סילוק הזמן ממעמדו המוחלט, ותביעתו של אינשטיין לראות בו ממד שווה ערך לשלושת ממדי המרחב, ערערו את היציבות המופלאה של “העולם הישן”, וקראו תיגר על תחושת הרצף והזרימה של הזמן, לרבות הבו־זמניות. הזמן הפך ממוחלט למקומי, והמקומי שלי אינו בהכרח המקומי שלך, כי הזמן חולף בקצבים שונים, בעבור צופים שונים, במערכות שונות, הנעות בתנועה יחסית זו כלפי זו. אי לכך, השעה 12:00 בצהריים לפי צופה אחד עשוייה להיות אתמול עבור צופה שני ומחר עבור צופה שלישי.

הנפגעת העיקרית מתמורות מפליגות אלה היתה תחושת הזרימה הרציפה של הזמן. תורת היחסות המצומצמת, אומר הפיזיקאי פול דיוויס, מסרבת להעניק משמעות מיוחדת לרגע ההווה. “על פי תורה זו”, כותבים פול דיוויס וג’ון גריבין¹, “הזמן אינו מתרחק דקה־דקה; הוא פרוס בכל היקפו, כמו המרחב. הזמן פשוט שם”. לשון אחר, הדינמיות של הזמן (עבר־הווה־עתיד) אינה אלא אשליה, בדומה לרצף של 24 תמונות בשנייה בסרט קולנוע. התמונות אמנם נייחות, אבל קצב המעבר בין תמונה נייחת אחת לרעותה מקנה לצופה תחושה של תנועה. יתר על כן, כאשר מוצגות לנו שתי תמונות עוקבות, שבאחת מהן מחזיק אדם ביצה טרייה בידו, ובשנייה רואים חביתה מבעבעת במחבת, נוכל לקבוע בוודאות איזו תמונה קדמה לרעותה, מכיוון שעל פי החוק השני של התרמודינמיקה רמת אי־הסדר בעולם הדומם גדלה בהתמדה (עקרון האנטרופיה). מטעם זה קוביית סוכר בתוך כוס תה מאבדת את צורתה המאורגנת, ככל שהמולקולות שלה מתמוססות בנוזל. תהליך אנטרופי בלתי הפיך זה לא מאפשר לקבל קוביית סוכר מכוס תה ממותק, כשם שמחביתה לא ניתן לקבל ביצה טרייה. אף על פי כן, לא נוכל לומר שאירעה תנועה של זמן בין תמונת הביצה הטרייה לבין תמונת החביתה. כל שנוכל לומר הוא ששני האירועים נמצאים זה לפני זה על פני המרחב־זמן.

גישה זו לאירועי העבר והעתיד, משל היו פרוסים בקיפאון מוחלט זה אחרי זה על פני המרחב, מחסלת כמובן את תפישת הזמן האינטואיטיבית שלנו. היא אינה מעניקה עדיפות לרגע מסוים בזמן לשמש כהווה, ואינה מאפשרת לתהליך כלשהו להעביר אירועים מהעתיד להווה ולאחר מכן לעבר. הפיזיקה המודרנית מסכימה לקיומו של רצף אירועים בעל קשר מוגדר של לפני־אחרי, אבל היא כופרת בקיום עבר־הווה־עתיד, שכן עברו של אחד הוא ההווה של שני ועתידו של שלישי. הזמן אינו חולף ואינו זורם, השינוי הוא אשליה והדברים אינם מתהווים; הם פשוט ישנם. משל למה הדבר דומה? לנוריות החשמל הצבעוניות המבליחות ונכבות בשלט חוצות. הנוריות כמובן נייחות, אבל סדר כיבוין והדלקתן יוצר אשליה כאילו אותיות השלט נעות ימינה או שמאלה, מעלה או מטה.

שינוי קיצוני זה במעמדו של הזמן קיבל ביטוי בתגובתו של אינשטיין על מות חברו הקרוב מישל בסו (Besso), ב־15 במארס 1955. אינשטיין שלח למשפחתו של הנפטר מכתב ניחומים: “הוא הקדים אותי מעט בהסתלקותו מעולם מוזר זה [אכן, אינשטיין נפטר ב־18 באפריל 1955]. אין לכך חשיבות. בעבורנו, הפיזיקאים, האבחנה בין עבר, הווה ועתיד אינה אלא אשליה” (פולסינג, הערה 34). אבל אם האבחנה בין עבר ועתיד היא אשליה, ואם כל האירועים פרוסים זה ליד זה וזה אחרי זה על פני המרחב, האם גם כל מעשינו העתידיים רשומים מראש על פני המרחב? כי אם כאלה הם פני הדברים, אזי אנו חיים בעולם דטרמיניסטי, למרות שאיננו יכולים לראות את פריסת האירועים ועל כן גם לא לחזות את התרחשותם.

מורכבות זו של הזמן נותנת משנה תוקף לאמירתו של אוגוסטינוס הקדוש, כי כאשר אין שואלים אותו מהו הזמן הוא יודע, אבל כאשר מבקשים אותו להסביר מהו – הוא אינו יודע. הקפאת הזמן אך הוסיפה נופך של זרות למעמדו, החריג ממילא, של הזמן בקרב המושגים הפיזיקליים. שכן מה פירושה של זרימה זו? ביחס למה זורם הזמן – ביחס לעצמו? הכל מבינים את כוונת המשפט: המכונית נעה במהירות של חמישים קמ"ש, שכן מודדים מרחק ביחס לזמן או מודדים זמן ביחס למהירות הנסיעה של המכונית ולמרחק שהיא עברה. אבל אין שום משמעות לאמירה שהזמן נע במהירות של חצי שעה בשעה, או במהירות של שעה בשעה. פול דיוויס (הערה 37) משוכנע שאיננו צופים בתנועה של זמן, אלא במצבים מאוחרים ומוקדמים של העולם, השונים זה מזה. כאשר אדם סב סביב עצמו פעמים מספר הוא מרגיש סחרחורת, ודומה לו שהעולם חג סביבו. אבל זה לא באמת קורה; תחושת הסחרור היא אשליה הנגרמת מתנועת הנוזל באוזן הפנימית. הוא הדין לגבי הזמן. קיימת אסימטריה בין עבר לעתיד, הנובעת מהחוק השני של התרמודינמיקה, והיא זו שמעוררת בנו את אשליית הזרימה של הזמן מעצם העובדה שהיא מבדילה בין מצב מוקדם סדור למצב מאוחר, פחות סדור. המציאות גדושה תהליכים פיזיקליים בלתי הפיכים, דוגמת הביצה הטרייה והחביתה, המממשים את החוק השני של התרמודינמיקה. מאחר שהם חד־כיווניים, אנחנו רואים בהם הוכחה חותכת לקיומו של חץ הזמן; אלא ששומה עלינו לאמץ דימוי זה בזהירות רבה. חץ הזמן פונה אמנם אל העתיד, אבל אין בכך הוכחה שהזמן עצמו נע לעבר העתיד, כפי שמחוג המצפן המצביע צפונה אינו מעיד על המצפן שהוא נע לעבר הצפון. חץ הזמן מראה על אסימטריה של העולם בזמן, לא על זרימה של זמן. את התיוגים עבר ועתיד אפשר לייחס לכיוונים ארעיים, בדומה למונחים “מעלה” ו"מטה" במרחב.

הפיזיקאי ג’וליאן בַּרבּור מוליך תפישה זו למחוזות קיצוניים. ברבור מאמין ביקום נטול עבר ועתיד (Discover, December 2000), עולם שבו הזמן הוא אשליה וכל תושביו בני אלמוות. ביקום של ברבור כל דקה בחיי אדם – הלידה, המוות וכל מה שביניהם – אינה משתנה (“כל דקת חיים שלנו היא במהותה נצחית”). לשיטתו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים בנפרד לעולמי עד. איננו חיים ביקום בודד העובר דרך הזמן, אומר ברבור. אנחנו, או גרסאות אחרות שלנו, השונות מאתנו במעט, מאכלסים בו־זמנית מספר גדול של יקומים נטולי זמן. כל אחד מיקומים קפואים אלה מייצג “עכשיו” בלתי משתנה, כמו ברצף הקולנועי: כל תמונה בסרט לוכדת הווה אפשרי אחד העשוי להכיל כל אחד מאתנו, אבל דבר אינו זז או משתנה בכל אחת מהתמונות הללו.

הצגה זו של מציאות קפואה בזמן, שבה כל האירועים פרוסים על פני המרחב לפי סדר התרחשותם, מזכירה את התנהגותה של הסטר, אחת החולות של אוליבר סאקס². הסטר, הלוקה במחלת שינה נדירה, נהגה מפעם לפעם לעצור על מקומה למשך שניות, דקות ואפילו שעה, כמו תמונה קפואה בסרט קולנוע. באחד הימים נזעק סאקס לחדרה. הוא מצא אותה עומדת קפואה במקומה, בחדר אמבטיה מוצף מים. בתשובה לתמיהתו הסבירה שפתחה את ברז האמבטיה, ראתה שהמים מרטיבים את קרקעיתה, ופתאום שמה לב שהרצפה כולה מוצפת מים. הזמן אצל הסטר קפא. פעמים אחרות הוא התנהל בקצב של 4־3 תמונות בדקה, קצב שאינו מאפשר היווצרות אשליה של תנועה, ולפיכך המציאות נראתה לה כתמונות נייחות מתחלפות. ואכן, הדלקת המקטרת בידי אחיה נתפשה על ידה לא כרצף של תנועות, אלא כסדרה של תמונות נייחות עוקבות: הדלקת הגפרור, אחזקתו במרחק מה מהקופסה, ליחוך הטבק במקטרת על ידי להבת הגפרור וכן הלאה. עוד מספר סאקס, שהסטר חזתה את הצתת המקטרת תמונות אחדות לפני שהטבק הוצת בפועל, משל נקלעה לעולם שבו התמונה נעה מהר יותר ממהירות האור. “היא ראתה במובן מסוים את העתיד”, כותב סאקס בתדהמה, ולא בכדי, שהרי הזיכרון שלנו קושר תמונות הנמצאות בעברנו ולא בעתידנו.

שבץ מוחי עשוי להוליד תופעות דומות. מאחר שהתנועה, הצבע והמידות של עצם מעובדים בנפרד, באזורים שונים במוח, אדם הלוקה בשבץ באזור של עיבוד התנועה עלול בנקל להידרס על ידי מכונית. הוא יראה אמנם את המכונית, ואפילו יזהה את צבעה, אבל לא יבחין בתנועתה לעברו. כל שיוכל לראות הוא שהיא נמצאת במקום אחר כל אימת שהוא חוזר להסתכל לעברה. על מקרה דומה מספר דונלד הופמן מאוניברסיטת קליפורניה (The New York Times, 21 September 2000). מטופלת שלו, שהחלימה משבץ מוחי, איבדה את היכולת לזהות תנועה. היא התקשתה למזוג תה לספלה, מפני שלא הצליחה לראות את זרימתו מהקומקום לספל; עיניה קלטו רק את השתנות גובה פני הנוזל בספל בעת המזיגה. בחברת אנשים היא נקלעה לא אחת למבוכה למראה בני אדם הנעלמים ומופיעים בחדר כאילו משום מקום: רגע אחד היו בו ורגע שני נעלמו ממנו.

ג’ון הרטל (Hartle) מאוניברסיטת קליפורניה מציע גישה שונה לזרימת הזמן. תחושת הזרימה, גורס הרטל, נובעת לא מהזמן עצמו, אלא מתנועת המידע ומאופן עיבודו. המידע נע במוחנו מנקודות אחסון למרכזי זיכרון, ומשם לאזור המחזיק במודל של העולם ובכללי הטיפול בו. מעבר זה בין התחנות השונות במוחנו יוצר בנו תחושה של זרימת הזמן, זרימה שאינה סותרת את התמונה הקפואה של הפיזיקאים, מפני שאין מדובר בזרימה של הזמן, אלא של המידע. תפישה מעגלית של זמן, השוברת את הסדר עבר־הווה־עתיד, מציגה קטינקה רידרבוס³. במיתוסים של הודו ויוון העתיקה, אומרת רידרבוס, הזמן המעגלי בא במקום החלוקה הלינארית לעבר־הווה־עתיד. ומאחר שהזמן המעגלי מייצג מחזוריות נצחית אי אפשר לפתח במסגרתו שום מושג אמיתי של היסטוריה, שהרי אירוע בעתיד נמצא בו־זמנית גם בעברו של אותו עתיד. אלא שבעבור מרבית האנושות ההיסטוריה היא עניין אמיתי. לא בכדי היא מפרנסת מהלכים מדיניים בהווה וסכסוכים מזוינים בעתיד. עם זאת, הפרדת הזמן על פי סדר לינארי של עבר־הווה־עתיד, היא במידה רבה סכמטית ואינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים שלנו. לגבי דידנו, העבר איננו מציאות קפואה ואובייקטיבית, אלא זירה דינמית המשפיעה על החלטותינו בהווה, ולא פחות מכך על התנהגותנו בעתיד. יעדים שבכוונתנו להשיג בעתיד משפיעים על התנהגותנו בהווה, ואילו עמדותינו בהווה משפיעות לא רק על הפשר שאנו נותנים לעבר, כי אם גם על סדר הופעתם של אירועים בו ולעתים אף על העלמתם.

ההווה הוא החמקמק מבין שלושת הזמנים, שהרי די לחשוב עליו כדי להפוך אותו לעבר. אף על פי כן הוא ניתן למדידה מדעית. ממחקרו של ארנסט פפל⁴ עולה כי ההווה נמדד באלפיות השנייה: קולות המופרדים בפחות משתי אלפיות שנייה נתפשים באוזנינו כאירוע אחד, ואילו אירועים המופרדים בפחות משלושים אלפיות שנייה זה מזה נתפשים בעינינו כבו־זמניים. חרף מדידותו, ההווה הוא החוליה הבעייתית במערך הזמנים עבר־הווה־עתיד. הוא הווה מתמשך כל עוד אין נותנים עליו את הדעת, אך עבר מיידי ברגע שמודעים לו. על כן אפשר להקפיאו בתצלום, אבל לא בתודעה. לכל אירוע בעבר היה הווה, לכל אירוע בעתיד יהיה הווה, רק להווה אין הווה ואין לו זיכרון, כי הוא מייצג את רגע התרחשותם החולף של הדברים. רק משעה שהוא הופך לעבר נוצק בו התוכן שנחווה מבלי דעת בהווה. תוכן זה מתחבר לעכשווים האחרים, אלה שהפכו זה עתה לעבר ואלה שהפכו מזמן לעבר, ומהאינטראקציה של כל מה שהיו פעם עכשווים נבנים הזיכרונות – אלה שנמחקים מיד, אלה שנשארים תלויים ועומדים לזמן מה ואלה שנשמרים לאורך ימים. הווה חסר תוכן הוא נטול חשיבות כשלעצמו. כמוהו כאותה נמלה שביחידותה אינה יודעת דבר, והיא מתרוצצת ללא מטרה לכל עבר, אבל משעה שהיא מצטרפת לקבוצה של נמלים היא מגלה את ייעודה הקיבוצי וחייה מתמלאים במטלות ובמשמעות.

מבנה מדורג זה של עבר־הווה־עתיד, אשר סדר אבריו כמו נקבע בבריאת העולם, לא היה תמיד כזה. היה רגע קסום וייחודי, בשבריר זמן זעיר מכל דמיון, בין “המפץ הגדול” לבין 10^־43 של השנייה הראשונה, שבו ארבעת כוחות הטבע ושלושת סדרי הזמן היו מאוחדים בכוח אחד. באותו שבריר זמן ייחודי היו העבר, ההווה והעתיד מאוחדים בזמן אחד. על הרגע הקסום הזה ועל תפישתו המהפכנית של אינשטיין את הכבידה בפרק הבא.