(מאת בנימין סילקינר, מעובד לבני הנעורים בידי אהרן דוד מרקסון. על פי מול אוהל תמורה. שברי פּואימה (מזמן שלטון הספרדים באמריקה), הוצאת “אסף”, ירושלים, תר"ע.)

 

פּרק א: בא והלך    🔗

במעגל נשיו הנחמדות, שישבו לארץ ונשאו אליו את עיניהן המלאות געגועים, מסביב למדורה הבוערת, סבב חתיה והלך עם אשתו החדשה אַילה בחירת לבבו, ידו בתוך ידה, וחגג את חג אהבתו אליה. שמונה פּעמים סב חתיה את המדורה עם ילדת־היופי בליל שמחת לבו. שורר לכל נשיו את התלאות הגדולות אשר סבבוהו עד שהצליח לקנות את לב אַילה היפה בנשים.

כלה חתיה לשורר וישב על מרבד־הכלולות הרענן, ואילה נשענה על ידו. קמה הבכירה בנשיו, פּתחה את פּיה בזהירות, ודברה את דבריה ברעד: "שמחתי כי ניתנה לך תאות נפשך, ואת אהבת העלמה אַילה, היפה בבנות, רכשת; אולם אל נא, חתיה, תתהלל בזה הנצחון נחלת: בלילה הזה, כשישבת בסירתך הקטנה עם בחירת לבבך אַילה וחתרת בכחך הגדול להגיע אל היבשה, התפּרצו חזיזים וברקים ובקעו את לב העננים, את פּני כל תבל ומלואה האירו, וילד לי הראו בעד הערפל המואָר, ילד כמוהו לא היה עדיין בינינו, ולרגליו האירו שמי השמים את הדברים האלה: “ילד יולד לאַילה, בן ניתן לחתיה!” ואחרי כן הרעימו הרעמים בזוועה ובשרו את הבשורה קול אחד: אשרי הבקעה אם יבא, אויה לבקעה אם יובא! ושנית התפּשטה החשכה ומשלה בחלל העולם הנדהם.

נופף חתיה את ידו וצוה עליה לשבת. ענה חתיה ואמר: "יונתי, אל נא תראי לי, קרדום־אבן לטוש לי, וחרב־צור נכונה לי, להרוג בן לא רצוי לי. נשאו כל הנשים את קולן וקראו בחרדה: ואַילה אם תצעק נוראות? שם חתיה את ידו על לחיה של בחירת־לבבו אַילה שהתכסתה כולה אדמימות, ענה חתיה ואמר בנחת: אם תצעק, אזי את הפתיה בשבטים איסר. חבקה אַילה את צוארו באהבה ועל דבריו הוסיפה: “רצונך כהררי סלע, כעצי היער העתיק”.

באמת ובלב תמים דברה אַילה את הדברים האלה. כי לבה היה שלו אז ומלא אהבה עזה כמות לבעלה חתיה. אך כאשר רבו הימים והיא הרגישה כי קרבו ימיה ללדת ורגשות אהבה חדשים, כמוהם לא ידעה מלפנים, מלאו את כל חדרי לבה, כסתה עצבת את פּניה ולחייה הלבינו וחוורו, חדלה הזמרה משפתיה ובחדרה לבדה ישבה. הביטו אחריה יתר הנשים בחשד ובלחש נדברו אל חתיה. עזב חתיה את כולן ובלה גם ימים גם לילות בחדר אילה, ואצלו החרב השנונה והקרדום הלטוש.

לילה. בחדר משכבו בערשו הרעננה ישן חתיה את שנתו. למראשות מטתו קרדום־הסלע הלטוש וחרב־הצור המבריקה. פּתאום נתעוררה אַילה. היא הרגישה כי רגעי הלדה הולכים וקרבים. זכרה אַילה את הדברים הנוראים ששמעה מפי חתיה וכולה רעדה והתחלחלה, הביטה חליפות אל בעלה הישן ואל מראשותי מטתו. פרשה את ידה לחרב ואת ימינה לקרדום שלחה, מחצה וחלפה את רקתו ואת לבו הכביר למות הכריעה. אָז עזבה את משכן אהבתה ולהרי החלמיש הלכה.

וביום סתו סגריר וקודר, כשעננים כבדים היו תלויים ועומדים מלמעלה; עת שכבו כל שבטי בני אדם בסוכות העמק ובאהלי ההרים והקשיבו לשיחת־הזקנים המספּרים את ספּוריהם המרעידים את הלב, ביום ההוא תעתה אַילה בין סעיפי הסלעים על הרי חלמיש עד אשר כרעה וילדה את מוגירל. עזבה את בנה יחידה לנפשו בנקרת צור זקן וזועף, עלתה אל ראש הצור ובצוחה נוראה “חתיה”! קפצה אל התהום אשר מתחת ונופצה אברים, אברים.

אולם מוגירל לא שכב בנקרת הצור זמן רב, כי ראה והנה מסבכי היער מתפתל נחש גדול, הולך וקרב לקראתו. לוחש הנחש את לחישתו המפחידה ועיניו מפיצות אש זרה מלאה ארס. הרים מגירול קול בוכים. שמע “הרוח הגדול” בחדרי משכנו אשר בסלע האדום, הופיע לרגע על הסלעים אשר בבקעת־הכדכוד המתנמנמת, הציל את הילד הבוכה, לקח אותו עמו על זרועו ושב לסלע האדום.

 

פּרק ב: בבקעת הכדכוד    🔗

הרי החלמיש הגבוהים במזרח נתונים נתונים לנשרי שמים; ים קדמון במערב–לתנינים ילדי תהום רבה; היער העתיק בנגב–לאריות, לנמרים שואגים; המדבר הגדול והנורא בצפון–לסופות־סערה; בקעת־הכדכוד הברוכה, הרובצת בתוך, ניתנה לסגולה לשבט הסלעים. הלא היא הבקעה המסתירה בקרבה סגולות יקרות של אבני־חן הגנוזות בסלעי־נצח כבירים אשר בעמקי לבה, ורק את קצה יפיה היא מגלה לים הנושק אותה ברעד ומלקק את רגליה הרכות. בבקעה זו ישבו גבורים אדירים, ילדי סופת־המדבר. יצאו הגבורים האדירים בבוקר, ו“איתן” קטשיקה¹ העזוז והגבור בראשם, להפחיד את אויביהם שבטי הארץ. התגרו בהם מלחמה בעברה וזעם, רדפו אותם בסערת מלחמה קשה, ובערב שבו לבקעה ויצאו בסער של מחולות. בקולם האיום קרעו את שכבת טל־לילה שכסתה את הבקעה, הבריחו את התנומה מנקרות הצורים. רוכבים על אריות שואגים, בידיהם גולגלות־אדם עטופות צעיף של פּרחי־דמעה שבו לאבותם הסלעים–ועינים מלאות להב וקצף פגשו עינים מביעות אהבה וגאון, ושירת שדה קרב בכל עוזה התפרצה, ויצאו הסלעים ובניהם במחול־המלחמה, אבדו ונעלמו כולמו בסערת־המחול הגדולה. הנה הם מרקדים וסובבים בשאון הנורא והנה הגולגלות נזרקות מפרא לסלע ומסלע לפרא בצווחות איומות. והצווחות מתגוללות ומתערבות עם משק עצמות נשברות של פּרא הנכשל ונופל במורד וצחוק האריות יורד ומתגלגל אחריו.

כה ישבו בני שבט הסלעים עת רבה בבקעת הכדכוד, הפילו מוראם ופחדם על גוי ועל אדם גם יחד, עד אשר הגיע יומו האחרון של איתן הקטשיקה: ביום ההוא נלחמו בני שבט־הסלעים בילדי־הרמות, ובחמה שפוכה התפּרצו אל גבעת־המורים ששתתה לרויה את דם חלליה. פּגע בן־קשת באיתן והכה את קטשיקה בצלעו. מהרו אליו כל בניו לראות אם מכת אהובם אנושה. נופף איתן קטשיקה את ימינו הנאדרה לעבר הגבעה ואמר: “עלו וכבשוה! ואם גם היא קטנה ומצערה, דרך רחבה לאפסי הארץ היא נותנת–אל נא תחרדו לאביכם: כל עוד השמש בשמים וקרניה מאירות את הארץ לא אָמות לעיני האויב הנכון להתעלל באיתן!”

וערב כי הגיע ודגל איתן קטשיקה התנפנף על גבעת־המורים לרוח היום מעל לחללי האויב ששכבו בשקט ובדומיה עמוקה. קרא לבניו ואמר אליהם: “השבעו לאיתן אביכם במות אשר בצלעו אם תמכרו את חרבות צוריכם ואת קרדומות־סלעיכם לבושת!” ברגע ההוא האירו אלפי עינים מבריקות את הרי החושך, ואדם ואריה הרעימו נוראות בקולם “נשבענו!” עצם קטשיקה את עיניו ועזב את בניו לנצח.

זועפים, דוממים נשאו בני שבט־הסלעים את קטשיקה אהובם תחת אפּריון שחור כעורב בחשכת הלילה, הביאו את איתן אביהם לים קדמון, הורידו אותו אל עומק התהום, ואחריו השליכו גם את חרבות־צוריהם ואת קרדומות־סלעיהם אל עומק התהום.

אָז שבו לבקעת הכדכוד ושוקטים ושלוים במקומם ישבו. לא זזו ממקומם גם בעת שכל שבטי בני האדם נסעו לכל העברים, ורעש מלחמה הרגיז את הארץ מסביב לבקעה. וגוי הגבורים, עם שבט־הסלעים, תם לגווע בבקעת הכדכוד. על קבריהם עלו עצים סבוכים, וצפּרים מזמרות השמיעו מבין ענפיהם את תוקף מעשיהם של שבט־הסלעים. אולם הן שחתו את זמרם על אזנים לא שומעות, על אזני אנשים אשר מעולם לא שמעו את שמעם. כי הנה קם גוי חדש אחריהם: השבט הדומם, שישב בסוכות הצנועות לאוושת היער העתיק, ודורות על דורות בשקט חלפו: לא עלה לשמש גם קול קללה אחת בזעף, אף דמעת עין של נפש סובלת את אור הירח לא החשיכה: אף קול־רוגז אחד לא הרגיז את האויר השוקט, בכית עשוקים נשואה על כנפי הרוח אף פּעם לא בקעה שמים, אף צחוק אחד מטוב לבב לא עבר על שפתותיהם מעולם.

רק פּעם בשנה נפל דבר בבקעה ששנה את זרם החיים השלוים: באביב, באביב, כשהתעוררו הצפּרים ראשונה בצפצוף, ירדו כל אנשי השבט ל“פלג־המדבר” השוטף לרגלי ה“סלע האדום”, ושורות, שורות ארוכות, עמדו כולם על שפתו. ויצא קטשיקה מתוכם ועלה לסלע האדום; ובחן בעיניו את כל אנשי הבקעה עד אשר נתן את עינו באחד–נופף ידו אל עבר האחד הנבחר. וכרע הנבחר על ברכיו ורחץ את בשרו במימי “הפלג־המדבר” ועלה אל הסלע האדום. והקריב קטשיקה את הקרבן ל“רוח הגדול” השוכן בסלע האדום, ושתה הסלע האדום בתאוה דם חי, שוטף ורותח. ועזב השבט את הסלע האדום והלך אך היכל הרחמים. ובהיכל הרחמים עומד פּסל “אל־נפש” מביט בחסד בת־צחוקו הנשקפת מגולות עיניו העמוקות ועל שפתיו הדקות מתעלמת. ונשקו בני השבט הדומם את רגלי הפּסל ושבו אל סוכותיהם. ועברו יומים או שלשה והופיע ציץ ענוג ורך לרגלי הסלע האדום. ושמח השבט הדומם בלבו–והיתה השנה שנת ברכה ושובע בבקעה.

 

פּרק ג: עם שמש    🔗

בוקר. עוד סלעי הרים מסתירים את קרני השמש העולה, שכבת טל־לילה מחביאה את שבילי הצורים מעיני הכוכבים ההולכים וכבים. בקעת הכדכוד עודנה מתנמנמת על סוכות בניה ועל שדות־הדורה המתפשטים ביפים במרחב התכלת. מהרי החלמיש שטפו וירדו לבקעת הכדכוד בני ספרד הלבנים. הם עברו דרך נהרי נחלי דמעות ודם שהגיעו עד צואר. יומם הלכו לענני העשן המתפּרצים מתלי החרבות שהחריבו על דרכם, ובלילה האיר להם נוגה המדורות שערכו לאלהיהם, אלהי הספרדים, הדורש קרבנות לאלפים ולרבבות, עד אשר באו אל בקעת הכדכוד ששמעו כבר את שמעה מרחוק. הם אמרו למצוא נוחם מעמלם הגדול בקרב הבקעה, בקעת הכדכוד, ולגלות בעזרת בניה את אוצרות־סגולתה הרבים הטמונים בעמקי אדמתה.

נתעוררה הבקעה וחרדה לקראת בוא הספרדים הלבנים, וכל בניה נהרו אליהם. נגש קטשיקה וזקני הבקעה ופרחים בידיהם לקדם את פּני “ילדי השמש” בברכת השבט הדומם. פּזרו את הפּרחים לרגלם, נפלו על פניהם וקראו: “עם זריחת השמש בואכם, בואכם, בני שמש, לשלום!” מהר פוטירה שר ספרד לגשת אליהם, הקים את הזקנים מן הארץ ואמר: “מספרד היפה לבקעת הכדכוד רב שלום וברכה. לאשרה של בקעת הכדכוד מעתה ועד עולם בה יחדו נשבה שבת אחים גם יחד”. הביא אותם פוטירה לאהלו וסביב שלחנו הושיבם. שם לפניהם כוסות מלאות משקה חריף מאד ומערפל. נגעו הזקנים בשפתם בכוסות ונרתעו לאחור. דבר שר ספרד על לבם להתרגל למשקה הנפלא, ובדברו הריק אל גרונו כוסות על כוסות. התחיל לספר את נפלאות ספרד היפה, את מעשי גבורי בניה מראשית הדורות ועד סופם. עד אשר דבקה לשונו לחכו מרוב דברים. אָז קם מכסאו לשלוח את אורחיו לשלום, ונתן לכל אחד מתנה יקרה: לוח של זכוכית המראה כמים הפנים לפּנים. שבו הזקנים דוממים ומחרישים, מלאים עצב נסתר ומחשבות כבדות.

 

פּרק ד: סוסה של גוני    🔗

“מי יעמוד בגבורים להתחרות במרוץ בין סלעי הפחד עם סוסה של גוני? האיש אשר ישיג ויעבור את סוסה של גוני והיה לו הסוס לפרס!” את הקריאה הזאת קראו מלאכי המלכה גוני המושלת בארץ התכלת, הלכו וקראו באזני בני אדם, הרחוקים והקרובים. כשבאו בסוף הקיץ לבקעת־הכדכוד קראו את הקריאה הגדולה באָזני השבט הדומם. הלכו אומילה ורעיו לארץ התכלת הרחוקה להתחרות במרוץ עם סוסה של גוני.

ימים על ימים עברו, שבועות כחדשים חלפו–אין חזון, אין קשב מארץ התכלת, עד אשר נשכח זכרון אומילה גם מלבות בני השבט הדומם. ורק עם שקיעת החמה, כשישבו הזקנים לפתח סוכותם והנערות מזמרות להן את שירי השבט הדומם ונשמע בקולן הענוג רעד קל טמיר ונעלם העולה מנפש הומיה.

פּעם אחת באמצע האסיף נשאו את עיניהם וראו מכל הבחורים אומילה לבדו רוכב על סוס נפלא, אשר כמוהו לא ראו מעולם לעזוז וליופי, רוכב בעוז ובהדר. כולם קבלו את חביבם בשמחה, וכבוד ורצון סבבוהו, קראו לו לנצח “אבן־הבקעה הגדולה”.

…נהם החורף שיר ערש וישן את הבקעה על ברכיו, כסה עליה במכסה של שלג וצוה על בניו הרוחות שלא להפריע את שנתה. נמנם השבט הדומם בסוכות,נמנמו בני ספרד, הלא הם “ילדי השמש”, באהלים. לא כן פוטירה שר ספרד: משעה שראה את סוסה של גוני הנפלא חמד אותו בלבו ולא מצא מנוחה לנפשו. תמונת סוסה של גוני רדפה אותו מפנה לפנה, וכנמר בסוגר התהלך באהלו הנה והנה, בפנים זועפים וקודרים ובעינים שטופות דם ואש, ומחשבות מטרידות וקשות חרשו את מצחו לקמטים, לקמטים ארוכים. יש אשר יעמוד לרגע והרעיד את שלחנו במכת ידו, ובאו משרתיו וחכו לדבריו בפחד. והתחיל פוטירה שר ספרד לפתוח את שפתיו החתומות, ופקפק והסס לרגע, ושלח את משרתיו לנפשם בתנועה מהירה וזועמת, ושב להתענות במכאובי נשמתו הסוערת כים מלא חמדה וקנאה.

לילה. אהלו הקטן של פוטירה מואר אור חלש וכהה. צלו של פוטירה שר ספרד מתנודד בזוועה על קירות אהלו. שעות ארוכות התאַבק, התפתל כנחש–וחדל. פּסק פּוטירה מלכתו ועמד באמצע האוהל, עמד בלי־נוע לרגע. אָז ישב על כסא מושבו, הוריד את ראשו בין ברכיו וכבש את פניו בידיו עד אשר נפל ברשת התנומה. עת רבה עברה ופוטירה התנער, הסיר את ידיו מפניו החורים ועיניו מזהירות וצוחקות מזזמות: קם מהכסא, זקף את קומתו, שם את אדרתו החמה על שכמו ויצא מפּתח אהלו החוצה. מתכלת שמים עמוקים שלח הירח את שרביטו והפך את הבקעה לרקמה של כסף הנוצץ לנפשו בלילה השוקט, הלא הוא הלילה השוקט כמוהו לא היה בבקעה מעולם. האחד, הראשון, היה אָז פּוטירה, שהפריע את שקט הפּלאים, רמס על מצע הכסף והלך לסוכת קטשיקה. פּתחו את דלת הסוכה לדפיקת פּוטירה שר ספרד, נכנס פּוטירה בזהירות לפרוזדור האוהל והובא אל החדר.

באחת מפּנות החדר, מתחת אבנים מאהילות, לחשה אש קטנה ונטפה ניצוצות בערפל הממלא את חללו של החדר. ישב קטשיקה במטה והושיב את פּוטירה לצדו. ביחד עם חשכת הקירות הקשיב רב קשב בדממה לדברי פּוטירה שר ספרד: “הפרעתי את מנוחתך לשעה לכונן את שלומך לנצח. גבה לבו של אומילה ובזדון מתנשא עליך להוריד שיבתך שאולה ולהיות קטשיקה תחתיך. להוציא לפעולות את מזמתו הרעה הוא דופק על דלתי אבלי גם יומם גם ליל, מבטיח לי חלף עזרתי את סוסה של גוני הנפלא. בערמה יעצתי אותו לחכות זמן מה עד אשים את לבי לדבר המבוקש ממני. אף אתה, קטשיקה, עשה כחכמתך והסר את הרע מלפניך”–“בן מות אומילה!”–הפסיקו הזקן באמצע–“ומחר בערב ותעה אומילה ביחד עם רוחות המתים”. מהר פוטירה להשיב: “צדקת, צדקת בכעסך, ואולם עצתי לך אתן להעביר את הרעה מבלי אשר ישאל אדם לחברו בבקעת הכדכוד: מדוע? ינוס החורף המשעמם, יפוח האביב בבקעה, ירד השבט הדומם לסלע האדום–ושמת עיניך בבוגד אומילה לבחור בו לקרבן, לזבוח ל”רוח הגדול“. ומירושת הקרבן שתפּול בחלקך תעניק לי את סוסה של גוני, שלומים לרגשי אהבתי הנובעים מלבי אליך”. וייטב הדבר בעיני קטשיקה וישב פּוטירה שמח לביתו עם נצנוץ כוכבים אחרונים לשחר.

 

פּרק ה: הסלע האדום    🔗

בבוקר יום אחד הגיע האָביב לאטו בבקעה ועורר את בניה, בני השבט הדומם, לחיים. ירד השבט הדומם ל“פלג־המדבר” השוטף לרגלי הסלע האדום, ושורות ארוכות על שפתו עמדו. יצא קטשיקה מתוכם ועלה לסלע האדום, בחן בעיניו את כל השבט עד אשר נחה בת־עינו ב“אבן־הבקעה הגדולה” אומילה. כרע אומילה על ברכיו ורחץ את בשרו במימי “הפלג המדבר” ועלה למזבח הסלע האדום. שחט אותו קטשיקה לקרבן ל“רוח הגדול”. זנק דם־חייו של אומילה ועמד מתנודד לרגע–ולקרקע הבקעה בשטף המולה משתפך. ראו זאת אנשי השבט ונפלו משתחוים וקוראים: “כרוב רחמיך סלח לנו, הרוח הגדול, אם קרבן לא רצוי אליך הבאנו–קרבן אחר במקומו לך נקריב”.

באותו היום, יום ראשון לאביב, ראתה הבקעה עננים מחשיכים שמים נוסעים בחפזה ונמלטים אל המדבר. אלה היו עננים אחרונים לבקעה: ממחרת הבוקר משל השמש לבדו בעוז ובתוקף, עד אשר נתן את השמים כברזל מלובן ואת הארץ כנחושת אדומה. גרש בקרניו־חניתות את השבט הדומם מסוכותיו, רדף אחריהם גם בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים והוגיע את נפשם למות. שם את הבקעה לשממה, ציצי הפּרחים בלא עתם נבלו, הקמה בשדה עמדה עיפה,ואף ענן אחד לא עמד בדרכו למנוע את הבצורת ההולכת וקרבה אל בקעת הכדכוד.

התחיל הרעב בבקעה, השבט הדומם היה עיף ויגע כי חזק עליהו הרעב. קרא השבט לרוח הגדול לחוס על בניו האובדים. לא שעה הרוח הגדול אל תפלות עבדיו. עמד רווח והצלה למתעלפים ברעב ממקום אחר: פּוטירה שר ספרד את דבריו השמיע לשבט הדומם: “ראתי בצרת השבט הדומם, ראיתי בעני הבקעה, בקעת הכדכוד, אָמרתי להיות לכם מלאך מושיע–לפתוח לפניכם את אוצרות התבואה של ספרד המלאים וגדושים, אם יהיה ברצונכם לחפש ולהביא לי את אבני הבקעה היקרות”. “ימצא השבט הדומם חן בעיני השר אדונינו, הגד לעבדיך מה הנה אבני הבקעה היקרות?” שאלו הזקנים. ענה פּוטירה ואמר–ועיניו מתאווה נוצצו–“הן אבני החפץ המזהירות באופל הלילה ככוכבי שמים ממעל. רק מעטות מתגלות בבקעה, רובן בעמק הבקעה מתחת להררי הסלעים, נסתרות מעין כל הן מזהירות בחשכת הקרקע. רק עינכם לבדה יכולה לחדור ולהגיע אליהן”.

נפוצו בני שבט הדומם בבקעה להוציא את אוצרות החושך מקרבה, ואת רעבונם הנורא להשביע. חצבו בני שבט הדומם מבואות בקרקע הבקעה. פתחה הבקעה את חדרי לבבה בגניחות עצורות ובאנחות מחרידות. גלתה הבקעה בפעם הראשונה אוצרות נחמדים שנבראו בחושך ונולדו לאופל. התנפלו על אבני־הזוהר המזהירות לתומן בבטן האדמה, נשאו אותן מלוא חפניהם ל“ילדי השמש” בני ספרד.

חלפו ועברו הימים, הלכו גם אוצרות החושך הלוך וחסור, ושבריר של אבן נוצצת יקרה בעיני כל אחד ואחד מנפשו ומנפש רעהו. גששו בני שבט הדומם בחשכה, שהלכה וגדלה בבקעת הכדכוד, כי אפס הנוגה של אבני הזוהר. ואבן־יתומה בודדה כי נצנצה מפּנה נדחת ונפלו בני שבט הדומם כחיות מיער על פּליטת האבן היקרה, והיה החלש בשבט למרמס רגלים לאחיו החזק ממנו. אָז נולדה ראשונה הבכיה בבקעה…

 

פּרק ו: הופעת מוגירל    🔗

כלו אוצרות החושך בקרקע הבקעה–תם גם הלחם. ירד השבט הדומם לרגלי הסלע האדום, נפלו על ברכם, הרעידו בקולם את האויר הלוהט, עלתה זעקתם המרה וחדרה לעמקי הסלע האדום. הזדעזע הסלע ונופץ לשנים, ומתוכו התפּרץ עלם עוטה ענן שחור, ברקים מתהלכים לפניו, ואחריו רעמים מרעידים, מרגיזים את הרי החלמיש. התגבר העלם על רעמים, נצח את זיקי הברקים, עמד בהוד ובהדר, כולו אימים ומחמדים, על לבו השבור של הסלע האדום. הביע את דבריו בשטף לאנשי הבקעה, העומדים מתפלאים ומשתוממים באימה: “מה תצעק, השבט הדומם, לסלע האדום, ו”הרוח הגדול" לא ישכון בתוכך בבקעה? חטא השבט הדומם, הקריב קטשיקה את אומילה קרבן לשר ספרד פּוטירה. כעס “הרוח הגדול”, מאס בשבט נחלתו, עזב את הבקעה לאנחות, עלה לשמי השמים וכונן את כסאו במרומים. אם יש ברצונכם להשיב את לבו אליכם, קומו מעפר ושמעו לדברי מוגירל אחיכם: לתחתית הבקעה השבורה רדו ומתהום שכבותיה הנסתרות העלו לי את מתכת המות, את הברזל השחור. ממנו חרבות ורמחים אעשה ואת רעל קצפי הבוער אשים בהם, אלטוש אותם בפצעי הסלע האדום, ושמעו אזניכם ראשונה את שירת הברזל בכל בלהותיה, את שירת האבן בכל נוראותיה. אז אלמד את כלכם את שיר “שבט הסלעים”, את שיר־המלחמה העתיק, את שיר־הנקמה הגדול, נקמה מן הזרים שבאו אלינו ואת לב “הרוח הגדול” ממנו הסבו, הפרידו את לבות בני השבט הדומם, שהיו קשורים באהבת עולמים, שלחו בהם רוח רעה, עד אשר היתה יד איש ברעהו. הפריעו את שלות הבקעה הקדושה בערמת לבבם המלא מזמות נשחתות, בתרמית נשמתם הצמיחו אבדון ומות מסביב, וחלף כל אלה שלומים לנו נתנו את לוחות הזכוכית, המסירים את עיני האדם מהביט אל אדם חברו, מסירים את עיני האדם מהביט אל העולם מסביב, משקיעים את מחשבותיו בצלם תבניתו. קומה, התעוררה, השבט הדומם! בשירת־המות העזה נכבס בדמם השוטף את אדמת הבקעה הקדושה מזרע לענה ורקבון שפזרו הזרים בתוכם ברוחם המביא כליון, כליון ואבדון בכנפיו. נכונן יסודה ההרוס של אדמת הבקעה הקדושה ואת שברי הסלע האדום נרפא בעצמות בני ספרד, הלא הם “ילדי השמש”.

ובפנות סוכותם האפלות אבות ובנים ישבו ואת שירת מוגירל טפחו, טפחו וגדלו את שירת הנקמה, עד אשר גדלה, עד אשר חזקה. התפּרצה מחשכת הפּנות ומלאה את הסוכות מקצה לקצה. וכשצר לה המקום פּרצה לה שירת־הנקמה דרך לבקעה בחזקה, שטפה לארכה ולרחבה, הכתה את גליה הרועשים בקרקע הבקעה ואל הרי החלמיש הגבוהים אותם נפצה, עד כי סלע לסלע יביע את שירת מוגירל בעוזה וגבעה לגבעה תחוה את שירת הנקמה בקפצה. לא נתנה זו שירת־הנקמה מנוחה לבקעה, עד אשר בא ליל הפורעניות ופתח את גרונו הנורא.

בלילה ההוא, לא ברקים האירו את הבקעה כי אם להט חרבות מתהפכות ולהב עינים מפיצות אש־מות הבוערות ויוקדות ביקודן הנורא; לא רעמי שמים הרגיזו את מוסדי הבקעה, כי אם משק הברזל בברזל, צעקות איומות המסמרות שערות, אנקת חללים מפרפרים ועם מר־המות על הארץ מתאבקים והרס אהלים וסוכות; לא גשמים זרמו ושטפו להרוות את הבקעה הצמאה כי אם נחלי דם רותח השתפכו ונתנו את ריח נחוחן בבקעה, השתפכו מכל העברים, עד אשר נהפך החלמיש למעין של דם וצורים נהפכו לאגמי דם שוטף בחזקה.

שטף הדם והתפּשט בבקעה, גדל והלך בתוכה, עד אשר היה לים כביר שכבש בגליו האדומים את כל המרחב מסביב. מרגע לרגע באו זרמים חדשים ובכחות חדשים התנפּלו לתהום האבדון, עד אשר ראו אותם האריות והנמרים היושבים בחושך על ראשי הסלעים ואיש לרעהו ענו ואָמרו: עלה, דם, ואל תירא! עלה הדם בזעם שאונו, התפּשט על צוק ועל סלע, עד אשר הגיע אל הסלע האדום, עד אשר בא אל פּיו הפּתוח, בא וירד למנוחת־עולמים.

עלתה אילת השחר והביטה לבקעה, והנה–פּלא! היה לה אביב באמצע האסיף: לבשה הבקעה את ירק תפארתה ובשדות מלאים קמה של זהב התכסתה, שלחה בשורת אהבה ביד עבדה הרוח לעצים שלעת זקנתם התחילו לפרוח. הביט כוכב השחר במבט הזהב והזוהר והשקיף על הרי החלמיש הגבוהים–השקיף וראה את קטשיקה החדש מוגירל ובני שבטו רוכבים על סוסים אבירים, מקצפים מסלע לסלע בצווחות איומות ומשתערים בסופה ובסערה קדימה, רודפים אחר פּליטת האויב הבורח לנפשו בחרדת בהלה, חרבם השלופה בידם להשמיד את זכרו מתחת השמים.

ואחרי הרעש קמה הדממה בין הרי הסלעים. הגיע מוגירל למורד, על דרכו להשיג ולהחרים את יתר בני ספרד. הגיע מוגירל למקום שם נפלו ערמות ערמות חללים, חללי האויב מארץ השמש. על פּני החללים האלה עדיין מרחפות הזוועות של ליל הפּורעניות. אחז מוגירל ברעמת סוסו האביר ועצר בשטף מרוצתו. ירד מעל סוסו וכרע על ברכיו. מהרו בני שבטו ועשו כמוהו. נשארו על ברכיהם לרגע, דוממים בהדרת הכבוד אל אלה החללים שנפלו בחרבו, זו חרבו הרוויה מדמים ועדיין היא שואפת וצמאה לנקם ודמים חדשים.

 

פּרק ז: פסל אל־נפש    🔗

תומיה, כהן הפּסל אל־נפש, הקהיל את הפּסלים, הבנאים והחרשים מתוך אנשי הבקעה, אסף אותם לרגלי ה“פלג־המדבר”. פּנה אליהם תומיה ואמר: “אתם ידעתם כי בליל הפּורעניות היו אהלים וסוכות לשלל לברזל האכזר. עמה נהרס גם היכל “אל־רחמים” וגם פּסלו “אל־נפש” נשבר לרסיסים, הלא הוא פּסל “אל־נפש” שמאות בשנים השפּיע רב טובה ושלום על הבקעה, חיבר באהבת עולמים את לבות השבט הדומם. עתה, כי עברה הרעה ושלוה שוררת כמקדם, קראתי לכם, בנאים וחרשים, למהר את מעשיכם ולכונן מקדש חדש ל”אל־נפש" הרחמן; ואתכם, פּסלים, קראתי לרדת לעמקי נשמתכם ולהעלות מתוכה אלינו פּסל “אל נפש” בטרם נרד לקבר ודור חדש יולד, דור שלא ידע את אבותיו ואת אלם. בחלקכם, בנאים חרשים, עבודה רבה וכבדה נפלה, אולם כבדה ממנה פּי מאה היא עבודתכם, פסלים: לא תבנית “אל נפש” בשיש העיקר. העיקר במלאכה–נשמתו: בת צחוקו הנשקפת מעיניו ועל שפתיו מתעלמת. אני, כהן “אל־נפש” הנאמן, עמדתי מנעורי לפניו, ובמעשי ידיכם אחפש את נשמת אלי הנהדר, והיה האיש אשר יעלה פּסלו לרצון ונשאר שמו לכבוד ולתפארת בשבט הדומם לנצח".

כלה הישיש את דבריו ושלח את קרואיו בברכה לדרכם. עברו שבועות אחדים והבקעה ראתה היכל תפארת מתנוסס בהדר. שמחה הבקעה למראה; לא כן תומיה הכהן: עוד נפקד מקומו של פּסל “אל־נפש” בהיכל. הפּסלים, כשעזבו את,הּפלג־המדבר", נפוצו והלכו לנוד ולנוע בין תלי החרבות שנשארו מהיכל אל־רחמים. עמלו ויגעו לחפור מתחת לחרבות ההיכל ולהוציא משם את שברי הפּסל ורסיסיו לסדר ולערוך את הקטעים. עיפו ויגעו לחפש בקטעים את אור נפשו הטמון וגנוז בבת־צחוקו שנשברה לפרורים. אולם לריק ולהבל היה כל עמלם. עזבו הפּסלים את הבקעה והלכו לקצוי הארץ לבלות בהיכלי השבטים גם ימים גם לילות, להתבונן בפסלי האלים ולחרות על לוח לבבם קוים ושרטוטים אין מספּר. אולם לשוא כל עמלם ויגיעם: כל אחד ואחד הביא את פּסלו וביד רמה הציג אותו על במה נהדרה. והרים הכהן הזקן את גבות עיניו הסבוכות ונתן את עיניו החודרות בפּסל וצוה להוציא את הפּסל החוצה, ושב להתכנס באבלו ולהתעטף בתוגת נשמתו.

 

פּרק ח: רזי ים    🔗

בימים הקדמונים התנוסס בהודו היכל עתיק על “סלע־הבודד” הנשגב, על גבעת השחר. יומם ולילה התרועע ההיכל העתיק עם שכניו העבים אשר מלמעלה ועם גלי ים הדמיון אשר לרגליו. שם בהיכל העתיק ישבו מלך צעיר ואדיר ומלכה יפה ונחמדה. המלך והמלכה חיו באהבה ובתענוגים.

פּעם אחת, בליל קסם וסודות, התהלכו שניהם ביער הקטן לאור הירח הנוגה. זמן רב הלכו שלובי זרוע עד אשר נטה הירח מערבה. ירדו אל שפת הים החולם את חלומותיו הנסתרים בגלוי. דוממים ישבו לרגלי הצורים ועיניהם שוטטו לכל עבר, עד אשר נח מבטם בעמק התהום. שם במים האדירים ראה המלך פּני אשה נהדרה ביופי ועדנה ורוך. שם במים האדירים ראתה המלכה איש נהדר בגבורה ותפארת והוד. לא הביט המלך אל המלכה. לא הרגישה המלכה במלך. עיניהם הסגורות למחצה נמשכו אל פּלאי התהום… הזדעזעו צללי־הלילה האחרונים בחרדת דומיה: שקע הירח במערב. נזדעזעו גם צללי המלך והמלכה הנאהבים והנעימים… לאטם ירדו לעמק התהום. כסו הגלים עליהם… נשאר אחריהם לבדו בנם היחיד עצימה.

הלך עצימה לבקש לו מושב בני אדם. בדרכו פּגע עצימה בבקעת הכדכוד הברוכה והואיל לשבת בבקעה. רחם עליו השבט הדומם ואמץ לו כבן את הנער עצימה שהואיל לשבת בקרבו. גדל הנער וזכר את גורל אבותיו המלך והמלכה, יצא לכונן את משכנו לרגלי הבקעה. במקום שם ישלט ים אדיר בגאונו. על שפת הים ישב לו עצימה והקדיש את נפשו לרזי האיתנים, איתני הטבע, איתני הנצח.

וכשבאו לבקעת הכדכוד הימים המרים שאין בהם חפץ, והוא יושב אָז תחת התומר החולם למראשותי ים קדמון. יושב הוא וחוזה חזון המשברים ומקשיב לרעש הסערה במרחב. עלתה באָזניו צעקת הבקעה שהפריעה את שלותו הגדולה. ישב לו מיצר ודואג, כואב את מכאוב הבקעה הברוכה, אולם לא ידע במה להושיע את אחיו בני השבט הדומם.

וכשעמד רווח והצלה לבקעה הברוכה ממוגירל האדיר והנורא וכהן “אל־נפש” היה שרוי בצער ואבל על פּסל “אל נפש” כי איננו, הרגיש עצימה פּתאום דחיפה חזקה בלבו לנסות את כחו גם הוא וליצור את פּסל “אל־נפש”.

בלילה ההוא ישב עצימה לבדו ולקרני אור כהה של הירח התיגע וחצב באבן את פּסל “אל נפש” הרחמן. ככלות העבודה נשא את הפּסל בלילה, בנפש סוערת ובלב דופק וחרד, אל היכל הרחמים. הציג את הפּסל במבוכה, עמד בעינים מושפּלות וחכה למשפּט הכהן הגדול תומיה. הרים הזקן את עיניו והביט לפּסל ופניו הבריקו משמחה, כי ראה את פּסל “אל־נפש” בעצם בת־צחוקו. קרא הכהן לכל הנצבים: זה אלי נאדר בקודש, לפניו על ברך תכרעו! אך כשהביט אל עבר עצימה, הפּסל הצעיר, נרתע תומיה לאחור: הוא ראה בעיני הפסל ועל שפתיו בת־צחוק כבת־צחוקו של פּסלו, פּסל “אל־נפש” הרחמן.

פּעם אחת ישב עצימה לפתח סוכתו ושתי בנותיו עמו. ישב והקשיב רב קשב להמית המים האדירים. נשא את עיניו וראָה שנים מאנשי הבקעה נצבים על ידו ומחכים. שאל אותם לחפצם. הם ענו ואמרו:גוע תומיה הכהן ונאסף אל עמיו, ולפני מותו צוה אותנו לבקש מאתך לבוא לבקעה ולהיות לכהן בהיכל הרחמים במקומו. שמע עצימה את דבריהם וחשב מחשבות זמן רב. הוא זכר בנפש עצובה כי מצא בבקעה רוח אחרת כשהביא את פּסל “אל נפש” להיכל הרחמים, רוח מלחמה ונקמה ודם, רוח קצף וזעם, רוח מלא השנאה והמרירות, ובלבו התגבר החפץ ללכת אל הבקעה ולהעביר את הרוח הרעה הזאת ולהשיב לתוכה את רוח השלום והשלוה, רוח השקט והתום, ששררה בבקעה מלפנים. אמר בלבו ללכת עמהם. אך הנה כרגע עלה הספק לפניו אם יצלח בעבודה הגדולה, והספק הביא מורך ופחד בלבו הנסער. דומם התבונן אל שני השליחים לרגע ואחר כך השיב את עיניו לים רב־היכלת שהתרומם ברגע ההוא בכל כחו ועוזו למרום שמי התכלת. הוא חכה לשמוע מה ידבר אליו הרוח הגדול מן הגלים הרועשים. הוא חכה לראות את החזון שיחזו לו המשברים, חכו לו השליחים עד בוש והלכו עצובים לדרכם לשוב אל הבקעה הברוכה, הלא היא בקעת הכדכוד.

ורעש התהום הנוראָה הלך הלוך וחזק, הלך וגדול, עד אשר קם פתאום לדממה, כאלו כבש את רוחו ועצר את נשימתו לשמע דבר־סתר, דבר פּלא. חפץ עצימה לדעת: מה זה ועל מה זה? והסב את פּניו לכל העברים. הטה את אזנו והקשיב רב קשב. ראה את המדבר הגדול מתפּשט ואובד במרחב, ולאזניו הגיע יליל הישימון מתחנן לים האדיר השוטף לא הרחק ממנו: “הבט וראה את הכחות הקבורים בקרבי זה רבבות דורות, כחות שיכלו להפרות ולהפוך השממה לגן עדן; ועתה לא חיים לא מתים הם מתרוצצים בקרבי, מתרוצצים מבלי אשר יתנו לי מנוח. הביטה: חדלון ומות בכל אשר תפנה, וצמח כי יעלה לפעמים עלי לרגע ונבל וגוע, והשמים ממעל, שמי ברזל, אכזרים ולועגים לצרתי. ואתה, גם אתה, ים איתן, ים עתיק, כי אתחנן אליך זה רבבות דורות לא תשמע את תחנתי: אזניך קשובות לרוחות המשחקות במרומים, עיניך נטויות לחזיון העננים והמאורות בשמים, ואת יסורי המדבר אשר לרגליך לא תראה, לא תרגיש. רחמני, דוד אהוב, אל חיקי השתפך, בגליך הקרים הזכים כבדולח חבקני; התרפק עלי בכל משבריך וכרגע את הכחות הנרדמים בקרבי תעורר ומדבר שממה לעדן גן אלהים תהפוך!”

הסב עצימה את עיניו והביט אל גדול־האיתנים, והנה עברה הדממה, וקמטים על המים החלקים והשלוים מרגע לרגע יגדלו. באה הסופה וצותה על גדול־האיתנים, ים שוטף בעוזו, להוציא את בניו הגלים ולערוך מלחמה ולעבור את הגבול, הלא הוא גבול החול שניתן לים מבראשית ימי קדם, לאמר: עד פּה תבא ולא תוסיף! התנשאו הגלים ברעש, השליכו למעלה קצף רותח וכחיות טורפות התנפּלו ואמרו להשתפך במדבר הגדול, במדבר הנורא. והנה הגיעו עד הגבול, נהדפו הגלים אחורנית בקול רעש גדול ונורא והתפּוצצו והתפּזרו לרסיסים אין מספּר. וקמה לרגע הדממה ומשל השקט הנורא. ישב עצימה והביט ברעד אל הענק המוכה ופצוע לאין מרפּא. הביט אל המדבר ברחמים וביאוש. והנה חדלה הדממה. עוד הפּעם התעורר גדול־האיתנים, קבץ את פּזורי הגלים, כנס את נדחי המשברים, והנה שאון והמולה מסביב, מתמרמרים הגלים בכל כחם וקצפם מחדש, לא למדו מאומה ומוסר לא לקחו מהגלים הדולים הקודמים שנפלו חללים במלחמתם הגדולה לעבור גבול עולם.

למראה הנשגב והנורא חלפו הספקות ונעלמו הפקפוקים מלב עצימה. אמר לנפשו: “אלך ואנסה את כחי בבקעה, להשיב את רוח התום והשלום לשבט הדומם”. קם ולקח את שתי בנותיו והלך עמהן להיכל הרחמים, הלא הוא היכל “אל־נפש”.

 

פּרק ט: זעזועים    🔗

מעלמות הבקעה תבורך בת כהן “אל־נפש” עצימה, מעלמות הבקעה תבורך עין־יונים היפה בבנות: בתום אהבתה הביאה חיים חדשים לנפש מוגירל המתעלפה ושובבה את רוחו הנדכא, הבריחה בקרני עיניה את האופל העוטף נשמתו ורותה בעונג את לבו החולה.

כי הנה כלה מוגירל את עבודתו לאחיו. זכר בלב כואב את הסלע האדום, מקום שם ילדותו ונעוריו חלפו. שכנה עצבת כענן על פּניו המאירים, ודומם התהלך ביגונו. התחיל לבלות את כל ימיו בבקעת הכדכוד לבדו. זכרו גם אנשי השבט הדומם את הופעת קטשיקה החדש, ובלבם שמרו את זכרון מעשי גבורתו בליל הפּורעניות. יראו והעריצו אותו, יראו להפּגש עמו, ואת רגלם הרחיקו מגשת אליו, עד אשר היה כזר וכנכרי בעיניהם. התהלך מוגירל לבדו, ונפשו היתה לשלל לבדידות המרה. וימים על ימים כי עברו והסתו בא וביד אכזריה הכה כל ירק בעץ ובעשב ואיש אחרי אחיו נפלו הפּרחים נובלים ורקבים, קץ מוגירל בחייו, שאל את נפשו למות עם צמחי האדמה האחרונים והוסיף להקבר בפנת סוכתו.

ויש אשר עברה רוח על פּניו והעירה בקרבו ניצוץ אחד של געגועים, ואָז יצא לטייל יחידי לרגלי הסלע האדום, והתהלך מסביב להררי החלמיש עד אשר הופיע השחר ושב אל סוכתו.

פּעם אחת עבר במקרה באחד הלילות על פּני היכל הרחמים. שמע קול טמיר ועצב משתפּך דרך החלון ומתפּשט בחשכת הלילה. רעדה אחזה את מוגירל, ולרגע עמד כמסמר על מקומו. אולם ברגע השני התחזק וסר אל ההיכל. עמד בפתח והביט אל היכל הרחמים, והנה לרגלי פּסל “אל־נפש” ישב עצימה ולקוי אור כהה הביע בקולו המלבב לאנשי הבקעה היושבים לפניו. הביע הכהן בקולו את שירת “אל־נפש”, את שירת אל־רחמן לאָדם. נזלה השירה בהמיה חרישית ומלאה את לבות השומעים בחסד ורחמים. בקש מאנשי השבט הדומם לשוב לתומם כמקדם ולהשיב לבקעה את הרוח ששלט בתוכה בטרם פוטירה שר ספרד הופיע וחלל את השלוה הקדושה; בטרם מוגירל קטשיקה הופיע ולכלך בדמים את נפש בניה. רעדו עצמותיו של מוגירל מכעס. הוא הרגיש כאב חדש ועצום בלבו, ואחרי הכאב העצום בא השממון הנורא. עוד פּעם העביר את עיניו בהיכל הרחמים מסביב. באופל נפגשו עיניו לרגע בעיני עין־יונים בת כהן “אל־נפש” שישבה לארץ נפעמה ונרעשה. הרגיש מוגירל נים יתום מזדעזע בנפשו. מהר לעזוב את מקומו ויצא לנוע בלילה.

לא הרחיק ללכת והנה שמע קול צעדים מאחריו. פּנה מוגירל והביט על סביביו. פּגש באותו המבט התועה בחשכת הלילה לקראתו. בלי אומר ודברים נשא המבט ללבו בשורת אהבה ורחמים. קבל מוגירל בפנים מאירים את מלאך השלום. עמד מוגירל ושאל: “לאָן תלכי, ילדתי, באופל?” “הולכת אני בעקבותיך, מחמדי”. “מחמדי, קראת לי, ואולם בפעם הראשונה ראית אותי בלילה הזה”. “לא כן, מחמדי. נערה הייתי בין נערות הבקעה. ביום אחד שבת נהדר בבגדי נצחונך ואני ראיתיך. ראיתיך ולבבי נמשך והתגעגע עליך. אולם שמעתי, כי בן־אלים אתה וביראה ופחד סרתי מאחריך. צפנתי את צלך עמדי וסגרתי בעדו לנצח. יומם היה לי צלך החביב למקור עונג ושעשועים, ולילה–מקור לדמעות בסתר.” “הגידי, אחותי, ואדע, מה הסיר את פּחדך זה ממני הלילה?” “ראיתי את פּניך עצובים וידעתי כי בן אָדם הנך. בני־אלים עצב לא ידעו ותוגה זרה לרוחם. ראיתי את פּניך וידעתי את נפשך השבורה. שמעתי את קול נפשך וחשקתי להושיט לך, דודי, יד אהבה ורחמים ולהקל את דרכך השוממה, ויצאתי אחריך הלילה.” “בשמעי את דבריך היורדים כטל על לבי הכואב אָז אשאל את עצמי: איך בלעדיך חייתי את חיי מעודי ועד עתה?– תני לי את ידך, יקירה, וארשתיך למלכת לבבי. כלולה ביפיך שם תשבי וחוטי חלומות ותקוות חדשים שם תטוי, בידך הרכה תארגי לי חיים חדשים–אך למה מחרישה תעמדי, ואחור תסוגי כושלה ביראה ורעד?” “לא אדע, יקירי, אַך עתה כי תאות לבבי ניתנה אימת הלילה תתקפני, ומורא ההרים, הרי האופל והחשכה, יאחזני. לאזני יגיע קול פּחדים מתלחש בדממת המרחב המכסה ערפל, יסמר הקול הנעלם את שערות בשרי”. נשא מוגירל את עיניו אל הרי החלמיש, דומם התבונן אליהם לרגע באנחה כבושה ונחנקה, העביר את ידו על כתף הילדה ברטט ואמר אליה: “התרפקי על זרועי, ואל תראי. עד הלום לבבי האחרון אשמרך כאישון בת עיני. כבר זרח כוכב השחר, אחותי. נלכה!” הלכו שניהם אָז יחדו, מוגירל הגבור הנערץ ועין־יונים היפה בבנות.

משל החורף בחזקה, עטוף באדרת השלג וחגור חגורת הקרח, ושפך מרוחו הקשה על בקעת הכדכוד הברוכה. עזבו אחרוני צפּרים את ארץ הקור והחורף, והלכו חבורות חבורות לארץ האור והאביב. צפּורה רק אחת נשארה בבקעה, הלא היא עין יונים צפורת מוגירל. רחפה צפורת מוגירל על שדמות הכפור והשלג, בין היכל “אל־נפש” הרחמן וסוכת בחיר־נפשה מוגירל. הצהילה עין־יונים את קולה ופרחים ואורה וקיץ הצמיחה בלבו היבש.

 

פּרק י: מריבי כהן    🔗

ישנה עין יונים בשירה מתוקה את צביה אחותה הקטנה, נשקה את אביה עצימה הכהן בחבה והלכה לסוכת קטשיקה. על ספה מכוסה עור נמר אוהבים נאמנים ישבו. מוגירל העזוז האדיר ואצלו ילדתו היקרה. אהבה ועונג מרחפים על פּני כל הסוכה. שקט ושלוה ממלאים את כל פּנותיה. פּתאום הפריע את עונג הידידים וגרש את השקט והשלוה קול קורא בכח: “התעורר, התעורר! ספרדים עליך, מוגירל!” הזדעזעו שני הידידים וראו בפתח הסוכה זר עומד ופניו עיפים ויגעים. הוא שאף רוח בחזקה והוסיף: “נמלטתי להביא לך את הבשורה: הולכים הספרדים לעשות נקמות בשבט הדומם”. חפץ מוגירל להנער ולצאת בחרבו השלופה כקדם בליל הפּורעניות ולעשות נקמות בספרדים–הרגיש כי עיף, וכח נעוריו סר מעליו. נדהם ונבוך ישב והביט כאובד לפניו, עד אשר עלה באָזניו קול בכי חרישי מילדת לבבו עין־יונים, שהתרפּקה עליו ברעדה–קם ועזב את הסוכה.

בא אל היכל הרחמים ונגש אל עצימה הכהן ואנשי השבט הדומם. ראוהו ואיש אל רעהו התפּלאו. פתח עצימה ואָמר: “קטשיקה, מה לילה מלילות? מה הטריד את מנוחתך לרדת אלינו?” “חפצתי לדעת מדוע תשימו לילות כימים לשבת בסתר “אל נפש” ובצללי היכלו התלונן?” “אנחנו מתפּללים לאבינו הרחמן כי ישא את אור פּניו אלינו.” “הלא עמדו לפניו כהנים מעולם ודברים כאלה לא עשו?” נאנח עצימה וענה: “לפנים די היה להראות בהיכל הרחמים פּעם בשנה ולטבול את הנפש הזכה בנחלי אהבה השוטפים מעיניו, עיני “אל־נפש”, ולרחוץ את הלבב הטהור בחסדו, חסד “אל־נפש” הרחמן. אך עתה היתה רוח אחרת בבקעה.” “ומתי ובשל מי היתה הרוח החדשה בבקעה?” שאל מוגירול. ענה עצימה ואָמר: “פוטירה שר ספרד בליל המדוחים ומוגירל האדיר בליל הפּורעניות.” “ידעת, עצימה הכהן, להציל את הבקעה ולא לחלל את רוחה הופעתי.” ענה עצימה ואָמר: “הרחק מאנשי הבקעה בסלע האָדום ישבת, זעקתם המרה שמעת. רעד המיתר שקשר את לבך לאמך הבקעה, מהרת להביא ישועה לבניה האובדים וכלים, אולם את רוחם לאידעת ויגון על יגון הוספת–אויה לי, מתי תכרת זו שירת הברזל מפיהם? דורות על דורות יעברו בטרם תכובס נשמתם מכתמי הדמים שחללי האויב השאירו עליה!” ענה מוגירל ואָמר: “עוד לא הגיעה השעה לשבת בהיכל אל־נפש בשלוה ולרפא את שברי נפשותיכם, כי ימים אחדים יעברו ושבו בני ספרד הלבנים ועלו כארבה עלינו וכסו את אור השמש בשפעת המונם הגדול. הסיעו אבנים, צורים ממקומם התיקו, עקרו את עצי היער האדירים והיו למצודות להקיף את הבקעה, ועמדו עליהן על משמר גם יומם גם לילה, לקבל את פּני האויב ההולך וקרב אלינו.”

ובדבר מוגירל התלקחה בעיניו אש להט אדומה מפּילה אימתה ופחד על אנשי השבט הדומם. נע לבו של עצימה הכהן לדברי מוגירל האחרונים, פּחד ודאָגה לגורל בני שבטו האהוב תקפו אותו, פּניו חורו כמות ולשונו בפיו נאלמה. לסוף התעורר, הביט והתבונן חליפות אל בני שבטו ואל מוגירל ואָמר: “אחריך, מוגירל, ילכו. אולם בטרם נפרד אֶמר לי–מדוע הפּעם הוספת אבנים ועצים למחסה?” ענה מוגירל ואָמר: “גדול ועצום הוא מספּר האויבים מאשר מלפנים.” “ולו היה האויב שבעתים, האם לא הופעת?” “בעזבי את הסלע האדום עוד היו כוחותי רעננים.” “האם הסיר “הרוח הגדול” את כוחו מעליך? האם שכח האומן את ילד־טפוחיו בארץ? למרות רצונו עזבתי את הסלע האָדום ולבקעת הכדכוד ירדתי. בצר לי בושתי לפייס את פּניו, בטוב לי שכחתי את “הרוח הגדול” וגם את שפתו, שפת אלים שכחתי.” “אל אחד לך היה–ואָבד! אוי לך, מוגירל, ואי לך השבט הדומם!” “הקץ לכל אלה?”–התקצף מוגירל, כי קצרה רוחו,–“לבקעה!” הלך מוגירל ואחריו כל אנשי השבט הלכו.

נשאַר עצימה הכהן בהיכל, ישב וקלל את היום אשר בו חדר פוטירה לבקעה ראשונה, קלל את היום אשר בו הופיע מוגירל, קלל את היום אשר בו התישב ראשונה בהיכל.

עם שחר שבה עין־יונים החמודה אל היכל “אל־נפש”. מצאָה את אביה עוד יושב לארץ וידיו הרועדות מכסות את פּניו. שאלה עין־יונים החמודה לשלומו. הסיר עצימה את ידיו והביט אליה בחמלה. הושיב את בתו על ידו ודבר אליה רכות: “צר לי עליך, ילדתי, בתומך אבדת את נפש מוגירל וגם את בני שבטו.” הלבינו פּניה כמות, קראָה בחרדה ואָמרה: “אָבי, היכולים רגעים נעימים ונעלים כאותם הרגעים שבליתי עם דודי באהבה להוליד צרה ויגון?” הביט הכהן אליה באנחה ואָמר: "יש אשר יפּלו בני־אלים משמים ארצה. תועים הם בנתיבות שוממות, מוכי־אפלה כעוורים הם מבקשים את הדרך העולה למעלה. אשרי אלה שעלה בגורלם להשאר יחידים ובודדים לנפשם. שבעים ושבעה יפּלו ויכשלו על צורים וסלעים עד אשר יגעו עוד פּעם למרומים אשר משם נפלו לארץ. אויה לאלה שיושבי הארץ מתחת נתחברו עליהם בדרכם. בתהום הרובצת בין מעלה ומטה יגועו ויאבדו לנצח. מוגירל הוא אחד מאלה בני־אלים שירדו ממרום למטה, ואַת, בתי היית בעוכריו.

לא חכתה עין־יונים לשמוע את דברי אביה עד תומם. בלב קרוע התחזקה, התגברה על רפיון ברכיה הכושלות, באָה אל החדר שבו ישנה צביה אחותה הקטנה במנוחה. לחצה עין־יונים את ראשה אל ראש צביה הקטנה ומררה בבכי חרישי.

לא חכה עצימה עת רבה לפורעניות. פּתאום נפתחה דלת ההיכל ברעש, הופיע מוגירל ומחנה חיילים חמושים מאחריו. קרא מוגירל ואָמר: “צא את ההיכל, הכהן, גם אתה גם פּסל “אל־נפש”, כי באים אנחנו להפוך את המקדש למצודה שתקבל אותנו ותגן בעדנו, אם יגבר האויב וילכוד בסערה את המצודות שנבנו”. ענה עצימה ואָמר: “את בתי לקחת ואת בני הגלית ממני, קח נא את נפשי! אני חפץ לבלות את רגעי האחרונים בתבל לרגלי “אל־נפש”, במקום שם צעקות־לבבי נשפּכו כמים ושערי נהפּך לשיבה בעוד ראשי מלא חלומות־נעורים.” “אל יצר ללבך, הכהן, כאשר תשוב הבקעה למנוחתה אָז נשיב את ההיכל ואת פּסלו לכבודם הראשון. אָז אקרע לפניך את סגור־לבי וראו עיניך כמה הרגשתי וכמה סבלתי.” “פּניך, קטשיקה, וקולך יעידו כי הולך וקרב השבט הדומם לקצו. לנפּול בסערת־מלחמה כמוכם לא אוכל, ולכן תן לי לגוע לבטח בפנה בודדה בחצרות “אל־נפש” כאחרון עבדיו”. חמה כמות התלקחה בנפש מוגירל, בעט ברגלו בפסל “אל־נפש”, נפל הפּסל מתפּוצץ לרסיסים–ואחריו עצימה נפל אחורנית לארץ, נשברה מפרקתו ברעש. באָה עין־יונים בבהלה לראות את הנעשה, נפלה משתטחת על גופת אביה. חבקה ביללה את רגלי מוגירל ואָמרה: “מה דודי, מוגירל, עשית?” הרגישה עין־יונים כי כוחה הולך ורפה, בקשה מאנשי קטשיקה לשאת את אביה לקבורות אל גבעת־השחר. שני חיילים לקחו את גופת עצימה הכהן. התעלפה עין־יונים לרגלי אהובה מוגירל.

 

פּרק יא: בוכים ונפרדים    🔗

עזב מוגירל לשעה את עבודת המצודות והלך לסוכת עין־יונים. שם ישבו בחדר עין־יונים ואחותה הקטנה צביה. הוא נגש אל הסוכה ושמע את קול ילדת־לבבו משוררת בנעימה מעציבה את שירת השלכת. נכנס אל הסוכה ומצא עין־יונים יושבת על ספסל ורוקמת בידים חרוצות, ועל הרצפּה יושבת אחותה צביה ומשתעשעת בנחת בחתול ששכב אצלה ונשא את עיניו הירוקות אליה באהבה. אודם קליל שטף את פּניה הלבנים. היא חפצה לקום ממקומה ולקדם את פּני דודה ושקעה לאחור. מהר מוגירל אליה, שם יד רחמים על ראשה, ישב על ידה ושאל: “מה לך, עין־יונים ילדתי?” הניחה את ראשה על שכמו וענתה: “אין דבר, יקירי.” חזר מוגירל על דבריה בתמיהה: “אין דבר? ולמה כה ידפּוק לבבך?” הרימה את ראשה מעט ולחשה באָזנו: “אני שומעת ממעל לראשי את כנפי המות משיקות, הוא קורא לי אחריו ללכת ולעזוב את ילדי האומלל מוגירל.” שררה בחדר דומיה מכבידה רגעים אחדים. נשמע רק לחש צביה הקטנה המשתעשעת בחתול וחוזרת על המלים “ילדי האומלל”. לסוף ענה מוגירל ואָמר: “לא תהין ילדתי לשלח את מוגירל ואת שבטו אל עמק־הצללים במותה.” כסתה עננת־דאגה את פּניה ואָמרה בקול עצוב ונרגש: “אל לך, יקירי, לשים את לבך ולחשוב בגורל נערה נובלת, עת עיני אַלפי בני שבטך אליך נשואות. אם אשמע מפּיך עוד פּעם דברים נוראים כאלה שזה עתה שמעתי מפּיך וחדלתי לאהוב אותך.” ענה מוגירל ואָמר: “אם יעלה הרצון מלפניך למחות אותי מלוח לבבך ולהסיר ממני את חסדך ואהבתך אָז אשא זאת דומם ואסבול ואתגבר על מכאוב יגוני. אולם אם תתני למות לסגור את עיניך ולהשאיר את דודך לבדו בתבל הרחבה, בתבל הקרה. אָז ירד קטשיקה מוגירל לשחת ואחריו השבט הדומם.” אור נוגה זרח פּתאום בעיני עין־יונים ואָמרה ברוח צוהלת: “השקט, יקירי, לא אָמות כי אחיה! ואתה סלח נא כרוב רחמיך לפחד ילדתך הפתיה.” עזב מוגירל את הסוכה בלב שוקט והלך לבניו העובדים במצודות.

עבר הלילה ומוגריל סר שנית לבקר את ילדתו. מצא בחדרה את עין־יונים ונער מנערי הבקעה יושבים נאהבים ונעימים ואת סוד אהבתם ממתיקים. הרגישה עין־יונים בקרבת מוגירל ונפשה יצאָה אל ילד־לבבה, אולם היא העמידה את פּניה כאילו לא יגע לה הדבר. הרגיש מוגירל כאלו נקרע פתיל חייו בקרבו. חפץ להוציא את חרבו ולהשקיט בדמם את כעסו הבוער. אולם הוא זכר את דבריו שדבר לה אתמול, משל ברוחו הסוער ועזב את הנאהבים והנעימים לנפשם. כל אותו הלילה נדד לבדו בין חומות המצודות. התאמץ להשקיט את סערות נשמתו ולחבוש את פּצעי לבבו. השביע את נפשו בשבועה נמרצה, כי לא יוסיף לחשוב ולהגות בה, השביע את לבו בחרבו הנטויה כי לא יוסיף להרגיש אהבה לארורת־נשמתו. אז שכב על פּנת החומה לנוח.

שמעו נערות הבקעה מפרידת מוגירל ועין־יונים. שמעו גם שמעו מפרידת עין־יונים והנער, הנער מנערי הבקעה. הלכו הנערות לבקר את רעותן. הביטו אליה והשתוממו למראה עיניהן–מעולם לא היתה כה יפה ונחמדה כבאותה השעה, כשישבה נוגה ועצבה ודמעה נסתרת בעינה נוצצת. פּנתה אליה רכיכה הקטנה בבנות ושאלה: “איך אפשר להפּרד מדודים בעת אשר הנפש בוכה תמרורים בלכתם? וכשיבוא האביב והרוח הפוחז ילחש באזניך דברים נשכחים ואת תעמדי אז חולמת ואובדת, מקשיבה לצלילים נסתרים המגיעים אליך מכל עבר, מה תעשי אז?” הופיעה בת־צחוק על פּניה של עין־יונים ובקול מרוכך בדמעות ענתה ואָמרה: “אין דבר, יקירתי, בוכים ונפרדים, בוכים ונפרדים. ועוד ימים רבים יעברו עד אשר יבוא האָביב לבקעה. עתה היא תקופת הסתו הזועם, תקופת השלכת הגדולה, ובטרם יפוח האָביב נחולל, אחיותי, את מחול השלכת.” עשו מעגל נערות דוממות כפסלים. יצאו במחול השלכת: בתחלה הלוך וטפוף בנחת ואחר בשטף מרוצה ולסוף הסתובבו, הסתובבו בסערה וסופה. התחוללו בסופת המחול עד אשר התחילו פּניהן להלבין, אז יצאו מן המעגל. ורק אחת, היא עין־יונים, בסערת המחול נשארה. זמן רב עוד התנשאָה עד אשר חוורו פניה, נפלה לרגלי מטתה ודמה שטף מגרונה כזרם מים אדירים. חרדו הנערות להרים את עין־יונים ולהשכיב אותה במטה. בקשה עין יונים מאתן להרגע. שאלה: “מי חפצה ללכת ולבקש את קטשיטה מוגירל לבוא אלי כרגע?” עמדו הנערות כקפואות, נסתלק הדבור מפיהן. אַחת רכיבה, הקטנה בבנות, התגברה וענתה: “אנכי הולכת!”

שעה על שעה חלפה בעומק דומיה. שבה רכיבה לבדה ואָמרה בחמלה: “ממאן קטשיטה מוגירל ללכת”. הניעה עין־יונים את ראשה בחסד לעבר רכיכה, בקשה את הנערות לשבת מסביב לה ולתמוך אותה. פּתחה עין־יונים ושרה בעצב את “שירת פּיקניק” ששמעה ממלח זה רבות בשנים:

לא הביט פּיקניק הנורא

לסירתו הקטנה כי שט

מסרה לזרם הנחל

ועיניו לתכלת מעל

אך לילה עת כסה הנחל

בקדרות סערה וחיל

וקצוף כי יקצפו המים

בקרבם בזעף ורטט

ואָמרו לבלוע הסירה

זו סירת פּיקניק העז

לא עזב השוחה האמיץ

סירתו לבדה בליל…

שתי ידיו מוצקות חבקוה

באהבה לוהטת כאש

וחבוקים נלחמו בגלים

אַף ירדו אל אופל התהום…

כלתה עין יונים את שירה וכל הנערות כאחת חזרו:

שתי ידיו מוצקות חבקוה

באהבה לוהטת כאש

וחבוקים בגלים נלחמו,

אַף ירדו אל אופל התהום…

הביטה עין־יונים בחלון לשמש השוקעת ולחשה לנפשה: “אם חיי הביאו לך צרות, במותי אָסיר אותן, מחמדי”. הסבה פּניה לכותל, גועה ומתה בתוך נערותיה.

 

פּרק יב: שקיעת מוגירל    🔗

היה אז ערב האביב. עוד אתמול השתרר החורף: שפך את קרח־ממשלתו על ראשי הסלעים ושפך את כעסו על עצי היער; אך באָה עם בוקר מדרום רוח האָביב קל־הכנפים והדריך את מנוחת החורף. נהם החורף בקצף ונסוג לאָחור בזעף מתחת לרגלי הסלעים. התחבא בצללי היער לארוב לאויבו האָביב.–היה אָז ערב מלחמה מכריעה בין “ילדי השמש” בני ספרד ואנשי השבט הדומם. חמושים בברזל מתנוצץ לנוגה השמש הצעיר עמדו אנשי הבקעה על חומות המצודות, והרחק ממולם התפּשטו בני ספרד שאָמרו לפתור בכלי נשקם שאלה מרגיזה ועטופת־מסתורין: “מי ישב בבקעת הכדכוד הברוכה?” ישב מוגירל והביט חליפות לבני שבטו ולאויביו. רגשותיו שוטפים בו בסערה, זכרונות עין־יונים אינם נותנים מנוחה לנפשו. הוא מתעמק בלבו הכואב לפתור ולהבין את תהפּוכות לב הנערה ואת מנהגה הזר והמוזר עם ילד־לבבה מוגירל. כה ישב מדוכא עד אשר פּנה היום לערוב ורוח־הערב הביא לו בשורה ממנה: “דובבות שפתי בקבר.” רעד מוגירל משמחה והרגיש כי הוסר מלבו המשא הכבד, הרגיש כי טוב לו ונעים עוד פּעם כבאותם הימים הטובים, ימי אהבתו לעין־יונים הנאוה.

בלה מוגירל כל אותו הלילה מסביב לקבר עין־יונים, עד אשר כבו כל הכוכבים במרומים וחשכת־אפלה עבה ונוראָה ירדה וכסתה את העולם ומלואו. עזב מוגירל את הקבר הצנוע והלך בדרך המוליכה לחומת המצודות. אולם בטרם הגיע למורד נאחזו עיניו בתנומה. שכב מוגירל לרגלי סלע קר וישן את שנתו. שמע בשנתו על ראשו משתפּכה שירה מתוקה, שירה נובעת באָזנו בהמיה מעציבה ונעימה. פּקח את עיניו והביט מסביב. ראָה והנה לפניו עומדת נערה מלבבת בחנה, מקסימה ביפיה הנפלא, עיניה המלאות אהבה ענוגה ואושר־נצחים תלויות ומביטות אליו. הסתכל מוגירל בנערה בחשד רגע אחד. אחרי כן פּתח מוגירול את פּיהו ואָמר: “לא זר לי קולך המזמר, אולם אינני מכיר את פּניך. אמרי לי, מי אַת, היפה בבנות?” ענתה הנערה בחסד־ענוה, וקולה קול יונה הומיה: “שאל את לבבך ויגדך, שאל את נפשך ותאמר לך, אחי.”

“כשהחשיכו העננים את אור יומך ואתה ישבת בחשכת הלילה ונשמתך היתה שרויה בצער גדול, בדד ישבת וקללת את יומך–אָז צמחתי מקרקע סוכתך ועליתי אליך. אתה רעדת מגילה לקראתי, את ידיך הושטת אלי ובחשכת נשמתך נשבעת לי שבועת ידידות ואמון. מאָז הייתי אצלך, מוגירל, מפתך אָכלתי ומכוסך שתיתי. הייתי שעשועים יום יום ללבך הכואב.”

“ואתה אמרת לי תמיד: עוד יבוא יום ואני אשא אותך על כפּי אל הסלע האָדום, מקום משכן כבודו של “הרוח הגדול” והיטיב איטיב עמך. אולם בליל־חושך אחד שבת מתור את הבקעה ואת הרי החלמיש הגבוהים, בלווית אחת מעלמות הבקעה. לא הכרתי עוד את פּניך, יקירי, בקולך, קול צלול כבדולח הקרח, קול מקפיא כבדולח הקרח, צוית את ילדת־האופל, את יחידתך אשר אָהבת, לעזוב את סוכתך לנצח. כרעתי על ברכי לפניך. הזכרתי לך את חסדי ואהבתי בימים ולילות עברו, התחננתי אליך על חיי האומללים. אולם אתה דחוף דחפת אותי, הקטנה והרפה, אל חשכת הלילה. את כותנתי, כתונת הפּסים, קרעתי על בשרי מצער, שמתי ידי על ראשי והלכתי. כל גופי רעד ורחף מנשיבת הרוח הקרה. התהלכתי מסביב לסוכתך, תעיתי בחושך, צעקתי והכיתי על לבי, עד אשר נתעוררו עלי רחמי הרוח הקר. נשא אותי הרוח הרחמן ושם אותי בהיכל האושר, בגן המרגוע הנצחי. שם בהיכל האושר מנוח לכף רגלי מצאתי.”

“אולם גם במרחקים, בגן המרגוע הנצחי, במקום שם גדלתי, חזקתי, יפיתי, נשאתי את זכרך בלבי וכפעם בפעם מהרתי בחשכת הלילה אל סוכתך בבקעת הכדכוד. רחפתי ממעל לסוכתך כיונה בודדת ותועה. ראיתיך מתענג באהבת הנערה היפה בבקעה ושבתי לקני בגן המרגוע הנצחי.”

“ובלילה הזה עברתי עליך וראיתי אותך עיף ומדוכא, שוכב בדד לרגלי הסלע הקר ומשנתך אותך עוררתי.”

התבונן אליה מוגירל ואָמר: “הגידי לי מה חפצך?” ענתה הנערה ואָמרה: “לבקש ממך ללכת עמדי להיכל האושר ולחלק הברכה בינינו בגן המרגוע הנצחי. שם נחיה יחדיו חיי־עולמים. שם בגן המרגוע הנצחי אתן לך את אהבתי”. עמד מוגירל ואָמר אליה מתחנן: “איך אוכל לעזוב את שבטי ביום אשר בו גורלו יחתם?” ענתה הנערה בקול חזק: “גורלם כבר נחתם, גופות בני שבטך יחולקו בין ילדי השמש בני ספרד וחיות השדה ועוף השמים. קומה מוגירל נלכה!” הלבינו פּניו של מוגירל, אָחז בזרועה ודבר בקול רועד: “עמם ביחד אמותה, ובמותי אהפוך חרפּת־עולם לשם עולם ולתהלת נצח”. השפּילה הנערה את קולה ולחשה באזניו: “כוכבי הזהב במרומים לא ידעו מאומה ממותך. וים אדיר בשאונו והמונו את אחריתך הנורא לא יתנה. תן לי את ידך, מוגירל, ונלך בטרם יום נורא יופיע”.

הלכו שניהם יחדו לארץ הבוקר. נעלמה הבקעה מעיניהם ונתגלה לפניהם תהו המדבר הגדול. עמד מוגירל ושאל: “איזו היא דרכנו, אחותי?” השיבה הנערה: “דרך המדבר הגדול”. הוסיף מוגירל לשאול: “מדוע ימצא היכל־האושר מעבר למדבר, וגן המרגוע הנצחי פּורח בהדר לרגלי הישימון?” תמהון־ילדים ומבוכה רחפו על פּניה היפים ועיניה הביעו כי איננה מבינה את דבריו. הלכו דוממים וחבוקים לעבר המדבר הגדול. הלכו שניהם יחדו דרך המדבר השומם, על אדמת־נחושת הציה. הלכו מחרישים במרחב הערבה המשתרעת לפניהם.

נטה השמש מערבה וצללי ערב נטיו, נגלה לפניהם קצה־מדבר מכוסה בערפל רועד ומזדעזע. הפנה מוגירל את פּניו לעבר הנערה הנאוה. הוא חפץ לבקשה ללכת ראשונה. נרתע חלום־פּחד לאחור בזוועה, כי ראָה והנה לפניו עומדת זקנה כמושה ובלה ועל ראשה שערות בודדות ופרועות, עיניה עששות ודולפות, בת־צחוקה מגלה שנים שחורות ורקובות מרגיזות הלב והנפש. ענתה ואמרה: “התראה את היכלי מבעד לערפל? נכנס!” גמגם מוגירל ואמר: “חכי לי עד אשאַף מעט רוח, ואחר נלכה”. הוסיפה ואמרה: “נבואָה, כי הולך ויורד הליל האפל”. ענה מוגירל ואמר: “תשוקה חזקה בקרבי התעוררה לראות את אחי, בני בקעת הכדכוד, עוד פעם, בטרם אפרד מעמם לנצח”. ענתה ואמרה: “ומשק העופות הטורפים וצריחת הנשרים במרום לא תשמע? הם עפים לזבח הערוך לפניהם בבקעת הכדכוד. אבד השבט הדומם, לא נשאר אף אחד”. ענה מוגירל ואָמר: “לראות את שדה המלחמה, בו נפלו חללים בני שבטי, זה חפץ לבבי הפּעם.” החרישה הנערה חושבת לרגע ואחר כך אָמרה: “לכה!” קרא מוגירל ברעדה: “גדול המדבר ונורא בלילה, ועיף ויגע אנכי–ירא אנכי ללכת ולשוב לבדי. לוויני!” ענתה ואָמרה: “אלווה אותך על דרכך במדבר הנורא אולם בטרם נלכה שאל נא דבר ממני ועשיתי, שלומים לעמלך הקשה”. מלמל מוגירל: “הראי לי עין־יונים אהובת לבבי, עין־יונים היפה בבקעה, אם תוכלי”. לדבריו התלקח אור גדול במכסה העפל והאיר בזיו ובהדר על היכל שנראה במרחק, הלא הוא היכל־הרחמים הנהדר עם כהן “על־נפש” עצימה. נופל הכהן לארץ, שברי הפּסל היקר, פּסל “אל־נפש”, על ידו, ובתו עין־יונים נופלת עליו, נוהמת מכאבה, מנהמת ואומרת: “מה, דודי מוגירל, עשית?” “ואחרית הבקעה הברוכה ואנשי השבט הדומם, התאבה לדעת בטרם נשובה?” ומבלי אשר חכתה דבר מפּיהו לשמוע מהרה והעבירה על פּניו את “חזון צחוק הפּראים”.

עלה החורף כאריה מסבכו וקרא לחילו, לקרח, לשלג ולסופות. עמם במרחב הגדול יצא במחולת־אבדון, בין קדרות שמים ממעל וחשכת הארץ מתחת. באו במחול־האבדון שנים מאנשי הבקעה שהלכו לקבור את עצימה הכהן בגבעת־השחר. שמעו על דרכם בשובם כי אמם הבקעה לשממה היתה. ישבו על תלי מפּולת, ציונים לשבטם שהיה ואיננו, ראשם הורידו על חזם, ושקועים במחשבות עצובות ישבו והקשיבו לנהמת הסערה הרוגשת בקצפה הנורא. שעות ארוכות כה ישבו עד אשר הבריק אור גדול בחלון המגדל שילדי השמש בני ספרד הקימו בבקעה, זכרון למעשה ידיהם. נפל האור המזהיר והאיר את תלי החרבות, ועמו התפּרץ החוצה קול עוגב מנגן בנעימה וקולות אלפים ורבבות מלווים את העוגב בנעימה: “קרא אדונינו, אלהינו רב שלום על הארץ ורצון טוב לכל הדרים עליה!” אז פּרץ בחזקה חה, חה, חה, צחוק איום ונורא, צחוק ראשון, מפּיות אחרוני השבט הדומם. בלע הצחוק את נעימת העוגב ואת שירת רבבות האנשים המלווים את העוגב בנעימה, עד אשר גוע הצחוק על שפתי אחרוני השבט. התנפּלה הסערה בזעף וחטפה את צחוקם הקפוא מפיהם. נשאה הסערה את טרפה לאורך ולרוחב הבקעה. ענתה כל הבקעה בהד קול של רבבות קולות של צחוק שפּרצו מקברות חללי הבקעה שנפלו בחרב הספרדים, הלא הם ילדי השמש. לשמע קול זר ומשונה זה, אשר כמוהו לא נשמע מלפניו, היתה הבקעה הברוכה לחרדה. השליכה הבקעה בחמה נוראָה את צחוק־הפּראים אל המדבר הרועש. ניפצה הבקעה את הצחוק אל סלעי הישימון ומלאה את רחבי הערבה ברסיסיו הרבים. עלו רסיסי הצחוק לדפוק בשערי שמים. מצאו את השערים סגורים על מסגר ובריח הנצח עליהם. ירדו הרסיסים בזעף לבקש מנוח באדמת המדבר. ראו הרסיסים כי קפאו פּניה של אדמת המדבר על דמעות עולמים, הלא הן הדמעות כמים נשפּכות על אָבדן השבט הדומם. עפו רסיסי הצחוק והושלכו בלי הרף במרחב הגדול, במרחב הנורא, בין מעלה ומטה, הרגיזו את המדבר הנורא ומנוחה לנפשם לא מצאו.

עצם מוגירל את עיניו, סתם את אָזניו, והפציר בנערה ללכת. דוממים כלעומת שבאו, דרך המדבר חזרו. שלטה מסביב דממה וליל כקדם. הגיעו לירכתי הבקעה. עלו דמדומי הבוקר. הרכה הנערה את קולה ואָמרה בנעימות אל מוגירל: “הבט בי לרגע, בטרם לנצח אלכה”. הביט מוגירל וקול־רעד חלף את עצמותיו: הלא היא הנערה הנאוה, החמודה, שצמחה לו אתמול עם שחר! הניעה את ראשה־תלתלים בחסד ואמרה: “רב תודות–ושלום!” פּנתה הנערה ללכת. צעק מוגירל: “חכי, אָנה תלכי?” “לבקעה אחרת, יקירי!” בקולה החביב ענתה. זעק מוגירל: “אל תלכי! אני אַזהיר את כולם עליך!” עברה בת־צחוק על פּניה, ענתה ואָמרה: “מה שמי אשר תאמר אליהם?” שאָגה איומה התפּרצה מגרונו: “שובבה!” השליך את פּי חרבו לעבר עלמה מקסימה ביפיה וחנה שנעלמה באויר הבוקר הקליל.

 

פּרק יג: דמדומים    🔗

נדכה, שחוח, שיבה בשערו וקסמים בפניו, התהלך מוגירול בשבילי הסלעים עד אשר הגיע לבקעת הכדכוד, נשא מרחוק את עיניו וראָה כי במקום שם הסוכות הצנועות עמדו, אהלי הספרדים מביטים בגאון על תלי החרבות הזרועים לרגלם. הסב מוגירל בזהירות את עיניו לכל העברים, חרש התגנב אל החרבות שם טמונים בני שבטו. אמר להתנפּל על קברי חביביו ולחונן את עפרם–נסוג לאחור, כי ראָה והנה מסביבם נחשים השופכים את רעלם לעיני עיניהם ואליו בזועה מביטים. סביב לסלע האָדום, ערך תפלתו עם בוקר, שפך את שיחו לפניו, צפּה לדבר, לבשורה–ואין, עלה לסלע־הכושלים ונפל על ברכיו. נשא את עיניו לעבים, הקודרים כסלעים ומכסים את שמי השמים. יום תמים התפּלל ל“רוח הגדול” להקים את שבטו לרגע ולזכות את בנו את מוגירל לגווע עמהם. חרשים ואלמים השקיפו שמים ממעל, דבר לא אָמרו ומאומה לא ענו. ירד מוגירל ושב אל החרבות, מצא כי חלפו ועברו הנחשים. חלפה ועברה מלבו גם התשוקה לחונן את עפר הקברים. פּנה מוגירל והלך לעבר המדבר, הלוך וסבוב בלי הרף. כה ילך בין בקעת הכדכוד ורחבי המדבר הדול, נפשו עיפה עד מות, מחשבה רק אַחת את מוחו מעסיקה: איפה יחצוב לו את קברו? בקרב בני שבטו בבקעה? בין תלי המדבר הגדול?

ושמש כי תשקע במערב ועלה ל“סלעי הדורות” וישב על אחד מסלעיו, והתבונן בחזיון דמדומי הערב, ובלבו תוססת שירת השקיעה הגדולה, כמוה לא היתה באדם לפניו, ואחריו לא תהיה­–ואולם לעולם לא תעבור זו שירת השקיעה הגדולה את שפתיו השומרות את סודו.

ויצאו הרוחות המספּדות ולחשו תפלתן הנוגה באָזני כוכבים במרום:

כוכבי נשף, לו האירו

כוכבי נשף,לו,

נטפי זוהר, נטפי נוחם

שפעו, נסכו בו!

ליל מרגוע, לנכה־רוח

בחסד־אמון דרוש,

ועליהו, יגע־כח,

סוכת־שלומך פּרוש!