היתה שעת צהרים בניו־יורק הגדולה. אנשים לרבבות רצו, דחופים ומבוהלים, בּרחובות העיר ל"אכילה חטופה" מתּוך עמידת חפּזון ובליעה, שקוראים לה “ארוחת צהרים”. לאלפים ורבבות רחפו ודחקו איש את רעהו, מבלי הבּט אחד אל פּני חברו, מבּלי שים לב ומבּלי חפץ להכּיר איש את חברו. לא זעה הנפש. לא רעד הלב והעינים לא בערו בּאש הצמאון – לחדש ומחדש. עדרי אנשים. רק רגליהם התנועעו במהירות וגופי־האנשים נישאו מתּוך הרגל וקביעות, מתּוך קצב ומדה כּרגלי הבּובּות האַבטומאטיות, שכּל תּנועותיהן מדודות וידועות.
ּּגוש אנשים התנועע בּלב העיר, אשר נאנקה ונחנקה מתּחת למשא הבשר הכבד הזה. ונדמה היה, שקירות לבּה של העיר כּואבים מרוב הדחק ועוד מעט וישברו מתּוך קריאת־קצף וגועל־נפש – “קץ כּל בּשר”. ונדמה היה, שלב העיר מלא שנאָה עמוקה אל כּל גוש־הבּשר הרובץ עליה ומתּוך חדלון־כּח לפרוק עולו, הוא זומם לעשות רעה בּדרך עקלקלה. מלמטה התנועע גוש־בּשר וממעל לו היו פרושים שמים אפורים ודלוחים, אשר נשענו על גגות הבּתּים וארובּותיה, כּדי שלא ליפּול על האָרץ.
וראשי הבּתּים עם ארובּותיהם העשנות, שתּמכו בשמים הנמוכים, נדמו ליתדות גבוהים, התּומכים בּחופּה השחורה בּשעת מגפה, ומארת העיר נשקפה מתּוכה…
מארה אפורה וחצופה כזונה פּרועת־שער וגלוית־שדים, שכורה ומנהקת… והיא חרקה שן וירקה רעל ובוז אל כּל הבּשר הזה, כי קצה נפשה בו. ומתּוך בּוז הצליפה בשוטה על גוף הבּשר הנדחף בּרחובות העיר לאמר: רוצו, עבדים, מהרו, מהרו! ללא־דבּר, והדחפו עד שתּכהינה עיניכם ויסחבו פגריכם! ואני – מארת העיר הגדולה – ״אני אָבוז לכם!"
והגוש נשמע להצלפות המארה והוסיף להתנועע במערבּלה. ונשמות בּודדות ואבודות תּעו ואבדו גם הן אי־פה אי־שם.
*
– כּיצד נוסעים מכּאן לברוקלין? – שאלה אשה אַחת בּתוך ים־הבשר, ובשפה מגומגמת.
– זו הדרך לברוקלין! – נענתה לה אשה מתּוך ההמון הרב.
– תּודה! – נפלט מפי זו השואלת בעברית ואבדה בהמון.
זו, שהראתה לה את הדרך לברוקלין, עמדה מלכת אחוזת־תּמהון. עמדה מלכת, כּי לפתע נעור בּה האָדם שנרדם מתּוך אדישות זה שנים. עיניה, ששכחו ניצוץ, הבריקו פתאום ובהן מחשבה האירה: “מי היא זאת, אשר דבּרה עברית אלי? בּעברית ובהברה ספרדית! מי היא?”
והיא התחילה לבקשה בתוך ההמון. קפצה לשאלה לשמה ולמקום משם בּאָה. היא בטוחה, שהאשה זרה בניו־יורק. על־פּי השפה המגומגמת, שבּה שאלה את שאלתה, אפשר היה לה להכּיר בּה את הנכר. מאַין היא? האומנם משם? מדוע לא עכּבה בּעדה? לא הבּיטה בפניה? כּדרך העיר, הממיתה כּל זיק בּנפש חיה, כּן ענתה לה גם היא, מבּלי שים לב אליה.
מי יודע מה היה בּלב האשה, אשר שאלה לדרך אל בּרוקלין? אולי בתּוך ים־הבּשר הזה טבע לבּה בּים היגון אשר זוחל ויורד מכּפּת השמים הדלוחים? אולי אין לה אַף נפש קרובה אחת באוקינוס העיר הזאת? אולי גם היא באָה “משם”? המלה העברית, שנפלטה מפּיה, היתה כּל־כך טבעית. אַיה עתּה?
אלמלי יכלה למצאָה, היתה אוחזת בּכנף בּגדה ומכריחה אותה לספּר לה מי היא וכיצד באָה אל העיר הזאת? ומה נשמע “שם” בּמקום שעזבה? ומדוע הלכה מ"שם"?
*
מרת אסתּרזון שטטה בין ההמון הגדול שעה קלה. אַך היא לא יכלה עוד למצוא את האשה הזרה, שהיתה בשעה זו כל־כּך קרובה ללבּה, משום שהיתה בטוחה, כי היא באָה מ"שם". יגון צורב תּקף את לבּה. זה כבר לא ידעה יגון כּזה. ועתּה – מה מתוק היגון ומכאוביו למרת אסתּרזון!
גופה היה עיף עליה מעבודתה המעיקה, מנסיעה ברכּבות שעות אחדות בּיום. נפשה היתה עיפה מראות את פּני חברותיה לעבודה ואת פּני בעל בּית־החרושת השמנים, המבריקים מרוב שומן. והיגון המכאיב הוציא אותה מן הסביבה שטבעה בה למרות רצונה. ונעור בּה האָדם. לפתע פּתאום נעור בּה האָדם, זה שיגון עמוק לו, שכּאב נפש לו, שזכרונות מתוקים לו.
ומרת אסתּרזון הרגישה פתאום את כּל ההבל השולט בּכּל: בּבתּים הגבוהים המגיעים עד כּפּת השמים הנמוכה; בּתנועה המהירה בּכל קרן זוית, בּרבבות החלונות המואָרים בּחשמל בעצם היום הדלוח… ונדמה לה, שבּנות־אש אלה, הנראות בּחלונות, הן אותם נרות הבּוערים למראשותי המת…
התחמקה מן הזרם ותחת לשוב לעבודתה, סרה אל אחד מגני העיר הקרובים. ובאַחת מסוכּות הגן ישבה לפוש. היא ישבה בפינה מבּלי שים לב לאלה שישבו בסוכּה וקראו בעתּונים.
שאון והמולה התפּרצו כפעם בּפעם מקרב העיר והגיעו לאָזניה. אנשים ונשים לרוב התנועעו, אַך היא לא ראתה אותם, כּאילו מסך כּבד ירד והבדיל בּינה ובין העולם הסובב אותה. כּמה רחוקה היא מן העיר ומהמולתה!
יום תּמוז בּהיר אכול שמש. מסיימות בּית־המדרש למורות יוצאות מן הבּנין שבּו בלו אַרבּע שנים. יוצאות הן לבושות שמלות לבנות, נעולות נעלים לבנות ועניבות לבנות בּראשיהן. שמחה שפוכה על פנּי כל. אורחים, מכרים וידידים לוחצים את ידיהן ומברכים אותן.
והיא, אסתּרזון, בּין המסיימות. היא בין אלה שהצטיינו בחבּורן הנפְלא בּשעת הבּחינות. היא בין אלה, שיחסן עמוק ונאמן אל החיים החדשים המתהווים בּארץ־ישראל.
והכּל מדבּרים עליה והכּל מראים עליה בּאצבּע: היא לא תלך בּדרך הסלולה. היא תלך לעבוד עם קבוצת צעירים בּמקום שלא עבדו עוד פּועלים עבריים… היא תעבוד את האדמה וכאשר תּווסד קבוצה גדולה ותצטרך למורה, תּלמד בּערבים בּשעות הפּנאי. אַך בעיקר מושכת אותה העבודה. והכּל מדבּרים עליה ומעריצים אותה…
… היא יושבת על אחד ההרים אשר מסביב לירושלים, יחד עם קבוצת פּועלים צעירים. הם יושבים ואוכלים את ארוחת הצהרים הקרה והיבשה. רוח־הרים מנשבת ומנגנת בּאָזני היושבים, מנגנת ושרה על גבּורים שנפלו חלל בּהרים אלה לפני מאות בּשנים, שרה את שירת השממה ששלטה אחרי נפלם חלל, מזמרת בּלחש את שירת התּקוה, המתרקמת בּין פּסגות ההרים ההולכים ומתכּסים ירק…
הנה הם חוזרים מעבודתם אל בּיתם העומד בּמורד ההר, מקום שם המעין מפטפּט יומם ולילה כּתינוק עליז. הם רוחצים פּניהם וידיהם במי המעין היורדים בּשמחה אל תּחתּית ההר. הכּל שמחים ועליזים, אך היא שמחה מכּולם, כּי יש בּיכלתּה לעבוד כּנבר, כ״פועל".
והנה באים ערבי האָביב. קר עוד בּהרים, אך האָביב צועד ובא. ריחות מתוקים משכּרים את האויר, ריחות השקדיה והזית, ומתגבּר על כּולם ריח תּפּוח־הזהב, המגיע ממקומות חול זהב ופרדסים. הולכת ועוברת עונתו של תפוח־הזהב. צר לו להפּר־ד מן הפּרדס ועל כּן יתגבּר בּבשמיו על יתר פּירות האָרץ.
ערבי־ירח בּהירים בּאים אל ההרים. הפּועלים שוכחים יגיעתם. הם יוצאים מן הבּית לטייל בּין סלעי ההרים. ויש אשר יתפּרץ אחד מן החבורה ויצא במחול והכּל יוצאים אחריו. מסתּובב הגלגל ובו עינים עמוקות מצל הערב ופנים חוורים מלבנת הירח, ורגלים משתּגעות מרקוד. הן מרקדות את כּל אשר בּנפש, את השמחה עם הכּאב גם יחד. עבר הגשם ומסתּלקים העננים מתּכלת השמים. הפּועלים מתחילים את טיוליהם בּימי השבּתות. הולכים ירושלימה אל העיר העתּיקה.
שם – הכּותל הגבוה והעצב. אנשים למאות מתפּללים על־ידו, עוצמים עיניהם ושוכחים תּבל ומלואָה. אנשים לבושים קאפּוטות קטיפה מתנועעים מתּוך השתּפּכות נפש וכובשים פּניהם בּאבני הכּותל. והם, הצעירים, עומדים דומם ועיניהם נשואות אל ראש הכּותל וכל אחר יחשוב את מחשבתּו הוא על התּחיה הנהדרה ועל החורבּן העמוק.
״חורבּן, חורבּן", – לוחשת מרת אסתּרזון לעצמה, ורוצה היא לצעוק מתּוך כּאב וגעגועים.
כּלום לא נשאר ממנה, אלא חורבּן.
למה יצאָה את האָרץ? למה עזבה את הכּל? – היא יצאּה על מנת ללמוד את תּורת עבודת האדמה. היא יצאָה להשתּלם, למען תּהיה בקיאָה בנטיעות חדשות ובדרכים מחודשים. ומה היה בסוף כּל החלומות האלה?
היא נזכּרה בּיום הראשון לבואה הנה.
אותם השמים הדלוחים, אותם החלונות המואָרים בעצם היום, אותם אַלפי האנשים. והיא – בּים־הבּשר. היא רעננה ומלאָה אש וחלומות. וגם היא תעתה מבּלי דעת את הדרך, כמו האשה אשר בּקשה את הדרך לברוקלין. אולי גם מפּיה היו נפלטות אָז מלים עבריות, כּי כל־כּך רגילה היתה אצל העברית… אַך בּו ביום נעשתה לעבד. היא נלקחה לעבדות העיר הארורה. נעשתה למכונה, שחדלה לחשוב, לשמוח ולהתעצב. גלגל בּמכונה – ושכחה לשם מה בּאה לכאן…
בּתחילה התנגדה לזרם. היא חפצה ללכת בדרכיה היא. התחילה ללמוד את תורת עבודת האדמה ויחד עם זה ללמד עברית. אַך לא יכלה לעמוד בּין הילדים האַכזרים. היא שנא־ה אותם מן הרגע הראשון, כי הם צחקו ולעגו לה ולדרכיה המוזרים, והיא עזבה אותם מתוך קללה. נעשתה רואה־חשבּונות. היא היתה צריכה לעזוב את הלמודים, כּי העבודה גזלה ממנה את כּל היום. היא התנגדה בתחילה, חפצה להשאיר שעות אחדות מן היום בּשביל עצמה. אַך העיר הענקית צחקה לה ובזה לכל התנגדותה. היא עבדה כל הימים והתחילה ללמוד בּערבים.
אחרי ימים ארוכים של הנהלת פּנקסים בבית החרושת, היתה הולכת בּערבים ללמוד את התּורה, שלשמה עזבה את הארץ.
וגם פּה, בּמקום התורה, רבצה עליה מארת העיר הגדולה, אשר מאנה הרפּות ממנה.
מרת אסתּרזון היתה עיפה מאד ועיניה הלכו ונעצמו מאליהן…
היא חלתה. עזבה את הלמוד. בּתחילה מתּוך התנגדות, מתּוך געגועים, מתּוך תּקוה לחזור, אך מארת העיר לעגה ובזה לה. ועתּה היא – עבד.
ומה יהיה בּסופה? היבוא סוף לעבודתה? התּשתחרר מכּבלי העיר ותשוב לשם?
לוא היו באים אותם החברים שהכּירו אותה בּשעת עבודתה שם, שהללו אותה כל־כּך אפשר היו עוזרים לה לנתּק את חוט המארה הרובצת עליה! לוא בא מי שהוא מהם והיה מעורר בּה את המרץ, את התּקוה, את הכּחות הנרדמים!
לשוב – לשם!
איך? למה? מה תביא להם, לאלה שצפּו לה מתּוך תּקוה וגאוה? מה תביא להם? –
את עיניה שזיון הלך מהן? את שפתיה שסגלו להן את בּת־הצחוק הרגילה החתומה על שפתי רבבות?
היא כבשה את ראשה בּידיה ולעיניה – נטיעות צעירות על מדרגות ההרים. פּרפּרים בּעלי צבעים שונים מעופפים ומחוללים מתּוך חופש ושמחה. זמזום החפּושית וצפצוף צפּרים מלטפים את האוזן. הפּועלים אכלו ארוחת הצהרים ומשתּטחים על הקרקע ועיניהם נשואות אל תכלת השמים ונדמה להם, ששטים הם בּים־תּכלת גדול־גדול.
“מרת אסתּרזון שבה”, – אומר אחד מתּוך עצלות. “לא היא שבה, צלה שב”, – נענה חברו. “אין להכּירה! אין בּה צחוק, אין בּה כּח, אין בּה עליזות! מה היה לה?” – “מסכּנה, מסכּנה”. עלבון דקר את לבּה. עליה אומרים, שהיא מסכּנה? היא תראה להם, שיש בּה עוד כּח ומרץ…
פקחה את עיניה.
מסביב נשמעו שריקות וצפירות העיר הרותחת. אנשים לרבבות מהרו לשוב אל בּתּיהם, כּשם שמהרו לאכול את ארוחת הצהרים.
היא קמה ממקומה ויצאָה מן הגן.
מתי יבוא קץ לחזיונות העכורים האלה? מתי תצא לחופש? מתי תשוב לשם?…
למה?… לעורר רחמים בּלבּות כּל אלה שהכּירוה מקודם?
הוי, מה עיפה היא! לוא יכלה להשתּרע בּמטתה, להרדם מבּלי הקיץ עוד!
הזרם סחפה. ומרת אסתּרזון נהפכה שוב למכונה ונבלעה בּים־המכונות הקטנות, אשר מהרו להדחק אל תּוך הרכּבות המלאות, לשוב לבתּיהן, לאכול ארוחת הערב ולנוח מעמל היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות