בקוֹטבּוּסֶרדַם,1 במטבחה של הגברת הילדֶה גינטר, רובץ על שטיחון סרוג טֶל השעיר – כלב זאב גדול, שפיו חד ומחודד, והוא זוקף את ראשו על כפות רגליו הקדמיות הפשוטות. טל מעמיד פנים שהוא מנמנם. האמת היא שהוא ער. עיניו הקטנות, האנושיות כמעט, נסגרות בכעס וננעצות בעצלות בכל פעם שמישהו מבקש להתבונן בתוכן.
ולהתבונן בתוך עיניו של טל ביקשו רבים־רבים: טל הוא הנודע מכל שש מאות אלף הכלבים הנמצאים בעיר ברלין; עליו כתבו בעיתונים לפנים ובגללו נשלחו מברקים בכל המדינות; בגללו אמורים היו להיערך משפט וחקירה, עם מגינים ותובעים. אם לא התקיים המשפט הרי זה רק מפני שטל הרוצח אינו בסופו של דבר אלא כלב; אבל אכזריותו הוציאה לו שם בכל העולם, ועוד יותר מזה.
הגברת הילדה גינטר, שטֶל שייך לה, היא אלמנת מלחמה. בעלה, הצלם הרברט גינטר, נפל במלחמת העולם2 בגבורה, אפשר לומר, כמו דבורה על הכנת הדבש. הגברת הילדה גינטר היא גרמנייה בעלת קומה ממוצעת שהעלתה בשר, שעיניה שחורות ומימיות, שיש לה חזה נכבד וסנטרים כפולים. היא אשה טובת לב, כשם שטבחית בבית עשירים נעשית טובת לב בזמן שבעלי הבית שלה נוסעים לפרק זמן ממושך ואינם מניחים לה עבודה. היא אומרת “יוּט” במקום “גוּט”, ואחרי כל כמה מלים היא מוסיפה במין הבעה, כאילו באמת רצתה להיוועץ בכם: “לא?” “לא כן?”
היא מתקיימת על הקצבה שהיא מקבלת כאשתו של לוטננט שנפל במלחמה, ונוסף לזה היא משכירה את החדר הגדול והאפל בשלושת חדריה. ילדים אין לה.
כעת מתגורר אצלה בחדר המהגר האוקראיני אנטון זַרֶמבּוֹ – כתב מחוזי לשעבר, הֶטמן3 נמלט של כנופייה קטנה, ששדדה ושחטה בעיירות יהודיות באוקראינה. זרמבו מקושט תמיד בכותונת צבעונית רקומה, מפני שהוא שייך לחבורת “הגוורדיה הלבנה”4 שמנגנת בללייקה, שמנגנת כל הלילה מתוך שכרות, אי־שם בקברט־מסעדה לילי. פניו המחוטטות מנומנמות מאוד מפני שבליל אמש לא ישן ומפני שגם בלילה הנוכחי הוא אמור להישאר ער ולשמח בשכרותו את אורחי המסעדה. בברלין הוא נמצא זו השנה החמישית, ובקושי־בקושי למד להבין ולגמגם קצת גרמנית. אצל הגברת גינטר הוא מתגורר זה היום השלישי. עכשיו, אחרי שאיחר לקום, הוא יושב אצל הגרמנייה במטבח, והגרמנייה עושה לו מה שהיא עושה בהתחלה לכל דייריה החדשים – היא משקה אותו עדיין בקפה אמיתי ומספרת לו את סיפורו של כלבה המהולל, החכם והפושע:
“כלב”, אומרת גברת גינטר, “דומה לבן אדם, לא? כולם יודעים את זה, לא כן? אבל שכלב יקנא כמו בן אדם נבון, נניח, כמו גבר ועוד יותר מגבר – על זה אף אחד אפילו לא חלם, לא כן?”
היא מביטה בטל במבט כזה, כאילו רצתה לומר: “אתה ממזר!” ורוכסת את הפה השמן כמו לנשיקה:
“ורק לי טל מקנא, רק לי ולא לאף אחד אחר”.
היא מושיטה לזרמבו יד קצרה ואדומה, קמוצה לאגרוף רך ורופס, כמו של קצבית, אומרת לו ומסתכלת הצדה כביכול:
“נו, נסה אפילו לרצות לנגוע בי ביד…”
זרמבו המחוטט עושה זאת באטיות רבה, בעצלות רבה, אבל בהנאה. בעלת הבית הטובה, על שמונים קילוגרם משמניה הרכים, מוצאת חן בעיניו. האופן המסקרן שבו היא מגרגרת גרמנית מזכיר לו את גרגורן המוכר של נשים יהודיות בעיירות האוקראיניות הקטנות, שהוא וכנופייתו שדד ושחט; וכל זה מעורר בו געגוע לכפר מולדתו.
אבל עוד לפני שהוא מספיק לאחוז כהלכה בידה של הגברת גינטר, פוקח טל את עיניו המנומנמות. שפתיו הרכות שמסביב לפיו החד חושפות את אודם הדם הלח שבפנים, ומעומק גרונו ובין קרביו נשמעת נהמה רוגזת כל כך, כאילו מניין אנשים שלם החל פתאום לכחכח בגרונם:
“חררררר… חררררר”, הוא מתרגז בלי לשאת את ראשו מעל כפות רגליו הקדמיות הפרושות, ולוטש בזרמבו עיניים מלאות בחמת זעם. “חררררר…”
“אתה רואה?” אומרת הגרמנייה השמנה. “אתה רואה או לא?”
ובחיוכן של עיניה השחורות, המימיות, אפשר להיווכח שהיא מרוצה מאוד שהכלב מאוהב בה ומקנא לה כל כך.
“הוא לא יעזוב אותי”, היא אומרת, “בשום מקרה”.
זרמבו מצטער על כך שהכלב מונע ממנו את ההזדמנות להתקרב אל בעלת הבית. עליו לסרב לקחת את ידה. מניסיונו העשיר ורב־השנים הוא זוכר שכל הדברים הטובים מתחילים ב"הושטת היד".
כלב הזאב הגדול והשעיר מטיל עליו מורא. ומה עוד שהגברת גינטר מחזיקה ברשותה חבילה שלמה של גזרי עיתונים – חבילה שלמה של הוכחות לכך שהדבר הנורא שהיא מספרת על כלבהּ הפושע הוא אמת לאמיתה; בקצרה: מרוב קנאה לגברת גינטר שיסע טל את גרונו של תינוק בן שמונה חודשים.
פעם כבר כמעט נמאס לגברת גינטר לספר על כך לכל אחד ואחד. מבוקר עד ערב נהרו אליה אז עיתונאים, ולפני כל אחד מהם היתה צריכה לגולל את הסיפור מתחילתו ועד סופו. הכל בלעו את דבריה וכתבו אותם בחטף.
אבל מאז ועד היום עברו ימים רבים. את טל, שצויר וצולם אז בכל מיני תנוחות, שכחו כבר כל כפויי הטובה, כפי שהם שוכחים בדרך כלל מאורעות נדירים שכאלה.
טל נעלב כנראה מאותם אנשים, וגם הגברת גינטר, ובהנאה רבה היא מספרת עכשיו מחדש את הסיפור לדייר החדש שלה. מי היה טל בזמן שנפל לידיה? – שום דבר הוא היה; יצור בן שנה בקושי, שהצטיין רק בכך שהוא כלבלב חכם וסקרן – מוקיון. הוא אהב לתחוב את אפו בכל מקום, לשוטט סביבה, סביב הגברת גינטר, וללקק בלי הרף, ללקק את ידיה.
היא קנתה אותו אחרי שבעלה נפל במלחמה והיא נותרה גלמודה. בכל פעם שהיתה משאירה את טל לבדו בדירה הנעולה ושבה אחר כך, היה הוא קופץ עליה בשמחה גדולה – והרי זה כל כך משעשע, לא כן?…
ככה נשאר טל בדירתה במשך שלוש שנים. אבל פעם אחת, ביום ראשון, הלכה הגברת גינטר עם שכנותיה לבקר בבית יתומים וראתה שם כמה רכים נולדים, והרי גם הם כל כך משעשעים, לא כן?… יותר מכל מצא שם חן בעיניה תינוק בן שבעה חודשים. הפעוט השכוב בין כריות דחף את אגרופו הקטן לפיו הקטן וקשקש בשמחה רבה כל כך, עד שהשכנות החלו לפתות אותה לקחת את התינוק ולגדלו בבית. היא אמרה אז לשכנותיה שטל כבר נמצא אצלה, אבל השכנות שכנעו אותה בכל זאת לקחת את הילד, שהוא כל כך “מדהים”, לא כן?… חוץ מזה היא ידעה שאם לוקחים תינוק מבית היתומים מקבלים תשלום על כל ההוצאות. לכן לקחה את הילד. היא הביאה אותו לביתה בתוך הכריות והציגה אותו לטל. תחילה רחרח אותו טל בשלווה, פחות או יותר, אבל אחרי שנוכח לראות כי מבין הכריות התגלה ילד חי, הוא החל לנבוח עליו בחוזקה, לנבוח ולקפוץ, עד כדי כך שהיא נאלצה לכעוס על טל, לרקוע עליו ברגליים ולצעוק:
“פוי, פוי!…”
אבל זה לא עזר. טל נרגע כאשר הניחה את הילד, ושב לקפוץ ולעורר מהומות גדולות בכל פעם שחזרה ולקחה את הילד בידיה.
כך עברו שבוע ויותר – שבוע של מהומה רבתי, עד שהשכנים בדירות הקרובות החלו להתלונן עליה במשטרה. אז לא נותר לה, לגברת גינטר, אלא לקנות לטל שוט עור אמיתי, מפני שבבית היתומים חתמה כי בטרם ימלאו לילד שנתיים לא תחזיר אותו אליהם, ומה שחותמים חייבים למלא, לא? לא כן?… בשוט הזה החלה להצליף בטל בכל פעם שהתחיל לעורר מהומה מפני שלקחה את הילד בידיה. תחילה הצליפה בטל בקלילות, אך ככל שטל הוסיף לנבוח כך גדלה בה העיקשות ללמד אותו שלא לחשוש בכל פעם שהיא לוקחת את הילד בידיה. היא הצליפה בו בשוט חזק יותר ויותר, עד שלימדה אותו לבסוף; שעה שהיא לוקחת את הילד בידיה, עליו לדעת שהוא צריך ללכת למטבח ולשכב שם מתחת לשולחן על השטיחון. בימים הראשונים, בשוכבו שם על השטיחון, עוד עקב אחריה בעיניו, ובכל פעם שלקחה את הילד בידיה, חרחר שם: חרררר!… חרררר!… ממש כמו שעשה עכשיו, כשהוא – זרמבו – רצה לקחת את ידה. אבל לאט־לאט חדל גם מזה. הוא נהיה כלב נרפה ושקט. תמיד שכב במטבח, מתחת לשולחן, ראשו נסמך על כפות רגליו הקדמיות ועיניו עצומות ומנומנמות, עד שכל השכנים הבחינו בכך. כל השכנים אמרו עליו שנהיה עצל. “פוי, טל”, נהגו לומר לומר. “פרווה נרפָּה”. טל לא העיף בהם מבט. אבל לפעמים היתה הגברת גינטר מבחינה, באופן טלטולו את הזנב הארוך, שהוא מתגעגע… מתגעגע מאוד… היא חשבה שכבר גמרה אתו. אבל פעם אחת, בבוקר יום ראשון…
פעם אחת בבוקר שכב התינוק במיטה בין הכרים ושיחק באגרופו, דחף את האגרוף לתוך פיו הנוטף רוק. היא, הגברת גינטר, נזכרה שעוד חסרים לה כמה דברים לארוחת הצהריים והשעה כבר עשר כמעט; עוד מעט תיסגר חנות המזון. היא סגרה את הדלת בחדר השינה, שבו שכב הילד, וירדה במרוצה אל החנות.
ואז… אז זה קרה… כעבור כמה רגעים, כאשר חזרה הביתה, היה זה כבר ככלות הכל: טל רבץ, כמו תמיד, על השטיחון שמתחת לשולחן המטבח, אבל הדלת בחדר השינה היתה פתוחה, ועל הרצפה שכב הילד מת, שטוף דם, וגרונו משוסע… היא הקימה קול צעקה. השכנים נכנסו במרוצה. גם המשטרה, כמובן מאליו, הגיעה מיד. דו"ח נרשם. השופט החוקר הגיע גם הוא, כמובן מאליו, עד מהרה. גם הוא רשם דו"ח. טל נלקח לימים אחדים למשטרה, אבל אחר כך הוחזר הביתה – הווטרינר מצא שטל הוא כלב בריא ואינו משוגע.
הגברת גינטר מספרת שחיכתה אז למשפט. גם עכשיו היא מחכה, והיא מתלוננת:
“שום משפט לא היה…”
*
פניו המחוטטות של אנטון זרמבו מלאות תוגה וגעגועים – תוגה על לילות שכרות רבים שחלפו, תוגה על לילות השכרות המחכים לו עדיין. עיניו אפופות בשקיות נפוחות ומסתכלות על טל. הסיפור על הילד שטוף הדם, ששכב כאן בחדר על הרצפה וגרונו נשוך, מזכיר לו סיפורים רבים דומים באותן עיירות יהודיות באוקראינה, שהוא וכנופייתו שחטו ושדדו בהן. דם… דם בכל בתי היהודים, הוא נזכר, דם ברחוב, ובין זכוכית מנופצת למיני גרוטאות אחרות וסמרטוטים יהודיים מתגוללות גופות מדממות שתלוי עליהן מין ראש כרות – ראש עם זקן מאפיר, וכולם ביחד שיכורים או פיכחים, הוא וכל החבורה שלו, וגם כשהם שיכורים וגם כשהם פיכחים אין הם חדלים לשיר את השיר המשונה הזה מאז:
"תפוחון, תפוחון!
איך אתה מתגלגל…"
התוגה והגעגועים הגדולים מעוררים בו חשק לספר לבעלת הבית הפטפטנית איך קרה הסיפור:
“לא?” הוא שואל אותה שוב ושוב בדרכה, “לא כן?”
הגרמנייה טובת הלב והחרוצה מבינה בקושי רב את הגרמנית הרצוצה שלו. דברים רבים לא מובנים לה, ובמיוחד לא מובן לה מי אשם, ומדוע שפכו שם דם. רק דבר אחד ברור לה: גם סביב הדייר הזה שלה התגוללו על הרצפה ילדים שטופי דם – ילדים רבים־רבים שטופי דם, שגרונותיהם משוסעים.
“נו, ומשפט”, היא שואלת בעניין רב את זרמבו, “משפט היה?”
זרמבו שותק.
הגברת גינטר מתבוננת בפניו המחוטטות, מהרהרת, ומשהו שוב אינו מחוור לה לחלוטין. היא פונה לצאת לאי־שם.
עכשיו הם נותרים שניהם יחדיו במטבח – זרמבו וטל. האחד יושב על כיסא ליד השולחן, האחר רובץ על השטיחון הקצר ומחזיק את ראשו על כפות רגליו הפרושות. שתיקה מכל עבר. שניהם מביטים זה בזה בצער רב, בגעגועים.
1924
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות