שיחה של התברכות עצמית היא חלק מן הדֶקוֹרוּם הישראלי, ואישור לכך שיופיינו מצוי דווקא בבעייתיות שלנו הוא נושא שיחה מקובל בארוחה. “כמה יפה לשוננו”, אמר בלשן אחד לחברו במסעדה ערבית. “כמה פתוחה ומכניסת אורחים” (קרי: אנחנו כל־כך פתוחים ומכניסי אורחים). “אנחנו אומרים שהקפה הזה הוא יעני עלא כיפק. עלא כיפק, מעולה; יעני, כלומר. מלים ערביות, שלשוננו הקולטת־כל אימצה אל קרבה. אלא שהעלא כיפק העברי אינו זהה לביטוי הערבי. לדוגמה, כשאני מזמין קפה טורקי, ובקול רם אני עומד על כך שיבשלו אותו בשבילי בדרך מסוימת, ויוסיפו את התבלין בעת הטחינה, פורש המלצר הערבי בפני את כפות ידיו בייאוש וממלמל ‘עלא כיפק, כרצונך.’” (ר' איור: שישה חברי מיליציה יושבים מסביב למדורה בשדה פתוח. מימין: יוסק’ה, 23, כבר עב כרס, חוזר על הבדיחה שלו על ציד הארנבות העירוניות. ברכה, 25, בחאקי, כמו כולם, וסוודר חום, מושיטה ספל קטן לקיש, 28, עם שפם מטאטא. שמיל משתופף, מתחיל לזמר שירי מדורה. שוקי, 31, הוא היחיד בתמונה החובש את כובע הגרב הטיפוסי, העשוי צמר, ומוכר גם כמסכת סקי – הרי נעשה קר, ובשביל חלק מהפעולות הם מעדיפים לכסות את פניהם. כולם מצטרפים לסדרות הארוכות של הדיפתונגים הרוסיים הלבביים לאי, לה לה לאי, מכינים את הגרונות לפזמון הצמא סובב לו סובב הפינג’אן, עליו חוזרים ארבע פעמים. פינג’אן, שפירושו הסיר. בגדיהם ספוגים עשן. בערבית, מכל מקום, המלה פינג’אן מציינת ספל‏). כמובן, מלים רבות לא אומצו מעולם ונשארו ברשותם של בני הארץ הזאת, יעני פלסטין. נסו להגיד את זה.