מתוך “התקופה”, 20.6.1967

 

הסיפּור האלוהי והסיפּור האנושי    🔗

אלהים הוא המספּר הראשון לסיפּור-חייו של אדם ושל דור. אילו באנו לספּר את הסיפּור כמו שסיפּרהו אלהים, כלומר, כמו שחיו אותו בני-אדם לראשונה, – כי אז לא היינו מספיקים. כל רגע ורגע שבכל שעה ושעה שבכל יום ויום יש לו גוון משלו, טעם משלו, נסיון, פעימה והיקף משלו. ואפילו דברים הנחזרים אצל אדם כמה פעמים, אינה דומה חזירתם במחזור מאוחר כחזירתם במחזור מוקדם, שהרי בינתיים נשתנה האדם ונשתנה העולם אשר מסביב לו. ומי יודע אם היתה הלשון האנושית יכולה למסור את כל העושר הזה, שהוא מקיף את כל החושים, וכמה דברים שהם מעבר לחושים: הגיונות, וחלומות-בהקיץ, וחלומות-בשינה, והרגשות סתומות. על כרחו, המספּר האנושי בוחר מתוך הסיפּור האלהי (חוויית האדם כשהוא חי אותה) סימנים אחדים, סממנים אחדים, נקודות-הבלטה אחדות, להציל אותם מנשייה.

סיפּורם של יוסף ואביו והאחים שלו, לידיעתנו מקורו הוא החומש. אבל הן היה מקור לחומש – הוא הסיפּור כמו שהיה בעת התהוותו, כמו שחיו אותו גיבוריו יום-יום. אותו סיפּור קדמון וראשון, כנגדו הסיפּור שבחומש הוא ראשי-פּרקים, ואפילו לא ראשי-פּרקים אלא קיצור שבקיצור לראשי-פּרקים. אם אנו רוצים לפרוץ בעד הכתוב ולהתקרב, במידה כל-שהיא, אל הדברים שבסיפּור המקורי, זה שסופּר לא בכתב כי-אם בחיים ובפועל, – אי-אפשר לנו בלא זיקה לאיזו הרחבה. התורה שבעל-פּה, האגדה התלמודית, היא הרחבה כזאת. אבל היא-אף-היא אינה אלא קיצור המקוצר, תמצית שבתמצית ובחירה שבבחירות, לעומת סיפּור-החיים, או כפי שקראנו אותו לעיל, הסיפּור האלהי.

הרומאן של תומאס מאן – ארבעה כרכים לגודל – על יוסף ואחיו עומד אי-שהוא בין הסיפּור שבמסורת הישראלית (שבכתב ושבעל-פּה כאחד) ובין הסיפּור האלהי כמו שהיה. “בין” זה אין פּירושו נקודה אמצעית. מהותו של האוקינוס יכולה להתגלות בטיפה אחת, ויכולה היא להתגלות בששים טיפּה, אבל אין ששים טיפּה מידה אמצעית בין טיפּה אחת ובין האוקינוס כולו. משל אחר: כוכב-לכת הוא עולם מלא של הרים ועמקים ונהרות וימים וכל מיני יצורים. לעין “הערומה”, הכוכב נראה כנקודה של אורה. קח זגוגית המגדילה פּי ששים, והכוכב יהא נראה כמו כדורון של אורה. כדורון זה, הרבה הוא מאלף לאסטרונומים. אבל כלום יפרוש לפנינו הכדורון את כל ממשותם של ההרים והעמקים והנהרות והימים ומיני-היצורים שבאותו כוכב-לכת? אף כך, ביחס לממשותו העשירה של הסיפּור האלהי, יאַלפו לנו ארבעת הכרכים של “יוסף ואחיו” לתומאס מאן משהו יותר – אך לא הרבה יותר – מקומץ הדפּים שבחומש ובמדרשי-אגדה על אותו הנושא.

כאן מתבקשת מלה על תורה שבכתב (המסורת התלמודית) ביחיה עם תורה שבכתב (המסורת המקראית). מבחינה אחת, תורה שבעל-פּה היא מוקדמת לתורה שבכתב, שכן זו שבעל-פּה חודרת אל המנהגים הממשיים, המשא-ומתן החיוני, הכוונות הנפשיות ודרכי-ההגיון, שהם בסיס ותנאי קודם לזו שבכתב. מבחינה שניה, תורה שבעל-פּה היא מאוחרת לתורה שבכתב, שכן זו שבעל-פּה מפרשת, מלבנת ומרחיבה לזו שבכתב. כיחס שבין תורה שבעל-פּה לתורה שבכתב, הוא היחס שבין הסיפּור המודרני של מאן לסיפּור-המסורת (לשתי תורותיה יחד). מבחינה אחת, סיפּור-מאן הוא מוקדם לסיפּור-המסורת, שכן סיפּור-מאן חודר לתנאים, להרגלים ולתהליכים ההיסטוריים שסיפּור-המסורת מושתת עליהם. מבחינה שניה, סיפּור-מאן הוא מאוחר לסיפּור-המסורת, שכן סיפּור-מאן הוא פּירוש ובירור והרחבה לסיפּור-המסורת.

טולסטוי העיד (ואנו לא נחלוק עליו), כי סיפּור יוסף ואחיו שבחומש הוא מעשה-אמנות שאין כערכו בכל ספרות העולם. עדות זו של טולסטוי, אל-נכון היתה ידועה למאן, ואפשר היא היא שדחפה אותו לעיין מחדש בסיפּור החומש.

ואיך העיז מאן לגשת אל חיבור הרומאן שלו, ולעשות התחרות עם החומש? התשובה היא: הוא לא נתכוון להתחרות בחומש. וכי נדרוש ממדרש-אגדה, או מפּירוש-רש"י, שיהיה שווה בערכו לפסוק המקראי? אין אנו דורשים מן המדרש, או מן הפּירוש, אלא זאת: שיהא מעניק יתר-תוכן ויתר-בהירות לפּסוק המקראי. אף כך, לא נדרוש מתומאס מאן אלא זאת: שיהא מעניק יתר-מסה (במובן הפיסי) ויתר-אור לסיפּור יוסף ואחיו, כפי שהוא כתוב בחומש ושנוי באגדה.

רב-ממדים הוא הרומאן “יוסף ואחיו”. יש בו:

ממד פילוסופי – שהמחבר מתפּלסף הרבה על גורל-האדם ועל היחס שבין הצד המטאפיסי שבעולם ובין הצד הנגלה שבו; אף הוא חובב להקשיב לשיחות פילוסופיות שבפי נפשות-סיפּורו.

ממד מיתולוגי – שאנו לומדים להכיר אלילי בבל וכנען ומצרים, על כל בריתות-נשואיהם ומאורעות חייהם ומיתתם.

ממד פּסיכולוגי, והוא כפול: (א) הערות שהמחבר עצמו מעיר על תופעות פּסיכולוגיות, על מוטיבים נעלמים אשר למעשי-אדם, על דרכם לכסות אמת מעצמם, ועל סנוורים שלהם המונעים אותם מראות מובהקות וגלויות, על רחשים ותבונות המתגלים להם על-כרחם, ועל מנגנון-החיקויים, שבו אדם מחקה מעשי אלים וגיבורים; (ב) גילוי נפשות-אדם תוך כדי ההרצאה הסיפּורית עצמה, בדראמה של שיחותיהם ומעשיהם.

ממד הדמיון האמנותי, שבו המחבר מחייה נשכחות, מקרב רחוקות, מלביש את שלד-המסורת בציורים מפורטים.

ממד הפּיוט: חביבים על המחבר חד-שיחים ארוכים, שהוא שם אותם בפיות נפשותיו, ועיקרם וידוי ושפך-רגש. באלו הלשון כאילו משתכרת מעצה, גאה תגאה, ותגעגע ותהמה ותרון…

ממד האגדה הישראלית, ועל-זו נכוון משקפת למקרוב וקני-מצפּה למרחוק.

 

ממקור האגדה    🔗

פּליאה, כמה שאב תומאס מאן, שאינו ישראלי, ממקור האגדה הישראלית. הכוונה, לא בלבד לאותן האגדות הנוגעות ישר בנושא הרומאן, דהיינו, יוסף ואחיו וסביבתם, אלא גם לאגדה התלמודית והמדרשית לכל היקפה, לרבות מפרשים מאוחרים. יש שהוא מכניס משלים תלמודיים, ארחי-הבעה תורניים ומדרשי-אגדה בפי נפשות-הרומאן דרך-אגב; כלומר, הוא משלב דברי חכמים באופן אורגאני-דראמתי לתוך דברי הנפשות הפּועלות, במצב המסויים שהן עומדות בו, – בשיחה החיה כפי שהיא נובעת מאליה. יש שהוא, המחבר, מתווכח עם האגדה התלמודית, חולק עליה – ביחוד כך בעניני חשבון-זמנים: כמה שנים שהה יעקב בבית לבן, כמה שנים בילה יוסף במצרים עד רדת יעקב מצרימה, בן כמה שנים היה יוסף בהתנסותו עם אשת-פּוטיפר. במה ששייך לאגדות המטפּלות בנושא-הרומאן גופו (כגון, היחתך אצבעותיהן של הגברות המצריות בסכינים עד זוב דם עקב הסתכלן בזיוו של יוסף), המחבר מרחיב ומהדר לאגדות כאלה בהרצאת-סיפּורו.

עתים המחבר מצטט מן האגדה בנוסח יראים ומאמינים: רבותינו סיפּרו… אמרו חכמינו זכרונם לברכה… במקרים כאלה, אפשר לדמות שתומאס מאן הוא רב בישראל, מקמט מצחו, מסלסל בזקנו, ומעיין בספר כבד-עלים לאור הנר.

אותה מעשיה היאך אברהם בילדותו מגיע לידי הכרת בוראו – מתפּלל לשמש ולכוכבים ולירח ולעננים ולרוח, בזה אחר זה, עד שהוא מחליט: אדון יש עליהם, – ניתנת ברומאן פּעמיים: תחילה, בקיצור, בתורת אחד הלימודים שאליעזר הזקן מלמדם לנער יוסף; ובשנית, בהרחבה ובפאר-דמיון רב, בפי יוסף עצמו, בהתיצבו לפני פּרעה, זה אמנהוטפּ אאכנאטון, מבקש-האלהים.

המחבר מרבה דברים על ההקבלות שבין השמיימי להארצי, על ההשפּעות היוצאות מעליונים על תחתונים ומתחתונים על עליונים, על התגלם ספירות גבוהות בנמוכות, והשתקף נמוכות בגבוהות. אך הרומאן שלו, בתורת רומאן, הנפשות שבו נשמרות בטבעיותן האנושית. יוצא מן הכלל, האיש המורה ליוסף את הדרך דותנה. טבעו טבע אדם, והוא אפילו גנב במקצת (יוסף סולח לו על כך, מתוך מחשבה שאלהיו של זה מורה-הדרך גנב הוא, ומעשה-הגניבה, בידי האיש הזה, הוא מין טקס ועבודה דתית), אף-על-פּי-כן, דרכיו מופלאות, עד שאנו מחליטים: מלאך הוא, מקיים שליחות על פּי צו ואונס, ולא מרצונו. הוא ששומר על הבור הריק, בבוא ראובן להוציא את יוסף, והילד איננו. לבסוף, הוא שמורה לישמעאלים את הדרך ילכו בה מצרימה – דרך החוף ולא דרך הככר. אחר, הוא זורק זרע תקווה בלבו של ראובן: חכה ותראה מפלאות-אלוה. בנימין, שלא היה באותו מעשה כלל, וראובן, שומר זרע-התקווה, היתה הבנה הדדית ביניהם כל השנים בהן נעדר יוסף, ומה-גם לאחר המעשים המוזרים בכסף המושב ובגביע. כל האחים הרגישו בהרגשה סתומה שאותם המעשים יש להם איזו שייכות אל אשמתם הקדומה; ראובן ובנימין, שלא היו שותפים לאשמה, היו חושיהם חדים – הגדול פּחות, והצעיר יותר – עד כדי עמידה על הסוד עוד לפני התוודעות יוסף).

בלוות האיש את יוסף הצעיר אל אחיו דותנה, מתגלע וויכוח בין אלו השנים. האיש מגנה את המין האנושי, שיופי שלו עמוק כשיעור עורו הדק, והעור מכסה על דם וליח, ולא עוד אלא שהעור עצמו מלא נקבובי-זיעה. יוסף עונה לו: “אם כן, יהא נאה בעיניך פּסל-תמוז, שתוכו כברו, מאחר שכולו עשוי עץ-זית טהור, ומושחים אותו בקצת צבע אדום שיהא נראה כפצוע על ידי חזיר-היער”.

האיש מתחיל לגנות את המין האנושי מצד המוסר, שהמין הזה שותה עוולה כמים, ומכבר הוא ראוי למבול, והפּעם בלא תיבת-הצלה.

יוסף משיב כלשון האגדה: “קרוב-לוודאי שצדקת בענין העוולה. אך שים-אל-לבך, שכל דבר שבעולם בא זוגות-זוגות, דבר והיפּוכו, כדי שנוכל להבחין ביניהם. אילולי-כן, לא היה האחד ניכר על פּני השני. אם אין חיים, אין מוות, אם אין עשירות אין עניות. אילולי טיפּשות, מי היה יכול לשוחח על פּיקחות? וכן, טומאה וטהרה. דבר זה ברור הוא. אומרת הבהמה הלא-טהורה לטהורה: ‘בואי והחזיקי לי טובה, שאילולי אני, לא היית יודעת שטהורה את, ולא היית נקראת טהורה.’ ואומר הרשע לצדיק: ‘בוא והשתטח לרגלי, שאילולי אני, מה יתרון לך?’”

האיש אומר: “דווקא שניות זו, היא שנפשי אינה סובלת אותה. אף-על-פּי-כן, ישנן תכניות מרחיקות לכת ביחס לאדם, זה היצור הפּעוט, עד שאפילו דרי-מעלה מוכרחים לפקדהו. הה, לטורח לי הדבר.” והאיש משתתק מתוך זעף-פּנים.

יוסף אומר: “הרי כאחד-האדם תדבר. מדרכם של הבריות שהם דנים לרעה את בני-מינם, כאילו הם עצמם אינם נמנים על אותו המין. זכור! היו ימים שאפילו בני-האלהים חשקו בבנות האדם!”

“רואה אני שאתה יודע את כל שמועות-הרנן,” אומר האיש.

“מורי הזקן, אליעזר, של בית-אבא, הוא סיפּר לי.”

האיש בראשונה ניסה להכחיש את “הרנן” הזה, אחר הודה במקצת, בבארו: "בנות האדם דרכו בושת תחת רגל, היו כבהמות וגרועות מבהמות. זה עורר את בני-האלהים, חשמלים ואורים, לבוז לבנות-האדם, והבוז שלהם לבש צורת תאווה. כיוון שראה אלהים כך, הביא מבול על מין-האדם, ובאמת לזה נתכוונו בני-האלהים, אך אלהים הניח למין האדם שער קטן להינצל בו.

(יש עוד מלאך ברומאן, זה שנאבק עם יעקב על-יד מעבר-יבוק, אלא שהמחבר הניח מאורע זה בסתימתו, כמו במקרא).

ההגיון התלמודי, “מי גדול – השומר או הנשמר?… הווי – הנשמר גדול מן השומר!”, חוזר ובא פּעמיים בספר, הן בקשר עם מלאך (זה האיש בדותן) הן בקשר עם בן-אדם (הסופר כאמאט, והוא שומר את יוסף בספינה, בדרך אל בית-הסוהר אשר לאסירי פּרעה).

יוסף הנער היה חובב לספּר סיפּורים וחלומות לפני אחיו הקטן, בנימין. אחד מאותם החלומות היה על התעלות יוסף ברקיעים דרגה דרגה עד שהיה הוא גופו שר-הפּנים. “באותה שעה,” אומר יוסף בלשון-האגדה על מטטרון, "נעשה בשרי שלהבת-אש, וגידי אש לוהטת, ועצמותי גחלי-רחמים, ועפעפּי כזוהר-הרקיע, וגלגלי-עיני לפּידי-אש, ושער-ראשי להטי-להבה, וכל אברי לכנפי אש בוערת, וגוף-קומתי לאש יוקדת… " (ומובן, שחלום זה מרמז על היות יוסף משנה-למלך ארצי).

לפי מושגי האגדה ושיחותיה, מגנה יוסף פּעם את נוח איש-התיבה, על שנטע כרם ולא יחור אחד ולא גרופית אחת… יהודה, בספּרו לישמעאלים משהו מתולדות משפּחתו, מזכיר שאליעזר עשה שליחות בקפיצת הדרך… יוסף בהרצאתו לפני פּוטיפר על טיב התמרה, אומר כזה הלשון: "אין בה פּסולת: תמרים לאכילה, לולבין לחגים, חריות לסרק, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, קורות לקרות בהן את הבית… "

עד היכן הולך מאן בניצול אוצר-האגדה העברי? הוא משפּיל ויורד בזמן עד אגדת מהר"ל והגולם… יעקב אבינו בקוננו על יוסף, “טרוף טורף בני!” – הריהו מקלל יומו בנוסח איוב, אחרי-כן, בשגעון צערו, הוא מתחיל לחבל תחבולות איך יחייה את יוסף… ימצא אשה כדומה לרחל, ויוליד את יוסף בשנית. הן הוא יודע לכוון תולדות, ולהיות שותף לאלהים בציור צורה, כמו בענין הפּצלים במקלות… אליעזר הזקן אומר לו, כי אז ייוולד ילד חדש בפרק חדש בחיי-יעקב, אפשר אחד כדומה ליוסף, אבל לא יוסף ולא בנימין, אלא שלישי להם, מלבד מה שיצטרך יעקב ליצור תחילה אחת כדומה לרחל…

יעקב מוסיף ואומר בלחישה באזני אליעזר כאילו לא רצה שיהיה אלהים שומע את החוצפּה והגידוף שברעיונו:

"אלהים יצר את האדם עפר מן האדמה, ויפּח בו רוח חיים. אעשה צורה בעפר, בחמר לח, כצורתו של יוסף. כמו שאני זוכר אותו, כמו שהוא חקוק על לבי. תשכב הצורה על הארץ, מלוא קומתה, פּניה כלפּי השמים. ואתה, אליעזר, זקן אנשי ביתי, מימין, ואני משמאל, נקיף את הצורה שבע הקפות סביב-סביב. ונשים בפיה עלה קטן, שכתוב עליו שם המפורש… אכרע, ואחבק צורת-העפר בזרועותי, ונשקנה כמו שאני יודע לנשק. מעומק לבי… " פּתאום צועק יעקב קול גדול: “אליעזר, הנה! הגוף מאדים, הוא כאש, הוא בוער, הוא נוצץ, הוא צורב אותי, אך אין אני מניחו. היטב אני מחזיקהו בידי, ואני מנשקו בשנית. והנה, הגוף צונן, מים נשפּעים אל גוף-החמר, הוא תופח ונוצץ מני מים! הנה צימח שער בראשו, צמחו צפּרניים באצבעות-ידיו, באצבעות-רגליו. אני מנשקו בשלישית, ואני נופח בו רוח-נשמת-אפּי שהיא רוח-נשמת-האלהים. ואש ומים ורוח יחד מעוררים את היסוד הרביעי, את העפר, שיחיה, ויפקח עינים בתמיהה, ויביט אלי, פּקוח-עינים, וימהר וידבר: אבא, אב יקר!”

אימה אתה מפּיל עלי," אומר אליעזר; “כמעט-קט וראיתי את הגולם קם לתחיה נגד עיני. גמול מוזר אתה גומל לי, שאתה מכריחני לראות מה שאיני רוצה לראות, בשעה שאני תומך ראשך בצערך.” ואליעזר שמח שבני-יעקב מופיעים ובאים, שבעה ימים אחרי שלחם אל אביהם את האות המגואל בדם, לשבת עם אביהם, ולא עוד יצטרך הוא, אליעזר, לשבת לבדו עם האב, שבינתו מחשבת להיקרע מעוצר-יגון.

פּעמים אחדות, ובנוסחאות שונות, מובא בסיפּור-מאן הרעיון האגדי: השם נקרא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

“(למה יעקב אבינו דומה?) לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה, והיא מונעת צוארה מן העול. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו למקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה. שמעה הפּרה בנה גועה והיתה הולכת בעל כרחה, שלא בטובתה, בשביל בנה; כך הקב”ה היה מבקש לקיים גזירת ‘ידוע תדע’, והביא עלילה לכל אלה הדברים…" – עד כאן לשון המדרש.

תומאס מאן מזדקק לאותו המשל על הפּרה בלשון זו: “שמעה הפּרה הסוררת את קול העגל שלה, כשהביא אותו האכר הפּיקח אל השדה הטעונה חרישה, והפּרה נתנה צווארה לעול, ותחרוש.”

שדה-מוות היתה מצרים בעיני יעקב, ומאוד-מאוד לא רצה לרדת שמה, אלא שהעגל שלו, “בכור-שורו”, פּעה – וירד. היתה זאת מן התכנית האלהית שבני-ישראל יהיו יורדים למצרים. על ידי משל הפּרה והעגל, הסיפּור הפּרטי של יעקב ויוסף משתזר לתוך סיפּורה של האומה כולה.

 

“דיבורים יפים”    🔗

רועים נפגשים בהרים, וכבר גמרו כל חליפי-החדשות שבעולמם הקטן, ועדיין הם תאבי-דיבור; יעקב שסיים שיחה רצינית עם יוסף הנער, וקשה עליו להיפּרד מעל בנו; האחים המאלמים אלומות בשדה, והם נחים לשעת-הצהרים, – אלו ואלו יש להם דרך לפתוח במה שתומאס מאן קורא לו “דיבורים יפים”. רועה אל רועה (או אב אל בן, או אח אל אח) אומר: “הבה נדברה!” ובניגון מונוטוני (אני משער בי שאותו ניגון היה דומה לטעמי קריאת-התורה הנהוג בבתי-כנסיות בימינו) הם חוזרים על פּרקים הידועים בעל-פּה לכל בני-הסביבה. האחד מתחיל קטע, והשני ממשיך ושוזר אותו הלאה. כן הולכים ונשזרים מפּה לפה קטעי שירה ומשל על מעשי-האבות, וקורות הדורות הקדמונים, וחכמת חכמי-קדם; על המבול, ומגדל-שנער, וחנוך שעלה לרקיע, ושמחזאי ועזאל שנפלו מן הרקיע. על ידי “דיבורים יפים” כאלה, המחבר מפליג אל זמנים ומאורעות שקדמו לזמנים ולמאורעות שהם עיקר ברומאן שלו.

 

תהום-העבר    🔗

כשאנו מציצים לתוך העבר מתוך איוווי למצוא איזו נקודת-אחיזה, שנוכל לומר עליה: בכאן תחילתה של האנושיות, – נפערת לפנינו תהום שאין לה תחתית. המצרים, כשרצו לתאר איזה דבר כעתיק וקדמון מימים לא-נודעו, היו רגילים לענוד לו את המבטא “מימי שת”. שת היה אחד מאלהיהם. ריב היה לו לשת עם אחיו אוסיר. בערמה לכד שת את אוסיר בארון-מתים, ארון-אבן, והשליך את הארון אל היאור. לא יכול לו בטביעה, עמד והרגו. טרף אות כטרוף חיה רעה את הבהמה; ויהי אוסיר אדון-המתים ומלך-שאול.

בקצה המדבר מזה, על יד מוף, רובץ פּסל חצוב-סלע: ארי ובתולה כאחד, השדיים שדי-בתולה, הזקן זקן-גבר, וחותמת נחש בעטיפת-הראש. כפּות-החתול הענקיות שטוחות קדימה, והחוטם היתה בו שן-הזמן. לא ידע איש מי הקים את הפּסל שם, ואין זכר לזמנים שבהם היה החוטם שלם ובלתי-פּגום. תותמס הרביעי, הנקרא נץ-הזהב, הפּר האדיר, מלך מצר העליונה ומצר התחתונה, בן לשושלת השמונה-עשרה, היא השושלת הידועה בתולדות-מצרים בשם “אמון חפץ בה,” תותמס זה בטרם עלותו על כסא-המלוכה, שיקבל פּקודה בחלום-הלילה לחפּור ולהוציא את הפּסל הזה מערימות חולות-המדבר שכיסוהו ובלעוהו. תותמס עשה כאשר הורה בחלום; והוא, כבר היתה בידו מסורת-שבכתב כי מלך אחד שקדם לו כדי אלף וחמש מאות שנה, כיאופס בן השושלת הרביעית, בונה הפּיראמידה הגדולה קבר לו, החזיר את הפּסל על-מכונו לאחר שהיה טמון בחול. אך חיצובו של הפּסל מתי חל, ועל-שום-מה נחצב, ואימתי היה החוטם כתיקונו? על כך אין למסורת מלים. נניח, אחד-האלים, שת או אוסיר, עשה את הפּסל. נניח גם כי האלים, בטרם היו לאלים, היו בני-אדם, מלכים קדמונים שנתעלו והואלהו לאחר מותם. עדיין בחשכה אנחנו מגששים. תלמידי-חכמים, מהם קובעים את זמן איחודן של שתי ארצות-מצרים, העליונה והתחתונה, ארץ הפּפּירוס וארץ הלוט, כששת אלפים שנה לפני זמננו, ביד המלך מנס או הורדוס-מנס, מייסד השושלת הראשונה. אך כל החשבון הזה אין לו על מה שיסמוך. כהנים שבמצרים סחו לפני הירוד וטוס, אבי כל כותבי דברי-הימים, כי המסורת הכתובה של ארצם, בשני חלקיה יחד, מרחיקה ומגיעה עד אחד-עשר אלף, שלוש-מאות וארבעים שנה לפני זמנו של הירוד וטוס, כלומר, כארבעה-עשר אלפים שנה לפני זמננו. המלך מנס, איפוא, לא היה דמות ראשונית בתולדות מצרים. כבר היו לו קודמים ומורים, שבעקבותם הלך. ממלכת מצרים נשתסעה, ושבה ונתאחדה, כמה וכמה פּעמים, עד שלא עמד מנס.

המצרים ייחסו את אמצאַת-הכתב לאל תות; הבבלים, החתים והצידונים – לאל נבוא. נמצא בידינו כתב-פּפּירוס מבית-גנזיו של הורוס-סנד, מלך בן השושלת השניה, שחי כימי ששת אלפים לפנינו. אז כבר היה אותו הכתב עתיק במאוד-מאוד, ואמרו עליו שהורוס-סנד ירש אותו מן האל תות. בימי היבנות הפּיראמידות על-יד גיזה, ימי מלוך המלכים סנפרו וכיאופס, היתה אמנות-הכתיבה רווחת אצל חרשים מהמון-העם, והם חתמו חתימותיהם בקוביות-הבנין הענקיות: ברור אנו יכולים לקרוא אותן כיום. אין לתמוה על כך; הרי בימיהם של אותם החרשים היתה דעת-כתוב חכמה עתיקה שבעתיקות. ודי-זמן היה לה לחדור אל ההמונים, לפחות, אל אנשי-תרבות שבהם. אם הלשון הכתובה כך, הלשון המדוברת על אחת כמה וכמה. שרשי הלשונות שבעולם המערבי נמצאים בלשון הארית, היא ההודו-אירופּאית, היא הסנסקריט (כתב קדוש) של חיבורי-הודו הקדומים. אותה לשון, לא אם היתה לה? אם זו היא אם גם ללשונות-שם (כנענית, ארמית, עברית, ערבית) ולשונות-חם (בנות-אפריקה). אפשר, היתה הלשון-האם מדוברת באטלאנטיס, זה האי הגדול ששקע באוקינוס האטלנטי, כתשעת אלפים שנה לפני תור-זיווה של קרית-אתוני היוונית.

הסינים סיפּרו, כי פו-הסי, ספק אל ספק מלך, לימד את העם הסיני גידול צאן ובקר וגם דעת-כתוב. פו-הסי נתגלה עליהם כאלפּיים, שמונה מאות וחמשים שנה לפני תחילת ספירתן של האומות המערביות. הוא לא לימד לסינים את תורת-הכוכבים; זו באה להם כשלוש-עשרה מאות שנה לאחר-כן מידי מלכם טאי-קו-פוקי, והוא זר, לא בן-ארצם.

הוברי-שנער קדמו לסינים בידיעת המזלות כדי כמה מאות-שנה. מסופּר על ידי עד-ראיה כי אלכסנדר מוקדון שלח אל אריסטו לוחות אסטרונומיים, עשויים טיט מוקרס, מארץ-כשדים. אותם הלוחות, שימיהם כיום הזה נמנים בארבעת אלפים שנה, אם לא יותר מזה, לא היו ראשונים בתולדות האסטרונומיה. בני-אטלאנטיס כבר הראו כשרון רב בתורה זו.

לפני 1300 שנה, היה שטפון גדול בסין. הנהר הואנג-הו עבר על גדותיו והחריב איפּרכיות שלמות. אמרו הסינים אז: זו חזרה על המבול הגדול שבא עלינו לפני אלף וחמשים ושנה, בימי המלך החמישי, הא-או. הכשדים הגידו בהגדתם (ובני אברהם וילידי-ביתו וודאי שמעו אותה הגדה) כי מבול-אימים אירע בעולם כימי 39,000 שנה לפני היווסד השושלת הראשונה של ממלכת נהריים (פּרת וחידקל); ושם “נוח” זה, הכשדי – אושנה-פּשתים. שקיעת אטלאנטיס, שבשעתה עשתה רושם עצום בתודעת האנושיות, לא היתה, איפוא, מקור ראשון לסיפּור-המבול. אם אנו רוצים למצוא איזו נקודת-מעמד בבור-העבר, נתעכב על יד היבשת-האי לימוריה, ששקעה תחת גלי האוקינוס ההודי; והיא אך שריד ואצבע ליבשת גדולה, גונדוויינה, ששקעה לפני כן. מבולו של נוח הוא חוליה בשרשרת של מבולים.

כיוצא בכך – מגדל בבל, שהיה אחד מן המגדלים שנבנו בתקופות אין-מספּר – תפרדנה ביניהן שנים למאות ולרבבות – מתוך כוונה לאַחד אומות מפולגות תחת ראשותו של מלך-מלכים, עושה עצמו כאלהים. כיוצא בכך – דיברות וחוקים. אמרפל קודם למשה, ויש קודם לקודם, בשורה שאין לשים אצבע על ראשיתה.

היוצא מדברינו: מי שמעמיד עצמו על-יד תופעה אחת בהיסטוריה, ואומר: “זוהי הראשונה והמקורית”, אינו אלא משים שלב אחד שבסולם ככרעי-הסולם, אצטבה אחת בכתלי-הבאר כקרקעיתה של הבאר, קמט אחד בנהר-הדורות כמוצא-הנהר.

ועכשיו, אנחנו מוכנים להשכיל את היחס שבין אגדה למציאות, שבין תולדות-אלים לנסיונות-אדם. כל פּעם שבא שטפון גדול על בני-אדם – שטפון מקומי שסחף חבל-ארץ אחד, עמק אחד, – הרי לדרי אותו החבל ואותו העמק השטפון ההוא – המבול בה"א הידיעה: גילום לדבר שידעוהו מן המסורת; ומי שניצל מתוך ראיית-הנולד, היה בחינת “נוח” (או “אושנה-פשתים”), אף התחילו קוראים אותו “נוח”. ומדי ספּרם את דברי ימי המבול לבניהם, הוסיפו על הסיפּור הקדמון תיאורים מפרטים שנתנסו בהם הם עצמם בדורם. האגדה הקדומה נתעשרה או סבלה שינוי-צורה על ידי המאורע הקרוב; מושג-המבול הכללי לווה חיים וממשות מן המבול הפּרטי. והבנים, כשמעם את הדברים, שוב לא יכלו להבחין בין אגדה קדומה למאורע קרוב, בין “נוח” שבמסורת ובין זקן אחד שבכפר, אדוק ביין, שמראים עליו באצבע ואומרים: “זה נוח, שעשה ספינה כתחבולה נגד השטפון, ובני-מקומו בשעתם לגלגו עליו, והוא ניצל והם טבועים.” כל מורה-כתיבה גדול נחשב גילום להאל תות בכבודו ובעצמו, אף נקרא “תות”. כל אדם שמת, אמרו עליו במצרים: הוא נעשה “אוסיר”, אלהי-צלמוות. כל מי שנפל (או הושלך!) לבור, ושהה שם ימים אחדים, והוצא משם חי, אמרו עליו הכנענים: “כמוהו כתמוז!” או: “הרי זה תמוז שאנו קוברים אותו, ומבכים אותו שלושה ימים, ואחרי כן, אנו מוציאים אותו חי ויפה.” כלומר, העלילה המסופּרת מימות-עולם נתממשה בעלילה שנתעוללה בנוכחיותם.

ולא זה הענין כולו. יש והסיפּור הוליד עלילה. מעשי-קדמונים שימשו אב ומופת למעשי-אחרונים. ביקש עשו להרוג את יעקב – זכר את סיפּור קין והבל, אף נזכר כי פּסק-דינו של קין לא היה חמור ביותר… ביקשו האחים להרוג את יוסף – זכרו את התפארותו של למך, שהרג נער (המזמור מכנה את ההרוג פּעם “איש” פּעם “ילד”) בשביל פּצע וצער שבאו לו בשל אותו הנער. אלא שבין קין ובין עשו, בין למך ובין האחים, כבר עמדו שלושה אבות יראי-אלהים. מורך אנושי היה בהם באחרונים, קופּחה פּראיותם ולא קם בהם רוח להתנהג עד-גמירה לפי הדוגמה ששיוו אותה לנגדם.

עוד זאת: ביחס לתהום-העבר שקדם להם, היו יעקב ויוסף אנשים מודרניים. שטח-הזמן המפריד בינם לבינינו הוא קטן עד-אין-סוף לעומת שטח-הזמן המפריד בינם לבין אותם הראשונים אשר בייתו את הבהמה הגסה ואת הבהמה הדקה, אשר גילו את זני-החיטה הכשרים ללחם ואת סדר-השנה החקלאי, אשר התחילו לסמל קולות על ידי סרטוטים בחומר. אך בדבר אחד היו יעקב ויוסף ודורם שונים מאתנו. קיצוץ הזמן לשיעורים קטנים, עריכת החיים לפי הלוח והשעון, קביעת תאריכים מדוייקים לימי כל ילוד-אשה וימי כל דור ודור (פּרט לתקופות מלכים ושושלות ולמחזורי כוכבים ומזלות) – זהו שגעון שלא היו משועבדים לו. אף לא היו חיי דור אחד משתנים הרבה מחיי דור קודם. עדיין לא נתגלגל הזמן במורד של שינויים חופזים, עד שמאה שנה, עשרים שנה, ויש אפילו עשר שנים, מראים הבדל ניכר בדרכי-החיים. אז היה דור מרגיש עצמו רצוף לדורות הקודמים, ומאוחד עמהם ללא חייץ. ישיש שכפר, פּליט-שטפון, שקראוהו “נוח”, הרגיש עצמו בתם-לב כהמשך לנוח הקדמון. מה לו מאה שנה, מה לו אלף שנה? וכספּרו סיפּורו הוא היה מתבל אותו במאורעות השייכים לסיפּור של הארכי-טיפוס שלו. היה מסיח בלשון “אני” ואומר: אני כינסתי הבהמות והחיות שנים-שנים למיניהם, עד שנדחקו צלעות-התיבה, והתיבה חישבה להישבר. ואשתי היתה עסוקה כל היום בהכנת מזונות, ואני הייתי צריך לעשות שלום בין שור לארי, – וגומר, וגומר…" (ומה קרה לו לפי האמת העובדתית? הוא הציל ברפסודה שלו תרנגולות אחדות וכלב אחד!). לאחר שמת נוח בתראי זה, נבלעה תמונתו בתמונת נוח קמאי, והיה סבא מעיד לפני נכדו: “אני ראיתי את נוח בעל-התיבה; בהיותי תינוק, ראיתיו.” הדוגמה הזאת על אחד נוח, מקטינה את המאורע המאוחר לעומת המופת האגדי; אך אפשר היה להביא דוגמה במהופּך: לספּר מעשה במחוקק מאוחר שכל אגדת-מחוקק קדמונית המובלעת בו, היא קטנה וחיוורת כנגדו…

בימי יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם, היתה דמות אברהם, איש מחפּש-לו אלהים עליונים, כבר מרוחקת ואגדית, עד שלא היה ברור אם “אברהם” זה מאור-כשדים, שמספּרים עליו את כל הסיפּורים המפליאים, הוא סבא של יעקב ממש, או אחד משלשלת של כמה אברם, אברהם ואבירם, שנקראו כך על שם מעשיהם, והקורות אותם יוחסו אל סבא של יעקב שהלך בעקבותיהם. אפילו הקבלה הדתית, שהיא קפּדנית בענינים כאלה, לא מצאה קורת-רוח בהנחה שאברהם העברי, סבא של יעקב, היה ראשון במכירי הבורא. והיא יודעת לספּר על בית-מדרשם של שם ועבר. ומי יודע מה אברהמ’ל היה חובש ספסל באותו “חדר”, חולם חלומות על הירח הנודד, ומהרהר בטיב האלהים, אגב ספגו סיפּורי-בראשית מפּי רבותיו. האם היה זה אברם עוקד-בנו, או אברהם שקדם כמה-דורות לאותו עוקד-בנו? ואברהם שנמרוד השליכו לכור-הכבשן, וודאי היה אברהם עוד יותר קדום. כל אחד מהני “אברהם” הרגיש עצמו כהולך בעקבות קודמו, כממשיך קיומו, כמזוהה אתו. משום כך, לא שגתה המסורת בחרזה כל המאורעות שאירעו לאחד אברהם על חוט-חיים אחד, בתלותה כולם באיש אחד. סיפּור-המסורת אינו אלא מאַשר את רגש-הקדמונים שאין הפסק וקיצוץ בין הדורות.

בבית יעקב בן יצחק היה זקן אחד ששמו אליעזר – הוא המלמד ליוסף הצעיר לשון בבלית, תורת-חשבון, סגנונות כתב, אגדות ישראל ואגדות האומות, תורת-הכוכבים ותורת הספירות השמיימיות. אמרו עליו על אליעזר שקלסתר פּניו דומה לקלסתר פּני אברהם. אפשר היה בן לאחת הפּילגשות שנשא אברהם בזקנותו. זה הזקן אליעזר, כיוון שהגיע לסיפּור על אליעזר ורבקה, מיד היה מתחיל לספּר בגוף ראשון: “הנה אנכי נצב על-עין המים, והיה העלמה היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה, השקיני נא…” הדברים עתיקים היו, ושגורים על הפּה, ולא היה איכפּת לאליעזר הזקן, ולא היה איכפּת ליוסף, אם המספּר הוא הוא אליעזר שאירע לו המאורע בפועל, או אליעזר אחר וקדום – דמשק-אליעזר – וזה המספּר אינו אלא שוזר וממשיך חוט-החיים של קודמו. מאז היו קיימים בתי-אברהם לדורותיהם, היה נמצא אצלם איש נאמן בשם אליעזר, שהיה פּדגוג לתינוקות; ואם לא נקרא האיש אליעזר מילדותו, הסבו שמו אליעזר… יצחק למד מאליעזר, יעקב למד מאליעזר, יוסף למד מאליעזר… הפּרט העובדתי “אליעזר” מת ונקבר, נשמט מזכרון, והתינוקות מדי דור בדורו, ידעו רק אחת: לעולם יש אליעזר, שהוא מספּר ברבקה ועין-המים.

 

תקדימים    🔗

מעשי אבות סימן לבנים – אחד אבות ובנים לפי הלידה, אחד אבות ובנים לפי השם והכוונה. יש חזרות ממש. אברהם נכשל במלך פּלשתי, אבימלך, ויצחק נכשל במלך פּלשתי, אבימלך. אם אין זה סיפּור חוזר על מאורע אחד (סיפּור שסיפּרוהו פּעם בקשר עם אברהם, פּעם בקשר עם יצחק), יש לשאול אם אבימלך שנזדמן ליצחק הוא הוא אותו אבימלך שנזדמן לאברהם, או אינו אלא בנו של אותו אבימלך? ישנן חזרות מתוך שינוי כל-שהוא. יעקב כשהלך לבקש-לו אשה בבית לבן הארמי, הרהר באליעזר שקדם לו בשליחות כדומה לזו. אליעזר בא בנזמים ורבידים ושיירת-גמלים; יעקב בא במקלו ותרמילו. יוסף, מחמל-אביו, כששכב שלושה ימים חבוש ואין-אונים בבור, מתלכלך בצואָתו, מושלך לשם בידי אחיו, היה לו פּנאי להרהר הרבה. בל נתמה אם חשב על האליל תמוז, הנקבר לשלושה ימים ואחר הוא חוזר לתחיה; אף על הבטחת אלהים לזרע-אברהם: “ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” – כי מצרים, מקום עבודת-המתים, נחשבה כשאול וקבר בלקחי יעקב אשר הטיף אותם לבנו. פּעם שניה כשהיה יוסף בבור – בור יותר מרווח, זה בית-הסוהר לפושעי פּרעה, והוא נשלח לשם בשל דיבת אשת-אדוניו – לא נפל לבו בקרבו. בור ראשון, ששהה בו שלושה ימים, היה בעיניו תקדים לבור שני, ששהה בו שלוש שנים. מבור ראשון עלה להיות משנה לפּוטיפר סריס-פּרעה. מבור שני עלה להיות משנה לפרעה, ונותן לחם לעולם כולו. אם העליה הראשונה היתה מופלאת בעיניו, העליה השניה כבר היה בה משום חזרה על הקודמות, ולפיכך לא הפתיעתהו כלל.

ישנן עוד כמה חזרות, במפורש או במרומז, כן בסיפּור-המסורת כן בסיפּור-מאן. הבל שנוא לקין, ויעקב שנוא לעשו. דרך-יעקב – מהלך שבעה-עשר יום מבית-אל לבית לבן הארמי. דרך-יוסף – שבעה-עשר יום מדותן לעיר מגורי פּרעה. ארם מזה ומצרים מזה, נחשבו ירידה והשפּלה ליעקב וביתו. במקום ראשון – שעבוד, ובמקום שני – שעבוד. ממקום ראשון – יציאה ברכוש גדול; ממקום שני – יציאה ברכוש גדול.

החלפת רחל בלאה בליל-הכלולות היא כדוגמת החלפת עשו ביעקב ביום-הברכה. חשכת הלילה, בחבק יעקב את לאה, מקבילה לחשכת העיוורון, במשש יצחק את יעקב. אפילו הדברים שדוברו בין יעקב ללאה באותו הלילה (“האת היא, אחותי רחל?… הקול קול לאה…”) יש להם דמיון לדברים שדוברו בין יצחק ליעקב. לבן, בבוא לפניו יעקב בצעקה למחרת-הבוקר, עונה ליעקב: “אַתה קובל על החלפה? אני מכיר איש אדמוני בהר-שעיר שהוא תולש שערות-ראשו והוא בוכה דמעות גדולות על החלפה שהחלפת לו…”

יעקב, הבא בימים, מסכל את ידיו בברכו את אפרים ומנשה, מתוך מסורת שאין ברכה נאצלת בלא איזה מעשה-החלפה.

 

בין אל לאליל, בין מצווה לעבירה    🔗

אברהם הכיר את בוראו. האם היתה ההכרה חד-פּעמית, מוחלטת ועומדת בזיווה, עד ששוב לא הצריכה שום חיפּוש ושום מאבק? לא. מכיר-האלהים הוא מחפּש-אלהים תמידי. ובניו של אברהם – אין אנו מסיחים בסוטים ונוטים-לצדדין אלא ביורשים כשרים – האם היתה דרכם ברורה לפניהם? האם לא השפּיעה עליה הסביבה, ושרידי-קדמוניות השמורים במשפּחה מלפני היות אברהם, אף יצרי בשר-ודם, שחטאה וצדקה משמשות בהם בערבוביה, וזו מתעטפת בעטיפתה של זו?

כפסל של מיכאל-אנגילו, שהוא טמון בתוך הסלע, ויש לחצוב ולגלות אותו, כן נחצב ונתגלה אלהי-העברים מתוך העולם האלילי. האלהים והאלילים עשויים מאותו החומר, אלא שנפסלו (תרתי משמע) והושלכו אי-אלו חלקים מאותו החומר, וסומנו והובלטו חלקים אחרים ממנו, עד שקם האלהים להתהלך לפני האדם – ולצוות עליו: “אַל תחלל צלמי אשר בך!”

שרידים למושגים אליליים זרועים בפרקי החומש. הרי קבלת עולו של האל על-תנאי: “אם יהיה אלהים עמדי… " הרי קריאת מזבח בשם “אל אלהי ישראל”… (רש"י אץ לפרש: “לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל…” אבל נפש-קדמונים היא תהום רבה). תומאס מאן מוסיף על אלו השרידים כהמה וכהמה. אברהם מברר למלכיצדק (ואגב-כך גם לעצמו) את ההבדלים הדקים שבין “אל עליון” ל”אל עולם", ועל הצורך שיש להבליע את המושג האחד במושג השני. בני-עקב (שמעון ולוי) יש והם מקימים לתחיה מידות של אלימות ושוד, שהיו טבעיות לגבי יה ויהו, אלהי זלעפות המדבר וסלעיו; יעקב, גם כשהוא משתמש בשמות יה ויהו ודומיהם ככינויים לאלהות, כבר הוא מכניס בהם טעם אחר, הינוק ממסורת אברהם.

יוסף היה בקי בכל הסיפּורים האליליים, ויש שהיה מספּר מהם לאחיו בן-אמו, בנימין, אגב טיול בשדה. (בנימין נכנע היה לפני יוסף, מעריץ אותו כהעריץ אלהים, והוא עצמו מרגיש בנטל-אשמה, שבגללו מתה רחל, אהובת האב). יוסף היה קרוב לאורח עבודת הלבנה. פּעם תפסהו אביו במעשה, והנער נפטר מעונש רק משום חלקת לשונו ויפי עיניו – אלו עיני רחל שהיו לו לירושה. דווקא במצרים, נעשה יוסף יותר נאמן למסורת אבותיו, הגם שלא נמנע מהשתתף, לרגל חובותיו הרשמיות כשני-למלך, בטקסי-מלוכה אליליים, ותקוותו: אלהי יעקב יבין ויסלח…

יעקב עצמו היה נהנה מעבודה זרה. הוא היה עושה כך בעעצימת-עינים ומתוך ביטול, כמי שאומר: “לכתחילה לא, בדיעבד – מהיכא תיתי…” יעקב רכושו ומלאכתו בבהמת, ואך במעט עסק בעבודת-אדמה. והנה, בברכך הכנענים את האדמה מתוך ניסוך-יין, להראות דוגמה לאל-השמש: “כן תתן אורך”, ומתוך ניסוך-מים, להראות דוגמה לעננים: “כן תתנו מימיכם”, היה יעקב מסב פּניו שלא להביט, ואולם בלבו היה שש שמברכת הכנענים גם לו ברכה. רחל, כשהרתה את יוסף, הובאה פּעם על ידי אביה, לבן, לפני אשף אחד, המבין בכוכבים. האשף ניחש כי ייוולד בן-זכר. יעקב נהנה בסתר-נפשו מן הנבואה, אך הניח ללבן לשלם את שכר-הניחוש, כי חוק הוא ליעקב שלא לעסוק בכגון דא.

בראשית בוא יעקב אל בית-לבן, מצא מים בחצרות-מעבידו, חותנו-לעתיד. וללבן היתה הרווחה מתשלום מס עבור משיכת מים בצינור מבאר רחוקה, קנינו של קמצן אחד, מלווה-ברבית. איך גילה יעקב את המים? הוא ראה בין צללי-הערב, גמד קטן המחליק ורץ כמו קילוח-כספּית, ושוקע באדמה. ידע יעקב כי אליל-מים הוא זה, ויחפּור באדמה באותו מקום, והנה מים. בלילה שלפני החלפת רחל בלאה, ראה יעקב בחלום את אנוביס, אליל מצרי שמשכמו ומעלה ראש-תן לו ומשכמו ומטה הוא עלם צעיר. אנוביס סיפּר ליעקב ממעשי אבותיו, האלים, שהצעירה הוחלפה בבכירה, ואביו האל, שאהב את הצעירה, הרעים על-כך נוראות; והוא, אנוביס, פּגום מלידתו, ודרכו לחלל את יצוע אביו, בשל פּגם זה במיטת הוריו. יעקב נתעורר בתוך רוגז, אך לא ידע פּשר דבר. הוא נתן עצמו להיות מרומה ביום-המחרת, למרות אזהרת-החלום הברורה, ולמרות כמה הכנות והנהגות שהיו מוזרות וחשודות בעיניו.

                                                              *

חציבת האלוהות מתוך האליליות קשורה בתמורות שהן חלות במצוות ומנהגים. מהי תועבה? קדושה שנתישנה. מהי עבירה? מצווה שעבר זמנה.

בתחתית ביתו של לבן הארמי, היה מונח כד-חרס, ובו עצמות-תינוק, זה בכור-לבן, שנקבר שם למזל-ברכה בעת היווסד הבית. הברכה לא באה, עד שהביא לשם יעקב את ברכתו הוא. קרבן-התינוק היה קרבן-שוא. משום מה? משום “עבר זמנו”. בימים קדומים, היו הגיון וכוונה כרוכים בקרבן מעין זה, וממילא היה בו משום ברכה. בימי לבן במקומו – ימים ומקום שהיתה בהם מהשפּעת אברהם – התחיל קרבן בכור-אדם להיות נמנה על הנושנות, שאדם מקיים אותן בשם ובסימן ובזכר ובטקס, לא בפועל-ממש. לבן נאחז במצווה נושנה כפשוטה, ונחשבה לו לעבירה.

כמה רחוק היה יעקב מלבן בענין זה? המרחק שביניהם לא היה דבר מוגמר, כי-אם דבר שהוא עומד בהתהוותו. זכר יעקב את מעשה-העקידה, ובהרהורו: “אילו ציווה אותי אלהי אברהם ופחד-יצחק להקריב לפניו את בני, את יחידי – את יוסף בן האהובה רחל, שעיני-רחל חיות ונשמרות בו – האם הייתי עוצר כוח לעמוד בנסיון?” ניסה יעקב את הדבר בלבו ובנפשו, וידע, כי הוא לא היה מציית על דרך אברהם. הוא עצמו היה מורד באלהיו ומונע המאכלת מיוסף בנו… געה יעקב בבכייה. מצאו יוסף כשהוא בוכה. סיפּר יעקב ליוסף את דבר הנסיון שבלבו, וכולו גניחות: “וי לי! לא כוח-אברהם כוחי, ולא אמונת-אברהם אמונתי!” ניחם יוסף לאביו: “אין אתה חייב לעמוד בנסיון כזה! מאחר שאתה ידוע סוף-מעשה, שאלהים ראה-לו את השה במקום הבן, הרי עקידת-בן היא מלכתחילה פּשע וחטאה לך, והיית מורד באלהים אילו מצאת עם נפשך – אפילו בהרהור – לעסוק בקרבן-אדם.”

היתול-הגורל שבכך הוא, שיעקב, בעיוורון-חיבתו ליוסף, בהפליה בלתי-צודקת שלו בין יוסף לאחיו, הוא עצמו גרם שיהיה חביבו נעקד כשה ומובל עד שערי מוות. וגם פּה, בהשגחה אלהית, נשפּך דמה של בהמה דקה תחת דם-הבן.

מאותו ענין: בתור-האביב היה יעקב מקריב קרבן-פּסח. זבח-משפּחה עתיק היה זה, ונשתכח טעמו. התחיל יעקב שואל: שמא המנהג הזה גנוני-אליליות בו ומן הראוי לבטלו? יוסף חיווה דעתו, שיש לקיים את מנהג-הזבח, על אף חוסר-טעמו. נימוקו: אולי יבוא יום, ואלהים יעשה נס גדול לזרע יעקב, והנס ההוא יעניק תוכן וצידוק למנהג שהוא ריק כעת…

כתמיהתו של מאן על קיום-מנהג, כן תמיהתו על ביטול-מנהג.

בהיות יוסף בבית-הסוהר, ושר-המשקים כבר חפשי, ולא זכר את יוסף, מת פּרעה זקן, וימלוך פּרעה צעיר במקומו. בתאר המחבר את טקס-הקבורה לפרעה הזקן המושכב עם אבותיו (לא כך לשון-המצרים, אלא: פּשט האל-המלך אלהות-רע ולבש אלהות-אוסיר), הוא מעיר: בימים מקדם, היו משכיבים, ביחד עם פּרעה, את נשיו ופילגשיו ועבדיו ושפחותיו. לא ידע איש מתי ועל-מה חדלו מלעשות כן, אך הכל ידעו: אין עושים כן בימיהם. זה היה הסכם חשאי שבגר לאט-לאט בלבבות, תמורה-בדעות שקמה מאליה עם חלוף-הזמנים, – לא הוכרזה ולא נכתבה, ותהי לחוק.

הורי פּוטיפר, אח ואחות תאומים, קפאון אריסטוקרטי שלהם בקדושת-קדומים, לא חילצה אותם מאשמת-עריות לפי מושגי דור חדש. ביקשו לכפר על אשמתם על ידי סירוס-בנם, ושוב קלקלו בקרבן שעבר זמנו; ומן הלקח ההוא נשתלשלו התהפּוכות בנפש-כלתם, אשת-פּוטיפר, סריס-פּרעה.

 

טקס וממש    🔗

מצוות ומעשים שהם מרוקנים מתכניהם, לא תמיד הם מגיעים לכלל עבירה ואיסור; יש מהם נשארים בגדר טקס בלבד. פּקוחות עיני-המחבר להבדיל בין מעשי-טקס למעשים ממש.

נחזור על ענין שכבר נגענו בו:

בהיות יוסף נוסע בספינה אל הבור שאסירי-המלך אסורים שם (לאחר עלילת אשת-פּוטיפר), היו ידיו קשורות בחבל. הסופר כאמאט, הממונה על יוסף להביאו בשלום אל בית-האסורים, אנוס היה להאכיל את האסיר במו ידיו. יוסף, שזה לא-כבר היה בן-משק הבית וכאמאט בעושי-דברו, מתלוצץ על זה מאכילו. “אתה שומר אותי. מי גדול ממי? הווי אומר, הנשמר גדול מן השומר. לחינם אתה סובר כי ירדתי מגדולתי לעומתך. הרי אתה מפנק אותי כפנק אם את תינוקה.” כך בכל סעודה וסעודה עד שנלאה כאמאט מהיותו אומן ליוסף, הוא הסיר את החבלים מעל האסיר, והניח לו לטייל בספינה כחפצו, ולסעוד כאחד-האדם. משנתקרבו אל מחוז-חפצם, חזר ונתן החבלים על ידי יוסף.

“אַל תספּר לאדוני בית-האסורים, כי התרתי חבליך במשך הנסיעה,” הזהיר כאמאט את יוסף.

“לא”, אמר יוסף, “אני אגיד כי נהגת בי מנהג קשה ואכזרי.”

“שוב אתה מתלוצץ ומגזים. לא כך תאמר אלא כך: שנהגתי בך דין מהול ברחמים, קושי ממוזג ברוך.”

יוסף זכר את דברי פּוטיפר על-אודות שר בית-הסוהר: “אמסור אותך ביד אדונים קשים.” אך הדברים האלה לא הפחידוהו כל-עיקר. אפשר כי פּוטיפר לא הכיר כלל את שר בית-הסוהר, אלא מוחזק היה לו כי אדון לבית-האסורים וודאי אדם קשה הוא. ואמנם כשהגיע כאמאט הסופר עם אסירו, וביד כאמאט מכתב מאת פּוטיפר אל אדון-“הבור”, וידי יוסף חבושות מאחוריו, – אך קרא אדון-“הבור” את המכתב, חייך חיוך של הנאה: לא פּושע פּשוט לפניו אלא פּושע בעניני-דודים, והרי הוא עצמו, אדון בית-האסורים אשר לפרעה, עסוק בחיבור שיר-דודים על שלוש אהובות (האדון מדבר את כל הדברים האלה באזני כומר אחד, שהיה משחק עמו במשחק מעין שח-מט, עד שהופרעו בשל הגיע הספינה עם האסיר החדש, – וכאמאט ויוסף שומעים). שלוש אהובות כיצד? בהיותו הוא, הממונה על בית אסורי פּרעה, נער בבית-הספר, אהב נערה אחת הלומדת שם; הוא – תלמיד עני שזכה להיכנס שם עקב הצטיינותו, והיא – אחת מן הגבירות אשר בארץ, ולא העיז הוא לדבר אליה. לאחר הרבה שנים, פּגש במסעיו נערה הדומה בדיוק לאהובתו שבימי-בית-הספר ויאהבנה בלבו. נודע לו שזוהי בתה של מלכת-געגועיו מגיל-הנעורים. אז כבר היה אמיד, אך הן לא ייתכן שאדם יקרב אל בת-אהובתו; דומה יהיה יחס כזה להתקרבות אב אל בתו. כיום, בזקנותו, בטוח הוא כי ישנה בעולם בת לאותה בת, נערה צעירה וחמודה, ולכשיפגוש אותה, יאהבנה בלבו, אלא כשם שלא קרב אל האם, ולא קרב אל הבת, כך לא יקרב אל הנכדה. רק ידוע ידע כי שרשרת שלוש-האהובות נתמלאה, אין חוליה חסרה. והוא כבר כתב רוב החיבור הפּיוטי על שלוש האהובות, אך אינו יכול לגמור החיבור כל עוד לא נגמרה שרשרת-המאורעות בחיים. אז פּונה אדון “הבור” אל כאמאט: “למה אסרת את האיש הזה בחבלים? זהו טמטומם של הבריות, שהם מבלבלים סמל עם ממש. שומעים בור וסוברים כי באמת בור כאן, ולא מחצב ושדה לעבודת פּרעה. שומעים אסירים וסוברים כי אנשים נחים כאן בעצלתיים כשידיהם ורגליהם חבושות…”

כאמאט מיהר להסיר את החבלים מעל יוסף. “אך קשרתי את ידיו בבואו כאן, בחינת סמל וטקס; בספינה היה חפשי מחבלים. יפה אני מבין את ההבדל שבין סמל לממש…” כן גילה כאמאט בפיו את הדבר אשר הזהיר את יוסף מגלות אותו. כאמאט שב בספינה אל בית-פּוטיפר, ויוסף נשאר עם אדון “הבור”, זה משורר שלוש האהובות. לאחר ימים לא-רבים נעשה יוסף ממונה על כל עבודת האסירים; הוא לא יכול לרחום אותם כאשר עם לבו, אך קבע להם שעות-מנוחה והקל עול שלהם, ופריון עבודתם בעמל-שדה ובסיתות-אבנים הלך הלוך והשביח.

הרץ, שבא להבהיל את יוסף אל פּרעה, אף הוא (כיוסף לראשונה) הגיע אל בית-הסוהר בספינה, ולא היה עיף כלל, אבל אומנותו דרשה ממנו שיהיה נושם בכבדות, כאילו זה-אך רץ מילי-מילין. היה בולע אוויר ופולט אוויר, וחזהו מתרומם ונופל, ורגליו, העטורות כנפים (סמל לאומנותו), לא נחו אף-רגע אפילו בעמדו, אלא היו טופפות ומרחפות כמו בריצה. גם זה ממעשי הטקס ומראית-העין.

“טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו” – מאי קריעה? לפנים היו האבלים קורעים את הבגדים לגמרי, רצו לומר: “כה דיכא אותנו הצער, עד שאנו למטה מן האנושי. עומדים אנו עירום ועריה, ואין לנו בושה. כחיות וכבהמות דמינו!” בזמנו של יעקב, כבר היתה הקריעה ענין שבטקס בלבד – פּרימה כל-שהיא בבגד החיצון. אליעזר הזקן, לתדהמתו, ראה והנה יעקב, בהכירו הכתונת טבולת-הדם, מתחיל קורע מעליו את בגדיו אחד אחד, ואינו חדל גם כשהוא מגיע אל התחתוניה הדבוקה לעורו. ויעמוד יעקב הזקן נורא-ונפלץ בכל רזון-גופו וכחש-בשרו. יתר בני-הבית ברחו מעוצם-אימה. אליעזר מפּני שקשיש היה, וידיד ליעקב מנוער, נשאר לבדו עם האומלל.

השיב יעקב את הטקס לכוונתו הקדומה. בצערו רצה להשפּיל עצמו, להבזות עצמו תכלית-בזיון, בפני בני-הבית, בפני אליעזר, והעיקר – לפני אל-אלהי אבותיו, האל אשר כה רומם אותו, את יעקב, אז בימי-עלומיו, בשכבו גלמוד על אבן מאבני המקום בבית-אל…

 

נעדרי-המשקל    🔗

ישנם דברים שהם נעדרי-המשקל במובן פיסי – אימפונדראביליא, – אף-על-פּי-כן הם נכנסים בחשבון.

שבע שנים ראשונות שעבד יעקב ברחל, היה פּריון-הצאן גדול בהן. מה טעם? כוח-האהבה שביעקב, שלא מצא לו סיפּוק בחיי-נישואין עם רחל, כאילו נשתפּך על הצאן, ותלדנה הכבשות תאומים, אף שגר-שלושה ושגר-ארבעה, בבת-אחת. במקצת יש לבאר את התופעה על פּי הטיפּול-מתוך-אהבה שטיפּל יעקב בצאן, ביחוד במה שנוגע לעניני הריון ולידה. אך התופעה עודפת על הביאור הטבעי, ואין לנו ברירה אלא להסיק כי כוח-האהבה האנושי, שאין לו מוצא, נאצל מעל האוהב כמין רוחניות או מלאך בפני עצמו, ומתוך כך הוא משפּיע על בעלי-חיים זולתו.

גם לבן נתברך בבנים, לאחר שעמדה אשתו מלדת זה זמן רב, והוא רק שתי הבנות לו והילד-הבכור הקבור קרבן מתחת לאוהל. את התחדשות עדנת אשתו, תלה לבן בברכה, ברכה זו שיעקב הביא אותה מבית-אביו. אך מי יודע אם לא רוח-האהבה, המושרית בבית-לבן על ידי יעקב, היא שנתנה פּירותיה באדם כמו בצאן… אותן שבע שנות עבדות, היו בעיני יעקב כשבעה ימים. ציפּיה ארוכה לשנים, אומר המחבר, נסבלת ביתר-קלות מציפּיה קצרה לשעות או לרגעים; שכן המצפּה כדי שנים, על-כרחו הוא נפנה למלאכתו, ללימודיו וזכרונותיו ומשא-ומתן שלו עם הבריות, ואילו המצפּה כדי שעות מועטות או ששים רגע, אינו יודע מה לעשות בעצמו, כולו מתיחות וצער, והיא היא התוחלת הממושכה שהיא מחלה ללב.

אותן שבע שנים, בהן עבד יעקב ברחל, בעיני רחל היו ארוכות וממושכות פּי-כמה מאשר בעיני יעקב. גם רחל היתה עושה בעודה, והיו לה רגעי נוחם, מדי נשוק יעקב את הדמעות מעל עיניה. אם כן, איפוא, למה ארכו לה השנים ביותר? המחבר עונה: עתיד היה יעקב לחיות שנים רבות, יותר ממאה שנה. שבע שנים היו רק חלק מועט מחייו. רחל, שהיתה עתידה למות בת ארבעים ומשהו, שבע שנים היו חלק עצום מחייה. על כן היו לה שבע שנות-הציפּיה לסבל נורא. כלומר ברגשות-האדם הנגלים כבר מסתתרת, כאיזה הד עמום או רחש-לוואי סתום, נבואת תור-המוות.

המחבר אינו מסתיר דעתו, כי יוסף, בעמדו למכירה לפני מנהל בית-פּוטיפר, אחרי-כן בעמדו לראשונה בפני פּוטיפר, שוב בעמדו חבוש לפני שר בית-הסוהר, ולבסוף בהיותו מובא ומוצג לפני פּרעה לפתור את חלום הבריאות והרזות, באותן השעות המכריעות, מלבד שזכה יוסף בסגולותיו הטבעיות, יפי-תארו, “עיני-רחל” שלו, חכמתו וערמתו וכשרון-מליצתו, זכה גם במשהו נוסף, בריאה שברא אלהים במיוחד. "ויהי ד' את יוסף, ויט אליו חסד, ויתן את חנו בעיני שר בית-הסוהר… "

אלו מקצת מן הדברים שהם נעדרי-משקל, אף-על-פּי-כן בחשבון הם נחשבים.

 

מדרש-שמות    🔗

חביבה לפני מאן ההטיה בשמות: אברם, אברהם, אבירם… יוסף, יהוסף, אוסף-אל, יוספל (בלמ"ד-ההקטנה, כמו באידיש)… ולאחר שנמכר יוסף לישמעאלים: אוסרסיף, על שם אוסיר, אלהי-המתים במצרים; ההברה סיף מתנסחת גם בצורת סוף, כמו ים-סוף… רחל, רחלה, כבשה… בנימין, בן-אוני, ביני, ועוד כמה שמות-חיבה שהיו יעקב ויוסף קוראים לזה בן-הזקונים בילדותו… גד, גדי (גימ"ל פּתוחה), גדיאל… וכן נדרשים לכמה פּנים שמותיהם של מקומות ואלילים.

שמות-החיות שבברכת יעקב, אשר ברך את בניו טרם מותו, מתבארים על שלושה דרכים:

(א) על פּי תכונות-האחים. למשל, נפתלי באמת היה מהיר-רגל כאיילה, ולשונו מלוטשת בדיבור, והוא תמיד כואב את כאב-המרחק. אהה, דברים כבירים נעשים במקום הזה, ובמקום פּלוני אין חולים ואין יודעים! הוא היה רוצה לקצר זמנים ולגמא חללים, והוא אבי כל מוסרי חדשות בעתון ובראדיו. דן היה ערום כנחש. זבולון התרפּק על הים.

(ב) על פּי תכונות השבטים, העומדים מן הבנים לעתיד לבוא, כגון: בנימין זאב יטרף… לא יסור שבט מיהודה…

(ג) על פּי רמזים אסטרונומיים ואיצטרולוגיים: למשל, יששכר חמור גרם, על שם החמורים הקטנים שבמזל סרטן. האיילה של נפתלי יש לה קרבת-משפּחה לאיילה שבכוכבים.

חמור וחמורה נמצאו באורוות יעקב בחברון. שניהם, מאן קורא להם בשמות עבריים: החמור – פּרעוש והחמורה – חולדה (חולדה היתה לבנה ונאה, ועליה רכב יוסף כשיצא אל אחיו שכמה ודותנה. היא שמטה רגלה בפחת בקרבת דותן. האיש המופלא שנקרה לפני יוסף, נשאר לשמור אותה; ויוסף הגיע אל אחיו רגל, כשהוא מבריק בכתונת-פּסים שלו…

בהיות יוסף מושלך בבור הריק, והוא עצמו נפשו קרובה למוות, היה דאוג על חולדה לא-פחות מאשר על נפשו שלו).

 

כתונת-הפּסים    🔗

כתונת-הפּסים שימשה צעיף לרחל ביום-כלולותיה. זה היה ארג-משי, רקום ברקמות-קשת, מספּר בציוריו סיפּורים על אלים קדמונים ומראות-טבע. הארג, אפשר היה להפיק ממנו כמה מיני חפץ: רצונך, הרי זו כתונת; רצונך – שכמיה, רצונך – חבישה לראש, רצונך – צעיף. יעקב שמר הצעיף בארגז שבאהלו. ברגע בלתי-זהיר התבטא בפני יוסף, שהצעיף לבסוף יינתן לבכור-רחל במתנה. יוסף הבין פּירושו של דבר. המקבל הצעיף – לו ברכת-הבכורה בכל בית-יעקב כולו.

מצא יוסף שעה אחת, כשלב-אבא חסוד אליו. אמר לאבא: “הראה לילדך אותו צעיף שדברת עליו.” יעקב אמר: “עוד לא הגיע הזמן.” “רק הראהו לי, ואני אעמוד כשידי שלובות לאחורי, ולא אגע בו אפילו.” יעקב הוציא הצעיף. ויוסף קרא לאבא שלו רוכל-אריגים, שר-רקמות, אשף-מחמדים, עד שלבסוף נתפּתה יעקב להראות ליוסף הצעיף מקרוב. יוסף פּירש כל תמונה וכל כתב שבארג, וביקש את אביו שיתן לבנו ללבוש את צעיף-הרקמה אך לרגע קט. חיש חבש יוסף הצעיף כמין עטרה לראשו, ולא מצא יעקב עם-לבו לקחת את צעיף-רחל מבכור-רחל, כי תפארת-רחל זרחה על יוסף והביאה את הזקן לידי דמעות.

כן בערמה הוציא יוסף את כתונת-הפּסים מיד אביו. נפתלי, שהיה חובב-חדשות וזריז-רגל, רץ לספּר לאחיו את המעשה. יוסף לא הצפּין הכתונת אלא התפּאר בה לפני אחיו וכל אנשי-המקום. ואחיו ראו במתנה זו סימן מובהק לחיבה בלתי-צודקת שאבא שלהם אוהב ליוסף יותר מכל הבנים.

בבוא יוסף דותנה לשאול בשלום אחיו, אפשר היה יוצא בשלום, אילולי הופיע לפניהם חבוש באותה כתונת, כולה נוצצת בצבעיה לנוגה-השמש. הדבר עורר רוגזם של האחים, ויקומו עליו להרגהו. רק ראובן שחיבבהו, הגן עליו, ופעל שישליכו את בעל-החלומות לבור תחת אשר ישפּכו את דמו. לא הונח לאחים בשל כך. מה בין השלשכת אח לבור שימות בו לבין רצח קיני שבידיים? אדרבה, רצח מעין זה שביד קין הוא יותר-ישר ופחות-פּחדני. ולאחר שנמכר יוסף לישמעאלים, עוד לבם כבד עליהם. לא העיזו לבוא לפני יעקב בדברים, ושלחו לו את הכתונת הטבולה בדם גדי-עזים, בידי שליח.

וברומאן של המחבר כל הפּרשה ניתנת בפרטיה: התחננות יוסף על נפשו, הקשחת לב האחים, קשירת יוסף בחבלים, הדיון מה לעשות בו, וזעקת יוסף בקרוע האחים את הצעיף היקר, נחלת אמו, קרעים-קרעים, – והטלת בכור-רחל אל הבור מתוך מנין והזכרה לכל פּשעיו: הדיבות שהיה מביא לפני האב בענין בזבוז-נכסים ואבר מן החי; היותו נוטל לעצמו כל אהבת-האב עד בלי מקום בלב יעקב ליתר הבנים; דבר-הוציאו את הצעיף – סימן הברכה והבכורה – בערמה מיד האב בטרם בורר הדבר כדת וכדין; ולבסוף – החלומות החצופים שהמציא לו ושסיפּר אותם באזניהם ובאזני-אביהם (והאב למגן לו), גם כשלא רצה איש להטות אוזן לו ולחלומותיו.

ולא ידעו האחים כי ההטלה אל הבור היא תחילת קיומם של אותם החלומות.

 

מקח וממכר    🔗

דרכי המסחר המזרחיים, העמידה על המקח, המוכר המשבח הסחורה והלוקח המגנה אותה, והתחכמותם של מוכר ולוקח זה כנגד זה, – מספּקים לחומש-בראשית פּרקי-הומור מועטים שבו. הרי נסיונו של אברהם אבינו להפחית ממספּר-הצדיקים שבשכרם תינצל סדום, והרי המשא-ומתן בין אברהם לבין עפרון וכל בני-חת: ההצעה המפורשת, שהכל ניתן במתנה, ונקיבת-הסכום במובלע… ההשתחוויות ההדיות, ושקילת הכסף…

תומאס מאן אינו מחמיץ שום הזדמנות למצות עונג מכגון דא.

הישמעאלים, הקרויים גם מדנים או מדיינים (באורח זה מיישב מאן את הסתירה שבין הכתובים), כבר הוציאו את יוסף מן הבור, האכילוהו חלב כהאכיל תינוק בעריסה, בשביל להשיב אליו רוחו, ועכשו הוא יושב על גמל, כולו עטוי במעטה שנתנו לו. כן באה אורחת הישמעאלים לפני האחים. הם עושים שיחה ארוכה: הישמעאלים מספּרים על סחרם בארץ וסחורתם מהי, והאחים מספּרים על משפּחת-אביהם, והצאן והבקר אשר להם, על אליעזר, על עין-המים, והבארות אשר חפר יצחק והאבן שנגולה ביד יעקב מעל פּי הבאר… ראש-הישמעאלים לבסוף ברמז מרמז: “הנה, אין אתם מרחיקים בשיחה, והמלים באר ובור משתלשלים לתוך דבריכם… מה אתם בבור, אף אני בבור… הנה זה מצאתי!” והוא מסיר המעטה ומגלה את יוסף. האחים נדהמים. דן, שנחשב ערום כנחש, רואה חובה לעצמו להיות דבּר לאחים: “זה עבד הוא, שפּשעיו חמורים וקשים, והשלכנו אותו לבור בתורת עונש.” והוא מפריז סרחונו של יוסף, בשביל לחפּות על פּשע-האחים. אך הישמעאלי מביע חשק לקנות את יוסף. ודברי דן עלולים להפחית ממחירו. יהודה עומד בפרץ, ומתחיל לשבח את העבד ולמעט פּשעיו של העבד – כשלעצמם קטנים הם אבל בסך-הכל, כשמחשבים כל הפּשעים יחד, הרי הם משהו… ועכשיו, הן למד לקח בכורו, וכולו ממורק מחלאתו המוסרית, ויהיה עבד טוב לבעליו… והוא מונה סגולותיו של יוסף, שהלה יודע קרוא וכתוב וחשב חשבונות, ויש בו כמה מעלות שכליות…

לא נתקררה דעתו של יהודה, עד שנגש אל ה“עבד” ונשק אותו, כל-כך יקר ה“עבד” בעיניו. (רצונכם, הרי זה אב-טיפּוס לנשיקת יהודה איש-קריות באגדה מאוחרת.)

ראש-הישמעאלים אף הוא רוב-דברים עמו. אליבא דאמת, העבד שייך לו, שכן הוציא הוא, הישמעאלי, את העבד ממוות אלי חיים. אבל רוצה הישמעאלי שהכל יהיה עשוי כחוק. אל-נכון יש לו לעבד סגולות מועילות, אך כנגד זה עומדים וקיימים עוונותיו. לבסוף שני הצדדים מתפּשרים – עשרים כסף. אין הישמעאלי משלם בכסף אלא בשווה כסף, ועל כל סחורה פּעוטה מן הסחורות, שוב ויכוח וטענה וסלסול-לשון.

כל אותה שעה היה יוסף כאילם, לא יפתח פּיו. בזאת הודה שהוא מת לדרך-חייו הקודם, דרך הפּינוק העצמי וההתחטאות בחיק אביו. ושהוא מקבל עליו באהבה להיות עבד וגולה.

מחזה “מכירת-יוסף” שני חל בחצר-פּוטיפר. משתתפים בו: ראש-הישמעאלים, שהוביל את יוסף לשם מתוך כוונה להיטיב עם הצעיר העברי אף לקשור קשרי-מסחר יפים עם בית-פּוטיפר; מונטקאו, מנהל ובן-משק על בית-פּוטיפר; כאמאט, הסופר ורואה-החשבונות אשר תחת מונטקאו; ושני גמדים ממשרתי הבית.

הסופר מחווה דעתו כי הבית כבר יש לו סופרים כל-כמה שיש צורך בהם, אך למלאכות פּחותות, ייתכן כי יימצא חפץ בעבד חדש. הגמד האחד, בס, מתאהב ביוסף מיד; הגמד השני, דודו, שיש לו שאיפות-שלטון משלו, רוחש ליוסף משטמה אינסטינקטיבית.

בין שבחיו של יוסף, מזכיר ראש-הישמעאלים את כשרונו של יליד-הבור לומר “לילה טוב” בדרכים נעימות ומגוונות, חדשות ללילות. מונקטאו, שהוא חש בכליותיו, ושנתו נודדת, מתענין בזה, והוא מבקש מיוסף דוגמה לאמירת “לילה טוב.” יוסף אומר:

“נוחה חרש אחרי עמל-היום. כפּות רגליך, חרוכות מני חום-נתיבך, תהלכנה חסד על אזובי-השלווה; ולשונך העיפה – ישובבוה מעינות-הלילה הממלמלים.”

דמעות עמדו בעיני מונקטאו. הוא הניד ראשו כלפּי ראש-הישמעאלים, וזה הניד ראשו כנגד בן-המשק המצרי.

ולא כאן המקום לפרט איך נעשה הממכר לאחרונה, על ידי חליפי-סחורות מרובים, ונתינת בצלצולים סוריים במתנה, נוסף על יוסף הנמכר, מראש הישמעאלים לבית-פּוטיפר. המשא-ומתן נגמר לא על ידי מונקטאו כי אם על ידי הסופר כאמאט, כי באותה שעה הגיע אדון-הבית, פּוטיפר בכבודו ובעצמו, במרכבתו הרתומה לאבירי-אש, ויהלומים-וספּירים נוצצים בגלגליה.

יש לו למאן מה לספּר על כמה מעשי-מסחר שחלו זמן רב לפני מאורעות-יוסף: החוזה הראשון בין יעקב שבא במקלו ובתרמילו ובין לבן; חוזים שהוחלפו עשרת מונים בימי עבוד יעקב את לבן; משאים-ומתנים שבין אנשי-שכם ובין יעקב שבא לגור על-יד עירם, – והכל מתוך אריכות-דברים מזרחית, וכמה נימוסים וכיבודים, מחמאות והתפּארויות, עד שנגשים לעצם-הענין.

 

העוף הנקרא חול    🔗

המחבר מרשה לעצמו התבדחות גם על חשבון ענינים תיאולוגיים, שארבעת הכרכים מלאים אותם. למשל, המלך הצעיר פּרעה, זה שלבסוף נטל לעצמו את השם אכנאטון (עובד אטון, אלהי-השמש), מבקר היכל המוקדש לעוף-החול. לפי האגדה המצרית, אותו עוף, ספק נשר ספק דוכיפת, בא מהודו אל מצרים פּעם אחת בחמש מאות שנה, משכיב עצמו על גבי מזבח שבהיכלו, נושב על עצמו להבה מפּיו, והוא נשרף. אלא שהוא נולד מחדש מתוך האש, בזכות ביצה אחת שהוא מביאה אתו. ומהיכן לו אותה ביצה? לאחר שהוא נולד מחדש, הוא צובר מן האפר שעל גבי המזבח ומגלגל אותו קוץ-אפר בעגילות כדמות-ביצה. וכשהוא עף למרחקים, אותה ביצה מוטלת בין צפּרניו, והוא שומר אותה עד שובו להישרף.

שתי שאלות שואל המלך מפּי כוהני מקדש-החול. שאלה אחת: האם העוף משקלו יותר כבד בשל הביצה שהוא נושא אתו, או שמשקלו עומד בעינו? הנפקא-מינה היא לגבי טוב-הביצה, אם רוחנית היא (כי אז אין לה משקל) אם גשמית (כי אז יש לה משקל). והנפקא-מינה יש לה הסבה רחוקה אל אלהי-העולם ביחס ליצירת-העולם, – אם יצירת-העולם העשירה אותו והכבידה אותו במעט, אם הניחתהו כמות-שהיה קודם-לכן… הכוהנים נחלקים בתשובתם.

שוב שאלה: אימתי בא העוף לאחרונה, ואימתי יחזור ויבוא? כלומר, באיזה פּרק בשנת-החול הגדולה, פּרעה עומד כעת? הכוהנים בחישובם: “ודאי פּרעה ועבדיו עומדים בפרק שבאמצע. אילו היינו קרובים לביקור העוף האחרון, כי אז היתה לנו מסורת על ביקורו: אין לנו מסורת כזאת, משמע שביקורו חל לפני זמן רב. אילו היינו קרובים לביקור העוף להבא, כי אז היתה לנו נבואה על ביקורו. אין לנו נבואה כזאת, משמע שביקורו יחול לאחר זמן רב. מכל האמור, קיימא לן שאנו עומדים באמצע שנת-החול הגדולה.” כך דעת רוב הכהנים, ואולם מיעוט שבהם מניד בראשו ואומר: “זהו הנס והפּלא של אותו עוף אלהי, שלעולם וללא שינוי אנו נשארים עומדים באמצע בין ביקורו האחרון ובין ביקורו הבא… טבעו בכך…”

 

תמר כלתו של יהודה    🔗

מחברנו, מאן, עומד כולו יראת-השתוממות בפני תמר זו, שהחליטה להיכנס בשרשרת-ההיסטוריה של ישראל – ויהי מה! אף הצליחה לקיים החלטתה.

בת-אכרים היתה מסביבת המקום, מצח אומר שכל ועינים מפיקות בינה. באה למכור ביצים או ירקות באוהל יעקב. שמעה דברי הזקן יעקב, המכונה ישראל, כשהוא מרצה לפני בני-ביתו, וישבה-לה ביניהם; ואחר שנתיגעו והלכו איש איש לעסקיו, עוד נשארה היא יושבת לרגליו. הוא שש עליה כי מצא בה אוזן קשובה ונפש צמאה לאל חי: סיפּר לפניה קורותיו וקורות אבותיו, יצחק ואברהם, – דילג פּגישתו עם אליפז בן-עשו, אך האריך במאורעות המוסיפים לו הוד, כגון חלום-הסולם בבית-אל (ותומאס מאן, בתורת מספּר-אמן סובר כי יעקב קלקל במשהו, שכן ההשפּלה הקודמת, מעשה-אליפז, מבליטה את ההעלאה לאחר-מכן). כמו-כן לא הרבה יעקב בשבחה של רחל, משום עדינות שהיתה בו, שלא להלל אשה שאינה כאן, בפני חברתה שהיא כאן. אכן, יעקב הזקן התפּאר בפני הבתולה תמר, כי-על-כן היה מאוהב בה במקצת. היא ספגה תורתו, האמינה בגדולה המובטחת לזרעו, ואמרה בלבה: “אידבק-נא בזה הזרע האלוהי!”

היא עשתה חשבון: יוסף איננו, ראובן נפסל לבכורה בשל מעשה-בלהה, שמעון ולוי נתקלקלו בענין-שכם. מי, איפוא, ראוי לבכורה ולברכה? הווי אומר: יהודה? היטב ידעה כי בני יהודה מושחתים הם; איזה רקב מוסרי מרכך אותם. אך כך דרכה של הברכה האלוהית: עתים היא נעלמת לדור-דורותיים וחוזרת ומופיעה בהדר. והיא – רווחים רחוקים מבקשת, ולא רווחים קרובים. היא היתה אך-במעט זקנה מן ער, בכור יהודה. ביקשה מיעקב רשות להינשא לו. יעקב ניאות לה, ויהודה לא סרב. ער מת בדמיו בזרועותיה. התעקשה: היא תינשא לאונן, בנו הצעיר של יהודה. יהודה לא רצה לתת לה את אונן. מה עשה יעקב (על פּי עצת תמר)? הכריז בבית-ישראל דין, שאח חייב לקחת-לו את אלמנת אחיו ולהקים זרע על שם אחיו; ואם ימאן, תחלוץ האלמנה נעלו בפני עם ועדה ותירק בפניו, ויהא מתבייש בפני אלהים ואדם. יהודה נאנח, וציית לחוק זה, מקרוב יצא. השחית אונן, וימת בזרועות-תמר. וליהודה ילד שלישי, כמעט תינוק, שלה שמו, ואמו מתה לאחר לדתה אותו. תמר היתה מוכנה להשפּיל בסולם-הזמן ולקחת-לה את זה התינוק לאיש. אף יעקב נתפּתה לכך, כי על כן היה קצת מאוהב בכלת-נכדיו. אבל יהודה עמד כארי – כלביאה שכולה – על גורו הנותר לו, ולא אבה למסור אותו לאותה “זוללת-גברים”. מרדו של יהודה היה בגלוי במפורש. האשים את אביו כי חוק חליצת הנעל אינו אלא אמצאה שהומצאה במוחה של תמר. עוד טען: “מה היית אתה, אבי יעקב, עושה, אילו באה חיה רעה בדמות אשה ושאלה ממך את בנך הקטן, את בנימין? כבנימין לך, כן שלה לי.” ויעקב בשלו: “דין-החליצה חוק הוא ויעמוד. עצתי לך, שתהא דוחה את תמר בדברים עד שיגדל הילד שלה. בינתיים, אולי תחזור בה מחפצה להינשא לו.” יהודה קיבל את עצת הזקן. אמר: “קרא לזה מדחה, קרא לזה מיאון – אחת היא לי, ובלבד שלא יפּול בני הקטן בידי קטלנית זו.” גדל הילד – ותתעקש תמר כי יקחנה לאשה. אז הרעים עליה יהודה: “נאה לאלמנה כפולה שכמותך, שתשב אבלה בבית-אביה, ולא תהרהר בחתן שהוא ראוי להיות נכד שלה!” ותתכס תמר בצעיף כאחת הקדשות ותשב על אם-הדרכים… קודם היתה מוכנה לרדת בסולם-הזמן ולהינשא לבן הקטן; עכשיו עלתה בסולם-הזמן להיותה הרה לאב המזקין…

כששמע יהודה כי תמר כלתו הרתה לזנונים, ראה בכך הזדמנות לנקום בה את נקמת בניו הקטולים. עורר והקים אספסוף נגד המרשעת הזאת, שאינה יודעת לשמור כבוד-אלמנותה. בא המון-עם בלפּידים ונהיקות וצריחות, כולו מוכן לעשות למען המוסר והטהרה… אז באה עדות המטה והפּתילים והחותמות… נתגלה קלונו של יהודה, ומזלו שיחק לו שיצא בסמקות-פּנים בלבד. המון שחרון-אפּו בוער בו, לא תמיד הוא מתפּזר מתוך לגלוג וצחוק. יש ויקפוץ על קרבן אחר תחת הנפש הנועדת לקרבן מלכתחילה…

ותמר נכנסה בשבט יודעי-אלהים, נידבקה בזרעי-הברכה, היתה אם לבית-הפּרצי, בית מחוקקים ומלכים “עד יבוא שילו” – זה המלך המשיח… עקשנותה התמוהה והמופלאה עמדה לה; רצייתה נתקיימה.

 

שני הגמדים    🔗

רצה שכספּיר לסמל את שאיפות-המלכות ואת נבטי-הרצח שבלב מקבת. מה עשה? גילם אותן בצורת שלוש המכשפות, הן בנות-הגורל המבטאות במודע ובגלוי מה שהיה כבוש ומוצפן במעמקים. המכשפות יש להן קיום אובייקטיבי, שכן שנים רואים בהן, מקבת וחברו, אף-על-פּי-כן אווריריות ומסתוריות בהן, עד שאפילו מי שרואה אותן בעינים, אין הספק מניחו: שמא חלום-בהקיץ הן, דמיון מתעה ומקסם-שוא?

רצה מאן לסמל יצר טוב ויצר רע המתגוררים בבית פּוטיפר המצרי (ויוסף, העבד העברי, על-כרחו סובל השפּעתם). מה עשה? גילם אותם בצורת שני גמדים, דהיינו, בני-אדם בשר-ודם, אף-על-פּי-כן משונים הם משאר בני-אדם, – דומים לבובות-משחק שחוטים נסתרים מנענעים אותם, אלא שכאן החוטים הם הדעות והרגשות המשותפים גם לגמדים-הבובות גם לדרי-הבית התקינים. כפי שיש לצפּות, הגמד-השטן יסוד בשר-ודם שלו, זה חלקו בתקינות, גדול הרבה מיסוד בשר-ודם שבגמד-המלאך. “טוב ורע”, “מלאך ושטן”, כפי שימוש המלות בסעיף זה. יש להבינם רק על דרך של עין טובה כלפּי יוסף ועין רעה כלפּי יוסף; כלומר, אנו מניחים למפרע כי יוסף – ולא זולתו – הוא מרכז כל-המרכזים ברקמת-הסיפּור, הנרקמת לראשונה בעולם-יה, אחרי-כן בחומש, ולבסוף ברומאן של הסופר בן-דורנו.

שבסס-בס – שם הגמד האחד, ובקיצורו – בס. הוא נקרא עוד שמות ארוכים ומפוארים בלשון מצרית, ופירושם: ריח השמן הטוב של האל אמון, משנה-למלך, פּרח-החכמה וציץ-הגבורה, וכיוצא בכך. השמות, שהגמד מעוטר בהם, מקבילים לקישוטים המרובים, תכשיטי-זהב וזרי-פּרחים, שהוא נושאם על חזהו וראשו ומתניו ותנוכי-אזניו. פּניו כפני ילד שצמקו והזקינו. ויש לו לגמד אח וחבר-לשעשועים – קוף קטן.

הגמד השני, המכונה דודו, מן הסתם גם הוא מעוטר בשמות הרבה, אלא ששמותיו הם יותר כענין ולא כל-כך רוחניים. הוא שומר-הבגדים ושר-התכשיטים לאדוני הבית. כולו אומר חשיבות. ראשו כדמות בצל, חטמו גדול-בערך, ומדי דברו הוא זורק ראשו אחורנית ומבליט שפּתו התחתונה.

ריב לא-ייפּסק בין שני הגמדים. בס שמח בחלקו, זה גורל גמד וליצן. הוא שונא את דודו, על שדודו פּורץ לצאת מגמדיותיו וליטול שררה לעצמו. דודו נשא אשה תקינה וגבוהה, דייסט שמה, ושני בנים, אייסיסי ואייביבי, נולדו לו ממנה. לא זז דודו מהזכיר בכל-עת את עוצם-אונו ותפארת-כליותיו שהם מגולמים בשני בנים תקינים וגבוהים.

דודו היה מתערב גם בפוליטיקה. מריבה נסתרה היתה בין הכהונה ובין המלכות. בית-הכהנים היה עתיק מבית-המלכים, וסברו הכהנים כי להם משפּט-הבכורה ודעה עליונה במלוכַה. המלכות היתה מתקדמת עם הזמן, והכהונה היתה שמרנית שבשמרנית. דודו היה מכת השמרנים, אדוק במסורות ושונא לכל חדש (בתיקון-המדינה) וכל זר (מבחינה לאומית). בכנכנס – הכהן הגדול – שהיה יועץ רוחני לאשת-פּוטיפר, ועל-ידה הפיק השפעה על חברותיה, עדת הנשים האריסטוקראטיות, וממילא גם על בעליהן של אלו – מצא בדודו הגמד תומך נאמן.

בשעת המשא-ומתן בין הישמעאלי ובין מונטקאו, מנהל בית-פּוטיפר, שתו שני הגמדים על מונטאקו מזה ומזה. בס אומר: “קנהו, יפה הוא, חכם הוא, אלוהי הוא!” דודו אומר: “אל תקנה אותו, פּרא הוא, בן-מדבר הוא, רשע הוא!” (דודו, לבו ניבא לו כי עתיד העבד החדש להיות במפריעי-טפסנותו).

בימים הראשונים לשבת יוסף בבית פּוטיפר, ניסה דודו להשפּיע על מונטקאו שיהא משלח את יוסף, יחד עם שאר העבדים בני-אסיה לעבודת-פּרך בשדות. מונטקאו לא מיהר לעשות כן, כי לבו היה טוב על יוסף. מפּני שלא הוחלט מה ייעשה בו, היה יוסף בטל ממלאכה כמה שבועות. הוא השתמש בשעות-פּנאי שלו ללמוד לדעת את לשונה ואת דרכיה של מצרים. מעשה ונקרא יוסף לשרת ל“זוג הקדוש”, הם האח והאחות, הוריו הזקנים של פּוטיפר. משיחתם של ה“זוג”, למד כמה פּרטים מהליכות-הבית ותולדות-ימיו. יש והיה יוסף רושם חשבונות מסחורות-הבית על דעת-עצמו, והיה חותם עליהם ביד נאה: “עשוי על ידי אוסרסיף, עבד פּוטיפר.” לבסוף סופּח העבד העברי הנאה אל העושים-בצמחים תחת ראש-הגננים. משרה זו באה לו בשל השפּעת הגמד בס. חישב הגמד כי האדון פּוטיפר אוהב לטייל בגנו, ויהיה יוסף נקרה לפני האדון ונושא-חן לפניו.

דודו, בקנאותו למצריות הטהורה (ובשאפו למשרה גבוהה מזו שהוא תופס אותה) מאוד-מאוד רגז כשנעשה יוסף, זה העבד ממדבריות כנען, יד-ימינו של מונקטאו, ואחרי מות מונקטאו – מנהל ובן-משק לבית כולו. ומסופּר ברומאן במורחב מה דברים דיבר דודו אל אשת-פּוטיפר, ואל יועצה, הכהן בכנכנס, ומה קשרים קישר עם יתר באי-הבית ושוכניו, בענין העוול הנעשה נגד הדת והלאום כשעבד יליד-מדבר מתמנה מנהל-משק בבית סריס-פּרעה.

כיוון שראה דודו כי הגברת מביטה בעינים כמהות על יוסף, מיד ראה לפניו פּתח להכשיל את יוסף. הוא נעשה מתווך בין הגברת ובין העבד – הביא ליוסף פּקודותיה, שיהא ראש עבדי פּוטיפר בא לפניה, אף הביא לגברת תשמיעים ממעשי יוסף ודבריו, ויש שהיה נושא שאלות-ותשובות ממנה אליו וממנו אליה. אגב מסירת-הדברים היה הגמד משנה אותם קצת, תמיד מקדים כדי צעד אחד את התפּתחות-הענינים הטבעית. “אשת פּוטיפר רצתה את בן-משק בית-פּוטיפר” נהפך בפי דודו: “אשת פּוטיפר אהבה את בן-משק בית פּוטיפר.”

המלים “שכבה עמי,” עד שלא הועלו בפיה של האשה, הועלו בכתב שלה. כתב-החרטומים נוח היה לפסוקים המשתמעים לשני פּנים. ודודו הוא שלימד לאשת-פּוטיפר לחבר פּסוק, שאפשר לקרותו גם “שחקה עמי” (כלומר, אחד המשחקים התמימים, כגון קלפים) וגם “שכבה עמי”. בהתלהבות מכוערת, הביא דודו את הפּסוק לפני יוסף.

יום אחד (זה היה כחודש או חדשיים לפני “ותתפּשהו בבגדו”) עמדו שני הגמדים לפני מסך אחר בבית-פּוטיפר. הם רמזו זה לזה באגרוף ובפנים זעומים: “סור מכאן!” “סור אתה!” “מרגל עכור!” “אתה המרגל!” – אך איש מהם לא זז. יוסף והגברת, מוט-איני, נמצאו בחדר אחד מאחורי המסך. הגמדים שמעו כיצד היא מתרפּקת עליו, מכנה אותו בכל מיני שמות של חיבה וגעגועים, מהללת כל אבר מאברי גופו; והוא מגיד לה כי בשר-ודם הוא, כלי מלא חלאה וליח, וסופו רימה… הוא גם קורא לה ילדה ובת ושארה ומבקש ממנה שתירגע… והיא משמיעה דיבורים מטורפים על הרעלת בעלה, ומאיימת על יוסף שתעשה דבר נורא גם לו, לעבד הבלתי-מציית, וגם לעצמה… והוא אומר: "הן אדוני לא ידע אתי מה-בבית… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלהים… " כשפּתח יוסף את היריעה להיפּטר ממנה, ראה את שני הגמדים כשהם בורחים אגב זריקת חניתות-מבטים איש ברעהו.

דודו החליט כי הגיעה עת לגלות את “הכל” לפני האדון פּוטיפר, ולהוריד את יוסף מגדולתו. (גם בזה הקדים את התפּתחות העובדות כדי צעד אחד). הוא ניסה לבוא לפני אדוניו, אך אדוניו לא רצה בו. לא אהב פּוטיפר את הגמד המתנשא. שיחד הגמד את הבלנים והגלבים של פּוטיפר, ויום אחר יום היו הללו מטרידים את פּוטיפר שיקדיש רגעים מועטים להגמד דודו, שומר התכשיטים והבגדים. לבסוף נלאה פּוטיפר מטרדתם וניאות לבקשתם, שיהא הגמד בא לפניו באחת השעות.

אותה שעה יצא פּוטיפר ממרחצו, מקום שהיו הבלנים לשים את גופו השמן, והוא היה כולו אדום ומזיע, ומעוטף במגבת גדולה. הגמד התעקש שיצאו הבלנים, כי דבר-סתר לו אל האדון.

ראשית דברי דודו – על אלהי פּריה ורביה, שהוא, דודו, עבד נאמן להם, והראיה: שיש לו אשה, דייסט, ושני בנים בריאים ותקינים, כל בן-משק וממונה על בית חייב להיות מופת ומרכז-חיקוי לבני הבית בענין זה, למען ירבו העבדים והשפחות והבהמות אשר באורווה וברפת – חוץ מן האדון העליון, שבעליונותו הוא פּטור משמש מופת… והנה בן-משק הבית, העבד הזר, יוסף, אינו לוקח אשה ואינו מוליד, וזה מכניס ערבוביה בבית. כי אשת האדון, בשל ליקוי וקרבן קדוש שבאדון, הריהי מתלקחת מתאוותו של העבד הזר. הלז בוחר לתעתע באשת-אדוניו מאשר לקחת לו אשה כיאות לבן-משק הגון. והגיעו הדברים לידי כך, שהעבד ואשת-אדוניו שתים עצות על נפש-האדון לקחתה…

פּוטיפר שאל: זו מנין לך?" ודודו סיפּר את כל מהלך-הענינים: כי הוא עצמו, דודו, בקנאותו לאומה ולאלוהיה, היה המעורר את תשומת-לב הגברת אל העבד העברי, להורידהו מגדולתו, והגברת, תחת לסבב את הורדתו של העבד נתעה אחריו, עד שהתחילה לובשת מלבושים כנענים בשביל למצוא חן בעיני העבד, והריהי שולחת לעבד פּתקאות של זימה ובגידה… הוא, דודו בעצמו, היה המוליך-והמביא את הפּתקאות הללו.

שוב שאל פּוטיפר: “ובן-משק הבית, שפּיקח הוא, מה ראה לבטוח בך בתורת מתווך?”

ענה דודו: “האדון פּוטיפר שהוא לקוי בענינים גבריים, אינו משיג כיצד היצר מעוור פּיקחים.”

עוד שאל פּוטיפר: “מה טובה תצמח לך מהענשת העבד העברי?”

כאן שכח דודו לפני מי הוא עומד, והתחיל זוקף קומתו ומטפּח בידיו וצוחק מתוך הנאה, בדברו על משרת בן-משק אשר תפּול לו, לגמד הנאמן, עקב הצילו את כבוד אדוניו ואת חיי אדוניו מיד העבד הזר – – כי וודאי אין עוול באשת-האדון והיא עגלה-בתולה המרקדת לפני האל-הפר, ורק העבד הזר הוא האשם, שכן כישף לאשת-האדון בכשפים. הוא, דודו, בתורת בן-משק, יהיה מופת נפלא לפריה ורביה… "

האדון קפץ, כמו שהוא בעירום-גופו הגדול והשמן, מתוך המגבת שהיה מעוטף בה, נטל את שבטו (שרביט-מושלים בן-בנו של מקל חובלים) והתחיל מכה בגמד בכוח. הגמד נמלט על נפשו, כשהוא צורח מרה.

לאשרו של דודו היה השבט טקסוני בלבד, ולא כבד ביותר, שאילולי-כן, לא היתה נשארת בו בדודו עצם גמדית אחת לא-רסוקה ולא-משוברת.

 

“הזוג הקדוש” (הורי-פּוטיפר)    🔗

מן התפקידים הראשונים שניתנו ליוסף בבית-פּוטיפר היה זה: שיהא מחזיק בידיו טס מלאה עוגות קטנות ומיני מגדים לחזק לב אבא ואמא הזקנים של פּוטיפר, בשעה שהם יושבים לשעת-מרגוע על ספסל בגינת הפּרחים. המחזיק בטס דתו שהוא ניגש על ברכיו ונשאר עומד בכריעה שבקפּאון, כאילו פּסל הוא ולא אדם, עד שהזקן והזקנה – “זוג קדוש” נקראו בפי בני-הבית – קוראים לו במחיאת-כף. אז הוא מתקרב להם – בהליכה על הברכיים – ומגיש להם הסעודה הקלה, משיבת-הנפש. כאמאט הסופר הוא שלימד ליוסף את דרך השירות הזה, וגם הזהר הזהיר את העבד החדש שלא יגנוב מן העוגות, או ממזלגות-הכסף הקטנות הנעוצות בהן. ומיד התנצל כאמאט כי הוא אומר זאת לא מפּני שיוסף חשוד על גניבה, אלא מפּני שכך מנהג-הבריות להזהיר עבד חדש… ומתוך ריטון הוסיף: “אתה ודאי תפּול בהתהלכך על ברכיך, ותשפּוך הסעודה ארצה.” יוסף ענה מתוך בטחון, שלא יפּול ולא ישפּוך.

אגב שירות זה נתבררו ליוסף כמה דברים נכבדים. הזקן והזקנה שוחחו לפי תומם כאילו העבד הצעיר הוא אפס גמור, והעבד אזניו פּקוחות לספּוג כל מלה.

הזקן והזקנה נכנסו לגינה כשהם נשענים על זרועותיהן הדקות של שתי ילדות-שפחות. הילדות נעלמו באחת הפּינות עד שתהיינה נקראות, ויוסף כרע עם הטס שלו במקורב להן. אני מניח הקמטים הפּסיכולוגיים שהמחבר מגלה תוך דיבוריהם של “הזוג” ואיני מוסר אלא את התמצית שיש בה כדי ללמד על הכל.

הויא וטויא, אבא ואמא של פּוטיפר, הם אח ואחות, תאומים מלידה. אפשר לומר כי היו נשואים זה לזה עוד בטרם נולדו, ואבא ואמא שלהם קידשו אותם זה לזו בילדותם. מנהג עתיק ואַריסטוקראטי היה זה בבתי-מלכות ובבתי-נסיכות, שיהיה אח נושא אחות לאשה; וכן גם נהגו אלהי מצרים. אך בדור הזה כבר היה המנהג עתיק ונושן, עד שנטפּל רגש-אשמה לנשואי-תאומים כאלה. רק מתוך הדגשת הדת הקדמונית ויחוס-המשפּחה הקדום, עדיין אפשר היה לקיים את המנהג ההוא במקרים מסויימים. הויא וטויא גם עכשו בזקנתם היו מסופּקים בדבר, אם זיווגם היה מן השמים. “אפשר בהיותנו בבטן התקוטטנו זה עם זו, כפי שעשינו כמה פּעמים בילדותנו. מי יבטיח-לנו כי קודשנו זה לזו בטרם נולדנו?” אומר הזקן בהתחממו עכשיו על ספסל-השמש, ואשתו-תאומתו על ידו.

התאומים נישאו זה לזו ברוב פּאר כפי תכנית שהוקצבה להם מהוריהם. לאחר ירחי-ההרגיון הרגילים נתברך זיווגם בבן – דווקא בן בריא, שלא כרוב הולדות היוצאים מנשואי אח ואחות. נצנץ רעיון בלב האשה, כי צריך לכפּר לפני האלים על חטא-נשואיהם (חטא לפי מושגי הזמן החדש). ובמה יכפּרו? – על ידי מעשה שיעשו בבן… אפשר יקריבוהו קרבן… אבל לא… גם זה כבר לא היה רצוי לאלים בזמן החדש. החליטו לעשותו סריס, ולהקדישו ולגדלו מלכתחילה על מנת שיהיה אחד מסריסי-פּרעה, הם היושבים אל שולחן-המלך בעתות-חג והמשמשים לפניו בשימוש סמלי בלבד – דהיינו, אחרים עושים המלאכה, והם נשואי התואר והכבוד. על ידי פּגם קטן זה שהטילו בגופו של תינוקם, יצאו גם כנגד השמים (שכיפּרו על חטא נשואיהם) וגם הבטיחו לעצמם שיבה טובה, כי פּרנסת סריס-פּרעה היתה בטוחה ושופעת, ומה שיגיע לבן יגיע גם להוריו. אך שיבתם הטובה, משהגיעו אליה, היתה מופרעת על ידי פּחד סתום שמא בבואם לפני האלים השופטים לאחר המוות, ותות, הסופר שבאלים, יקרא לפניהם מתוך ספר הכתוב את כל מעשיהם – שמא אז לא יקומו במשפּט, משום המעשה הלא-יפה שעשו לתינוקם שלא בטובתו. הזקנה-האחות קיבלה על עצמה שהיא תדבר אל האלים השופטים לאחר המוות, כי לשונה חריפה יותר, ובעלה-האח דרכו להתבלבל. (כבר היה מסודר אצלם שימותו ביחד כשם שחיו ביחד).

עוד משהו הטריד את דעת הזקנה. הם השיאו את בנם, המתחנך להיות סריס-פּרעה, לאחת מבנות-האצילים, בעוד בנם ילד ובת-האצילים ילדה. הכלה, מוט-איני, גברת הבית כיום, שלכאורה היא שלווה ומרוצה, מה נעשה בלבה? האם היא סולחת ל“זוג הקדוש”, על מה שעשו לבנם, זה בעלה פּוטיפר? האם נפשה מסתפּקת ב“בעל” שבטקס ולא בטבע? היא אינה אומרת כלום, אדרבה, היא נוהגת כבוד רב בתאומים, אבא ואמא של בעלה. טויא, האחות שבתאומים, באינסטינקט-של-אשה, מרגישה כי הכבוד הניתן לה ולבעלה מאת מוט-איני, הוא מעושה ולא מלב. ודאי, כמה תגמולים יש למוט-איני על אבדנה. וכי דבר קל הוא להיות מן הקרואים תמיד אל משתאות-המלך, להיות מקורבת אל הכהן הגדול בכנכנס, ולהיות ב“פרות”-הבתולות המרקדות לפני האל-הפּר ביום חג, קרנים לראש כל “פּרה” ובין הקרנים ירח קטן של כסף? לא כל אשה זוכה להיות חברה במסדר ה“פּרות”-הבתולות! ואין צורך לדבר על כל הרכוש הממשי, שמוט-איני נהנית ממנו. אבל…

כזאת וכזאת פּטפּטו בינם לבין עצמם זוג-הזקנים, ויוסף שומע. ומפּעם לפעם חזרו אל אשמתם הראשונה, נשואי אח ואחות, ומה גם תאומים, שהם כמעט גוף אחד. נשואי-קרובים, אם חדלו להיות מנהג-אלים, הרי הם למטה מן האנושי, שייכים הם לבוץ הקדמון, השחור, שאין לו זיווג אלא לעצמו, והוא משריץ שקצים ורמשים… וסירוס-הבן, תחת להיות כפּרה, אפשר היה חטא שני, נוסף על הראשון, איך יעמדו בדין לאחר המוות?

לבסוף מחא הזקן כף לאות כי הגיע זמן-טעימה מן העוגות הקטנות והמגדים, והעד הצעיר רץ אליהם על ברכיו עם הטס…

 

אשת פּוטיפר    🔗

אישתאר (או עשתורת) קראה לגילגאמש: “היה לי בעל, ותן לי מפריך!” היא דחקה עליו שיקח ממנה מתנות, חליפות-צבעונין, והוא מאן, ובז למתנותיה. אין שום דבר נעשה בלא תקדים, וקרה שיוסף ואשת פּוטיפר, מוט-אין-עמט, חזרו בדיוק על דבריהם של הגיבור והאלילה במיתוס הבבלי.

“שכבה עמי,” הוא הפּסוק הקצר והעירום שבחומש. בפועל היה כאן תהליך ארוך. איך ירדה גברת אדירה ממרום-הארץ, ארץ מצרים בתקפה, לומר כזאת לעבד מארץ החתי והאמורי, בן-מדבריות, בזוי-לידה ונמוך-מעמד? נחזור ונאריך.

פּעם ראשונה, כשראה אותה יוסף, והוא משתחווה ארצה בין שאר עבדים, לא ראתה אותו הגברת מפּסגת-שגבה, ואם ראתה אותו, לא השגיחה בו.

הגמד דודו הוא שהסב את מחשבת הגברת מוט (כן נקרא לה בקיצור) אל העבד העברי. דודו ראה עצמו בחינת שומר טהרת-המצריות, אדוק במסורת-קדומים. כל מה שבא מארצות-אסיה טמא הוא, תועבה למצרים. והנה העבד בן-המדבר הזה, נעשה יד-ימינו של בן-משק הבית, וכפסע בינו ובין זו המשרה היותר גבוהה בבית, כי בן-המשק, מונטקאו, שהוא חולה והוא יודע שקצו קרוב, כבר יעד את יוסף להיות ממלא-מקומו ויוצא-ובא לפני האדון פּוטיפר. הנשמע כדבר הזה בבית מצרי, שזר, לא-מצרי, יוכתר בגדולה כזאת?

כן התאונן הגמד דודו, הממונה על המלבושים והתכשיטים, לפני הגברת, מרי שמשו לפניה. דודו, מצא לו עזר בכוהן האל רע, בכנכנס, לובש פּרוות-הנמר, שהיה יועץ רוחני לאשת-פּוטיפר. אף בכנכנס, שמרן שבשמרנים, עינו רעה בעליית הזר, יוסף. הוא ראה בכך סימן להתנוונות הכללית של הדור, דור ננהה אחרי אלילים אסיאתיים, מתבל לשונו בפראזות בבליות וכנעניות, מתגנדר באפנות מזרחיות. לקח בכנכנס דברים עם פּוטיפר – לא שמע לו פּוטיפר. תחת זה מצאו דבריו מסילות אל לב אשת-פּוטיפר. היא הבטיחה לעשות משהו בענין זה.

היא ראתה את יוסף בשרתו אל שולחן פּוטיפר. הציצה בו הצצה אחת שיש בה משום בוז – וסקרנות. כך פּעמים אחדות, עד שנפגשו עיניהם אהדדי.

פּוטיפר, על-אף עצת הכן בכנכנס, רומם את יוסף, נתן לו חדר על-יד חדרו. יחד עם יוסף קרא בספרים. התגעגע על העברי הצעיר, בצאת זה למסעות-מסחר, למכור את יבול-שדותיו ומלאכת-חצרותיו של פּוטיפר, ולקנות כל צרכי-הבית. פּעם באה גברת-הבית, מוט-איני, לפני בעלה בבקשה: “עשה טובה עמדי, ושלח את העבד העברי!” הוא אמר: “כל אשר תבקשי ממני אעשה, כל רכושי ונפשי שלך הם. רק בדבר הזה אינני יכול לשמוע בקולך.” מובן, שלא כך דיברו, אלא בעקיפין, מתוך ריבויי מחמאות, ומתוך הענקת-תכשיטים ממנו אליה בשביל לפייס אותה. היא הרהרה בלבה: “יקר לבעלי העבד העברי מאשתו.”

שנה ראשונה שלחה אל יוסף מבטי-אלם, והוא פּגש מבטיה בעיני-רחל שלו, המלאות אור טהור. שנה שניה הביעה לו את אהבתה, דרשה ממנו אהבה תחת אהבה, קשירת נשמה בנשמה. הוא השתדל להסב את השיחה אל עניני משק ומסחר, והיה נותן לפניה דינים-וחשבונות על כל מעשיו. שנה שלישישת, היתה משתטחת לפניו, מנסה להפּילו בתפארת-גופה: יקחנה בלא אהבת-נשמה, ובלבד שידע את גופה. באותה שנה, הלכה הלוך והשתפּל ברוב-תאוותה, עד שאפילו בהלכות-גוף עשתה דברים בלתי-כשרים. היא ניסתה לחמם דמיו של יוסף על ידי סמי-כשפים, שהכינה בעזרת כושית אחת משפחות-הבית: יקחנה בלא רצון-עצמו ובלא תאווה טבעית, ובלבד שיקחנה.

כשגם זה לא הועיל, התחילה מאיימת עליו שתלשין לפני בעלה, כי העבד בא לשחק אתה; ובהנאה דורסנית תיארה לאזני יוסף כיצד יהא יוסף נענש: הנה, יושלך העבד לפני התנינים שבבריכה, והבטן הקרירה, קשת-הקליפּה, של בכור-תנין תהיה זוחלת על חמדת-בשרו של העבד, ואבריו אחד אחד יהיו טרף למלתעות האכזריות… הנה יוצתו אשים קטנות על פּני כל גופו החמוד של יוסף העברי, ויישרף לאט לאט… הנה, יקוטעו אפּו וידיו ורגליו, ותיכרת לשונו… ענה לה יוסף: “את מגזימה בכח-צערו של בשר-ודם כמו שאת מגזימה בכוח הנאתו. ודאי, אם תאשימי אותי לפני בעלך, לא יהיה לי פּתחון-פּה כנגדך. דבר-אשתו ודבר-עבדו, איזה מהם יאומן? אך באפּו כי עז, לא יוכל פּוטיפר לענוש אותי בכל הענשים שהזכרת. הוא יהיה מוכרח לבחור באחד מהם. ואשר למכאוב שאכאב, יש גבול טבעי הן למכאוב הן לתענוג: עד כאן יטעם האדם ולא יותר.”

מה-זה ליוסף שנתקרב לאם-גיהינום זו, כמעט עד כדי חריכה, ולבסוף, כשנמלט, היתה להימלטו צורת בריחה ממש, מתוך הנחת בגדו בידה? בן-יעקב, שלא-טיפּש היה, למה הניח להם לדברים שיגיעו עד לידי כך?

אל נשימהו צדיק יותר מדי. נזכור איך העלה פּעם את שנאת-אחיו עליו יתר על מה שהאנושי יכול לסבול. ומה היה ענשו? הבור! עכשו, העלה תאוות-אשה אליו, יותר ממה שהאנושי יכול לסבול. ומה יהא ענשו? שוב, הבור!

אשת פּוטיפר אשה יפה היתה, כלילת-הידור. נעים היה לעבד, שהגברת שמה עיניה בו. בשביל שיבוא אל חדריה בהיתר, המציא לעצמו שיטה פּדגוגית, דהיינו, שיהא גומל אותה מהרהורי-אהבה על-ידי שיסב את מחשבתה כלפּי עניני-משק. ואמנם, היה היתה תלמידה טובה בעניני-משק. היתה אומרת לשרות ידידותיה או לאחת השפחות המקורבות אליה: “הנה בן-משק הבית, אוסרסיף, ימין-פּוטיפר, יוצא בספינה למכור כורי-חטים בככך וכך, ולהביא אנפּילאות-לבד וכלי-נחושת בכך וכך!” (זה שימש לה תירוץ לגלגל שמו ומעשיו על לשונה). משהוכח לו שאין הועיל בשיטתו הפּדגוגית, התחיל חומל עליה, מנסה להרגיע אותה בדברי חכמה ויושר, והוא כבר מתידד אתה עד כדי לשחק אתה במשחק כדומה לשחמט, משחק, בו צריך אחד-המשחקים לדחוף את חברו אל היאור… וכשהתחילה בטירופה לאיים שתשמיד את יוסף על ידי שתאשימהו לפני בעלה, או שתשמיד את בעלה על ידי שתשקה אותו כוס-רעל, גם אז לא נסוג יוסף אחור. רצוננו, נהיה פּרקליטים לו ונאמר: “הן עבד הוא, ואם הגברת קוראה לו, מה יעשה ולא יבוא?” אך באמת, כך הרגיש יוסף בלבו:

“כל-מה שאני מעמיק ויורד לסכנה מוסרית, אני מרבה בכבוד אלהי, ובלבד שאצא בשלום. כגודל הנסיון, כן גודל הנצחון…”

בפרק זה בא מעשה המשתה והסכינים. יש סוברים, אך מדרש-אגדה הוא וחלום-משוררים, ואולם תומאס מאן מעיד כי הדבר היה גם נהיה. הגברת מוט היתה מתפּנקת באהבתה, מגלה רגשותיה לפני כל מי שישמע – ידידותיה ושפחותיה והנערות אשר בהרמון-פּוטיפר, האוכלות בממתקים ומנגנות בכלי-זמר. וכדי לעשות פּרסום למצבה, נפלה למשכב, חלתה במחלה סתומה, כיאות לנסיכת-אגדות שהיא עורגת על בן-מלך רחוק, ואין רופא לה. באו כל שרות-המדינה לבקרה, שאלו למחלתה, והיא הודיעה להן כי ביום פּלוני, בעת-משתה, תגלה להן את סוד-מחלתה. בינתיים, ציוותה שיושחזו סכיני-הברונזה, בעלי הניצבים הממולאים בספּירים, עד כדי להב דק וחד-גם-חד: תקרב אליו יד – מיד הדם מזנק וניגר. והיא הכינה יין-קפריסין משומר, אשר כל השותה ממנו מעט-מן-המעט, ראשו סחרחר עליו. ומן העבד יוסף, בן-משק הבית, ביקשה שיעשה לה כבוד והוא עצמו יגיש את סף-היין הגדול (בו יינות-צרים הממוזגים למופת) בעת המשתה הערוך לחברותיה, גבירות עיר-המלוכה ואדירותיה. יוסף ציית לה בזה.

הגבירות סעדו בסעודה, היטיבו לבן מיין-הקפריסין שבבקבוקים הקטנים, ופטפּטו פּטפּוטיהן. אז הוגשו תפּוחי-זהב קטנים וריחניים, יבוא-הודו. הגבירות נטלו בידיהן את סכיני-הקילוף, אלו סכיני הברונזה, אשר להביהם כלהבי-תערים חדים שבחדים, והתחילו לקלף בתפּוחי-הזהב ההודיים. באותו רגע נכנס יוסף, עבד-פּוטיפר, הוא שבנות-הארץ היו צועדות על מגדלים ומצטופפות בחלונות בשביל להציץ בו מדי עברו ברחוב, והוא אז בן עשרים ושבע, במיטב-גבורתו, וראשו מעוטף בעטיפת-ארגמן, וכאחזו בסף-היין, היה דומה לאחד-האלים. הגבירות עצרו נשימתן, עיניהן נתנעצו בו, וכמעט אפשר היה לשמוע את הולם-לבותיהן. יוסף העמיד את הסף על השולחן, ויצא-לו. הוי, מה להן לגבירות, שדם שותת על שיראיהן המפואָרים, נוזל כמפּלי-ים בחיקן, נשפּך על מפּות וסודרים? מהן התעלפו, מהן צווחו, ועד מהרה באו נערות-שפחות עם תחבשות ומים וסמי-מרפּא לעצור בדם הקולח מעורקים עדינים, לנקות השלוליות והכתמים, להשיב רוח אל המתעלפות.

נאום מוט, אשת-פּוטיפר, אל אורחותיה: “הנה, גליתי לכן סוד-מחלתי והראיתי לכן סיבתה! אתן רגע אחד כך, ואני שבועות על שבועות, ירחים-על-ירחים, דמי נשפּך ואין משגיחין בי!”

הגבירות הנידו ראש מתוך השתתפות-בצערה, והתחילו מגרגרות בקולי-קולות צפצפניים-דקים אף קולות עבים-צרודים, כי כן ישנם קולות-נשים נוטים לצרידות באותו אקלים. “אכן, בן-מדבריות זה הוא יפה כאל, ולא לחנם לבך מכור לו,” אמרו אחדות. “חוצפּה היא, שעבד מקנת-כסף יבוז לאהבת גברתו הנאה מכל גוי,” אמרו אחרות, ומתוך דבריהן נשמעה עקיצה דקה: “זקנת, הוי, גברת מוט-אין-עמט, אשת פּוטיפר! אילו אני במקומך, לא היה העבד צדיק כל-כך!…” אשת הכהן בכנכנס, בקולה העבה והגברי, היא שהעלתה את הצד התיאולוגי שבדבר. “העבד העברי דוחה את אהבת גברתו המצרית, עקב נאנותו לאלהי-אבותיו… עלבון הוא לאלהי-מצרים…” היא הבטיחה לדבר אל בעלה בענין זה. היא קיימה דברה; באותו שבוע בא הכהן בכנכנס אל מוט, והדגיש בפניה את החובה הקדושה אשר עליה, להוציא את יוסף מתומתו ולהציל את אלהי-המצרים מעלבונם. ריב הוא בין אלהי-יוסף לאלהי-מצרים… מוט, נחה רוחה מאישור דתי זה לתאוותה.

הגבירות נתפּזרו מן המשתה ברוב-נימוס; אחרי-כן רנן ריננו בינן לבין עצמן: “גברת גבוהה שכמותה! היא מתאווה למשגל עם עבד, ובשל-כך היא צריכה להזיל דם מאצבעות אורחותיה… היא בחמדתה, וכל-העולם צריך להיות מרתת ורועש! מישהו היה סובר: עדיין היא בת י”ח!"

האם היה אמת ברמז זה שרמזו הגבירות על זקנותה? השנים שהביאו בגרות נאה ליוסף, הבשל הבשילו אותה מעבר לבגרות נאה. אבל גוזמא היא לומר: זקנה האשה. יפה והדורה היתה כבתחילה. אף-על-פּי-כן שינוי כל-שהוא נעשה בה – שינוי גופני המקביל לתהליך ניוונה המוסרי. שדיים, שדקות ובתוליות היו, תפחו ונתעגלו ובלטו כשני כדורים-פּורחים מבעד לשמלותה. אגן-ירכה נתרחב, כרעבון לא ידע שבעה. אפּה נתחדד, וזוויות-שפתיה נתעמקו. הכלל (אם-כי לא היו הדברים מוחלטים וברורים כפי שאנו משימים אותם במלים), אפשר היה לו לזר הרואה אותה להחליט ולומר בנפשו: “זו ארורה היא!”

הגמד הטוב בס, אוהבו של יוסף, אחד משני הגמדים שבבית, בכה על כתפו של יוסף, הזהירו לאמר: “אי לך, אוסרסיף היפה והחכם! אי חכמתך? אי טוהר-מחשבתך? כבהמה עיוורת אתה צועד אלי בור! חדל-לך בעוד מועד!” אמר לו יוסף: “מה אתה נכנס אל ענינים שהם דקים מבינתך? אדון אני לעצמי. אם אברח, הרי אעיד שחדלתי מהיות אדון לעצמי. כל-זמן שהניסיון לנגדי, ואני עומד בו, הרי חופש-בחירה לי לנפול או שלא לנפול, וחזקה עלי שלא אפּול.” לא קיבל הגמד הטוב נחמה מהגיון זה, שראהו מסולף, והוא שוטט בדמעות. ודודו, הגמד השני, הרע, שונאו של יוסף, שמח לאיד כי קרוב הוא.

 

פּוטיפר    🔗

מונטקאו, בן-משק הבית לפּוטיפר, היה מקיף את אדוניו נועם וחיזוק-נפש. יוסף ראה זאת מראשית הגיעו לשם, בשעת המשא-ומתן בין מונטקאו והישמעאלי בחצר-פּוטיפר.

פּוטיפר בא אז במרכבתו, שהיא נוצצת באבנים טובות, משובצות בגלגלים, ובידו – המושכות. קפץ בדילוג זריז מעל המרכבה. הוא היה אדם ענקי. “כמו ראובן אחי, שרגליו כעמודי-היכלים,” חשב יוסף, “אלא שראובן כולו שרירים מוצקים, וזה – מפּלי בשר ושומן.” קפיצתו של פּוטיפר נדנדה את כל גלי-השומן שעל חזהו. “רק האדון,” אמר מונטקאו לפּוטיפר, “יכול לרדות באבירי-אש כאלה.” פּוטיפר ציווה על מונטאקו להכין סעודה, ולאחר הסעודה יצא הוא, פּוטיפר, לצוד בהמות, זה סוס היאור הכביר. ימסור זאת בן-המשק לגברה. “השלום לגברת? השלום לבית?” מונטאקו הבטיח לו כי הכל שלום, והביע חשש שהגברת לא תהיה מרוצה מצאת האדון לצוד צייד, במקום מסוכן, מיד לאחר רכיבה. “אינני עיף על-עיקר,” אמר פּוטיפר. “עוז לאדון,” אמר מונטקאו.

ההדגשה היתירה על עוז וגבורה, הן מצד האדון הן מצד בן-משק הבית, נשמעה ליוסף כחיפּוי על איזו ריקנות סודית. הרגשה זו נתגברה ביוסף, כשלמד, תוך ימים מועטים, כי מונטקאו, בן-המשק, איש-כן הוא, לא מחניף לגבוהים ממנו ולא מתעלל בנמוכים ממנו. המחמאות שהשמיע לאדוניו לא היה בהן משום חנופּה כי-אם משום מעשה-חסד לנפש אהובה.

נשואיו של פּוטיפר, סריס-פּרעה, לא נשואין. משרתו של פּוטיפר לא משרה. כל הכינויים והתארים שהיה עדוי בהם, “שר הטבחים”, “נושא המנפה למלך”, ועוד, (והוא היה צפוי לנעלה מהם: “ידיד ראשון לפּרעה”), לא גאלו אותו מהיותו קישוט טפל בלבד. לא הוא בקוטלי הפּושעים, לא הוא מניף המנפה – כל הדברים הממשיים בידי משרתים שהוא גבוה מהם כמה וכמה מדרגות. ובכל זאת, מזה האין נובע כל עושר הבית, העבודה (וא"ו שרוקה) הרבה, השדות והכרמים שהם מתנות לסריס-פּרעה מיד פּרעה, בית-הפּילגשים (גם זה לקישוט…), האורוות ומחסני-הסחורה, ובתי-האומנים, ומשלחות-המסחר…

האם היה פּוטיפר זכאי לכל אותה האהבה הנטויה אליו מבן-משק ביתו, מונטקאו, – ולא בחייו של מונטקאו בלבד אלא גם במיתתו? כי מונטקאו, טרם מותו, בעת הנחילו ליוסף את המקום והמשרה אשר לו, השביע את יוסף, לאמר: “ראה שיהיה האדון אהוב עליך כשם שהוא אהוב עלי, ושלומו שלומך, ועבודתך אותו נאמנה.” ויוסף נשבע לו.

פּוטיפר – גופו מסורבל בשומן ובפניו יפים ואציליים, גבוהי-מצח ועצובי-עין. הוא ביקש שלווה רוחנית במקרא ספרים, ונחמה גופנית בתרגילי-אתלטיקה, אמבטאות ורכיבות-צייד. לאשתו ולהוריו היה אדיב, וביחס לעולם כולו, היה הצדק פּלס למעשיו. ראינו איך הגיב לאינטריגות של הגמד דודו. וכרגע נראהו בכל הוד-צדקתו. הכוונה – למשפּט-יוסף.

“השלום לבית? השלום לגברת?” היה פּוטיפר שואל מדי שובו מבית-פּרעה או ממסע-ציד. והוא רק לאחת נתכוון. הוא ידע מהיכן הסכנה צפויה לשלום הבית ולשלום גברתו. הרי זה מן היצר, שהוא טמון ורדום בגברת.

היה יום חג לפנות ערב, ופוטיפר שב מבית-המלך הביתה. זה היום כינהו פּרעה “ידיד ראשון לפרעה,” ולכבוד תואר חדש זה שחונן בו, התכונן הסריס לעשות משתה גדול בביתו, וגבוהי השרים והנסיכים בקרואים. אותו חג מין קרניבל היה, על שם גאות-היאור. יצאו כל עבדי הבית ושפחותיו, ואפילו הפּילגשות, לראות במחזות ולהשתתף בשמחות. אף יוסף יצא וראה והשתתף, אך מתוך התרחקות-מה, בזכרו את אביו ואת אלהי-אביו. לא יצאו רק גברת-הבית מתוך נימוק שהיא חולה, וה“זוג הקדוש”. יוסף שב במוקדם, בדעתו כי מוטל עליו לפקח על ההכנות האחרונות למשתה-אדוניו, סריס-פּרעה, שביום זה יתואר “ידיד ראשון לפרעה.”

כאשר קרב פּוטיפר אל ביתו, ראה מרחוק כי אשתו יושבת בין השפחות על מדרגות-הבית מבחוץ. לבו אמר לו, כי בא לו אשר יגור.

“מה לך, גברתי וירח-חיי, שאת יושבת בחוץ?”… היא סיפּרה וחזרה וסיפּרה את אשר “עולל” לה העבד העברי. היא העמידה העבדים והשפחות לעדות, כי היא צעקה כדת, והנה גם סימן מובהק: הבגד שתפסה בידה.

והיא נשבעה שבועה שלא תזוז מסף-הבית, עד שייחרץ דינו של העבד העברי. העבד קשור בחבלים בפנים-הבית, על פּי פּקודת הגמד, דודו. (ראה הגמד שאין איש בבני-הבית מעיז לנגוע ביוסף, ויהי הוא לאיש ולמפקד. זו שעה גדולה היתה לו!) הגברת הזכירה לפּוטיפר, כי לפני שלוש שנים, התחננה לפני בעלה שישלח את העבד העברי, וימאן…

המחבר, שהכניסנו למחיצת יוסף ואשת-פּוטיפר, והראה לנו מה בדיוק קרה ביניהם באותו היום, סולח לגברת האצילה את הכל: כבוד-האשה שבה, זיקתה לכשפים, זדון-לבה ושאיפת-נקמה שלה. רק על דבר אחד אין הוא סולח לה: זו הדמגוגיה. ביקשה מוט-איני להרגיז על יוסף שנאה גזעית.

“הביא איש עברי…” והם, העבדים והשפחות, כלום כאזרחים מצריים נחשבו? כמה מהם נשלחו לשדות לעבודת-פּרך, או הולקו קשות, על עבירה קלה. ויש שדווקא בחסד זה “האיש העברי” ניצלו מקיפּוח-שוק וליקוי-עין… "לצחק בנו… " מאימתי הגברת האצילה ואלו המשועבדים לה נכנסים ללשון אנחנו? האם לא דרכה על גביהם כאילו הם יצורים לא-אדם? ופתאום "ראו, הביא לנו איש עברי לצחק בנו "!… היא והם – עם אחד לרדוף את הזר, את העברי, את יוסף… כך, בערך, הערות המחבר, ואפשר הם גם ממחשבות העבדים והשפחות.

נאום פּוטיפר: “ייעשה המשפּט מיד, וישוב הבית לשלומו! הלילה משתה-שמחה לי, כי פּרעה קראני ידיד ראשון, ואסור לשום דבר להפריע השמחה. ייקראו ‘הזוג הקדוש’ ממרום-חדרם, ויהיו נוכחים במשפּט. ואפילו הם ישנים, יש להעירם. הביאו את כסא-אדנותי ואת שבט-השלטון!”

הובאו הכסא והשבט (אותו מקל מצועצע, ספק שבט-נוגשים ספק שרביט-מלכות). הורדו התאומים, הורי פּוטיפר, והם באמת נבהלו. בחוש ידעו מה אירע. הנה יועמדו בפני תולדה לפשע שפּשעו בבנם. משפּט זה יהיה מעין דוגמה-של-מטה למשפּט שיהיו מוכרחים לעמוד בו במעון-הנצח.

ופּוטיפר בפסק-דינו: “הסירו הכבלים מעל הנאשם, ויעמוד על רגליו, שלא יהיה נענש קודם קביעת-הדין. אל תחשבו: מפּני שפּוטיפר אינו מתערב בעסקי הבית, אין הוא יודע מכל הנעשה בו. עיני האדון פּקוחות לכל. ידעתי מי כירסם שלוות הבית, ובשל-מי באה הרעה הזאת. הנה, הגמד הרע הזה, דודו, פּיו ענה בו כי הוא הכניס את המזימה בבית לראשונה, הוא יילד, והוא טיפּח וריבה אותה. יושם במרתף-הבית, ולמחרת תיכרת לשונו – הלשון המתווכת לרעות – מפּיו!” (דודו הרים קול-יללה) “–מכל-מקום, חצי-לשונו! ומפּני שאני רגיל שגמד יהי שר-תכשיטים ושר מלבושים בביתי, תינתן משרתו של דודו לגמד השני, בס! (בס צחק מתוך דמעות). ואשר ליוסף עבדי, שהיה קורא לפני בספרים, ומנעים ימי ולילותי, הנה הוא עומד כשה אילם, לא יפתח פּיו. מה יאמר ומה יצטדק, אם הגברת בכבודה ובעצמה היא המאשימה אותו! וגם עדות-הבגד מעידה נגדו. ישוב אל חדרו, ויהיה חדרו בית-אסורים ארעי לו, ולמחרת יישלח בספינה אל זבי-רא, בארץ סט, אל בית-הסוהר אשר לאסירי המלך ושר בית-הסוהר דם קשה הוא והוא יודע מה עונש ראוי לו למי שעורר עליו את חמת אשת-פּוטיפר! ועכשיו, להכנת המשתה! חג לי היום!”

אחרי שנים רבות, בעמוד בני-יעקב לפני האדון-המשביר, כי נמצא הגביע באמתחת בנימין, ויהודה בן לאה פּתח את פּיו, ויאמר: “מה נאמר ומה נצטדק!” – זכר יוסף המשביר את דברי פּוטיפר באמרו: "מה יאמר ומה יצטדק… "

 

בפמליא מספּרים    🔗

מחבר “ספר-איוב” פּותח בחזות שבשמים; מחבר “פּאוסט” הולך בעקבותיו; ובעקבות שניהם הולך תומאס מאן בספרו הרביעי שבסדרה “יוסף ואחיו”. ספר זה, “יוסף המשביר”, עומד בשערי פּרק הנקרא “פּתיחה בחוגי מרום.” הרעיון לפתיחה שמיימית – מן המקרא הקדום והשירה המודרנית; ואולם ההגיון והשיטה של מאן בפתיחתו זו. הם אצולים דווקא מן האגדה התלמודית.

ביקשו חכמים לבקר את מין-האדם, למנות מעלותיו ומגרעותיו, – מה עשו? סיפּרו מעשיה על מחלוקת שנפלה בין מלאכי-השרת בענין בריאת האדם. חסד וצדק אומרים: “ייברא”, אמת ושלום אומרים: “אל ייברא.” אלו בנימוקם ואלו בנימוקם.

אף כך: ביקש תומאס מאן לבקר את דרך-האלהים באדם ואת דרך-האדם באלהים, לא מצא נאה לפניו אלא לערוך מחשבתו בצורת שיחה בפמליא של מעלה.

כל פּעם שאלהים, כביכול, עובר את גבול החוקי והצודק, ונכנס אל גדר שרירות-הלב וההרפּתקנות, דרי-מעלה מתחילים רוטנים. עדיין הם אומרים שירה וטסים לשליחויותיהם, אבל הם מקיימים תפקידיהם הרגילים מתוך פּקיחת-עינים לרווחה, מתוך קמיצת-פּה, ויש גם מתוך לחישות מפּה לאוזן.

אילו ביקש האלהים שלווה לנפשו, לא היה בורא את האדם. היה אומר: די לנו במלאכים שהם כלילי-אורה ודי לנו בבהמות שהן פּרות ורבות לתומן. אך כוח אין-סופי ליצור, כנראה הוא מסוכן אפילו לגבי האלהים. סקרנות היתה בו לראות מה יצא מזיווג משונה זה של שכל שמיימי עם בשר-ודם בהמי. בפמליא היו מספּרים כי המחשבה לעשות את האדם, באה לו לאלהים מן שם-אל – זה שמו לפני נפילתו, ואחרי נפילתו – סמאל, – ואומרים עליו כי גם אחרי נפילתו יש לו מסילות לגבהי-גבוהים. טענת סמאל: “מלאכים טהורים לא יולידו רע; בהמות תמימות לא תולדנה רע. ייברא האדם, ויוליד הוא את הרע, שכן כל הבריאה היא פּילוג ואבחנה, שראשיתה: הבדלת אור מחושך. אתה, הבורא, יצור זה הידוע טוב ורע, יעסיקך הרבה. לעולם תצטרך להחזיק בכף-המאזנים, לשקול צדקות כנגד עוולות, למזג מזיגות של שכר ועונש, ועולמך יהיה מענין ביותר!” הטה הבורא אוזן קשבת לסמאל, ויברא את האדם.

באדם ראה אלהים בבואה יותר נאמנה לעצמו מאשר בדרי-מעלה ובבהמות. כיצד? הדמות האלהית נמצאת בדרי-מעלה, אך חסרים הם את הפּוריות האלהית. באדם, כמו באלהים בכבודו ובעצמו, הדמות והפּוריות מכורכות יחד. יותר יכול האלהים ללמוד על טבע-עצמו מן האדם מאשר מדרי-מעלה ומן הבהמות. אפשר, משום כך, כל-פּעם שהיתה מידת-הדין נותנת שיימחה האדם מעל פּני האדמה, כמו בימי נוח, חס עליו האלהים והניח לו פּתח-הצלה. כל-כך – למרות הצער והרוגז שהאדם גורם לבוראו. בכלל, אלהים, כיוון שהוא מגיע אל האדם הריהו מטה מעט את מידת-הדין, קצת-קצת מעוור עיניו במשפּט, כאילו ראה את עצמו אשם ביצירת זה היצור, והוא, כביכול, חייב בסבילת סבלותיו. “כל העולם אתה סובל, ועווני אינך יכול לסבול?” אמר קין אחרי רצחו את הבל. ואנו יודעים כי קין כמעט שלא נענש כלל. “נע ונד תהיה” – הלך קין אל ארץ נוד, הוליד בנים ובנות, ויסד ערים. העלאת חנוך, ילוד-אשה זה, אל דרגה כה גבוהה, בלא טעם מספּיק ובלא שיעור שאפשר לשערו מראש, עדיין היא מעוררת תמהון בפמליא. אכן חולשה יש בו באלהים כלפּי יצורו זה. אפשר צפה וראה מראש כי ייוולד אחד אברהם שיהיה דורשו ומכירו, ומכאן כל החיבה אל מין-האדם. אך נרד קצת לעומקו של דבר.

וכי סמאל בלבד נפל? שמחזאי ועזאל בלבד ירדו? נורא הדבר מלאָמרו, אך אנו מוכרחים לומר כי גבוה-מעל-גבוהים יש לו נהייה כלפּי מטה. צא וראה עד-כמה בורא-העולם מתרפּק על בבואתו זו, האנושית-ארצית!

בא אליו סמאל, ולחש באזנו: “אלהי-האומות מתנסים בדברי-ימים, במלחמות ושושלות-של-מלוכה. השפּל-נא, אל נורא, רד והיה לאלוהיה של משפּחה אחת, של שבט אחד, של אומה אחת!” כה גדולה השאיפה ההפוכה של האלהים, השאיפה לרדת, עד שהקשיב ללחש ויבחר באברהם ובזרעו, להיות להם לאלהים והם יהיו לו לעם.

מוכרחים להודות כי לא בלי-חכמה בחר אלהים במשפּחה זו. לכאורה, דלה ועניה היא במשפּחות-ארץ, לא אימפּיריות לה ולא כיבושים עצומים לה. מלחמותיה קרתניות לגבי מלחמותיהן של אומות אחרות. אך יש בה במשפּחה זו, באומה זו, איזה חוש מיוחד, כשרון מיוחד, לעמוד על טבע-האלהים, אפשר לומר, על רוחניותו, או אי-ארציותו, של האלהים – שהוא תיאטרון של העולם ואין העולם תיאטרון שלו (כמו שמספּר-הסיפּור הוא במה לסיפּורו, ואין סיפּורו במה לחייו: משום כך, המספּר, שהוא עומד מחוץ לסיפּור, יכול הוא לטפּל בו ולעשות בו כרצונו). על דרך פּאראדוכסאלית, דווקא הגיניוס של אומה זו לעמוד על טיב-אלוהיה, גורם לה שתהיה דוחפת אותו בכיוון מהופּך לשאיפתו: אל-עולם שואף להצטמצם ולרדת להיותו אל-שבט, ואומה זו מדרכה להרחיב ולהעלות אל-שבט לאל-עולם.

הנה, אחד מבניה של אותה המשפּחה הנבחרת, בן פּארת יוסף, חטא באשת-אדוניו – חטא? לאו דווקא, אלא שנתקרב לחטא – עד שהוא ראוי לעונש. ואמנם, מוליכים אותו אלי בור.

ראו דרך-יוסף באשה ההיא. ברגע האחרון שבאחרון ניצל ממכשול, עמד בנסיון. מי ומה בעוזריו? נמנה אותם באצבעות:

ראשית, הוא הרגיש עצמו נזיר, נפשו בתולה ומקודשת לאדון, אלהי-אבותיו. שנית, הוא עמד בנאמנותו לברית שבינו ובין מונטקאו, שתהא טובת אדוניו – האדון שבזו הספירה הנמוכה והארצית – טובתו; שלישית, משהו בתוכו הזהירהו שלא יערבב דמו עם דמה של זו האשה המצרית, לא בשל מקרה-לידתה כי אם בשל משמעותה הרוחנית – שהיא כל העתיקות, כל הישן-נושן, כל הזקנה והניוון של מצרים. הזקנה, שאין תקווה עמה, צמאה לעלע דם צעיר; ויוסף היה בן-העתיד, מזרע-ההבטחה. רביעית, שמרתהו דמות אבא שלו, הגן עליו זכרון העינים העצובות של יעקב. וחמישית, שהיא קשורה ברביעית, היטב ידע יוסף כי בעיני אבא שלו, ארץ-מצרים, בעבודת-מתים שלה ועבודת-בהמות שלה, הריהי שאול ומעון-טומאה. הירד בנו-חביבו של יעק לשאול זה עד-אין-השב? ששית: תקלת חם ותקלת ראובן נטעו בלבו מורא מפּני ערווה; לא יכול יוסף לגלות עצמו.

(המלה “נזיר” יש להבין אותה לא כפשוטה או כדתה החיצונית. אלהי-יוסף רוחני היה, והקידושין לו אף הם רוחניים. לא היה בנזירותו של יוסף כלום מפּחד החיים ומבריחה מן החיים. ראינו שאחרי-כן נשא את אסנת והוליד את אפרים ואת מנשה.).

כל זה נאה ויאה. אך, בן פּארת יוסף, אמור לנו: מה תחילתו של דבר? וכי לא ששת על פּגיעת-עינים שבינך ובין גברתך הנאווה? וכי לא שיחקת ברגשותיה? וכי לא התקרבת אל האש, כפרפּר מתפּארן זה, האומר: ראו, כמה אני יכול להתפּרפּר על יד הנר הדולק ושלא לחרוך כנפי? שוב אמור לנו: מה היה בסופו של דבר, אילולי טפּשות שבגברתך, שסובבה אותך במחמאות ליופי שלך, ליצורי גוך החמודים, שתה עליך במתנות, בקיצור, נהגה בך כאילו היא הגבר ואתה האשה, ומתוך כך עלבה עלבון בגברותך הצעירה? אילו חכמה מעט אשת-פּוטיפר והשכילה – אי מגניך ושומריך אז? התקרבותך אליה – בגאוות-גבר ובריחתך ממנה – בגאוות-גבר, וראוי אתה לבור!

אך, האם ענשך עונש? הה, שרירות-לבו של הבורא! כמה מידת-הדין מקופּחת, כי אדון-כל-המעשים מעולל עלילות לטובתך, משפּיל אותך על-מנת לרוממך, מוליכך אל בית-האסורים על-מנת להוציאך שליט!

כן שוחחו והתלחשו ביניהם בני-האורה ברקיעיהם בין משמרת למשמרת.

 

זבובים וגיר    🔗

יוסף לימד לשר-המשקים ולשר-האופים פּרק בפתרון-חלומות.

השנים הגיעו לבית-הסוהר בשל קשר, קשרה אחת הפּילגשות, להרעיל את פּרעה הזקן ולהמליך את בנה היא, תחת הבן של המלכה הרשמית שהיה ילד חולני ומוזר, נוטה לחיפּושים דתיים, וסוטה מעל אלוהי-אביו. אספה אליה הפּילגש שבעים ושנים משרי-המדינה. דוגמה היתה לפניה. מעשה באלה אחת, סט, מאהובותיו של האל אָמון, שקינאה באשתו של אָמון ורצחה את אהובה-האל בעזרת שבעים ושנים אלים אחרים, ואָמון היה לאוסיר אדון-המוות… אלא שהקשר שבבית-המלך נתגלה בעתו (אפשר מפּני שאחד מאותם שבעים ושנים השרים מרגל היה, ואפשר מפּני שאחד מהם סבר כי גילוי-הסוד – סגולה להתעלות) ונאסרו כמה גדולים ואדירים, וביניהם שר-האופים, איש גבוה ודק, ארוך-הפּנים, ושר-המשקים, איש שמן, בעל לחיים עגולות ואדומות כענב המלא עסיס.

שר בית-הסוהר הפקיד את יוסף על השנים וציווה עליו שיהא נוהג בהם בזהירות, לפי מעלתם הקודמת: לא שימלא את כל דרישותיהם, אלא, כשהם מבקשים גלוסקאות יתן להם לחם שחור, וכשהם מבקשים יין, יתן להם מיץ-ענבים… הרי המקום הזה עני הוא, ועם כל חפץ-הלב, אי אפשר לנהוג באדונים הגבוהים כפי מה שהורגלו בבית-פּרעה.

בכתב-מאסרם לא היו שני השרים מכונים בשמותיהם ותאריהם, אלא בשמות בדויים כגון “נזוף-פּרעה”, “מגורש מבית-המלך”. אף לא היה נזכר מה פּשע הם מואשמים בו, אלא: “זבובים ביין”, “גיר בלחם”. וכן בכל ארץ-מצרים היה לחש עובר מפּה לפה: זבובים… גיר… אם-כי הכל היו יודעים למה המלים מתכוונות.

האסירים עצמם, בראשונה לא רצו לספּר ליוסף מי הם ומה פּשע הם חשודים בו, אך הוא עמד על הדברים כנכונותם מתוך תלונותיהם לפניו על מעמדם הגבוה מקודם והשפּלתם וסבלותם כעת.

כשפּתר לפניהם יוסף את חלומותיהם כאשר פּתר (כמסופּר בחומש), הוסיף ואמר: “החולם הוא הוא הפּותר, באשר הפּתרון בא לפני החלום, והחלום אינו אלא לבוש לפתרון. אתה, שר המשקים, אל תעלוז יתר-על-המידה. לא היית באותו קשר רק מפּני שלא הזמינוך, ולא שבחך הוא… לא סמכו עליך שתשמור לשונך מפּטפּוט… ואתה שר-האופים, אל תתעצב יתר-על-המידה. נכנסת אל אותו קשר, מפּני שסברת כי תקיפים הם התומכים בו… איש לגורלו.”

ביקש יוסף את שר-המשקים שיזכרהו לאחר שישתחרר, ומי ניחש: “קל-דעת אתה, ותשכחני בו ברגע שתצא מזה. תזכרני רק כשיקרה לפניך האלהים מקרה.” ולא זכר שר-המשקים את יוסף שנתיים ימים, עד שמלך פּרעה הצעיר, חולם החלום הכפול על פּרות ושבלים.

“את חטאי אני מזכיר היום,” בפי שר-האופים, מתפּרש על-ידי המחבר על-דרך מלמדים: – החטא ששכחתי את יוסף, – ולא החטא שבשבילו הושלכתי בורה, שהרי אותו חטא נקי הייתי ממנו.

בבוא הרץ לקחת את יוסף ביתה פּרעה, ביקש שר בית-הסוהר מלפני יוסף: “כאשר יגדילך אלהים, תעלני גם אני מזה.” יוסף הבטיח לו. שר בית-הסוהר נשק לו. וזה רגע יחיד שבו היה יכול לנשק ליוסף. קודם-לכן לא יכול לנשק לו, מפּני שיוסף היה אסיר בבית-הסוהר שלו ונמוך ממנו. לעתיד לא יוכל לנשק ליוסף, מפּני שיוסף יהיה גדול ממנו.

יוסף (שלא כשר-המשקים קל-הדעת), כעלותו לגדולה, לא שכח את שר בית-הסוהר. הוא מינה אותו למזכיר בבית-פּרעה. לאחר שנים, כשבאו האחים לשבור בר בארץ מצרים, היה האיש מאי-סכמה (שר בית הסוהר לשעבר) בעצה אחת עם יוסף בהמצאת אותם התעלולים שהפּילו חתת-אלהים על האחים.

 

פּגישות    🔗

כל מקום שיוסף בא – הוא שואף להיות מועמד לפני הראש באותה ספירה; והיא – תופעה ארצית מקבילה להחלטתו של אברהם להכיר הגבוה מעל כל גבוהים בספירת-הדת, ומקבילה גם לאחד מחלומותיו של יוסף. בחלומו ראה יוסף את עצמו בחינת מטטרון, שר-הפּנים.

הוציאוהו הישמעאלים מן הבור – לא ארכו השעות ויוסף עושה שיחה עם זקן-הישמעאלים, ראש-האורחה. וכך היה הדבר. יוסף, לאחר מחזה-המכירה, היה רוכב על יד נער אחד מדופקי-הגמלים. הנער לקח דברים עם יוסף, ונסבו הדברים על השאלה להיכן האורחה נוסעת? אמר הנער: “סוד הוא לראש-האורחה. הוא המחליט על הכיוון ועל מחוז-החפץ, ולאחר שאנו מגיעים לאחד-המקומות הוא מודיע לנו: הרי אנו כאן!” יוסף התבטא כי כל הנסיעה נהיית בשביל שיהיה הוא, יוסף, נמכר בסוף-נסיעה. הנער משתומם על חוצפּת יליד-הבור, שהוא סובר כי לא נברא העולם, ולא נעשה מעשה, אלא בשבילו. הדבר מובא לפני ראש-האורחה.

באחד ממקומות-החנייה, בא אותו הנער דופק-הגמלים וקורא ליוסף, שיבוא ויעמוד לפני ראש-האורחה, כי כן יצאה הפּקודה מלפני זה. יוסף אינו אץ ללכת. הוא גומר אפיית-לביבות על אבנים, עבודה שלא היה מומחה לה ורק השתעשע בה בשעת החנייה. בבואו לפני הישמעאלי הזקן, ראש האורחה, הוא מביא אתו אחדות מן הלביבות. הישמעאלי טועם מהן, ומוצא כי טובות הן. “מה זאת אמרת, שאין אנו נוסעים במסענו, אלא כדי שנביא אותך אל מקום המיועד לך?” “לא אמרתי כדי ש… כי-אם בשביל ש… , דהיינו שההשגחה מוליכה אותי על-ידכם אל מקום שאני צריך ללכת שם, ולא שכל מעשיכם מכוונים לשמי.” ויוסף מוסיף ומבאר: “כל אדם הוא מרכז לעולמו, וכל המעשים הנעשים מסביב לו, חתוכים לפי הגורל – או סיפּור-החיים – שהאדם אנוס למלא אותו. והקב”ה מקשר את כל הגורלות יחד, כדי שיהיו מאורעותיו של זה משתלבים יפה עם מאורעותיו של זה." הישמעאלי מהרהר: “לתכלית יפה נגיע אם כל רוחץ-גמלים וחובץ-חלב יחשוב שהוא מרכזו של עולם!” אין יוסף מגיד לישמעאלי, מה שמו ומה חייו קודם שהוטל לבור, והישמעאלי, על-אף סקרנותו, אינו מרבה לשאול בענין זה, מיראה פּן, מתוך שידע רב-מדי, יהיה שותף לאיזה פּשע או יהיה מפסיד את העבד מקנת-כספּו… נוח לו שלא לדעת מאשר לדעת. בה בשיחה נוטל יוסף את השם אוסרסיף (כלומר, הנמנה על ממלכתו של אוסיר, אלהי המתים).

יוסף נפרד מעל הזקן בברכת לילה טוב מסולסלת ונאה. מהרה נעשה יוסף אופה-לביבות, רואה-חשבונות (סייעה בידו אמנות-כתיבה וידיעת-חשבון, למד אותן בבית-אביו מאליעזר הזקן), ומברך-ברכת-לילה-טוב לישמעאלי, ראש-האורחה. והוא שינה את נוסח הברכה מלילה ללילה, עד שהיתה נשמעת בכל פּעם כברכה חדשה.

הפּגישה פּנים-אל-פּנים עם פּוטיפר סריס-פּרעה סודרה על ידי הגמד הטוב, בס. סיבב בס שיהא יוסף עובד תחת הגנן בגנת-פּוטיפר. ידע הגמד כי פּוטיפר אוהב לטייל שם. יום אחד, לעת ערב, אחרי שכל הפּועלים כבר הלכו לביתם, היה יוסף יושב-לו בצמרת-תמר, מרכיב אבקנים לעליים. התמר שני מינים בו, זכר ונקבה, עץ אחד עושה אבקנים בלבד, ואחיו עושה עליים בלבד. בלשון המצרים היו קוראים דווקא לעושה-העליים, שממנו הפּירות, זכר. ולעושה-האבקנים, שממנו אבק-הזהב המפרה, נקבה; ובלשון הכנענים – להיפך – (על-דרך שאנחנו היינו עושים כיום). בטבע, היו הרוחות משדכות בין תמר לתמרה. אך גננים, אפשר אלפי שנים לפני הולדת-יוסף, למדו שלא להישען על הרוחות, אלא לעשות את מעשה-ההרכבה בידי-אדם. יוסף, שזריז היה, אף זהיר במלאכה, ניתן לו לטפּס על התמר, להסיר האבקנים, ואחרי-כן לטפּס אל צמרת-התמרה, והפוך אבקן על עלי. מספּר-התמרים מועט היה לעומת מספּר-התמרות שבגן. כמשפּט פּר עם פּרות בבקר, היה תמר אחד מספּק אבקנים לכמה תמרות. רצה יוסף לגמור את המלאכה אשר בידו באותה שעה, על כן נתאחר לשבת בצמרת-התמרה.

בא הגמד בס בריצה והודיע ליוסף כי הנה האדון מתקרב והולך. חיש החליק יוסף וירד מן העץ. עבר האדון, פּוטיפר, ובמלוויו – מונטקאו, בן-משק הבית, כאמאט הסופר ושני הגמדים. בס נתגנב משורת הטיילנים על מנת להביא הידיעה ליוסף, אחר חזר אל מקומו בשורה.

ראה פּוטיפר את יוסף משתטח על הארץ לרגלי העץ. נתעכב ושאל: “עבד חדש אתה בבית?” יוסף עמד על רגליו וענה בשפה נמלצת, שהוא קטון עבדים בבית כביר לאדון מפואר שכבודו כשמש. האדון שאל למעשהו בגן, ועל מה הוא מתאחר יותר מכל הפּועלים. ויוסף סיפּר לו, שהוא, קטון-העבדים, הוא מסייע לרוחות בהפראת-התמרים, שהם זכר לחוד ונקבה לחוד, ולא כמרבית-הצמחים, שבהם זכר ונקבה עולים בפרח אחד. היטב ידע יוסף כי הענין הזה הוא מסוכן כנושא-לשיחה באזני סריס-פּרעה, והוא הטה את הדברים כלפּי פּרייה ורבייה בלתי-מינית המצוייה בצמחים, כגון הטמנת חצי-בולבוס באדמה, או שתילת ענף כרות שהוא מתחיל מגדל שורש, או הרכבת ענף בענף, או משלוח סריג שהוא נהפך צמח לעצמו.

ראה דודו, הגמד הרע, שאדוניו שוהה לשוחח עם יוסף, והציע: “שמא נזוז, כי הערב קריר, והאדון אין שכמיית-הצמר עמו, והוא עלול להצטנן.” אך האדון לא שם לב אליו. חמימות עברה עליו מדברי סגן-הגנן הצעיר.

למן דרכי צמחים, נטה יוסף לדבר על הולדה אחת שאינה מינית, זו ההולדה של האלוהות, שהיא בוראה עולמות ברעיון וברוח, וכל טוב-תבל נשפּע ונאצל ממנה, כמו אדון-בית שכל טוב-הבית ממנו בא, ובלעדיו לא היו עבדים עושים במלאכה ולא היו גנים מצמיחים פּרחים ואילנות, כי הוא הסוד והחיים לכל המלאכות והצמיחות…

פּוטיפר שאל למוצאו ואבותיו של יוסף, ויוסף סיפּר בחן את דבר הבור והישמעאלים. סתם את פּשע-אחיו ולא הגזים את חטאיו הוא שגרמו לאותו פּשע, – והרחיב הדיבור על אברהם הקדמון, מבקש-האלהים, והברכה אשר ניתנה מאבי-אביו אל צעיר-תאומים תחת בכור-תאומים… הגמד הטוב בס שמע מליצת יוסף ותפארת-הרצאתו, ויעלוץ לבבו.

פּוטיפר כבר פּנה ללכת, והנה שב, וישאל את יוסף לשמו. “אוסרסיף,” ענה יוסף כשם אשר נטל-לו אחרי צאתו מן הבור. אמר פּוטיפר אל בן-משק הבית, מונטקאו: "תעלהו… " די היה למונטקאו ברמז זה, ולמחרת-הבוקר חדל יוסף לעבוד בגינה ויהי עוזר על-יד מונטקאו בהנהלת-המשק.

מונקאו, שמחלתו היתה הולכת וגוברת עליו, בין כך וכך היה צריך למי שינהל את המשק בפועל; ובמות מונטקאו, היתה המשרה נחלה ליוסף, והוא מילא אותה בחריצות ואמונה – עד הורדתו אל בית-הסוהר בשל אותו מעשה.

כשמת פּרעה הזקן, לא מלך יורש-העצר הצעיר מיד. המלכה-האם, שהיתה פּוליטיקנית מנוסה, משלה בעוז. אך במלאת ליורש-העצר שש-עשרה שנה, לא יכלה לדחות עוד את דבר-ההמלכה, ובאי-רצון שמה את הכתר על ראש-בנה. אי-רצון משום-מה? לא משום עין צרה בבנה, אלא משום דאגה אמתית שדאגה לשלום-המלוכה. זה בר-בטנה בחור מוזר היה. עניני פּוליטיקה וכלכלה רחקו ממנו, וכל מחשבותיו – בדת. בכלל, היתה הנהלת-המלוכה טבולה ושרויה בקדשים, ובקנוניות עם בתי-הכהונה אשר לאלהי-מצרים האדירים. אבל הוא היה רציני בהלכות-דת, היה נוטה להתעלפות מתוך אכסטאזה קדושה, ומכל האלים בחר-לו את אַטון, אלהי-השמש, לעבוד אותו לבדו, ואף את עבודת-אַטון פּירש על דרך מקורית, מתוך מרידה במסורת. הוא עצמו פּקפּק אם ראוי לו לקבל עליו את עול-המלוכה תחת שבתו בגנים והרהרו באלהיו. אבל החליט למלוך, בשביל לעשות המלוכה אמצעי להפצת דתו החדשה.

אותו חלום מפורסם כך בא לו. היה שכוב על יצועו בגינת-ביתן בעיר חדשה, שהתחיל בונה אותה קודש לאַטון, והעיר טרם נגמרה. המלכה הזקנה, אמו, והמלכה הצעירה, אשתו, שכבו בחדרים סמוכים. חלם את חלום-הפּרות, ויתעורר. הוא הרגיש כי החלום יש לו חשיבות עצומה ודוחקת לגבי המדינה. רצה לספּר החלום אל אמו (כי עדיין היתה זו מדריכה אותו בדברים הקשים ממנו), אך בראותו אותה ישנה, התקפּל בכסא שבחדרה, וחיכה לה שתתעורר. נתנמנם בכסא, וחלם החלום השני, חלום-השבלים. נתעורר כשהבוקר אור. הרגשתו שהדבר דבר-אלים הוא, ונוגע לכל המדינה כולה, נעשתה ודאית ומצערת. בלב פּועם סיפּר החלום לאמו. היא משכה בכתפיה. חזר וסיפּר החלום לאשתו. היא לא תפסה חשיבות-החלום. קרא ליועציו שר-הכלכלה למצר העליונה ושר-הכלכלה למצר התחתונה, והם לא הבינו מה הרעש. קרא לסופרים וחרטומים, וסיפּר לפניהם מעשה-החלום. עם כל חזרה, הרגיש שהוא עושה עצמו נלעג בעיני שריו ועבדיו, וכי ההוד הראשוני של החלום הולך ופּג בספרו אותו חזור וספּר. החלום הציקהו. הסופרים והחרטומים התיעצו יחדיו, חיפּשו בספרים, ולבסוף פּתרו לו: שבע בנות פּרעה מוליד, שבע בנות פּרעה קובר – לא, חס ושלום, שהבנות תמותנה צעירות, אלא שפּרעה יחיה לעולם ויבלה אותן כשתלכנה הן אל ממלכת-אוסיר זקנות ושבעות-ימים… עוד: שבע איפּרכיות פּרעה כובש, שבע איפּרכיות בפרעה מורדות – לא שמרידתן, חס ושלום, מרידה, אלא שתמעטנה במתנותיהן לגנזי פּרעה…

לא נכנסו הדברים באזני פּרעה. אז קם שר-המשקים, אמר דברו, ויוסף הובהל מבית-הסוהר, והועמד, מגולח ומלובש חליפה חדשה, לפני פּרעה ואם-פּרעה.

יוסף שיער כי המלך עומד היום באותו הגיל שעמד בו הוא, יוסף, בעת השלך אותו אחיו אל הבור. ידיו השמנמנות של פּרעה אחזו ברפיון ובמתיחות-מה בזרועות הכסא, ורגליו קצרות היו מהגיע אל ההדום, והיו תלויות באויר; אך הפּנים היו מבוגרים ורציניים ויפים, והמצח והעינים – מה שאנו קוראים כיום אינטלקטואליות.

לשאלת המלך, אם הוא יודע לפתור חלומות, השיב יוסף: “כן ולא. לא אומנותי היא, אך חלמתי חלומות בשעתי, ואבותי חולמי-חלומות היו, וקרה שאלהים הראה לי פּתרונים.”

בטחון שהיה בו ביוסף נסך בטחון על המלך הצעיר. האמת היא כי הפּתרון לחלום-פּרעה כבר היה מוכן במחשבת-יוסף. בדרך לכאן בספינה ההולכת מבית-הסוהר, רמז הרץ המוליך את יוסף, כי כל העסק הזה הוא בשל חלום מה בכך, שפּרעה מייחס לו חשיבות מיוחדת – משהו על שבע פּרות שמנות עולות בזו אחר זו, והן נבלעות בפי שבע פּרות דקות, וכן שבע בלים מלאות שהן נבלעות על ידי שבע שבלים ריקות. יוסף, שהיה עוזר לישמעאלי בחשבונות מסחריים, והיה נוסע בשליחויות של מסחר בשביל בן-משק לבית-פּוטיפר, מונטקאו, ואחרי-כן בעצמו משמש בן-משק לבית-פּוטיפר, ולא עוד אלא שהיה ממונה על אשר לאסירי-פּרעה, (הוא המזמין מצרכיו של בית-הסוהר והוא המוציא תוצרת-המקום במידה ובמתכונת) – כיוון ששמע את דברי-הרץ, מיד התחיל מוחו פּועל בכיוון של ביקוש והיצע, צורך ואספּקה, רעב ושברון-רעב…

פּרעה הראה ליוסף צעצוע שהיה מונח בחיקו, קליפּת-צב ריקה, ועליה נימים מתוחים דמות-כינור; הוא אומר: “זו לירה היא, מתנה לי מיד ספּן מארץ-הכרתי.” והתחיל מספּר בהתלהבות סיפּור שהשמיע לו אותו הספּן הכרתי. מעשה באל-תינוק שרמאי היה, עמד וגנב את הבקר אשר לאחיו הגדול, אלוהי השמש. צלה שתי פּרות ואכל אותן בסעודה אחת, וכהתחקות אלהי-השמש על עקבות רגליו של האח הגנב מצאהו לאח הקטן שהוא שוכב בעריסה כתינוק בחיתוליו. “הן תינוק אני, ואיך אני יכול?” ועוד תעלולים עשה זה התינוק-הענק לאחיו הגדול, וכדי לפייס לו לאח הגדול, נתן להלה במתנה אמצאה אחת שהמציא – זו קליפּת-הצב ערוכת הנימים, לירה שמה – לא קליפּה זו ממש שפּרעה אוחזה בידו ברגע זה, אלא אם-אמה של זו… "

המלכה הביעה דעתה, בנזיפה עדינה, שדרכו של מלך – מספּרים לפניו, ולא מלך מספּר. ובכלל, הן הבהיל פּרעה לכאן את הצעיר למטרה מסויימת.

“מוזר”, אמר המלך, “עכשו שהפּתרון קרוב הוא ובטוח, איני בהול ללשמוע אותו.” הוא שאל את יוסף, אם הוא מכיר באל הקטן ובמעשי-הרמאות שלו.

“כן ולא,” השיב יוסף, “לא אותם המעשים גופם, אלא כיוצא בהם, כי גם במשפּחתי מסורת של רמאות.” והוא סיפּר את דבר התחלף בכור בצעיר בענין-הברכה, וצעירה בבכורה בענין האהבה, "והצעירה שמה רחל, והיא אמא שלי… "

“אם היא רחלה, הרי אתה שה. שה קדוש ומתנבא, כאותם השיות החולניים שהם מנבאים אך אחת והם נופלים מתעלפים או מתים.” (שכח המלך כי הוא עצמו יש בו מן הסימנים של שה קדוש וחולני כזה).

יוסף הבטיח למלך כי לא יתעלף ולא ימות אחרי היפּתר החלום, כי לא דרכו בכך.

“ודאי אתה זקוק לקלחת מבוערת, ולוחשים בלחישה, ומנגנים בכלי-זמר.” יוסף אמר, כי אין הוא זקוק לאף אחד מן הסממנים והסיועים הללו.

סיפּר פּרעה – אפשר בפעם התשיעית – את חלומו הכפול, חלום הפּרות וחלום השבלים, כסדרו.

“חלום-פּרעה אחד הוא,” אמר יוסף.

“הוא אשר אמרתי!” קרא פּרעה.

“פּרעה בחלומו ודאי היה לבוש בגדי-מלכותו, כי הדבר נוגע לחיי המלוכה!”

“כן היה!” קרא פּרעה, כולו רגש. "הוא אשר אמרתי לאותם החרטומים הנבערים, ולא האמינו לי! מוזר! אתה נותן לי להרגיש כאילו אני כבר יודע הפּתרון, ואיני יודע אותו כלל… "

“את אשר אלהים עושה, הגיד לפרעה, ופרעה יודע,” אמר יוסף. “מה הן העולות בזו אחר זו מחיק הנצח, ואין הפסק ועמידה ביניהן?”

“השנים!” קרא פּרעה.

“הרי הפּרות,” אמר יוסף, “והשבלים מה הן?”

“שוב השנים!”

“עכשו, תובלנה קלחות, יבואו לוחשים, יבואו מנגנים!” קרא יוסף, “ונדע שאר הפּתרון!”

“מה צורך בהללו?” אמר המלך, “שבע הפּרות השמנות, שבע שנות-שובע הן, ושבע הפּרות הרזות, שבע שנות-רעב הן. אלהים רצה להזהיר את פּרעה, ועל הישנות החלום פּעמים, לחזק האזהרה, כי נכון הדבר מעם האלהים!”

המלך גלגל את השיחה לעניני-אלוהות, והתחיל שופך תהילה והודיה לאלהיו אַטון, אלהי-השמש, בחינת האור והחיים והחסד אשר לעולם כולו; הרי זה “המנון-אכנאטון לשמש,” המהולל בהמנונים. ומחבר הרומאן, תומאס מאן, משלב את ההמנון-לשמש בדיבוריו של המלך עד שדומה, ההמנון נולד לראשונה ובאופן טבעי, באותו הרגע, תוך-כדי שיחת המלך עם יוסף. קטע מן ההמנון:

"… אתה העושה זרע באיש, והנותן חיים לילד ברחם-האשה, תנחמהו ולא יבכה, אתה האומן הטוב, הזן והמפרנס! אתה זן לכל בני-הזבוב ובני-החיפּושית למיניהם, לתולעת ולמה שנולד מן התולעת. שמח הלב ורוב-רצון לו, כי הבהמה שבעה במרעה, עצים ודשאים עוברים שרף, ונצנים עולים בתושבחת והודיה, וצפּרים אין-מספּר רוחפים מעל האגמים. ומדי אהגה בעכבר הקטן במאורתו, ואתה נותן-לו כל-צרכו – הנה הוא יושב שם, עיניו כפתורים, והוא מוחה אפּו בכפּותיו – עיני דמעות תטופנה. וגם בי אהגה, לא אוכל הגות והבן באפרוח המשווע מקלפּתו, והנה הוא בוקע ויוצא כי נכון זמנו מלפניך – יצוא יצא, ויצפצף בקול, וירוץ הנה והנה על שתי רגליו, עזיז ופזיז לפניך, – כי זאת אשים אל לבי, משי דק אגיש אל לחיי, כי שטפוני דמעות-אהבה – – – "

ההמנון מסתיים בזה שהמלך קורא פּתאום, שתובא לפניו נפרטיטי מלכתו, הממלאה ארמונו תפארת, כי הוא רוצה לנשקה!

אחרי נאומי-אהבה למלכה, שוב המלך עוסק בהלכות-אמונה. יוסף מספּר לו בחבות דמיונית על אברהם העברי ובקשתו אלהים חיים. משמגיע יוסף אל אותו הרגע שבאגדה, שבו אברהם מתפּלל לשמש, המלך כולו תבערה: “האם לא עמד כאן? האם ביקש יותר?” יוסף אינו מכחיד ממנו כי אברהם השתחרר גם מעבודת-השמש, כי רק היותר-גבוה, העליון-על-עליונים, יספּיק לאדם כאברהם. פּרעה נזכר כי גם הוא שמע פּעם בחלום קול קורא אליו: “אל תקראני אַטון, כי-אם אדון-אַטון!”

המלכה מרמזת כי המלך עיף והוא מתרגש יותר מדי. מוטב שינוח, ואחר יראה מה יעשה בענין שנות-השובע ושנות-הרעב. כלום שכח החלום ופתרונו?

המלך תאב לדבר עוד ועוד אל “השה” הנפלא הזה, ולא ידע עיפות. ואשר לחלום ופתרונו – אילו באו שנות-הרעב קודם, כי אז היה מה לדאוג. עכשיו ששנות-השובע קודמות, מה יש לדאוג?

יוסף אומר: "אשוב אל בורי, אל בית-הסוהר. שם אשב ואהגה ברגע נהדר זה בחיי, ובחשבי על זה הרגע, אומר: צדקה המלכה. החלום ניתן לא בשביל שישכחהו פּרעה בשנות-השובע, אלא בשביל שיכין פּרעה מחסנים ואסמים, יאסוף תבואה כחול הים לרוב, ויתחיל תיכף, כי הדבר נכון וקרוב מאת האלהים. ויראה פּרעה איש נאמן… "

בדרך זו, בספּרו על מה שיהגה לכשישוב אל בית-הסוהר, גולל יוסף לפני פּרעה ואם-פּרעה את כל תכניתו – תכנית, שאפשר לקרוא לה: סוציאליזמוס ממלכתי. עיקרה: הלאמת-הקרקע בשנות-הרעב. בעלי-האחוזות הגדולים, השרים היחסניים המרימים ראש נגד פּרעה, אחוזותיהם תקומנה לפרעה, ותחולקנה חלקות חלקות בין אכרים מדלת-העם, לעבדה אותן.

היו בתכנית צדדים שמצאו חן בעיני פּרעה הצעיר על שום קיום-השלום (אַטון אלהיו היה שונא שפיכות-דמים), כי מלכי-אסיה המורדים יהיו מוכרחים להיכנע לפרעה בלא מלחמה, עקב הרעב אשר בארצם. נתגלעו גם חילוקי-דעות בין המלך והמלכה-האם בנוגע לנטילת חומש מתבואות קרקעות הכהונה. פּרעה היה רוצה לדכא את מוסד-הכהונה, והמלכה התנגדה לזה, כי העם עודו דבק באלהיו העתיקים. יוסף הסכים עם המלכה (שוב על דרך: "לכשאשב בבית-הסוהר, ואהרהר ברגע זה, אהיה אומר בלבי: צדק המלך בנקיון-לבו וטוהר-אמונתו, אך צדקה המלכה בהעריכה-כמו את האפלה שבלבות-העם, שאינם מוכנים לקבל בבת-אחת את האמונה הצרופה… ").

קנה יוסף את לב המלכה-האם, גם בהשמיעו דברים נגד הפּציפיזם המוחלט של המלך, – שיטה שהיתה משיבה העולם לתוהו-ובוהו, בתתה יד חפשית לכל שודד-פּרא ומדכא ומנצל. איך? הוא הרחיב על גבורות אבי-אבי-אביו, אברהם מאור-כשדים, זה מבקש-האלהים, שעשה מלחמה עם מלכים עזים, ויכניעם, וישב אחור את השלל אשר לקחו ואת לוט בן-אחיו, שהיה אצלם בשבויים.

“האם היה זה קודם שמצא את אלהיו, או אחרי-כן?” שאל המלך.

“לא היתה עמידה בבקשו, ולא חנייה במצאו,” אמר יוסף. בכל-עת-תמיד היה מבקש ומוצא. אך בקשת-האלהים לא הביאה מורך בלבו, ולא החלישתהו ברדפו אנשי-חמס עד החרימו אותם."

נכנס המלך לאחד ממעופיו בחיק-אלוה – דיבר על אור-השמש הנוזל בעורקיו, כי כן הוא לאלהיו; על אור-הזהב, האור הרוחני אשר לאלהיו, רוחני ולא גשמי, ורק ברוח ידע האדם את האלהים. "נאומי לא נאומי הוא, כי אם דבר-שולחי, דבר-אבי, למען יהיו כל באי-עולם אחד באור ובאהבה, כמו שאני ואבי – אחד… "

הוא חייך חיוך של אושר, ויתעלף.

“אין סכנה”, אמרה המלכה-האם, “היו לו מצבים קשים מזה. כרגע יתעורר – וירוממך. עדיין אינו יודע זאת – אך רומם ירומם אותך. ואתה, הפּיקח, המספּר סיפּורים על אל קטן ורמאי, ראוי אתה לגדולה זו שתבוא עליך.”

“לא אני סיפּרתי כי אם פּרעה סיפּר.”

“כחומר הוא בידך, ואת אשר תרצה ידבר,” אמרה המלכה הזקנה. “הוא צריך לאחד שכמותך.”

על פּי בקשתה, נשבע והבטיח לה יוסף כי יהיה אוהב ונאמן למלך הצעיר, וחורש טובה למלוכה.

בסיפּורי יוסף על שינויי-שמות, יעקב לישראל, יוסף לאוסרסיף, מצא המלך סעד ועוררות לשינוי שמו הוא, מאַמנהוטפּ לאַכנאטון או בן לאטון, אלהי חסד השמש.

 

עוד בענין המספּר האנושי והמספּר האלוהי    🔗

הקורא הרוצה בעלילה סיפּורית בלבד, ואין לו ענין בעולם-המושכלות, יתמה וירגז על תומאס מאן וריבוי-הממדים שברומאן שלו. “מה הסטיות הארוכות האלה? על שום מה כל המטאפיסיקה הזאת? על מה אלו נבכי-סבכי האגדה והמיתוס? למה לנו להקשיב לויכוחי תיאולוגיה ממושכים בין אברהם למלכיצדק, בין יעקב ליוסף, בין יוסף לפרעה-אַכנאטון? האם קצרה נשימתך בחיבור-סיפּורך, שאתה צריך למלא דפּים הרבה בפירושים והערות לסיפּורך?”

אך עד-מהרה יפוג תמהונו וישוך רוגזו של הקורא התמים, בראותו איך מאן, שנכנס לשיחה ארוכה וכאילו שכח סיפּורו, – איך המספּר, פּתאום, מתוך חיוך קל, פּותח את השסתומים ונותן לנוזלי-העלילה לשטוף בצינורות – דמות נחל, זרם, יאור כביר, ניאגארה! אי-אפשר לו לקורא שלא ישתומם על הכוח הזה, שהמחבר אדון לו ולא הוא אדון למחבר.

“המשקל ההירואי,” אמר אריסטו בדברו בהומירוס, “הוא הנכבד והכבד במיני המשקל, וזה שנותן לו כוח לסבול מלים זרות, משלים זרים.” המרחביה של “יוסף ואחיו” לתומאס מאן, מקום בו ואורך-אפּיים לו לשאת סטיות והפרעות, שחיבור זעיר-ממדים היה מתמעך ונקבר תחתן.

בשר-ודם מחבר סיפּור, נקודת-גובה אחת ישנה לסיפּור, בה הדראמה מתרכזת בתקפה. אלהים מחבר סיפּור (זה הסיפּור שאיש ודור חיים אותו, חווים אותו), כמה נקודות-גובה לסיפּור, הסיפּור האלוהי הוא הר של הררים, דראמה של דראמות, שרשרת של מרכזים.

היפּרד יעקב מעל יוסף הנשלח אל אחיו שכמה, והוא, יעקב, מרגיש עצמו – אין הוא יודע משום-מה – כרבקה אמו בעת שלחה את בנה (יעקב בצעירותו) אל ארם-נהריים ביתה לבן, והיא חושבת: “מי יודע אם אזכה ואראה את בני בחיי” – הרי זה מומנט דראמתי. השלכת יוסף בבור – ודאי זה מומנט דראמתי. מכירת יוסף – שוב מומנט דראמתי. שבועת האחים זה לזה (שבועה חמורה ונוראה) שלא יגלו הסוד – עוצם דראמה. יעקב מכיר באות-הדם – שוב דראמה; יוסף בנקודת הצלתו מן הבור, בנקודות של שגיבתו בבית פּוטיפר, באותו נסיון עם האשה, ברדתו אל בור בשנית, בעלותו מן הבור בשנית, בעמידתו לפני פּרעה, בהתעלותו לעמוד בראש בית-פּרעה ומשנה בכל ארץ-מצרים; התעללות-יוסף באחיו על ידי הנהגה הפכפּכנית עד – התוודעותו אל אחיו… וכי יש לנו רגע יותר-דראמתי מאותה התוודעות? דומה, הרי כאן הסוף לנקודות-הגובה שבסיפּור. מכאן ואילך – ירידה. אך לא. לא כך יספּר האלהים סיפּורו. נשארים עוד: בישור הבשורה הטובה ליעקב: “יוסף בנך חי!” (פּחדו האחים פּן לא יוכל אביהם לעמוד בפני הטובה הפּתאומית; והזמרנית הקטנה, סרח בת אשר, עליה הוטל להשמיע את הפּסוק “בנך חי” לפני כסא יעקב מתוך הנעמת שיר, בשביל שתידבקנה אזניו במלים עד שלא נכנס פּירושן בלבו); עמידת יעקב הזקן לפני פּרעה; הברכה לאפרים ומנשה; הברכה לשנים-עשר הבנים, אבות שבטי-ישראל; חניטת גווית יעקב, כמנהג המצרים; אבל-יעקב וקבורתו במערת-המכפּלה – כל אלו פּסגות-מעשה סגיאות ובמות-חיים מרוממות. תומאס מאן, העומד אי-שהוא בין הסיפּור האלוהי (המעשה על כל גיווניו ותמורותיו, כמו שחיו אותו הנפשות בחייהן) ובין סיפּור-המסורת, הרשום במקראות ומדרשים ופירושים, – מספּרנו, שהוא מקצר שלא-בשיעור לעומת הסיפּור האלוהי ומאריך בשיעור לעומת סיפּור-המסורת – אינו מחמיץ את הזדמנויות התיאור שאלו הפּסגות והבמות מזמנות אותן לפניו.

                                                                          *

המספּר האנושי – יהא זה בעל-החומש הקדמון או בעל-הרומאן המודרני – כל-מה שירחיב ויעמיק, לא יהיו דבריו אלא צל רופף ושטוח לעומת הסיפּור האלוהי, אלו החיים הנחיים בראשוניותם בחיק-העולם. מה כאבו של יעקב, ערוך במלים על ספר, לעומת כאבו של האב הממשי על אָבדן-בנו? מה אהבה, כתובה על נייר, תדמה לאהבת יעקב ורחל? מה תאווה, מתוארת ביד-אמן, תלהט כאשת-פּוטיפר בגיהינום של אכזבה?

האם יקנא, איפוא, מספּר-הסיפּור בנפשות הפּועלות בחיים, במאורעות הממשיות בהתהוותן? והנה, יש יתרון למספּר על-פּני הנפשות הפּועלות בחיים. הנפשות החיות יודעות רק את הפּרק שהן עומדות בו. האחים במכרם את יוסף לא צפו גדולתו לעתיד. יעקב, בקרעו שמלותיו ובנהמו “טרוף טורף יוסף!” לא ידע כי עוד יזכה לראות את יוסף חי ולברך את בני-יוסף. (רק יוסף, שהיה חולם-חלומות ופותר-חלומות, היה מציץ, מתוך ערפּליות-מה, אך אין בו גם מעוורונו של הרגש בסערו. רואה המספּר את השתלשלות-הדברים, את צמיחת הטובה מתוך הרעה והרעה מתוך הטובה, את השתי-וערב של ארג-החיים, את זרמי-הזמן החבויים שסופם להתגלות, את העצה היעוצה על האדם לאחריתו, והיא חקוקה בו ברשות שבו ובכורח שבו, מתחילתו. מבחינה זו, המספּר האנושי, העוטף מעשי נפשות וגורלותיהן במלים, הוא אח קטן, כביכול, למספּר הראשון, אדון-הנשמות ומנהיג-המאורעות.