ליום השבת / מנדלי מוכר-ספרים

א    🔗

על שביל צר, שמתעקם ועובר דרך שדות ומתעלם פעמים בין אילנות ושׂיחים סבוכים, קרון מלא וגדוש מרתיע ובא בקול נהימה דקה. סוס כחוש, שזנבו מדולדל ועור פניו חלק ומבהיק כפני אדם, מרים פעמי רגליו ומקפץ ממטה למעלה כשהוא מושיט קצה לשונו, ונראה כקופץ ועומד במקומו. על כל קפיצה וקפיצה האופנים המרופטים ולא-זפותים עונים בנזיפה, ולעומתם הקרון מזדעזע, גונח ומתחבט בקרקע. קרון זה של סנדריל הרוכל הוא. בו הוא מוליך מיני פרקמטיא לבני הכפרים ובא גם לירידים בעיירות הסמוכות, ובעצמו הוא מצמצם ישיבתו על חודו של דופן הקרון ושתי רגליו משולשות ותלויות ברפיון.

הימים ימות הגשמים, בסוף תקופת תשרי. הלילות ארוכים והימים קצרים, רוחות העולם מנשבות בערבוביא, שלג ומטר מטורפים ובאים כאחד, ומפני הטירוף הרקיע משתנה כמה שנויים בשעה אחת. עתים הוא מראה פנים זעומות ומכהה כל רוח, ועתים הוא מראה פנים שוחקות ונוח הוא לבריות. הרבה היה סנדריל מסתגף בדרך כל אותו השבוע וטועם טעם כל מיני בצאות, של בצה עבה ושל בצה קלושה. סוס וקרון נשתקעו בשלולית וסנדריל משתדל להוציאם דוחה ומושך וצועק בכל כחו ומתלכלך בטיט, ואלמלא גוי קטן, שבא בשליחותו של מקום והיה בעזרו, היו כלם טובעים שם. בחמישי בשבת, בערבית, גבר הקור והגליד את הבצאות ונעשו יתדות, דרכים ומהמורות, ובלילה ירד שלג ונתעטפה הארץ עטיפה לבנה חדשה. למחרת בבוקר האדימו פני המזרח, יצא השמש שלא נראה כמה ימים, ונתמלא העולם אורה. זיו ועונג, נוי וחן בכל מקום.

ולאחר שבוע של נדודים והרפתקאות הולך עתה סנדריל כדרכו לביתו, לאשתו ולבניו בקבציאל, לשבות שם ביום השביעי. דרך כמה מילין עבר סנדריל במישור נאה, בין יערות ברושים גבוהים, שמח וטוב-לב, מריח בחללו של עולם קדושת ערב-שבת ומתענג על זיו הטבע והדר כבודו מסביב. השלג כאדרת צמר על האדמה מבהיק כנגד החמה בגוונים משונים של אבנים טובות ומרגליות. לבנת-שלג על צמרת ירקרקת של ברושים כליל תפארת היא בראשם. שיירות-שיירות של עורבים, ארכיליסטים שבעופות, שטים ברקיע ברעש וצוחה. עתים הם מתכנסים כלם לאגודה אחת, והלולא וחינגא בעדתם, ועתים הם מתבדרים ופורחים כל שיירא לעצמה. זה הצייזיק, עוף משורר ממשפחת “החורפים”, נודד ומבקש לחם, בא מאחד המקומות ועמד לפוש על ענף דק, אומר מזמור שיר בבהילות ופורח מיד לדרכו. ופתאום מתוך היער חורדת חיה קטנה, שפן או ארנבת צעירת-הרגלים, ממהרת לרוץ על פני השלג, פסוח והתמלט לתוך יער אחר שכנגדו. סנדריל רואה ונהנה, משתקע ברוב חזיונות ומדמה במחשבתו מנוחה נעימה העתידה לו בביתו. דומה, הסוס אף הוא נהנה, יודע לאן הוא מולך ומה שמור לו למחר –מחר הרי הוא יום מכובד מכל ימים, זה שבו הוא שובת תמיד. משעה שנשתעבד להולך על שתים, בעל-זקן ופאות, אינו עושה בו כל מלאכה, אלא מתפרקד בדיר ורובץ על אבוסו. ומתוך רוב שמחה הוא מזרז את עצמו בחביטת זנבו על שוק ועל ירך ומרים לדרך פעמיו.

אבל כיון שעבר סנדריל אותו המישור כגדול והיערים שם, לאחר שתי שעות, התחיל הדרך מתקלקל –נפשר השלג, נתמסמסה הבצה הקרושה, הסוס עיף, מושיט קצה לשונו, קורס וכורע, מקפץ ופוסע בקושי, הקרון מתחבט, קבציאל רחוקה, וסנדריל מתירא שמא יחשיך לו בדרך ויהא שובת כאן בודד כערער בערבה.

ב    🔗

החמה יורדת מעל ראשי אילנות בשפולי כיפת הרקיע וצללי בין-השמשות משחירים והולכים. קבציאל חוגגת! נרות דולקים בבתים. החלונות המוארים מבפנים בבוּאה שלהם מפזזת על פני חוצות –הנה זה באה כלה נסוכה, שבת המלכה! יהודים לבושי לבנים ובגדי משי הולכים לקראתה, לקבל פניה בבית-הכנסת, וכלם כאחד עונים ואומרים ברגש והשתחויה: בואי כלה, בואי כלה!

ובשעת קבלת-פנים זו בבית-הכנסת הרחובות פנויים, כלתה רגל מן השוק. אפשר אחד הפועלים נתאחר בגמירת מלאכתו והוא ממהר ורץ לביתו, או ריבה אחת נחפזת והולכת להחזיר כלים שאולים משכנתה. דממה ברחובות. אפשר קול הקריאה נשמע פעמים, קול קורא לגוי של שבת, שיהא מוחט פתילה שנתפרדה ומעלה עשן, או קול עז וקריאת תרנגול באחד המקומות.

עוד מעט קולות נשמעים –מדבּרים. דריסת רגלים נשמעת –הולכים. הנה יהודים יוצאים מבית-הכנסת בכנופיא ובקולי-קולות ונפטרים זה מזה ומתפזרים והולכים איש לרחובו ואיש לביתו. מרחוק נראה יהודי הדוּר בבגדי-שבת, כובע של משי בראשו ומטפחת-צמר ירקרקת כרוּכה על צוארו, פאותיו הלחות הוגדלו מעט מפני הקור ופניו מאדימות. מכיריו אומרים לו: שבתא טבא, רבי סנדר.

רבי סנדר זה הרי הוא סנדריל הרוכל שלנו, אלא לא כמו שראינו אותו בטלטולו הוא נראה עתה. אותו סנדריל הרוכל, שבטלטולו היה בריה שפלה ומלוכלכה, כפופה ומדוכדכה, בא לביתו –נכנס למרחץ, מתרחץ ומזיע ומחליף שמלותיו לכבוד יום השבת ונעשה בריה חדשה עם נשמה חדשה, ועם נשמה יתרה נתוסף לו גם שיעור קומתו. נזדקף גבו הכפוף, נתישרו אברי גופו המצומתים והוא הולך עקב בצד אגודל בקומה זקופה.

ג    🔗

באחת הסמטות של קבציאל עומד בית שפל, גגו גוֹחה ומרוטט ואין לו, ככל בתי ישראל שם, לא חצר וקרפף ולא גינה וצמח כל שהוא, לא טיח וסיוד מבחוץ, לא כיור ונוי מבפנים. בנין פשוט הוא שלא כהלכות הבנאים, בית-אב גדול. בא ליל שבת ונתמשך על בית דל זה שפע קודש. רוח חן שפוכה עליו ועל כל כליו בו, והלב מרגיש מעין השראת השכינה ונעימות, שאין באותם הטרקלינים והפלטינים הגדולים.

כאשה זו, שכרסה בין שניה ועליה כסות לבנה ורחבה, נראה הכירה הכרסנית, הגדולה והרחבה והמסוידת היום בסיד, שנתעברה בתבשילין חמים מבעוד יום ועתידה להפליט מחר דייסא מצטמקת יפה-יפה עם עצם ממוּחיה, וקוגי"ל מטוגן בשמנונית של תרנגולים, שמבייש כל מיני הפשטידות הנפוחות בטעמו הערב. קרקע הבית, שנתכרכמו פניה מפני השפשוף בחול, זיוו נאה כרצפת בהט ושש. הנרות הללו, שדולקים במנורות-נחושת ממורטות על גבי שלחן מכוסה במפה לבנה, ממשיכים חוט של זהורית על שתי חלות טובות-טעם, כחולות בחלמון של ביצים על נקודות-חן שחורות של שומשמין על פניהן, יין- צמוקים צלול מתנצנץ בתוך בקבוק מלוטש כעין הבדולח ומצהיל פני כוס של ברכה, שיתקדש בה הלילה הזה. מנוחה וקדושה, אור ושלום בבית. דגים ממולאים ריחם נודף. מתוך קדרה מכוסה בכר אצל פי התנור הסתום – הלפת נותן ריח. האף מריח, התאבון מתעורר והמטעמים מתבקשים. האם והבנים, מרוחצים ומקושטים, יושבים ומקשיבים לכל נדנוד ותנועה קלה. ועד שהם מקשיבים ומצפים, הדלת נפתחת, זרם קר נדחק ובא מבחוץ כדמות הקשת, הלהבות של הנרות מתאדמות בו, ודומה, שׂרפים שטים בבית. אלו המלאכים, המלוים לאדם מישראל בערב-שבת מבית-הכנסת לביתו, הם-הם שבאים ומביאים את סנדריל שלנו לתוך ביתו!

– שבתא טבא, שבתא טבא! – אומר סנדריל לבני-ביתו, מרים קולו בשמחה ומברך את אורחיו, את המלאכים הקדושים, בשלום:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּרֵת, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן,

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא !

ומיד יושבים לאכול. והסעודה היא כסעודת חתן-היובל בשעתו – במיני מטעמים ובשיר וקול תודה. סנדריל יושב בראש המסובים ומלאך טוב בא בשם חבריו, הנמצאים עמו אותה שעה בבית, להגיד לסנדריל ישרוֹ. משבּחו ופורט את מעשיו בנאום יפה, משבח ואומר: הכל מצאתי אצלך מתוקן כראוי, עמלת ועשית כפי כחך והשגת-ידך. יהי רצון שיהא כן גם לעת הבאה! ומלאך רע עונה אמן ובעל-כרחו יספר שבחו.