דרכי עבודת השדה הכרם והגן. מרבית העץ והבושם. סדר העבודה ושמות כלי מעשיה. עבודת הרועים ודרכי חייהם. מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר. שמחת הקציר הבציר והגזה. מעשה הדבש. הדיגות. חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים. הליכות מרום העם. נדיבות ודרכי נעם. אהבת החרות והכבוד. לב אחד לשרים ולעם. האהל והבית. תכונת הבית וכל כליו. המאכל והמשקה. מנחת רֵע והכנסת אורחים.,תלבושת הכהנים והנביאים. הנקיון. הרחיצה. הסיכה. התכבוסת והתספורת. כלכול השער ועדי זהב. תמרוקי הנשים ועדניהן. הארושים והמוהר. החתן והכלה בתפארתם. החופה והחתונה. ערך היופי והאהבה. מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל. אהבת הבנים. מלאכת האיש והאשה. הבנים והבנות בבית ובשדה. חלוק זמנים. חפץ קיום המשפחה. היבום. הקנין והעושר המטבע המדה והמשקל. ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת. סדרי אֵבל. תכונות הערים. ארחות המשפט. הזקנים העדות והשבועה. תכונת חומת העיר ומשמרתה. הדרכים ומכשירי הנסיעה. הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה. המחנה המארב והמצור. כבוד הגבורה. אהבת האומה ואחות השבטים. גאון מולדת וזכר קדמוניות. כבוד תורת משה וכבוד הנביאים. דעות העם על הנביאים. כבוד הכהנים. עבודת ה' ומשפט האורים. בית אהרון ובית הלוי. קדושת הארון. נסך מים ואפוד בד. משמרת המצוה. אמונות ודעות. הגורל. כשפים והבלי שוא. מעשי הנביאים. תועלת הכתב. חתום ספר יהושע. חבור ספר שופטים. ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.

בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.

ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה ¹ ושעורה ² וכֻסמת ³ פול ⁴ ועדשים ⁵ קצה וכמון ⁶ ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם ⁷ לקמח, או לסולת דקה או לגרש ⁸או יכתשו אותם בעלי ⁹ לריפות ¹⁰, ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות ¹¹ ואכלו אותה כרמל ¹², או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב ¹³ והיה שמה קלי. ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה ¹⁴ ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר ¹⁵. ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים ¹⁶.

וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים ¹⁷, ויסקלוה מאבן ¹⁸, ויבנו לה ודר אבנים מסביב ¹⁹. ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה ²⁰ויחצבו יקבים* בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים. וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר ²¹. ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים ²² או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים ²³, ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים ²⁴.

וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים. ויָמֹצו את שמנם. ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא. ויצא בשפע רב ארצה צור ²⁵ ומצרימה ²⁶ וגם לארצות הרחוקות ²⁷. והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים. אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו ²⁸, וגם התאנה היתה רבה בארץ. ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים ²⁹, או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ ³⁰.

ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים ³¹. ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, “איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו” ³². וירבו שלשת העצים האלה מעצי

הרמון התמר והתפוח ³³, אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים ³⁴, ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב ³⁵ומן התמרים הוציאו דבש. והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש ³⁶, ואת עבודת הַבֶּטְנֶה ³⁷ השָקד ³⁸, והאגוז ³⁹, אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד. וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון ⁴⁰.

והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו: השקמה ⁴¹, האלון הלבנה והאֵלה ⁴², ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור ⁴³ תרזה ואורן ⁴⁴, ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.

ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים. ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים. ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה ⁴⁵, נטף, שחלת ⁴⁶ וקדה ⁴⁷ ומר דרור ⁴⁸. ויצלח מאד הכפר בעין גדי ⁴⁹, והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל ⁵⁰, ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם: הר המור גבעת הלבונה ⁵¹, ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים ⁵², בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן. ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה ⁵³.

וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן ⁵⁴, אשר יאמר לו מלמד הבקר ⁵⁵ ודש את דישו בשורים ⁵⁶ או באופן עגלה ⁵⁷ או במורג חרוץ ⁵⁸ וחבט את חביטו ⁵⁹ במטה או בשבט ⁶⁰ וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה ⁶¹. ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים ⁶², ונערות ⁶³ היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה. אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה. והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו ⁶⁴לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים ⁶⁵ או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים ⁶⁶ ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש. וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים. ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר: אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו. ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות ⁶⁷ ועשו להם סכות ומלונות ללון בם ⁶⁸. ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם ⁶⁹ או אל המגורה ⁷⁰ והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.

ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון ⁷¹, המעדר ⁷²והחרמש ⁷³, המגל ⁷⁴ והמזמרה ⁷⁵, הרחת והמזרה ⁷⁶. העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד “כלי הבקר” ⁷⁷.

וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים. ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה ⁷⁸ או צמד כרם ⁷⁹.

ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים. ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם ⁸⁰.

וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה ⁸¹. והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם ⁸², ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי ⁸³, נוה ⁸⁴או משכן הרועים ⁸⁵. ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו ⁸⁶, ויהיו כלי הרועה הילקוט ⁸⁷, אשר ישים בו את הצדה לדרכו. וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע ⁸⁸, אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.

וכלי האהל המה חֵמת המים ⁸⁹ ונאד החלב ⁹⁰ כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך. והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן ⁹¹ ברהטים ⁹² עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים ⁹³ וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן ⁹⁴ רבץ בקר ⁹⁵ ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות ⁹⁶ לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן ⁹⁷ ורפתים ⁹⁸ לבקר. ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי ⁹⁹.

ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק ¹⁰⁰ ולשורם אבוסים ¹⁰¹ ולמריאים ¹⁰², וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים ¹⁰³. ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון ¹⁰⁴. ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים ¹⁰⁵ ולמגדלי הצאן נוקדים ¹⁰⁶. ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים ¹⁰⁷, לאמר מגֻדלים ומלֻמדים ¹⁰⁸ ויאכילו אותם בליל חמץ ¹⁰⁹, וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו ¹¹⁰.

ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה ¹¹¹, או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה ¹¹² ולחריצי חלב ¹¹³. ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר ¹¹⁴. ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית ¹¹⁵. אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה. והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו. ¹¹⁶. ויהי היום ההוא יום טוב ¹¹⁷ וגם הכורמים יעשו הלולים ¹¹⁸ ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם. ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב “הידד!” ¹¹⁹. ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר ¹²⁰, כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.

ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם ¹²¹ ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו. ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם ¹²²

והדבש היה גם הוא רב ¹²³ ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ ¹²⁴. אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.

ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה ¹²⁵והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם ¹²⁶.

וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים. ובני שְריה הקנזי למטה יהודה ¹²⁷לא היו החרשים האחדים בישראל. ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף ¹²⁸ וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת ¹²⁹, אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם: דוד פרור כיור קלחת ומזלג ¹³⁰ ומֵשרת ¹³¹ מחבת ¹³² ומרחשת ¹³³ ומחתה ¹³⁴ אגן ¹³⁵ומדוכה ¹³⁶, וכל כלי ברזל למלאכת הבית : המאכלת ¹³⁷ והתער ¹³⁸, המורה ¹³⁹ והמלקחים ¹⁴⁰. ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה ¹⁴¹, כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים: מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל ¹⁴². ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור ¹⁴³ שלישים ¹⁴⁴ מנענעים צלצלים ¹⁴⁵ מצלתים וחצוצרות ¹⁴⁶.

ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים ¹⁴⁷. וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים ¹⁴⁸ וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון ¹⁴⁹. וערכו את פשתי העץ על הגג ¹⁵⁰ ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר ¹⁵¹ וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות ¹⁵² לאהל, מסך ¹⁵³ לפתח ומטפחות ¹⁵⁴ למעטה ולכל דבר חפץ. ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה ¹⁵⁵. וגם מן השש, הארגמן ¹⁵⁶ ותולעת השני ¹⁵⁷לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן. ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג ¹⁵⁸. ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור ¹⁵⁹ יתד הארג ¹⁶⁰ ומנור האורגים ¹⁶¹.

וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם. ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם ¹⁶², ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת ¹⁶³, ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים ¹⁶⁴ וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין ¹⁶⁵, ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים ¹⁶⁶, ורכבו על אתונות צחורות ¹⁶⁷ ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות ¹⁶⁸, ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה ¹⁶⁹.

ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן ¹⁷⁰. ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב ¹⁷¹ אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר ¹⁷² היו להם למורת רוח ולחרפה ¹⁷³ ויקראו לכל איש פורע מוסר “בליעל”, לאמר: איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה. וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם ¹⁷⁴. אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה ¹⁷⁵. אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד ¹⁷⁶ ולדֵין ¹⁷⁷. ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו. ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה ¹⁷⁸.

ותהי שפת הנדיב שפת יתר ¹⁷⁹, וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות. והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום ¹⁸⁰ וענה אותו: “שלום בואך!” ¹⁸¹. ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר: “ה' עמך גבור החיל!” ¹⁸² והשיב לו האיש “יברכך ה'!” ¹⁸³ ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו “שלחני” ¹⁸⁴ וענה אותו רעהו: “לך לשלום!” ¹⁸⁵. וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר: “אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני ¹⁸⁶ ועשית לי את החסד הזה”.

וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר: “אמצא נא חן בעיניך אדוני” ¹⁸⁷. ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע “ברוכה את וברוך טעמך” ¹⁸⁸). וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו: אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו “ידבר נא עבדך” ¹⁸⁹, תעש נא אמתך ¹⁹⁰ או שפחתך ¹⁹¹" וחנן האיש הנכבד את הנפש הקטנה ממנו ודבר אליה רכות וקרא לה בדברו עמה “בני” ¹⁹², “בתי” ¹⁹³.

ויהי כי בחרו נדיבי העם בכבוד, ויאהבו גם את החֵרות מאד, ויאָמר על איש אשר היה נדיב ואדיר כל ימיו:

יָדֶיךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגֶליךָ לֹא-לִנְחֻשְתַּיִם הֻגָּשוּ ¹⁹⁴.

ומות האיש אשר שכב בכבוד בביתו ¹⁹⁵ או אשר מת במלחמה ¹⁹⁶ נחשב למות ישרים. אך מות האיש אשר נפל ביד אורב ¹⁹⁷ או ביד אשה ¹⁹⁸ נחשב למות נבל.

והגדולה אשר פנות העם ¹⁹⁹ לא הרֵעה מאומה, ולא הסיגה גבול איש, כי לא נעלו השרים על אחיהם בכל דבר משפט. על כן לא צרה בהם עין יתר עם הארץ. ויש אשר קראו הנביאים לאיש מקרב העם להתיצב בראש, ויען האיש “הנה אלפי הדל ואנכי הצעיר בבית אבי” ²⁰⁰ ואין זאת כי אהֹב אהב העם את נכבדיו ויבטח בם, כי מעוז הם לעמם, ובישרת לבם עשו להם את כל הכבוד הזה.

וגם בכל חיי הבית היה כמעט דרך אחד לכל העם ופנות העם לא נבדלו מקצות העם ²⁰¹מעט מזער. ויהי מעון אנשי המקנה באהלים, אשר מיתריהם קשורים אל יתד האהל, אשר יתקעו בארץ במקבת ²⁰². ולאשה היה אהל לבד ²⁰³. אך מרבית העם עובדי האדמה ויושבי הערים ישבו בבתים מוצקים. וחדרים היו לפנים מן הבית למעון האשה ²⁰⁴ ולכל דבר סתר ²⁰⁵. והגג העשוי מישור היה למושב ולמהלך לאנשי הבית בעתות השחר ²⁰⁶ והערב ²⁰⁷ להשיב נפש ולשואף רוח. ויהיו כלי הבית מטה ²⁰⁸ שלחן ²⁰⁹ כסא ²¹⁰ ומנורה להעלות עליה נר ²¹¹ להאיר את הלילה. ופרשו על המטה מתחת לשוכב השמלה ²¹² ומרשותיו ישימו כביר עזים ²¹³ ובשמיכה יתכסה ²¹⁴ ויאמר לכל היצוע הזה משכב ²¹⁵. ויהיו עוד

כלי הבית סַפות ²¹⁶ נחשת וכל כלי הנחושת אשר יבשלו בהֵן. הטנא ²¹⁷ אשר יתנו בו פרי העץ, והכלוב אשר יתנו בו את תאני הקיץ ²¹⁸ והמשאֶרת ²¹⁹אשר ילושו בו את הבצק, והסל אשר בו ישימו את הלחם ²²⁰ או גם את הבשר אחרי בֻשל ²²¹, והפרור אשר בו ישימו את המרק ²²². וכלי היוצר ²²³ אשר בבית היו הסירות, אשר יבשלו בהם, נבלי החרש אשר ליין, כד הקמח וצפחת השמש ²²⁴, צפחת המים ²²⁵ בקבוק הדבש ²²⁶ והתנור אשר יאפו בו ²²⁷ והכרים ²²⁸ אשר יבשלו בהם, והרחים ²²⁹ אשר יטחנו בו את החטה לקמח ולסולת.

ויהי מאכל מרבית העם לחם ויין ²³⁰ ונזיד מבושל. וגדי עזים ²³¹ נחשב בעיניהם למאכל תאוה. ובני מרום העם יעשו להם מַשְרֵת ²³² בִריה ולביבות ²³³ מעשה מחבת ²³⁴ מרחשת ²³⁵ מרֻבכת ²³⁶ וכל מעשי אופים למינהו. עגות ²³⁷, חלות, רקיקים ²³⁸ תופנים ²³⁹ ולחם שמן ²⁴⁰. ויהי המאפה והמרקחה למלאכת נשים, ותהיינה בבתי השרים רקחות, טבחות ואופות ²⁴¹. ואיש כי ימהר לעשות הלחם יאפה אותו מצות ²⁴² ובלכת איש בדרך יעשה לו עֻגת רצפים ²⁴³ ובעבדו את עבודתו בשדה בימי הקציר לא ישתה שם יין, כי אם יטבול פתו בחומץ ²⁴⁴.

ויהי משפט בני ישראל לקדם איש את רעהו הנכבד בעיניו במנחה ²⁴⁵. ותהי המנחה ככרות לחם ²⁴⁶, חלות לחם ²⁴⁷, נבלי יין ²⁴⁸ או נאדות יין ²⁴⁹, גדיי עזים ²⁵⁰, צאן עשויות ²⁵¹, קלי ²⁵², צמוקים ²⁵³, דבלים ²⁵⁴, קיץ ²⁵⁵, דבש ²⁵⁶, נקודים ²⁵⁷, חמאה שפות בקר ²⁵⁸, וחריצי חלב ²⁵⁹, אשפר ואשישה ²⁶⁰, איש איש כמסת ידו וכנדבת לבו. ומדי סור עובר ארח אל בית האיש, וכלכל האיש בעל הבית גם את האורח בכל מחסוריו וגם את הבהמה, אשר הוא רוכב עליה ²⁶¹. ויהי אנשים אשר קדמו במנחתם את האיש הנכבד בעינהם ואת כל הגדוד הרב ההולך ברגליו ²⁶².

ולצדקה גדולה נחשבה בעיני ישראל בדורות ההם לקדם את פני הנביא בתשורה ותהי התשורה, אשר הביאו בני העם לנביא ככר לחם לבני הנביאים, אשר התהלכו עמו ²⁶³.

ובבגדים אשר לבשו אבותינו בימי הקדם לא נבדלו הרבה בגדי הגבר מבגדי האשה ²⁶⁴ וילבשו על בשרם כתנות ²⁶⁵ ומכנסים ²⁶⁶ ועל רגליהם שמו נעלים ²⁶⁷. והחגורה במתניהם ²⁶⁸. ולכסות ²⁶⁹ אשר התכסו בה ממעל לכל בגדיהם היתה השֵלמה ²⁷⁰, אשר גם שִמלה ²⁷¹ יאמר לה, כאשר לבשו גם המצרים ²⁷² גם הכנענים ²⁷³. ויש אשר עטו סדין דק ממעל לבגדיהם כמשפט הפלשתים ²⁷⁴, והכהנים והנביאים ונכבדי העם יעטו מעיל ²⁷⁵, ועל ראשם ישימו צניף ²⁷⁶ ויקרא לכל הבגדים, אשר ילבש האדם בפעם אחת "חליפות בגדים ²⁷⁷. ולבגדים השונים, אשר ילבש האדם בכל תקופות השנה יאָמר “ערך בגדים” ²⁷⁸. ויהי דבר הבגדים יקר בעיני ישראל ויחשב להם המלבוש ככלי חמדה ²⁷⁹ ובהיות העם מצניע לכת מעודו נמשל לו חוסר הבגד כחוסר הלחם ²⁸⁰ והעֵרום היה בעיניו חרפה ובשת ²⁸¹, ויזכור תמיד כי ה' בעצם כבודו היה הראשון, אשר הלביש את האדם ואת אשתו ויכס את מערומיהם ²⁸².

ואת הנקיון אהבו אבותינו מאד, והרבו לרחוץ את בשרם במים, וסכו בשמן, והחליפו פעם בפעם את בגדיהם בבגדים אחרים ²⁸³ אשר כבסו ²⁸⁴. ויהי אנשים אשר גלחו את שער ראשם. ואנשים היו אשר שערם הנאה היה להם לתפארת ויגדלום ויכלכלום ²⁸⁵ לקוצות ²⁸⁶תלתלים, ויעשו את שפמם ²⁸⁷, והנשים הטיבו את ראשן ²⁸⁸ ותסרוקנה את שערן מעלה אל רום קדקדן ²⁸⁹, ואת צמתן סלסלו סביבות רקותיהן ²⁹⁰, ותעדינה עדי זהב: חח ונזם וטבעת וכומז כמשפט המצריות ²⁹¹, אצעדה, צמיד, ועגול, כאשר עדו המדיניות ²⁹² ונטיפות פז נוצצו על בגדיהן ²⁹³.

והנשים לא הרחיבו את נפשן ולא הרבו לשתות יין. אך לעומת זה היה להם השמן הטוב והרענן גם למעדנים גם לתמרוקים. ויחשב להן לשפע ולברכת הבית: דגן ותירוש, לחם ומים, צמר ופשתים, שמן ושִקוי ²⁹⁴.

ונערה כי תמצא חן בעיני נער וחשק בה לקחתה לו לאשה, ושם את הדבר לפני אביו ואמו ²⁹⁵, והלכו המה אל אבי הנערה ²⁹⁶, ודברו עמו לתת את בתו לבנם. ואם גדול האיש, או אביו אין עמו, ושלח את אוהביו לדבר באשה ²⁹⁷, ואחר יבוא הוא אל ביתה ודבר על לבה. ואם תאבה הנערה להיות לו ואֵרש ²⁹⁸ אותה במתן, אשר יתן לה. והיתה האשה מקֻדשת רק לו, לא תוכל עוד להנשא לאיש אחר והיה הוא לחתן והיא לכלה, והרבה החתן מתנות אשר יאמר להן, “מהר”. ותהי מכסת המהר למרבית העם כחמישים כסף ²⁹⁹. וביום הנשֻאים יעטה החתן פאר ³⁰⁰ ועטר בראשו עטרת עלי זית ³⁰¹ והכלה תעדה את עדיה ³⁰² ושמה קשורים עשוים בחן ובטוב טעם בשלמותיה ³⁰³, ועשרה אנשים יאספו מזקני העיר ³⁰⁴. וברך כל העם והזקנים את החתן ואת הכלה ³⁰⁵ ובא החתן והכלה לעיניהם אל החופה ³⁰⁶ לבושי הוד והדר. והביא החתן את הכלה אל ביתו והיתה לו לאשה לכל משפטיה ולכל חקתיה. ועשה החתן משתה שבעה ימים לכל אוהביו ואוהבי בית אבי הכלה ³⁰⁷ והיה שֵם המשתה הזה חתונה ³⁰⁸. ויהיו הימים האלה ימי ששון ושמחה ³⁰⁹. ויען כי משפט האשה היתה ללכת אחרי האיש, ועל כן אמרו לאיש אשר השיא את בתו, כי שִלח אותה החוצה, ולאיש אשר לקח אשה לבנו, כי הביא בת מן החוץ ³¹⁰. ויִחשב בית הבעל בעיני האשה אשר אַהִבתהו בבית מנוחה, אשר יעד לה ה' מיום הולדתה ³¹¹. והאשה הטובה יקרה מאד בעיני איש ישראל, ויענדֶהָ עטרה לראשו, ותהי בעיניו כמתת אלהים טובה מבית והון ומכל אבן יקרה ³¹². וירם בעיני ישראל כבוד החן והיפי ³¹³ והאהבה בתענוגים בטהרה ³¹⁴. וגם את יפי הגברים הוקירו אבותינו מאד ויהי להם הוד הקומה ³¹⁵ ויפי העינים ³¹⁶ לראש תפארת גבר. אך בכל זאת רב ערך האשה בישראל

מהיות היופי לבדו כל עצם תהלתה ותפארתה ³¹⁷. וגם הבנים אשר יקרו מאד בעיני אבותינו מדור דור, לא היו כל עצם יתרון האשה ³¹⁸. כי אם היתה כל תהלתה: אשת חיל ³¹⁹ יראת ה' ³²⁰ וחֵכמת לב ³²¹. צופיה הליכות ביתה, ושוקדת על קנין הבית להרבותו בחכמתה ובתבונת כפיה ³²², עומדת למעוז ולעזר לאישה וגומלת לו רק טוב ³²³, חוגגת דלים ³²⁴ דוברת חסד ונעימות ³²⁵ ומכלכלת את דבר ביתה בעֹז והדר ³²⁶וקונה בחן ובשכל טוב את לב בעלה ובניה לאהוב ולכבד אותה ³²⁷.אך אשה הומיה וסוררת היתה בזויה מאד, וגם יפי אשה סרת טעם נחשב לגעל נפש ³²⁸. וזכר אשת מדנים, אשר השקט לא תוכל, היה להגא לכל שומעיו וכל מושל וממשַל לא מצא בפיו די מלין נמרצות לערוך את הדמות הנכונה לצרת הבית הזאת ³²⁹. והתלונה הזאת עֵדה היא עד כמה התהלכו בני ישראל בימי הקדם באהבה ובכבוד עם נשותיהם, עד כי נמצאו נשים, אשר ערכו את לבן למרר את חיי בעליהן במִדְיְנֵיהן.

וגם מתוך הזכרונות אשר נשמרו בספר תראה עין הקורא, כי יש אשר האשה היתה האומרת והעושה, והבעל רק הממלא אחריה ³³⁰. ותהיינה הנשים הקוראות שם לבניהן בהולדתם ³³¹, ויש אשר הנה יעדו להם את דרך חייהם בילדותם ³³². ותלמדנה נשי ישראל את בניהן יראת אלהים ואהבת חסד ומישרים. וַתֵלָוה “תורת האֵם” ³³³ למוסר האב ויהיו שניהם יחד ליסוד מוסר לצדקת הבנים בהיותם לאנשים. על כן נקשרה נפש הבן הישראלי באמו מאד, ותהי לו למקור רחמים ותנחומים כל ימי חייה ³³⁴ ולמקור עצב וגעגועים אחרי מותה ³³⁵. והאיש אשר הקל את אמו ואת אביו, היה לחרפה ולקללה בקרב עמו ³³⁶.

והנכבד בבית אביו היה הבן הנולד לו ראשונה, אך גם הבן אשר נולד אחריו היה קרוב לו בכבודו. ויאָמר לבן הראשון “בכור” ולבן השני “משנה” ³³⁷.

ויעש האיש והאשה והבנים והבנות בחפץ כפים, ולחם עצלות היה לחרפה. ויעבוד האיש את עבודתו בשדה כל היום מן הבקר עד הערב ³³⁸ ועבד גם הבן הנער על יד אביו ועזר לו לחרוש את חרישו ולקצור את קצירו. ויחשב הנער השוקד על עבודתו לבן המשכיל, והעצל לבן מביש ³³⁹. והאשה תקום בעוד לילה, להכין מאכל לנפשות הבית, ודי עבודה ליום תמים לה לבנותיה ולנערותיה העושות עמה במלאכת המטוה והארג ³⁴⁰. ויען, כי לא כבדה עבודת האשה הנקיה והקלה, כעבודת הגברים הקשה בשדה, יש אשר עשו הנשים את מלאכתן גם בלילה לאור הנר ³⁴¹. והבנות תצאנה לפנות ערב לשאוב מים, ויהי היום לעבודה והלילה למנוחה. ואכל האדם את מאכלו הטוב ושתה את יין משתהו והטיב לבו בלילה ³⁴².

ויחלקו בני ישראל את היום ואת הלילה. ומספר השעות לא נודע עוד בימים ההם, וישימו את הלילה לשלוש אשמֻרות ³⁴³ ותקרא האשמורה האחרונה אשמורת הבקר ³⁴⁴. ומלבד הצהרים יעדו להם שני מועדים ביום את מנחת הבקר ³⁴⁵. בבית ה', ואת עת מנחת הערב ³⁴⁶. ואת השעה הקרובה להוא השמש אשר ישוב העם מפעלו ומעבודתו קרא חנות היום ³⁴⁷ ויחלקו עוד את הימים לשבתות, לחדשים ³⁴⁸ולשנים.

וקרבת המשפחה יקרה מאד וגם הנפשות הנוספות עליה לרגלי הנפש המתחתנת בה, יש אשר דבקו בה עוד באהבה עזה גם אחרי מות הנפש ההיא ³⁴⁹. ואיש כי מת וזרע אין לו, וגם אח אשר ייבם את אשתו לא נותר לו, והתנדב איש מקורביו לשאת את האלמנה לו לאשה אם מצא חן בעיניה, ולקנות את נחלת המת מיד יתר היורשים, ונקרא הנחלה שם בעל האשה הראשון למען יקום “שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו” ³⁵⁰, ויקרא לחק הזה גאולה ³⁵¹. ועל כן קראו לכל שאֵר קרוב גואל ³⁵².

ורכוש העם בימים ההם, היה הקרקע והמקנה. אך יען כי הקרקע נחלק לכל העם חלק כחלק, לא גדל קנין איש על קנין רעהו, ועל כן לא העריך איש את הון העשיר על פי אדמתו, כי אם לפי מספר מקנהו. ויהיו שלשת אלפי צאן ואלף עזים רכוש גדול מאד ³⁵³. ושבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות נחשב לעשר רב ועצום, אשר לא ימצא כמוהו בכל הארצות מסביב ³⁵⁴. אך הכסף לא היה רב בדורות ההם, על כן יקר ערכו מאד. ויהיו עשרה כסף ומחיה וערך בגדים שכר טוב לשנה תמימה גם לאיש בעל כשרון ³⁵⁵ ועשרה כסף וחגורה אחת היו מנת כבוד לעושה גדולות במלחמה ³⁵⁶. ותמצא יד איש לשכור בשבעים כסף קהל אנשים ללכת אחריו ולסור למשמעותו מספר ימים לא מעט ³⁵⁷. ומלבד הכסף, השקל ומחצית השקל, אשר התהלכו עוד בימי משה היו בימים ההם גם רבע שקל ³⁵⁸ ואגורת הכסף ³⁵⁹. ויהי השקל עשרים גרה ³⁶⁰. וערך הכסף יתבאר על פי הדברים הנקנים במחירו מחיר סאה סלת שקל, מחיר סאתים קמח שעורים, שקל ³⁶¹, מחיר גפן טובה ופוריה כסף אחד ³⁶² ובחמישים שקל נקנה גרן וצמד בקר ³⁶³. ויהי השקל גם למשקל ³⁶⁴, והמשקל הגדול היה המנה ³⁶⁵ והככר ³⁶⁶, הטפח ³⁶⁷ והזרת ³⁶⁸האמה ³⁶⁹ והגמד ³⁷⁰ היו המדות, אשר מדדו בהן את השדה, הבנין והכלים. המשקה או הבר והקמה נָמֵדו במדות האלה : הכור ³⁷¹, אשר יכיל שלשים סאה, והסאה ³⁷² אשר תכיל ששה קבים, והקב ³⁷³, אשר ארבעה לוגים לו, והלוג ³⁷⁴, והאיפה ³⁷⁵, היא שמונה עשר קב, והעמר ³⁷⁶ הוא עשירית האיפה, אשר יאָמר לו עשרון ³⁷⁷. וההין יכיל שנים עשר לוג ³⁷⁸, ויש אשר קראו לכור חמר ³⁷⁹ ולאיפה בת ³⁸⁰.

והלתך חצי החמר הוא ³⁸¹ ולבלתי עשות איש עול במשקל עשה לו המלך דוד משקל למופת לכִון על פיהו כל משקלי הארץ, ויקרא לו אבן המלך ³⁸².

ויהי משפט בני ישראל בימי השופטים להטיב את לבם מימים לימים, ומדי היות חג ויצאו הבנות במחולות בסביבות עיר שילה ³⁸³. ובשוב העם מהכות את אויביו ויצאו הנשים מכל ערי ישראל, אשר יעבור בהן הצבא בתֻפים ובמחולות, ולתפארת בשירתן ³⁸⁴. ומאחרית ימי השופטים והלאה, היה משפט כל משפחה ומשפחה להעלות מימים ימימה זבחי שלמים וקראו להם זבח משפחה ³⁸⁵, או זבח הימים ³⁸⁶. ובכל מקום אשר יעבור ההולך בית ה' יקדמו פניו בכבוד ³⁸⁷. וטהר האיש את בניו ואת בנותיו ואת כל קרואיו מכל טֻמאה, וקֵדש אותם לבוא לאכול עמו בזבח ³⁸⁸, כי קדש הוא. ובמצוא איש את רעהו ההולך לעשות עולה או זבח וברך אותו ויאמר לו: “ה' אלהיך ירצך!” ³⁸⁹ והיה אחרי אשר יקטרו את חלב השלמים על המזבח ³⁹⁰, ובא האיש הזובח וכל קרואיו אל ביתו וברך הכהן או הנביא או האיש הנכבד אשר יהיה שם את הזבח, אחרי כן יאכלו אותו הקרואים ³⁹¹. ונתן האיש הזובח לכל קרואיו ולכל נפשות ביתו מנות ³⁹², ואם גדול הזבח והקרואים רבים, וחֵלק הטבח את המנות ³⁹³, וכי יש אשר גדל הזבח עד פרוס שלשה איפה אחת קמח ונבל יין ³⁹⁴. ויהי יום הזבח יום שמחה לאיש הזובח ולכל ביתו ³⁹⁵, וברך הכהן את האיש הזובח ואת ביתו ³⁹⁶. ואם בן עיר אחרת האיש, והשכים בבקר ממחרת יום כלותו לאכול את זבחו, והשתחוה עוד הפעם לה' ³⁹⁷, ושב אל עירו ואל ביתו ³⁹⁸. וכי יקריב איש מנחה והביא אותה בכלי טהור ³⁹⁹. ויש אשר יעלה איש אל משכן ה' רק להשתחות בלבד ⁴⁰⁰מכלי העלות זבח ומנחה.

והשבת ⁴⁰¹וראש החדש היו ימי משוש ⁴⁰² ובאו העם אל בית ה' להשתחוות שמה ⁴⁰³ והלכו אל הנביא, וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה' ⁴⁰⁴. ויצאו יושבי הערים אל השדות ואל השדמות אשר מחוץ לעיר, והתהלכו שם להשיב נפש ולשאוף רוח ⁴⁰⁵. ויום החדש היה יום משתה ושמחה בבית המלך ⁴⁰⁶, ואולי גם בבתי עשירי עם. ואף כי אין אִסר לעשות מלאכה ביום החדש, היו מרבית העם שובתים בו מכל מלאכת עבודה, וינוחו בו ויטיבו לבם. על כן הבדילו בימי הקדם בין ראש החדש ובין יום המעשה ⁴⁰⁷ ככל אשר הבדילו בין יום השבת ובין ששת ימי המעשה ⁴⁰⁸. וקרוב הדבר, כי גם בעת ההיא היו עושים את החדשים חליפות חסר ומלא, על כן היו ירחים, אשר ראשי חדשיהם היו שני ימים ⁴⁰⁹.

ונפש כי תמות וספרו לה קרוביה וכל מיֻדעיה ⁴¹⁰, וקרעו את בגדיהם, ואם גדול ונכבד האיש המת וחגרו שקים ⁴¹¹, וקונן עליו איש מליץ בלשון צחה מלאה נהי ⁴¹², והוציאו אותו במטה והאבל הולך אחריה ⁴¹³, וקברו אותו בכבוד. ונשא כל איש את נפשו להקבר עם קבר אביו ואמו ⁴¹⁴ ופתחו הקוברים את המערה, אשר שם אחוזת קברי המשפחה וקברו שם את המת על יד קבר אביו ⁴¹⁵. ויש אשר צוו את בניהם לקבור אותם על יד קבר איש ירא אלהים ⁴¹⁶. ואת האיש הנכבד מאד בעמו, יש אשר יקברוהו בביתו ⁴¹⁷. והמלך כי ימות וקראו לפניו הוי אדון והוי הודו! ⁴¹⁸ ועשו לו שרפה גדולה ושרפו את הכלים הקרובים אליו, אשר שרת בם בעצם ידו בעודנו חי ⁴¹⁹. והאיש אשר בחטאו מת יקימו עליו גל אבנים גדול ⁴²⁰. ובשוב איש מקבור את מתו יבואו אליו כל אוהביו

לחברותו לחם ⁴²¹ ולהשקותו כוס תנחומים ⁴²², והביאו את המאכל הזה מביתהם, על כן יאמר לבָרוּת הזאת לחם אנשים ⁴²³ לאמר: הלחם אשר יביאו לו אנשים אחרים. אולם בהיות המת שר גדול וצמו כל אֹהביו וכל אבליו עד הערב ⁴²⁴. ובהתרגש רוח העם מאד בנפול מלך במלחמה, יש אשר יצמו שבעה ימים ⁴²⁵ כי שבעה ימים היו ימי האבל הכבד ⁴²⁶. ועד הם שלשים יום מנע ואָבל את לבו מכל שמחה ⁴²⁷. ויש אשר הרבו את ימי האֵבל ימים רבים ⁴²⁸ וכל הימים האלה תלבשנה הנשים בגדי אבל, ושמן לא תָסֹכנה ⁴²⁹, ויש אשר התנודדו ויקרחו קרחה בראשם על נפש מת בחפזם, אף כי לא טוב הדבר בעיני יראי ה' ⁴³⁰. ולא יקח איש אשה, ואשה לא תנשא לאיש בימי אבלם ⁴³¹. ובימי האבל הכבד ישבו הגברים לבד ונשיהם לבד ⁴³², אולם אחרי עבור האבל נחשבה לחכמה ולצדקה בישראל להעביר רעה מבשרו ולהתענג על טוב ה'. ⁴³³

וככל אשר דבקה נפש איש ישראל באהלו ובביתו, כן נקשרה נפשו בעיר מושבו. ותיקרנה מאד ערי ישראל בעיני אבותינו, ותחשבנה בעיניהם כערי אלהים ⁴³⁴ וערי קדש ⁴³⁵. ואם מצאה ידם מנעו את רגליהם מעיר נכר לבלתי נטות בה אף ללון ⁴³⁶. ויושבי עיר גדולה רבתי עם התהללו בה ויקראו לה עיר ואֵם בישראל ⁴³⁷. אך גם אנשי הערים הקטנות אהבו, ויכבדו אותן מאד. ובמות אחד מיושביה ובנים אין לו חשבו מחשבות כל היום לבלתי הכָרת שם המת מעם אחיו יושבי עירו ומשער מקומו ⁴³⁸. ורב היה לאיש או לאשה, כי יצא להם שם טוב בתוך בני עירם, כי אנשי חיל הם, ויאמרו לשער עירם, שער עמם ⁴³⁹.

ושר העיר ⁴⁴⁰ יעמד בראש כל ישביה אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא כל דבר העיר לכל משמרתה. וזקני העיר ישבו בשער, ועלו כל אנשי המקום אליהם השערה למשפט ⁴⁴¹. כי פתח שער העיר הוא תוצאותיה אל הארץ כלה, על כן נכבד השער מאד בכל ערי ישראל בימי הקדם. ויהי מקום המשפט ומקום הקהל, וישבו אנשים מזקני העיר פתח השער ⁴⁴² ונגשו אליהם בעלי הדברים למשפט. וכי יהיה לאיש להקים דבר מכר או קנין, ועלה השערה ושלף המוכר את נעלו, ונתן לקונה, ואמר הקונה לזקנים ולעם אשר בשער: “עדים אתם היום, כי קניתי את הקנין הזה מיד בעליו הראשונים” וענו כל העם והזקנים “עדים” ⁴⁴³ ויקָרא לדבר הזה “תעודה” ⁴⁴⁴. וכי יפלא דבר המשפט מזקני הערים, ועלו בעלי הדברים אל השופט, אשר יעמד בראש כל העם ⁴⁴⁵ או אל המלך ⁴⁴⁶. ותהי התודה, אשר יודה איש על פשעו אל השופטים מתן כבוד לה' ⁴⁴⁷. והשבועה היתה קדש קדשים גם בדברי הממלכה, וגם בהיות השבועה מֻצֶלת מפי המושל או מפי העם בערמת עם אחר ⁴⁴⁸.

ותהיינה גם ערים פרזות, אשר להן חומה, אך אלה נחשבו אל ערי השדה והכפרים. והערים הגדולות והטובות בצורות היו, חומה גבוהה, דלתים ובריח ⁴⁴⁹, וממעל לשער החומה על גג השער ⁴⁵⁰ היתה בנויה עלית השער ⁴⁵¹ אשר שם ישב הצופה להביט מרחוק, ולהזהיר בתֵקע שופר יושבי העיר מפחד אויב הבא פתאֹם בשעריהם ⁴⁵². וכי יראה הצופה דבר, אשר הוא בנפש העם, או אחד העם הבא מן הדרך, כי יראה דבר, והגיד אל השוער העומד פתח השער, והודיע השוער את הדבר בעיר ⁴⁵³. ומגדלי עֹז היו בערים הבצורות למנוס ולמפלט ליושבי העיר לנשיהם ולטפם מפני כֹבד המלחמה ⁴⁵⁴. ויען כי גבוהים היו המגדלים מאד, והצופים יעלו שמה ביום מלחמה להריע ולצרוח, למען הודיע לעם את קרבת האויב קראו להם צריח ⁴⁵⁵.

ודרכים היו סלֻלות מעיר לעיר, ועבר בהן ההלך ברגליו או יחבוש לו את החמור ורכב עליו, כי עבודת החמור היה המרכב והמשא. והאיש אשר תמצא ידו, יקח עמו צמד חמורים ⁴⁵⁶ חבושים לשאת גם את הצידה ⁴⁵⁷, אשר הכין לדרכו. ותהי הצידה לחם ויין לַהֵלך, ומספוא לבהמה אשר עמו ⁴⁵⁸, ובנמלים לא הרבו בני ישראל לעבוד ולנסוע בכל ימי הבית הראשון ⁴⁵⁹. לעומת זה טענו את נשואותיהם בעגלות אשר יאסרום בעבותות אל הבקר ⁴⁶⁰. ובימי דוד החל הפרד להיות למרכב המלך וביתו ⁴⁶¹, אולם עד מהרה נדחו מפני הסוסים והמרכבות אשר נעשו לבית המלך ⁴⁶².

אך רכב מלחמה לא היה לבני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי שאול. ומי יודע אם הוציא גם דוד למלחמה בימיו את מאת הרכב, אשר הותיר מרכב הדדעזר מלך ארם צובה ⁴⁶³ וגם פרשים לא היו לישראל עד אחרי מות דוד. ולא נראתה במחנה ישראל ביום מלחמה, בלתי אם הבהמות אשר נהגו את הצידה ואת הכבודה ⁴⁶⁴, ויהי כל צבא ישראל חיל רגלי ⁴⁶⁵. וילמדו נעריהם את ידיהם לקרב ⁴⁶⁶ ואת רגליהם לרוץ אורח ⁴⁶⁷. ובהיות כלם חיל רגלי נחשב להם המרוץ לגבורה ⁴⁶⁸ וירבו בתוכם אנשי חיל מלֻמדי מלחמה ⁴⁶⁹ ויהיו בהם עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה ⁴⁷⁰. ואנשים היו בם, אשר עשו חיל רק בכלי נשק אחד או בשנים, נושאי צנה ורמח ⁴⁷¹, צנה וחנית ⁴⁷², או נושאי מגן וחרב ודורכי קשת ⁴⁷³, מימינים ומשמאלים בחצים ⁴⁷⁴, קולעים אל השערה מבלי החטא ⁴⁷⁵. וישכילו בני בנימין מכל הקלעים ורומי הקשת בישראל ⁴⁷⁶. וגם בני אפרים עשו חיל בנשק הקשת ⁴⁷⁷, ומרבית בני יהודה היו עורכי צנה ורמה ⁴⁷⁸. ולבש איש החיל בישראל בגדי מלחמה דבקים אל בשרו אשר יאמר להם מַדִים ⁴⁷⁹, וחגר עליהם את החרב, מצֻמדת על מתניו נתונה בתער ⁴⁸⁰, ובנצב אשר בראש להבת החרב ⁴⁸¹ ישלוף אותה מתערה. ושריון ילבש על בשרו וקובע נחשת ישים בראשו ⁴⁸², ואת המגן אשר בו יחסה מפני האויב ימשה בשמן למען יחליק ממנו החץ הפוגע בו ⁴⁸³. ויהיו אנשים אשר עשו להם חרבות בעלי שני פיות ⁴⁸⁴ ושבטי ברזל ⁴⁸⁵ אשר יכו בהן את הצר הקרב אליהם באפס מקום עוד לשלוף שם חרב. אך הכידון אשר היה בידי אנשי המלחמה בימי יהושע ⁴⁸⁶ לא נזכר עוד אחרי כן בדברי מלחמות בני ישראל, וקרא איש הצבא לכל הנשק השונה למינהו “כלים” ⁴⁸⁷ ולמַדיו ולכל כלי המלחמה אשר עליו יקרא “חליצה” ⁴⁸⁸.

ומפקד העם ערוך היה ביד שוטרי עיר ועיר, כי הרבה העם להתילֵד ולהתיחש למשפחותיו ולשמור את מולדתו בספר ⁴⁸⁹. ויחלק השבט למשפחות והמשפחה לבתים והבית לגברים ⁴⁹⁰, והגברים יוצאי צבא שולפי חרב היו לאגודות. וראשי בתי אבותם יתיצבו בראשי גדודיהם והיו להם לשרי חיל ⁴⁹¹. ועל פי הדבר הזה נֹח היה לדעת את מספרם ולהסיעם ביום מלחמה קל מהרה לקראת האויב. אך יען כי בכל ימי השלום היו עיניהם אל פעלם ואל עבודתם יעביר המלך או השופט קול מארץ להקהיל את כל העם, ויאמר לקול הזה “הַזְעֵק” ⁴⁹². או “שַמֵעַ” ⁴⁹³, או בשופר יתקעו ⁴⁹⁴ או מלאכים ישלחו ⁴⁹⁵ בכל גבול ישראל. וכי יעצל העם ללכת והפיל עליהם המושל פחד, כי יענוש אותם בקנינם ⁴⁹⁶. ואחרי אשר יִזָעק מן העם כל איש אשר מלאו ימיו לצאת לצבא ⁴⁹⁷ ופקדו אותם שרי הצבאות ⁴⁹⁸ והציגו עמם כל איש חיל בחור, ואת יתר העם ישלחו איש לאהלו לשבת על הכלים ⁴⁹⁹, לאמר: לשמור את עריהם ואת כל אשר בהן. ושמו על הצבא שרי חיל, שרי גדודים אשר לפי רבות אנשי הצבא הסרים אל משמעתם יגדל כבודם. שרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים ⁵⁰⁰ וירב מספר הצבא בישראל. ויצאו למלחמת הגבעה ארבע מאות אלף איש שולף חרב ⁵⁰¹, ועל נחש מלך בני עמון שלש מאות ושלשים אלף איש ⁵⁰², ועל אגג מלך עמלק מאתים אלף ועשרת אלפים ⁵⁰³. אך לא רוב החיל היה יקר בעיני ישראל, כי אם אֹמץ לכם הבוטח בה'. על כן היו מלחמות, אשר שִלחו שרי החיל את ההמון הגדול ויחזיקו במעט הצבא אשר נגע אלהים בלבם ויִוָשעו ⁵⁰⁴.

ונסע מחנה גבורי החיל לראשונה, ויקרא למחנה הזה “חלוץ” ⁵⁰⁵ או “חלוצי הצבא” ⁵⁰⁶. וכל ימי היות יהודה וישראל לאחדים היה חיל יהודה החלוץ הנוסע ראשונה ⁵⁰⁷ ובקרבם אל שדה המלחמה ותקעו את המחנה לאמר: את אהליהם או סבותיהם כגרן עגולה ועל כן יאמרו למחנה מעגל ⁵⁰⁸. והקימו צופים ⁵⁰⁹ סביבות המחנה לשמור על החיל החונה שם מאויב מחריד פתאם, ובגשתם אל המערכה ⁵¹⁰ לאמר: אל שדה המלחמה וראו את האויב והנה הוא נגש אל מקום אחד ושמו את עם המלחמה שלשה או ארבעה ראשים ⁵¹¹ למען כַּתֵר ⁵¹² אותו מסביב. ואם יאמרו להעתיק את עם המלחמה מן העיר וחצו את עם המלחמה לשתי ידות ושלחו את האחד חֳרש בלילה או יצוו להם לסֹב בדרך רחוקה, למען הסתתר מעיני רואים, עד בואם אל העיר והתחבאו שם במסתרים, והתחרשו וישבו למו אֶרב, ויתר אנשי הצבא יחגרו מלחמה ביושבי העיר ונסֹגו מעט מעט מפניהם עד התיקם את אנשי המקום ממסבי העיר. אז יגיח חיל האורב מן המארב ולכד פתאם את העיר הנעזבה מיושביה והעלה האורב משאת עשן גדולה עד לב השמים וראו אנשי המלחמה את האות מרחוק ושבו והפכו פתאם את פניהם והדפו את האויב אל שער עירו. והאורב יוצא לקראתו מזה והיתה המלחמה אל האויב מפנים ומאחור ⁵¹³. ואם בצורה העיר או עז מאד המחנה ושלחו מרגלים חרש לתור את עיר האויב ⁵¹⁴, או מחנהו ⁵¹⁵, ונגשו אל העיר הבצורה וצרו עליה ושפכו סוללה והשחיתו להפיל את החומה ⁵¹⁶. והמלך או השר אשר ילכוד את העיר הבצורה, והבקיע אליה, ונקראה העיר הנלכדה על שמו ⁵¹⁷. ובהנגף האויב ונשאו בני ישראל את שללם, וחלקו אותו חלק כחלק עם העם אשר נשארו בעריהם לשמור את הכלים ⁵¹⁸. ויש אשר ירימו ממנו מתנה גם לזקני העם ונכבדיו ⁵¹⁹. ועל הארץ הנכבשת ישימו נציב ⁵²⁰ וסר כל העם למשמעת ישראל, והעלו להם מנחה מדי שנה בשנה ⁵²¹. וככלות המלחמה ותקעו בשופר, ונעלו המחנות איש מעל רעהו ושמו פניהם איש אל עירו ואיש אל אהלו ⁵²². והיה כאשר תעלה יד ישראל על אויביו, ויצאו הנשים והבנות לקראתם מכל עריהן במחולות ובכל כלי שיר ⁵²³. וכי ינגף ישראל והתגנבו אנשי הצבא כנכלמים בשובם אל אהליהם ⁵²⁴.

ולא רק בכח הזרוע בלבד עשו בני ישראל מלחמה, כי אם יערימו עצה ותחבולה להפיל פחד פתאם על האויב להכותו בתמהון, עד לבלי מצוא ידיו ורגליו ⁵²⁵. ודבר ישימו שרי הצבאות בפיהם ובפי העם לקרוא אותו הלך וקרֹא למען אַמץ את לבם ⁵²⁶, והמלך יבא גם הוא בתוך המחנה ונלחם כאחד העם, למען חזק את ידיהם בראותם את “פני מלכם הולכים בקרב” ⁵²⁷, ועל כן יוציאו בימי הקדם, גם את ארון הברית אל המלחמה, לחזק את לב אנשי הצבא ולמלא אותם כח ורוח. ובתת ה' התשועה לישראל יקחו את חרב האויב והניחו אותם למשמרת במקום הקדש ⁵²⁸. ובהיות שלום ישראל ועוזו מעֹז לתורת ה‘, אשר בקרבו, נחשבה המלחמה בצוררי ישראל למלחמה ה’ ⁵²⁹ וכל המתנדב לצאת לה – לְבָא לעזרת ה' ⁵³⁰. והעמים המתגרים מלחמה בישראל נחשבו לאויבי ה' ⁵³¹. ותאָמר לרוח הגבורה אשר לבשה את גבורי ישראל רוח אלהים ⁵³². ותהי הגבורה והעז לכבוד ולתפארת ⁵³³ ומֹרך לב, נגף, שבי ומנוסה היו לכלימה ⁵³⁴.

ובכל היות אבותינו גבורי חיל, לא נשאר מעודם את נפשם למלחמה. וגם בעצם המלחמה לא הרבו להתהלל בגבורתם, כי כן הורום מוריהם אנשי האלוהים, לבלתי התפאר ישראל לאמר “ידי הושיעה לי” ⁵³⁵. ויהי להם הקרב רק למחסה מפני האויב ולמעצר לו לבלתי בֹאו אל ארצם ועריהם, אשר לנחלת ה' ולערי אלהים ⁵³⁶ נחשבו בעיניהם, כאשר הן מושב “עם האלוהים” ⁵³⁷, אשר אותו הואיל ה' לעשות לו לעם ⁵³⁸ וכמוהו אין עוד גוי אחר בארץ ⁵³⁹ גוי נקי וצדיק, אשר כל עוד לא סר מדרכו תמים הוא וטהור ואין ברוחו רמיה ⁵⁴⁰, ועל כן נכבד בעיניהם העם במלואו ובעצם תֻמו, וכל שבט ומשפחה יקרה להם כאישון עינם. וגם בהקרא מלחמה בין שבט לשבט, לא הפרו את אחוָתם ⁵⁴¹, ופֶרץ בשבטי ישראל נחשב לאסון, אשר נלאתה רוחם לכלכל אותו ⁵⁴² ולחסרון אשר לא יוכל להמנות ויהי מספר שנים עשר שבטי ישראל כמנין מלא, אשר ממנו אין לגרוע. ויקדש המספר הזה ככל אשר קדש מספר השבעה ⁵⁴³ ותנתן לו שארית וזכרון גם בקדשי עבודת ה' ⁵⁴⁴.

ויען כי אהב העם את מולדתו ויתכבד בה, על כן היו זכרונות ראשיתו לנגד עיניו תמיד ויעלו גם בני העם גם נביאיו ומוכיחיו על שפתיהם פעם בפעם גם את הטובות גם את הרעות, אשר מצאו אותם בימים הראשונים, למען אַמץ את לבם או למען הָרִך אותו. ותהי צאת בני ישראל ממצרים למבחר זכרונותיהם ⁵⁴⁵, וגם הדברים האחרים, אשר מצאו את בני ישראל במצרים ובמדבר ⁵⁴⁶ נכונו על שפתיהם. וגם דברי ימי השופטים כלליהם ופרטיהם היו נזכרים ⁵⁴⁷, וכל שבט ומשפחה נצרו מכל משמר את זכרונותיהם ואת שמות אבותיהם הראשונים ויתברכו בם ויתכבדו בם ⁵⁴⁸. ולא את הגדולות ואת הנכבדות בלבד שִוֹו מוכיחי בני ישראל לנגד עמם, כי גם את הדברים, אשר לא לכבוד היו להם ⁵⁴⁹. יש אשר ערכו לעיניהם למען הבֵא למוסר לבם. אך מבחר זכרונות העם מימי קדם, היה זכר יום מתן תורה, אשר אותו לא יוכל להזכיר בלי תת בשיר קולם ⁵⁵⁰.

כי בכל אשר נדחו בני ישראל בימי השופטים אחרי שקוצי העמים אשר מסביב, היו בכל דור ודור אנשים, אשר יקרה להם תורת משה כבבת עינם. וגם אלה אשר נוקשו אחרי תועבות הגוים, הלכו אחרי ההבל רק מחוסר לב. אך גם הם לא בעטו בתורת אבותיהם במרד ובמעל ויוסיפו עוד ליראה יראה גדולה מאד את הנביא הבא להוכיחם בשם ה‘. ויהי הנביא, ומלאך אלהים לאחדים בעיניהם ⁵⁵¹. וקרוב הוא כי מעט הנביאים אשר היו בימי השופטים, לא ישבו בתוך העם, ולא נראו אליהם, בלתי אם בעת, אשר ידעו, כי רך לב העם מצרותיו ⁵⁵², והנפלאות אשר עשו לעיני העם, בנוח עליהם רוח ה’ ⁵⁵³ שמו עליהם מורא ופחד. והנפלאות אשר עשו הנביאים לשמן, כי אם למען הוכיח לעם, כי ה' שלח אותם, כי רואיהם שאלו מהם אותות. ויאמינו כי לא יראֶה איש מלאך אלהים מן השמים, ואם יֵראה לעיני העם וידע הרואה כי קרבו ימיו למות ⁵⁵⁴, כי מעולם נחשבה לחטאת מות חלל את קדשי הקדשים במראה עיני בשר ⁵⁵⁵. ויקרא למלאך שר צבא ה', כי כן יחזו אותם במחזה כדמות שר צבא שולף חרב ⁵⁵⁶, אך שם לא נקבו לו ⁵⁵⁷.

וגם את הכהן כבדו בן את אביו וישוו את נפשם כבנים מקשיבים לו ⁵⁵⁸. וגם בעלות רוח מושל עזה על הרצים הנצבים על שאול, לא ערב איש מן האנשים הקשים האלה את לבו לפגוע בהם, כי כהני ה‘, הם, אשר כל הנוגע בם לא ינקה ⁵⁵⁹. וישמחו גם ההולכים אחרי אלהי הנכר בהתלקט אליהם איש לוי לכהן לפני הבליהם ⁵⁶⁰. ובמשכן שילה ובגוב ובגבעה שמרו הכהנים את משמרת הקדש, ויעלו נרות על המנורה הטהורה ⁵⁶¹ ויערכו ערך להם לפני ה’ על השלחן הטהור ⁵⁶². ותהי עבודת הכהנים לעלות על מזבח הנחשת להעלות שם זבח ומנחה, להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' ולשאת אפוד ⁵⁶³. והכהן אשר לו התהלך בקדושה ובטהרה בכהֻנתו, והזבחים היו בעיניו כבשר תאוה למלא בהם את בטנו נחשב למנאץ את מנחת ה' ⁵⁶⁴ הבועט בזבחו ובמנחתו ⁵⁶⁵. והכהן הגדול יֶאפוד את האפוד, ונשא על לבו את האורים ואת התֻמים. ושאל אותו העם, היעשה דבר אם יחדל, היצא למלחמה אם ימנע רגליו ממנה? והשיב לו כמשפט האורים. ואם טובה בעיני האלהים הדרך, אשר אמר העם ללכת ואמר הכהן: “נכח ה' דרככם” ⁵⁶⁶. ויכָבדו זקני הכהנים ויהיו שרי קדש ושרי האלהים ⁵⁶⁷. ובית הכהן הגדול נחשב לבית נכבד ונאמן ⁵⁶⁸, אך גם דלים היו בתוך הכהנים ועניים מרודים מאד ⁵⁶⁹.

ופקודת הלוים היתה לעדוד את עבודתם לפני הכהנים ⁵⁷⁰ לשמור משמרת ההיכל ⁵⁷¹ ולפתוח דלתות בית ה' בבקר ⁵⁷². ומיום הֵעתק ארון ה' אל עיר דוד החל השיר להיות ראש עבודת הלוים.

והארון היה ראש קדשי בני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי הבית הראשון. ויהיו הכרובים אשר עליו, כדמות כסא ה‘, אשר על כן יאמר "ה’ צבאות יושב הכרובים" ⁵⁷³ והמועד אשר יוָעד ה' אל נביאיו לדבר אליהם ⁵⁷⁴ ועל כן קראו לו “שם” לאמר: הדבר המודיע את שֵם ה' בארץ ⁵⁷⁵. ויאמינו, כי בבא הארון אל המערכה וגבר ישראל ונגפו כל אויביו לפניו ⁵⁷⁶, ובגלל הדבר הזה קדשו גם את האנשים העומדים לפניו ⁵⁷⁷.

ויהי כאשר החל לב העם להנָהות אחרי ה' ואל עבודתו, ויחדשו להם דרכים לעבוד את ה' מלבד עבודת הכהונה, אשר נאסרה לכל איש, אשר לא מזרע אהרן הוא. ויסיכו נסך מים ⁵⁷⁸ תחת נסך היין אשר יסיכו הכהנים על המזבח. ויחגרו אפוד בד תחת בגדי הקדש אשר ילבשו רק בני אהרן הכהנים לבדם ⁵⁷⁹. והנבואה אשר נבדלה מן הכהונה בדבר הזה, כי יכשר לה כל איש חסיד וטהור מכל שבט ומכל משפחה ⁵⁸⁰ הגביהה את לב העם מקצה בדרכי ה'. ואף בימי השופטים השתמרו מלבד עבודת הכהונה גם יתר חקות התורה בתוך רבים מבני ישראל בכל דורותיהם, ויבדילו בין טמא לטהור ⁵⁸¹. ואיש ירא אלהים לא אכל מבשר הבהמה בלתי אם שחטו אותה במשפט ⁵⁸² ונשי ישראל שמרו מכל משמר את טהרת ביתן ⁵⁸³. והשופטים אשר לבם היה שלם לא הפילו דבר גם מכל חקי המלחמה הכתובים בספר התורה ⁵⁸⁴ וגם במשפט אשר בין איש לרעהו לא נטו מחקת התורה ימין ושמאל ⁵⁸⁵.

והכשפים נחשבו בעיני יראי ה' לתועבה, אשר משפט מות לכל עושיהם ⁵⁸⁶, וישמור כל איש ירא מצוה את ידו מעשות רע, כי האמינו בכל לב, כי ישיב ה' לאיש כגמול ידיו אין נגרע דבר ⁵⁸⁷, וכי קללת עשוק תבא אל ראש עושקהו ⁵⁸⁸. וישם כל איש אוהב מוסר את לבו לחשוך גם את יד רעהו מעשות רעה, כי האיש אשר תמצא ידו להשיב את אחיהו מעוֹן והתעלם ממנו ושפט ה' גם אותו ⁵⁸⁹. ולא נואשו גם בראותם צדיק מט לפני רשע, כי בטחו כי אויבי ה' יאבדו ולאוהביו יֵאור כאור שמש בצאתו בגבורתו ⁵⁹⁰. והעם או מושלו כי יחטא לה' ⁵⁹¹ או לעם אחר ועשה לו עול בלא משפט ⁵⁹² ויצא הקצף מלפני ה' על הארץ. אך בנושא העם את הענש ובשובו מחטאתו ושב ה' ונעתר אל הארץ ⁵⁹³.

והדבר אשר הורה משה את בני ישראל, כי גם הטוב גם הרע ביד האדם הוא לעשות או לחדול ממנו השתמר בידי לכמי העם וסופריו גם בימי השופטים ⁵⁹⁴. אך בהרבות האדם לחטוא, וכבד לבו מאד בהמת ה' עליו, לבלתי עשות עוד את הטובה ואת הישרה ⁵⁹⁵.

וכל קטנה וגדולה אשר תמצא את האדם, האמינו בלב שלם, כי על פי ה' היא ⁵⁹⁶. ולמען מלט מרעה נפש עמו ויראיו, יש אשר יֵחָלץ גם צבא השמים למלחמה ⁵⁹⁷. וסוף כל האדם, הלא הוא המות, שלש דרכים לו, יש אשר ימלא ה' את מספר ימי האדם, ויש אשר יגפנו ה' בעונו ומת בלא עתו, ויש איש אשר במלחמה יאסף את נפשו ⁵⁹⁸. אך גם במות האיש לא אבד נצחו, כי רוחו לא תסוף לעולמים, ונפש הצדיק תתענג על ה' בהיותה צרורה עמו בצרור החיים, ונפש הרשע תעֻנה בכף הקלע עד אשר תנָקה מעונה ⁵⁹⁹, ועל כן היה משא נפש אוהבי המת לשום לו “שם ושארית” גם בארץ אחרי מותו. ויחשבו את הדבר הזה כחסד אשר עשה ה' עם המתים ⁶⁰⁰, ויאָמר לאיש אשר מת ונין ונכד ושם ושאר אין לו, כי כבתה נחלתו ⁶⁰¹. ויהי כנשמר מנחלת אלהים ⁶⁰²כי נחלת ה' בנים ⁶⁰³.

ותשוקת מרבית האנשים בכל העמים, עזה היתה בימים ההם לדעת את אשר יקרה אותם בימים הבאים. ויהי בהעלם דבר מעיני העדה למשפט מבלי דעת להכריע בין איש לאיש והפילו גורל ⁶⁰⁴, כאשר יעשו עד היום הזה, כי האמינו בני ישראל, כי הגורל יוכיח תמיד את הנכונה ⁶⁰⁵. ויהי הגורל לכלי חפץ ביד כל שופט שלום, ולברכה לבעלי ריב בעשותו שלום בינם ⁶⁰⁶. אך העם בקש לו דרכים לדעת גם את העתידות, ויהי הדבר הזה למקור מרמה למכשפים למעוננים ולקוסמים, אשר רבו בכל הגוים, ולמקור משמרת הבלי שוא לכל העמים וגם לישראל בימים אשר סרו מאחרי תורת משה, כי היו גם בתוכם אובות וידעונים ⁶⁰⁷עד קום שאול למלך. ולמען הסר את העם ממוקשי אנשי און ומרמה הטו הנביאים את לב עמם לדרוש את הבאות מפיהם. ויד ה' היתה עליהם ⁶⁰⁸ להשיב לשואליהם בחכמת אלהים אשר בקרבם את אשר ימצא אותם. על כן קראו בימים ההם לנביא “הרואה” ⁶⁰⁹ לאמר: את אשר לא תראה עין אנוש, תראה עינו. ויאמינו כל האנשים אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם, כי בשלשה אלה יודיע ה' לבני אדם את עתידותיהם בחלומות באורים ובנביאים ⁶¹⁰. ויעשו הנביאים גם אותות ונפלאות, למען חזק דבריהם בלב שומעיהם ⁶¹¹, אך לשום שארית לדבריהם לדור דורים היה להם הכתב למכשיר נאמן.

ומעשה הכתב אשר למדו בני ישראל במצרים, לא שכחו עוד בכל הימים הרבים ההם ⁶¹² וגם בקרב דלת העם היו תופשי עט ⁶¹³. ויהי הכשרון הזה לכלי חפץ ביד הנביאים לחפץ דעת ומוסר בתוכם, בתתם להם ספרים להודיע להם את כל העוברות עליהם, למען דעת את נפשם ואת ערכם ואת אשר לפניהם. ויהי למיום קום שמואל לשופט, וישם את לבו להרבות את דעת דברי הימים בישראל, ויחתם את הספר, אשר כתב יהושע במתכֻנתו האחרונה. ויכתוב את דברי ימי השופטים בספר, ואת כל המוצאות את ישראל בימיו כתב על ספר אחר, אשר קרא לו העם “דברי שמואל הרואה” ⁶¹⁴, ועל העתים, אשר עברו עליהם למיום מות שמואל עד מות דוד, כתב נתן וגד ספרים אשר נקראו “דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה” ⁶¹⁵. מלבד הספרים היקרים והנכבדים האלה אשר הנחילו לעם את הדעת את נפשו ואת הרוח המתודעת בכל הליכותיהם ובכל הקורות אותם, כתב שמואל הנביא עוד ספר אחד קטן במדתו ויקר ונעלה מאד מאד ברום ערכו, הלא הוא הספר אשר יקרא לו כיום מגלת רות ⁶¹⁶. לענין לספר הזה שָם לו הנביא מקרה אחד אשר קרה למשפחה אחת ממשפחות פרץ בן יהודה בבית לחם ויערוך שם דמות מלאה חליפות אֵבל ונחומים, רוח נכאה ושלות השקט, געגֻעים ונחת. ויעבר בחזון צלמי נעם ועֹז משיבי נפש ומשמחי לב, בנקיון תמתם הזכה. ותהי מגלת רות גם למקור שעשועים לישראל גם לצלם דמות אהבת החסד בכל עצם טהרתה ⁶¹⁷. ותחשב למופת ולתבנית מלאכת מחשבת במעשה סופרים בעיני יודעי חן בחכמי העמים עד היום הזה ⁶¹⁸.

ויאצלו הספרים האלה רוח עצה וגבורה על ישראל. ושירי דוד נעים זמירות ישראל, ושירי אבות משוררי בית הלוי אשר היו בימיו, אצלו עליהם רוח חן ושכל טוב רוח דעת ויראת ה'.