ע״פ זנגביל.

שמע ישראל! האדון אלהינו הוא אחד,

ונחנו עמו, עם דו פנים ואיֿ־סדרים כמעט.

עבדים במצרים¹ נצחות,

מלבנים בלי תבן לבני זרים;

שלוים בציון² אחת אחר אחת,

ועל מדיניותן מתעברים.

נעבשים ברומניה החמה,

ובתחומי רוסיה נדחקים;

מטיילים בפרק, באָאַ ופרטר,

ובשולי המודה מתדבקים.

ככדור, ביד כל בזוי,

דויי עקיצות ותככים;

לבושי בוץ וארגמן,

ואהובים בחצרות המלכים.

אוהבים נאמנים לאויבינו,

עלולים לקשר ורמיה;

הננו הנוצרים היחידים,

מושיטי הלחי השניה.

כהנים למזבח הבית,

ולברך הלחם מקדשים;

אדונים למוקדי עמורה,

ולטפל בחזירים מורשים.

לחלי עמלים במכונות,

ומקפחים שכר עבודתם;

מדחים ריקי והיטשפל,

להתחרות באומנתם.

חסידים, קנאים נלהבים,

בפקעת התלמוד נחנקים;

מתחסדים, שטופי שפק,

שואפי הון ברוח צינקים.

נשאים בחופת ישראל,

ונקברים ברגבי עפרותיו;

ובינתים אין זכר לחובה,

אף – מבט אל אלהיו.

מסתכנים לשלום ארץ מגורינו,

וחובבים דגל כל עם;

ולגמול, נגרש ככלבים,

בידי חבקי קרעינו רטובי דם.

חנפים, חרדים, שפלים,

עם שלל צבעים בלי צבע אם;

מסתתרים כשועל במאורה,

ומדלגים כקוף בחם.

טנטלוסֿ־פרטאוס בעמים!

בכחך תבטח לדרור!

אי גור אריה יהודה?

מתכסה בעור החמור!

שמע ישראל! האדון אלהינו הוא אחד,

ונחנו עמו, עם דו פנים ואי סדרים כמעט.