רקע
שושנה שרירא
בנתיבי הספרות העולמית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

שקספיר ודוסטויבסקי במבחן

“כבר האיר היום” – אמרו בני־אדם עם תום המלחמה, ברוב תמימותם. אולם עם שעות ראשונות של אור יום זה באו האכזבות, הציניות, הירידה המוסרית, ובטול גמור של המושגים: “אנושי”, “צודק” ו“טוב”. בטול תכנם ויחס הבטול כלפיהם, כאחד.

בירחונים לספרות ובקורת, המופיעים כיום בעולם האנגלו־סכסי, דנים בעולם שנתהווה לאחר המלחמה. ג’ון להמן, המשורר, הסופר והמבקר האנגלי, עורך הרבעון "ניו רייטינג אנד דיילייט (“ספרות חדשה ואור־היום”, הוצאת הוגארת פרס, לונדון), מנסה במאמרו בחוברת האחרונה של שנת 1945 של רבעון זה לתאר את היסוסיו לנוכח המתהווה כיום בעולם.

"המלחמה – הוא כותב – למדה אותנו מנהגים והרגלים רעים כגון: בהלה. תאוות־קרב ופטליזם. ומהרגלים אלה קשה לנו להיגמל אף בימי השלום. האגרוף היה קמוץ זמן רב כל־כך, עד כי כעת ממאנים השרירים לנוח ממאמצם. עדיין איננו מוכנים לראות בעינינו נכונה, איזה הוא העולם שנותר לנו כמקום מחסה ומנוחה, אחר רעש־האדמה האחרון שעבר עלינו. איזו היא בריטניה ואיזו היא אירופה, שותפתנו הנצחית. אחת השאלות הדורשת תשובה היא: היכולה אירופה למצוא מזיגה כזו של מחשבה ואמונה שתמנע ממנה שוב התפרצות דמים? השלום תלוי בהרמוניה בין בריטניה ואמריקה מצד אחד ורוסיה מצד שני. משבוע לשבוע הננו נוכחים יותר ויותר, שרוסיה הסובייטית ודימוקרטיות המערב חושבות ומעריכות בדרכים שונות. רוסיה הסובייטית היא קולה הרשמי של ביורוקרטיה. זהו אותו הקול תמיד, אפילו אם הוא בא מגרונות שונים. ואילו דימוקרטיות המערב פירושן משהו הרבה יותר מורכב. פירושן: שווי־משקל בין עם וממשלתו, בין מסורת ואימפולס יוצר, בין נקודת־השקפה אחת ושניה.

"כיצד – שואל ג. להמן – אפשר לצפות הרמוניה כזאת, כאשר רואים באירופה של יום המחרת מצד אחד: זכות הבקורת החפשית, מחשבה פילוסופית והשקפה פוליטית חפשית, באוירה שאפשר לפרסם בה בגלוי כל קובלנה ושיש בה ערך אבסולוטי לעקרונות המוסר – הגם שיש אי־בטחון כלכלי, ומצד שני: ביטול כל הזכויות הללו ואוירה דחוסה, שאין בה כל פרסום לדברי התנגדות ובקורת. ועקרונות מוסריים נבחנים רק לאור הצורך המדיני – ולו גם מדינה זו או חברה זו שואפות לבטחון כלכלי בשביל העם. רוסיה והמערב אינם מדברים כרגע בלשון־תרבות אחת. האם דוסטוייבסקי ושקספיר חזקים למדי, כדי לפרוץ את המחסום הזה?

לפי דעתו של להמן תובעת אירופה כיום הומאניזם חדש, אישור מעמדו של האדם באשר הוא אדם. היא מבקשת פילוסופיה המכירה באדם ובערכו כיצור רוחני, שאין לזולתו הזכות להשתמש בו רק כבחומר נסיון, כבמכשיר שמשתמשים בו רק לטובת עליונות של גזע, מעמד סוציאלי או אומה. הזוועות שנתגלו במחנות בלזן, בוכנוואלד ודכאו, לא היו רק פשעי האומה הגרמנית והמפלגה הנאצית, אלא תוצאה הגיונית של דרך המחשבה הגורמת לניוון חלקי של הדמיון. כי כדברי המשורר האנגלי פ. ב. שלי: " הרוצה להיות טוב, צריך להיות בעל דמיון פעיל ומקיף; לראות עצמו במצבו של השני, של אחרים… המכשיר הגדול בידי הטוב המוסרי הוא הדמיון" ואם אדם מסרב להפעיל את דמיונו משום שתורת הגזע, אומה או מעמד, עומדת בדרכו, לא רחוקה עוד הדרך לפניו עד ביצוע פשעים גדולים.

ארתור קסטלר תובע “הומאניזם מערבי מהפכני” לשם הצלה מליל־הזוועות הטוטאליטארי, אולם להמן, המצטט את דבריו, מציע הומאניזם אבולוציוני שהוא אשר יצילנו ואומר: אם אינטלקטואלים של בריטניה יחדלו להתרפס בפני תרבויות אחרות, ויראו בהן רק מקור להעשרת תרבותם הפורה שלהם, ואם בריטניה תבין, שסבלה הכללי של אירופה כולה במלחמה זו, היה גדול משלה,– תוכל לשמש המדריך והרוח החיה בהומאניזם החדש.


 

המלך ליר" שנת 1945

באותו ענין כותבת המשוררת האנגלית אדית סיטוול, בצורת רשימות והערות על “מלך ליר” לשקספיר. היא מדברת על התמזגות האדם והטבע במחזה זה. על אותו תוהו־ובוהו שהוא קצו של עולם. בבעיה אקטואלית ביותר היא נוגעת בדברה על בתו של המלך ליר, גונריל, הרעה שבין שתי הבנות שהתאכזרו אל אביהן, היא האכזרית התקיפה וקרת־המזג בין השתים. היא האומרת על גלוסטר: “נקרו עיניו” ולא כאחותה: “תלוהו”.

אדית סיטוול עומדת בענין זה על תופעת האכזריות האיומה ביצור האנושי ומצטטת את דברי בראדלי: “כנראה, ששקספיר שאל את עצמו אם תופעת האכזריות באדם היא דבר שחדר לתוכו מן החוץ, אכזריות שבנשמת־החיה שמצאה לה מקלט ביצור אנושי, ושם החלה משפיעה על כח־מחשבתו של האדם”. ב“מלך ליר” הוא מראה לנו כוחות איומים אלה החיים בתוך בני־אדם. שקספיר, לפי דעת המשוררת, מתאר את העולם שבו קם הילד על מולידיו, על הטבע – האם, על האדם בכללו. וקללות המלך ליר הזקן, כאילו “מהדקות שמים וארץ, שמש קורסת ארצה ואדמה עולה מעלה”. אך לבסוף באה אותה רכות, אותה נחמה ואפלה רכה, בפי אדם שחורבן־עולם למדהו ויתור ותבונה.


 

האדם האירופי

“אנו דור אומלל מאד” כותב פול וואלרי, משוררה הגדול של צרפת שנפטר זה לא מכבר, במאמרו “הומו אירופאוס”. “בגורלנו עלה לעבור דרך חיינו בימי מאורעות גדולים ואיומים אשר ההד שלהם ינסר כל ימי חיינו”. האדם, לפי דבריו, הוא חיה הנבדלת משאר היצורים החיים בזה שהוא חולם חלומות. הוא משתוקק אל “מה שאיננו” וברוב עמל וגאוניות הוא יוצר את מה שדרוש לתוספת דיוק וכוח למציאות ובהבאת שינויים בה, כדי שתהיה דומה אל המתואר בחלומותיו. יצורים חיים אחרים מסגלים עצמם, – לשם שמירה על שווי משקל – למציאות. ואולם באדם יש משהו ההורס את שווי־המשקל שלו עם הסביבה. הוא יודע למאוס בזה, שפעם היה בעיניו שיא היופי והחן. אלה הם חלומות האדם. החלומות מומשו במציאות רק בטריטוריה מוגבלת מאד; באירופה. אירופה היא בורסא של רעיונות, תורות, תגליות, ודוגמאות שונות ששמשו נושא להתלהבות רבה ולבקורת קטלנית.

“האירופאי הוא בעל אמביציות נועזות. הוא צמא לדעת ולעושר עד אין קץ. הוא עדיין חולם על יוליוס קיסר ועל נפוליאון שלו. את גאוותו, את תקוותו ואת חרטתו קל לעורר. אין מפעל או כבוש מדעי שלא חלם עליו. הוא אחוז תקוות נועזות וזכרונות רבי תפארת”.

אולם בסוף דבריו מתאר פול וואלרי מה היה צריך להיות אירופאי אמתי: בכל מקום שלשמות קיסר, טראיאן, ווירגיליוס, משה, שאול, אריסטו ואפלטון יש סמכות, שם יש אירופה. בכל מקום שרוח אירופה, ולא אירופה עצמה שליט, שם יש מכסימום של צרכים, עבודה, הון, תמורה, אמביציה, כח, חלופי דעות, יחסים. אוסף המכסימומים הם אירופה. האיש המייצג אלה הוא אירופאי.

כך מנסים אנשי הרוח, במאמרים בודדים פה ושם, לעמוד על המתרחש בעולמנו ובזמננו. ולהחדיר אופטימיות בעתיד, בעתידה של האנושות.


 

הנבואה על אינדונזיה

בספרות יש קוריוזים, אפילו בספרות היפה. היא יודעת אף דברי נבואה, היא יודעת להתנבא על מאורעות פוליטיים שיתרחשו ביום מן הימים. הסופר ההולנדי לואי קופריס (1863־1923) פרסם בשעתו ספר בשם“”הכוח הסמוי" שבו יש רמזים למאורעות היום. בספרו זה, שהוא ספרות־יפה טהורה, הוא כותב: יאווה כלפי חוץ היא מושבה שקטה, שיושב בה גזע משועבד שאינו יכול להתחרות בסוחר ההולנדי המגושם, הנושא נפשו להצלחה ולעושר. אולם בתוך תוכו לא נכנע גזע הילידים מעולם, עם הארץ הגא והמחייך נכנע כניעה שבבוז לפני המנצח, קד קידה עמוקה, נכנע לגורלו. אולם במעמקי נפשו, למרות יראת־הכבוד שלו מן השפה ולחוץ כלפי הכובש, המשיך לחיות חיי חירות מסתוריים משלו, סמויים מעיני המערב. עם הארץ הוא מנומס וגמיש כלפי חוץ, אולם, בטוח, בתוך תוכו בצדקת השקפותיו, הרחוקות מרחק רב מהאידיאלים של הכובשים ותרבותם. בתרבותו ובהומניות שלו, שולט שלטון שחצני, עוור, אנוכי, בעזרת קורי שלטונו המורכבת, שהוא מפעיל הדייקנות השעון, עד כי בעיני הנכרי, המשקיף מן הצד, נדמה ששלטון זה, יישוב זה של טריטוריה זרה, מלאכת־מחשבת, ממש יצירת־עולם חדש. אך מתחת למעטה העליון, אורב כוח סמוי מן העין, המנמנם עוד ואינו רוצה עדיין לצאת לקרב… ותהום פעורה בין שני הצדדים"

הגיבור בספר זה אומר: “משהו מתעורר ובא, אם לא מאמריקה ויפאן הרי מתוך אדמה זו עצמה”. הספר בכללו מטפל בבעית אסיה ואירופה, המזרח והמערב, וזרוע כולו רמזי נבואה שנתגשמו.


המלצות קוראים
תגיות