אברהם-יוסי קרמיניסקי הוא אחד הגבירים בעיר, שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. ומובן מאליו, שהוא ישן תמיד עד שלוש שעות ביום, ואולם שני ימים בשנה הוא משכים לקום קודם הנץ החמה, וכמה שהוא משכים הוא חרד בכל זאת ומתאונן שנתאחר. שני ימים אלו הם ערב פסח וערב יום כיפור. בערב יום כיפור הוא מזדרז עוד יותר מבערב פסח. ביום ההוא הוא מעיר את השחר.
ובאמת רבה העבודה עליו ביום ההוא. גם אם לא יחשוב בין עבודות היום את סדר הכפרות ואמירת הסליחות, שהם בעיקרם עוד שייכים לעבודות הלילה. היום הזה הוא יום חג במקצת ויום חול במקצת דמקצת. איך שיהיה, כלאחר יד אנוס אתה לעסוק גם בעניני חול: גביית חובות שהזמן גרמה, משא ומתן עם שאינם בני ברית, שהוא על פי דין כדבר האבוד, ריצוי ופיוסים עם אלה שהתקוטטו בך ושהתקוטטת בם, אכילה ושתיה לשם מצווה – ואת כל אלה עליך לעשות עד חצי היום, ומחצי היום ואילך הרי אתה מסור אל חשבון נפשך אתה, חשבון נפשך לכל ימות השנה שעברה. הקטן הדבר הזה בעיניך? כמה ימים בשנה וכמה פעמים ביום אדם דש חטאים ועוונות ופשעים בעקביו! ובאותה שעה שאתה צריך להכין את עצמך לקראת היום הגדול והנורא, יום הכיפורים, והנה מחציתו של אותו היום כבר נחשבת ליום הקדוש עצמו.
רבו עבודות היום. אם לא תשכים קום לא יספיקו בידך.
והוא רץ לבית-המרחץ בזריזות, טובל את בשרו באמבטי ומטהרו אחרי כן במקווה, חרד אל בית-המדרש, מקצר מעט בתפילה ושב הביתה.
בלכתו הוא חושב ומונה באצבעותיו את העבודות, שעליו עוד לעשות היום, ואצבעותיו לא הספיקו לו. עבודה אחת נשארה לו. שלמענה לא הספיקה לו אצבע.
אבל לא. זאת לא יעשה. על-כל-פנים העבודה הזאת לא עבודתו היא.
והוא בא הביתה ולבו בקרבו חוגג. “יומא טבא,” הוא קורא לאשתו בקול עלז: “הבי לי ממתקים”.
“יומא טבא לנו,” עונה שרה לאה אשתו, חציה בשמחה וחציה בחנינה ומושיטה לו ממתקים: “יתן השם-יתברך שנה מתוקה, לנו ולכל ישראל. יתן בנו השם-יתברך כוח לצום את הצום הקדוש, והנשים המעוברות…” והיא הפסיקה ולא גמרה את דבריה.
אברהם יוסי יודע כי כלתו, אשת בנו יחידו, הרה ללדת.
והוא טועם את תופיני הממתקים, אשר הגישה לו אשתו. ותוך כדי לעיסה הוא שואל כעין שאלת ארעי ובדרך אגב:
“לא היה בזה כל איש?”
“לא,” עונה שרה לאה, כאילו אינה יודעת אל מי הדברים מכוונים.
“היתכן?” מדבר הוא אל נפשו, "ההוא לא יבוא? גם היום? וכיבוד אב? ומורא שמים? והפחד מפני יום הדין? אמנם אני לא אמחל לו, אפילו כשיבוא ויתרפס. הוא התריס כנגדי… וכנגד אמו… באופן גס… לא! אינני יכול למחול לו. אבל מאין יודע הוא כי לא אמחל לו? הלא על-כל-פנים יכול היה לנסות. ומה אם ירגיש מעט צער של בושה, בהיותו מוכרח לצאת מאת פני בעלבונו? אולי בצער זה ימרק את עוונו ויסלח לו הקדוש-ברוך-הוא. בוודאי יסלח לו.
"שקצים גדולים הם, בני הדור הצעיר. בעיקר הדבר אנשים כשרים הם, ורק עקשנים גדולים, סרבנים הם. בוודאי ישלח אלי את אחד מן הקרובים, שישתדל לפני בדבר הריצוי. אבל לשוא! לא אמחל. ידע הנער, כנגד מי התריס!
"לכבוד אשתו קינא? ואשתו מי היא? הלא עוד ילדה שלא מלאו שנותיה. דרך ארץ! יראת כבוד מפני חמות!
"וכי מה רוצה שרה לאה ממנה? הלא הכל הוא לטובתה. הלא באמת עוון פלילי הוא לבת ישראל לצאת בשערותיה. איך זה באמת לא תבקר אשה צעירה בבית-הכנסת אפילו בשבת מברכין. איך זה לא תדע אשה עבריה את דיניה בתור אשה. וגם איך זה לא תלמד אשה צעירה את ידיה למלאכות הבית, אם לא לעזור לחמותה, הלא לכל-הפחות כדי להינצל משעמום הבטלה.
"ועד כמה הגיע כעסו של האוויל המתרגז הזה! ‘עם-הארץ’ קרא אלי. בן קורא לאביו עם-הארץ!
“הן אמנם יש לשער כי לא אותי כינה בשם זה, הוא הביט באותו רגע… לא בפני. מתוך כעס לא ידע בעצמו מה הוא צועק. אבל בכל זאת חוצפה היא!”
ואברהם-יוסי עושה בביתו את עסקיו בעצלות ובפיזור הנפש, מביט בכל רגע בעד החלונות. נדמה לו כפעם בפעם, ששם בחדר החיצון שואלים לו. והוא יוצא ושואל את אשתו: “מי היה פה?”
“לא היה פה איש,” עונה האשה בתמימות ותמהון.
“ולי נדמה ששמעתי קול איש זר,” פותר הוא לאשתו את דבר שאלתו.
והוא מוציא מצלחתו את מורה-השעות שלו כפעם בפעם ומביט עליו: “השעה מאוחרת. העת לא תעמוד דום”. והוא נאנח. הוא נזכר שיש לו להתראות עם אחד מבעלי-חובותיו. הלז הבטיח לשלם את חובו, איננו זוכר בדיוק, אם במוצאי יום כיפור או בערב יום כיפור. על-כל-פנים אלך ואתראה אתו; אם יתן יתן ואם לא, אין בכך כלום.
"אבל הדרך, אשר עלי ללכת עתה, עובר על פני הבית ש’השקצים' שלי יושבים בו.
"עד כמה פחזנים הם הצעירים היהירים של דורנו. חיש באותו יום לקחו את מטלטליהם ויעתיקו מושבם אל בית-דירה של איש זר. כאילו מעטים החדרים בביתי!
“אבל אין בכך כלום. אני אלך בצד הרחוב… אלך מנגד”.
ואולם אברהם יוסי בלכתו שכח והלך באותו צד שבית בנו עומד שם.
והפתח פתוח. והנכדים רצים ומשתעשעים לפני הבית.
אברהם יוסי עמד מלכת. הוא השיב את פניו צפונה ונדמה לו שרוח קרה נושבת.
“והילדים רצים עתה עירומים ויחפים בחוץ,” קורא הוא בנזיפה. “האינם יראים גם מפני סכנה צופיה? הלא הצינה תוכל חס-ושלום לפגוע בם. הנה לך אב ואם, ובעצמם עוד ילדים הם. כן, עלי מוטלת החובה לגעור בם. הלא הדבר בחזקת סכנה”.
והוא לוקח את נכדיו על זרועותיו, מאמצם אל לבו, ונכנס הביתה בקומה זקופה ובקצף גלוי.
“איך זה, פעוטים, לא תחוסו על הטף?” צועק הוא בנזיפה, “רוח צפונית מנשבת בחוץ, והילדים חציים ערומים ויחפים.”
הבן עמד נפעם ויכוף קומתו.
“מלא חרטה,” אומר אברהם יוסי בלבו ומתמלא עליו רחמים.
“אבל טוב לבלתי חטוא, מחטוא ועשה תשובה,” גוער הוא בו במעט נזיפה של קרבת דעת.
“אבל אבי,” עונה הלז ומרים את ראשו.
“הרף, הרף! הראשונות לא תיזכרנה. מחול לך.”
“אבל הן…”
“הלא אמרתי מחול לך”.
“מחול לך,” מחקה כלתו את דבריו בתרעומת “וכבודי אני?”
“גם שרה לאה תמחל לך בוודאי. אין לך להצטער על זה.” איה השפחה? רוצי נא כרגע, וקראי לשרה לאה, אמרי לה כי… אני פה."
השפחה רצה לקרוא לשרה לאה, ואברהם יוסי מוכיח את ההורים הפעוטים, על שאינם יודעים עוד לשמור את טפם: “וכי בחורף מצטננים? הלא הצינה שבאביב ובאסיף מסוכנת יותר לילדים מצינת החורף”
“פעוטים!” הוא גוער בם, “אתם החוטאים בנפשות הילדים”.
בין כה וכה ושרה לאה באה. החמות נפלה על צווארי הכלה, האב על צווארי הבן. וצפצוף נשיקות מילא את הבית.
ולעת ערב, כשבירכה שרה לאה על הנרות ותשתפך בדמעות, ותתפלל: “תן, ריבונו של עולם, כוח לכלתי לצום את צום היום הקדוש, ושלא יקרה חס ושלום אסון לולדה שבבטנה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.