בסיני, על החוף, התיידדנו עם מלצר בדואי זקן. כל היום רבצנו בחול, סרקנו את השמים החיוורים, וקמנו רק כדי לצנן את עצמנו במים הכחולים הצלולים, בעוד הוא ישב בצל, והמתין למשאלותינו. הזמנו אותו לשבת איתנו ולשתות קפה טורקי מהקומקום שהכין בשבילנו, בתקווה לשמוע ממנו סיפורים אותנטיים על שדות אופיום בהרים, לא על ההיסטוריה, שֶמִפָּניה אנחנו, כישראלים, נמלטנו דרומה. המלצר הבדואי לא היה בדואי. בתחילה היה מורה, ובגיל עשרים ושתיים, בִּן־לילה, עזב את עבודתו ואת כפרו, סעסע בגליל, צפונה ואחר־כך זיגזג צפון־מזרחה וצפון־מערבה עד שכעבור כמה חודשים עצר במחנה הפליטים עין אל־חילווה בלבנון. הוא סיפר לנו, באנגלית שלמד מתיירים, איך גנב את הגבול בחזרה אל המקום שהפך להיות ארצנו, כדי לעבוד בשדות כפרו, שהפכו בינתיים לשדות קיבוץ שנשא אותו שם, סאסא; אחר כך גנב את הגבול למצרים. נשארנו כמה ימים על החוף, שפעם קראנו לו – כך זכרנו, נכספים לתמימותנו האבודה – שלנו, ושנותר חף מפיתוח. שלוותו של המלצר, על רקע הנועם הטיפוסי של החוף בסיני, העלתה את חינו בעינינו. רצינו שיפנה אלינו בשמותינו הפרטיים, רצינו לתת לו טיפ נדיב, אפילו זוג סנדלים טובים, אבל דווקא בגלל הפתיחות שבה סיפר לנו את סיפורו, לא ראינו טעם לנסות ולשכך את כאבו. הוא התגורר במחנה עין אל־חילווה בדיוק בתקופה שהתגורר בו הנער, עליו עתידה היתה להתבסס דמותו של הגיבור הפלסטיני המצויר. הוא סיפר לנו איך עזר לנער צעיר לברוח מִטֶּבח, סידר לו מיטה ארעית, ושר לו שירי ערש עד שנרדם. כאשר מצא אותו, היה הנער יחף וקרח, חוץ מתריסר זיפים. הוא שכב, כשפניו אל האדמה, דם ירד מקרסולו, ידיו משוכלות מאחורי גבו. במשך חודשים נשא המלצר שלנו את חנדלה בכל בוקר מאוהלו הרטוב אל אוהל המרפאה היבש, ודאג שתופרת מכפר סמוך תטליא את שרוול חולצתו של הנער. הוא היה הראשון שראה את הנער מת. באותה עת לא יכול היה לדעת מי עתיד להיות חנדלה, שעל פניו המתים משך את השמיכה.