נמצאו אנשים, אשר הואילו, מתוך כוונות רצויות ביותר כמובן, להזכיר את יום מלאת לי חמשים שנה במאמרים ובדברי תהלה ובמינוי ועדים וכו' – הכל כנהוג. אל נא תחשב לא ליהירות מרובה ולא לענוותנות, אם אומַר מפורש, כי מעולם לא הייתי שוטה כל כך להאמין בכל הגדולות והגוזמאות אשר ייחסו לי. אני אחד היהודים סתם, ‘יהודי של כל ימות השנה’, שקרא ושנה מעט, וכתב מעט מן המעט, ואף זה בדרך ארעי, מבלי שהתיחד לשום מקצוע, – איש כמוני וכל אלה הגדולות! לא ולא! מוטב שאהיה רשע כל ימי לפני המקום ולא אעשה שוטה כזה שעה קלה אחת בעיני עצמי. הייתי שרוי בצער גדול לוא האמנתי רגע אחד כי אכן דל עמנו כל כך, אם נתן עיניו בי.

ובכל זאת אל נא אהיה כמשקר לומר, שהדבר לא גרם לי גם מקצת קורת רוח. התעוררות זאת עדות היא על הצורך שנולד למשמש בגוף עצמנו כדי להרגיש את בשרו החי בתוך האצבעות מתוך אמירת ‘אני’. בלי ספק כי צורך כזה נולד אצל אדם הראשון בשעה שניטל ממנו לבושו הצפרני, צריך היה למשמש באצבעותיו את גופו ואת בשרו. הקלפה הצפרנית הקשה שחצצה בין אצבעותיו ובין בשרו החי – היתה בלי ספק לא נעימה ביותר, וכשסרה הקלפה – הרגיש בלי ספק רווחה גדולה. במקרה פגעה הפעם האצבע בי. העם, ברצותו לומר, אני, הוא מראה באצבע ופוגע בנקודה אחת, איזו שתהיה, בבשרו החי, ואינו מקפיד אם היא פוגעת בלב או בנקודה אחרת.

…כזה נעשיתי אני המקום היחידי של אני, מחר תפגע האצבע בנקודה שניה – ויעשה אף הוא ל“בן יחיד”. אם כל ישראל הם, כידוע, בני מלכים – מדוע לא יהיו כולם “בנים יחידים”? סוף סוף האומה הישראלית – שהיא משולה באגדותיה לשה, לאריה, לצבי, לשור, ליונה ולצפור, לתפוח, לאגוז ולרמון, לספיר, למרגלית, לצור – סוף דבר כמעט לכל סוגי החי והצומח והדומם – הרי יכולה להמשל גם לצורה גיאומטרית – לכדור למשל, ולומר: מה כדור זה כל מקום שהאצבע פוגעת בה שם הטבור, אף ישראל – ואולי כל אומה – כך.