שנת אלף תתל"ז לגלותנו

סוף חדש אדר ראשון, לילה חם, אף כי זה אדר הוא באמת שבט, חם מאוד כמו בקיץ. ושקט גמור שלט בכל הסביבה, רק דהרות פרסות הסוס העייף נשמעו, ומעת לעת איזה הגה מפי הפרש שעייף גם הוא ושאף ישאף לנוח לפחות שעות מספר, כי מזה עשרים שעה רצופות שהוא רוכב.

לשוא הסתכל הנוסע לימין ולשמאל וחפש קרן אור כהה, איזה סימן של מושב בני אדם: חשכה ואפלה מסביב, לא נראה דבר, הלך ילך לעבר פניו, אף הניח המושכות והרסן מידו. במזודתו לא נשאר עוד מזון, ובהכיס תמו השעורים, אשר נתנו לו אמש בהכפר הערבי האחרון אשר פגש על דרכו, הסוס מעת לעת השמיע נחירתו לא בלי תערומות.

ובמדבר זה אשר מעבר לנהר, ובאישון ליל רואה הבדד בדמיונו את המושבות, כאשר ראה אותן לפני חמשה ימים בהקיץ בעברו על פניהן, בעמדו על הגשר, ראש פנה רחוקה, יסוד המעלה מימין, ומשמר הירדן שם למעלה. וכמו אז גם עתה איזה כח עצום משך אותו לשם, לתוך הבתים, תחת הגגים מרעפים אדומים, כמו אז גם עתה יזרז את סוסו למהר לכתו, לכל ישלט בו הרגש, לבל ישוב, לבל יטה אף לרגע ממחשבתו והחלטתו.

– לא עת לי עתה לבוא – שמה – אמר באנחה – עלי ללכת, ללכת תמיד, כמו היהודי הנצחי, ללכת הלאה, לעבור הארץ לארכה ולרחבה עד שאשיג אשר אני מבקש, עד אשר אגיע למטרתי ואמצא פתרון לחלומי ואז…

מרחוק נראה אור! הסוס צהל, וקל כצבי נשא את רוכבו אל מקום האור, הכלבים החלו לנבח ובעליהם הקיצו ויצאו מאהליהם לקול המהומה, ובשמעם צעדי רוכב שאלו מכל צד:

– מי פה? מי בא?

– איש עיף ויגע – ענה הפרש – המבקש חסות אך הלילה זה, וכאשר רק יזרח השמש הלך ילך לדרכו.

– מי אתה, ומאין באת? – שאלוהו שנית.

– מי אני? מי אני… איש ישר אנכי, עשו נא עמדי החסד ותנוני לנוח בביתכם, בצל קורתכם עד הבקר.

– בכבוד, ביתנו גדול ורחב ידים – ענה אחד – הרי כל הככר לפניך, קורתנו, כפת השמים, צלנו – האהל. בוא ושכב ותערב לך שנתך ובבקר נאכילך, אותך ואת סוסך, ונברכך לדרך.

הסוס הובא אל העדר, והאורח נכנס האהלה פנימה והדבר אתו אחריו, וכולם התפזרו וישובו איש איש לאהלו.

– הרי פה תשכב על צדי, – אמר בעל האהל ויפנה לו מקום על המחצלת שעל הארץ, וישכבו שניהם, ולרגליהם ישנו עוד נפשות אחדות, והבדוי גם כעבור רגעים מספר, ונחרתו החזקה נוספה לנחרת כל יתר הישנים. אך אלפי רבבות מחשבות התרוצצו במוחו של ההלך בשכבו על משכבו הדל. אולם הלאות גברה על הרגשות, ויישן מהרה גם הוא שנה עמוקה ומתוקה.

כבר היתה שעה מאחרת כאשר הקיץ האורח שהיה לבדו באהל, כי כלם קמו מכבר והלכו להם. ראשו כאב ועיניו כאלו נעצמו לנצח ובקושי פתחן, וטרם כל הוציא השעון מכיסו, שעון כסף קטן, ויבט בו.

– תשע! קרא בתמהון – אויה, ישנתי הפעם!

וירא כי כבר מוכן לו כד מים לרחוץ, רפות חמות, צלי בשר, טלה קטן ורך, כוז חלב, לבן וגבינה, חמאה ירוקה מחלב הנאקה. רק הרגישו מבחוץ תנועה באהל, מהר לתוכו בדויי בא בימים ויברך את האורח בשלום ויחל לשרתו: יצק מים על ידיו ויתן לפניו המאכלים זה אחרי זה והפציר בו לאכל ולשתות ולטעם מכל דבר, עד כי נשבע האורח שבועה חמורה, כי לא יכול לאכל עוד ובהשתחוות הוסיף:

– שפרך דאימן! ¹

– יהודי אתה? – שאל הבדויי בהסתכלו בפני האורח, כי פרצוף פניו היה תמוה במקומות האלה שרובם שחורים, בעלי עינים שחורות ובוערות ושערות כעורב פרועים, מבלבלים ומפזרים לכל עבר, ידים גדולות, גסות, עצלים כברזל ועצמות רחבים. וההלך, עור פניו וידיו לבן, דק ורך, עיניו אפורות קצת עצובות ומלאות חן, שערותיו ערמונים ומבריקים כמו משי, וזקנו היפה יכסה חצי חזהו.

מעיניו השחורות של הבדויי נצצו חיים, חפש, אש, גשורה, עז. מרץ חסד ועקיבות הפיקו העינים האפורות של השני.

– הן, יהודי אנכי, התאהבו את היהודים? שאל את הבדויי.

– אחים אנחנו – ענה הבדויי.

– כן הדבר, אך במקומות רבים – ספר האורח – בעברי עתה בארץ, ראיתי אחרת: בכפר אחד לא הניחו לי לקרב אל הברכה לשתות מים ולא נתנו לסוסי, בכפר אחר הילדים ירו בי אבנים וצעקו “יהודי, יהודי!”.

– רשעים, אבירי לב, חסרי דעת! – הפסיקהו הבדויי בזעם – גם אותנו לא יאהבו ביתר ולא ישמחו כאשר אנו תוקעים את אהלינו בסביבותיהם. אבל לא כן בקרבנו – הוסיף בהתפארות –, הנה תלך הלאה, עוד תפגש בדויים רבים ונוכחת לדעת כי כלנו מכניסי אורחים, ואת היהודים נחשב לאחינו ובשרנו. – הבקרוב אגיע לחות בדויים אחרת? – שאל האורח ועשה הכנות לדרך: לבש, “עבּיה” שחורה, תרבוש, “קפיה” מגונה ויכרכה באטון דמשק סביב ראשו פעמים, אקדח על צדו, כלי זין האחד אשר אתו, וגם זה לעת מקרה של פגישה, עם זאב או איזו חיה טורפת אחרת.

– אם קרוב, זה קשה להגיד – אמר הבדויי בצאתם שניהם מהאהל –כי היום ישבו על מקום אחד ומחר ילכו מזה, אם יראו, כי אין יתר מרעה לעדריהם אין ציד, או ככה, בלי כל סבה גם כן יחליפו מקומותיהם אם רק יעלה זה על דעתם. אבל אם תלך הלך ונסע נגבה, נגבה לא רחוק משפת הירדן תמצא יושבי אהלים פה ושם, בדויים, אבל לשונם קצת נבדלת מלשוננו ובכל זאת קרובה לה, גם מנהגיהם אחרים, אך בכלל הם אנשים טובים, ישרים, יש ביניהם גם עובדי אדמה ויחיו בקרבה ושותפות חיים עליזים מאד.

– אם כך נגבה אמרת? – שאל ההלך את הבדויי בתתו לו את ידו לברכת הפרדה.

שני צעירים הביאו את הסוס והמזודה מלאו כל טוב ומכל האהלים באו ללוות הארח אשר לתמהונם הגדול מאן לרכב ויתפוש את סוסו ברסן ויתנהו לידידו החדש למזכרת. הבדויי סרב לקבלו, רק, כאשר הסביר לו ההלך כי זו פגיעה בכבודו אם ימנע לקבל מתנתו ומזכרתו ואות הוא כי לא ערבה להם ידידותו, אז לקח הבדויי את הסוס ויבטיח לשמרהו בבת עין. ויתנו להולך שק קטן על כתפיו מלא צדה לדרך.

– שלום עליכם! – קרא האורח.

– עליכם שלום! – ענו הבדויים.

“נגבה, נגבה…” שמה היו מכונות צעדיו ומחשבותיו של הנודד. החם הלך וגבר, נשב רוח קדים והשמש להט בלי חמלה, וכבר שתה ההולך כמעט חצי מהמים אשר נתנו לו, ולמרות חפצו לרחוץ את ידיו ולהרטיב מעט את פניו, לא עשה זאת, כי חשש פן ישאר בלי מים לשתיה.

וסביב אך שמים וארץ, מישור גדול מכוסה קוצים ודרדרים, מרחוק נראה שרשרת הרים לא גבוהים וערומים, ושום עץ, שום צמח, ומזה הבין ההלך כי רחוק הנהו משפת הנהר, וע"כ נטה מעט מערבה ואולם הוסיף ללכת דרומה דרומית מערבית. אחרי חמש שעות הליכה, כאשר חדל הרוח וחלף מעט החם, ישב לנוח ולסעוד את לבו. שקוע תמיד באותן מחשבות: למצא את בני רכב, ושנה ועלה העלה על זכרונו דברי הבדויי אשר אמר, כי אם הלך ילך נגבה, ימצא בדויים “שלשונם קצת נבדלת מלשון ערבית אך קרובה לה ומנהגיהם אחרים”.

איזו היא הלשון הדומה ערבית אם לא העברית? – שאל את עצמו בקול רם והביט סביב כאלו בקש תשובה לדבריו, הסכמה, מאחרי גבו נשמע צחוק אדיר… נבהל ונדהם הפך את ראשו בחפצו לראות מי זה גם פה ילעג למליו ויצחק למחשבותיו. ולתמהונו לא היה איש. ועוד טרם הספיק אף לחשב ולחפש פשר דבר נשמעה צהלה שניה, ארוכה, נמשכה, ולא רחוק ממנו עבר במרוצה צבוע: דל, רזה עיניו בערו, פיו היה פרוע ולשונו החד והאדום היה מחוץ.

ויקפץ ההלך ממקומו ויתפוש את אקדחו ויור על הצבוע אך לא השיג למטרה, ובתשובה על היריה ענהו צחוק שלישי, אשר טרטר באויר רגעים אחדים ואחרי כן הכל דם שנית והשקט שלט במקדם, והעבר ארך צעד שנית נגבה, נגבה, וכבר הכין את עצמו ללון תחת כפת השמים. והנה נראה מרחוק איזו נקודה שחורה וישם פניו לשם ובקרבו יתר ראה ראשי אילנות, ובקרבו עוד הבדיל כי אחרי ראשי ברושים אלה והנה גם בנין. עוד צעדים אחדים ולפניו נגלה גן גדול, מוקף כותל גבוה ובתוכו בית ומגדל, ומהרה הכיר כי זאת כמריה וידפק בשער.

כמר זקן לבוש שחור, סנדלים על רגליו היחפות, כמתה על ראשו, צלב גדול על לבו וצלב אחר יתר קטן קשור אל חגורתו ותלוי על צדו, פתח לו השער, ובברכת “ברוך הבא” הכניסהו פנימה ויקבלהו בסבר פנים יפות, וישאלהו אם בא מרחוק, ויזמינהו מיד אל חדר קטן ונקי ויצו להביא לו מים לרחוץ בכוס קהווה ויניחהו לבדו.

רגעים אחדים עמד ההלך באמצע החדר והביט סביב: בית קטן, כתלים מאבני גויל לא מסתתים, על כתל הצפוני צלב שחור ועליו צלם ישוע. שולחן עץ קטן, שני כסאות, מטה, פמוט קטן מסמר להשלחן ונר בתוכו, שני ספרים, ברית החדשה ותנך, אלה כל רהיטי החדר וקשוטיו. ריח מרחף נדף מהכתלים הקרים וצמרמרת אחזה את ההלך העיף כאשר הסיר בגדו מעליו כי היה כלו בזעה, וחזיתו, גם כתנתו גם חלוקו רטובים.

וירחץ במים קרים צננים את ידיו, פניו וראשו, ויוציא מכיסו מסרק קטן ויסרק שערות ראשו וזקנו, וינקה את צפרניו ויאבק את בגדיו, ויפתח את החלון ויציץ אל תוך הגן ושם: אילנות עבודים, ערוגות פרחים, מזרקת מים באמצע, ספסלי עץ סביב ואיזה צלם של איש זקן, כפותיו פרשות לפניו בשקט, דומית מות שלט שם.

נשמע צלצול הפעמון אחת ושתים, ואז נראו מכל הצדדים אנשים לבושים תלבשת כמרים, והלכו כלם אל הדלת הפתוחה לרוחה בהדיוטה התחתונה. כמר צעיר בא ויקרא את האורח לסעד אתם.

הכמרים ישבו מסביב לשלחן ארוך, וישב גם הנודד על המקום הפנוי אשר הכינו לו על יד כמר אחר, עובר דרך אשר ישב בכמריה זו כשבוע ימים.

בעת האכילה החלו לשאל את הארח החדש מאין בא ואנה הולך, וגם הוא שאל אותם דברים אחדים ונודע לו: כי הכמריה הזאת נוסדה מזה עשרים שנה והיא סניף לאחד המקלטים הגדולים אשר לקתולים בירושלים, וכי מספרם לא יותר מחמשה ועשרים ושכלם באו הנה ברצונם הטוב, מפני כי בחרו בחיים הבודדים האלה. נודע לו גם כן כי במרחק עשר שעות מפה יש כפר ערבי, מערבה מהכפר יש עיר, ומזרחה מדבר וחוות בדויים גדולה, ואחריה עוד רבות במרחקים לא גדולים.

בשעה עשר הלכו כל הכמרים לישן בתקנת הכמריה, ורק שני האורחים התהלכו לבדם בגן הלך ושב.

הכמר היה איש מירושלם, מלמד ועוסק הרבה בחקירת ארץ ישראל ותדיר הלך לתור את הארץ פה ושם. הוא מאמין גדול, נוצרי אמתי כאחד הנוצרים הקדמונים, אך שונא את הקנאה הדתית והצביעת, ובדברו לאורח היהודי על אדות כמריה זו, אמר:

– הם אינם אהובים לי ביתר, אך דבר אחד לא אוכל לא להכיר ולשבח בהם, פעל יפעלו פה באמונה.

– ומה היא פעולתם? שאל היהודי.

– מטרתם, ענה הכמר, להפיץ רעיון הדת הנוצרית בין הערבים והבדויים, ועם זה גם האהבה לה ה"פרנג’ים," זאת הם עושים במסירות נפש. בכל כפר אשר תבוא, על כל בדויי או ערבי אשר תדבר יאמר לך כי ה"פרנג’ים" – אין טובים מהם ואת הכמרים יחשבו לקדושים, ואת הכמריה למשכן הרחמנות, – ולדבריו אלה עבר על שפתי הכמר בת צחוק. אחר כן דבר עוד הרבה על טבע ארץ ישראל ותוצאות האדמה ויספר כמה יפה התבואה אפילו במקומות שהאכרים עבדים את אדמתם כמו אדם הראשון בשעתו. וידבר עם על בתי חרשת אשר היה אפשר לכונן בארץ ולעשות שמן, להכנות פרות כבושים, למלאכת המשי, להשגת הברום והכלור מים המלח, וכדומה.

– ומה דעתך אחי – שאל היהודי את הכמר – על אדות “בני רכב”, העוד ימצא באיזה מקום באיזו פנה מהארץ זכר מהם?

– לא אחשב – ענה הכמר – אך בענין זה אספר לאדוני דבר יפה אשר ספר לי אחד מידידי מהיהודים בירושלם: לפני שנים מספר בא לאחד בתי החולים העברים שבירושלם בדויי חולה וישכב שם, ומדבור לדבור ספר על אגדות חייהם ומנהגם שהנם שומרי שבת, לפי דבריו, ומתפללים לאל אחד, שומרים עשרת הדברות ומתיחסים ליהודים.

– ומאיזה מקום בא הבדויי הזה? – שאל ההלך.

– את זה לא אוכל לאמר לאדוני, כי לא ראיתיו, ובבית החולים לא התענינו לשאל אותו זאת ועזבוהו, בלי לדעת מאין בא ואנה הלך. אבל מזה זמן מה שמעתי שנית על אדות איזו חות בדויים מדברים לשון הקודש או איזו לשון אחרת הדומה לה, לא ידעתי היטב, גם אני משתוקק לראותם.

– ובאיזה מקום, באיזה מחלקי ארץ ישראל תמצא חות בדויים זו? – שאל היהודי בתאֵבדעות עזה.

– אמרים כי במקומות האלה או יתר נגבה, על שפת הירדן – ענה הכמר – אבל הדרך פה אינו בטוח ביתר, והבדויים רעים מאד.

השעון פעם שתים עשרה ויחליטו ללכת לישן. הכמר לוה את היהודי עד חדרו ויפרדו.

– בטוב תלין, אדוני – אמר הכמר.

– בטוב תלין, אחי – אמר היהודי.

ובחדרו מצא ההלך העיף נר דולק, מטה מוצעה וחלוק לילה לבן, ועל זה שמח ביתר כי יכל לפשוט מעליו כתנתו הרטובה, לתלותה וליבשה עד הבקר.

– בכמריה – אמר הנודד, וצחוק קל רחף על שפתיו – זה לא פללתי.

וישכב וינם לעצם עיניו ולישן, אך לא יכל, אלפי מחשבות התרוצצו במוחו.

אין לך דבר העומד לפני הרצון – חשב בשובו. והנה הכמרים האלה רבם צעירים, מלמדים, ועל פי דבורם הצח בצרפתית נראה כי אינם ילידי הארץ, אולי גדלו והתחנכו בהערים הגדולות שבצרפת, ועתה הנם יושבים במדבר, מסתפקים באכילה גסה ובחיים פשוטים. אחד מהם מבשל, השני אופה, השלישי כובס בגדים, תופר סנדלים, כלם עובדים האדמה, מתפללים הרבה וכל זה לשם אמונתם. ואנו, להתפלל לא נוכל עוד, להאמין בנסים וקדושה – עוד פחות, ולא נשאר לנו אלא הרעיון של תחית אֻמתנו; הוא הוא אלהינו, ומקום העבודה לו – בית מקדשנו. גם אלהינו זה מבקש קרבנות, לא חלב ושמנים, לא בקר וצאן, אלא מעט מנעם חיינו, או יתר נכון, מברק החצוני של החיים, כי עוד דבר מספק מה הוא באמת נעם החיים? לא כל אשר מבריק זהב, עלינו לותר על כל אותם הדברים אשר הרגלנו בהם ואשר באמת חסרים לנו, לותר לפחות לזמן מה, ואם צריך, גם לכל חיינו ולחיי בנינו. עלינו לעשות גם הנסיון הזה.

ועוד מחשבות כאלה וכאלה התתעוררו במוחו. כבר היתה שעה שתים, והשנה נדדה מעיניו, ויקח מהשלחן את התנך בלשון צרפתית ויפתחהו כסומא בארוכה ויקרא: הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בימי יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמר: הלוך אל בית הרכבים…

– הפלא ופלא! – קרא ההלך ויזקף ממשכבו – אם יסופר הדבר הזה לא יאמן! כמה שנים אשר לא קראתי בספר זה, ואם פתחתיו, עתה לרגע, הנה “בני רכב” לפני! “ודברת אותם”, קרא הלאה, “ודברת אותם”, שנה עוד פעם.

– כן, זהו כל מה שחפצתי, לדבר אותם… למצא אותם.

ויקרא עוד פעם אותו הפסוק “הלוך אל בית הרכבים” ויקרא הפרשה כלה ואת הדברים “ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם” שנה פעמים אחדות והוסיף: – כן, עוד נסיון אחד.

וככה שכב עד הבקר בלי לעצם את עיניו, וכאשר עלה השחר לבש ויחנחן את הכמרים הטובים, והם נתנו לו צדה לדרך ומלאו את נאדו מים חיים זכים מהמעין אשר בחצרם, ויברכוהו לשלום.

הבקר היה יפה מאד. מאותם הבקרים המצינים את ארץ ישראל: קצת קרירות, אויר צח וטרי, השמים במזרח אדמדמים, והשמש שולח קרניו לכל צד, והם מחממים לאט ומלטפים ברב נעם כל אשר יפגשו על דרכם, האדים עולים מהארץ ומצמצמים לעננים קלים ומתפזרים בחלל האויר, וההרים הרחוקים עטופים מעטה תכלת ונראים כגלי הים, ונדמה כי הטבע תחג ברגעים אלה את חגה הנצחי, והאדם כורע ברך לפני המחזה הנהדר הזה ושואף בתוכו האויר הנקי והמבריא, ויחד אתו ישאף כח חדש, כח עצום המחדש את נעוריו.

בשעה עשר, התחזק החם ובצהרים החל לנשב רוח אשר הלך וחזק מרגע לרגע והרים עמודים של עפר, ילל וצעק ורנן, ונדמה כי מתערבים שמים וארץ, וההלך נלחם בעד כל פסיעה לפניו ולא פעם נהדף אחורנית צעדים רבים. ובמשך זמן מעט התקדרו השמים עננים כבדים ושחורים וינתך גשם חזק, וכאשר הגיע ההלך אל כפר הערבי היה רטוב כלו והמים נזלו מבגדיו.

הגשם שטף, הרוח התחזק, בשמים הקדרים נדלקה בכל רגע תבערה מימין ומשמאל, במזרח ובמערב, נוצצו חוטי כסף מזהירים אשר בהרף עין אחת קרעו את הרקיע שתי וערב ויצפו באפלה כל מיני ציורים דמיוניים, ואחר כל ברק, הרעיש רעם אדיר את חלל האויר. ההלך נעצר בכפר עד שתעבר הסערה וחפץ גם כן לשיח עם הערבים ולשאלם על אדות סביבתם ושכניהם. אבל ראשו כאב, רגליו כשלו, השעול הציק לו, וע"כ שכב מהרה ויתכסה, וייטב לו וישן.

לעת הבקר השמים היו בהירים, אבל נרגשה קרירות, צנה באויר והאדמה היתה רטובה מאד, ובכל זאת לא התמהמה ההלך עוד בכפר וילך לדרכו, אך לא רגלי, אלא רכב על סוס אשר קנה בכפר זה.

וירכב יום וירכב לילה, והמשור אשר לפניו לבש צורה חדשה: גבעות קטנות רבות תרמנה פה ושם, ההרים מסביב יותר גבוהים ובעמקים יצמח דשא עשב וכמו שטיחי רקמה פלאות תתפשטנה ככרים גדולים ירקרקים, עוטים פרחים יפים, מגונים, גם אילנות נראו, תמרים, זכים, נבק, ומעינות מים. אבל שום כפר, מושב כאלו גם לא דרכה פה רגל אדם מעולם.

ומחשבות ההלך נשואות אל העבר הרחוק, בהיות ארץ פלאים זו לעמה והעם לה, והוא רואה בדמיונו הערים רבות העם, השדות העבודות, היערים האדירים ומלך החיות שולט בהם ומפיל אימתו על העוברים, וכמעט תפס את אקדחו ויאמר לרדף אחרי האריה השוקק לדמים…

ובהיותו מחשב ככה, והנה חיות אחדות לפניו: שלשה בדויים על סוסים דהרים ויורדים מהגבעה, רצים לקראתו, קני רובה בידיהם, חניתות ואקדחים בחגורותיהם, עריצות ורציחה בעיניהם השחורות, הבוערות, ופניהם מכסים ועטופים, רק העינים בלבד תנצנצה וכלם קוראים להלך:

– עמוד!

אחר תופש את סוסו, השני מושך אותו מעל הסוס ארצה, השלישי מאים עליו להרגהו.

– למה תחפצו להרגני? – שואל ההלך קצת נבהל, אך בתמימות ובקול רך.

– כסף! – צועק אחד.

– כסף, כסף! – צועקים שנים האחרים.

– רק זה תבקשו אחי? – עונה להם השדוד יתר במנוחה, ומדוע לא אמרתם לי זאת מיד? הנה כי לא ברחתי בראותי אתכם מרחוק. הבקשתם ממני דבר ולא אביתי לתת?

ויציא מכיסו ארנק קטן, כל כספו אשר היה אתו, ויושיטהו לשודדים.

– חלוץ נעלך מעל רגליך! – מצוה אחד.

ויחלץ השדוד את מוקיו ויתנם לו.

– תן אקדחך!

– הא לך אקדחי, הנה גם שעוני, – מוסיף בקרירות ההלך, – קחם.

ויאסרו השודדים את סוסו אל אחד מסוסיהם וירכבו וירוצו, אל מול המקום שבאו משם. ויהי אך הספיק ההלך לעשות צעדים אחדים, והחרמים השיגוהו שנית וידרשו ממנו עוד כסף, כי לפי חשבונם איש אשר נתן להם כיס זהובים בלי כל פקפוק, בלי התנגדות ומלחמה, בודאי נשאר לו עוד כהנה וכהנה ושלם ישלם יקר פדיון נפשו.

ויחר מאד לההלך ויתגעש וכמעט נטרפה דעתו, ויתנפל עליהם ויחרפם ויגדפם ויצעק בקול:

– חרמים, גזלנים, רוצחים!!!

וידרוש להשיב לו את כספו ואת סוסו, וכל אשר לקחו ממנו. אז החלה ביניהם מלחמה עזה ובידים ריקניות, בכח זרועו בלבד הפיל שנים ארצה, אך השלישי בעת זו, התנפל עליו מאחוריו ויכהו בחניתו בצלע ויפל ההלך ארצה, והשודדים החלו לפשפש בכיסיו, לטלטלו מימין לשמאל ומשמאל לימין…

והנה מרחוק נשמעו צעדי רוכבים, שריקות וקולות…

– אל “שיאטין”²! – קראו בבהלה הרוצחים ויקפצו על סוסיהם ויברחו. ולמקום הרצח באו חמשה רוכבים, בדויים צעירים ויתבוננו אל הפצוע וירכיבוהו על סוס ויתמכוהו משני הצדדים ויביאוהו אל חותם אשר נמצא במרחק שעה אחת הליכה לאט. שם, באחד האהלים הפשיטוהו וישכיבוהו על מצע נקי וירחיצו את פצעו ויגשו אל אפו צלוחית קטנה ויריח, ויפתח את עיניו… ויסתכל אל כל הבדויים אשר עמדו סביבו…

אחד מהם נתר אחורנית ויקרא:

– אפרים!…

ויקרב בבהלה אל השוכב וילחץ את ידיו וישנה:

– אפרים, אפרים!!…

והנפצע הסתכל גם כן ובקול חלש ענה:

– חרבין!……………

ויתעלף שנית.

כל הימים וכל הלילות ישב חרבין אצל מטת אפרים, ידיד נעוריו, אשר שכב בחם דלקת עזה ולא פתח את עיניו וידבר מתוך החם בלשון אנגלית, עברית, ערבית, דברים מוזרים מאד:

– אעזוב את מלבורן… הול בא אתי, נלך אל ארץ ישראל… אני מתרה בך, אשלול ממך כל ירושה!… יהודי אשר אינו חובב ציון, אינו אדם… אינו ראוי להקרא בשם איש… אמדי, בני, אתה תתחנך בארצנו, ילד יקר, תאהב את ארצך, ואת עמך, ולשונך, אדלין, שבי אצלי, יתר קרוב… הטי את ראשך אל לבי… נשקי וחבקי את אביך האומלל, הבדד… חרמים, רוצחים… אל תגעו בה!… הכל אתן לכם, בה אל תגעו!…

…………

חרבין הקשיב לכל דבריו והבין מקצת המלחמה שהיתה בלבו והשינויים בחייו, כי ידידו התישב במלבורן – זה ידע, אך מתי שב משם, מדוע, מה, ואיך? לא שמע דבר. אפרים הכיר אותו, בזה אין ספק, כי קראהו בשמו, אולם מהרגע ההוא בערה בו הדלקת, והסכנה חזקה מיום אל יום. על הפצע עלתה ארוכה אבל הקדחת התחזקה וכבר נואש חרבין מחייו, בפרט ביום הששה עשר, כאשר נחלש החולה מאד מאד ולא דבר, ומאן לקחת אל פיו דבר, ורק שפתיו הצמוקות התנענעו מעת לעת, ואז הקריב חרבין אליהן כף קטנה מים, ואת זה שתה בצמא.

ובחוה כלה כמו באהל שלט שקט מות, עצב, תוגה, הילדים לא רקדו סביב האהלים כי הובאו אל מקום מרעה העדרים ושם תקעו להם אהל חדש. לא נשמעו קול שירה ונגינה כמנהגם מדי ערב וערב ולא התקבצו לספר ספוריהם וקורותיהם. העדרים לא הובאו אל החוה, כי הניחום גם בלילות במקום מרעה פן תפריע נעירת החמורים, וחרחור הגמלים וצהלת הסוסים מנוחת החולה.

צעירים אחדים ישבו באהל וישמשו את החולה על פי פקודות חרבין, זה הביא מים צוננים, זה תחבשות, חלב שקדים, עשבים ומשיחות או איזה מזון לחולה.

– עוד לא נראה דבר? – שאל חרבין בדאגה את אחד הצעירים.

– מאומה, מאומה – ענה באנחה.

השיחה היתה על אדות הרץ אשר שלחו מזה חמשה ימים אל העיר להביא הדבר אשר כתב חרבין על פסת ניר. ועתה חכו בכליון עינים, יצאו בכל רגע מהאהל, לראות: אם נראה, אם הולך, אם שב, אם הביא?

– אני ירא… אמר חרבין ביאוש להבדויים אשר סבבוהו בפתח האהל – סעדיה יבוא כשיהיה כבר מאוחר יתר מדי… אפרים הולך וחלש מרגע לרגע…

קולו נפסק… ידיו אשר שפשף בהתרגשות זו בזו רעדו, ויסב מהם ויכנס פנימה.

כבר שקע השמש ליושבי השפלה, אבל עוד האיר על ההרים, ומבעדי ענן אדמדם שלח את קרניו האחרונים על ראש הר נבו. קרנים ארוכות, רחבות אשר הגיעו עד רגלי ההר, נראו גם בשמים צפונה ובמזרח ומערב ירדו למטה, למטה, ונפלו אל תוך ים השעורים; השבלים עמדו בקומה זקופה, לא אָושו, לא נסוגו ולא התלחשו ביניהם, כי שקט גמור שלט באויר, ואף עלה אחד על האילנות לא זז. רק עדת צפרים בלבדן, שעפו מצפון לדרום, השמיעו קול צפצופן באויר.

והנה נשמע קול שעטת סוס, כולם התפרצו מהאהלים וירוצו אל המקום אשר משם נשמעו דהרות הסוס ויטפסו על ראש ההר ומשם הניפו בידיהם ויקראו בקול אחד?:

– הולך הולך!!…

הפרש עף כחץ מקשת וכאשר הגיע אל האהל קרא בשמחה:

– הבאתי, הבאתי!

ויוציא ממזודתו צרור גדול ויפתחהו ויסיר הכריכות הרבות עד שהוציא מתוכם בקבוק יין שמפן ויתנהו ליד חרבין אשר מהר אל החולה, גם סעדיה נכנס אחריו, ובראותו את פני אפרים, נבוך מאד… ואחרי רגעים אחדים יצא משם.

צעיר אחד נגש אליו ויאמר לו כי סוסו נפל ומתגלגל עד הארץ ונשם בכבדות וכלו מכסה זעה ומפיו יוצא קצף. פני סעדיה העיף והיגע מעמל הדרך, מצער ומענויי נפש חשכו וילך שחוח אל סוסו אשר היה הסוס היתר יפה והיתר טוב מכל עדרם, וכל עשרו וגאותו של סעדיה. “רבשקה” הרגיש צעדי בעלו ויזקף שתי אוזניו המחדדות וימשך את ראשו אל היד האהובה ויבט בעיניו היפות אל תוך עיני סעדיה… מבט של הוכחה אולי מבט האחרון, מבט הפרידה… “רבשקה” מת באותו הלילה.

– ובכל זאת אחרתי המועד, אחרתי לשוב! – חשב סעדיה דומם – למרות כל התאמצות, הכיתי את סוסי, הרגתיו בידי, אצתי ועשיתי דרך של עשרה ימים בחמשה וכל זה ללא יועיל, אפרים מות ימות… ומה יהיה עם חרבין? הוא שבור מצער ויגיעה, אף לילה אחד לא נתן לאחר לשבת במקומו, עתה יפול גם הוא למשכב, ומי יודע מה תהיה אחריתו?…

צעיר אחד יצא מהאהל וכלם סבבוהו וישאלו על אודות הגוסס ויאמר להם בחפזון כי נצרך שמיכות חמות, כל אשר אפשר להביא לכסות את אפרים היטב, הוא מזיע…

החולה הזיע כל הלילה וחרבין לא זז ממטתו אף לרגע אחד והחזיק את ידו, ומשש את דפקו, והשקהו יין שמפן וכסהו תמיד, ובמטפחת דקה מחה הזעה ממצחו, מלחייו, מאפו, ואסר הכניסה האהלה והיציאה משם, פן יסבו מעט רוח או קרירות.

לעת בקר, רק העיר השחר וצפצפו הצפרים הראשונות, פתח אפרים את עיניו… ויסתכל בפני הבדוי אשר שאלהו לשלומו ובקול חלש אמר:

– חרבין…

אולי חפץ לגמר אשר התחיל לדבר לפני שבעה עשר יום ואשר נדמה לו כי זה היה אתמול, אבל חרבין אסר עליו לדבר, ויחליף לו לבנים ויסיר מעליו מעט מעט השמיכות, וישקהו מעט חלב.

– חרבין… החל שנית החולם, אך חרבין רמז לו באצבעו לשתוק. ויגער בו ויאמר כי במשך היום אסור לו לדבר, ואם לא ישמע למצוה זו, ילך ממנו ויניחהו לבדו.

במשך כל היום לא עלה החם בגוף החולה וגם הלילה עבר בשלום, אפרים ישן במנוחה עד הבקר ורק פעמים אחדות העירהו חרבין להשקותו, חלב, מרק, יין, ולמחרתו הרגיש החולה את עצמו טוב; אך לדבר עוד אסרו עליו במשך שלושה ימים, כי היה חלש מאד, השמירה היתה מעולה ומצב בריאותו הוטב מיום אל יום וכבר ספר לו חרבין כי הנהו שוכב אצלם שנים ועשרים, כי היה בסכנה, ונואשו מחייו.

אחרי שבוע ימים ישב אפרים בפעם הראשונה מחוץ לאהל בכסא רך אשר בנו לו מכסתות ויריעות. זה היה אחרי הצהרים בשעה שלש וכבר נטה השמש מערבה; סביב האהל היה צל, האויר היה חם, גשם רוח צח; השמים היו בהירים ועמוקים, הצפרים צפצפו. אפרים התפעל מאד מיפי המקום, חוה בשפלה, סביב הרים גבוהים מכסים עצי יער, לרגליהם פשוטות בכרים ירוקות עטופות דשא ופרחים, שעורים מימין, חטים משמאל, הקמה גבוה ויפה, נוטה ומתנענעת ואָושתה מתערבת עם אִושת העצים.

– מים? – שואל אפרים, בשמעו מרחוק קול מים מגעגעים שם.

– כן זה מעין משה – עונה לו חרבין – וזה ההר, התראה? שם רחוק, זה הר נבו! אתה “בן משה”, כמדומני?

אפרים נאנח, ורגעים אחדים החרישו שניהם, ואחרי כן הוסיף אפרים לספר:

– אם כן, ראיתי את עצמי עזוב ובדד בעולם… ובכל זאת החלטתי לשוב לא"י, לא שגיתי, ועם הספינה הראשונה הפלגתי מחוף מלבורן…

קולו החל לרעוד, שפתיו חורו ושניו דפקו זה בזה…

אני מקנא בך אפרים, – הפסיקו חרבין – כל חייך הם המשך של קרבנות בעד העם אשר אהבת, בעד הרעיון אשר הקדשת; ואם לרגעים חטאת לרעיונך, היה לך די מרץ, די גבורה להתעורר בעוד עת ולשוב שנית, ולהקריב הכל ולכפר על עונך. ואני רק התחלתי לעבוד, פעולתי היתה כל כך יקרה לי עד כי שכחתי בה תבל ומלאה, ולרגעים נדמה לי מחוץ לזה אין חיים, אין ענין, תדיר הלכתי בסביבות טבריה, לקנות שורים להתושבים החדשים, ושם מעבר לים כנרת, בין ההרים, בהמקומות הפראים השממים מנפש אדם, שם הרגשתי את עצמי מאֻשר, רכבתי לפעמים שעות שלמו למול פני בלי כונה, בלי מטרה ושאפתי האויר הצח, הזך וחשבתי אז בלבי: זה אשר נצרך לנפשי העיפה, אויר ארצי, זה אשר נצרך לכל היהודים הגועים, הגוססים בגלות, המפרפרים בין החיים והמות, הנרדפים, הנכלמים, הנפסדים…

אבל כמעט עוד מאום לא עשיתי וקרה המקרה הרע ההוא… הפלחים של הכפר הסמוך, אשר השח שסה אותם בנו, הציקו מאד למושבה: את החריצים אשר חפרנו על גבול־מלאו עפר, האילנות אשר נטענו – עקרו ואחרי כן עלו על אדמתנו ויחלו לחרשה! עמדנו בפניהם, הינו שלשה, רחוק מהמושבה בשדה, ופלחים היו עשרים, כבר פצעו את שני האכרים ויפצעו גם את ראשי, התריתי בהפלחים כי יחדלו וילכו ואם אין, איר מהאקדח – הם לעגו לי והוסיפו להכותנו ולפצענו… יריתי… האם זה עון? הפלח נפל ומת.

אני לא ברחתי, לא הסתתרתי, כי לא פחדתי ממשפט, הייתי בטוח כי השופטים יכירו צדקי ויזכוני, אבל… כלם פה אחד אמרו, כי עלי לעזוב את הארץ מפני גואלי הדם.

לעולם לא אשכח היום ההוא… הפלגתי מחוף יפו במחשבה לא לשוב לעולם… לעולם לא לראות את הארץ אשר אליה שאפתי מילדותי… אשר אליה התקשרתי בכל מאמצי כחי במשך זמן המעט אשר ישבתי בה, אשר לה הקדשתי את חיי, מחשבותי, פעולתי… לבי נקרע, דמי שתת, כמה ימים לא בא אכל אל פי, וכל הנוסעים דברו על אדותי ואמרו בחמלה: מסכן, איך הוא סובל ממחלת הים!

ואני סבלתי ממחלה אחרת… אני סבלתי מההכרח לעזוב את ארצי, להפסיק עבודתי, לנוד בלי מטרה, בלי פעולה, בעת שפה נצרכים פועלים בעת שפה נבעו חיים חדשים… בענויים גדולים, ענויי לב ונפש הגעתי לאמריקה, אך לבי נשאר בארץ ישראל. כתבתי לידיד, כי לא אוכל לחיות שם, חפצתי לשוב היה מה – הם לא הרשו לי, אף אסרו עלי לעשות זאת באמרם, כי זה יסב להם דאגה וצער ויעכבם בעבודתם ויזיק להישוב וכו' וכו', ואז לא כתבתי להם עוד ובלבי החלטתי לשוב. שבתי דרך חיפה ובלי להתראות עם איש עברתי דרך נצרת וטבריה אל עבר הירדן והתבדדתי בין הבדויים.

אפרים שב לאיתנו ולא היה עוד כל חשש אדות בריאותו, אף הרשה לו חרבין לרכוב על סוס ולמלא פקודה אחד ה"מגינים על עוברי דרך". ובהגיע תור חרבין הלך גם אפרים אתו, ובשעה עשרה בלילה, לאור הירח, יצאו שניהם על סוסים דהרים מן החוה ויטפסו על ההר, ומשם ירדו במישור ויכנסו ליער לא גדול המוביל אל דרך המלך.

ועצם ההשגה על הדרך מה נפלאה! קרא חרבין – עוד אזכור, כי שום אדם לא עבר בשלום בדרך זו ויושבי חותי היו רצחים, גזלנים כמו יתר שכניהם. ובמשך זמן מעט פעלתי עליהם כי יחדלו מזה ואחרי עבור כשנה לשבתי ביניהם יסדנו חברת “מגינים על עוברי דרך”, ומאז, מדי לילה בלילה יצאו שנים שלשה ממנו וסובבים פה ושם להגן על כל העוברים ושבים, אם זה בדויי, פלח, יהודי, נוצרי, עבד, מי שיהיה, לאיש לא יעשה עוד חמס בדרכים האלה. אבל בגלל הדבר הזה יש לנו אויבים לא מעט בין יושבי החוות הרחוקות מפה וקוראים אותנו ה"שדים". את מי נציל הפעם מיד המחבלים? שאל חרבין בצחוק והוסיף: אולי עוד אחד מאחינו, אשר הניח המושבה, הנחלה, העבודה, מפני רע הזמן, מפני היאוש, ובחר לנוד בארץ, לבקש במדבר מנוחה, ולנפשו הדואבת, לחפש היכלת להשכיח את עצמו, להחליף החיים, להחליף כח.

– הכל אפשר – ענה אפרים – כי רבים הם חללי הישוב כיום, זה ראיתי עוד במלבורן. מכל המהגרים נמצא רק אחד חסר לב ורגש אשר אמר כי הוא מרצה בגורלו ובוחר להיות אביון, לעבד כל המלאכות הקשות באוסתרליה, באמריקה, באפריקה איפוא שיהיה, מלהיות אכר במושבה; ובפיו נמצאו די מלים לחלל את הישוב, לגנות את הארץ. אבל כל שאר האיכרים אשר פגשתי שם דברו בשברון על הריסות הישוב וכלם כאחד עוד קוו לשוב. שוב לא ישובו, זה ענין אחר, כי מעט מעט יתרגלו שם, יחליפו שמותיהם גם חייהם, אף ישכחו את כרמיהם הרעננים; ומקום הרעיון, הדמיון, החלומות הנעימים, יתפשו המסחר, המלחמה בעד החיים. אך לעת עתה עוד הם הוגים בארץ ישראל ומחשבותיהם נשואות אליה. ובפרט לא אשכח אשה אחת צעירה, לא ידעתי אם תזכר אותה, חרבין, רחל בת ר' אהרון, נשואה לדוד אחיו הצעיר של זהבי. לו ראית, חרבין, געגועי אשה זו ולארצנו! לו שמע אותה מזלזלת בכל תענוגי מלבורן, שאונה, ולעומת זה התלהבותה בדברה על אדות המושבה השוקטה, על אדות הילדים המדברים עברית, על הבציר, החגיגות וכו' עיניה מבריקות אז והדמעות נוצצות בהן כפנינים, והיא רועדת בזכרה כל המרחק המבדיל איתה מכל אלה… וטוענת אך אחת: “רק בארץ ישראל שמים תכלת, השמש מחמם ומלטף, ויפה… לחיי קרות. קר גם בלבי… אמות, אמות…” ובאמת תמות מגעגועים לארצה…

– לולא שמעתי זאת מפיך, אפרים, – הפסיקו חרבין – כי אז לא האמנתי, כי רגשות הנשים… ידועים לי! אם בין האכרים לא פגשתי כבר מזמן התלהבות אמתית, מסירות נפש, אף הסכמה חזקה לסבול, ומעטים היו בעלי רגש, הנה בין הנשים אף אחת מאלף לא מצאתי! ואם רבים מחו"צ האמתים לא באו להשתקע בארץ ישראל, היתה יד הנשים בזה. ולא מעטים שבאו הנה ושבו אחרי שנה, או ששה חודשים. “הלכו אחרי אשה”… מה הרעיון מה הפעולה אם האשה עומדת מנגד?…

אינני אומר בזה – הוסיף חרבין אחרי רגעים אחדים של הפסקה – כי אין לקוות מנשותינו דבר, אבל לע"ע, כל זמן שלא נתן את כל לבנו לחנוכן והשכלתן ברוח לאֻמי, כל עת שלא תדענה לשון עברית כראוי, הספרות החדשה והישנה, איזו רגשות נוכל לבקש מהן, ואיזה חנוך יכולות הן לתת לילדנו?! וצריך להודות כי במושבותינו הנחנו את האשה לגמרה לנפשה. מי מאתנו למד את אשתו, או קרא לפניה! וע"כ שנים אחדות אחרי הנישואים, כאשר נהיתה האשה לאם לשנים שלשה ילדים, לא בלבד שלא התקדמה ולא רכשה לה כל הידיעות הנצרכות לחנוך ילדיה בגשמיות וברוחניות, אלא נהפכה לשפחה אמתית, אף שכחה את אשר ידעה לפנים. אנו הלכנו אל האספות, נשארנו עד חצות הלילה, עסקנו בעריכת קריאות למודי ערב, והנשים נשארו תמיד בבית עם הילדים הקטנים, תדיר חולים. האם דאגנו להטיב מצבן, האם סדרנו איזה מקלט כללי להיהודים שתוכל כל אם להניח שם את ילדיה, בטוחה כי ישמרו עליהם ולא יחסר להם דבר? ואפשר היה בנקל לעשות זאת, כי שתים, שלש ארבע נשים תשארנה בסדר קבוע לשמור על הילדים והיתר יכלו ללכת אל האספות, לקרא, לשמע, לדבר, להתפתח, ללמוד; אנו חיבים אנו! אך איך שיהיה, כיום נשותינו במעמד… רגש, רגש חסר להן! התראה את אשתי, הלא היא בדויית פראה, ועד בואי לתוך החוה היתה גם היא כמו כל יתר הנשים נסתרת מאחורי הפרגוד, לא ידעה דבר מן החיים, אף מושג מדת לא היה לה ולא משום חובה מוסרית, אבל היא בת עם חי ויצור טבעי, למדה לדבר עברית, כי לא הבינה איך תוכל להיות אשתי, אם לילדים, ולא לדעת לדבר בלשוני, בלשון עמי, אשר היה מהרה עמה. היא אוהבת עבודת השדה, זה פשוט, יען מילדותה גדלה באויר צח תחת כפת השמים, ואהבה ללון בחוץ עם אחיה שומרי העדרים, לספור הכוכבים הנופלים, פעם בהיותה אתי בשדה בעת קציר הראשון ( כי עד בואי לחוה לא זרעו מעולם) הניחה פתאום המגל מידיה ותתבונן אל שקיעת החמה, אל השמים האדמומים ותאמר לי:

– ראה מה יפה!

– ומי עשה זה כך יפה? – שאלתיה בחפצי לשמע מושגיה הפראים.

– אינני יודעת, – ענתה במנוד ראש, דברים כאלה יודעים רק האנשים ואולי רק אבי.

– אביה – הוסיף חרבין – היה שח החוה, ואליו באו תמיד כל בני חותנו וגם מסביב, בכל מיני שאלות ותשובות; והוא פסק ושפט וכל אשר אמר היה קדוש בעיני כלם. הוא היה בן מאה וארבע שנים ועוד דעתו היתה צלולה, ומדי ערב בערב ספר לנו ספורים מימי קדם: איך בא נפוליון אל הארץ ועל אדות המלחמה אצל הר תבור, איך נזלו נחלי דם, וגוויות האנשים נרמסו יחד עם גויות הסוסים, וחלל האויר רעש מקול היריות, והעשן והאש עלו עד לשמים, ובדברו ככה היה מגלה את חזהו ומראה הצלקת אשר בין שתי צלעותיו והרבה לספר הסכנה אשר רחפה על חייו כי ראה את מלאך המות פנים אל פנים וחרבו השלופה כמעט נגעה בצוארו… אבל, “האל הרחמן” רצה לזכותו לחיות חיים ארוכים ולהעמיד דור גדול אחריו. כל בני משפחתו, יוצאי חלציו, שבעים ושמנה נפשות אשתי היא בתו הצעירה, בת זקונים, והיתה אהובה עליו ביתר ובעדה חפץ מהר רב, ובקש מלבד זה גם גבר יפה תאר. מצין במדותיו וידוע בגבורתו. צעירים רבים רבים חפצו לקנותה ממנו, אך השח השיב את פניהם ריקם. ובבואי אני אל החוה היתה בתו זו חולה מסכנה, וכבר אמרו נואש לחייה, וליאוש הזקן לא היה גבול! אתי היו צלוחיות סמים היתר נצרכים גם חינה ואנתיפרין היו אתי ואמרתי, אבקש רשות לראות את החולה.

– “חכים”? שאלוני בדויים אחרים.

– הן! – עניתי, בחשבי כי ביניהם אוכל להיות גם אני רופא. השמועה פשטה בכל החוה והמלה “חכים” עברה מפה אל פה, והגיעה גם להשח ויקראני אליו. נכנסתי אל תוך אהל גדול, על פני כלו יריעות יקרות, שטיחי משי רקומים על הארץ, תבות אחדות מכסות יריעות גם הן, טחנה נחשת מבריקה ונוצצת היתה תלויה בפינה³ אחת ולמול זה על הארץ, על מצע רך, שכבה החולה: נערה צעירה, יפה… עוד בחיי לא ראיתי יפי כזה! גבוהת קומה, מלאה, חזהה הרחב הורם גבוה, גבוה לבל נשימה, רשמי פניה מדיקים מאד כאלו היו חטובים, שפתיה אדומות אך מצמקות ויבשות מרוב החם אשר בער בקרבה ואת זרועיתיה החשופות מתוך בתי הזרועות הרחבים החזיקה מתחת לראשה ומעת לעת נגלו שוקיה החטובים והאדמדמים, עורה הבריק והחם נדף ממנה למרחוק, הזקן ישב בראש מרכן ומאחורי הפרגוד נשמעו יללת נשים.

לקחתי את ידה, הוסיף לספר חרבין – ותבט בי בשתי עיניה… לעולם לא אשכח המבט הזה! עינים שחורות גדולות וקסומות, מבקשות רחמים, מגידות יאוש, הביטה רגע ותוריד את עפעפיה וריסיה הארוכות נגעו בעור פניה ושתי אגלי דמע ירדו מעל שתי לחייה… לא חפצה למות – מדדתי החום – היה אתי גם מדחם – עלה עד אחד וארבעים; אחרי קחתה שלשה אבקי אנטיפרין ירד החם עד תשע ושלשים, אך אחרי רגעים מספר עלה שנית ולא עלה בידי לתת לה חינה. אז חתלתיה בסדינים רטובים והחם ירד עד שמנה ושלשים, השקיתיה משרת חינה ולמחרתו ירד עד ששה ושלשים.

– נצלה? – שאל הזקן.

– אי אפשר עוד להגיד דבר ברור, עניתי לו, – רק צריך עתה שמירה מעולה – ובכל אשר אמרתי ובכל אשר צויתי עשו, והייתי אני השומר עליה בימים ובלילות, ומיד אחר לא קבלה דבר, ואם אמרתי להניחה לזמן מה התעצבה אל לבה ובכתה. היא לא ידעה להגות את רגשותיה במלים יפות, אך את אהבתה אלי, האהבה הפראית, העזה, הלוהטת, נודעה מהרה, וזה היה לי גם סימן ברור כי שבה לאיתנה, התעוררו בה החיים בכל תקפם, והיתה כלה מלאת אש. לא! זו לא אש, זו להבה, שלהבת בלי גבול ומצרים… כאשר קמה ממשכבה קרא לי השח וישם שתי ידיו על ראשי ויאמר:

– היא תהיה לך לאשה!

ויברכני לחיות חיים ארוכים, מאֻשרים, ולהקים דור גדול אחרינו ואחר כעבור חמשה חדשים פתאם קבץ את כלנו סביבו ויאמר כי הוא עוזב אותה והולך אל עולם טוב יותר, ויתן כהונתו עלי ובאותו לילה שבק חיים לכל חי. בננו הבכור נולד כארבעה חדשים אחרי זה, הוא דומה כלו לזקנו וע"כ גם קראתי שמו אבינעם, כי באמת היה הזקן אדם נעים מאד.

– והידע ידע השח כי אתה יהודי? – שאל בתמהון אפרים.

– אמנם, ענה חרבין, – אף אמר לכל בני חותנו, כי היהודים והערבים אחים אמתים ויבוא יום שיתקרבו ויהיו כעם אחד, כי לשונם כלשוננו ודתם כדתנו, כי כמוהם גם אנו מאמינים באל אחד. וע"כ כל כך בנקל עלה בידי להתקרב אל בני חותי ואל יושבי חוות רבות מסביב, ואחרי עבור שלש שנים לשבתי פה דברו רבים מהם עברית. הברתם קצת משנה, יאמרו “טובּ” במקום “טוב” “רכבּתי” במקום רכבתי, הלא יש גם בנו מאחינו בפרט בגליל המדברים ככה, ויש שהחליפו שמותיהם לשמות עברים. בין יתר השנויים בטלנו הפרכת הארורה באהל והנשים חפשיות. עובדות בשדה יחד עם האנשים ואחרי כן באהל שבות אתנו, משתתפות בשיחותינו ויודעות להתל יותר טוב מהגברים, ותדיר מצחיקות אותנו עד למאד. כלם כאחד מרגישים השנוי לטובה בחייהם ומפני הנקיון אשר הנהגתי פה, התמעטו המחלות. הלא תראה את ילדנו כלם בריאים וחזקים, ואין ביניהם לא עור, לא פסח, ועל ראשיהם אין ספחת ולא יתחככו כמו ילדי יתר הבדויים. יען האמהות למדו מעט לשמור ולהגן על ילדיהן ואינן מניחות אותם עוד להתגלגל בתוך האשפה: בשדה על הגרן, בכרם, ישחקו כל היום, גם היערה ילכו בהיותם בני שלש, ארבע, ועל ההרים יטפסו, כל זה לא יזיק להם, אדרבה!

– כמה מספרכם כיום? – שאל אפרים.

– כתשע מאות נפש, ענה חרבין אחרי שחשב רגעים מספר, – ומהם כמאתים שולפי חרב.

– אם כן מחר יתקבצו כלם –? שאל אפרים והוסיף: – זה נפלא, מחר ליל הפסח…

– מה תאמר?! – קרא חרבין – מחר ליל הפסח! מה טוב, נערוך “סדר” גדול ונספר “עבדים היינו”, ואתה אפרים תשאל את ארבע הקושיות!

ובדברם ככה לא הרגישו ההולכים כי התרחקו מאד מחותם, ובשובם פגשו צעירים רבים אשר יצאו לקראתם מפני כי כבר דאגו להם בחוה וחשבו פן קרה להם דבר מה.

הסדר נערך קצת רחוק מן החוה, על הככר הגדול אשר לרגלי הר נבו. באמצע, הדליקו מדורה גדולה שהאירו להמסבים, וגם צלו עליה הכבשים ששחטו לכבוד החג ויתקנו השמנים; על מדורות קטנות אפו הנשים מצות, מי בשל ארז, מי גלגל ביצים בתוך הרמץ, וסביב ישבו כלם, זקנים, צעירים, נשים וטף, רבים היו מסבים אל האילנות. בין הזקנים היו ישישים נכבדים, בעלי זקנים ארוכים, לבנים, ובפניהם הזכירו את אבותינו הקדמונים. בין הנשים היו רבות יפות מאד, הילדים כלם חיים, עליזים, בריאים ואמיצים, דברו והתפטפטו ביניהם בעברית חיה, מזרחית. הזקן שבנאספים הרים שתי ידיו למעלה והודה לאלהים בעד החסד אשר גמל לאפרים אחיהם החדש. ואפרים ענה על זה דברים אחדים אשר יצאו מלבו הרגש ויחנחן אותם בעד כל הטובות אשר עשו אתו, בעד הכנסת אורחים ובעד כל הידידות והאחוה אשר הראו לו.

אז החל חרבין לדבר על טבע היהודים, כי מעולם היתה אצלם הכנסת אורחים אחת המצוות הגדולות ויספר מדברי ימי ישראל, ואחרי כן החלה הסעודה. חרבין הטעים בספוריו וחדודיו כל מאכל ומאכל, וישתו גם ארבע כוסות מיינם החדש אשר עשו מענבי כרמיהם, ולבם היה טוב עליהם וינגנו על כלי זמר קדמונים, גם שרו וספרו ספורים. בפרט הצטין בדוי אחד מי שהיה לפנים רוצח, היה גוזל, גונב והורג אנשים על כל הדרכים; ויספר כי הרג בחייו שמנה עשר אנשים, תשע נשים ושני ילדם, כיום הוא ראש ה"מגינים על עוברי דרך", הישר שבאנשים, אחד מהתלמידים הנלהבים של חרבין.

האש כבתה והירח צף על פני הרקיע, עגול, אדום וגדול וייצק מאורו הבהיר על כל המסבים אשר התפזרו פה ושם וישיחו, ויידברו ויירו מקנים ואקדחים. את חרבין סבבו צעירים מהחוות השכנות וישאלוהו כל מיני שאלות, בנוגע לעבודת האדמה, הזריעות והנטיעות, והוא ענה לכל אחד ואחד במתינות. במשעול בין שני שדות הלך אפרים ועל צדו ערביה צעירה, גבוהת קומה, זקופה כתמר, לבושה חלוק בד לבן רקום כלו פסים אדומים ומדבק להמתן בחגורה אדומה. חזה הרחב והבולט היה קצת מגלה; על צוארה השחרחר היתה שרשרת כסף מקושטת בחתיכות כסף מרבעות, ולמטה, באמצע מטבעת זהב גדולה כבדה. על ידיה היו אצעדות, על אצבעותיה טבעות רבות, הסדין הלבן נפל מעל ראשה וירד על כתפיה, ונראו שערותיה השחורות, המבריקות, אשר היו קלועות בשתי מקלעות ארוכות שהיו משלשלות עד מתניה. לחייה היו אדומות, עיניה נוצצו.

– בודאי, אתה עירוני, אתה, “אדון” – דברה הערביה בהתרגשות – ואני “פלחה”, אני בדויית… איך תוכל לחפץ בפראה כמוני…

– אל תדברי ככה, יקרה – ענה לה אפרים בחבה – הביני, האמיני כי יש סבות אחרות… לא אוכל לקחת אותך לאשה, אך אהב אהבתיך תמיד כמו אחות.

מפני מלה זו נרתעה הערביה אחורנית, עמדה רגע ותכסה את פניה בשתי ידיה ותבך…

– שלומית! –קרא לה אפרים. הערביה לא ענתה.

– שלומית – קרא לה אפרים עוד פעם והיא בכתה יתר ויתר חזק. אז נקרב אליה וישם על ראשה הסדין אשר נפל, ויסיר את ידיה מעיניה ויאמר:

חדלי מבכי, נלך, היי ילדה טובה. הירח הסתתר אחורי ענן, אפרים ושלומית שבו והתבוללו בין יתר המטילים על הככר הירוקה, וכלם שרו, ירו, דברו וטילו. מאוחר אחרי חצות הלילה התנערו לשוב איש איש לחוותו. החלו להפרד.

– אחי! – נשמע קול אפרים אשר עמד באמצע. קצת גבוה מהאחרים על הדוכן אשר עשו לו משלשה, ארבע גזרי עץ, – אחי! היום הזה, הלילה הזה היתר מאֻשרים בימי חיי! להמצא כיום במדבר זה, כמסבה גדולה כזאת, בין אנשים טובים וישרים, חפשים ואמיצים העובדים את אדמתם, המדברים כלם עברית כמו לפני אלפים שנה, כאלו לא חדל צלצול לשון זו במקום הזה מעולם…. זה לא פללתי.

אשריכם, אשריכם אחי! חזקו ואמצו, להתקרב אל יתר אחיכם ולפעל עליהם לשנות חייהם, כאשר שניתם אתם, ותרחיבו ביניהם הלשון העברית, כי למען היות אחים אמתים נצטרך להיות לכלנו לשון אחת, ורק אז נבין איש את רעהו ונאהב זה את זה.

אני באתי אליכם, אחי, מרחוק, רחוק מאד, אני אחד אותם הגולים המשתוקקים לשוב אל ארצם, כאשר ספר לכם הלילה חרבין אחינו. חדשים מספר עלי עוד להשאר פה מפני בריאותי, למען אשוב לאיתני אחרי מחלתי הקשה, ואחרי כן אעזוב אתכם.

אנחה עמוקה התפרצה מלב שלומית אשר עמדה למול אפרים חורה כנציב אבן; כלם הביטו אליה, גם אפרים, עיניהם פגשו והוא נבהל מהיאוש אשר נראה במבטה… ויעבור בידו על מצחו ויוסף לדבר:

– אלך מפה הלאה, נגבה, אחפש את אחינו הרכבים, הם צריכים להמצא במקומות האלה, וכאשר אמצאם, אדבר להם על אדותיכם ויחד עם אחדים מהם אשוב לראותכם ונתאחד כלנו, נעבוד יחד.

החלה הפרידה, וחבורות חבורות התפזרו הערבים המדבריים על סוסים, על פרדות ועל גמלים לימין ולשמאל, ובאוויר עוד נשמע זמן מה הקריאות:

– שלום עליכם!

– עליכם השלום!

– לכו לשלום!

וקרקשו הזוגים על צוארי הגמלים.

– שלום אפרים – אמרה שלומית בתתה לו את ידה שהיתה קרה. וילחצנה אפרים בידו. פניה היו קצת יתר שקטים אף האירו מעט, ובעיניה נצצה האש המיוחדת להן, אשר כבתה בזמן האחרון.

בטוב, תליני שלומית! – ענה לה אפרים בידידות.

שלום חרבין – ותתן את ידה גם לו.

בטוב תליני. היפה בבנות! ענה לה חרבין ויחזיק את ידה בידו ולא חפץ לתת לה ללכת, אך נתקה ממנו וברחה.

כלם התפזרו והלכו, בחוה שלט שקט גמור, כלם ישנו. חרבין ואפרים עוד התהלכו לבדם במשעול אשר בין שתי השדות.

…. כן, אני הבינותי את אשר ביניכם – אמר חרבין – אבל… למה אתה מזלזל ברגשות חמים, טבעיים כל כך? שלומית נערה נפלאה! אינני מדבר על יפיה, שגם זה דבר, הלא היית לפנים אוהב היפי, אך נניח זה, היא כל כך מלאת חיים, כל כך נבונה, מלאה רגש, עברית נלהבה, מדברת כל כך יפה ו… אהבת אותך בלי גבול…

– כל זה אמת – ענה אפרים, אולם, הלא ידעת רגשותי לאשתי… אהבתיה למרות כל… והפצע עוד טרי, חי יותר מדי…

– אם כן, אפרים, החלטת לעזוב אותנו? –שאל חרבין למען החליף תשיחה אשר העירה באפרים זכרונות מרים…

– כן, במוקדם האפשרי.

– לא, חדשים מספר אתה מחויב להשאר גם מבחינת בריאותך, וגם יש לנו עוד הרבה לדבר על אודות כל עינינינו.

– עוד נדבר, בודאי – ענה אפרים קצת יתר שקט – אך בכלל שטתך טובה מאד, רק צריכה תקונים, חזק ואמץ ולך בכחך זה! בנוגע להילדים גם אני חושב כי אינו צריך ללמדם קרא וכתוב, כל הלמוד צריך להיות רק בעל פה, בדבורים, בספורים, בטיולים על השדה, אולי זה יצליח יתר. השתתפות אך יתרה בין תלמידים תמצא לך די עוזרים, ואני אלך אל דרכי. אם אצליח למצוא את בני רכב, אדע כי עשיתי דבר מה, איך שיהיה חיי מקדשים לזה.

למחרתו נודע בחוה כי שלומית איננה. חפשו אחריה במשך כך היום ולא מצאוה.

---

הקיץ בא בכל תקפו ועד חג השבועות לא בלבד שקצרו כל השדות, אלא הביאו את היבול אל הגרן, דשו ואספו אל האסם. התבואה עלתה בשנה זו יפה מאד, חמש ועשרים שערים.

ואפרים השתתף בכל עבודת השדה, עזר גם בחנוך הילדים וסדר טיוליהם הקרובים והרחוקים, ויעבור עמהם בהרי אפרים ויחנו זמן מה אצל הכרמל.

בהגיע חודש אלול חפץ אפרים ללכת אל דרכו, אך חרבין עצר בו ויבקש ממנו לשהות אתם עוד זמן מה ויסדרו יחדיו כל הנהגתם, עבודתם, מסחרם במקנה, הכל על יסודות כללים ומשתפים וידברו גם בפרטות על אופן הפעולה, על דבר הרעיון והלשון, ויטילו על כל אחד ואחד חובתו ומלאכתו ויקראו שמות לכל חוה וחוה, וכלם יחדיו נקראו “קרית חלוצים”.

– לפי חשבוני – אמר חרבין – יעלה מספרנו בעוד חמש שנים לעשרת אלפים, כי עד כה במשך חמש שנים לשבתי במקומות האלה אספתי סביבי כתשע מאות נפש, שהן שבע חוות. ואם נחשב על הצד היתר רע, כי כל חוה לא תעשה יתר מאשר עשיתי אני לבדי, תהיינה לנו אחרי חמש שנים כחמישים חוה שזה כששת, שבעת אלפים נפש, ואלה תשע המאות גם כן יתרבו ויהיו יחדיו כעשרת אלפים מדברים עברית! ולזה נוכל לצרף עוד כשלשת אלפים בהמושבות, אנשים, נשים וטף, כעשרת אלפים בירושלם, בין הספרדים, האשכנזים, מערבים וכו', כאלף ילדים בלבד בארבעה בתי הספר; ומלבד זה, בטבריה, צפת, יפו וחברון גם כן ימצאו בסך הכל אולי כעשרת אלפים מדברי עברית, והרי לך יחדיו כשלשים אלף! שלשים אלף זה עם קטן! ואם יעלה בידי למצא את הרכבים… לא אשקט ולא אנוח, חיי מקדשים לזה…

– אפרים – הפסיקו חרבין – האמנם תעזבנו? האמנם עוד אתה הוגה אך בהרכבים? אתה אדם חפשי ויכלת לעבוד בלב הישוב ולהיות במסבת כל אנשינו, ואני, משתומם בך איך אפשר להמסר כל כך לרעיון אחר, ואני מקנא בך! אשריך, אפרים, אשריך! רק באופן כזה נגיע; רק בעבודה רצינית כזאת נצליח; רק במסירות נפש כזאת נפדה!

ולרגעים אחשב פעולתך, גם פעולתי, הרעיון כלו, לדבר מלמעלה מהטבע לאי אפשרי, לשגעון… והמחשבה להיות כל חיי משוגע, מבהלת אותי!… וכמעט אני נכון לסוג אחורנית… לשים רסן לפעולתי… אך מהרה אני מתעורר… ואומר: אהיה משוגע, כן, אהיה משוגע, אך – אנצח! אפרים! התשמע? צריך לנצח! לנצח כל אותם הבטלנים והמתרשלים, החלשים, המפקפקים, ה"פלוספים" “החכמים להחריב” המעכבים את הגאולה… בנצחון העבודה והפעולה, בנצחון הרעיון אני חפץ!

ובדברו ככה התיצב הבדויי חרבין לעיני אפרים כאותו חרבין לפני שמנה, שבע שנים, בהתוכחו על שאלות שונות מחיי הישוב, חרבין המשכיל, הגבור, החזק כברזל בדעותיו, הנאמן לדגלו המסור בכל לבו ונפשו לעבודתו.

אחרי שלשה ימים עזב אפרים את החוה אשר בה נצל ממות, שבה נרפא וישב לאיתנו; עזב את חרבין ואת כל ידידיו וחבריו הצעירים, את הילדים אשר חנך ולמד והתקשר אליהם בכל לבו, עזב הכל וילך לדרכו בלבוש בדויי מדברי.

חמשה חדשים של ישיבתו בחוה, השמירה המעולה, האויר הצח והעבודה בשדה פעלו עליו לטובה, העצב והתוגה עברו, ובעיניו האפורות התעוררו חיים, והוא ניהיה יפה עוד יתר מקדם, ויעבר מחוה לחוה, פה לן, שם שהה יום או שנים, וישתמש בזה להודע על אדות חיי החובים ותכונותיהם, וידבר להם על אדות שכניהם הקרובים המדברים עברית ועובדים את האדמה, ובכל מקום שאל על אדות הרכבים, וילך לפי אשר אמרו וספרו לו, במקומות רבים הלכו הבדויים ללותו ולהראות לו את הדרך. ויסב באופן זה בכל החוות, הכפרים והערים אשר במרחק גדול מחותם ואחרי עבור שבועות מספר הגיע לקרק.

שם שהה זמן מה, כי יושבי עיר זו ענינו אתו הרבה: מראה פניהם הזר, פראותם, דבריהם, חייהם, רגשותיהם. שם פגש גם כן ערבי צעיר אשר שמע מאת אחד מחבריו בהכפר הסמוך, דברים אחדים על אדות הרכבים; ויבקש ממנו אפרים להוליכו לחברו זה. ובאמת בכפר ההוא נודע לו, כי במרחק כארבעים ימים מקרק שוכנים בדויים, מדברים עברית ובתפלותיהם יזכירו את הנביא משה. והם רבים גם חזקים, אף לוקחים מס מהסירים העוברים למיקה דרך גבול מושבם.

באותו יום עזב אפרים את הכפר וילך בדרך אשר התוה לו הערבי הצעיר אך במקום ארבעה ימים סבב אפרים ארבע שבועות בסביבות קרק: צפונה, מזרחה, נגבה ומערבה, ויתיאש מהתקוה למצא את אשר הוא מבקש, כי על דרכו פגש כל מיני תושבים: ערבים, בדויים, דרוזים וטשרקסים, אך לא את הרכבים…

הפעם נשברה רוחו של אפרים ואמץ לבו עזבהו, וגעגועים חזקים אחזהו אחרי חרבין ידידו. אחרי יתר בני חות “לבנה” והחיים השקטים אשר נבעו שם. ויזכור גם את ילדיו… את אשתו… והזכרונות האלה הביאו מהפכה בלבו וחפש חפש לפזרם, להשכיחם לעולם, לעולם… לברח מהם… ויזכור לא פעם גם את שלומית… את הוכחותיה, כי מפני שהיא בדויית פראה, ע"כ הוא ה"חואג’ה" לא חפץ בה…

– אומללה!… – קרא אפרים בכאב לב – לא ידעה הפראה הזאת כמה חן, כמה יפי, כמה קסם היה בפניה "השזופים… כמה חם, וכמה אש בדבריה הפשוטים… כמה חיים מבריאים נבעו בכל היצור המתוק הזה!… אבדה… בלא עת… ואני חייב בזה…

החם גבר יתר ויתר, החל לנשב רוח קדים, חם, מחניק, אף בלילה לא היתה כל קרירות באויר, וריח שרפה נדף מהאדמה הלהוטה. בקרוב נראה כפר ושמה סר אפרים, שקוע במחשבותיו העצובות, לנוח מעמל הדרך.

– מי? שאלהו השומר, בדויי גס ומכוער

– עובר אורח – ענהו אפרים.

מרחבה – השיבו הבדויי – בוא אחרי, תלון באהלינו ומחר, אם למיקה פעמיך, עליך לשלם מס העוברים…

– מס?… שאל אפרים הנדהם – מס העוברים למיקה?… כן אמרו לי בקרק… אם כן אלה הם?! – ואולי…אולי באמת הם הרכבים? האמנם?! שאל את עצמו אפרים העיף והמבולבל ויתהפך על המחצלת אשר על הארץ, והשנה נדדה מעיניו…

ובחוץ היה חשך ומאומה לא נראה מסביב. ויער אפרים כל הלילה ויחכה בהתרגשות וקצר רוח לאור הבקר אשר נדמה לו שהוא כלו סוד ורז חידה ופתרון, תקוה, תוחלת…

אפרים ישב, גם עמד, כל הלילה בפתח האהל, ומה ארכו לו השעות… תאבדעותו גדלה מרגע לרגע… והכוכבים הרבים, אלה מזהירים ואלה נופלים… מעט מעט התחילו פני השמים מכסיפים, ומבעד האפק החל לעלות עגול אדום ואור הירח נשפך אל הכפר הנרדם: כפר גדול מאד, בתי חמר מעטים ורבם אהלים צפופים. רחובות ושוקים עקלקלים וצרים, גלי אשפה וזבל, אי נקיון, גדרים של סכר, צאן רב.

ואפרים אינו מאמין למשמע אזניו וראות עיניו ושואל את עצמו אם זה אינו חלום הכל?… ובמוחו הטרוד מתעוררת מחשבות וזכרונות… ומראות שונות – רחוב מלבורן ההומיה, אלפי רבבות אנשים, והתנועה, החיים החפזון… החלונות, המראים, והוא עומד בפני חלון המזהיר כלו מאבנים יקרות המוצגות בו, יהלום ומרגליות, פנינים וספירים, ואור החשמל ממאות מנורות דולקות נשפך עליהם… הוא שב מהנודדים, לבו שבור, ראשו כואב וברכיו כושלות והוא מחליט… לשוב לארץ ישראל! ואחרי כן, הים השקט, והוא מתהלך על גב האניה, כל הלילות טרוד במחשבותיו הרבות… הוא הוגה בפעולה, פעולה קשה, כפר הזמן אשר עזב את הישוב, פעולה חדשה… הוא גומר בלבדו להתבודד בין הבדויים… לחפש את הרכבים…

התרנגולים השמיעו את קריאתם השלישית המודיעה עלות השחר… הירח הלך והתרחק הלך והתלבן, הכוכבים כבו זה אחרי זה, השמים במזרח נדלקו לאט… יתר ויתר אדומים, יתר ויתר בהירים… הפרות נעו, הכבשים פעו, הסוסים צהלו וצנפו, התרנגולים קראו מלא גרונם, היונים יצאו מקנם ומלאו האויר הגייתם. הכפר הקיץ…

– צבחכם באלחיר! אמרו לאפרים הבדויים אשר יצאו מאליהם. ובהאזין אפרים לשיחותיהם בינם לבין עצמם, שמע… כעין דבורים עברים עברית משנה שמחציתה ערבית והברתה בגרון, אך עברית… חיה, מדברת… מדברת מאז, מעת היותנו עם… ואלה הפראים שמרו שפת קדשם לא בספרים וכתבים, אלא בפיהם, בחייהם, אלפים שנה! מה נפלא החזון…

בדויי צעיר לימים, גבוה, חזק, שזוף משמש, אך יפה תאר ובעל עינים יפות ונוצצות, מאסף את הצאן ינהיג עדרו… “הרועה מבית לחם”, חושב אפרים, וזמן רב הלך אחריו והאזין לחלילו ומנגינתו, וכל היום סבב בכפר לארכו ולרחבו וידבר עם רבים וזקנים, צעירים גם ילדים וכלם נטו חסד להבדויי ויתפארו כי מדת הכנסת ארחים חובה וחק להם ומסורת בידם מאביהם הראשון.

– ומדוע לא תבנו לכם בתים ותשבו באהלים? – שאל אפרים – אינני רואה כלל נטיעות, הכל ריק מסביב.

– גם זו מסורת אבות לנו – ענה בדויי אחד, ולו פנים נבונים, עינים שחורות, דוקרות, שערות ארוכות – בל לבנות בתים, בל לנטוע כרמים ובל לשתות יין, כך צונו אבינו הראשון.

– ומי זה “אביכם הראשון”? הפסיקו אפרים.

– אבינו הראשון, אה, גם זו מסורה מדור לדור, – ענה הבדוי, – זה היה לפנים, לפנים…

– לפני כמה?

– את זאת לא אדע לאמר לך, אך לפנים לפנים היה איש ושמו חִבָּר.

– אולי רֵכָב? קרא אפרים פתאם, בלי לחשב על זה מקדם והצטער על הדבר, והבדויי הוסיף:

– חבר, רכב, יש קוראים לו כך ויש קוראים כך, אחת היא, אך אנו מכנים אותו חבר, ולפני מותו אסף אבינו חבר את בניו וישביעם בל יעזבו ארצם, אמר להם אז לחיות חיי נוסעים בעדר, לעסוק במקנה ולעבור באהליהם ממקום אל מקום.

– ובמקומות האלה תשבו מכבר, אף תזרעו שדות?

– כן, התרגלנו, טוב לנו פה, רחוק מכל ישוב ולמה נלך מזה. ואך שנים מספר לשבתנו פה החילנו לזרע מעט, כדי צרכנו לנו ולמקננו.

– ובאיזה לשון תדברו, זו לא ערבית… שאל אפרים, כאלו איננו מבין דבר.

– זו לשוננו מאז… מלפנים, אחות היא ללשון ערבית.

– ומבלעדכם עוד לא ידברו לשונכם פה בארץ? – שאל אפרים.

– עוד אחרים מדברים בלשון זו לא שמענו, אך אומרים כי היהודים יתפללו בה…

– ואתם תתפללו למי? איך? – שאל אפרים.

– לנו תפלו מעטות, לאל עליון ולמשה נביאו, וגם היהודים, אומרים, יתפללו לאלהינו ונביאינו ומסורת בידנו כי אחים אנחנו.

– והיהודים יכירו אתכם לאחיהם? – שאל אפרים בקרירות וישתדל להסתיר את הרשם אשר עשו עליו כל הדברים שאמר לו הבדויי בתומו.

– עד כה לא באנו עמהם במגע ומשא – ענה הבדויי – ואין אנו מבקשים קרבתם…

– מדוע זה? הפסיקו אפרים.

– מדוע? יען הם משונים ממנו… יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל!

ובאמרו הדברים האלה הלך הבדויי לעבודתו, ואפרים נשאר לבדו מבולבל ונדהם מכל אשר שמע.

– הרכבים אלה – שאל את עצמו אפרים – או אולי זה מין אחר, חברים? אך איך שיהיה יהודים הם, שארית, פלטה מבני עמנו הקדמונים, אשר לא עזבו את ארצם ולשונם במשך אלפים שנה… אך באיזה זלזול ידברו על היהודים, כמה איבה בדבריהם… בכל מקום שנאה… בכל מקום איבה, מכל מקום… אפילו מי שבדמו נוזל אותו הדם שבעורקינו!… אך שנאה זו אפשר להחליש, לפזרה, ולהפכה לחבה, לאהבה, הלא זאת ראינו ב"לבנה" ואיך שיהיה הם ערבים, בדויים ועל כמה וכמה יתר נקל להעיר הרגשות באחים. אך זהירות גדולה נצרכה, ארך רוח, ישוב הדעת… נראה, אשאר פה ביניהם…

כך התהלך אפרים כל היום ובמוחו הטרוד התעוררו כל מיני שאלות וספקות, בנינים וסתירות, והחלטות ויאמץ כל כחו לסדר כל אלה באיזו שטה אחת… ושאל ישאל את נפשו אם ישוב להתראות עם חרבין ולהתיעץ אתו, ויבקש עזרתו או ישאר פה ויפעל פעולתו?…

לעת ערב נראו נשים מביאות כדי מים על ראשיהן, ואפרים התבונן אליהן וימצא ביניהן יפות ונחמדות, ובפרט עינים שחורות גדולות לרבות מהן, ואחת הצטינה ביתר בגובה קומתה; זה זמן רב אשר היא עומדת אצל המעין, הורידה את כדה מכתפיה ומביטה אל תוך המים כחולמת, ותט את כדה אל המים, ואפרים קרב אל המעין, ותסב את ראשה…

– אפרים!!…

– שלומית…

קראו שניהם בבת אחת והכד נשמט מידי שלומית ויפול המימה.

– הכד! – קראה שלומית בראותה כדה טובע.

– שלומית, שלומית! האמנם מצאתיך והנך בחיים?!…

– אפרים!… קראה שנית ותושיט לו שתי ידיה – והכד הטובע השמיע קול “בק־בוק־בק־בוק” בתוך המים.

– חפשתי גם אני אחרי הרכבים… – אמרה שלומית ותוריד את עיניה וריסיה הארוכות רעדו על ורד לחייה, – הלכתי מכפר אל כפר, מחוה לחוה, פה בקשתי חתיכת לחם, שם עבדתי כשפחה… וכשהגעתי הנה, שמעתים מדברים… אמרתי אולי אלה הם… התקרבתי אליהם ואמרתי להם כי יתומה הנני בלי אב ואם ויקרבוני לתוכם… ופה… קולה רעד, – חיכיתי לך… הייתי בטוחה כי בוא תבא הנה!… אך מה ארכו לי הימים…

וכששקע השמש התהלכו שניהם במשעול אשר בין שתי שדות קוצרים ושלומית שאלה לשלום אבותיה, אחיה ואחיותיה, לשלום חרבין ויתר בני חותם, ותהגה את געגועיה להחיים ההם.

– פה עצוב לחיות, ובפרט להאשה, תמיד מאחורי פרגוד… – הוסיפה לדבר שלומית.

– והם גסים ופראים מאד, רכבינו, או חברינו, כאשר יקראו לעצמם? – שאל אפרים.

– מאד, מאד! קראה שלומית.

– אין דבר – חשב אפרים וילטף וינשק את ידי שלומית, הוסיף בצחוק, – נתאחד עמהם, נשנה מעט דרכיהם ובעוד זמן מה גם את עצמם לא יכירו, ויעבוד יעבדו אתנו יד ביד.

– אם כן לא מהרה נשוב אל חותנו?… שאלה שלומית ועצב נראה על פניה.

– לא, בתי, כפי הנראה, לא מהרה, כי דברים כאלה לא יעשו בחפזון, “תפשת מרובה לא תפשת”, אומר המשל העברי, ובפרט שיש להם כעין דחיה מהיהודים. לא דברת להם דבר על אדות חותנו? – שאל אפרים בדאגה, כי ירא פן אמרה להם שלומית דברים אשר לא היה צריך שידעו.

– לא! מאומה! – קראה שלומית – כי חששתי מפניהם, הם כל כך קשים, עריצים… לי נטו חסד כלבדויה אומללה, מה טוב! אף לא אמרתי להם בת חילה כי אבין את לשונם ואדע לדבר כמוהם, וידברו אתי ערבית אך מעט מעט “למדתי לשונם” –שלומית צחקה ומבעד שפתיה האדומות נראו שנים לבנות כפנינים – והם התפלאו על זה מאד.

– חכמה! – הללה אפרים, וילטפה, וינשקה, ויחבקה, וילחצה אל לבו… והיא, להטה כלה מאהבה, מאֹשר!… – גם אני לא גליתי להם כי עברי אני – הוסיף אפרים – ואדבר עמהם ערבית וראיתי שטוב עשיתי, כי בפרוש אמר לי אחד כי אינם אהבים את היהודים, וגם בינינו נדבר ערבית בפני אחרים זמן מה, עד “שאלמוד גם אני לדבר כמוהם” – הוסיף אפרים בצחוק.

– אבל, כמה זמן נשאר פה? – הוסיפה לשאל שלומית ופניה כסו עצב כאשר אך נגעה בשאלה זו.

– כמה זמן? לא ידעתי, בתי, אולי כל ימי החרף, אולי יתר, זה תלוי עד כמה מהרה יעלה בידי להתקרב אליהם ולפעל פעולתי, אך את תהיי אתי יקירתי אתי פה, אתי לעולם!…

– לא תדחני עוד?… לא תעזבני?… – התחננה שלומית ומעיניה נזלו דמעות.

– די לבכות, די ילדה קטנה! – גער בה אפרים, ושפתותיהם הדולקות נדבקו בנשיקה שכלה אש, כלה חם, נשיקה ערבה, מתוקה, נשיקה נצחית… – הננו בין הרכבים או החברים, אחת היא, אך הננו בין אחינו הקדמונים, ששאריהם חפשתי זה כמה! היוכל עוד להיות ספק בדבר? אחינו הפראים האלה שמרו את ארצנו מזה אלפים שנה… כפות רגליהם לא דרכו על ארץ נכריה ולשוננו חיה בפיהם מאז ועד עתה… בנים נאמנים!… ואַת שלומית, אַת עזרת לי לחפש אחריהם, הלכת לפני, סבבת על הפתחים, “יתומה חיה”, מצאתים קדם ממני, הבית לי פה, אשריך, בתי אשריך, מזלך טוב, אֹהבך בכל מאמצי כחי!… אהבך, פה, בחות בני רכב!…

כבר האיר אור הבקר, האֵדים עלו מן הארץ, כאשר שבה שלומית לאהלה ורגליה רטובות מטל הליל… והיא שכורה מאשר… וחולת אהבה…

ואפרים הלך עם צעירים אחדים לגזוז הכבשים.