מתוך: “מאזניים”, כרך 9 (חוברת 3–4), 8–9.1959

כאלמונים בגשם (שירים) מאת אברהם חלפי    🔗

אלמוני זה שלפנינו אינו צללית מעוטת אור, המבקשת למעט את הוויית קיומה האנושי-מוחשי, אלא בשר ודם של ממש. האלמוניוּת, מבחינת תכנה הפנימי מגמתה היא להטעים, על דרך העניווּת, ייחודו של ציבור בני בלי-שם ובלי-בית, השרויים בבדידות הגותם והזייתם. קוֹנטמפלאציה זו אינה פאסיבית, אלא אף מרי והתקוממות על דרך הנדידה והביקוש אחר תפילת היחיד האבודה. הקשר הטבעי בין תפילת-היחיד לבין צורת הרבים שבפתח הספר: “אנחנו” – היא האמת שבתפילה זו שהודות לה נהפכת התפילה לתחינת הכלל והציבור, שאבדה בעטיו של אי-הצדק שנשתלט בעולם. יחד עם אבדן התפילה אבד הקודש ובאו החולין להאביד את האדם מעדנו הרוחני, המעט, שקנה לו בחייו. צורת הרבים של “אנחנו” באה אף לצורך ההכללה, המפיקה לא הלך-רוח ואמת-מידה בלבד אלא תיאור הנדידה האנושית המתמדת אחר דין-צדק שגלה מן הארץ.

למשורר מתבקשים אף מוטיבים אחרים המוּפקים מתהליך החיים העיקרי, מעצם הוויית הצמיחה והכליון בחיי האדם. כי עיווּת-הצדק בידי שמים או בידי אדם הוא הקובע את גורלם. המזיגה החיונית העיקרית בעיניו היא זו שבאדם ובטבע: לידה, גידול, טיפוח, והעינוּי שבדאגה שלא ייקפדו החיים בטרם עת. ומכאן המורא מפני המוות הקרוב, בעולם הצפוי להשמדה ובעולמנו שלנו המקונן קינת חיים שלא בשלו והאֵבל על מות העלמים, שהוא עיווּת-דין שיש להתקומם נגדו אף שאנו חיים ברוח של קבלת-הדין המסורתית.

מהות שירית זו מבקשת לה מסתור באלמוניות המופשטת, המרחפת בין המופשט לבין הממש במעין הגשמה חזיונית-שירית. ומכאן עקת הריחוף בין מעלה ומטה ואבדן האימון בחסד המובטח משמים. כדי להפיח רוח חיים ולהזרים דם חם בעורקי האלמונים המופשטים, יוצר המשורר מגע ישיר בינם לבין הטבע: האדמה, גשם-מים, שמים-אוויר, רוח, שמש-אש, למען מצות את הטבע, את הנטיפה-ממעל על דרך הרוחניות ובלא זהות אישית. ומופיעה צורת הרבים, הקובעת גורל משותף למבקשי יסודות הצדק ההכרחיים לקיום אנושי, בלא אבדן הלבטים האינדיבידואליים וזיקתם ליסודות החיים: הילד, המשפחה, האהבה, הענוּת, המוות, האלוהות, התובעים כולם בעצם קיומם התקוממות נגד עיווּת-הדין המשווע ואימת החדלון הצפויה.

המיכלול הלשוני הצנוע והפשוט מוותר לפרקים על ציוריות יתרה לצורך המיצוי הרעיוני והחווייתי הפנימי. מיכלול זה עומד לו למשורר אף בתארו את אימת ההכחדה הקיבוצית לעומת השכול האישי, האמהי, החרדה לגורל הבן ההולך בחיי מולידיו, שהם בעיניו טראגיים הרבה יותר. ובמקום שמצוי השכול אין כמובן חג, אלא פרשת הסבל של עשוֹת תינוקות לבני-אדם. כי היגון האישי מפר את החג. אולם דווקא מיצוי החיים בתקופה קצרה טעון הנאה וצער, אהבה ויגון, ושירי המתענים נמקים בדרכם אל האור, כי נשכחי-אֵל הם ארורי-הבשר, תרתי משמע. וכאן המעבר מיבשתו הפיוטית האישית של המשורר אל יבשות אחרות, אף שבהתעגם עליו לבו אין לו אפילו חפץ ב“יבשת הדברים”. ארורי-הבשר האיוביים חיים חיי בשרם עד כלות כוחם. וכאן מפליג המשורר לאירוניה של הרמת-כוס לשמים שהם בלא דיין צדק.

נושא אבדן-הקודש נמשך והולך מספריו הקודמים “מזווית לזווית” (תרצ"ט) ו“שירי האני העני” (תשי"א). אלא שכאן כאב האלמונים הורס אל הקודש ומכחידו. ואילו בספר השני היה עדיין “שוכן-במרומים” ובראשון “עדיין הבקיעה תפילה”. בספר שלפנינו מתפתח נושא אבדן-הקודש על דרך נושא אבדן-החיים שבספרים הקודמים. אז היה עדיין אלוהים ואילו כאן חשיכה פנימית שרק “זוהר עיניו של ילד” יגיהנה. ונשאר השכול המשוכל אף מאמונה, קפוא באהבתו אל נושא-האהבה שהלך אל עקידתו. זו היא שירת האמהוּת המתייסרת באי-ידיעת הצפוי לילד בהיותו לאיש. במצוקת אין-ידע זו האֵם היא היחידה המאמינה בחיי הבן ומוליכה אותו “בדרך העולה אל האור”. אולם בכוח האילוּזיה הידענית והאשליה נכון אף המשורר להאמין “באביב-של-תמיד”, כזה “שלא יחלוף לעולם”. אצל “אנחנו”, כמובן, אבל לא אצל “אני”. וברגע של אֶכסטזה אפילו נמוגה אצלו הכפירה הנואשה ובאה כריעת-ברך בפני מהות אלוהית, בתנאי: “אַל נא תרע לתמימים”, באשר אין לפענח את הבעיה המוסרית-המקראית: “מדוע ברק פוגע בעץ נושא את פריו לתומו?” והצער על חילול צלם האדם בידי האדם – מה הוא? מעשה ללא וודאות, כפיית יצרים של לא-אשמה כביכול?

התמימות, הטוהר וברכת-הפרי בעלומים, נוטים כאן לאסוציאציה לשונית-אידיומאטית עם תמימי-דעים כלומר: הבנה הדדית בין התמימים, נקיי הדעת, חסרי-הבית הנהפכים כאן לעצים על אֵם הדרך. עד כאן במולדת התמימים. ואילו בשאר חלקי התבל גועשות האימים ונישאת “תפילה רחם של אין-מוצא”. כי האדם זקוק כבר לא לפת קיבר ולא לניחומי הנפש הנלפתת ביצריה בלבד, אלא לתפילת הרחמים הגדולים.

לא נוכל לעמוד כאן על הסתעפויות הנושאים לכל שלל גווניהם. אולם נאמר רק זאת: אשר ל“מחר” אין חלפי מוותר על התוחלת היהודית לגואל. לא הדתי, המסורתי, אלא גואל הצדק, גואל לב היחיד המפייס דעת האם: “תינוקך לעולם לא יאשם”. כי כל זמן שתינוק יאשם יש גרוֹטסקה בחיים, והחסידה, סמל-האמהות, הרה ללדת עכבר, כלומר: לא כצלמה וכדמותה אלא אנוֹמאליה מזוועת. וסמל גורר סמל של חתולי-חלום המתנכלים לתולדת הפריון שנשתבשה. השמים טווי התינוקות בחלומותיהם אינם מגיעים אל בן-הסמל העשוק, “החבוי מפני שיני אור היום” כדי לקיימו. אור מאורר הוא כבר גרוטסקה מקראית קשה למדי, באה הגרוטסקה השניה בצורת האידיום לראות-אור-יום, שהוא ברכת הקיום העברית, והיא כאן תולדת סמל האמהות היראה את אור היום ואת השמש שהיא “קרח צהוב”.

חלפי שר בנימה פסימית של “באין אור אין טעם הניגן ואין כדי לבנות ביתו של אדם אפילו מאבנים אפורות”, ואפילו המוות אינו עוד שליו אלא “עושה שמות בברמינן”. ו“איכה יחיה האדם עם אבדנו הצפוי לו מדי רגע?” כנראה בהבנת איש את רעהו “בהאזנת תהום אל תהום, בשכרון ערב, בעדן השיר וברגע חי אחד שיש בו כדי לנקום את נקמת הסוף הצפוי”.

שיר אחד המתאר ביקור-אבלים על דרך נאטורליסטית נראה לי כאן שלא במקומו. לא נוכל לעמוד הפעם בהרחבה על שירי האהבה המשולבים כאן במחול ובתבערה בסמיכות העניין עם שיכחה ויין על “אשפתות התכלת” שאבדו. אבל נאמר רק שאולי זוהי שיבת הנשמה מן המבול ועלה-זית של ניחומים בפיה? ש“אלוהים רק נשמט מזרועות הנצח האגדי” ועדיין יש תפילה, אף כי בלא כתובת של ממש?