לא מן הדין הוּא, שמחמת הדאגוֹת החמוּרוֹת שבּביתנוּ פּנימה, נסיח דעתנוּ מהגוֹרם הזה בּמפעל העברי. כּי, אם אמנם נכוֹן הדבר, שמידוֹת פעוּלתנוּ בּהתישבוּת תלוּיוֹת קוֹדם כּל בּנוּ בּעצמנוּ וּכשאין אנוּ מתאמצים מאמץ רב-היקף אין גם תקוה לפעוּלה גדוֹלה, אך השימוּש המלא של המאמץ היהוּדי תלוּי הרבּה, הרבּה מאד, בּפעוּלוֹת הממשלה ואין אנוּ רשאים להתעלם מכּך.

הקוֹנגרס הציוֹני הקוֹדם התפזר בּרגש מר לגבּי השלטוֹן הארצישׂראלי, ויתכן שכּמה צרוֹת–מבּית שהתרגשוּ עלינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת, מקוֹרן בּאכזבה הקשה שהשלטוֹן גרם לנוּ. אז, לפני שנתים, היינוּ עוֹד נתוּנים ועוֹמדים במזל צ’נסלוֹר-פּספילד, אנשים שלא טרחוּ אפילוּ להסתיר את אי-ידידוּתם למפעל העברי. וחוֹבה להוֹדוֹת: אוירה אחרת התחילה מנשבת בּארץ מאז עבר השלטוֹן לידי סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ, והיה רצון לחשוֹב שלא תוֹצאת מידוֹת ונימוּסים בּלבד, אלא תוֹצאת מדיניוּת מחוּדשת כאן. עתה, כּמעט לאחר שנתים, כּשנבוֹא לעשוֹת סיכּוּם, סיכּוּם יבש, שאין בּוֹ מהתרשמוּת אישית, לא נוּכל להגיד ששינוּי ניכּר, שינוּי יסוֹדי, חל בּאמת בּמדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל.

אכן שוּם ועידה מוּסלמית עוֹלמית, על הסתתה שאינה יוֹדעת רסן, לא נתכּנסה בּשנתים אלוּ בּירוּשלים. אך ההסתה הערבית לא פּסקה כּלל. ודוקא בחדשים האחרוֹנים הגיעה למרוֹם פסגתה, בּיחוּד בּקשר עם העברת בּדוֵי ואדי חוארית. והרי הסכּם מפוֹרש היה בּינינו וּבין הנציבוּת העליוֹנה, שעל יסוֹד ויתוּר ארעי מצדנוּ (ויתוּר שהוּא תקדים קשה לפעוּלתנוּ וּלכל משטר המשפּט בּארץ) יסוּדר הענין בּכי טוֹב על-ידי השלטוֹן. וּודאי שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת כּאן סידוּר בּדרך שלוֹם, אם הוּא מלוּוה שיסוּי פּרוע – והשלטוֹן מחריש.

פּרעוֹת בּיהוּדים לא היוּ בּזמן נציבוּת ווֹקוּפּ. אך רבּים חללי היהוּדים שיד זדוֹנית – יש מקוֹם להניח: יד מאוּרגנת – שפכה את דמם. ואם בּמקרה אחד, המחריד בּיוֹתר, הוּבאוּ הפּוֹשעים על-ידי יהוּדים – לא על-ידי השלטוֹן – לפני כּס המשפט, ואף אם רוֹצחי יעקוֹבי וּבנוֹ (בּנהלל) עתידים להתגלוֹת, תישאר עוֹד רשימה ארוּכּה של יהוּדים, אנשי שלוֹם ועבוֹדה, שהשלטוֹן לא ידע להגן על חייהם ולמצוֹא את רוֹצחיהם.

האם נפסק אוֹתוֹ קיפּוּח שיטתי של הישוּב העברי, שנלחמנוּ בּוֹ לשוא שנים רבּוֹת – קיפּוּח הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה והעיריוֹת, קיפּוּח הישוּב כּוּלוֹ בּהוֹצאוֹת-השלטוֹן לחינוּך ולבריאוּת? פּירוּרים קיבּלנוּ, נדבוֹת קיבּלנוּ, ולפעמים העמיד עוֹד השלטוֹן פּנים, כּאילוּ הוּא גוֹמל עמנוּ חסד רב, בּשעה שהשיטה נשארה בּעינה, ההבטחות המסוּימוֹת שבּאיגרת מקדוֹנלד נשארוּ אוֹתיוֹת מתוֹת, ונשאשיבּי מוֹסיף להתעלל בּפוֹעל העברי בּעיר שרוֹב תוֹשביה יהוּדים, ותקציב הממשלה מוֹסיף להיוֹת בּיסוֹדוֹ תקציב ערבי-אנגלי. ואם נמדוֹד את הפּירוּרים ואת הנדבוֹת שקיבּלנוּ לפי המאמץ שנדרש מבּאי-כּוֹחנוּ וּממוֹסדוֹתינוּ לשם השׂגת הפּירוּרים האלה – ודאי שלא נמצא כּל התאמה. שוּם דבר, הפּשוּט והצוֹדק בּיוֹתר, לא נקנה אלא מתוֹך מתיחוּת כּל כּוֹחוֹתינוּ – ואילוּ התוֹצאוֹת עלוּבוֹת למדי.

עתה אי-אפשר שנאמר, כּשם שאמרנו לשעבר, כּי השלטוֹן הארצישׂראלי עסק בּאדמיניסטרציה רגילה בּלבד ואין בּוֹ כּל כּוָנוֹת וכל מגמוֹת התישבוּתִיוֹת. אכן, בּלי הכרזוֹת של רעש, בּלי פּרסוּם תכניוֹת גדוֹלוֹת, בּלי פּוּמבּי רב, בּאמצעים אדמיניסטרטיביים שקטים, נעשׂתה בּארץ עבוֹדה ישוּבית לא קטנה. ואם תקח כּל פּעוּלה וּפעוּלה לעצמה – מהקטנת העוֹשר ועד המִלוה הממשלתי – לא תוּכל להתנגד לה אוֹ למצוֹא בּה רע. ואמנם: האם טוֹב הוּא מצבוֹ של הפלח הערבי? כּלוּם אין הארץ זקוּקה להשקעוֹת ממשלתיוֹת לשם פּיתוּחה הכּללי? אלא, כּשתבדוֹק את כּל הפּעוּלוֹת הללוּ כּאחת וּתנסה להעריכן לא מבּחינה פילַנטרוֹפּית – עזרה דחוּפה לפלח הרעֵב וכדוֹמה – אלא מבּחינת מגמת השלטוֹן, מבּחינת שיטתוֹ המחוּשבת, ודאי שתראה: כּל דאגוֹת השלטוֹן, ללא יוצא מן הכּלל, מכוּונוֹת וּמרוּכזוֹת באוּכלוֹסי הערבים של ארץ-ישׂראל. היהוּדים אינם קיימים כּלל כּנוֹשׂא הטיפּוּל הקוֹלוֹניזֵציוֹני של הממשלה. להם, ליהוּדים, הניחוּ את הזכוּת ליצוֹר עוֹדף הגוּן לקוּפת הממשלה ואת ההנאה האחת – מהתפתחוּת הארץ “בּכללה”, בּתוֹרת תוֹשביה ה“כּלליים” של ארץ-ישׂראל.

וּלצערנוּ אין גם אוֹתה הנוּסחה ה“כּללית” מתאימה למציאוּת. האוּמנם היה השלטוֹן הארצישׂראלי “נייטרלי” לגבּי היהוּדים, והניח להם לעבוֹד בארץ, לפי כּל כּוחוֹתיהם, ויהא גם ללא עזרת השלטוֹן, אך גם ללא הפרעוֹת מצדוֹ? לא מניה ולא מקצתיה. כּי מה היה המצב בּארץ בּשנתים האחרוֹנוֹת? היהוּדים גילוּ דוקא כּוֹח התישבותי לא-שכיח והשלטוֹן עשׂה כּכל שידוֹ מגעת, בּגבוּלוֹת החוֹק ולפעמים מעבר לגבוּלוֹת האלה, כּדי לְהָצֵר את כּוֹח היהוּדים, כּדי להעמיד מכשוֹלים בּדרכּם, כּדי להכביד וּלהקשוֹת על פעוּלוֹתיהם בּהתישבוּת. אוֹתה מגמה בּלטה בּיוֹתר בּענין עבר-הירדן. לאחר הוֹדעת מר יוּנג בּועדת המנדטים אין עוֹד מקוֹם לספקוֹת: השלטוֹן האנגלי הוּא-הוּא שסתם בּפנינוּ את הדרך לארץ-ישׂראל המזרחית. ואוּלם גם בּלא גילוּי ההתנגדוּת הבּוֹלטת הזאת, היתה מגמת-השלטוֹן בּרוּרה למדי, ולא בּלבד מתוֹך הקיפוּחים התמידיים בּעניני העבוֹדה והתקציבים לבריאוּת וּלחינוּך, אלא גם – וּבעיקר – משני שטחי הפּעוּלה, שהם המכריעים לגבּי העבוֹדה היהוּדית. ואילוּ ניתן לנוּ לעבוֹד, בּשני שטחים אלה, כּי אז יכוֹלנוּ להבליג על כּמה וכמה דברים, אך אם מפריעים לנוּ כּאן, הרי שאין לנוּ אויר לנשימה. השטחים האלה הם: הקרקע והעליה. ללא קרקע וּללא עוֹלים אין לנו קיוּם בּארץ וּבלעדיהם סוֹפם של מאמצי היהוּדים להיכּשל. וּמה היתה מדיניוּת השלטוֹן בשנתים האחרוֹנוֹת בּשטחים אלה? מזכּיר המוֹשבוֹת והנציב העליוֹן של התקוּפה הקוֹדמת היוּ, כּנראה, אנשי טֶמפֶרמנט סוֹער, שהמריצם לצעדים נמרצים מאד, אפשר להגיד גסים – והם סגרוּ לזמן-מה את העליה העברית, הטילוּ עלינוּ את האימה של איסוּר קניוֹת קרקע. כּך הקימוּ סערה בּעוֹלם היהוּדי שהכּתה גלים גם בּעוֹלם האנגלי. אחר-כּך בּאה נסיגה אחוֹרנית. השוֹלטים עתה הם, כּנראה, אנשים שקטים וּמכּל מקום זהירים יוֹתר. עתה אין איש מוֹסיף לדבּר על איסוּר קניוֹת קרקע על-ידי היהוּדים, אך לעוּמת זאת בּאוּ עלינוּ חוּקים, שלכאוֹרה מטרה אחת להם – הגנה על האריס הערבי, ואוּלם למעשה, השׂגת המטרה הזאת מסוּפקת מאד, ואדרבּא, אפשר לראוּת כּאן אמצעי לשעבּודוֹ של האריס, אמצעי להפקירוֹ גם להבּא למר-גוֹרלוֹ, אך משמעוּתם של האמצעים האלה היא הכבּדה על קניוֹת הקרקע, הכבּדה הדוֹמה כּמעט לאיסוּר. ואשר לעליה, הרי כּמה עשרוֹת אלפים יהוּדים נכנסוּ ארצה בתקוּפת הנציבוּת הזאת (והרי גם בּתקוּפה הקוֹדמת לא היתה סגירת העליה אלא צעד ארעי בּלבד), אבל מספּרם אין בּו התאמה כּלשהי למאמץ-ההתישבוּת של היהוּדים וּלכוֹח-הקליטה של המשק העברי והממשלתי. הריגוּלַציה של העליה נשארה, כּמלפנים, בּידי פּקידוּת הממשלה בּלבד, ללא השפעה אמיתית מצד הסוֹכנוּת היהוּדית, ואוֹתה הריגוּלַציה נעשׂית על יסוֹד חוּקים שאין להם כּל טעם, וּלעתים גם מתוֹך שרירוּת לב בּניגוּד לחוּקים מפוֹרשים. אף אסוֹנם של יהוּדי גרמניה – מה רב ורגיש היה הדוֹ בּלוֹנדוֹן – לא הניע את שלטוֹן ארץ-ישׂראל לשנות דבר-מה בּחוּקי-העליה וּבשימוּשם. כּך הגענוּ למצב אַבּסוּרדי, כּשהמשק העברי צוֹעק לידים עוֹבדוֹת והידים האלוּ דוֹפקוֹת מתוֹך יסוּרי סבל ויאוּש בּדלתוֹת המשק הזה – והשלטוֹן עוֹמד וּמפריד בּיניהם בּכוֹח. גם הדרישה שלנוּ לשׂים קץ לקיפוּחוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה “מתמלאת” והוֹלכת – בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, בּדרך העדר הפּוֹעל העברי הזה, שהממשלה חייבת להעסיקוֹ. ואף דרישת פּספילד וסימפּסוֹן לשׂים קץ לעקרוֹן “לא צוֹדק” של העבוֹדה העברית בּמשק העברי מתמלאת והוֹלכת, גם היא בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, ללא “כּפיה”, חלילה, על המעביד העברי, שיעסיק את הפּוֹעל הערבי דוקא, אלא מטעם פשוּט: הפּוֹעל העברי איננוּ, הוּא מעבר לגבוּלוֹת ארץ-ישׂראל.

ואם תוֹסיף לכך את פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש, ללא כּל הערוֹת מצד השלטוֹן, את הבּיסוּס שניתן על-ידי מזכּיר המוֹשבוֹת למִלוה הארצישׂראלי (“סידוּר המנוּשלים”), את הוֹדעת מר יוּנג בּאזני ועדת המנדטים על המוֹעצה המחוֹקקת העתידה לבוֹא, ודאי שתתקשה להיפּטר מן הרוֹשם, שאמנם נשתנוּ המידוֹת ו“טוֹן” אחר לנציבוּת החדשה, אך שלא כּפּתגם הידוּע, הטוֹן הזה איננוּ קוֹבע את המוּסיקה, שבּיסוֹדה נשארה בּה אוֹתה מנגינה אשר שמענוּ אוֹתה עד לזרא בּתקוּפת פּספילד-צ’נסלור. בּצוּרוֹת אחרוֹת, בּדרכים אחרוֹת, ללא הכרזוֹת של רעש, ללא צעדי-הפגנה חמוּרים ודמוֹנסטרַטיביים העלוּלים להקים סערה, כּאילוּ מתגשמת והוֹלכת תכנית שמשמעוּתה היא צמצוּם מלאכוּתי של המאמץ היהוּדי, לעיתים מלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, בּאוֹתוֹ המאמץ ההתישבוּתי.

האוּמנם נכון הרוֹשם, האוּמנם כּן הדבר? בּכוֹח הזכוּיוֹת המיוּחדוֹת שהוּכּרוּ על-ידי אוּמוֹת העוֹלם, בּכוֹח ההתחַיבוֹת המפוֹרשת שאנגליה נתחַיבה בּהן, בּכוֹח היסוּרים והעבדוּת שהם מנת-חלקנוּ בּין העמים, אנוּ רשאים לשאוֹל שאלה זאת באזני השלטוֹן האנגלי, בּאזני אוּמוֹת העוֹלם, מעל הבּימה הגבוֹהה בּיוֹתר של העם העברי המאוּרגן, מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני.

בּרית נכרתה בּין האימפֶּריה הבּריטית וּבין התנוּעה הציוֹנית. אנוּ לא כּרתנוּ אוֹתה כּדי שהשלטוֹן האנגלי יכּה שרשים בּארץ-ישׂראל ואף לא כּדי שהמאמץ היהוּדי ישמש מקוֹר כּספּי להתפּתחוּת הכּללית של הארץ, כּשאדמתה אסוּרה ליהוּדי ושעריה סגוּרים בּפניו. וּבכוֹח הבּרית הזאת, ששמירת רוּחה ואוֹתיוֹתיה היא חוֹבה על האימפּריה הבּריטית רשאי וּמחוּיב הקוֹנגרס הציוֹני לדרוֹש מאת השלטוֹן שיסיר את הכּבלים מעל כּוֹחוֹת-היצירה שהעם העברי מגלה אוֹתם בּמפעלוֹ בּארץ-ישׂראל.

5 אב תרצ"ג (22.8.1933)