, נכון לצאת, ובכל זאת לא יצאתי… אינני יכול להגיד לך דברים ברורים, אתה אולי תחשוב כי התעצלתי, כי לא היה בי כוח לצאת, – לא, נחמן, לא! יכולתי, אבל – לא יכולתי… גם עתה אינני יודע מדוע… איזה כוח עצר בעדי… לי נראה אז, כי צריך לתקן את העולם הישן ולא לצאת אל העולם החדש… העולם החדש, שחפצתי להכנס בו, נראה לי זר עד מאד… הרגשתי, כי לא בשביל להכנס אל אותו העולם החדש עזבתי את עולמי הישן, וככה נשארתי אומלל ואובד, תועה בדרכי החיים ואפיקורס מקולל…

– אך מה הנך עושה עתה?

– עתה אינני עושה מאומה, עתה הנני עומד על פרשת דרכים מבלי לדעת אנה אפנה.

– והספרות מה היא עושה?

– הן אמרתי לך, כי להגיד דברים ברורים לא אוכל; לי נראה, כי הספרות מפרפרת כמוני בין חיים ומות ועומדת היא על המפתן כמוני, באבדה גם היא את עולמה הישן, מבלי דעת במה לבחור ואנה לצאת…

– הנה אבי הולך, נחדל נא. אנכי אשלח אליך היום בסתר, ואתה תתן לי את כל ספריך הנמצאים אתך.

הימים הזעומים, ימי אלול, עברו אחד אחד, וליל הכפורים בא. אבל עקבות הימים ההם נשארו בלבבו פנימה. ה“אפיקורס” האומלל שפך עליו רוח תוגה עמוקה. כמה המה אובדים – חשב בלבבו בעמדו בבית הכנסת בלילה ההוא – האומללים האלה, החפצים להסיר מעליהם את הקללה. הוא הבין היטב את אשר דבר אליו האפיקורס ב“דברים בלתי ברורים”; התמים האומלל הזה מרגיש את אשר הוא רואה עין בעין. הוא קורא עתה את הספרים המכנים לעצמם בשם “הספרות החדשה”, אבל הוא אינו מוצא פה כל חדש, אין פה כל דרך סלולה… החולה מדי הרגישו כאב הוא מפרפר ומתאנח, ולפי השתנות הכאב כן שונים המה הפרפור והאנחה… “הספרות החדשה” הזאת הוא הפרפור והאנחה של המאה הי"ט, כמו שהקבלה והחסידות היו הפרפור והאנחה של ימי החושך… העם החולה מפרפר ומתאנח זה אלפים שנה, ואנחותיו המרות – זו היא ספרותו בכל הדורות… “הספרות החדשה” הזאת דוגמתה כדגים שנאחזו בכלי של מים עכורים, והם שטים אנה ואנה, מפרפרים בכל כוחם ומוציאים את ראשיהם החוצה, למצוא את החיים החסרים להם… הספרות מפרפרת כמוהו הוא; יש אשר תחשוב גם היא, כי תשועת העם היא להבלע בתוך הזרים, אבל כיחזקאל, האפיקורס האומלל, מרגישה היא, כי דבר זה אי אפשר…

לאָן? לאָן? אוי, לאָן?!

אז נגש אליו אותו האברך אשר העירהו ממחשבותיו המרות, והוא הרים את טליתו מעל עיניו ויבט אל האברך במבט מפוזר…

ואז עשה את המעשה הנורא בלילה הנורא ההוא!…

ירח ירדוף ירח, שנה תשיג שנה, ונחמן המשוגע יושב לו דומם בבית המדרש, או בחדרו הבודד בבית אביו, מבלי לדבר דבר עם איש… הוא יושב ולומד, יושב ושונה. אומרים כי בסתר חדרו הוא קורא גם “ספרים חיצונים” וספרים לועזים, אשר תשלח לו אשתו האומללה. היא אינה חפצה להגרש ממנו, ופעמים בשנה תבוא אליו לבקרהו, ואז יפתח המשוגע את פיו וידבר עמה הרבה, הרבה מאד; והיא תתאנח ותבכה, תתחנן ותבקש, והוא “המשוגע” האומלל, עומד נדכה לפניה, פניו מפיקים יאוש, מצחו מתקמט, וגם הוא נאנח לרגעים. מה רבו יסוריו בהרגעים האלו!…

בבית המדרש הוא יושב דומם ועוסק בתורה או חושב מחשבות, יש אשר יגש אליו אביו או אחד הלומדים וישאלהו דבר באיזה סוגיא עמוקה ואז יתיר את הסוגיא ויפרק את הקושיות, אך יותר לא ידבר עם איש מאומה.

ובני העיר יזכרו את קללת הרב מטשרנוביל, ויאמרו איש לאחיו בלאט ובפנים מפיקות עצב: “נשיכתן נשיכת נחש ועקיצתן עקיצת עקרב” ויביטו אל “המשוגע” בעיני חמלה. אף נשמעו בעיר אגדות רבות על דבר,המשוגע", אך איש לא הכלימו.

ויש אשר נפל סער בבית המדרש: חדשות קרו בעיר; אז נטה המשוגע מרחוק את אזניו לשמוע את החדשות אשר קרו, ואז ניכר היה בפניו, כי מתעצב הוא מרחוק את העצבים ושמח את השמחים.

ובאחד הימים קרה מקרה, אשר הכה כברק במחשכי מוח המשוגע וימלא אותו אור ותקוה. אז החל המשוגע לגשת מקרוב אל מעגלת המשוחחים בבית המדרש, ויש אשר נטל חלק בשיחתם, ודבריו היו מלאים חיים, רגש והתלהבות, גם פניו הזועפים לא היו לו עוד, ולעתים תכופות נראתה עליהם גם בת-שחוק.

אז ראו את המשוגע סובב הולך בבית המדרש מכותל לכותל, תפוש ברוב מחשבות, פניו צוהלים, מצחו מתקמט ומתישר לרגעים, עיניו השחורות מפיקות חיים ותנועה, והוא מניע ידיו ושפתיו כמו יתוכח עם איש.

כי חדשות סוערות נפלו אז בישראל. העם בעצמו החל לקרוא את הקריאה הגדולה, אשר קרא הוא זה כבר: “ללכת הלאה!” והעם לא שאל: “לאן”? הוא כבר מצא לפניו את הדרך הנכונה: לארץ ישראל! אז כי נדברו שני אנשים יהודים, וידענו כי מדברים המה על דבר “ארץ ישראל”… העם התמים החל לספר “ספורי נפלאות” ע“ד “גאולת הארץ” ע”י “גדולי ישראל” ועל דבר “הנסיעה” אשר תחל מקרוב, ויחלמו חלומות על דבר “החיים החדשים” הנכונים לבוא להם כאשר ישבו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. אז התירו להביא אל בית המדרש גליונות מכתבי-העת המבשרים חדשות. ועם “שומר אמונים” שתה בצמא את דברי הסופרים במכתבי העת, היודעים מה בחשוכא והמספרים “לעם הגולה” שמץ דבר מכל הגדולות אשר עשו הגדולים למענם. ואז היה גם נחמן המשוגע בקוראים, והוא קרא בשום לב את כל המאמרים הארוכים המדברים בשבח ישוב א“י, ויש אשר עננה עברה על פניו אחרי קראו את ה”מאמרים": הוא לא מצא בהם את אשר בקש!…

“הוי, עם אומלל! – חשב אז המשוגע בלבבו – הוא כבר הורגל לחיי עבדות ובוז, לחיי ד' אמות צרים מלאי רפש וחלאה, עד אשר חדל להרגיש את זעם אלהים השפוך עליו; העם האומלל הזה איננו מתעורר להסיר מעליו את הקללה, להתיר את כבליו ולצאת מבית כלאו למרחביה, לחיות חיים מלאים ורחבים… האסיר המקולל התעורר עתה לצאת מבית כלאו אחרי אשר החלו לגרש אותו גם משם… ועם הגולה עומד עוד הפעם עמוס בילקוט על שכמו ללכת לבקש לו ד' אמות חדשות, אשר ימצא בהן לחם לפי הטף. כמה עלובה היא התקוה של העם הזה, אם אינה יכולה להתנשא על לחם צר ומים לחץ?… והוא, בשמעו ראשונה את הקריאה “לארץ ישראל”, הרגיש, כי לב חדש נברא בקרבו וכי כל אבריו נתחדשו בקרבו ויחלו לחיות חיים חדשים ורעננים… מוחו כמו נתפשט וזרם חדש של רעיונות החל לזרום בקרבו ברעש… הוא הרגיש, כי מהפכה התחוללה ברוחו וכי פתאום נעשה מאומלל ואובד למאושר בחיים… ומדוע זה סבל הוא לחנם כל השנים האלה?… מדוע זה היה למשוגע, לבודד ולרחוק מן החיים, והחיים הן מלאים עבודה ופעולה, זרם ואור… איך שכח הוא את המקום, אשר כל העם “מבור שבי שואפים נגדו ומשתחוים איש ממקומו אלי נוכח שעריו”? הן העם העברי לא שכח עוד את ארצו בכל ימי גלותי המרה, ואיך שכח אותה הוא, התאוה להיות שר צבאו? אבל, הבאמת שכח הוא את הארץ? לא! מרגיש הוא, כי על לבבו חרותה השבועה הקדושה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימני”. לא! הוא לא שכח! הוא זכר תמיד את הארץ, אבל לא ידע את הדרך לבוא שמה… הוא חדל להאמין, כי יוכלו להביא גאולה להארץ ולהעם על ידי תפלות ובקשות “השבעות” ו”צרופים“, והוא ידע אז, כי צריך לבקש אמצעים אחרים ודרך יותר סלולה… הוא ראה אז את העם בכל ענותו, בכל ענוייו וצרותיו, בכל דלדולו ושפלותו; בכל אשר נתן את עיניו, בכל פנה אשר פנה ראה ענק נופל… בן מלך מקולל… בכל מקום שמצא גדולתו של ישראל מצא גם את שפלותו ואת קללתו; הוא ראה אז, כי שבר עמו גדל כים והפצע עמוק ונושן מאד, אך לא מצא רופא אמן, אשר ירפא את הפצע הנושן הזה עתה בהתעורר העם לתחיה ובמצאו לו את הדרך לארצו, לא ב”השבעות" ו“צרופים”, אך בעבודה ובעמל, בהשכלה וישוב העולם, – האם לא סרה פעם אחת הקללה מעליו? אבל העם לא התעורר לתחיה, המקולל איננו מרגיש את קללתו ואת אסונו הגדול, ובן המלך כבר חדל לדעת, כי בן מלך הוא, וכי לא עליו להתגלגל ברפש, בד' אמות צרות… מת לבו בקרבו ונתעבש ואינו חפץ בחיי עבודה וחופש, אך בפת לחם ומנוחה לעצמותיו הנחרות לא בקשת החופש, האהבה לחיים רחבים, התקוה לעבודה חדשה ופוריה והשאיפה הגדולה לכבוש עוד הפעם את המקום הראוי לו בחברה ובעמים – לא אלה עוררו את רוחו לשוב עוד הפעם אל ארצו… יוצאי מצרים הביאו את התורה אל הארץ; נביא הגולה בימי כורש הביא את אלהי ישראל היחיד לארצו; המה שבו אל ארצם, ורכושם עמם; המה שבו כעם, לחיות בארצם חיים בריאים ושלמים, לעבוד עבודת עמם ואלהיהם, אשר לא יכלו לעבוד בארצות זרים, בין אלהי נכר ונימוסים אחרים… ועתה? עתה הוא שב כעבד, הוא בורח מן הרעב ומן השוט לא! לא זה הדרך לרפא את העם ולהסיר ממנו את קללתו… חלילה לו להעם לשוב אל ארצו חולה ומדוכא, מקולל ובעל מום, ולחיות שמה אותם החיים שחי פה בגולה… העם העברי צריך לשוב אל ארצו לא בשביל להמלט מן השוט והרעב, אך בשביל להניח שם יסוד לחברה חדשה ולחיים חדשים… לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה… חברה שתהיה למופת עוד הפעם לכל התבל, כמו שהיתה בשעתה החברה העתיקה של היהדות… חברה, שתתן חיים, שאיפה ותקוה, והתעוררות למעשים חדשים לכל התבל כולה"…

והרעש ע"ד התנועה גדול בעיר, ובאחד מערבי החורף התאספו כל צעירי העיר לאספה גדולה. האספה היתה ברוב שאון. צעירים אחדים הטיפו דברים חמים על דבר הישוב והשנאה לישראל. פתאום הופיע המשוגע בין הנאספים, ולתמהון לב כולם נגש אל השולחן, ויבקש רשות לדבר דברים אחדים.

המחזה הפתאומי הזה הבהיל את הנאספים, פני כולם מפיקים תמהון ופחד. בבית שוררת דממה, והמשוגע התיצב על יד השולחן, ויקרא:

“אחי היקרים! הרשוני נא עתה לדבר דברים אחדים באזניכם, הרשות נתונה לכם לשחוק עלי אח”כ, אך עתה שמעו את דברי רגעים אחדים. מצב עמי, החֵפץ להושיע לו ואי-היכולת לעשות למענו דבר – עשוני למשוגע. עומד אנכי רחוק מן החיים, כי לא מצאתי מקום בחיים להתיצב עליו. אתם, אחי, הנכם יכולים לנוד לי, אך לא להבין את רוחי. לבבי הוא בית אוצר של גפרית ואש, ולו אמרתי לפתוח אותו לפניכם – וראיתם את נחלי האש המפכים שמה, אבל הדבר אי אפשר… דברי פה לפניכם יהיו מקוטעים, כי להביע לכם את כל אשר בלבבי לא אוכל, לזה צריך הייתי לחיות מחדש שנים רבות משני חיי… כל השנים האלו חשבתי, וכל המחשבות הייתי צריך למסור לכם, למען תבינו לרוחי, אך הדבר אי אפשר"…

“אתם, אחי – קרא נחמן אחרי דומיה מעטה – התאספתם הנה לרפאות את שבר עמנו ולהשיבו אל ארצו ואל מולדתו. מכיר אני בפניכם כי הנכם חושבים את עצמכם לגבורים ולמושיעי העם, ובשחוק בוז הנכם מביטים על הדורות הרבים, שלא עשו מאומה בעד העם. אבל זאת היא שגיאה גדולה. כל האדם חושב את עצמו לעולם בפני עצמו וכל דור בשעתו חושב את עצמו למלח האנושיות ולקץ כל ההשתלמות. אבל ההיסטוריה היא שופטת צדק, היא מונה לפניה אלפי שנה ואחריה אלפי שנה ודורות לעשרות הנם כגרגיר חול בעיניה… אינני בא לדבר ע”ד התנועה הגדולה הזאת, כי הרבה דברו גם בלעדי, ולו אמרתי לברר לפניכם את כל אשר אני חושב על התנועה הזאת, הייתי מוכרח לדבר פה לפניכם ימים אחדים… אבל חפץ אני להגיד לכם אך כלל השקפתי"…

“עם ישראל – הוסיף נחמן בקול רם אחר הפסקה קטנה – השתתף תמיד בכל תנועות העמים אשר בארץ. רשמים עתיקים מוכיחים לנו, כי בהתקופות היותר ראשונות של העם העברי, התנועע והתנודד יחד עם גוים רבים ועצומים. כל תקופה גדולה בחיי העם העברי היא תקופה גדולה בהיסטוריה הכללית; כל טלטול וגלות בחיי עם ישראל היה בזמן אחד עם טלטולם וגלותם של עוד גוים רבים וחזקים. בצאת ישראל ממצרים לבקש לו את ארצו באסיה, היתה תנועה גדולה וחזקה בכל ארץ אפריקה, וככה אנו רואים גם בימי אשור ובבל, כי גויים וממלכות נתשו מעל אדמתם והתבל כולה היתה כמרקחה… אך הנה התקופה הקרובה בערך: תקופת רומא. אז חשכו פני המזרח ונתאדמו פני המערב, היונים היו הראשונים אשר קרבו את מות המזרח ויבנו על חרבותיו את מערב, ויחד עם המזרח נפל גם העם המזרחי – עם יהודה. אכן התנועה הגדולה הזאת לא היתה תנועת החרב, אך תנועת הרוח. בהיות האויר שוה וממוזג הוא שקט ושאנן והולך לו לאט, אולם בהפגש קור וחום יתחולל סער נורא, השובר גם את ארזי לבנון. בהביטנו במבט חודר בספר תולדות האדם אנו רואים, כי כל תנועה גדולה בחיי העמים היתה תנועת הרוח. האנושיות אינה חיה בלי אידיאל, והיא מרימה מקרבה אנשים גדולים, נביאים ומחוקקים, בוראים לה את האידיאלים אשר תעבוד אותם. אולם האידיאלים האלו אינם חיים לנצח; כל מה שנביא מביט באספקלריה יותר מאירה לתוך העתיד האפל, הוא בורא לו אידיאל יותר גדול ויותר חזק, המבלה דורות למרות ושנים לאלפים, אבל סוף סוף, באחרית הימים, ימות גם האידיאל הזה; האנושיות מרגשת פתאום, כי הכל נרקב ונשחת ואין מעמד לה בחיים. התקופה הזאת נוראה מאד, האנושיות צמאה לדבר ד’… אז יתפרד העם למפלגות ולכתות ובדרכים שונים יצא לבקש את ד’… אבל המצב הזה לא יארך, האנושיות תקים נביא חדש, בורא לו אלהים חדשים וחברה חדשה על חרבות המתים. אז תקום תנועה גדולה בארץ, האנושיות מרחיקה ביד חזקה מקרבה את כל הנרקב והנשחת ומוציאה מבין הקברים ועיי המפולת את היסודות החזקים והבריאים לתתם בבנין החברה החדשה. תקופה כזאת היתה התקופה של החורבן השני המתחלת כמאה וחמשים שנה לפני החורבן ונגמרת כמאתיים שנה אחריו. אז נעו כל אלילי הגוים ונפלו תחתם, האנושיות היתה עיפה ויגעה עד מאד, כל איש בקש לו אלהים, החברה הישנה התמוטטה, אלילי המזרח נפלו והעם בקש לו אלהים חדשים. אז בנה המערב חברה חדשה על יסוד מזרחי, על היהדות… אני אינני קורא הדורות ולא באתי לחזור לפניכם על דברים שכבר נאמרו בלעדי. חפץ אני אך להגיד לכם, כי תקופתנו עתה דומה בכל אל התקופה ההיא. אירופה חולה עתה, – הכל מרגישים כי החברה מתמוטטת וכי אשיותיה כבר נרקבו. החברה האנושית היא עיפה ויגעה מאד, היא צמאה לדבר אלהים, לנביא ומחוקק. הנביאים הקטנים הקמים בקרבה נותנים בה כוח לזמן קטן ופי שעה; מאה שנה החיה קנט את החברה, מאה שנה אולי יעסיק דרוין את המוחות, אך נביא גדול ומחוקק אשר ישמיע דבר אלהים לעיפים ולכושלים ואשר יתן כוח להחברה ללכת הלאה – אין לנו עתה, והחברה האנושית תועה עתה במחשכים, עד אשר יערה עלינו רוח אלהים חזק, ויתן להחברה מזון לאלפי שנה…הבה ואגיד לכם, אחי, כי לא אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… אנכי – רשאים אתם לשחוק עלי – אנכי ודע, כי ימים יבואו ומאות המליונים אשר במזרח, העצמות היבשות, יתעוררו לתחיה; אז יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה… אז יתנער המזרח וימלוך בתבל כולה אחרי המהפכה המערבית, כמו שמלך המערב אחרי המהפכה המזרחית. ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה; בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בנין החברה החדשה. השונא היותר גדול של היהדות הוא – המערב, ולכן הנני חושב כדבר בלתי טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב, הנני מאמין כי העם העברי יחיה ויעמוד על רגליו; הנני מאמין, כי העם הגדול הזה, אשר אי אפשר לנו לצייר במחשבתנו את מצב העולם בלעדי ספריו ורוחו הגדול, יתן עוד פעם חיים להחברה; אבל החברה הזאת תהיה מזרחית. המזרח הגדול יתעורר משנתו ויחל לחיות חיים טבעיים, אז יעמוד העם המקולל בראש גויים, בראש המזרח החי… לכן, אחי, בנסעכם מזרחה, אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו ובניו הנאמנים. התחזקו נא להחיות אותו ולא להמיתו. אלפי שנים כבר עברו מבלעם ועד הנה, ובכל זאת אנו מרגישים, כי עוד עומדים אנו בחצי הדרך ועלינו להגיד עמו יחד: “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”… אנכי הייתי למשוגע, כי לא ידעתי אנה לפנות ולצאת, ועתה הנני גבר לא יצלח; היו ימים, אשר חשבתי לצאת לפני עמי, אבל עתה אי אפשר. יקום נא דור חדש וחי, והוא ילך לפני העם… אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, יצור נא את תורתו ואת תעודתו וישא אותן אל המזרח… לא אך ל”ארץ ישראל" אך אל המזרח כולו… אז ידע עמי, כי הולך הוא בדרך סלולה וטבעית. ואל נא יתאמר הדור הזה בגאון רוחו, כי יוכל לגמור את המלאכה על רגל אחת. כתבו נא, אחי, על דגלכם: “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”. מזרחה! מזרחה!"

פתאום קם שאון בין הנאספים, ואחד הצעירים הפריע בקול שאון את המדבר, אך ה“משוגע” לא שם לב לכל הנאספים, גם לא חפץ לדעת את משפטם על דבריו. נטפי זעה ירדו מעל פניו האדומים, אשר היו יפים אז עד מאד. ומבלי לדבר דבר עם איש שב אל ביתו.

האספות כבר חדלו, החבורה נתפרדה. “ישוב הארץ” כבר נשכח מלב כל בני העיר הקטנה, אשר קוו לשבת שמה “בקרוב”, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, – והחיים הולכים כדרכם הלאה וישנו את פני כל. אולם המשוגע עודנו יושב כמאז בפנתו האפלה, בדד ודומם, מבלי לדבר דבר עם איש ומבלי גם לענות לאיש על שאלתו. פניו נתקמטו ועיניו הבוערות שקעו עמוק בחוריהן, שערות ראשו וזקנו גדלו ונסתבכו, גם מלבושיו עליו נתדלדלו ונקרעו. והיה כל הרואה אותו והכיר מיד, כי איש משוגע לפניו.

הדרשה ההיא היתה הלהב האחרון אשר עלה מקרב לבו ויתפרץ החוצה. מני אז הלך נר אלהים אשר בקרבו הלוך וכבה, עד אשר חמל עליו המות וישם קץ לעני-נפשו.