אם מצווים אנו לשאת בסבל יותר מבני תקופות אחרות, ראוי שנבין את הרמז, כאילו הסבל הוא הנושא בשורות אלוהים יותר מכל שליחיו האחרים שהוא שולח אל העולם. אם ברצוננו לקבל את הבשורות הללו כראוי ואף להשיב עליהן כראוי, שומה עלינו לעמוד בשני פיתויים בני הזמן. הראשון הוא הפיתוי לחייב את הסבל ולא לרצות למנוע אותו; ופירוש הדבר לזייף את מהותו ולהופכו למעין תשוקה עיוורת. השני הוא הפיתוי לסלק את הסבל בטרם נאזין לו אל־נכון; ופירוש הדבר להתכחש לשליחות שבו ולהופכו לעובדה חסרת־טעם. הסבל מבקש שירפאוהו, ואין לרפא אותו אלא מכוח שפע הטעם הטמון בו.

*

תואם־לזמנו לא רק מה שמקיים את מצוות הזמן המפורשות ומשמש את הכוחות המושלים בו (או פועל נגדם וגם בכך מכוון על פיהם). בהכרח מזווג לכל זמן משהו שאינו עשוי לפי מידותיו הבולטות, והוא תחום שבו נשמר האור הגנוז לרשויות שאין הזמן בכללו יפה לשרתן. כל זמן חי מכוח השיפעה השלמה של הכוּליות, ואילו היה נעדר ממנו מה שאיננו משועבד לו, הרי שנעדר ממנו כוח חיותו. הלא־תואם־לזמנו תואם לזמנו מפני שהוא שומר על הזיקות לרשויות שהזמן עלול להפסיד את הקשר אליהן, אף כי הוא ניזון מנוכחותן הנסתרת ואפשר שכבר מחר יהא אנוס לבקש אצלן את גאולתו.

*

זעזועים גדולים פגיעתם קשה באדם הארמוני החי לבטח. קלה פגיעתם במי שרגיל בשניוּת.

*

איני יודע אם העלה מישהו את הרעיון לספר סיפור בקו ישר, מסופו עד ראשיתו, לעקוב אחר חוט העלילה עד למקור, כמו שאפשר להקרין סרט ברצף מהופך. והרי לאמיתו של דבר משהו־בדומה לכך הוא מבוקשו של כל סיפור גדול. כשמספרים לנו האמנים הגדולים את המןקדם אחרי המאוחר, או מניחים לאחת הדמויות ללכת בעקבות דמות אחרת ולחזות שנית את אשר זו כבר חוותה – למה נפשם אם לא לביטול חומרתו הנוראה של הכיוון־לעתיד במסלול החד־סטרי של הזמן, כדי שיהיה לדרך רחבה שהקרונות נוסעים בה הלוך־ושוב, לארץ רחבת ידים מרושתת דרכים לרוב, יתרה מזו: למרחב שבו נוכל לנוע קדימה ולאחור ולצדדין, לשוב אל שנראה ונהיה ולהקיפו באותה חירות שהזמן הממשי מונעה מאתנו?

*

השירה הצרה צורותיה בתוך הזמן מבקשת להתגבר על הזמניות שבה בעזרת קסם השלמות החוזרת ומתקיימת. חוץ לקסם הכללי הזה יודע כל אחד מסוגיה כשף מיוחד נגד החלוף: האֶפוֹס הופך את הזמן לחלל ומאפשר את שיבת כל מה שהופיע בעבר, למעשה או בחלום; הדראמה מעלה־באוב כל מה שנגלה ואירע ומלבישתן דמות של גילוי ואירוע מחודש בהווה; הליריקה מנחילה אוטונומיה למצבו הפנימי או החיצוני של הרגע, מפקיעה אותו מרשות הגורל, משילה מעלין סיבה ומסובב וכך מעלה אותו אל תחום העל־זמני.

*

לא בכדי נולדה הדראמה פעמיים מפולחן אל שמת וקם־לתחיה, המבטיח לחסידיו נצחון דומה על המוות: דיוניסוס ביוון העתיקה וישוע הנוצרי בימי־הבינים באירופה. שכן התיאטרון השירי מעלה במאמץ אדיר את גיבורי העבר ואת גורלם אל ההווה, ומנחיל למת חיים חדשים בכל־עת, תמיד.

*

דלתות־סתר רבות נפתחות לפני מי שגמר אומר בלבו לקבל במחשבתו, בהסתכלותו ובחייו את דינה של הניגודיות באמת האחת.

*

אפשר שנקל לו ליחיד להשתחרר מלחץ האינטרסים של עצמו ולחשוב את את האמת – אף כי יכאב לו הדבר – מלהשתחרר מאונס־התגובה המושך אותו מטעות קודמיו ודוחפו לטעות ההפוכה.

*

סימני הכפרה המקראית, התפלשות באפר וחגירת שק, הם אף סימני האבל על מת או על עיר. הכפרה כמוה כקינה על חיים שנחרבו, והיא פותחת פתח לחיים חדשים. כיוון שנינווה ראתה עצמה נחרבת במציאות־הלב, בעקבות הנביא, שוב לא היה צורך בחורבנה ממש. באותה מציאות סמויה לא היה דבר הנביא נבואת־שווא. נבואות משתלבות מעצמן בשוּרת סיבה־ומסובב המוליכה אל הארוע הצפוי או אל ארוע אחר. האוראקול ב"מלך אוידיפוס" מבקש להבטיח שנבואתו תתקיים; נבואת־השואה המקראית מבקשת לבטל את הגשמתה.

*

יש כאבים ללא־נשוא המאלצים אותנו להסתייע במורפיום, ויש מציאויות שמעבר לכל שיעור המאלצות אותנו להסתייע באשליה. גם כאן וגם כאן אורבת סכנת ההתמכרות לסם, אולם סכנת האשליה רבה יותר מפני שאין מכירים בה ועל־כן לא תעורר ההכרה בעוד מועד את הרצון להתנגד להרגל ההרסני. לכן בימי זוועה עלול חוש המציאות הרגיש ביותר, ודווקא הוא, להינזק־לתמיד ולהפסיד־ללא־תקנה את ההבחנה הדקה ואת ישרותו.

*

טען נגד העסקן שדיבר שקר, ולא תחסר לו תשובה. ראשית, יאמר, דיבר אמת לאמיתה. שנית, המפלגה היריבה משקרת יותר. שלישית, מותר ואף ראוי לשקר, אם השקר מועיל לעניין הצודק. ועל־כן מן הדין שתאמין גם להבא לכל מלה שלו.

*

אין אמת בטענה שמצוקת היחיד מתנדפת ומתאפסת מנקודת ראותה של הכוליות. היא אמנם מותנית בפרטיותו של היחיד, אך כמו אותך קיום בודד היא מציאות. האספקט הסובייקטיבי של הצער, כתוצאת תודעה מוגבלת, אינו מבטל את האספקט האובייקטיבי שלו, כדיסהארמוניה בין תודעה זו ובין הכוליות. כאב הנפש כמוהו ככאב הגוף שניהם מעידים על חולי, אם קל ואם קשה. אם התייסרותו היא אחת התולעים ואם המתייסר הוא אחד המצוקים, הם מאשרים את אי־גאולתו של העולם.

*

כשם שמדוזת־הים אינה אותו חומר דביק וחסר־צורה המוטל על החוף אלא הפעמון הזוהר, הכחול והשקוף המרחף במים, כן ממשותם של ציורי־חלום אינה בסבך שנותר מהם בחרבת היום, אלא הם שרויים באותו אור קסום שלבשו כאשר נעו־צפו בנהרת החלום.

*

מי שמאמין באל שאינו מתגלה בהלכה פסוקה, אלא שחסידו מצווה לצותת למצוותיו כל רגע, דומה למי שמאמין בערכה האובייקטיבי של יצירת אמנות שאינו מיתרגם לכללים אסטתיים, אלא עולה ממהותה של כל יצירה ומתגלה בצורותיה או שוללן.