בימים ההם היו, כידוע, הפועלים החקלאים במצב של נודדים. נגמר הבציר במושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, נדדו לפתח־תקוה לעונת תפוח־הזהב. ויש שהתאכזבו והיו “מהגרים” לשומרון ואף לגליל. אני עבדתי אז בנס־ציונה והנה, יום אחד בא אלי שליח (על פי רוב היו עסקי הדואר בימים ההם מתנהלים על ידי שליחים) והביא לי מכתב שעלי לעבור לפתח־תקוה ולהיות שם “אינפורמאטור” – מרכז עבודה. חתם אפרים בלומנפלד בשם המפלגה שהייתי שייך לה – מפלגת פועלי ציון. כמובן, אין מסרבים לפקודה. ובמכתב גם הערה: “שלא על מנת לקבלת משכורת”, תחפש עבודה בשביל הלשכה, תהיה גם לך עבודה. לקחתי את ארגזי ועברתי לפתח־תקוה. מצאתי שם את מנהל הלשכה – יעקב פרוז’נסקי, ומחפש עבודה, אינפורמטור – רפאל שוטלאנד. וכך עבדנו לפי צו של אפרים בלומנפלד. בעזרתו ובעצתו עלה בידינו להקים את הקבוּצה הקבלנית הגדולה בארץ, קבוצת “אחוה”.

כל זה בשנים 13–1912, והנה באה שנת 1914. התחילה המלחמה העולמית הראשונה. מי מהותיקים אינו זוכר את המצב אז. הפרדסים נסגרו כמעט לגמרי. בירוּשלים, רדיפות אחרי “מוסקובים”, אניות עומדות לקחת אנשים עד אלכסנדריה של מצרים. הויכוח בכל תקפו: להיות כאן או לא להיות כאן, לנסוע או להשאר. בבית הפועלים בפתח־תקוה אסיפות אחרי אסיפות ולאסיפה אחת, האחרונה, (מחר מפליגות האניות של ארצות הברית) באו לפתח־תקוה שלושה: מנחם שיינקין, יוסף רבינוביץ ודוד בלוך (אז אפרים בלומנפלד), זאת אומרת באי כוח הציונים הכלליים, ב"כ “הפועל הצעיר” וב"כ פועלי ציון. ובפי כולם דברים אחדים – להשאר בארץ. מסרו לנו על הטלגרמה של מ. אוסישקין “אַל תרדו מצרימה” – ולא ירדנו.

ניתנו לנו הלואות שאיפשרו לנו לקיים את מטבח הפועלים. השגנו עבודה “נגד שטרות”, אולם בעזרתו של דוד בלוך החלפנו את השטרות בכסף מזומן, בזהב. וכך התקיימנו עד שנאסר ונשלח לדמשק. הוא היה לנו המדריך, היועץ, המפקד. ידענו, כי כל מה שהוא עושה באחריות הוא עושה, לטובת הציבוּר, ללא כל טובת־הנאה עצמית. וכך ראינוהו כל הימים, עד יומו האחרון.

תש"ז