בדרן גדול היה אבל נוטה לטירוף. את היסוד החולני יכלו להחטיא רק אלה שצחקו יותר מדי ולא טרחו להסתכל. המבולדט, אותו איש עצום, תועה, יפה־תואר, בפניו הבלונדיים הרחבים, אותו גבר מודאג עד עומק נשמתו ומקסים בשטף דיבורו, שאליו כה נקשרתי, חי עד תומו ובלהט את נושא ה’הצלחה'. ברור שמת כ’כישלון'. מה עוד יכול לצאת מהצבת מרכאות על שתי מלים כאלה? אשר לי, תמיד השתדלתי לצמצם את מספרן של מלים מקודשות. לדעתי היתה הרשימה של המבולדט ארוכה מדי –’שירה', ‘יופי’, ‘אהבה’, ‘אדמת־בור’, ‘ניכור’, ‘פוליטיקה’, ‘היסטוריה’, ‘תת־הכרה’. וכמובן ‘חולה מאניה־דספרסיבית’ תמיד במרכאות. לדבריו, מוכה המאניה הדפרסיבית הגדול של אמריקה היה לינקולן. וצ’רצ’יל, שכינה את מצבי הרוח שלו בשם מצבי־רוח של ‘כלב שחור’, היה מיקרה קלאסי של מוכה מאניה־דפרסיבית. “כמוני, צ’ארלי,” אמר המבולדט. “אבל צא וחשוב – אם ‘אנרגיה’ היא ‘עונג’ ועם ‘שפע’ הוא ‘יופי’ הרי הסובל ממאניה דפרסיבית יודע על ‘עונג’ ועל ‘יופי’ יותר מכל אדם אחר. למי עוד יש כל כך הרבה ‘אנרגיה’ ו’שפע'? אולי זוהי האיסטרטגיה של ה’נפש' החותרת להגביר את ה’דיכאון'. האם לא אמר פרויד שה’אושר' אינו אלא הפגת ה’כאב'? על כן, ככל שרב הכאב מתעצם ה’אושר'. אך יש לכך מקור קודם, וה’נפש' מייצרת ‘כאב’ בכוונה. מכל מקום, ה’אנושות' המומה לנוכח ה’שפע' וה’יופי' של אנשים מסויימים. כאשר ניצל אדם מוכה מאניה־דפרסיבית מאלילות הנקם שלו, קשה לעמוד בפניו. הוא לוכד את ה’היסטוריה'. אני סבור שעגמת הנפש היא טכניקה סודית של ‘תת־ההכרה’. אשר לטוענים כי אישים גדולים ומלכים הם עבדי ה’היסטוריה', אני חושב שטולסטוי טעה. אל תשלה את עצמך, מלכים הם החולים הנעלים ביותר. גיבורים מוּכי ‘מאניה־דפרסיבית’ גוררים את ה’אנושות' אל תוך מחזוריהם וסוחפים עימם את כולם.”

המבולדט המסכן לא כפה את מחזוריו זמן רב. מעולם לא הפך להיות המרכז הקורן של תקופתו. הדיכאון סגר עליו לתמיד. תקופות השיגעון והשירה תמו. שלושה עשורים אחרי ש’באלאדות המוקיון' הוציאו לו שם ותהילה, מת מהתקף לב בבית־מלון ירוד בסביבת רחובות הארבעים־מערב, אחד מאותם סניפי־מרכז־העיר של הבאוּאָרי.¹ באותו לילה נזדמנתי לניו־יורק. ‘בענייני עסק’ – כלומר, ללא תועלת. כל ‘עסקיי’ היו חסרי תועלת. מנוכר לכול, התגורר במלון בשם אילזקומב. מאוחר יותר הלכתי להעיף מבט במקום. העזרה הסוציאלית שיכנה בו זקנים. הוא מת בלילה חם וארור. אפילו ב’פלאזה' לא היה נעים. האוויר המפוחם היה סמיך. מזגני־אוויר פועמים טיפטפו עליך ברחוב. לילה רע. ובמטוס הסילון 727, כשטסתי לשיקאגו למחרת בבוקר, פתחתי את ה’טיימס' ומצאתי את ההודעה על מותו של המבולדט.

ידעתי שמותו ממשמש ובא משום שחודשיים קודם לכן ראיתיו אפוף מוות ברחוב. הוא לא ראה אותי. אפור היה, שמן חולה מאובק, קנה מקל ‘פרצל’ מלוח ואכל אותו. ארוחת הצהריים שלו. נחבא מאחורי מכונית חונה, התבוננתי. לא קרבתי אֵליו, חשתי כי אין הדבר אפשרי. הפעם היו עסקיי במזרח כשרים ולא רדפתי אחרי איזו חתיכה אלא הכנתי מאמר לכתב־עת. וממש באותו בוקר טסתי מעל לניו־יורק במטס מסוקי מישמר החוף עם הסנאטורים יעבץ ובובי קנדי. אחר כך נכחתי בארוחת צהריים פוליטית ב’טאברן אוֹן דה גרין' שבסנטראל פארק, שם יצאו כל המפורסמים מכליהם בראותם זה את זה. אני עצמי הייתי ‘במצב מצויין’, כמו שאומרים. כשאינני נראה טוב, אני נראה שבור. אבל ידעתי שאני נראה טוב. חוץ מזה, היה לי כסף בכיסיי וטיילתי לאורך חלונות הראווה של שדרת מאדיסון. אילו מצאה חן בעיני עניבה כלשהי של קארדן או של הרמס, היית יכול לקנותה בלי לשאול למחירה. בטני היתה שטוחה, לבשתי תחתונים מכותנת ‘סי איילאנד’ מנופצת, שעלו לי שמונה דולר הזוג. הייתי חבר במועדון אתלטיקה בשיקאגו, ובמאמצי אדם קשיש שמרתי על כושרי הגופני. שיחקתי בזריזות ובעוצמה ב’פאדל בול', צורה של מישחק ה’סקווֹאש'. אז איך יכולתי לדבר אל המבולדט? זה היה יותר מדי. שעה שבליתי במסוק מעל מנהאטן, צופה על ניו־יורק כאילו אני עובר בסירה שקרקעיתה זכוכית מעל שונית טרופית, היה המבולדט מגשש בין בקבוקיו בוודאי, בחפשו אחרי טיפת מיץ לערבב בג’ין הבוקר שלו.

אחרי מותו של המבולדט הפכתי לאיש־תרבות־הגוף נלהב עוד יותר. ב’יום ההודייה' שעבר ברחתי מפני נרקומאן בשיקאגו. הוא זינק מסימטה חשוכה ואני השארתי פס. זה היה רפלקס פשוט. קפצתי הצידה ורצתי באמצע הרחוב. כילד לא הייתי רץ מצטיין, איך זה שבאמצע שנות החמישים לחיי נחה עלי רוח הבריחה והייתי מסוגל למאמצי מהירות עצומים? מאוחר יותר באותו ערב התרברבתי, “אני עוד מסוגל לנצח זרוּק במירוץ מאה מטר.” ובפני מי התפארתי בכוח זה של רגליי? בפני אשה צעירה בשם רנאטה. שכבנו במיטה. סיפרתי לה איך הסתלקתי – רצתי כמו משוגע, טסתי. והיא אמרה לי, כשחקנית העונה על מישפט המוסב אליה במחזה (אה, דרך הארץ, הנימוס של הנערות היפות הללו), “אתה בכושר עצום, צ’ארלי. אתה לא בחור מגודל, אבל אתה נמרץ, מוצק, ואתה גם אלגאנטי.” היא ליטפה את גופי העירום. ובכן, רעי המבולדט הלך. עצמותיו ודאי התפוררו בבית הקברות לעניים ולאלמונים. ייתכן שלא היה דבר בקברו פרט לכמה גושי פיח. אבל צ’ארלי סיטרין המשיך לרוץ מהר יותר מפושעים חמומים ברחובות שיקאגו, וצ’ראלי סיטרין היה בכושר עצום ושכב לצידה של חברה חושנית. סיטרין זה יכול עתה לבצע תרגיל יוגה מסויים ולמד לעמוד על ראשו כדי לשחרר את צווארו מוכה השיגרון. למנת הקולסטרול הנמוכה שלי היתה רנאטה מודעת היטב. כמו כן חזרתי בפניה על הערות הרופא בדבר הערמונית שלי, הצעירה להפליא, והאלקטרוקארדיוגראמה שלי העולה על דרך הטבע. מתחזק באשלייה ובטימטום מדו"חות רפואיים נפלאים אלה, חיבקתי רנאטה דדנית על המיזרון האורטופדי. היא הביטה בי בעיני אהבה מתחסדת. שאפתי אל ריאותיי את לחותה הערבה, כשאני נוטל חלקי אישי בניצחון התרבות האמריקנית (אשר עתה נתווספו לה הגוונים המזרחיים של אימפריה), אך באיזו טיילת־רפאים כשל אטלאנטיק־סיטי של המוח, ראיתי סיטרין אחר, הוא על סף הזיקנה, כפוף־גב, חלוש. הו מאוד, מאוד חלוש, מובל בכיסא־גלגלים דרך אדוות המלח הזעירות, אדוות אשר כמוני היו נרפות. ומיהו שהוביל את כיסאי? ההיתה זו רנאטה – הרנאטה שכבשתי במילחמות ה’אושר', בסערת־הקרב, כמו גנרל פאטון? לא, רנאטה היתה נערה עצומה, אבל לא יכולתי לראותה מאחורי כיסא הגלגלים שלי. רנאטה? לא רנאטה, ודאי שלא.

בשיקאגו הפך המבולדט לאחד ממתיי המשמעותיים. ביליתי זמן רב מדי בהזיות ובהשתעות עם המתים. חוץ מזה, שמי נקשר בשמו של המבולדט, כיוון שכאשר נסוג העבר ונתערפל, החלו שנות הארבעים להוות עניין בעל ערך לאנשים המייצרים מגוון־אריגי־תרבות, והשמועה יצאה כי בשיקאגו יש ברנש שעודנו חי, שהיה חברו של פון המבולדט פליישר, איש בשם צ’ארלס סיטרין. כותבי מאמרים, תיזות אקדמיות וספרים, שיגרו אלי מכתבים או טסו אלי לשוחח על המבולדט. ועלי לומר כי בשיקאגו היה המבולדט נושא טבעי להתבוננות. בהיותה משתרעת בקצה הדרומי של האגמים הגדולים – עשרים אחוז מכמות המים המתוקים בעולם – הכילה בקירבה שיקאגו, על חייה החיצוניים הענקיים, את כל בעיית השירה והחיים הפנימיים באמריקה. כאן יכולת להתבונן בדברים כאלה כמבעד למין שקיפות של מים צלולים.

“כיצד אתה מסביר, מר סיטרין, את עלייתו ושקיעתו של פון המבולדט פליישר?”

“אנשים צעירים, מה מתכוונים אתם לעשות בעובדות על המבולדט, לפרסם מאמרים ולקדם את הקריירות שלכם? זהו קאפיטליזם טהור.”

הירהרתי בהמבולדט ביותר רצינות וצער מכפי שעשוי להשתמע מדבריי. לא אנשים רבים אהבתי. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד איש. סימן שאין לטעות בו לאהבתי היתה העובדה שחלמתי על המבולדט לעיתים כה קרובות. כל פעם שראיתיו הייתי מזועזע נורא, ובכיתי בשנתי. פעם חלמתי שנפגשנו בדראגסטור של וולאן בקרן הרחובות השישה והשמונה בגריניץ' וילג'. הוא לא היה האיש המוכה, הכבד, הנפוח שראיתי ברחוב הארבעים ושישה, עדיין היה המבולדט הנמרץ, הנורמאלי, של גיל העמידה. הוא ישב לידי אצל ברז הסודה ושתה קולה. פרצתי בדמעות. אמרתי, “איפה היית? חשבתי שאתה מת.”

הוא היה נעים מאוד, שקט, ונראה מרוצה עד מאוד, ואמר, “עכשיו אני מבין הכול.”

“הכול? מה זה הכול?”

אך הוא אמר רק, “הכול”. לא יכולתי להוציא ממנו יותר, והתייפחתי מרוב אושר. ברור שהיה זה רק חלום, אחד מאלה שאתה חולם אם נפשך אינה חשה בטוב. אופיי בהקיץ רחוק מלהיות בריא. לעולם לא אקבל מדאליות על אופי. וכל הדברים הללו, כנראה, ברורים כשמש למתים. הם עזבו סופית את אורח החיים הבעייתי, המעורפל, הארצי והאנושי. יש לי הרגשה שבחיים אתה מתבונן החוצה מתוך האגו שלך, מתוך מרכזך. במוות אתה נמצא בפריפריה ומתבונן פנימה, אתה רואה את רעיך בדראגסטור של וולאן, עדיין נאבקים עם מישקלה הכבד של עצמיותם ואתה מעודד אותם ברומזך כי בהגיע תורם להיכנס אל הנצח יתחילו גם הם להבין ויקבלו סוף סוף מושג על מה שקרה. כיוון שאין אלה דברים ‘מדעיים’, פוחדים אנו להעלות אותם על דעתנו.

בסדר, אם כן, אתחיל לתמצת: בן עשרים ושתיים פירסם פון המבולדט פליישר את ספר הבאלאדות הראשון שלו. הייתם חושבים שבנם של מהגרים נוירוטיים מהרחוב השמונים ותשעה פינת ווסט־אנד – אביו המוזר יוצא לצוד את פאנצ’ו וילה, ובתמונה שהראה לי המבולדט, ראשו כה מתולתל עד שכובע חיל־המצב שלו צונח; אימו, בת לאחת מאותן מישפחות ‘פוטאש ופרלמוטר’ פטפטניות ופוריות של בייסבול־ועסקים, שחורה ונאווה בתחילה, ואחר כך עגומה, משוגעת ושקטה – הייתם חושבים כי בחור כזה יהיה כבד־תנועה חסר־חן, שהתחביר שלו יהיה בלתי מתקבל על דעתם של מבקרים גויים קפדנים העומדים על מישמר “המימסד הפרוטסטאנטי” ו"המסורת המעודנת". לגמרי לא. הבלאדות היו טהורות, מוסיקאליות, שנונות, קורנות, אנושיות. אני סבור שהן היו אפלאטוניות. באומרי אפלאטוניות אני מתכוון לשלמות המקורית שאליה נכספים כל יצורי אנוש לחזור. כן, מלותיו של המבולדט היו ללא דופי.

לאמריקה המעודנת לא היה למה לדאוג. היא היתה שרוייה בהתרגשות יתרה – ציפתה לאנטיכריסטוס שיפרוץ ממישכנות העוני. במקום זאת הופיע המבולדט פליישר זה עם מינחת־אהבה. התנהג כג’נטלמן. היה מקסים. לכן נתקבל בסבר פנים חמימות. קונראד אַייקן שיבח אותו, ט.ס. אליוט נטה חסד לשיריו, ואפילו לאיווֹר וינטרס היתה מלה טובה לומר עליו. אשר לי, אני לוויתי שלושים דולר ויצאתי נלהב לניו־יורק ללבן איתו דברים בבדפורד סטריט. זה היה ב־1938. חצינו את ההאדסון במעבורת כריסטופר סטריט לאכול צדפות אצל הובּוֹקן ושוחחנו על בעיות השירה המודרנית. כוונתי לומר שהמבולדט הירצה לי עליהן. האם הצדק עם סאנטיאנה? האם השירה המודרנית בארבארית? למשוררים המודרניים יש יותר חומר נפלא משהיה להומרוס ולדאנטה. מה שאין להם הוא אידיאליזאציה בריאה ועקיבה. להיות נוצרי אי־אפשר, וגם להיות עכו"ם אי־אפשר. כלומר, נשאר אתה־יודע־מה.

באתי לשמוע שהדברים הגדולים עשויים להיות אמת. זה נאמר לי על מעבורת כריסטופר סטריט, היה צורך במחוות מופלאות, והמבולדט אכן עשה זאת. הוא אמר לי שמשוררים צריכים למצוא דרך לעקוף את אמריקה הפראגמאטית. את ליבו שפך לפניי אותו יום. ואני, מתלהב ומתפעל, לבוש כסוכן ‘מיברשות פולר’ בחליפת צמר מחניקה, שעברה אלי בירושה מיוליוס. המכנסיים היו רחבים במותניים, והכותונת התנפחה החוצה, כי לאחי יוליוס היה חזה שמן. מחיתי זיעתי במימחטה רקומה באות ‘י’.

המבולדט עצמו היה רק בתחילת ההשמנה. שמן היה באיזור כתפיו, אך עדיין היה צר־מותניים. מאוחר יותר צימח כרס בולטת, כמו שחקן הבייסבול בּייבּ רוּת. רגליו היו חסרות מנוחה וכפות רגליו נעו בעצבנות. למטה, קומדיה של גרירת רגליים; למעלה, נסיכיות והדר, מין קסם שיגעוני. לוויתן שצף ועלה על פני המים ליד ספינתך עשוי להביט בך כפי שהביט הוא בעיניו האפורות המרוחקות זו מזו. הוא היה מעודן כשם שהיה שמן, כבד אבל גם קל, ופניו היו חיוורים וכהים באחת. שיער חום־זהוב שופע כלפי מעלה – שתי בלוריות בהירות ושקע כהה. מיצחו היה מצולק. בילדותו נפל על להב מחליקיים, גומה נחרטה בעצם־גופא. שפתיו החיוורות בלטו ופיו היה מלא שיניים שנראו לא בוגרות, כשיני חלב. את הסיגריות שלו עישן עד הניצוץ האחרון וזרע חריכות על עניבתו ומיקטורנו.

הנושא באותו אחר צהריים היה ‘הצלחה’. אני באתי מן הפרובינציה, והוא אילפני במידע של מומחה. האם יכול אני לשער, אמר, מה פירוש להפיל את הווילג' אפיים ארצה לרגלי שיריך, ואחר כך לקבל מאמרי ביקורת ב’פארטיזאן' וב’סאותרן רוויו'? היה לו הרבה לספר לי על מודרניזם, סימבוליזם, ייטס, רילקה, אליוט. כמו כן היה שתיין לא רע. והיו, כמובן, המון בחורות. חוץ מזה, אז היתה ניו־יורק עיר רוסית מאוד, כך שרוסיה פלשה לכל אתר בשיחתנו. היה זה מיקרה, כפי שאמר לאיונל אַבּל, של כרך שנכסף להשתייך לארץ אחרת. ניו־יורק חלמה על נטישת אמריקה הצפונית ועל היטמעות ברוסיה הסובייטית. שיחתו של המבולדט נעה בנקל מבייב רות אל רוזה לוקסמבורג ובּלה קוּן ולנין. אז ושם נוכחתי לדעת שאם לא אקרא את טרוצקי תיכף ומיד לא אהיה ראוי להיות איש־שיחה. המבולדט דיבר אלי על זינובייב, קאמיינייב, בוכארין, ‘מכון סמוֹלני’, מהנדסי המיכרה, מישפטי מוסקבה, על ‘מהגל עד מארקס’ לסידני הוּק, על ‘מדינה ומהפכה’ ללנין. למעשה, הישווה את עצמו ללנין. “אני יודע”, אמר, “איך הרגיש לנין באוקטובר כשקרא ‘es Schwindelt!’. הוא לא התכוון לומר שהוא מרמה את כולם, אלא שהוא מרגיש עצמו סחרחר. לנין, קשוח כמות שהיה, היה כנערה בסחרחרת הוואלס. גם אני מסתחרר מהצלחה, צ’ארלי. רעיונותיי אינם מניחים לי לישון. אני שוכב במיטה בלי ללגום שום דבר והחדר מסתובב לי. זה יקרה גם לך. אני אומר לך את זה, כדי שתהיה מוכן,” אמר המבולדט. היה לו כישרון מופלא לחנופה.

נלהב עד טירוף, נראיתי ביישן. ברור שהייתי במצב של התבוננות מרוכזת וקיוויתי להכות את כולם שוק על ירך. כל בוקר, בפגישת־זירוז־ותמריץ של צוות המכירות ב’מיברשות פולר', היינו אומרים במקהלה, “אני מרגיש פאנטאסטי, איך אתה?” אבל אני באמת הרגשתי פאנטאסטי. לא צריך הייתי להעמיד פנים. לא יכולתי להיות שוקק יותר – משתוקק לברך עקרות־בית לשלום, משתוקק להיכנס לביתן ולראות את מיטבחיהן, משתוקק לשמוע את סיפוריהן ואת טענותיהן. אז היתה ההיפוכונדריה הרגשנית של נשים יהודיות בבחינת חידוש לגבי, להוט הייתי לשמוע על הגידולים שלהן ועל רגליהן התפוחות. רציתי שתספרנה לי על נישואים, לידה, כסף, מחלות ומוות. כן, בשבתי אצלן על כוס קפה ניסיתי לסווגן לקאטגוריות. הן היו בורגניות־זעירות, רוצחות־בעלים, טפסניות־בסולם־החברתי, היסטריות וכולי. אך הדבר היה ללא תועלת, אותה ספקנות אנאליטית. הייתי נלהב מדי. אז רכלתי בשקיקה במיברשותיי, ובאותה שקיקה הייתי הולך לווילג' בלילה ומקשיב למיטב דברני ניו־יורק – שפירא, הוּק, ראהב הגינס וגוּמבּיין. מוקסם מצחות לשונם ישבתי כחתול באולם הקונצרטים. אבל המבולדט היה הטוב מכולם. הוא היה המוצארט של השיחה.

על המעבורת אמר המבולדט, “אני הצלחתי בגיל צעיר מדי, זו צרה צרורה.” ואז התחיל. שיחתו כללה את פרויד, היינה, ואגנר, גטה באיטליה, אחיו של לנין, מלבושיו של וויילד בּיל היקוֹק, ה’ניו יורק ג’ייאנטס', את רינג לארדנר על גראנד אופרה, את סווינבורן על הלקאה ויסורים, ואת ג’והן ד. רוקפלר על דת. תוך כדי ואריאציות אלה היה חוזר תמיד לנושא בשנינות ובאורח מלהיב. אותו אחר צהריים נראו הרחובות אפרוריים. אבל סיפון המעבורת היה אפור מבהיק. המבולדט היה רשלני ועצום, מוחו מתנחשל כמו המים וכמו גלי השיער הזהוב על ראשו. פניו, שעיניהן האפורות מרוחקות מאוד זו מזו, היו חיוורות ומתוחות, ידיו תחובות עמוק בכיסיו, וכפות רגליו, בנעלי פולו, צמודות.

אילו היה סקוט פיצג’ראלד פרוטסטאנטי, אמר המבולדט, ה’הצלחה' לא היתה מזיקה לו כל כך. ראה את רוקפלר הזקן, הוא ידע איך לנהוג ב’הצלחה', פשוט אמר שאלוהים נתן לו את כל כספו. שזו היתה טאקטיקה של ניהול. זה היה קאלוויניזם. ברגע שהזכיר קאלוויניזם, הפליג המבולדט ועבר אל ‘חסד’ ו’רשע'. מ’רשע' עבר אל הנרי אדאמס, שאמר כי תוך עשורים אחדים תשבור הקידמה הממוכנת צווארינו בין כה וכה, ומהנרי אדאמס נכנס לשאלת הרמה בעידן של מהפכות, כורי היתוך והמונים, ומאלה פנה אל טוֹקסוויל, הוראציו אַלג’ר ורגלס מרד גאפּ. המבולדט המשוגע־לסרטים עקב אחרי שבועוני ‘רכילות הקולנוע’. הוא זכר אישית את מאי מרי כאלה בלבוש נוצץ בהופעותיה על בימת תיאטרון ‘לווא’ כשהיתה מזמינה ילדים לבקרה בקאליפורניה. “היא כיכבה ב’מלכת טסמאניה' וב’קירקה המכשפה', אבל סיימה כזקנה בלה בבית תמחוי. ומה בדבר מה־שמו שהתאבד בבית־חולים? הוא לקח מזלג ונעץ אותו בליבו בעזרת עקב נעלו, המיסכן!”

זה היה עצוב. אבל לאמיתו של דבר, לי לא היה איכפת כמה אנשים שובקים חיים. הייתי בשיא האושר. מימיי לא ביקרתי בביתו של משורר, מימיי לא שתיתי ג’ין נקי, מימיי לא אכלתי צדפות מאודות, מימיי לא הרחתי את ריח הגאות. מימיי לא שמעתי דברים כאלה נאמרים על עסקים, על כוחם לאבן את הנפש. המבולדט דיבר באורח מופלא על העשירים הנפלאים, הנתעבים. נאלץ היית לראותם כנשקפים משלט הגיבורים של האמנות. המונולוג שלו היה כמו אוראטוריה שבה שר ושיחק את כל התפקידים. בהמריאו גבוה עוד יותר החל לדבר על שפינוזה ועל דרך הרוח לרוות חדווה מדברים נצחיים שאין להם שיעור. זה היה המבולדט הסטודנט שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר בפילוסופיה ממוריס ר. כהן הגדול. מסופקני אם היה מדבר כך אל מישהו אילמלא היה נער מהפרובינציה. אבל אחרי שפינוזה היה המבולדט מדוכא במקצת ואמר, “המון אנשים מחכים שאכשל. יש לי מיליון אויבים”.

"באמת? אבל מדוע? "

“אינני חושב שקראת על ‘חברת אוכלי האדם’ של האינדיאנים משבט קוואַקיוּטל,” אמר המבולדט המלומד. “כאשר רוקד המועמד את ריקוד טקס ההכנסה שלו בברית השבט הוא נתקף בולמוס ואוכל בשר־אדם. אבל אם הוא טועה בפרט פולחני כלשהו, עט עליו הקהל וקורע אותו לגזרים.”

“אבל למה צריכה השירה להקים עליך מיליון אויבים?”

הוא אמר שזו שאלה טובה אבל ברור היה כי לא נתכוון לכך. פניו נתעגמו וקולו נעשה שטוח –פּלינק – כאילו היתה נימה אחת של פח בסולם צליליו המבריק. עתה פרט עליה. “אני יכול לחשוב שאני מביא קורבן מינחה אל המיזבח, אבל הם, הם לא כך הם רואים את הדברים.” לא, זו לא היתד. שאלה טובה, כי העובדה ששאלתיה העידה עלי שאינני יודע דבר על ‘רוע’, ואם אינני יודע על ‘רוע’ הרי כל הערצתי חסרת ערך. הוא סלח לי משום שהייתי נער. אבל כאשר שמעתי את הפלינק הפחי נוכחתי לדעת שעלי ללמוד להגן על עצמי. הוא פתח את ברז חיבתי והערצתי, והן זרמו בעוצמה מסוכנת. שיטפון־שקיקה זה סופו שיחליש אותי, וכאשר אהיה חלש וחסר־הגנה תבוא עלי המהלומה. וכך דימיתי לעצמי, אה הה! הוא רוצה שאתאים את עצמי לרצונו בשלמות, עד תום. הוא יציק לי. מוטב שאזהר.

בערב המעיק בו זכיתי אני להצלחתי, ערך המבולדט הפגנה ליד תיאטרון ‘בלאסקו’. זה היה מיד אחרי ששוחרר מ’בלוויו'. שלט ענק, ‘פון טרנק מאת צ’ארלס סיטרין’, היבהב מעל לרחוב. היו אלפי נורות חשמל. הגעתי בעניבה שחורה, ומצאתי את המבולדט עם חבורת רעים ואוהדים. מיהרתי לצאת מהמונית עם ידידתי ונלכדתי בתכונה שעל המידרכה. המישטרה ניסתה להשליט סדר. מרעיו צעקו והקימו מהומות והמבולדט נשא את שילטו כאילו היה זה צלב. באותיות קורנות, מרקוּרוֹכּרום על כותנה, היה כתוב, “כותב המחזה הזה הוא בוגד”. המפגינים נהדפו על ידי המישטרה, ולא נפגשתי עם המבולדט פנים אל פנים. האם רצוני שיאסרוהו? שאלני העוזר למפיק.

“לא,” אמרתי, פצוע, רועד. “הייתי בן־חסותו. היינו חברים, בן־הזונה המטורף. עזוב אותו במנוחה.”

דמי ווֹנגל, האשה שהיתה איתי, אמרה, “אדם טוב! כן כן, צ’ארלי, אתה אדם טוב!”

‘פון טרנק’ רץ בברודוויי שמונה חודשים. זכיתי לשימת־לב הקהל במשך שנה כמעט, ולא לימדתי אותו שום דבר.

הרומאן עתיד להופיע בהוצ' ספרית פועלים, בתרגומה של אביבה גור.