את הישות המוזרה הזאת, שהורתה במשוואות תורת היחסות הכללית של אינשטיין, אי אפשר לתאר במונחים פיזיקליים. ישות פיזיקלית מוגדרת בקטגוריות של זמן, של מרחב, של צפיפות, של מסה ושל אנרגיה, ואילו בנקודה הסינגולרית נמתחות קטגוריות אלה לערכים אינסופיים. הואיל וכך, כל מה שכלוא בנקודה זו נמצא מחוץ לתחום טיפולה של הפיזיקה. גם השאלה מה קרה לפניה היא חסרת משמעות, לפי שהזמן עצמו נוצר רק אחרי המפץ הגדול, עם התפשטות היקום. ומאחר שבנקודה הסינגולרית נטחנו תנאי ההתחלה הפיזיקליים לאבק פורח, לא ניתן להסביר מדוע היקום היום הוא כזה ולא אחר, וכמובן גם לא לגזור ממנה ניבוי, חיזוי ותיאור עתידי, אפילו לא הטריוויאלי ביותר, כשם שאדם הלוקה בשכחה מוחלטת אינו יכול לגזור מעברו על התנהגות בהווה.

מצב עניינים מביך זה מתקיים גם כשמסתכלים ביקום ממצבו הנוכחי לראשיתו. אם מאחורי כל אירוע יש סיבה שקדמה לו, אזי בתחילתה של שרשרת הסיבות שהביאה את היקום למצבו העכשווי נגיע לסיבה הראשונה של האירוע הראשון: המפץ הגדול. אבל מאחר שהמפץ הגדול נולד מתוך הסינגולריות, פירוש הדבר שהשרשרת הסיבתית נקטעת שם בברוטליות, וכל מה שקדם לאותו רגע מאבד כל משמעות. הנקודה הסינגולרית נמצאת הלכה למעשה מחוץ לתובנות הפיזיקליות, שכן חוקי הפיזיקה נוצרו רק אחרי היווצרות העולם, ועל כן אינם יכולים להסביר את מוצא העולם, סבור פול דיוויס¹. מכל הבחינות האפשריות, הנקודה הסינגולרית מייצגת תוהו ובוהו מוחלט וסופי, שכן במצב של לית דין ולית דיין פיזיקליים הכל יכול לצאת ממנה – מביצי כינים ועד קרני ראמים. אולי לכך התכוון לוקרציוס, פילוסוף ומשורר רומי מהמאה הראשונה לפני הספירה: “לו מן האין נוצר כל מאום מעצמו – הן לבטח כל הדברים אז יכלו להוליד כל דבר ללא זרע”².

מבחינות רבות, הנקודה הסינגולרית מסמנת את קו פרשת המים בין תורת הכבידה של ניוטון לזו של אינשטיין. במובנים מסוימים היא מציינת גם את קו השבר בין תורת היחסות הכללית לבין תורת הקוואנטים, שכן אין ביכולתן לטפל במצב קיצוני זה בכוחות עצמן אלא באמצעות תאוריה משותפת, הכבידה הקוואנטית, שטרם נמצאה נוסחתה. חסידי ההוויה האלוהית יכולים לסמן את הנקודה הסינגולרית כנקודת האפס שבין התיאור האלוהי לבין ההסבר המדעי להתהוות העולם. זאת, למרות שהביטוי “נקודת האפס” איננו מדויק לשניהם, כי בעוד ההוויה האלוהית קודמת, לדעת מאמיניה, לנקודה הסינגולרית ולמפץ הגדול, שעת האפס של ההתהוות הפיזיקלית מתחילה קצת לאחרי, בזמן פלנק, המבוטא על ידי שבריר זמן זעיר מכל דמיון:10^־43 של השנייה הראשונה. כדי להמחיש עד כמה שבריר זמן זה הוא בלתי נתפש,

10^־43 שניות הוא הזמן הנדרש לאור (300,000 ק"מ בשנייה) כדי לחצות אורך פלנק: 10^־33 ס"מ. כדי להמחיש עד כמה אורך זה זעיר, די שנאמר כי היחס בין אורך פלנק למידות האטום הוא כמו בין האטום למידות של מערכת השמש. מדענים מחברת יבמ החליטו לעשות שימוש באורך פלנק כדי לתת מענה מוסמך לסוגיה שהעסיקה תאולוגים נוצרים בימי הביניים, לאמור: מהו המספר המרבי של מלאכי שרת היכולים לעמוד על חודה של סיכה (בהנחה שמלאכים הם ההוויות הפיזיות הקטנות ביותר האפשריות). נמצא שאם גודלו של כל מלאך הוא 10^־33 ס"מ, אזי על חודה של סיכה יכולים לעמוד 10²⁵ מלאכים.

המצוקה הקוגניטיבית שפקדה את הפיזיקה לנוכח הלית דין ולית דיין של הנקודה הסינגולרית התקבלה בקורת רוח בכנסייה הקתולית, שכן היא איפשרה לה למקם בנקודה טרום־פיזיקלית זו של אינזמן ואינמרחב את כס הכבוד של האל. לא בכדי הזדרז האפיפיוור פיוס השנים־עשר לאמץ את מודל המפץ הגדול כבר ב־1951. ב־1981, במסגרת מאמצי הכנסייה לסלק את המשקעים העכורים שנערמו בינה לבין הקהילה המדעית למן משפטו של גלילאו, ערך המסדר הישועי בוותיקן סמינר בינלאומי על מוצא היקום. האפיפיור יוחנן פאולוס השני נועד עם באי הכינוס והתנצל בפניהם על הרשעתו של גלילאו, אך באשר למוצא העולם הוא המליץ לפניהם לא לחקור במופלא מהם, לפי שהמפץ הגדול נמצא מחוץ לתחום חקירתו של המדע. כמו המלאך רפאל בגן העדן האבוד של ג’ון מילטון, האוסר על בני אדם לחקור את השמים – כי הארכיטקט הגדול מסתיר ברוב חוכמתו את סודותיו – טען גם האפיפיור שיש דברים המצויים מחוץ ליכולתנו. “כל השערה על מוצא העולם”, אמר האפיפיור, “כמו 'האטום הקדמון [האפיפיור אימץ את המונח של למטר] שממנו נגזר העולם הפיזיקלי, משאירה פתוחה את השאלה הקשורה בראשית היקום. חידת ההתחלה של הזמן”, סיכם האפיפיור, “היא עניינה של הדת ולא של הפיזיקה, באשר המדע איננו יכול לפתור סוגיה זו מתוך עצמו”. לשון אחר, הדיון היחיד האפשרי בשאלה מה היה לפני או בעת המפץ הגדול הוא בעל אופי מטאפיזי ולא מדעי.

דברים נכוחים אלה לא הפתיעו איש, שהרי סטיב הוקינג הראה אך שנים ספורות קודם לכן כי תורת היחסות הכללית אינה יכולה להיחשב תאוריה שלמה כל עוד קיימת נקודה סינגולרית במוצא היקום, שבה כל הגדלים והחוקים הפיזיקליים נכתשים ומתאיינים. אלא שחברי המסדר הישועי לא טרחו להתעדכן אצל הוקינג לפני ההרצאה. הם הסתמכו על פרסומיו המוקדמים, המחייבים את קיומה של נקודה סינגולרית. פרסומים אלה זיכו אותו ב־1975 במדליה מטעם הכס הקדוש על תרומתו לביסוס תאוריית המפץ הגדול. אבל בשנות השמונים היה להוקינג הרהור שני באשר להכרחיותה של הנקודה הסינגולרית, אם כי, לדבריו, ספק אם היה חוזר באוזני האפיפיור על התזה שהציג במהלך הכינוס, שלפיה ליקום לא היתה התחלה ואף לא רגע של בריאה. “לא היתה בי שום תשוקה להיות שותף לגורלו של גלילאו”, אמר הוקינג לאחר מעשה³.

בעצם, סיפורה של הנקודה הסינגולרית אינו מתחיל ביקום, אלא בכוכבים הקרויים “חורים שחורים” (מושג שטבע ג’ון וילר בשנות השישים). אלה אותם אזורי כבידה קיצונית, שבהם המרחב־זמן חדל להיות משקיף ניטרלי באירועים המתרחשים בו, שכן הוא עצמו נשאב לתוך החור השחור ומתאיין יחד עם חוקי הטבע האחרים בנקודה הסינגולרית החבויה בליבתו. אפשרות קיומם של חורים שחורים הועלתה כבר בסוף המאה השמונה־עשרה בידי לפלס, אבל קרל שוורצ’ילד הוא שנתן להם ביסוס מתמטי. הניסוחים הראשונים עלו במוחו בעת שלחם בחפירות החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה, אגב חישוב המסלולים הבליסטיים של פגזי התותחים. שוורצ’ילד פיתח תיאור מתמטי של מסה גדולה המרוכזת בצפיפות גדולה באזור צר, שכל גוף או קרינה החוצים רדיוס מסוים שלו (אופק האירוע, או בכינויו האחר – רדיוס שוורצ’ילד), נבלע בתוכו בלי יכולת לצאת ממנו. ב־1939 התבסס רוברט אופנהיימר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין כדי להראות בפרטי פרטים כיצד יכולים להיווצר חורים שחורים מכוכבים מסיביים הקורסים תחת נטל הכבידה שלהם.

עם זאת, עד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת לא התייחסו ברצינות גדולה מדי לחורים שחורים ולנקודות הסינגולריות האמורות להימצא במרכזם. אינשטיין כינה את תיאורו המתמטי של שוורצ’ילד אסון. הוא לא האמין שהכבידה יכולה לחולל עיוותים כל כך קיצוניים ברקמת המרחב־זמן, עד כדי יצירת חור בתוכו. הוא סבר כי לטבע דרך משלו, שטרם התגלתה, להגן עלינו מפני מה שראה כהשלכות אבסורדיות של תורתו. אין זאת שאינשטיין לא למד לקח מהקבוע הקוסמולוגי שהגה ב־1917 כדי להגן על היקום הנייח שלו. שוב הסתבר שמשוואותיו חזקות מנטיות לבו, וכפי שהן ניבאו – בניגוד לדעתו – יקום דינמי, כך הן סימנו מבני התחלה וסיום לא קונוונציונליים לכוכבים מסוג מסוים וליקום בכלל.

ב־1965 הוכיח רוג’ר פנרוז, מתמטיקאי מאוניברסיטת אוקספורד, כי נקודות סינגולריות נגזרות ממשוואות תורת היחסות הכללית. על פי דיווחו של לי סמולין⁴, הרעיון הזה הבזיק בראשו של פנרוז בעת שעצר במעבר חצייה באחד מרחובות לונדון, אבל עד שחצה את הרחוב עם חברו לטיול נעלם הרעיון כלא היה. בערב חש התרוממות רוח בלתי מובנת. בניסיון לעמוד על שורשיה, גילגל במחשבתו את האירועים שעברו עליו במשך היום, לרבות השיחה שניהל עם ידידו ברחובות לונדון, אשר נקטעה בהגיעם למעבר החצייה. באותה שנייה שב אליו הרעיון שפרח ממנו בעת חציית המעבר: ההוכחה המתמטית לנקודות הסינגולריות. כאשר הגיע כתב ההוכחה של פנרוז לידיעתו של הוקינג, הוא ראה מיד שאפשר להחיל את הסינגולריות של החורים השחורים על מצב כבידתי דומה להם בקיצוניותו: נקודת המוצא של היקום. למעשה, הדוקטורט של הוקינג עסק ביישום הסינגולריות של חורים שחורים במפץ הגדול. הוא הוכיח כי על פי משוואות תורת היחסות הכללית של אינשטיין היקום היה חייב להתחיל מנקודה סינגולרית. עם זאת, כפי שמציין סמולין, קיים הבדל עמוק בין שתי הנקודות הסינגולריות הללו: הסינגולריות של היקום נמצאת בעברו, ואילו הסינגולריות של החור השחור נמצאת בעתידו. פרט לכך הן דומות בכל. למרות הדוקטורט, הוקינג לא נטה להאמין בקיומם של חורים כבגופים קונקרטיים, אלא כבישויות מתמטיות. כמנהגו, הוא התערב על כך עם ידיד, וכמו ב־2004, במחלוקת על דליפת מידע מחור שחור – הוא הפסיד, אבל שלא כבמקרה האחרון הוא השכיל להמר על מנוי לירחון פנטהאוז ולא על אנציקלופדיה יקרה.

מחשבות כפירה ראשונות באשר להכרחיותה של הנקודה הסינגולרית העלה הוקינג בשלהי שנות השבעים. ככלות הכל, אם היקום הבראשיתי היה ישות זעירה ביותר, זעירה לאין שיעור מגרעין אטום, משמע שניתן להתייחס אליו כאל גוף קוואנטי, וכמו כל גוף קוואנטי ניתן לתאר אותו כגל. הווי אומר שאין רגע ייחודי של בריאה, שכן היקום הבראשיתי היה פרוס לכל אורכו של הגל. הוא הדין לגבי הזמן. אין לו נקודת אפס, כי גם הוא פרוס כמו המרחב. משמעות הדבר היא שהיקום לא חייב היה להתחיל מנקודה סינגולרית בעלת צפיפות אינסופית המאיינת את חוקי הפיזיקה, אלא מישות גלית שתפשה מקום במרחב. היה זה, אמנם, מרחב בעל הממדים הזעירים ביותר האפשריים בפיזיקה (10^־33 ס"מ), אבל די היה בהם כדי להעניק לישות קוואנטית זו פיסת מרחב־זמן גדולה דיה כדי לאפשר לחוקי הפיזיקה להתמקם בתוכה בלי להסתבך בערכים אינסופיים. המסקנה המרכזית ממודל זה היא שהיקום יצא לדרכו הארוכה ממצב קוואנטי, כבנה החוקי של הפיזיקה הקוואנטית ולא כממזר פורק עול של תורת היחסות.

על פי הוקינג, ממדי המרחב־זמן של הינוקא הקוסמי הזה יוצרים חלל סגור, סופי, אבל ללא קצה, דוגמת כדור הארץ. גם עליו ניתן לומר שהוא מתחיל בנקודת הקוטב הצפוני, מתרחב בקו המשווה ומתכנס לעבר הקוטב הדרומי. אלא שהקטבים אינם קצוות, וחוקי המדע מתנהלים בהם כמו בכל נקודה אחרת על פני הגלובוס.

הוא הדין לגבי היקום של הוקינג: לנקודת ההתחלה שלו אין קצה ולא מתרחשת בה התאיינות מלאה של חוקי הפיזיקה כמתחייב מהנקודה הסינגולרית. זאת אומרת, אין משמעות לשאלה מה היה בזמן אפס של היקום. אין זמן אפס, כיוון שהזמן לא היה נקודתי. הוא היה מרוח על פני המרחב־זמן של הגל שייצג את היקום הבראשיתי. גם השאלה מה היה לפני המפץ הגדול היא חסרת מובן, כמו השאלה היכן ממוקמת נקודה הנמצאת קילומטר אחד צפונית לקוטב הצפוני. ואם אין זמן שקדם לזמן הפיזיקלי, ואם ביסוד היקום לא היתה סינגולריות שריסקה את חוקי המדע, משמע נשמט מידי הכנסייה אותו מידרך צר מני צר שעליו רצתה למקם את הבריאה האלוהית. בלשונו של הוקינג: כל עוד שיערנו שהיתה נקודת התחלה ליקום יכולנו להניח שהיה לו בורא, אבל אם היקום נכלל בשלמותו בתוך עצמו, ללא גבולות או קצוות, פירוש הדבר שאין לו התחלה ואין לו סוף. הוא פשוט ישנו.

הוקינג השלים מהלך דו־שלבי מרתק. תחילה סילק מהיקום את נקודת ההתחלה הסינגולרית, שהוא עצמו סיפק הוכחות מתמטיות לקיומה, ולאחר מכן הפקיע מידיו של האפיפיור את התימוכין המדעיים העקיפים לקיום הבריאה האלוהית. בה בעת הוא חילץ את הפיזיקה מהמבוי הסתום שנקלעה אליו, שהרי היא אינה יכולה להסיג את משוואותיה אל מעבר לזמן פלנק, המייצג את הזמן המדיד הראשון להיווצרות היקום. הוקינג גישר אפוא על הפער בין זמן אפס של המפץ הגדול לזמן פלנק באמצעות הישות הגלית שלו, ובכך יצר חיבור לוגי ופיזיקלי בין תורת היחסות לתורת הקוואנטים. אבל דומה שהוא שאב הנאה מיוחדת מסילוק הנוכחות האלוהית בנקודת המוצא של היקום, על ידי החלפת הנקודה הסינגולרית בישות קוואנטית, הכפופה לעקרון אי־הוודאות של הייזנברג. בכך ערער על הקביעה האפיפיורית, שהדיון במוצא היקום הוא מחוץ לתחום חקירתו של המדע. ניסיונה של הכנסייה להעניק לתוהו ובוהו של הנקודה הסינגולרית מעין הכרה מדעית בחופש הפעולה של האל לבנות יקום על פי חפצו, לא היה לרוחו של הוקינג. הוא סבר שנקודת ההתחלה של היקום צריכה להיות כפופה לאותם חוקים השוררים בכל זמן ובכל מקום ביקום. שכן אם משהים את החוקים בנקודת הבראשית, מדוע לא בנקודת זמן אחרת של היקום? “עלינו לנסות להבין את ההתחלה של היקום על בסיס מדעי,” גרס הוקינג. “ייתכן שזה מעבר ליכולתנו, אבל עלינו לפחות לנסות”⁵.

בכך הצטרף הוקינג לעמדתו הידועה של האסטרונום קרל סייגן (Sagan), שביכר את הידיעה על פני האמונה. אם נרצה, אפשר לראות בעמדותיהם של הוקינג וסייגן ביטוי למאמץ המתמשך למן המהפכה המדעית להפוך את הלא רציונלי לרציונלי. השאלה היא אם מאמץ זה אינו הרואי יותר מכפי שהמדענים מעריכים, שהרי איננו יכולים לדעת את גבולות תקפותה של רציונליות זו. ייתכן שכל מה שגילינו עד כה לא היה אלא סימון התופעות והאירועים שאפשר להסבירם הסבר רציונלי, תוך התעלמות מודעת ולא מודעת מכל מה שאיננו מתנהג באופן רציונלי. אחרי הכל, איננו יודעים בוודאות באיזו מידה מתקיימת רציונליות זו בתודעתנו ובאיזו מידה היא שוררת מחוץ לה. ייתכן גם שלעולם לא נוכל להשיב על שאלה זו, לא רק בגלל מורכבותה של המציאות, אלא גם משום שאיננו מבינים לעומק את הזיקה הרב־ממדית בין הידע למציאות.

למשל, אם נגלה שהידע קובע במידה רבה את טיבה של המציאות המאקרוסקופית, בדומה לתפקיד שהוא ממלא בקביעת תכונותיו של העולם המיקרוסקופי, איך נדע מה מתוך המציאות נובע מהיש (אונטולוגיה) ומה נובע מתוך הידע (אפיסטמולוגיה)? ואמנם, הוקינג קושר את הגידול במורכבות של תמונת הטבע לחשיבה היצירתית העומדת ביסוד הגילוי המדעי. זהו תהליך חשיבתי שאין הוא צופה את קצו, שכן כל אימת שנגיע למה שנדמה לנו כסוף הדרך, “אנו נגדיל את המורכבות, אם לא את העומק” (הוקינג, הערה 60). אבל אם חשיבתנו מייצרת, לא פחות מאשר חושפת, עומק ומורכבות, אזי תמונת העולם המשתנה והולכת לנגד עינינו היא פיקטיבית בחלקה, אם לא ברובה. יתרה מזאת, אם עד לא מכבר סברנו שלעולם יתקיים פער בין היש לבין הידע המדעי עליו, מאחר שהיש גדול תמיד מיכולתנו לדעתו, התהליך החשיבתי של הוקינג מצביע על אפשרות הפוכה. לפי תפישתו, הידע סוגר במהירות על הפער בינו לבין היש, באשר רעיונות חדשים, הנולדים חדשים לבקרים, מייצרים ללא הרף השערות חדשות על מציאויות אמיתיות ופיקטיביות כאחת.

תהליך מחשבתי זה כמוהו כסיבוב גלגל הקליידוסקופ. כל תנועה סיבובית יוצרת תבניות חדשות, אבל לא נוכל לדעת את כמות “הידע האפל” המסתתר בתוך ובין התמונות הקליידוסקופיות. כדי לחשוף את הידע האפל הזה צריכה להיות לנו תאוריה מתאימה לפענוחו, בדומה לתאוריות על החומר האפל בין צבירי הגלקסיות ועל האנרגיה האפלה המאיצה את התפשטות היקום. אבל מאחר שאין לנו מטא־תאוריה לבדיקת תאוריות מדעיות, אלא ניסויים ותצפיות, ומאחר שהתצפיות עצמן עלולות בחלקן להיות פרי המורכבות שאנו מייצרים במו מחשבתנו, לא נוכל לפסוק מה במורכבות זו הוא פרי היש ומה פרי הידע. מטעם זה אין להתייחס ברצינות רבה מדי לפסקת הסיום של הוקינג בספרו קיצור תולדות הזמן. לדבריו, אם נגלה תאוריה שלמה ומקיפה נוכל בסופו של דבר לדעת את מחשבתו של האל, שכן התאוריה שנגלה תהיה שלמה רק באופן ארעי, ואך לאותו אזור ולאותה תובנה שנהיה מסוגלים לתפוש באותה עת. בסופו של דבר כל תאוריה, מקיפה ושלמה ככל שתהיה, אינה משקפת את מצב העולם, אלא את מצב הידע שלנו על העולם כפי שהוא מתפרש על ידי התאוריה הנוכחית. דומה כי לכך התכוון הוקינג באומרו שלגבי חלק מהתאוריות הקוסמולוגיות אין הוכחות ניסוייות יותר מאשר לאסטרולוגיה. למרות זאת, “אנו מאמינים בהן מכיוון שהן קונסיסטנטיות עם תאוריות שעמדו במבחן”. ואולי מוטב להוסיף, לא רק מכיוון שהן קונסיסטנטיות עם תאוריות שעמדו במבחן, אלא גם מפני שהחשיבה המדעית היא הביטוי העליון של המאמץ הרציונלי להבין את המציאות, והתאוריה היא כלי הכרחי לחשיבה המדעית.