(שלא נמצא בספרי הפוסקים שלפנינו)

ע״פ COWPER.

ויהי היום, והאף עם העינים

נדרנו יחדו על אדות המשקפים,

עיקר סכסוכם היה, כי לא ידעו:

לטובת מי מהם המשקפים נבראו.

הלשון המציגה בלהג וניב,

נבחרה לטוען בהסכם בעלי הריב,

והאזן גם היא על כי מהירה לשמוע,

ודי תפסוק הדין בהשכל וידע.

״בזכות האף אצדדה, שופט רמים!״ –

טען – "וגם אתה תודה באמת ובתמים,

כי הוא נשא משקפים מאז תבל הוצקה,

לכן זכה בם בדין קדימה וחזקה^"..

ובהרימו אותם מול השופט נוכח

אמר: "הסתכל אדון וראה והוכח

מהחריץ שיש בם במדה מכונה

כמדת תלם האף, וזו ראיה נאמנה

שנוצרו לשמו בלי הוספה ומגרעת,

ממש כלגב החמור המרדעת."

״אף גם זאת, אדון! נציר בדעתנו

(וכבר קרה ועוד יקרה כזאת בעולמנו)

קלסתר פני אדם בלי אף ונחירים,

מי ישא ומי יכול לשאת משקפים״?

"ובכן צדקו טענותי בהוכחה וסברא,

ובלי ספק תמצא הלכה מחורה,

כי משקפים הללו, עיקר עשיתם

לטובת האף, והאף גם הוא להנאתם".

ואחר הפך את פיו ובעקימת שפתים

החל לצדד גם בזכות העינים,

אולם טענותיו היו קלושות ונקלות,

שגם לשמען מאן השופט זמן לבלות.

ובכן חרץ השופט מפורש וגלוי,

מבלי שום פקפוק של פן… ואולי…

כי בשעה שישא האף משקפים,

לאור שמש או נר – תעצמנה העינים.