ביתן התערוכות, חיפה

בתערוכה זו של בונה, שהיא תערוכת־יחיד שנייה שלו, נשאר הצייר נאמן לסגנונו העממי והפרימיטיבי וליסודות הטובים של רישום מצויין ושל הנחת־צבע רגישה. אף־על־פי־כן, אין לומר שהצליח להשיג רמה שווה בכל יצירותיו. עדיין מגשש הוא בנסיונות, אך דרכו כאמן גלוייה לפניו.

בונה שייך לציירים המועטים בתוכנו, המבקשים לחדור בכל מאודם לחיי־המזרח ולחיי־הכפר. נושאיו נרקמים לרוב סביב כפרי הגליל, ובזמן האחרון סביב הכפר הצ’רקסי רוחימה. בציוריו אלה אנו מוצאים יתר שלימות, הן מבחינת העלילה והן במובן הסימבולי. ניטול לדוגמה תמונה גדולה אחת: במרכזה – פר גדול ואשה מובילה אותו (קטע זה בלבד יש בו צבעוניות נדירה), שניים אלה נמצאים בתוך מסגרת של משולש, השולט על כל רוחב התמונה; בפסגת המשולש עגול, כעין חומה, ובתוכו משורטט הכפר במעין כתב קצרני; מימין התמונה – עץ החיים. נראה בעליל שיש כאן סמליות מסויימת: הפר (המופיע פעמים רבות בתמונותיו של בונה), הוא מעין סמל הכוחות היוצרים את החיים; המשולש הגדול אינו הר אחד בלבד, אלא מושג כללי של הטבע על כל הריו ועמקיו; מעגל המזלות הוא סמל הזמן והעונות, שהאיכר תלוי בהם; ועץ החיים – סמל החיים כשלעצמם. כל אלה מורכבים יחד לקומפוזיציה נאה, רחבת־ידיים, המתכוונת לשמש אספקלריה כללית של החיים.

בונה יוצר מתוך שלימות נפשית עמוקה. בסגנונו הפרימיטיבי יש כל ההתפעלות והחדוה של ילד העומד לפני העובדות הפשוטות של הטבע. בכל יום הוא משכים בנפש רעננה ופתוחה אל גילויי הטבע הנהדרים. טבע ומציאות כפרית, הם המקור הבלתי־אכזב של עבודתו.

אך יחד עם גישה נאיבית זו, הרי בונה הוא גם פילוסוף המבקש להתרומם מעל לעובדות הפשוטות ולהבינן בעמקות. מכאן – שאיפותיו לסמליות.

לא כאן המקום לעמוד על נסיונותיו הרבים בעיצוב הצורה ובצבע. יש להדגיש רק שהנושא לגביו הוא העיקר וכל נסיונותיו בעיצוב הצורה מכוונים בראש וראשונה לעיבוד הנושא. הודות לכך הוא לא הופך לאילוסטראטור ואינו גולש לבנאליות. יכול הוא להרשות לעצמו להתעסק בנושאים תנכיים, ודווקא תמונות אלה הן מן המוצלחות ביותר שבתערוכה.

בסגנון הפרימיטיבי והסמלי של בונה, בהתמכרותו לנושא העממי והתנכי וביחסו העמוק אל טבע הארץ – בכל אלה יש משום הבטחה שלפנינו צייר הסולל דרך לסגנון ישראל מקורי, ומן הראוי לעקוב בעניין אחר התפתחותו.

ד"ר גולדמן