מתוך: “מאזניים”, כרך כ"ט, (חוברת ג-ד) 8–9.1969.

אין הספרות זקוקה למלחמה. היא יכולה להיווצר גם בלי המלחמה. אין היא יושבת ומצפה דווקא לנושאים המלחמתיים המציבים מוות וחיים זה לעומת זה. המסננים שכול, יתמות, נכות ותאוות-שכחה נוראָה, שאינה מתישבת עם רציפות חיים רגילה, מתוך כברה שופעת אונים של עשייה בהכרח, במאוּלץ, בלית ברירה. המציאות הישראלית סבלה מאז ומתמיד מעודף נושאים שבממש וממחסור כרוֹני בחשיבה רוּחנית אל מעבר, מסביב ובעקבות הנושא הקיים בתוך עכשויוּת של זמן וקירבה גיאוגרפית.

דומה כי ספרותנו חייבת לעבור תהליך של התרעננוּת כללית ואוורור תוקפני למדי כדי לשרת נושאים עיקריים שירות הראוי לשמו.

מדוע, בכל זאת, באָה התאוששות ספרותית מסויימת בעקבות מלחמה? משום שמאורעות ומעשים של ממש אפילו בששה ימי מלחמה מועטים מעוררים בלב הכותב-ההוֹזה בירכתיים, הזיות נסתרות משלו ואשליות שאכן יש למען מי להעלות בכתב שיר, סיפור או דברי-הגוּת. לפתע מתגלה דמותו של הקורא הצעיר בעיקר, הלוחם. המלחמה מגלפת מתוך הגוש הכללי של החברה החיה בארץ הזאת את הפרט הקרוי קורא. את עלוּם-השם הזה שאיננו כותב אליך מכתב. איננו מספּר לך על רשמיו למקרא דבריך. איננו מעלה על הכתב דברי בקורת. אפילו איננו בא עמך בדברים… ואתה רק חולם בלבך את חלום הקורא שלך. שמא היה הוא הקורא שלך, בחייו, במעט שנותיו הקצרות, המצומצמות. שמא, מלה אחת משלך הנראית לך, ברוב עוונותיך חשובה, הגיעה אליו. שמא הירהר בה בימי בית-הספר והבגרות והשרות-הצבאי. ואין זה חשוב אפילו אם קראך ואם לאו. אך אם שניכם יחסתם חשיבות לאותו הדבר עצמו, לאיזה ערך אנושי! לזכרו, לשמו, למענו, ולמען אלה שכמותו שנשארו בחיים כדאי לומר פסוק של שיר, של הזייה, של תמונה בסיפור, של דמוי שעל דרך הדמיון יעבור ממך אליו וחוזר חלילה ממנו אליך. באותה הדדיוּת סמויה, ידועה לאמנים ולקוראיהם, לאמני-אמת ולקוראי-אמת.

פתאום מתגלה לך במלחמה קהל הקוראים שלך. הקהל שמיחל לו המלחין, הצייר, הפסל, הסופר, המשורר, ההוגה. המלחמה עושה זאת בדרך האכזרית של מבחן-אנושי, שבו עומד הלוחם (או שאיננו עומד בו). ולא זהו נושא הספרות. מבחן זה מסוּפּר על דרך הפשט ברשימות של עתון. ברשימות של יומן. בסיפורים בעל-פּה. בפרשיות רפורטג’יות שאינן אלא התגלותו החיצונית בלבד.

ואתה מתחיל להרהר בלבך שמא אותו חייל בודד שראית אותו מוטל באוהל סמוך למוביל-הארצי בעמק בית נטופה, קורא ספר עברי בעוד הוא שומר על המוביל הפתוח, שמא אין הוא יחיד. ולא משום שהוא מתעניין דווקא בך, הכותב עברית. אלא שבהכרח הוא קורא עברית בלבד, משום שלרוב איננו יודע לשון אחרת. והיא דרכו האחת בקריאת שיר או סיפור. ושמא לא תהית די על קנקנוֹ. ושמא העלמת ממנו מה שעבר עליך בילדותך ובצעירותך בארץ הזאת, מטעמי נוחיות לך, לעצמך, לבית אביך ולבית מוריך בארץ זו, מימי המנדט, והמדינה וסיני ועוד.

שמא לא היטבת להגיש לו את עברו, עבר הוריו וסבו-זקנו בארץ הזאת. ואולי העדר הרומנים עבי-הכרכים על שלושה או חמישה דורות בארץ הזאת, דווקא העדר זה סילק לבו מספרות הארץ שלו. שמא העדר הזיקה למה שהיה לפני כמה עשרות שנים בלבד, לא בצורת נאומים בוועידות מפלגתיות באה בעקבות איזה פשע שפשעת נגדו, המוטל באהלו או בשק-שינה במדבר של חול, או בכפר שחור ועזוב ברמה, כשרק חמור בודד אחד אורח לו לחברה?

ואין אני מתכוונת לדוכנים לסופרים, שבהם מופיעים שלושה סופרים ואמן אחד ו“נושאים דבריהם” לכמה תריסרי שוחרי ספרות משועממים שכבר אין להם עם מי לצאת לשוח בעיבוּרה של עיר או כפר. הללו עיקר הנאתם, רווחתם ונוחיותם בקריאה בלשון נכרית.

המשורר, הסופר והקורא, הנהנים מהדדיות של קיום רוחני בלשון אחת נקיה מצחצוחי לשון נמלצים ומוכנים מראש וממטבעות לשון מעוותות לצורך המצאָה קלוקלת, יהיו יוצרים יחד תרבות פיוטית מאוששת ולא מפטמת. מעדנת ולא מבדרת, מלבבת ולא מלקקת ב.ל.ס.ד.-סיפורי בצורת תלוש רווי חשיש-שירי לעוס ממקורות זרים.

כי ל.ס.ד. אמנותי בצורת תלוש רווי מן החומר מעורר-ההזיות יש גם לנו אולי בדרך סמויה, חבויה ומוסווית מאד הסוואָה-צבאית בצבע חאקי של אדמה וירקות כביכול טבעית מאד. כי כבר נעשו הנסיונות הראשונים לכתוב פרשיות של טייסים שניצלו, טנקיסטים שנפצעו, צנחנים שחירפו נפשם ובעיקר חיי המשפחות שמהן יצאו כל אלה, וליצור שיר, סיפור, ניגון, או תמצית המעשה הלאומי האחרון אשר אירע לנו.

מובן שכנהוג בימים אלה, עומדים פרטים טכניים רבים לשרותו של המחבר. פרטים טכניים במטוס, בטיסה, בשידור, בלשון הצבאית, בכל אביזרי הציוד הצבאי המעודכן. אולם כשם שהגבול המעוקל, המעוות, הפתלתול והכוזב של קרוב לעשרים השנים האחרונות לא יצר לא שיר ולא סיפור, וכשם שבית-הכלא על אסיריו, על הנדונים-לגרדום ועל לוחמי המחתרת לא שימש נושא ליצירה ספרותית אלא ליומנים קלושים ונסיונות סרק מלאכותיים, אפילו כשנזקקו לנושאים אלה סופרים-של-ממש ואף הטובים שבהם; כן ניכרת גם כיום הלהיטות הנוראָה מצד הסופרים והמשוררים להגיע אל הקורא בדרך הקצרה ביותר והמאולצת ביותר. מגיעים אליו באמצעיו שלו: אמצעי הקורא. ולא באמצעי הסופר-היוצר. מגיעים אליו באמצעי רושם הרשוּמות, מחבר היומנים, כותב המכתבים. והתוצאָה היא כבמלחמת השחרור, שהרשימות ב“גווילי האש” של הלוחמים עצמם יפות לאין שיעור מכל מה שנכתב בידי סופרים ומשוררים. יש יותר שירה בגווילי-האש ויש יותר פרוזה פיוטית באותם גווילים, מאשר בספרות שנכתבה באותו פרק-זמן בידי אנשי-עט.

ואולי מוטב שלא תחזור הפעם אותה תופעה. אולי יש לבקש טוהר-מידות ספרותי, כשם שמצאנו טוהר מידות מוסרי וחברותי בצה“ל. לא צליינות של עליה לרגל ספרותית אל מקדשי צה”ל הברוכים. כי צליינות איננה בהכרח יוצרת. הצליין אמנם רואה ומתרשם. אבל באין עמו ריגשת-הלב לא יועילו לו אתרים היסטוריים ומקודשים. וידוע שצליינים שבדמיון, שלא עלו ברגל לארץ-הקודש היטיבו לתאר את הארץ מן הצליינים שטילטלו עצמם והגיעו ועברו על פני ארץ-הקודש לאורכה ולרוחבה. אלה שנדדו על פני ימים רבים, טילטלו עצמם בדמיונם והזו חלום ביקורם בארץ היטיבו לתאר ולחלום, כשם שסרוואנטס היטיב לתאר את מעללי האבירים הלוחמים והחולמים ליד שולחן-הגזירה של רעייתו התופרת.

צליינות של עליה-לרגל למקום, אל האנשים ואל האתרים, טובה ללא כל ספק לעתונאים כותבי הרפורטז’ות-החיות ולשדרים המשדרים משדה הקרב, שעשו מלאכה נפלאה שלא נשכחנה כולנו, כל המאזינים. אלא שמלאכתם שלהם אחרת מזו של הסופרים המלחינים, הציירים ובעיקר המשוררים. אין הם יכולים לבוא עם מה שנטלו בהשאלה מאמתחת השדר המודיע: “לאחר שמצאתי את מיודעי הפצוע שכחתי כל מעשי ותפקידי ולא משתי ממנו עד שהובל לבית-החולים” כי זה עדיין איננו השיר כולו ולא מיטבו, ולא הסיפור כולו ולא מיטבו. ועדיין נותר איזה חלל זה לזה, שצריך לבוא השר והמספר ולמלאו ממה שיש עמו בהזיית-חייו הוא.

הזיית-חייו הוא המימד שהיוצר עשוי להוסיף לסיפור-המעשה העכשוי, שאין לו כל קיום. כי ההתרחשות כבר היתה ואיננה, נעלמה. היתה בתוך טאנק, או בבית חולים, או בשדה-הקטל, בנפשו של לוחם שכבר איננו. או שרק זכורה ללוחם החי ועברו עליה שינויים בלי-סוף. או שהיא הולכת ומשתכחת מלב הרבים. והזמן פועל בלא הפוגה, משנה, מוסיף, גורע, צובע, טורף, מטלטל. אפילו מרקיד, מפרק, מסרס, מזרז ומכלה.

כליה זו היא מענינו של הסופר והספרות. קרוב לעשרים שנה הוסוו עוללות מלחמת-השחרור. פה ושם נכתב משהו בהיחבא, בסמוי, בקול תנים הבאים ממרחבי המזרח הסמוך ומחללי מרחב החיים הסמוך. הוסוו מצוקות מוסריות, הוסוו התנגשויות של טעמים, מעשים שנעשו או שלא נעשו והיו חייבים להעשות. לא חיינו את חיי מרחב העמים המיידי שלנו. כאילו היינו צלחת מעופפת באוויר, מבהיקה, צוננה, טכנית טהורה, בלא לב ובלא מצפון ובלא רגשות-אנוש. אלא רק כלי, מעשה מתכת יצוקה, והיא אפילו יפה. משקפת בדפנות המתכת המבהיקים שלה מרחבי ירק ועצים, בריכות ושדות ומטעים. ונבקש לה מקום לעגון בו על כדור הארץ. ומכאן – חוסר הממשות. ומכאן גם חוסר המציאות שהחלו ליחס לה אף יהודי הגולה שלא אצו אליה. כי היא היתה כלי מחזיק ברכה בחלל שנפשו איננה עמו כיוון שיש לה מציאות טכנית חמרית גרידא, מלבד שבולעת כספים כדי להתמיד בשיפורים ובהתקדמות טכנולוגית.

יהודי הגולה נתרגלו לחשוב שזו אפילו לאו-דווקא מציאות של ממש. ישנה או איננה. היו שראוה בעין והיו שלא ראוה כלל. כיוון שהיתה חסרת חיי-נפש וחיי-רוח עֵרים, ונסתפקה בתחליפים של אתרים היסטוריים – נהפכה לגרם שמימי סובב בלא טעם בקוסמוס.

במקום כותל של מקדש היו רואים את מקום המקדש מהר-ציון. את גוש עציון היו רואים מבית-גוברין. ולא שיש לראות בממש כדי להיטיב לראות. אלא שהיה זה תחליף גם בכך. ואם יש תחליף לישראל במקום ארץ-ישראל, יהיה תחליף מעט גדול ממנו בארץ נכריה כך סברו הרבים, ירדו וישבו בגולת-אמריקה ודיברו שם אך ורק עברית והיה להם תחליף למדינה.

התחליף לחיי רוח והדבקות בדבר אחד לפחות בעל יחוד לאומי-רוחני כגון הלשון, או המוטיב היהודי בלחן, או השיר בעל התמטיקה הישראלית לא הפריעו לצליינות שנערכה מפעם לפעם אל מקור-היניקה הישראלי. אולם באו ימים שאף דבר זה לא היה עוד הכרחי. חוסר ההזייה המודרני, החשישי, הרווי בתלוש-של-ניר, במלים מודפסות על הניר, החל להראות אותותיו כשהוא מקבל צורת עליה-לרגל אל התפילה היהודית, הקינה היהודית, המקרא הפרוץ לכל רוח, האגדה היהודית, המדרש והמשנה. זאת היתה צליינות של ממש. צליינות של נגיעה. אף שעדיני נפש ורוח כהרב קוק לא נגעו מעודם באבני-הכותל, נמצאו צלייני רוח שלא הסתפקו במגע יד אלא דישדשו ושעטו ברגליהם אפילו באל-מלא-רחמים היהודי הנשמע הרבה בימי מלחמה וצער. עטו עליו והפכו סדר של מלים וששו על רעיונות חדשים כביכול.

אדם שמצא טעם בתפילה המקורית או בפסוק המקראי או בפרק תהילים של תחנון והתאזרות עוז, רשאי היה לראות במעשה הלהטים חכמנות ורפיון-רוח ולאו דווקא חכמת-הלב. אולי יימצאו אף עתה קופצים שיעוטו על ששת הימים להוציאם מכלל פשטותם, לשנות סדר הדברים כביכול כדי להאדירם ולתסכל אותנו עמם ונהיה מדשדשים שוב באותה ספרות ובאותה אמנות שמלפני אותם הימים ומלפני שתי המלחמות שקדמו וימי המנדט ועד הטורקים – ועד ראשית הישוב החדש כאן, בארץ הזאת.

הורינו שעוד התהלכו בארץ הזאת לפני מלחמת העולם הראשונה, ולא ידעו ולא אבו לגלות את הסוד: “מדוע קדחו ושכלו כאן בביצות החולי ולא משו מכאן?” אינם מכירים לנו תודה על נמוסינו הטובים, המשתקים, שאינם מוציאים פרשיות חייהם מן הממש והמודע אל החלום, ההזוי והבלתי-מודע. הם לא יכירו לנו תודה אם לא נדע להגיע אל סוד חייהם הפשוטים, שאינם דורשים לעצמם דבר, לא בדרך הצליינות הרושמת רשימות מפי עדי ראיה ושמיעה, אלא בדרך אמונת חייהם, בדרך הביקוש אחר טעם קיומם. והטעם הוא שאנו חייבים לבקש גם היום, בלכתנו בעקבות הימים הללו שכבר נכנפו אף הם מתחת לנוצות אפורות ורכות של פלומת החוזרים השותקים.

לא יועילו תרבות וחיפוש למדני בספרי הגות, ושיטוט אסתטי בארצות רוויות תרבות ואמנות ונדידה אל העולם הנכרי, נדידה גופית ורוחנית כאחד; לא אל העולם הנוכרי הקרוב-הסמוך ולא אל העולם הנכרי הרחוק הצפוני או המערבי. כל אותה אכזוטיקה במזרח ונדודים במערב הם אולי אמצעי השוואתי, מדרבן, מעמת, אך סופו נתוק, אבדן, חזרה אל נקודת המוצא כאילו לא היה כל מסע.

מה שיש במלחמה או בטילטול לאומי כללי, הוא חישוף הקורא ולא המחבר. חישוף האלמוני הצעיר, בן הדור הלוחם, שזכה לעימות פתאומי עם עצמו, עם תכונותיו וסגולותיו. והוא מבקש מהסופר והמשורר רק דבר אחד: שיעצום לו עיניו עצימה שברוח, כדי שישוב ויהרהר בעצמו וינסה להבין את עצמו, את המוצאות אותו ואת חייו בארץ הזאת ובמרחב הזה.

המרצים לידיעת-הארץ ועתיקותיה גילו לו אתרים. בית הספר ביקש להקנות לו דעת לשון ולשונות, מקרא, מדע והיסטוריה. צה"ל הבריגו במכונה פועלת שאין עוררין עליה. נותר לו תחום-היחיד. שם מתחילה הספרות. הד' האמות שלו. מה עשו אצלינו בשביל ד' אמות אלה? הטיפו להאדרת הכלל המרים ידיים להצבעה באספת-הכלל נגד רצונו של היחיד לעשות את מעשהו האישי, ובסופו של דבר למען אותו כלל מרשיע ומתנגד.

הייתי רוצה ליטול בהשאלה תמונה מימי המלחמה האחרונה. בליל ההפגזה הראשון סחה לי במקלט אם ששני בניה הצעירים לחמו בחזית: “נתעוררתי מאיזה סיוטים. חלמתי ששני הבנים מתדפקים על הדלת ואין פותחים להם”.

נדמה לי שאמנם אין פותחים להם. נדמה לי שהם מתדפקים על דלת רפודת מוך שמעברה השני יושבים הקולטים משדרים מן החזית, מן הפה, מן המציאות הממשית אבל אין פותחים את הדלת לבעלי התפקידים העיקריים, לנושאי-הכלים-על-השכם, המשנים פני הדברים והמחשבות, הדוהרים במרחבים ואין פותח להם משום שהדלת האחורית למעשה פתוחה תמיד, פתוחה לממשות, למציאות האפורה של להג רעשני מעשה-יום-יום מזה והכנסת החלב, המיים והלחם לקיום הכרחי מזה. בעוד שהבנים מתדפקים בכניסה הראשית, בפני הדברים, ניבטים בעינינו, משתקפים בהם ואין אנו מעניקים להם את הבבואה הטובה, הנכוחה, היפה, שיחיו בה.

ראיתי בפתוח אותה אם את דלתה לבנה הלוחם שחזר בשלום. והיא מילאה חובת-אם. אינני יודעת אם הספרות שלנו ממלאה חובת-אם כל בכל שנות ראשית, אמצע ושליש אחרון של מאה זו. לפחות בשליש האחרון שתהא פותחת ומגלה פנימו של בית, שטח, ארץ, מגורים וחיים! ובית אין פירושו בית לאומי. בית משמע בית-חייו של אדם. לא מה שיש לו בחפצים, וברכב מעבר לרחוב, קנוי, או שבוי או ציבורי או מפלגתי. מה שיש לו בהיאחזותו כאן, בתא המגורים שלו העשוי בטון מזויין כעמדה, נשקף אל מול גולן. כדי שלא יטשנו וילך מזה.

יש פתגמי-עם עתיקים הסוברים שמעשה האדם בעולם “נטיעת עצים כתיבת ספרים והולדת ילדים”. יתכן שאין להפריד ביניהם ואין כתיבת ספרים בלא נטיעת עצים והולדת בנים. כי בלי סגולת הצמיחה אין ילודי אשה יכולים לשאת את מעשה כתיבת הספרים הרבים…