לא נראה, בערב, שעייפותם גדולה מן הרגיל. היא היתה עייפה פחות ממנו, אך לא התקשתה במיוחד להירדם. בחוץ ירד גשם, אך החדר היה מחומם היטב. הוא נרדם כשראשו על שדיה והיא ליטפה את תלתליו בתנועה קצובה עד שנרדמה.

אחר־כך, מתוך שינה, הרים את ראשו והסתובב כשגבו אליה. הוא התכרבל בתנוחה עוברית וחלם שזימנו אותו לדו־קרב, ואינו יודע מי יריבו. הוא עומד על גשר עם הרבה אנשים מטושטשי פנים, שאחד מהם יירה בו בקרוב. מתוך חלומו נרעד, עד שחש בידה המלטפת על כתפו, ונרגע.

אחר־כך חלם שפרצה מלחמה והוא קיבל צו־גיוס, בחזית רצו להציב אותו. הוא הסתובב וחיבק את גופה הישן לחפש מפלט.

גופה ניעור אליו מייד, למרות שמוחה היה רדום, והיא כרכה רגל אחת סביב ירכו ונלחצה אליו. הוא לא זז, והיא נאנחה אנחה עמוקה וחיככה את פניה בכרית. עכשיו חלמה עליו, חלמה שהם שוכבים כך, ישנים־לא־ישנים, והוא מראה לה פצעים בגופו, תראי, הוא אומר לה, בגלל זה אני לא יכול לאהוב אותך, זאת לא אשמתי. היא נגעה בפין שלו, ובשנתה היה לה ברור שזהו בסיס המחלה, והוא הולך ומתקטן, הולך ומתמעט, עד שנמוג. מרוב בהלה התעוררה וראתה את פניו המאומצות בשינה, וחייכה בחמלה. הוא כל־כך אוהב לישון, אוהב לישון, מלמלה לעצמה, מנסה לסלק ממוחה את המלים “הוא חולה”. היא הדליקה לה סיגריה לפני שתחזור לישון, מנצלת את ההזדמנות להביט בו בחופשיות. אך עכשיו זה מעבר לשינה רגילה, האויר בחדר כבד, מיישן, נח על עפעפיו, כן, היא ממש יכולה לראות את זה, נח גם על כל גופה, כמו המון ידיים בלתי־נראות, לא מגרות אלא מרדימות. היא כיבתה את הסיגריה ונתנה לשינה לכבוש אותה שוב.

רחש לא ברור נשמע בבית, והוא הזדקף לרגע בבהלה. היא לא התעוררה, והוא הביט בפניה החלקות ונבהל. סקר את עיניה העצומות ואת מתאר פניה וגופה, פתאום נחתה עליו אשה והוא אינו יודע מה לעשות בה. הוא חש צורך לבקש ממנה סליחה ועשה זאת, לוחש את המלה לתוך אזנה, משוכנע שלא תשמע אותה. אך היא שמעה, שנתה תמיד קלה כשהיא ישנה איתו, והשיבה בקול רדום “על מה?”. הוא לא השיב ונשק לה עמוק על שפתיה. הנשיקה היתה סם־שינה חזק עבור שניהם ושוב נרדמו, צוללים עמוק אל תוך המזרן הכפול.

מתוך שקיעתה נתבהלה לפתע, חשבה שהלילה לא ייגמר לעולם, והם לא יצליחו להתעורר. אני חייבת לקום עכשיו, אמרה לעצמה, אך לא משה ממקומה. עכשיו נדמה לה שהחדר נע במעגלים הולכים ומתרחבים, וכך גם מעגלי החושך שמקרינים לה עפעפיה הסגורים. נשימתו הואצה לפתע, ונעשתה לא־סדירה, והיא הוטרדה מכך והפנתה אליו את גבה. אז חלמה שהיא באה לבקר אותו בבניין לבן ענק, שכל האנשים בו לבושים לבן מלבדה ומלבדו, וגם עור פניהם לבן. הם יצאו למדשאה שמחוץ לבניין, ושם ישבו ושתקו והוא הלך ונמוג עד שנעלם, ואז ידעה שהמציאה אותו וכל האושר החמקמק שלה איתו מדומה, ובאכזבה מוחשית, ממש כמו השינה, יבבה מעט, עד שחשה את ידו נוגעת במתניה ונרגעה.

אחרי פרק־זמן לא מוגדר הוא פקח את עיניו, וחש שישן כבר עשרים שעות והוא עדיין כבד מעייפות.

בחוץ ירד גשם אימתני שהבהיל אותו. הוא קרב את פניו אל שקע צוארה ונצמד אל גבה המקומר בתקוה לגנוב קצת משנתה, ואז החל חש חרדה מטפסת בו, חרדה שאתה חש כשכל העולם ישן חוץ ממך, ונראה שאיש לא יתעורר לעולם, ואתה תיוָתֵר לבד. אבל לא, אותה אפשר להעיר, הנה היא מסתובבת אליו, קוראת חלושות בשמו ומחבקת אותו חיבוק רפה, והוא שוקע לתוכה בנרדמות, ועתה הם שותפים לגמרי לשינה האינסופית, לשינה שהיתה אינסופית עד שקדחה לפתע במוחם צפירה חוזרת ונשנית. היא חשבה שהיא חולמת עדיין, חולמת על שעונים מעוררים, והשינה שהצטברה בחדר היתה כה רבה, שנדמה לה שאיתם בחדר ישנים עוד אנשים רבים, על הרצפה, על הארון ועל שולחן הכתיבה. ולבסוף הוא קם בתנועה יגעה וכיבה את השעון המעורר. הכישוף הוסר, אך לא לגמרי. הם התלבשו בתנועות איטיות, כאילו הם מתחת למים, ויצאו מהבית. הם הלכו לכיוונים שונים ולא החליפו ביניהם מלה.