קמתי בערך בשבע, כשכמעט חושך. בארבע שניות אמא הספיקה להיעלם, הסגול מהחלום התחלף בחושך מחניק וצריבה חזקה הזכירה שתן. התעוררתי.
ידעתי שישנתי שלוש־עשרה שעות, אחרי לילה ארוך ושומם, ושלילה חדש עוד מעט יירש. שכבתי חצי שעה מרוקן משכל. מטושטש מאוד, צלילים רחוקים, קולות עמומים של שכנים אוכלים ארוחת ערב, ורק הכאב של השתן, והחום.
כשירדתי מהמיטה היה חושך. והיו תחתונים מזיעים. הלכתי לשירותים, הדלקתי אור צהוב והשתנתי את היום.
חזרתי לחדר, הדלקתי הלוגן וישבתי על הכסא, מול הראי. לא נורא. במיוחד אם אתה אחרי שינה, ואחרי שתתרחץ ותתאפר יהיה אפילו בסדר.
התרחצתי וניקיתי בסבון תוקפני את הבליל המסריח של אפטר־שייב, זיעה ושפיך.
כשהתנגבתי, כבר הזעתי שוב. עוד מעט אוקטובר.
החדר היה מואר כשחזרתי אליו, ופתאום בא רוח מצמרר. לפני שחשבתי, לחצתי על הקומקום והכנסתי קפה וסוכר לספל היחיד ששרד נקי. עישנתי. קפה.
אחר־כך ישבתי מול הראי. היה אור, ורוח, וכבר זכרתי וידעתי הכל.
הכל היה במהירות. התגלחתי. מרחתי את הפרצוף בקרם לא־שקוף. לקחתי את העיפרון השחור וציירתי קו מעל ומתחת לעין. טיפה נוזלית הפריעה לעין השניה. היא נמחתה. מעל השחור צבעתי באפור. מרחתי את השפתיים בבורדו. תקעתי עגיל באוזן שמאל.
צמצמתי את העיניים ובחנתי. נראה בסדר, בחושך.
קמתי. הגוף עלה יחד, מולי, איתי. התרחקתי. כמעט ואי־אפשר לראות את הזיפים. מאז הציור בעין עמד לי.
הוצאתי מהארון מכנסי ג’ינס שחורים. הידקתי אותם על הגוף. חשבתי שהייתי יכול לכתוב על המחנק למטה, “לא השארתי מילימטר לנשימה”, וצחקתי קצת.
הוצאתי את החזיה עם המילוי, וסגרתי על החזה. במרכז, האצבע הרגישה זיפים.
על החזיה שמתי גופיה מפוייטת. שוב ראי. הרחתי כמו שאנל.
הפעם, המים קרטעו והתרתחו במהירות. ישבתי עם עוד סיגריה, ועוד קפה. מדי פעם צחקתי.
בתשע, בערך, גמרתי לשטוף כלים, להערים שטויות בחדר, להשתין ולהסתכל בראי עוד פעמים. לקחתי עשרים שקל ומפתחות. כיביתי אורות. יצאתי לחדר־מדרגות חשוך מאוד, הייתי כותב אפילו “מזיע”. ככה היה גם ברחוב. הלכתי קצת, ושמעתי מהרבה דירות “מבט” חשוב, כנראה. באה מונית, והיא עצרה לכבודי. כשהתיישבתי לידו ואמרתי לאן הוא הסתכל, לשניות, אבל אחריהן הוא לחץ על המונה והקלאץ' ונסע. ירדתי מהמונית ליד המלון. כשחיפשתי את הכסף, הוא הסתכל שוב. ירדתי והוא המשיך, אני חושב שפנה אחר כך, כמעט ברח, בשדרות נורדאו.
הלכתי לאט כדי לעשן עוד סיגריה. נשפתי המון מתח שנאגר בריאות. גמרתי אותה, ומעכתי ליד התחנת־אוטובוס. עצרתי שם. הייתי לבד ובן 23.
לא היה לי שעון, ואני לא יודע מתי עצרה הלגאסי הראשונה, ואיש מגעיל אחד פתח את הדלת לידו, ועשה לי להכנס עם הראש. הסתכלתי עליו, מעט של שניה, ומיד תקעתי מבט בפוסטר של התחנה. זה היה אולי עשר דקות אחרי שהגעתי, והוא נשאר וחיכה עוד קצת, ועשה שוב עם הראש, ונגע במקום שבדרך כלל מוסתר זין, והגעיל עוד יותר. והתחיל לעמוד לי.
פתאום הוא הפסיק, וסגר את הדלת, ונסע.
מיד אחריו האטה לידי עוד מכונית, קטנה. הציצה, ונתנה גאז. ראיתי מאחור נהג צעיר ומדבקה של מרצ, אבל הוא היה קירח.
שני זונות עצרו ממול כמה מכוניות. הרעשנית משתיהן עלתה למכונית ונסעה.
השניה הסתכלה עלי. אני לא. אחר כך היא עברה את הכביש, היו לו שערות ורגליים ארוכות ומאוד יפות, אבל היה לו אף גברי מאוד ולא ראיתי לו עיניים.
הוא התקרב, עוד לא ראיתי עיניים, נעצר לידי אבל לא אמר כלום. קצת אחר כך הוא חצה שוב את הכביש, ונכנס לתוך מכונית שחיכתה שם.
הייתי באמצע סיגריה. חייל אחד עבר לידי והסתכל. הספקתי לראות פרופיל של ילד רזה, לא גבוה, קצת שחור, עם רובה גדול, ואחר כך ראיתי אותו מאחור, וקצת אחר כך את הראש שלו שהסתובב, ראה אותי ונבהל. הוא פנה.
אבל אחרי חמש, אולי שבע דקות, הוא חזר. חשבתי עד־ידיעה, שיחזור. הלך עד לצד השני של התחנה, ועצר מאחורי הפוסטר. עמד שם. הדליק סיגריה.
הזעתי מאוד. הקרם היה כבר נוזל מסריח. האוויר בחזה היה גושי ועצור מאוד.
הלכתי לידו ושאלתי אותו, “אתה רוצה”. כמעט לא שאלתי.
הוא הסתכל עלי, אני חושב שניסה למצות את השכל בשלוש שניות של היסוס, לבדוק אם הוא רוצה, מי רוצה, למה. בסוף אמר, “אין לי כסף”.
צחקתי בעקום. “בסדר”. הוא הקיף אותי, הסתכל קדימה ואחורה ולצד השני, הרים את הקיטבג ושאל, “יש’ך מקום?”. לא היה לי מקום שלי.
חצינו את הכביש, הלכנו מול האורות של מכוניות נהוגות־בטירוף ברחוב הירקון.
הוא הלך מהר מאוד, והציץ בי כשלא ראיתי.
אחרי כמה דקות ליד תרכיז־המתח הזה, פתאום התחלתי לצחוק. הוא עצר מייד. אני חושב שחשב ללכת, אבל אני נגעתי לו בחזה, ואחר כך באמצע, והוא המשיך וצחק מין צחוק.
פנינו בנמל. האורות והקולות העצבניים, המהירים, התחלפו בשקט כבד ובחושך.
ראיתי שנרגע קצת. הוא שיקר שהוא ליאור, ואמר את זה במילעיל. אחר כך אמר שבבקשה, אל תספר עלי. אף אחד לא יודע, ושוב הוא חייך. הייתי אומר לו שישתוק, שהוא צריך להיות חייל זכר ואידיוט, ושותק ורציני, ועצבני, ושלא יקלקל.
אבל הוא עורר כמה רחמים אגורים ולא־שימושיים.
כשהלכנו, עמד לי כמה פעמים, אבל כשעצרנו והייתי מוכן לזיוני שכל מקדימים – שתק. היד שלו קצת הפתיעה, ישר לזין שלי.
הוא התנפל עלי, ולא התבלבל מהציצים ומהאיפור. הוא ניגב את הפנים מהצבע, והתעלם מהחזיה. השכיב אותי, הרגשתי זיקפה קשה מאוד, לא נתן לי לשכנע, לעשות, לרצות. הוא עשה, בדיוק מפורט, את החלומות ההומואים שהסתננו לתודעה של חייל קרבי, שאף אחד לא יודע עליו, ואף־פעם לא יידעו, ושלא עומד לו במקלחת, ושמזיין בנות, אבל מזיין אותי, ועושה חזק, ומכאיב. כל־כך מכאיב, ששרטתי אותו בציפורניים שימשיך.
הוא גמר וליכלך את הגב שלי ואת הפנים שלו ואת הבטון, אבל מה הוא חשוב. הסתכלתי עליו, אבל הוא ברח ממני. ניגב עם החולצה, והרים את המכנסיים, בכלל לא הסתכל.
אחר כך עשה כמה פעולות מיותרות, מרח דקה מיותרת כדי לוודא שאני לא דורש כלום, וגם כשאמר יאללה ביי לא ראה אותי.
חזרתי הביתה בחמש בלילה התשעים ושלוש של חודשי העצירות.
זה היה הלילה השני שמחקתי את האיפור והורדתי את המדים. וזה היה הלילה האלף ושבע־מאות־ותשעים־ושש שחזרתי זונה, ולא היה לי כוח אפילו לראות ספר אחד מהמון ספרים חכמים של משוררים נזירים, ושכבתי לישון ולשכוח את הלילה הקודם, וזה שקדם לו, והסוף.
שלושה חודשים יש לי עצירות. אני מזקיף את הזין על־לא־דבר, ליד זיינים שאני פוגש, אקראי. והידיים שלי ממשמשות, והרצונות מתמזמזים, והקיא משחזר את עצמו בדרך לגרון ולחוץ, אבל נבלע חזרה. ראיתי, בשלושה החודשים האחרונים, ליטרים של שפיך, מאות ילדים פוטנציאליים – בלונדינים ושחורים; ראיתי זיינים גדולים ומגעילים, אני כבר לא מופתע מהם, וכולם התפרצו בסוף בנוזל לבן, בשפיך. הם גונחים קצת, חלקם, ואני רואה אותם מתרוקנים מחלום, או מרצון, או מתאווה, או משיעמום, וכל האנשים ניגבו, ואחר כך הרימו את המכנסיים, ואחר כך אמרו יאללה ביי, והלכו, ואחר כך פגשתי אותם, את חלקם, שוב אקראי, ושוב…
ושלושה חודשים אני מחכה, ומכאיב, ומתאמץ, וצורח בלילה, כשלבד, אבל אומר לא־נורא לאיש שאיתי.
שלושה חודשים אני ישן בימים, ופוגש אברי־מין בלילות, ושלושה חודשים אני ריק משפיך ומלא באיום.
קיץ תשנ"ג, תל אביב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות