¹

רעיון הישוב יקר ונכבד לבני ישראל לא רק מפאת תועלתוֹ החומרית להעמידנו על הקרקע, כי אם רב יתר על ידי תועלתו המוסרית, אשר בכחו להביא לנו וכבר ידוע טבעו של עם ישראל כי מצבו המוסרי נשמת מצבו החומרי ואין גוף בריא בלי נשמה בריאה. “שאל אביך ויגדך, – זקניך ויאמרו לך”. נפתח את ספר הספרים ונבינה לקורות עמנו בישבו על אדמתו ויהי עם כעמים. ספר הספרים הזה יראה לנו לדעת כי עת לב הותל העם ללכת אחרי התהו ויהבלו, חיש מהר גם גוית העם רופפו עמודיה; ועת השיבו רוחם, רוח דעת ויראת אלהים אליהם, תחזק גם גוית העם כלו, ושב ורפא לה. וכאשר נתמלאה סאת אבותינו ורוח יהדותם – כפי שמצבו אז – נשפל עד עפר, אז היתה תבוסת עמנו שלמה, ואברי ישראל נתדלדלו ונפזרו לפי רוח. ועתה אם נאמר לרפא שבר עמנו, עלינו לדעת כי אם לא נרפא מחלת הנפש להשריש את המדות הנשחתות שבאו לנו על ידי צרות רבות ונאמנות, לשוא תהיה כל עמלנו, ולמטרה זו נפקד נא את מערכות מפלגותינו ונראה במה כחנו הרוחני גדול; נסב עינינו מחפצי התבוללות אשר כבר עזבו את מערכת המלחמה ויפנו לנו ערף כי לצרינו הם, ונפקד אך את אלה אשר לנו הם. ומה אנו רואים? מעבר מזה אנשים גבורי כח אשר לו באמת הוציאו כחם לאלוה, לישראל, לדתו ולתורתו, לו מלאו אחרי כל חובות דתנו ואמונתנו כדת, כי אז היו לתפארת לעמנו וגם עשו ידיהם תושיה להשפיע מכחם על עמנו; אבל למורת רוחנו נראה כי רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת, ובכן גם רבים ממפלגה זו יובישו מבטנו.

מעבר השני נפגוש מחנה יהודים, עברים נאמנים לדתנו ולתורתנו, ממלאים לפי דעתם, אחרי כל התורה והמצוה; אבל גם בהם ובמעשיהם לא נחזה תמונת יהדותנו הנאמנה; מקבלים המה בשתי ידים את המצות המעשיות, ודוחים בשתי ידים את המצות המסורות ללב, אעפ“י שגם הן הן גופי תורה. רבים הם ביניהם יראים וחרדים על כל מנהג קל, ואינם שמים לב אל חובות הלבבות, הולכים רכיל איש ברעהו, ואיש את אחיו ישנאו בנפש למרות המ”ע דאורייתא, “ואהבת לרעך כמוך”. לא אחת ושתים יביאנו המקרה לראות יהודי רד עם אל ועם קדושיו נאמן, ובכל זאת יתן כספו בנשך (אם הלוה לא ישא ויתן עם מעותיו, אשר אז גם “היתר העסקא” לא יועיל) ויפשוט עור הלוים מעל עצמותיהם למרות דברי חכמינו ז“ל על המלוים ברבית: “מביא עדים וכותב וחותם פלוני כפר באלהי ישראל”. בפיו ובשפתיו יכבד את אלהיו שלש פעמים ביום, גם ברכת “ולמלשינים” יאמר בכונה עצומה, ורגע אחרי פסעו שלש פסיעות לאחוריו הולך ועובר על: “ארור האיש מכה רעהו בסתר”; זה הכלל: כל מצות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחברו מזלזלים הם במדה מרובה. שנאת חנם, מלשינות ורכילות, חילול השם וחילול כבוד ישראל נעשו להם כהיתר ודשים אותן בעקביהן, כי הכרה פנימית חסרה לעמנו; הידים עסוקות במצות, השפתים נעות אך רגש אָין. בסבת הצרות שעברו עלינו נחלשו בקרבנו חושי הנפש, להבין ולהוקיר ערך כל דבר לפי כבודו פנימה ולא במראהו החיצון, וטוב לו לעמנו מראה עינים מהלך נפש, ותהי יראתו מצות אנשים מלומדה, ע”כ יתיר לעצמו לעבור על דברים שהם יסודי התורה והיהדות, מפני כי לא יחדור לדעת הטוב האמתי הצפוּן בכל פקודי ד' להכלל ולהפרט, וכל זאת באתנו בסבת שפלות הרוח ומיתת הרגש. והנה כל זמן שלא נתקן את הריסות לאומיותנו הפנימית גם מציון לא נושע לבוא אל הנחלה והמנוחה האמתית; החובה מוטלת עלינו עתה בהתעורר הרעיון הנעלה ישוא“י לדאוג ביותר בעד הטבת מצבנו הרוחני, ובפרט שהעת הזאת היא היותר מכשרת לפעול ולעשות לטובת מצבנו המוסרי. בארצות אירופא רחוקה התקוה להשיב את רוחנו לתחיה; ההרגל הרע אשר הסכינו בו עמנו מרוב ימים השע עינם מראות נכוחה ומפניהם כסה אור לבלי הרגש חסרונותיהם הרוחניים, אבל עתה בהתעורר רעיון הישוב ויצרור בכנפיו את כל מפלגות עמנו, והישוב היה לשמש צדקה להמס את הקרח הנורא בלבות בני עמנו, ובפרט שהרבה מבני עמנו חיים כבר באה”ק חיים חדשים חיי אכר, חיים המסוגלים למדות טובות, ומהיושבים במרכז עולם היהודי יהיו קרנים לכל בני ישראל בכל מקום להיות למופת לחיות על פי התורה הטהורה, ע"כ עלינו להוקיר את העת הזאת לבלי החמיצנה לעשות דבר מה לד' לעמו ולתורתו, ועלינו לדאוג לא אך להטבת מצבם החומרי כי אם גם המוסרי.

את אשר נוכל לעשות על ידי חנוך טוב על ידי מורים היודעים את ערך פעולתם שלא יעקמו את הכתובים, אשר יטיפו בשפה בלשון למודים להטבת מצב המוסרי, לקרב את הבנים אל הרעיון הצפוּן ברוח היהדות, לאהוב את המלאכה ולשנא את הרבנות וממילא יתרחקו מפירוד הלבבות, לחבב עליהם כל מדה נכונה ודרך ישרה, לחזק בלבבם את המצות שבין אדם לחבירו אשר בני עמנו מזלזלים בהם, להעיר בקרבם “הכרה פנימית” להבין את הרוח החיה הסובב הולך בכל פקודי ד', להפיץ בין אחינו המתאחזים באה"ק ספרים וספורים הכתובים לפי רוח הזמן המושכים את הלב – אשר יהיו מקדשים למטרה זו – מטרת הטבת המצב המוסרי – למען יבליעו בנעימה לקח טוב וזך אשר יבוא כשמן בעצמות הקורא, לחבב עליהם את לאומיותם ויהדותם, ארצם ועמם, תורתם ושפתם ומלאכתם בבית ובשדה.

הנה כל הדברים האלה ידועים הם לכל, כי טובים הם, ואנכי חפץ אך להוסיף, כי הם תנאים המעכבים, ובאין תורה אין קמח, ואם נשים לבנו אך להטבת מצבנו החומרי לא עשינו כלום, וכי שעת הכושר הימים האלה כי מציון תהיה תשועת ישראל הרוחנית לפחת בו רוח חיים לקיים את כל התורה בדעת לטוב לו ולחיות חיים טובים מאשר נחיה היום.

¹

נוסחה א'

אחי!

שאלה קטנה שאלת מעמי: “לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי” – ואני מתקשה בה הרבה. כמדומני, שאין לי “תולדות” כל עקר ומנין אקח לך ראשי פרקים מהן?² אעפי"כ אשתדל לפי האפשר לעשות בקשתך, ואתה צא ולמד – אם יש מה ללמוד.

הקדמה קטנה: אל תבקש במאורעות חיי סדר, השתלשלות וצרוף, סבה ומסובב. אין בהם כזאת ומעין זאת. אני הנני אדם “נפעל” מטבעי, בחינת “נוקבא” (מושפע, פסיווי), ולא נשתתפתי ב“מעשי בראשית” שלי. כל כחותי כלם נתפרנסו, כצמח הלז, מן המוכן ומן הנמצא בסמוך אצלם, מבלי שיטלו לעצמם כלום, וכל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו ונזדמנו במקרה למקום, – ואם בכל זאת עלו כלם למנגינה אחת שלמה במקצת – אין זה אלא נס מן השמים.

הגע בעצמך: נולדתי וגדלתי עד 6 שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות, יערות וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה, שאני ולבי כמעט נחנקים בו – כבר יושב ריש דוכנא, צובט גרגרתי וגוזר עלי: “ממזר, רואה אתה מוט ודליים? – אמור אלף!” ופתאום והנה אני בעיר, חדר, מלקות, אשפה, מרזח (אבי החזיק מרזח ולמד בשעת מזיגה משניות), ומקץ שנה – ואני עוד הפעם מחוץ לעיר. ועוד הפעם שדות, יערים, נהר וכל השאר… ועם זה חדרי אפל וצלמות ורביים מוקצים מחמת מיאוס או לא מוקצים מחמת מיאוס. ופתאם והנה אני יתום בן שבע ועובר לבית זקן שהוא למעלה משבעים. אני – ילדותי מרתחת בי והוא משליך עלי קרח־זקנתו. כל תנועותי, כל פרצופי, שבתי והלוכי הם לו לתועבה. אני לו – במעשי ילדות, והוא לי ב“שבט מוסר” וב“ראשית חכמה”. ועוד הפעם חדרים ורביים, רביים וחדרים; האיש מקדש (משעורי הראשונים בגמרא בהיותי כבן שבע), המביא גט ממדינת הים. רבי, מה זה גט? ומה זה מדינת הים? עם הארץ, גט – הוא גט. אשה כי תזריע (איני זוכר מה התחלתי לומד ראשונה: גמרא אם חומש), “אור החיים” (מין פירוש על התורה חביב על החסידים), הלכת טל ומטר; והנה נזדמנתי לחדר של רבי אחד בעל אגדה ועצל משונה – ואנו לומדים בין הערבים, לעת האסף העדרים אגדה ופסוק (כל היום היה ישן), ולבי נמשך אחריה, ולבי מנתר ומרקד כטלה חלב על מגרש דשא… ולזקני ארון ספרים בלים וישנים, גדולים וקטנים, מכל המינים, ואני מעיין ומעיין בהם, מבין ואיני מבין תחלה, ולבסוף אני מבין הכל. והכל הכל שם: אגדה, הלכה, מוסר, קבלה, חקירה; שם נאמר כיצד זוכין לרוח הקדש…

ושם בתוך הלב צפון איזה קדש קדשים, איזה טמיר ונעלם מיני געגועים שאיני יודע מה הם ואינם נותנים לי מנוח. אני מתפרסם לשקץ במקומי. יחיד אני בפרברי בשקצותי ובחריפותי… והנה “אבות” נמצאים לי, דודים ובני דודים, קרובים ושכנים, מתחילים ללמדני דרך ארץ, כדין יתום. בן דוד אחד, בחור גדול, מושכני בחשאי לביהכ"ס, משלשל מכנסי וחושף כתנתי, מלקני ושוחק, מלקני ושוחק – ואני מתביש לגלות קלוני ברבים, יוצא משם ככלי מלא זוהמא, מתרגז ומתנקם בגלוי באנשים זקנים נקם עלבוני שבסתר בכל מעשי תעלולים. ועתים אני מתיחד בעליה, או בזוית סתרים, יושב ומהרהר, צופה ממחבואי על העולם ומהרהר. דרך החור – העולם נאה ביותר. ופעמים אני פורש ובוכה בצנעה, שעה, שתי שעות, מין בכיה שקשה לי להטעימך טעמה.

בין רבי לרבי – שֻׁלחתי לכפר ואהי שם כשנה. ועוד הפעם ובינתים אני נכנס לחדר אחר; הרבי – אברך מרכב, מין תערובת של חסידות הורנוסטוֹפּוֹלית עם ניצוץ השכלה וויזלית; המלבי“ם – סוף החכמות ו”שירי תפארת" – מרום הפואֵיזיא, ושניהם אינם אלא סנדל לעקבה של מין חסידות מגוהצה ונקית דעת עם גון של למדנות קלה ודקה, מפולפלת כל שהיא. יש לו ידיעה קלה בדקדוק, בבוכהלטריא, בתשברת, מנגן בכנור ומשחק בשח. כחו יפה ב“אור החיים” ובאבן עזרא. ה“באור” אינו מסוכן כ"כ ומותר להשכינו בארון הספרים בדף התחתון ולעיין בו בשעת הדחק. ר' יצחק בר לוינסון יש לו זכות גדולה, שכתב “אפס דמים” וכו' וכו'. רבי זה פתח מעט את לבי בשיחות־חסידים ובשיחות תלמידי חכמים; לומד היה עמנו מאהבה. אבל לבסוף קלקלה הקנאה את השורה ועינו היתה צרה בי ובחברי האחד, מפני שעשינו בינתים חיל רב בתלמוד ותמעטנה ידיעותיו לפנינו.

נוסחה ב'

נולדתי בכפר ראדי (פ' ווהלין) בשנת….. בכפר זה קבלתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. המקום – מקום יערות וערבות שדי. בתי־אכרים לבנים, נמוכים, שלוים עומדים שם רְוָחִים, שקועים בים של ירקרק בקיץ ובים של שלג בחֹרף. בעד אשנבי ביתנו הייתי רואה יום יום את היער הנהדר עומד ממולי בקומתו השחורה, חסון, רב פלאי ומלא תעלומות, עומד בשתיקתו ומרמז: דרשני!

בצהרי הקיץ ובערביו מפליג הייתי, על הרוב לבדי ופעמי בכנופיא של ילדים כגילי, אל חֹרש מצל זה, נכנס שמה לפני ולפנים, פורש מחברי לפנת סתרים, יושב ומתיחד שם, תוהה ואִלֵם, עם “נעלם” גדול אחד שאני מרגיש נשימתו על גבי ומה שמו איני יודע.

רחש עלים, עב קלה, רצועת שמים, “קוקו” עגום של קוקיאה נעלמה בראש אילן, צל שיח מאפיל בענפיו ע"ג עצמו, ברכת מים קטנה חבויה בעבי היער, פרחי יער פשוטים וצנועים, קרקור של צפרדעים, כתמי אור נופלים דרך רשת ענפים ומנמרים את הקרקע, – אלו הם צרופי האותיות שבראו לי את עולמי בילדותי וַיהַלכו עלי מיני הרהורים סתומים ואלמים שלא ידעתי מה הם ומה פרושם. וכשובי אל ביתי כחולם, כלי מלא וגדוש ולבי הומה ותוסס כלו, כזה שבא מעולם אחר, היה ריש הדוכנא תופסני ומושיבני פתאם על הספסל לפני השלחן, מניח לפני את האלף בית, צובת בשתי אצבעות גרגרותי עד לחניקה, ומראה לי באצבע אחרת על אות אחת, חורק שניו ואומר: רואה אתה כאן, ממזר, מוט ושתי דליים – אמור “אלף”! לא ידעתי מה ענין מוט וּדליים לאלף ומה ענין “אלף” לזה שראיתי והרגשתי עד עתה. העולם המקיף אותי ועומד עלי – לא נתבאר לי ונשאר סתום כשהיה, סתום אבל מושך את הלב, ומה שנתבאר לי בתוך “הסדור” – לא חשקתי בו ולא חפצתי לדעתו.

ושקיעות החמה? זכורני בין ערבים אחד. ערבת מישור רחבת־ידים פרושה עד אפסי ארץ. כלה עטופה דשאים דשנים ורעננים ורקומה כלה ציצי בר מכל הגונים: לבנים, צהובים, כחולים ואדמדמים. הערבה וכל פאתי הרקיע וכל חלל העולם – כלם הם באותה שעה ים זֹהר אחד, ים זֹהר אדמדם נורא הוד לכל מלא עיני. אדמו השמים, אָדמה הערבה, אדמו ציצי הבר. ואני עם שתי ילדות קטנות לבושות לבנים עומדים בין הדשאים, קוטפים נצי “חלב צפרים” ויז עסיסן הלבן מגבעוליהן על אצבעותינו. ופתאם ואשא את עיני לקצה השמים – והנה המאור הגדול נאפד להבה תלוי ברב גדלו ובגבורת זהרו בין שפת הרקיע ובין שפת הארץ וים די נור שופע ממנו בחלל העולם, “שמה! שמה!” קראתי מֻכה תמהון לשתי חברותי ואשטף במרוצתי לקראת מבוא השמש, מושך את חברותי הלבנות אחרי… לי נדמה כי רק כברת ארץ קטנה מבדלת ביני ובינה וסוף סוף אגיע למקומה.

ועוד מַרְאָה אחת ממראות הקיץ שמורה בלבי מן העת ההיא. מבין אני שאי אפשר למראה כזו להיות במציאות, אבל אני ולבי יודעים שראיתיה ראיה ממש ולבי לא הטיל בה ספק מעולם. ליל לבנה. אני עומד לבדי אצל שער חצרנו מבחוץ. מימיני יער, משמאלי ערבה, על ראשי שמים, שמים, ולפני גבעה קטנה ומשופעת, מכוסה דשאים ירוקים וטלולים, נוצצת ברבבות טפותיה בזהר ענֹג וגנוז לאור הירח. והגבעה שופעת ועולה עד שהיא כָלה אל בית לבן וקטן בראשה. הכל מנמנם ומתעלף וקופא תחת מסוה דק של אבקת אור חור וכחלחל. ופתאם והנה שתי שורות של גמדים־ילדים, זכי־פנים ושחורי־בגדים, עוברים את הגבעה, הלוך לצד היער, ומין שירה מתוקה שלא ניתנה להאמר, שירה שתוקית ופנימית, נובעת בלי קול מתוך הלב, מגעת מהם ללבי. ללבי, כי לא באזני שמעתי את שירתם, כי אם בלבי. הם עברו לתֻמם, ולא השגיחו בי, אבל אני הבטתי אחריהם עד עברם. זכורני, כי בהכנסי לביתי – נסתלק ממני הדבור. תפסתי בכנף הסינר של אמי, וחפצתי לומר: “אמא!” ולא יכלתי. המלה אמא נתקעה לי בגרוני, ועודנה שם עד היום. (עיין שירי “גמדי ליל”).

כשנעשיתי בבחרותי אפיקורס והתחלתי כופר בדברים מעין אלו – המצאתי לי באורים שונים למראה זו: ודאי חלמתי בזמן מן הזמנים מין חלום ברור מעין זה ונתקע בלבי; ודאי שמעתי מין שיחה כזו בילדותי ונקלטה בדמיוני. אפשר שכך הוא, ובודאי כך הוא, אבל עם כל זה לא תחדל אותה המראָה מהיות בעיני לעולם כדבר ממשי שראיתיה בעיני ממש לכל פרטיה. זוכר אני אפילו מראה הגדר של חצרנו באותה שעה, מראה הכלונס שאצל השער, מראה הבית הקטן וגגו שבראש הגבעה ומראה הרפת שכנגדו שם. מגג הבית לגג הרפת היה מתוח חבל ועליו היתה תלויה כתנת לבנה לשם נִגוּב.

ובכלל היה לבי וראשי בעת ההיא אוצר בלום של דמיונות וחלומות ברורים וסתומים כאחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל מעולם לא הגדתי לאמי ולאבי מה שבלבי. מין שתיקה נגזרה על לבי והכל היה מתעלם ונאלם בתוכו, מפרכס לצאת ולהתבטא – ואינו יכול.

כתם כל שהוא על גבי הכתל, טפין של זבובין על גבי המנורה, הזעה שעל גבי זכוכית, צלמי הכלים שבתוך האספקלריא – כלם היה חומר ליצורי דמיוני. ביחוד הייתי צר לי צורות ובורא עולמות בימות הגשמים מכתמי־הטחב שעל גבי כתלי ביתנו מבפנים. מסתכל ומשתקע הייתי בתוך הכתמים הירוקים, הכהים והשקערורים, מצרפם זה לזה – והנה הרים וגבעות, חיות משונות וכל מיני בריות… והכל בשתיקה. זוקף הייתי את עיני על העולם, תמה – ושותק…

עוד זכרונות רבים מעין אלו שמורים עמי מפרק ילדותי זה, אבל גם עתה מרגיש אני שאחרי כל הבאורים אי אפשר לי בשום פנים להטעימך את טעם כל אותם החזיונות. דברים אלו הם מכבשונו של הלב, וגם בעל הדבר בעצמו אינו יכול לחדשם בלבו כיום נתינתם, ורק ברגעים מאושרים, רגעים ספורים, יש אשר ינצנצו בו ויחלפו כברק בעינם ובטעמם הראשון – ותוך כדי דבור יועמו ויפוגו – ואינם.

במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר³. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר. אני נכנסתי לחדר. מתחלה לדרדקי ואח“כ ל”ערבוביא“. המקום מקום הרים ועמקים, ומעינות בוקעים מן ההרים, מבעבעים ואומרים שירה ורצים ונפלים לתוך הנהר טיטרוב. טובים היו לי הימים ההם, וביחוד ימי החפש והדרור, בינות הערבים, ערבי השבתות, השבתות עצמן, המועדים, בינות הזמנים. ההרים שובבוני והעמקים החביאוני בצלם. מעבר הנהר מזה הרי חול וחמר, תלולים וזקופים, משתטחים להם חשופי צלעות כבריות ענקיות שהפשיטו עורן מעל עצמותיהן וגלוּ בשר החי בצלעותיהן [ה]מבהיקות באדמומיותן. מעבר לנהר טיטירוב הביטה עלי חורשת אגוזים ותמשכני אליה. אילן אחד גבוה מחבריו ונוף לו כדמות ראש וכתפים הציץ עלי בין הערבים כלסטים מזוין ויטע אימה מתוקה בלבבי. ידעתי כי אילן הוא ולא לסטים ואעפי”כ נעמה לי יראתו… והרחיצות בנהר, ואיי החֹל הקטנים שבתוכו, מקום מלחמה לילדים הערומים, מעין “מלחמת פראים” באיי הים… ועוד ועוד ועוד.

מלמדי הדרקדקי היה בור וגס. חרפות, קללות, מהלומות ומלקות – זאת התורה אשר שם לפני תלמידיו. אבל הרבה “יקר” יצא לי גם מן “הזולל” הזה. זוכר אני רגעים קדושים־איומים, וקדושים־מתוקים. היום חשך פתאם בצהרים ועלטה היתה. קדרות גדולה בחוץ ומשנה קדרות ב“חדר”. סער ממשמש ובא. חתת אלהים נופלת על הרבי ועלינו, תלמידיו הקטנים. הכל מניחים את ה“חומשים” וקמים בחרדה מספסליהם. הרבי עומד אף הוא ומצוה בעינים… אנו עומדים הכן… בָּרָק. וארבעים פיות כאחד קוראים פתאם בקול רם את הברכה. השמים מתרעמים ורוגנים מתוך בטנם – ופתאם – טְרַח! טררח! פוץ התפוצצו השמים ותבקע הארץ – צעקו ילדים: ברוך אתה ה'… שכחו וגבורתו מלא עולם. והרעם מתגבר, מתפורר, מתגלגל והילדים נעשים שותפים לו ולמעשי בראשית כלם, בקולם, בלבם ובחרדתם… הרבי – חייך שנָאֶה הוא באותה שעה – מגננו הוא…

ול“ג בעמר? והטיולים ביער? אבל אלו לא משל הרבי הם, כי אם משל הקב”ה! הל"ג בעמר שלו והיער שלו, ותפוחי הבר ואגוזי הבר שלו – והפרייטאג והשבת שלו – הכל שלו ואנו זוכים ונהנים מן ההפקר! אוי, כמה מתוקה שעה אחת של הפקר…

ואוֹג עָנֵף וכֶבֶד־צל היה עומד כנגד פתח בית אבי על יד הדרך, וגזע האוג נבוב. ובתוך הגזע הנבוב נחיל דבורים ודבש. ואנו רודים בערב מעט דבש במסירת נפש… ומאחורי ביתנו לִבְנֵה־תַלְתַּלִים וארך־השער היה עומד, והלִבנה נוטף שרף בימי האביב, ואנחנו מקבלים אותו לתוך קדרה שבורה ושותים, והשרף מתוק וצלול מאד מאד. הוי, קלוזנר! למה יזקין האדם…

ורבי ה“ערבובי” – אדם נאה ואציל־רוח, טהר־עינים ופואיט מטבעו. הוא ובנו היו ברוכי־ה' וידעו לצייר ציורים יפים, אשר לא ראיתי כמוהם עד העת ההיא. מזרחאות, תבנית המשכן וכליו, המנורה, חיות ובריות משונות. חותך היה בן הרבי במספרים את הציורים מתוך הנְיָר ומדביקם על גבי זכוכית החלון להנות בהם בני אדם שמבחוץ. ביתו הזערורי עם הסוכה הקטנה שבצדה היה עומד בשפוע ההר ונוטה לנפול כל רגע לתוך התהום הפתוחה תחתיו… ושם, על קרקע העמק, מעין אחד שוטף ומפזז ומפטפט ומסייע עמנו לחזור בנעימה על פרקי התהלים שלמד עמנו הרבי בקיץ תחת כפת הרקיע או תחת סכך הסוכה. בחדר זה החלותי בראשונה להבין מה שאני מוציא מפי בשעת הלמוד. והרבי שמח בי מאד ויאהבני. זכורני, שהקשיתי לפניו פעם אחת קושיא ברש"י פרשת “כי תזריע” וישמח הרבי בה “כמוצא שלל רב”, כי כונתי לדעת “שפתי חכמים” (ואני אז כבן שבע), וישבחני בפני ויציגני למופת לשאר חברי, הגדולים ממני בשנים.

רבי זה היה מפרש לנו את זמירות השבת הקלות ואנחנו למדנו אותן במצותו על פה.

לא עברו עלינו שתי שנים בפרבר הנחמד ההוא וימת עלי אבי מעֹני ומדחקות, אחרי מחלה ממֻשכה אשר אכלה את כל ביתנו כעש. אמי נשארה אלמנה ושוממה ושלשה ילדים קטנים עליה.

ימי חשך ולחץ קודר באונו. העת ההיא נתגשמה בדמיוני בדמות חזיון אחד אשר כחזיון הגמדים שלמעלה ראיתיו ראיה ממש, עין בעין. ולעולם לא ימוש מנגד עיני. חרף בין השמשות. בחוץ קדרות ועלטה וסופת שלג זועפת. ובבית קדרות כפולה ועלטה מכֻפלת ובכל הזויות שממון כבד מנשוא. שני חדרי המרזח עומדים דלים, אבלים וריקים, והריקנות כאילו הוסיפה על שעור גדלם פי שנים. חלל יותר מדי יש בהם… כל היום ההוא לא סר לשם אף אכר אחד. אמי יושבת אצל חביונות היי“ש הריקניות,ידיה על לבה והיא דוממת ומנענעת בראשה… אחותי ואחי הקטנים יושבים יחפים על ספסל אחד ושותקים גם הם. על קרקע הבית גומות מלאות רפש ושלוליות מים, אני יושב כָּרוּעַ סמוך לפי תנור, כלי רועד ומסתמר מקור ועיני בפי תנור ובגזירי העצים הלחים שהאש התחילה אך זה מסכסכת בהם ומהבהבת בלשונות רפויות וקלושות את צמרת קליפתם סביב סביב. כלנו רעבים וכלנו סמורי קֹר… לשונות האש משתדלות, מתפתלות, לוחכות, והם מכל מיני צבעונים… צהובות, לבנות, אדֻמות, כחֻלות… נחשים קטנים… גזירי העצים תוססים ומתפקעים – פַק־פַק – פולטים כל פעם במקום החתך טפה עכורה של זוהמה ירוקה, הניתזת ברתיחה לתוך האש. קר לי וחשך לי ורעב אני. אני משתדל להצטמצם אצל פי התנור, אולי יחם לי מעט… פתאם והנה אשה זערורית ודקה מאד, אצבע עביה ואצבע קומתה, נגלתה מתוך כתל התנור שאני כורע אצלו, יוצאת משם לבושת שמלות מסואבות, ומטפחת בד, שלש כנפות, מסואבת בראשה, הולכת והולכת על גבי הכתל, עד שהיא יורדת לפי התנור ויושבת על גב גזר העץ היוצא זנב משם, תופסתני פתאם בשתי קצות ה”שאליק" של צמר גפן ממורטט ובלוי הכרוך על צוארי ומתחילה מושכת, מושכת, מושכת לתוך פי התנור… כמעט שלא נחנקתי. חפצתי לצעוק “אמי!” אבל הדבור נסתלק ממני…

ולא יכלה אמי לכלכל את יתומיה ותביאני להתגדל בבית אבי־אבי בעיר ההיא בקצה השני. וכאן מתחיל פרק שני בחיי, פרק של חיי יתמות וחנוך אוילי – חנוך של רסוק גוף ונשמה.

אבי־אבי היה איש אמיד וזקן מופלג, למעלה משבעים, וזה כחמשים שנה שהסתלק מכל הבלי העוה“ז והעסקים, נסגר בביתו ולא עסק אלא בתורה ועבודה לשמה. מטבעו היה קפדן, סגפן ולא־נוח לתשחורת, וכדרך רוב הזקנים שכח את נפש הילדים וצרכיה ועינו היתה רעה בילדות ובששון הילדות. הטפול בי לעת זקנתו נחשב לו כעול כבד מנשוא, שאי אפשר להפטר ממנו, ולכל היותר כמצוה שבאה לידך שלא בזמנה ועפ”י השו“ע אנוס הוא לעשותה, אעפ”י שאינו רוצה. ויחנכני הזקן עפ“י דרכו, בטעם זקנים, וידריכני ביראת אלהים עפ”י “ראשית חכמה” ו“שבט מוסר” ו“ספר חסידים”. כל תנועותי ותהלוכותי העצמיות היו לו לתועבה; הכל צריך להיות ככתוב ועשוי בטעם זקנים. אפילו הבגדים שהלבישני – היו עשוים במתכנת בגדי הזקן.

זקני מסרני לחדרים הידועים. רבותי הראשונים שם היו בורים ועושי מלאכת ה' ברצועה ובאגרופים. אני, מהיות יתום, רתחן ו“שקץ”, ספגתי מכות ומהלומות יותר מכל חברי. אגב נטפלו אלי “לשם מצוה” דודים ובני דודים, קרובים ושכנים, וכלם הורוני דרך ארץ. רבים מדודי ודודותי צרה עינם בי בגלל עלותי בכשרוני ובתורה על בניהם הם וישתדלו להבזותני ולהבאישני בעיני הזקן. “הנה ירושת יצחק יוסי” (כך שם אבי המת), אמרו עלי אל הזקן כל פעם שראוני יוצא ונכנס לביתו. “‘הנכד שלך’ שבר היום שמשה בבית פלוני”. “‘התכשיט שלך’ חרף היום את פלוני ופלוני”, וכדומה מיני שטויות ועלילות בדויות ונאמנות. ויש אשר התאספו יחד לטכס עצה בבית זקני “מה לעשות בשקץ”, וסוף המועצה היה – מלקות. בחבורה היו מלקין אותי. זה פושט מכנסי, זה מותחני על הברכים, זה תופסני ברגלי ובזרועי וזה מלקה. ופעמים שהלבינו את פני ברבים בביהמ"ד ויכעיסוני תמרורים. שעות עלבון אלו השפילוני, הבזוני ויטילו בי זוהמא ברוחי. שנאה ונקמה היו מלהטות את נשמתי וצורבות לבבי הקטן. כשאגדל אנקם – חשבתי כל הימים.

ואמת תורת דרך ארץ זו הביאה פרי: נעשיתי רגזן, רתחן ושובב ואשפך את רוחי הלוהט במעשי תעלולים ואגדל לעשות מכל ה“שקצים” בני גילי, ויתמותי גרמה עוד למשוך על מעשי את העינים ואהי למפורסם בכל הפרבר. מפורסם לטוב ולרע גם יחד.

וזקני שנתאלמן לזקֻניו נשא סבתא חדשה, והיא רגזנית וצעקנית בעדן ריתחא וטובת לב ודברנית בשעת רצון; וכטוב לבה עליה היתה יושבת וסורגת פוזמק ומספרת לי מעשיות יפות מן הימים הראשונים הטובים וכל הנפלאות שעשה זקנה הבעש"ט – כך התיחסה – “זכותו יגן עלינו, אמן”, ואני תולה עיני אל פיה, זוקף אזני, פוער פי, שומע בכונה גדולה ובולע, שומע ובולע…

ובבית זקני ארון מלא ספרים שונים ומשונים מכל המינים: אגדה, הלכה, דרוש, מוסר, ספורי מעשיות וספורי אגדות של חסידים, קבלה וגם קצת ספרי מחקר קדמונים וכו' וכו'. כשנפניתי מלמודי החדר הייתי משתקע ומעיין בספרים אלו, הולך מן הקל אל הכבד. תאות העיון שלטה בי מילדותי וכל ספר שנזדמן לי, יהי מה שהוא, לא הנחתיו עוד מידי עד שעיינתי בו ברובו או במקצתו. עיון זה היה מעביד את לבי ומחי ודמיוני ויעשני חולם בהקיץ. שברי דעות קדמוניות ורסיסי רעיונות ודמיונות עם הרבה דברים בטלים היו מתלבטים בלבבי בערבוביא – ואני בונה לי מהם בדמיוני מיני עולמות משונים…

נוסחה ג'

חביבי קלוזנר!

שאלת מעמי לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי – ואני, חייך, שאין לי תולדות כל עקר. וכי אינך יכול לשער בעצמך תולדותיו של אדם עני ממעש כמותי? גדולם והתפתחותם של בני אדם מסוגי הם עפ"י רוב כל כך דומים זה לזה במקום ובזמן ובסביבה ובשאר התנאים וטפוסם הכללי של בני אדם דוגמתי כל כך קבוע ועומד מכבר עד שאתה יכול ללמד מזה על זה, ואפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לך. אמנם יש אישיות מיוחדת לכל הנברא בצלם, וכל פרצוף רוחני כגשמי יש בו משהויין וקורטובין משלו – אבל אלו לאו כל עין שלטת בהם ולא כל יד ממשמשת בהם. מי שיכול ורוצה למשמש – יבא וימשמש. ואני איני רוצה, מפני שאיני יכול.

אולם מכיון שלפטרך בלא כלום אי אפשר ומפני שאני חושש פן חשדני ב“ענותנות” – לפיכך אשתדל למלאות מקצת תאותך וארשם לך בקצרה מעט מתולדותי לפי סדר זמנים.

עד השנה הששית גדלתי בכפר ראדי (פלך זיטומיר), מקום יערות ושדות, ושם ספגתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. אח“כ עקרנו דירתנו לעיר זיטומיר ונגר שם באחד הפרורים, סמוך אל הטבע, כשנה ויותר. בן שבע שנים נתיתמתי מאבי ואעבור אל בית אבי אבי, זקן מופלג ואתגדל שם. זקן זה, ז”ל, היה ירא שמים, סגיף, ועוסק בתורה ובעבודה לשמה – ויחנכני עפ"י דרכו. ובהיות הוא קפדן מטבעו, כדרך הזקנים שעינם רעה בששון הילדות, ואני עז־נפש מטבעי, כטבע ילד בכלל וילד יתום בפרט, לפיכך לא היינו נוחים זה לזה אלא לפרקים. בשעת “חירום” גדול, כשזקני החלוש לא יכל לי, נטפלו אלי גם דודים ובני דודים שבאו לחמול על היתום ולהלקותו לשם שמים, כדי ללמדו דרך ארץ. במדת רחמים זו נשתתפה גם מדה אחרת – קנאה. קנא קנאו הדודים בכשרונותי הטובים ובשאר רוחי לעומת בניהם הם.

בין כתלי בית זקני, במקום תורה ותפלה זה, נתפתחה בי, יחד עם התאוה להשתובבות, הנטועה בי מתחלת בריתי, גם תאוה לעיון בספרים. שתי תאוות אלו נתקעו בי כמסמרות זו בצד זו. ובארון זקני ועל שלחנו הרבה הרבה ספרים קדמונים ואחרונים מכל המינים: דרוש, מוסר, אגדה, הלכה, שיחות וספורי מעשיות של צדיקים, וקבלה ומחקר… ואני הייתי קורא ומעיין בעתות הפנאי – בין הוללות להוללות – את הכל.

רוב המלמדים, מלבד אחדים – “יוצאים”, – שלמדתי תורה מפיהם היו או בורים, והדיוטים או טפשים ושלא מן הישוב. ברם זכורים לטוב שני מלמדים: אחד בעל אגדה ואחד אברך חסיד מגוהץ ויפה־נפש עם שמינית שבשמינית השכלה דקה מן הדקה. שנים אלו פתחו לבי ראשונה.

אבל עקר התפתחותי היתה באה מאליה, מחוץ לחדר ומחוץ לרשות זקני ורבותי. בפנות סתרים הייתי מצטמצם, קורא, הוגה, הוזה, מהרהר, בונה עולמות ורוקם חזיונות בחשאי. הכל נעשה בקרבי מאליו לפני ולפנים, שלא מדעת בעלים.

והנה גם מעין ספרי השכלה נתגלגלו לידי. השד יודע מהיכן באו לי – אבל באו. וספרים אלו מושכים מעט מעט את לבי אליהם ומסירים אותו מן התורה ומן היראה. ספרים אלו נזדמנו לי בו בפרק שחסידותי ואדיקותי גברו בקרבי במדה שאין למעלה ממנה. אני כבר צפיתי בימים ההם לרוח הקדש, על סמך “שער הקדושה” לר' חיים וויטל, שמלמד שם כיצד מגיעים לידי רוה"ק. התקדשתי והטהרתי בתורה, בתפלה ובטבילה ובכונות קדושות וכו' וכו' – ופתאם והנה ספרי השכלה…

ובמלאת לי 13 שנה יצאתי מחדרים לביהמ“ד ללמוד שם לבדי. לבדי ממש – כי מלבד הדַין, שהיה שוהה בביהמ”ד עד חצי היום, לא נמצאה שם שום בריה. (דרי הפרבר היו ברובם מאותם הבעה"ב הריקנים, בני התקופה האחרונה, שמלבד עסק וממון וכדומה אין להם בעולמם כלום). אותו דַין (אדם כשר ותמים) נזדוג לי מרצון עצמו ונלמוד שנינו בתורת חברים פוסקים וגמרא כמה שעות ביום. לא עברה שנה עד שהגעתי להוראה באסור והיתר, כי גם לפני זה היה רוב למודי בפוסקים וגמרא, וכשלא נמצא הדין בביתו הייתי אני “פוסק שאלות” במקומו.

בשאר שעות היום הייתי קורא הרבה בספרים חיצוניים וכותב מליצות ושירים מעין הרהורי לבי. התשוקה לכתיבה בצבצה בי מילדותי. וזכורני שגם בקטנותי, כשעדיין לא ידעתי לרשום יפה צורת האותיות – וכבר הייתי מקלקל כמה ניר וכותב את שיחות הילדים ומעשיותיהם, ששמעתי מפי חברי הקטנים בחדר הדרדקי.

אחרי הרפתקאות רבות שקשה לי עתה לנגוע בהן – נסעתי בן חמש עשרה לוולוזין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוזין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון ובין וולוזין לבין ברלין כפשע אחד. בקצור בוולוזין לא למדתי שבע חכמות ושבעים לשון אלא קריאה רוסית בלבד. אבל תחת זה נשתקעתי בחדשים האחרונים בלמוד הגמרא ואעש בה חיל. “אין זאת כי אם מבני בניו של ליטאי אתה – אמר לי ראש־הישיבה בשעת הבחינה בחדש השלישי לבואי – זאת הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני יודע תלמוד כמוך. “כמעט שנואשתי מן ההשכלה ו”עטרת הרבנות” שבה להתנוצץ לפני באויר – לולי… “כל באיה לא ישובון”.

יום ליום שקעה התלהבותי הראשונה לגמרא וה“השכלה” חזרה ונעורה. עומד הייתי אצל שלחן תורתי שעות שלמות, פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים… בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה ורץ כמטורף במבואות העיר ובסימטאותיה ונפשי מתלבטת בי כצפור אסורה. אנוסה, אנוסה!

והימים ימי מאמריו הראשונים של אחד העם. המעולים וה“מושכלים” שבבחורי וולוזין היו לאגודה אחת, וידרו נדר לתת את כל חייהם וכשרונותיהם לעבודת עמם. הרעיון שהונח ביסוד האגודה היה נאדר באמת. הם דנו כך: ישיבת וולוזין הרי היא מרכז למיטב הכחות ומקלט למיטב הכשרונות, מהם רבנים, מהם דר“ים ומלומדים ומהם פרנסים וראשי קהלה ומהם סופרים בישראל, שסופם לחזור ולהתפזר בעולם היהודי. להכנס אל תוכו ולעמוד בראשו. הואיל וכן די לנו שנקבע “משתלה” תמידית של חובבי ציון מבחורי וולוזין, ואלו עתידים להפוך אח”כ את כל העולם לחו“צ וכו'. האגודה נתיסדה, משמנה וסלתה של הישיבה ומנקיי הדעת שבה. כל חבר טרם שנתקבל נבדק בשבע בדיקות מצדי צדדים. ונבחר רק זה שיש בו ברכה ותקוה להכלל בעתיד. וגם אני בתור סופר לעתיד לבוא (כך יצא עלי שֵׁם) זכיתי להתקבל בחברתם. מקץ ימים נסתמנו באגודה זו שני זרמים: אחד העמי ויעבצי. אני הייתי בין הראשונים. שמו של אחד העם בלבד הביא חיבת קודש בלבי. עד אחד העם אהבתי אבל לא כבדתי את הספרות החדשה. ורגש כבוד זה צץ בלבי לפתע פתאם תיכף ומיד אחרי מאמריו הראשונים. יום שקראתי בו מאמר של אחד העם היה לי כיום טוב. כל מלה ומלה שיצאה מתחת עטו נראית לי כאילו כונה לתוך תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי. לבי נבא לי, שתקופה חדשה ממשמשת ובאה עמו בעולם ספרותנו. בעצם העת ההיא כתבתי עפ”י בקשת חברי, בני האגודה, מאמר, נסיוני הראשון בספרות, “לרעיון הישוב”, שנדפס ב“המליץ” ש“ז. מאמר זה היה צריך להיות כעין מניפסט של אגודתנו ופרסו השקפותיה בעולם. ערכו של מאמר זה איני יודע ואיני זוכר, אבל זכורני שנכתב ברוח אחה”ע ויעבץ כאחד. והישיבה בעת ההיא רוח חדשה נשבה בה – וירופפו עמודיה. הכל ראו כי יומה בא וקרוב קצה – ואמר: אמלטה נא בעוד מועד למקום תורה אחר אשר כלבבי. ואלך בעצת אחדים מחברי, מתי סודי ובעזרתם, לאודיסא, על מנת שאתקין שם את עצמי לברלין. יציאה זו היתה שלא מדעת זקני ובני משפחתי.

פרא ואלם, בלא לשון ובלא “נמוס”, באתי לאודיסא ואתענה שם כששה חדשים – ואיש לא שם אלי לב. רב אודיסאי אחד, שאספני לביתו, המציא לי הוראות שעה בבית אחד בשכר 12 רו“כ לחודש ומורה לשון אשכנז (אגרונום), שתרגם לי את שילר ולסינג לרוסית. תלמידי לא הבינו מלה אחת יהודית, ואני בקושי הבינותי רוסית – ועתה שער בנפשך מה טיב התורה שנתתי ושקבלתי. כל פעם שהגיעה ה”שעה" – שאלתי את נפשי למות. עלבון, בזיון, ענויים רוחניים… לא היה לי ענויים ויסורים כיסורי תורה אלו. בכל יום כשהגיעה השעה הקבועה לילך וללמד תורה, שאלתי נפשי למות. אבל ברוך ה'. ה“שעות” פסקו מקץ ירח מחמת אונס, המורה שהורני נשא אשה ואני נשארתי בלא כלום. באודיסה החילותי לקרוא מעט מן הספרות הקלסית הרוסית “ותארנה עיני” (קראתי את גוגול, דוסטויבסקי וכו'). עולם חדש נפתח לפני. ואעפי"כ נזהרתי שלא להשתקע ברוסית יותר מדי, שהרי סוף סוף עתיד אני לקבל רוב תורתי באשכנז ולמה אאבד זמן בחנם על רוסית.

אבל בינתים כלו כל הקצים. אין מה לאכול, ישיבת וולוזין נסגרה ואני מקבל מכתב מזקני (דרך וולוזין ע"י חברי שנשארו שם), שהוא הולך למות. ומזיטומיר כתבו לי חברי “שוב לביתך; כשיודע לזקנך שאתה באודיסא תקרב מיתתו”. תעיתי כשה אובד בחוצות אודיסא – ואגמור לשוב לביתי – ותהי נא אחריתי כאחרית שאר בחורי ישראל.

שכחתי להודיעך, שבאודיסא נתגלגלה קבוצה קטנה של שירי בכ“י ליד לילינבלום ויבר אחד מהם (“אל הצפור”) בשביל הפרדס וישלחהו בידי אל א”ה, וזה שלחני אל רבניצקי. זה האחרון קבל השיר בשביל ה“פרדס” ושם קצת את לבו אלי ויקרבני מעט, אבל גם הוא לא יכול להועיל לי במה שהוא; בא הייתי לביתו לפרקים – ושנינו היינו יושבים ושותקים.

ואחריתי היתה כאחרית שאר בחורי ישראל. בן י"ח נכנסתי לחופה – ומחופה למסחר – וסוף דבר.

כל אותם הימים שאחרי אודיסא, לפני החתונה ואחריה, נשתקעתי בקריאה, קראתי הרבה, בערך, בספרות הרוסית. בעסקי אח"כ במסחר היער ישבתי שנות מספר בדד ביער. לפני שנים אחדות אבד כספי המעט – ואהי למורה. עתה מלאו לי שלשים שנה.

עד כאן ה“נגלות” שבתולדותי, ו“הנסתרות”, אלו שהן לדעתי עקר תולדותיו של כל אדם – הרי הן מכבשונו של הלב ואין מסיחין בהן.

לבסוף אומר לך דבר אחד: כל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו, ובמקרה נזדמנו למקום אחד, ואם בכל זאת נצטרפה מתוך כלם מין נעימה כל שהיא – אין זה כי אם נס מן השמים.

ועוד דבר אחד: כל כחותי כלם ינקו־נתפרנסו, כצמח פרא הלז, מן המוכן, מן הנמצא סמוך להם ומן היורד ושופע עליהם מן השמים, ואם בכל זאת לא הייתי לאילן סרק – אין זה כ"א חסד אלהים.

לבדי, לבדי, בקרן חשכה, גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הפרחים הרכים והצנועים אשר פֻּתּחוּ בלבי שׂכּוֹתִי כפי עליהם בחרדת־אֵם ואסתירם מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני ויבזו וישחקו לכל בהן חיי רוחי.

וכשובי מאודיסא אל משפחתי נואש ומנוצח – קבלוני אותם האנשים בנקמה מסותרת ובלעג מגולה; חה־חה־חה, חיים נחמן – חבט לי אחד מדודי על כתפי – סוף סוף שבת אלינו. כלומר: מעתה תהיה אחד “משלנו”.

עפ“י האינסטינקט של “ונשמרתם” למדתי להסתיר ולהחביא את קדשי קדשי בחדרי חדרים של הלב, ואהי בגלוי כאחד משלהם, – ה”תוך" שבי, הרך והענֹג מתחלת בריתו, הוקף קלפה קשה, שכל הפוצעה שובר את שניו, ובכך נשתמר מהבל פיהם הטמא, ממבט עינם הרעה וממשמוש ידם המסואבת של הבריות שישבתי בתוכם.

פורסם ב“העולם” שנה י“א, גליון ב', תרפ”ג.

¹

(קטעי זכרונות)

נולדתי וגדלתי עד שנת החמש, כמדומה, בכפר ראדי סמוך לזיטומיר. נוי, מראות הטבע, יער מאחרי הבית, שדות וכו' וכו‘. בחצר וברפת – הרבה פרות, עגלים וסיָחים וכו’ וכו'. בכל יום ששי בצהרים היה אבי שב מאחד היערים, משלח ידו, ויוצא בקרדומו להרוג את הנחשים הרבים שקננו בעקרי ביתנו הקטן. נבלותיהם היו מושלכות מסביב ביתנו לשמש ולבי היה גס בהם. מבעית הייתי בהן את חברותי, הילדות הקטנות. פעם אחת רדפתי אחרי שתי ילדות קטנות בשדה, ונחש מפרכס בידי. השמש שקעה ושתתה דם על המגרש הירוק והמקושט בפרחים צהובים, כחולים, לבנים, כרומים ואדמדמים. בתוך כדי ריצה כִישפני מראה השקיעה הנאדרה ומשכני אליו. הוספתי לרוץ הלאה, ריצה לשמה, לקצה השדה, למקום זה שהחמה הגדולה כבשה שם את פניה בקרקע. הילדות כבר נטוּ מלפנַי וחזרו לביתן, ואני עודני רץ ורץ ונבהל ונאלם ומשתומם, ואיני יודע מה. לבסוף מצאתני איכרת והחזירתני לביתי כשאני בוכה ומלא תמהון לבב. באותו יער היו מצויים זאבים ושאר מיני מזיקין ורמשים. פעם אחת, בשבת בבוקר ביום קיץ, כשנאסף “המנין” הכפרי לתפלה, – נפלה צוָחה: זאבים, זאבים! מיד יצאו כל היהודים מעוטפים בטליתותיהם, עלו על הגג ועל הגדרות והתחילו צועקים: ה־או! ה־או! עד שהבריחום. ופעם אחת ראיתי – איני יודע בחלום או בהקיץ – לאור הירח בליל קיץ – והנה שורות שורות של גמדים קטנים יורדים ברננה מתוקה מן הגבעה הירוקה, זו שבית דודי עומד בראשה, ובאים וּמתפזרים מתוך צחוק בתוך היער הסמוך… כל אותו היום שלמחרתו תעיתי לבדי ביער וביקשתי אותם הגמדים הקטנים והיפים להשתעשע קצת עמם.

ויהיה היום – וכל “ויהי”, צרה! ויָשב אבי מן היריד וגליון אדמדם מנומר באותיות שחורות – אלפא־ביתא לתינוקות – בידו. למחר הושיבני בחור מנוול אחד, באהעלפער הכפר, אצל שולחן ארוך לפני אותו הגליון המנומר, תפש בשתי אצבעותיו בגרגרתי הקטנה, מראה לי ב“טייטעל” כמין “מוט ושני דליים”, מחנק וצׁוֵח: “אמור, ממזר, זה אלף!”.

אני נבהלתי מאד מפני הבחור המחנק ומפני האלף – וברחתי בבכיה הביתה. אומנתי הזקנה, גויה צמוקה ומחוּסרת שׁנַים, הניחה ראשי בין ברכיה, והתחילה לפלות בין שערותי, מקללת בתוך כך את ה“רבי” המזוהם קללות נמרצות. תנוח דעתה כשם שהניחה דעתי!

                                     *

ובאחד מימי האביב – והנה אני וכל בני ביתנו יושבים בעגלות בתוך מטלטלים וכלים וכרים וכסתות, פרה אדומה קשורה מאחורי עגלה אחת – ואנו נוסעים דרך יערות ושדות שנמשכים בלי סוף, בלי קץ…

והנה היער הולך ומתמעט. לִבנים דלולים ורכים, אֵלוֹת נמוכות סוככות בענפיהן על גבי קרקע. ריח־נטף חריף, לחלולית רעננה של תחילת־אביב. הפרה מחזרת ראשה הקשור לאחוריה, לצד הכפר, וגועה ברחמים…

– לאן, אמי?

– לעיר, בני, שם יושב “הסבא”.

ואנו דרים לא בתוך העיר, אלא בעיבורה של עיר. ביתנו החדש עמד בתוך הפרבר ממש, מרוחק מן הישוב, סמוך אל היער ממש. ועוד הפעם שדות־בר, עצים עבותים, צפרים וקנים, אוג. זקן ונבוב שכּוֶרת דבוֹרים בתוכו… בית השכן, שהרבה חביות של זפת מוטלות שם בחוץ, שנים שלשה חברים…

והנה החדר, מלמד דרדקי בור ומזוהם, בעל עינים שחורות ובוערות, רבנית תגרנית, המחזרת בסלי ביצים ותרנגולים ביום ומורטת נוצות וטוֹוָה פשתים בתוך ביתה בלילה… קללות, מכות, כיעור, סחי ומאוס.

ובתוך בית אבי עוני ודלות…

בשעות של חרות מן החדר – אני וחברי פושטים ביער, מלקטים גרגרים ופטריות ופרחים, מחפשים קנים ואפרוחים על העצים ונחשים וחפרפרוֹת וקיפודים בשוחות ופחתים, המסוּבכים בכל מיני שיחים וקוצים ושאר עשבים, משליכים חכות בנהר טיטירוב וצדים גלדונים קטנים וכסי דהרסנא, הולכים אל הכפר הסמוך לבית חברנו לשתות שם חלב חם מתחת דדי הפרה לאור חמה שוקעת, מתגוללים באשפתות ובחול על שפת הנהר וכו' וכו'.

והנה אני נכנס לרשות “מלמד של ערבוביא”, אדם נאה בצורתו ובמעשיו, בעל נפש יפה ודעת נקיה, אוהב לצייר מזרחאות וכדומה. בנו היחיד ידע לצייר גם פרצופי בני אדם וחיות ועופות. אנו לומדים חוּמש ורש"י, תהלים, זמירות – ושכינה שרויה בסיעתנו הקטנה והעליזה.

בשבתות הקיץ אני וחברי עוברים את הנהר, ושם על פני המגרש הירוק והגדול אנו משתתפים לפי כוחנו במלחמת הבחורים הגדולים של שני הפרברים, שלנו ושל הפרבר הסמוך. פעמים שחזרנו מעורכי המלחמה בשן ועין ממש.

                              *

ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…

אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד בפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה.

בבית אני והזקן ושפחה זקנה, אין איש זולתנו… געגועים, געגועים וצער בלבי הקטן, צער אילם שאיני יודע לו שם…

ופעם אחת, אחרי לילה ארוך של געגועים נוראים ויראה סתומה ובכיה כבושה ומחונקת – השכמתי עם שמש וברחתי…

לבית אמי ברחתי. צרור בגדי הקטן על שכמי – ואני הולך. גיבור ועז־נפש אני בעיני. מסירת נפש, סכנת הדרכים… בודאי ירדפו אחרי… הנה החנוָנים יוצאים. התריסין נפתחים. העיר מתעוררת. משק הבוקר, החמה זורחת – ולבי טוב עלי… ואני שוחק מתוך דמעות.

– לאן אתה הולך, יונגעלע? – שאלני יהודי אחד הטעון סל מלא כיכרות חמאה צהובה, שהרגיש, כנראה, איזו זרוּת בהליכתי המוּשכמת ובצרור שעל שכמי.

– לבית אמי, ר' יהודי, לבית אמי, היא דרה הרחק, הרחק מזה.

אמי בכתה על צוָארי, האכילתני דַיסה בחלב – והחזירתני לבית הסבא.

כתב-יד, נדפס ב“כנסת” ו‘, תש"א, עמ’ 18–28

א

סְדוֹם

ואנשי סדום רעים וחטאים לַייָ מאד מאד. וארצם ארץ שמנה ופוריה ובתיהם מלאים כל טוב. וישמינו ויתעדנו ויחטאו לַייָ מרֹב טוב ויעשו תועבות גדולות. וגם שופטים הקימו להם כלבבם אנשי רשע ועושי עָוֶל. וכי יבֹא לפניהם ריב עני וגר והטו את משפטו והרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע ותהי חטאתם גדולה מלפני יְיָ.

ואלה משפטי בני סדום ומעשיהם. רוכל כי יסור העיר ומַרְכֻּלתו בידו ונסַבּוּ עליו אנשי סדום ובזזו ממנו מעט מעט איש לו עד תֹּם כל המַרכֹּלת. והיה כי יצעק הרוכל ויריב בהם ונגשו אליו אחד אחד, איש מלקֹחו בידו ואמר: “ראה מה לקחתי, הלא מצער היא. התֵרע עינך מִתֵּת לאחיך דבר מצער כזה? אי צר־עין!” ושחקו לו האנשים שחוק גדול ולעגו לו לעג רב. ויצא הרוכל מן העיר בפחי־נפש: מלא בא סדומה וריקם ישוב ממנה.

ואביון כי יסור העירה והעבירו קול בעיר לאמר: איש אל יתן ואל ישביר לאביון לחם כי אם מתת כסף יֻתּן לו. והיה אם ישב האביון בעיר ימים ומת ברעב, כי לא ימצא פת לחם לאכֹל. ובאו אנשי העיר אל האביון ולקח איש אגורתו והפשיטו את בגדיו ונשאוהו וקברוהו ערֹם תחת אחד השיחים. ויש אשר יפשיטוהו ערום גם בעודנו חי ובזזו את כל אשר לו וגרשוהו מן העיר.

ויהי היום וילך אליעזר סדומה, כי שלֶחו אברם לדעת את שלום לוט. ויהי כבואו העירה וירא והנה סדומי אחד קם על איש עני להפשיטו את בגדיו ולקחת את כל אשר לו ויצעק העני לעזרה ואין איש מאנשי העיר מושיע לו, ויקם אליעזר וַיַצֵל את העני מיד גוזלו וגם את גזֵלתו השיב. ויחר לַסדומי מאד ויך את אליעזר עד זוב דם. וירא האיש את הדם וַיַחזק באליעזר ויאמר: תנה את שכרי, כי על כן הוצאתי ממך את הדם הזה. ויאמר אליעזר: האתה הכיתני ואני אשלם? לא, כי תשלם אתה! ויבֹאו לפני השופט. וישמע השופט את דברי שניהם ויאמר לאליעזר: כן איש ריבך דובר! שַׁלם תשַׁלם לו אתה. הטרם תדע את משפטי ארצנו: איש כי יזיב דם מרעהו ולקח שכרו.

ולא יכֹל עוד אליעזר להתאפק ויקח אבן ויך בה את השופט על מצחו ויצק דמו גם הוא ויאמר: עתה קום ושלמת לאיש הזה את אשר תשלם לי. ויצא מן הבית בחרי־אף.

וללוט בת ושמה פַּלטית והיא אשה רחמניה וטובת לב. ותרא והנה איש עני מֻשלך ברחוב העיר והוא רעב וצמא, כל עוד נפשו בו. ותחמֹל עליו מאד ותתחכם להחיות את נפשו. ויהי מדי צאתה לשאוב מים ותשׂם פת לחם בכדה ותעבֹר על העני ותתן לו בסתר ויאכל וַיֶחִי. ויתמהו אנשי סדום איש אל רעהו לאמר: איכה יעמֹד העני ברעב ימים רבים כאלה? ויבֻקש הדבר וַיִמָצא. וישרפו אנשי סדום את פלטית באש.

ונערה אחת מבנות העיר עשתה כמעשה פלטית ותוצֵא לחם ומים לאיש אורח אשר נטה העירה והוא עיף ויגע מדרכו. וַיִוָדע הדבר בעיר ויקחו את הנערה וימשחו אותה בדבש ויעמידוה לפני עדת דבורים ותפשֹׁטנה אליה הדבורים ויעקצוה עד מות. ויהי כצאת נפשה ותצעק הנערה צעקה גדולה ומרה וישמע אלהים.

ואיש אחד שב מחברון, ללכת אל עירו, אל עֵילם, ועמו חמור חבוש נושא שמיכה. והשׂמיכה יקרה מאד מעשה רקמתיִם והיא אחוזה בחבל בוץ על החמור. ותבֹא לו השמש אצל סדום ויסר שמה ללון, ויבֹא וישב ברחוב ואין איש מאסף אותו הביתה. ושם בסדום איש רע ובליעל וערום, הידוד שמו. וירא את האיש האורח ברחוב העיר ויבֹא לפניו ויאמר לו: מאין תבֹא ואנה תלך? ויאמר אליו האיש: עובר אנכי מחברון עד עילם, משם אנכי. ותבֹא עלי השמש ואסור ללון פה הלילה ואין איש מאסף אותי הביתה. וגם לחם ומים יש לי וגם תבן ומספוא יש לחמורי, אין מחסור דבר. ויען הידוד ויאמר: כל מחסורך עלי, אך ברחוב אל תָּלַן. וַיָבֵא הידוד את האיש אל ביתו וַיורֶד את השמיכה עם החבל מעל החמור ויטמנם בבית, ולחמור נתן תבן ומספוא, וילן האיש בבית הידוד. ויהי בבֹקר וישכם האיש ללכת ויאמר אליו הידוד: סעד לבך פת לחם ואחר תלך. וישבו ויאכלו וישתו יחדו עד נטות היום. ויקם האיש ללכת ויאמר הידוד: הנה נא רפה היום לערֹב. לין גם הלילה. ויפצר בו הידוד וישב וילן שם. וישכם בבֹקר ביום השני ויקם ללכת ויפצר בו הידוד לשבת עמו גם היום וימאן, ויצא לחבש את חמורו. הוא יצא ואשת הידוד אמרה אליו: הנה ישב האיש הזה בביתנו כיומַים ויאכל וישת – ועתה הילך לו מזה ולא ישלם? ויאמר לה הידוד: הֶחֱשִׁי! שבעתים ישלם! וישב האיש הביתה ויברך את הידוד ויאמר: ברוך אתה ליי, איש החסד, אשר פתחת דלתך לאורח, ועתה השב לי את החבל ואת השמיכה ואלכה. ויהי כהזכירו את החבל והשמיכה ויתמה הידוד ויאמר: מה תדבר? ויאמר האיש: “כי תשיב לי את החבל ושמיכת הרקמתים אשר הפקדתי בידך ושִׁלחתני והלכתי”. ויען הידוד ויאמר: זה פתרון חלומך: החבל – אֹרך ימים הוא, כי הארך יאריך אלהים את ימיך ויוסיף לך שנות חיים. ושמיכת הרקמה אשר ראית – פרדס יהיה לך ונטעת בו כל עץ פרי נחמד למאכל וטוב לעינים. ויאמר האורח: למה ידבר אדוני כזאת? ואני לא בחלום כי אם בהקיץ נתתי לך את השמיכה היקרה ואת החבל והנם טמונים בביתך. ויאמר הידוד: הוא אשר דברתי: חלום חלמת לטובה וכזה וכזאת פתרונו. ועתה אחרי הודיעי אותך את כל זאת – תנה לי שכרי שלשת שקלים. ויקצף האיש מאד ויצעק צעקה גדולה ומרה. ויחזק האיש בהידוד ויביאהו לפני השופט. וישמע השופט את דבריהם ויאמר אל האורח: ראה, דברי הידוד טובים ונכוחים – ועתה תן לו את שכרו, כי אין כמוהו איש שומע חלום לפתֹר אותו. וימאן האורח, ויוסף לצעוק, כי מרה נפשו, ויאמר אל הידוד: הנני ושלמתי לך כסף משנה מחיר אכלי ושתותי וליני בביתך – אך השב תשיב לי את השמיכה. ויריבו שניהם בחזקה על השמיכה היקרה – ויגרש השופט את האורח מעל פניו. וילך בתוך העיר הלוך וצעוק, ויקהלו עליו אנשים ויבזוהו ויוציאוהו אל מחוץ לעיר.

ב

יוֹסֵף וְאֶחָיו

ויהי כאשר החלו שבע שני הרעב לבוא בארץ מצרים ויפתח יוסף את אוצרות הַבָּר וישבֹּר לכל הבאים. ויוסף אמר: עתה ירדו גם אחי מצרימה לשבֹּר בתוך הבאים ואנכי לא אדע בבואם ובצאתם. ויצו ויעבירו קול בכל הארץ לאמר: כה צוה פרעה איש אל ישלח את עבדיו לשבֹּר בר, כי אם את בניו ישלח; ואיש אשר ישבֹּר בר במצרים ומכָרוֹ לאחר – ענֹש יֵעָנש; כי איש למחית ביתו ישבֹּר. ואשר ישבֹּר משא שני חמורים ענֹש יֵעָנש; כי איש משא חמור אחד ישבֹּר. וישם יוסף שומרים בשערי מצרים ויצַום לאמור: כל איש אשר יבֹא לשבֹּר אֹכל, אל תתנוהו לבוא העירה, עד אם כתבתם בספר את שמו ושם אביו ושם אבי אביו. והיה בערב ושלַחתם את שמותם אלי. ויוסף עשה כל הדברים האלה למען אשר ידע בבוא אֵחיו מצרימה.

ואחֵי יוסף עשרה ירדו מצרימה לשבֹּר אֹכל. ויהי בהיותם בדרך ויזכרו את יוסף אחיהם ואשר עשו לו וַיִנָחמוּ מאד ויתעצבו אל לבם. ויאמרו איש אל אחיו לאמר: ידֹע ידענו כי יוסף אחינו הוּרד מצרימה ועתה הבה נפוּצה בעיר ונבקשנו שם, אולי נמצאנו. והיה אם עבד הוא וגאַלנוהו, ואם מאן ימאן אדוניו לשַׁלחו – וּלקַחנוהו בחזקה וּמַתנו עליו, ויענו פה אחד: כן נעשה. ויהיה כקרבם אל העיר ויתפרדו לבוא איש בשער אחר, כי כן צוה עליהם אביהם, אשר לא יבֹאו בשער אחד, פן תֵּרע בהם עֵין יושב הארץ. והשוערים כתבו שמות הבאים ביום ההוא ויביאום לפני יוסף ויקרא יוסף וימצא שמות אֶחיו וירא והנה באו מעשׂרה שערי העיר וישמֹר את הדבר. ויצו יוסף לאנשיו ביום ההוא לאמר: מַהרו וסִגרו את כל אוצרות הבר, אל תשאירו בלתי אם אוצר פתוח אחד ואליו יבֹא כל הבא לשבֹּר אֹכל, ויעשו כן פקידי יוסף. ויתן יוסף את שמות אחיו כתובים לאשר על האוצר ויאמר אליו: כל אשר יבֹא אליך לשבֹּר בר – ושאלת לשמו. והיה כבוא לפניך אנשים ושמותם כאלה ותשפתם והביאותם אלי.

וּבני יעקב נפוֹצוּ לבקש את יוסף ויבקשוהו בכל העיר שלֹשת ימים ולא מצאו. וירא האיש אשר על האוצר, כי לא באו האנשים אשר אמר להם יוסף, וישלח ויגד ליוסף. וימהר יוסף וישלח ששה עשר איש מעבדיו לבקש את אֶחיו ולהביאם אליו.. ויצאו עבדיו ויפוצו בעיר לבקש את בני יעקב וימצאוּם באחד השוָקים, כי שמה נועדו בני יעקב, ויתפשׂום עבדי יוסף ויביאוּם לפני יוסף וישתחווּ לו אפים ארצה. ויוסף יושב בהיכלו על כסאו מלֻבש בגדי תכלת וארגמן ועטרת זהב גדולה בראשו וכל נעריו עומדים לפניו. ויראו בני יעקב את יוסף וַיִפּלא בעיניהם יפי תארו והדר פניו וישתאו, וישתחוו לו עוד ארצה. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, כי נער יצא מהם ועתה גדול גדַל וזקנו צמח. ויאמר יוסף אליהם: מאין תבׁאו? ויאמרו מארץ כנען עבדיך, לשבּׁר אֹכל באנו. ויאמר יוסף: ואם לשבּׁר אֹכל ירדתם הנה כאשר אמרתם – למה אפוא באתם בעשרה שערי העיר? – אין זה כי אם לחפֹּר את הארץ באתם. ויענו את יוסף ויאמרו: לא אדוני – ואבינו צוה עלינו לבלתי בוא כֻלנו בשער אחד מפני רעת עיני יושבי הארץ. ויאמר יוסף: זה לכם שלשת ימים בעיר ושׁבר לא קניתם. היעשו כן הבאים לשבּׁר? חֵי פרעה כי מרגלים אתם. ויאמרו אל יוסף: חלילה לאדוני מִדַבֵּר כדבר הזה. שנים עשר אחים עבדיך, בני אב אחד בארץ כנען, והנה הקטן את אבינו בארץ כנען והאחד אבד ואיננו וַנֹאמַר, אולי בארץ הזאת הוא, ונלך לבקשו בכל מצרים, על כן התמהמהנו עד הנה. ויאמר יוסף: הבַקש את אחיכם האובד ביתר הארצות ולא מצאתם, כי נתתם עתה את פניכם במצרים? ויאמרו בני יעקב: שמענו אשר גנָבוהו הישמעאלים מאתנו וכי מכָרוהו מצרימה ונאמר: אולי נמצאנו ופדינו אותו מיד קונהו. ויאמר יוסף: והנה מצאתם אותו ובִקש מכם אדוניו מחיר רב – הגאֹל תגאלוהו? ויאמרו: נִגְאָל. ויאמר יוסף: אולי לא יֹאבה אדוניו להשיבו אליכם בכל כֹּפר. ויאמרו בני יעקב: כי עתה גם הרֹג נהרגנו ולקחנו את אחינו והלכנו. ויאמר אליהם יוסף: הוא אשר דברתי אליכם: מרגלים אתם, להרוג את יושבי הארץ באתם.

ויאמר: בזאת אדע כי כֵנים אתם: שלחו מכם אחד והביא אלי את אחיכם הקטן ואתם האָסרו פה עד בואו. ויקרא יוסף אל שבעים גבורים ויאמר אליהם: אספו את האנשים האלה אל משמר, ויעשו כן. ויהיו במשמר שלשה ימים. ביום השלישי ויוצֵא אותם יוסף מבית משמרם ויאמר אליהם: זאת עשו וחיו: אחיכם אחד יאָסר פה ואתם לכוּ והביאו שבר רַעבון בתיכם ארצה כנען. וּלקחתם את אחיכם הקטן והבאתם אלי הנה ואדעה כי כנים אתם. ויבֹא יוסף החדרה ויבך בכי גדול, כי נכמרו רחמיו על אחיו; וירחץ פניו ויצא אליהם ויקח מאתם את שמעון ויאמר לאסרו ולא יכֹל, כי חזק ממנו שמעון, ולא אֲסָרו. ויקרא יוסף אל גבוריו ויבֹאו לפניו שבעים איש גבורי חיל וחרבותם שלופות בידם. וימהרו ויחזיקו כֻלם בשמעון לאסרו – ויצעק עליהם שמעון צעקה גדולה ומרה וַתִּשָׁמע הצעקה למרחוק ויבָּהלו כל גבורי יוסף ויפלו על פניהם וינוסו. וגם כל האנשים אשר היו את יוסף נסו, כי יראו מאד לנפשותם, וישָׁאר שם אך יוסף ומנשה בנו. וירא מנשה בן יוסף גבורת שמעון ויחר אפו ויקם אל שמעון ויך אותו בערפו מכת אגרוף חזקה מאד וַיָנַח שמעון מחמתו. ויֹאחז מנשה בשמעון ויאסרהו ויביאהו על משמר, ויתמהו בני יעקב וישתאו לגבורת הנער. ויאמר אליהם שמעון: איש מכם אל יאמר, כי מכת מצרים היא; אין זאת כי אם מכת בית אבינו. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ואת כסף איש שׂמוּ בפי אמתחתו וישַלחם וילכו.

ויעלו בני יעקב ויבֹאו אל בית אביהם ארצה כנען ויספרו לו את כל המוצאות אותם. ויאמר: ועתה אם אין אחינו הקטן עמנו, לא נוכל לשוב מצרימה לראות פני האיש אדוני הארץ. ויאמר אליהם יעקב: מה זאת עשיתם לי? שלֹח שלחתי את יוסף אחיכם לראות את שלומכם ותאמרו לי, חיה רעה אכלתהו. וילך שמעון אתכם לשבֹּר אֹכל ותאמרו, מלך מצרים שמהו בכלא, ולקחתם גם את בנימין מעמי וקראהו אסון – והורדתם את שׂיבתי ביגון שאולה. וישא יעקב את קולו ויבך. ויאמר יעקב אל בניו: עתה שבו לכם פה ואל תרדו מצרימה, כי לא ירד בני אתכם שמה ולא ימות כאֶחיו. ויאמר יהודה אל אֶחיו: חדלו נא מאבינו עד כלות השבר. וישבו בני יעקב בארץ כנען ימים ושני חדשים. ויתֹם הלחם מבתיהם ויבֹאו ילדי בני יעקב ויגשו אל יעקב ויסֹבּו אותו כֻלם ויצעקו לאמר: תנה לנו לחם! ולמה נמות ברעב נגדך. וישמע יעקב את צעקת הילדים ויבך בכי גדול וַיִכָּמְרוּ רחמיו עליהם. ויקרא יעקב אל בניו ויבֹאו כֻלם וישבו לפניו. ויאמר אליהם יעקב: הראיתם את ילדיכם בוכים עלי היום לאמר: תנה לנו לחם ולא נמות. ועתה שובו שִׁברו לנו מעט אֹכל. ויאמר יהודה אל אביו : אם ישך משלח את אחינו אתנו וירדנו ונשברה אכל. ואם אינך משלח – לא נרד, כי העד העיד בנו האיש אדוני הארץ לאמר: לא תראו את פנַי בלתי אחיכם הקטן אתכם. ויאמר יעקב: למה הרֵעותם לי להגיד לאיש, היֵש לכם עוד אח? ויאמר יהודה: אל תירא, אבי, מִשַׁלֵחַ אותו בידינו. אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. אם לא הביאותיו והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים. ראֵה גם ראֵה אלה הילדים בוכים עליך, שואלים לחם ואין – ולולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמַים, ועתה אל תאַחרֵנו עוד. תנה נא את הנער בידי ונקומה ונרדה מצרים. ואתה קום והתפלל בעדנו אל האלהים וּשמָרנו בדרך הזה אשר אנחנו הולכים והשיבנו בשלום אל ביתם. וישמע יעקב לדברי בניו ויתן בידם את בנימין וגם מנחה מזִמרת הארץ שלח בידם להוריד לאיש אדוני הארץ וכסף מִשׁנֶה שלח לו ויברכם ויאמר: קומו ולכו לשלום ואֵל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את שמעון ואת בנימין. ויקחו בני יעקב את בנימין, ואת המנחה ומִשׁנֶה כסף לקחו בידם, ויקומו וירדו מצרימה ויעמדו לפני יוסף.

וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו: הָבֵא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והָכֵן, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. ויבֵא אותם האיש בֵּיתה יוסף וינחמם וידבר על לבם ויוצֵא אליהם את שמעון. ויספר שמעון לאחיו את כל אשר נעשה לו מיום לכתם מעמו ועד הנה.. וכי היטֵב היטיב עמו האיש אדוני הארץ ויוציאהו מן הבור אחרי צאתם. ויבֹא יוסף הביתה ויקח מידם את המנחה אשר הביאו לו וידבר אתם דברי שלום. וירא את בנימין ויאמר: הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם? ויגש בנימין וישתחו לו ארצה. וישם יוסף את ידו על ראש בנימין ויאמר: אלהים יָחנך, בני. ולא יכֹל יוסף להתאפק, כי נכמרו רחמיו אל אָחיו בן אִמו ויבקש לבכות, ויבֹא החדרה ויבך וירחץ פניו ויצא ויאמר: שימו לחם. וביד יוסף גביע כסף משֻׁבץ כֻלו אבני שֹׁהם יקרות, ויהי הם יושבים לאכֹל וירם יוסף את הגביע לעיניהם וידפֹק בו על השלחן אשר לפניו ויאמר אל בני יעקב: הבה אושיבה אתכם כתולדותיכם כאשר הגיד לי גביעי. ויושב אותם לפניו כתולדותם, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. ואת בנימין לקח מאת אֶחיו ויאמר לו: גם לי גם לך אין אח ואֵם, גְשָׁה שְׁבָה על ידי. ויושיבהו יוסף לפניו על כסאו. ויראו האנשים את הדבר ויפָּלא בעיניהם ויתמהו איש אל רעהו. ויתן יוסף לכֻלם מנות ולבנימין נתן פי שנים. ומנשה ואפרים בני יוסף ואסנת אשתו ראו את מעשי יוסף ויתנו גם הם לבנימין איש מנתו. ותהיין ביד בנימין חמש מנות וַיִישֶׂם לפניהם לאכֹל וַיוֹצֵא להם יוסף יין ולא אבו לשתות ויאמרו: אדוני, מיום אשר אבד לנו אחינו לא נאכל מעדנים ולא נשתה יין. ויפצַר בם יוסף מאד ויאכלו וישתו עמו ביום ההוא.

ויהי הם מיטיבים לבם ויוסף הביא את בנימין החדרה וידבר אתו טובות. וישאלהו יוסף לשלומו ולשלום בניו ושלום בית אביו. ויגד לו בנימין את כל לבו וכי התאבל יתאבל על אָחיו כל הימים וימאן להתנחם. ולא יכֹל יוסף להתאפק עוד ויתודע אל בנימין ויאמר: אני יוסף אחיך. ויפֹּל על צוארו וישקהו ויבך, ויפג לב בנימין, כי לא האמין. ויספר לו יוסף את כל המוצאות אותו ויאמר: ועתה החרישה, אל תַּגֵד לאחיך דבר מכֹל אשר ידעת, הנה אני שולח אותך עם אחֶיך והלכתם, והיה כצאתכם את העיר ושלחתי אחריכם והשיבותיכם העירה ולקחתיך מאתם. והיה אם יתנו את נפשם עליך ונלחמו לך והתוַדעתי אליהם. ואם יעזבוך בידי והלכו – ולא אתוַדע אליהם, הם יעלו אל ביתם ואתה תשב עמי. ובזאת אדע, הנִחמו על הרעה אשר עשו לי אם לא.

ויצא יוסף ויצו לאשר על ביתו למלאות את כליהם בר וצידה לדרך ולשים כסף איש בשַׂקו ולתת הגביע בשַׂק בנימין, ויעש כן. וישכימו האנשים ממחרת וישאו את שִׁברם על חמוריהם ויקחו את בנימין ואת שמעון וילכו. הם יצאו מן העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לפקידו: קום רדֹף אחרי האנשים האלה והִשַׂגתָּם ואמרת אליהם? למה גנבתם את גביע אדוני? ויקם הפקיד וירדפם וישיגם וידבר אליהם את כל דברי יוסף. ויהי בשמעם את הדבר הזה ויחר אפם מאד. וימהרו ויורידו איש שקו מעל חמורו ויחַפש הפקיד באמתחותיהם וימָצא הגביע באמתחת בנימין. ויקרעו כלם את בגדיהם וישובו העירה ויכו את בנימין בדרך הלוך והכות ויחרפוהו ויבזוהו לאמר: עלֵה, גנב בן גונבת. ולא יכֹל בנימין נשוא עוד את החרפה ויקרא במר נפשו: למה תכוני ואני חֵי נפשי כי נקי אני, ויהי אך נשבע בנימין וירפו ממנו אחיו, כי אמרו, מעודו ועד היום לא נשבע בנימין וידבר רק אמת ואף כי נשבע היום. ויחר אף יהודה ויאמר: לא השיבָנו האיש הזה כי אם להחריב את מצרים. ויבֹאו האנשים ביתה יוסף וימצאו את יוסף יושב על כסאו וכל גבוריו עומדיו עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר אליהם יוסף: מה המעשה הזה אשר עשיתם כי לקחתם את גביעי, גביע הכסף, ותלכו לכם, הלנַחש בו אתם אומרים ולדעת איפה אחיכם האובד? ויאמר יהודה: מה נאמר לאדוני ומה נצטדק. אלהים מצא את עֲוֹן עבדיך, על כן נעשָׂה לנו הדבר הזה. ויקם יוסף ויַחזק בבנימין ויקחהו מאת אחיו בחזקה ויביאהו אל חדר ואת הדלת סגר. ויצו יוסף לאשר על ביתו ויאמר אליהם: כה אמר המלך: הנה לקחתי את האיש אשר נמצא הגביע בידו – ואתם עלו לשלום אל אביכם.

ויהי כראות יהודה את מעשה יוסף ויגש וישבֹר את הדלת ויבֹא עם אֶחיו ויעמֹד לפני יוסף.

ויאמר יהודה אל יוסף: ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך. ויאמר יוסף: דַבר. ויצא יהודה ויתיצב וידבר אל יוסף באזני אחיו ובאזני כל הנצבים עליו לאמר: אדני! למה לא מצאנו חן בעיניך מכל הבאים לשבֹר, כי תתגולל עלינו וכי תתנפל עלינו? גם מאז רדתנו הנה בתחלה שמת לנו עלילות דברים וַתשאל לנו ולמולדתנו? הלהתחתן בנו אמרת, כי שאלת לכל אלה? ואולם עבדיך לא כחדו דבר מאדוני וַנַגֶד לך כל הדברים האלה. ותקח מאתנו את שמעון ותאמר: לא תראו את פנַי בלתי אחיכם הקטן אתכם. וַנוֹרֶד אליך את אחינו הקטן והוא יחיד לאביו מאמו ונפש אבינו קשורה בנפשו, כי התנחם בו אחרי רחל אשתו ואחרי בנו האובד. ועתה בקחתך מאתנו את אחינו לעבד, איך אעלה אל אבי ואיככה אוכל וראיתי ברע אשר ימצאנו. ויאמר יוסף: זה משפט הגנב בארצנו ואין להשיב: אשר יגנֹב דבר מעם רעהו ולֻקח לעבד בגנֵבתו. ואף כי גונב מבית המלך כאחיך היום. ויאמר יהודה: לכן יֵשֶׁב־נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני: כי טוב אני לך ממנו, כי חזק אני ממנו ורב כֹחי מכֹחו לעשות בכל מלאכה בבית ובשדה ולצאת למלחמה. ויאמר יוסף: העתרה עלי את דבריך, איש דברים! המבלי אין גדולים וטובים ממך באחיך כי תתן אתה את נפשך תחת הנער? ויאמר יהודה: כי ערֹב ערַב עבדך את הנער מעם אבי לאמר: אם לא אביאנו אליו וחטאתי לאבי כל הימים. ויאמר יוסף: ולמה לא חסת על אביך בִמְכוֹר אתה ואחֶיך את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. וגם כַּזֵב כִּזַבתם לאביכם ותביאו לו את הכֻּתֹנת המגֹאלה בדם לאמר: טָרֹף טֹרַף יוסף, ואתה ראית בצרת נפש אביך הזקן וַתַּעְלֵם את עינך ותהי כמחריש? וַיֵמַר מאד לב יהודה כשמעו את הדברים האלה וישאג שאגה גדולה ומרה כשאגת האריה ותעל גם חמת אחיו ויבעטו באדמה בקצף גדול ותִּבָּקע האדמה ותרעש כל ארץ מצרים ותהי לחרדת אלהים. והגבורים אשר עם יוסף נפלו על פניהם ארצה וייראו יראה גדולה. וחמת יהודה הולכת וחזקה וירם מטילי ברזל וַיִטחָנם בשִּניו לאבק ויזעף וינהֹם מאד. וירא מנשה וירקע גם הוא ברגלו על רצפת ההיכל – וינועו הקירות, ויוסף בעט בעמוד השיש אשר לפניו – ויהי לגל צרורות אבן. ויתמהו בני יעקב ויאמרו בלבם: אין זאת כי אם גבורת בית אבינו, ותנח חמתם. ויהודה אמר לשלֹף את חרבו מתערה ולא יכֹל, כי דבקה החרב בתער, וינח גם יהודה מזעפו ויקרא במר לבו: אהה אדוני! ואיך אעלה אל אבי ומה אֹמַר אליו? ויאמר יוסף: כה תאמר אל אביך: הלך החבל אחר הדלי, לאמר: הלך בנימין אחרי יוסף. וירגז יהודה ויאמר: חי נפשי, אדוני, כי בנפשך ובנפש עמך דברת את הדברים האלה, כי אם אשלֹף את חרבי ומתערה – ומִלאתי את מצרים חללים. בך אחל ובפרעה אכַלה. ויאמר יוסף: אם תשלֹף את חרבך – חי פרעה, אם לא על צואריך וצואר אחיך אליה אשימנה. ויאמר יהודה: השמר לך, אדוני, מהעלות את חמתי שנית, פן אצא בחרב על העיר וצבעתי את כל רחובותיה בדם, ויאמר יוסף: ידעתי גם ידעתי, כי לִמוּדֵי צָבֹע אתם ואין כמוכם צַבָּעִים בארץ, כי גם את כתֹנת אחיכם צְבַעתם בדם… וירתח לב יהודה בקרבו ויקרא: אש, אש בוערת בלבבי. ויאמר יוסף: אנכי אכַבּנה. ויאמר יהודה אל אחיו: נִקֵיתי הפעם מן האיש הזה כי אחריב את ארצו. ולנפתלי אמר: לֵך רוץ בעיר וסָפרת את כל השוָקים ובאת והגדת אלי. וירץ נפתלי בשוקי העיר, והוא קל ברגליו כאַיָלה שלוחה, ויִספרם וַיָשב ויאמר: שנים עשר. ויאמר יהודה: צאו אתם והחרבתם איש שוק אחד ואני אחריב בידי שלשה והיתה כל העיר שממה. ויאמרו בני יעקב אל יהודה: חלילה לנו מהשחית את הארץ הזאת, כי למחיה לכל הארץ הותירה ה' ולהחיות עם רב ברעב. ואתה אם נקום על מצרים ונשחיתה ושִׁחתנו לכל הארץ בעבורה.

ולא יכֹל עוד יוסף להתאפק ויאמר: עתה אתוַדע אל אֶחי. ויצו ויצאו מעליו כל הנצבים שם, וישארו אך אֶחיו. ויאמר יוסף אל אחיו: עתה תראו את אשר אעשה לכם. אמֹר אמרתם, כי אחיכם האובד הוּרד מצרימה וגם נמכר שם לעבד – הנה אחיכם זה אתי, אני קניתיו, ואם יש את נפשכם, הנני וקראתי לו והצגתיו כרגע לפניכם. ויקם יוסף ממקומו וישא קולו ויקרא: יוסף, יוסף! גשה הלום! וישאו בני יעקב את עיניהם ויביטו אל ארבע פנות הבית ואין מהם רואה מאומה; ויאמר להם יוסף: למה תביטו כה וכה – אני יוסף אחיכם!

וישובו בני יעקב ארצה כנען וכל טוּב מצרים בידם, הולכים בדבַר יוסף להוריד את אביהם ואת בתיהם מצרימה, ועמם חמורים ואתונות נושאים בר ומזון, צידה לדרך, וכסף וזהב ובגדים לרֹב, מאשר נתן להם יוסף. כי שלוח שלַח יוסף בידם מתנות רבות לאביו ולנשי אֶחָיו ולכל בניהם – לא שכח איש. ולדינה אחותו שלח בגדי זהב וכסף וקטֹרת ומור ואהלות ותמרוקי הנשים הרבה מאד, וכן לכל נשי אחיו. ולילדי אחיו שלח לאיש חליפות בגדים ומאה כסף. וגם אבנים יקרות ובשמים לרב שלח עמם, לא היתה סגֻלה במצרים אשר לא שלח יוסף. ועבדים שלח עם אחיו, עשרה עשרה לאיש, לשרת אותם ואת בניהם בדרך. ועגלות ומרכבות סוסים שלח עמם לשאת אותם ואת בתיהם מצרימה; עשתי עשרה מרכבות לעשתי עשר אחיו, לאיש ולביתו. ולאביו שלח את מרכבתו, מרכבת המִשנֶה, אשר רכב בה ביום תת פרעה אותו על ארץ מצרים. ויעברו בני יעקב עם הכבוּדה אשר ברגליהם, הלוך ונסוע ארצה כנען.

ויהי כקרבם לבוא אל בית אביהם ויאמרו איש אל אחיו: הנה אנחנו באים אל אבינו והגדנו לו את כל דברי יוסף והיה אם נגיד לו את הדברים פתאם והחרדנו את לבבו ומצָאוֹ רע. והן לא יאמין לנו אבינו ולא ישמע בקולנו?… עתה דעו וראו מה נעשה? עוד הם מדברים והנה שֶׂרַח בת אָשֵׁר יוצאת לקראתם, באה מדרך בית אביה. ושֶׂרח ילדה קטנה וחכמה טובת מראה וטובת שׂכל, והיא יפת קול ומיטבת נַגן בכנור, ויראו אותה בני יעקב מרחוק וישמחו, כי אמרו: על ידה נכין את לב אבינו לקראת הבשׂורה. ויקראו אליה ותרץ ותבֹא אליהם ותשׁק להם. ויתנו לה בני יעקב כנור קטן ויאמרו: מהרי בואי אל אבינו ויָשַׁבת לפניו והכית בכנור, בידיך תנגני ובפיך תשירי באזני אבינו כדברים האלה. וישימו את השירה בפיה וישלחוה. ותרץ הילדה ותבוא ותשב לפני אביה הזקן ותיטב את הכנור ותנגן וַתָּשַׁר לאמר:

יוֹסֵף דוֹדִי,

דוֹדִי יוֹסֵף,

חַי, חַי!

שַׁלִיט הוּא,

מוֹשֵׁל הוּא

בְּמִצְרָיִם.

וַתִּשֶׁן וַתְּשַׁלֵשׁ את השירה באזני יעקב וַיֶעֱרַב לו הקול מאד ותנעם לו השירה. ומנוחה באה בלבב יעקב ותהי עליו רוח אלהים ויאמַר: ברוכה את לה', בתי, כי החייתִני, נגני ושירי לפני עוד ואשמעה; וַתָּשׁב שרח ותנגן ותּשַׁר עוד כדברים האלה פעמים ושלש. וישמע יעקב ויחזק לבבו ויאמֵן, כי נכונים הדברים.

עודנה מנגנת ומדברת על לבו – והנה בני יעקב באים כבדים בסוסים ומרכבות ועבדים ורכוש גדול, מחנה כבד מאד. ויבֹאו ויאמרו: התבשר נא, אדוננו אבינו, עוד יוסף אחינו חָי והוא מושל בכל ארץ מצרים ואלה העגלות אשר שלח להורידנו מצרימה. וישמע יעקב וירא ותחי רוחו ויקם ויאמר: רב! עוד יוסף בני חי – אלכה ואראנו בטרם אמות.

ג

קְבוּרַת יַעֲקב

וימת יעקב במצרים ויחנטו אותו הרופאים וַיִישֶׂם במטה ויבכו אותו בניו וכל מצרים שבעים יום. ויעברו ימי בִכיתו ויעל יוסף ואחיו לקבֹּר את אביהם בארץ כנען אל מערת המכפלה, כאשר השׁביעם אביהם לפני מותו. וכל שרי פרעה וזקני מצרים עלו עמם וגם רכב ופרשים לרֹב מחנה כבד מאד. וישאו את המטה שנים עשר בני יעקב לבדם כי כן צוה עליהם אביהם, ויתר העם הולכים לפניהם ואחריהם. והמטה אשר שכב בה יעקב כֻלה זהב טהור, משֻׁבצת אבנים יקרות, ומִכסֵה המטה יריעת ארגמן מרֻקמת זהב ופתילי זהב שוליה. וישׂם יוסף על ראש אביו עטרת זהב גדולה ושרביט הזהב נתן בידו, כמשפט המלכים. ופרשים גבורי חיל עוטרים אל המטה מסביב, כֻּלם אחוזי חרב ומלֻבּשׁים שׁריונים ונושאי צִנה וָרֹמח. וכל המקוננים והסופדים הולכים מנגד הלוך ובכֹה, הלוך וקונן בכל הדרך. וחמשים איש מעבדי יעקב עוברים לפני המטה, הולכים ומפזרים מור ואהלות ובשמים על פני כל הדרך. ובני יעקב נושאי המטה דורכים על הבֹּשֶׂם עד בואם ארצה כנען. ויעמדו בגֹרן האטד אשר בעבר הירדן ויורידו את המטה ויספדו שם מספד גדול וכבד ויעשו אבל שבעת ימים. והשמועה באה אל מלכי כנען לאמר: מת יעקב העברי וגם הובא הנה ויבֹאו כֻלם איש ממקומו שלשים ואחד מלכים, ושריהם עליהם, לספֹּד ליעקב ולבכותו. כי ידעו המלכים את גבורת יעקב ובניו ואת כל כבודם במצרים.

ויראו המלכים את מטת יעקב והנה כתר יוסף עליה וישׂימו גם הם את כתריהם על המטה סביב, איש כתרו, שלשים ואחד כתר. ולא נעשה ככבוד הגדול הזה לכל מלך בארץ כנען עד היום ההוא.

וישמע עשׂו בארץ שעיר כי מת יעקב אחיו וכי העלה יעלוהו בניו קרית ארבע אל מערת המכפלה – וירק את בניו ואת עבדיו מחנה כבד ויצא לקראת בני יעקב אל קרית ארבע, היא חברון, ויעמֹד שם על המערה.

ובני יעקב נשׂאו את מטת אביהם ויקומו ילכו חברונה. ויהיה כבואם שׂדֵה המכפלה וישׂאו את עיניהם ויראו והנה עֵשָׂו ואנשיו עומדים חמודים על יד המערה. וידעו בני יעקב כי יצא עֵשָׂו לשטן להם ויעזבו את המטה ביד בניהם בשדה הרחק מן המערה כמאָה אמה, ויבֹאו ויעמדו לפני מחנה עֵשׂו. וַיצאו בני עֵשׂו וידברו לאמר: לא יִקָבר יעקב בַמערה, כי נחלת אבינו היא מאת יצחק אביו. וישמעו בני יעקב ויחר אפם. ויגש יוסף אל עשׂו ויאמר: מה הדבר הזה אשר דברת? הלא קנֹה קנה אבינו את אחֻזת קברך מידך אחרי מות יצחק, זה עשרים וחמש שנה; בכסף מלא נְתַתּוֹ לו, ומה לך ולנו כי באת עתה לגזֹל אחֻזת קבר אבינו מידינו. ויכַחש עשו ויאמר: שקר הדבר! לא מכרתי לאביך ולא נתתי מכל אשר לי בארץ הזאת מאומה, כי לי ולבני היא עד עולם. ויען יוסף ויאמר: הלא ספר המִקנה אשר כתב אבי וַיָעַד עדים – הנה הוא אתנו במצרים? ויאמר עשׂו: הביאו את ספר המקנה הנה וככל הכתוב בו אעשה. ויקרא יוסף אל נפתלי אחיו ויאמר: מהר רוץ מצרימה וקח את ספר המקנה ואת העדות, אשר נכתבו שמה כל דברי המקנה בין אבינו ובין עשו; והבאת אלי, חושה, אל תעמֹד. וימהר נפתלי וישא רגליו וירץ לרדת מצרימה. ונפתלי קל ברגליו מאד מכל הצבָיים אשר על פני השדה. כי ירוץ נפתלי על פני הקמה – ושבליה לא תִשָׁבַרנה, וקפַץ על פני מימי הנהר ורגליו לא תִטָבַלנה. וירא עשו כי הלך נפתלי להביא את הספר ויצא לריב עם בני יעקב וַתִּטֹש המלחמה ביניהם ויערכו מחנה מול מחנה. וַיִנָגפו אנשי עשׂו לפני בני יעקב ויפלו מהם ארבעים איש. ושם בשדה אצל מטת יעקב חוּשׁים בן דן והוא חרש ואִלם וירא מרחוק והנה היתה מהומה בעם וירץ אל המחנה, וַיָבן את כל אשר נעשָׂה ויחר אפו ויאמר: הבגלל האיש השׂעיר עשׂו הרע הזה בוששתם עד הנה לקבור את אבינו? – ויך חושים את עשׂו בחרבו – ויכרֹת ראשו מעליו ויפֹּל ראש עשׂו למרגלות יעקב. ויראו בני עשׂו כי מת אביהם וינוסו. ויקברו בני יעקב את אביהם ויעשׂו לו אֵבל במקום ההוא שבעת ימים.

וישובו בני יעקב מצרימה ויפגעו בדוֹתָן. וירא יוסף את הבור אשר הָשְׁלַך שמה בידי אחיו. ויגש ויעמֹד על שפת הבור ויבט שמה עד בוש – וישמרו אחיו את הדבר ויאמרו: אולי ישׂטמֵנו עתה יוסף והשב ישיב לנו ככל הרעה אשר עשינו לו, וישובו אל ארצם אבלים ומפחדים מאד.

ויבֹאו ויגידו את כל לבם ליוסף ויבך יוסף בדַבֵּר אֶחיו אליו וינחמם וידבר על לבם. ולא זכר יוסף לאחיו את רעתם וַיֵיטֶב להם כל ימי חייו.

ד

בִּגְלַל הַשַׁבָּת

והאדם גֹרַש מן העדן ביום הששי בערב. ויבֹא אלהים לענֹש את האדם בערב ההוא כאשר אמר. ותבֹא השבת ותתנפל לפני יי לאמר: אדֹנָי אלהים! הנה בששת ימי המעשה לא נתת כל עֹנש בארץ ועתה כי בא יום השבת, הֲתָחֵל תֵת את העֹנש הראשון על האדם? הלא אנכי היום אשר קִדַשתוֹ ובֵרַכתוֹ מכל הימים. הזאת קדֻשָׁתי ואם זאת בִּרכתי? וַיִרֶף אלהים מן האדם ולא עֲנָשו. ויקם האדם לברך את השבת ויאמר “מזמור שיר ליום השבת”, ותאמר השבת: הֲלִי תזַמר? – אני ואתה נבוֹאה ונזַמרה לאלהינו, כי “טוב להודות לַייָ”.

וַיֵיטב אלהים לאדם בגלל השבת ולא החשיך לו כל הלילה ההוא. וַיֵאוֹר לאדם בעת ההיא שלשים ושש שעות תמימות: יום הששי, ליל השבת והיום השביעי.

כתב־יד. נדפס ב”כנסת" ז‘, תש"ב, עמ’ 7–12

א

תחבּוּלוֹת חַכמי חלם

חכמי חלם היו באמת טפשים גדולים, אלא שהיה דרכם להתחכם ביותר, להעמיק עצות ולהרבות תחבולות משונות, על כן היו הם ומועצותיהם לשחוק וללעג תמיד ומעשי תחבולותיהם היו למשל בפי הבריות, ועד היום יֵאָמר לכסיל מתחכם: “פלוני מחכמי חלם!”

והנה שנים ממעשי תחבולותיהם:

א. אכן הגדלנו לעשות!

פעם אחת בדקו חכמי חלם ומצאו, כי בית־המרחץ שלהם עומד רחוק מן העיר. מיד נאספו לאספה בעלית בית־הכנסת והרעישו את העולם: היתכן? טורח הצבור!

ישבו בעליה שבעה ימים ושבעה לילות, בקשו עצות, חפשו תחבולות, ולא זזו משם עד שנמנו וגמרו: להעתיק את בית־המרחץ אל העיר פנימה על־ידי דחיפה.

נחרצה, נעשתה: בבוקר השכם, השמש אך יצאה, ואנשי העיר חכמי חלם נאספו כולם למקטן ועד גדול אל מחוץ לעיר לאחורי בית־המרחץ, חגרו בעוז מתניהם וקִפלו כנפות בגדיהם ושרווליהם – ועמדו להדֹף.

היום בער כתנור – ואנשי חלם עמלים בזעת אפם ודוחפים בכל כֹּחם; זה בצד וזה בכתף, אחד בגב ואחד במצח, מי במרפק ומי בארכֻּבּה, איש לרעהו יאמר חֲזָק!" ואחד לחברו קורא:

דחַף היטב, היטב דחָף. ימינה! שמאלה!

בצהרים גבר עליהם החם ומִבּשׂרם שטפו פלגי זֵעה.

עמדו ופשטו קַפּוּטותיהם והניחון צרורות צרורות על הארץ וחזרו מיד לעבודתם.

הם טרודים בדחיפה – ושני גנבים באו שמה בלאט, אספו את צרורות הבגדים – ועין לא רָאָתַם.

לא עברה שעה קלה וחכמי חלם הפכו את פניהם לאחוריהם – והנה אין בגדים ואין כֹל. אז קראו ואמרו בשמחה רבה:

– אכן הגדלנו לעשות! אין זאת כי אם נהדף הבית ממקומו מרחק רב; הלא גם הבגדים לא יֵרָאוּ מֵרֹחַק!

ב. תחבולה כפולה

בליל סתו אחד, לעת תפלת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תֻמם מחלונות בית־הכנסת – והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלֹא העין, והשלג נוצץ ככסף טהור לאור הירח.

יצא לב אנשי חלם אל השלג הנקי והתמים ועיניהם חסה עליו להשחיתו במִדרַך רגלם.

באו והתיצבו לפני שבעת טוֹבי העיר, החכמים המחֻכּמים היושבים ראשונה במזרח ואמרו:

– רבותינו החכמים המחֻכּמים! אתם ידעתם את כל התלאה אשר השׂבּיעָנו הרפש בימי הגשמים. קַצנו בחיים! ועתה ראו, נתן לנו אלהים בחסדו את השלג, והשלג צח ותמים, אין בו פגם. הבה נתחַכּמה אפוא ונדעה מה נעשה לשלג ולא תרמסהו רגל.

מיד עלו חכמי חלם לעלית בית הכנסת, ישבו על המדוכה והתחילו להתחכם. התחכמו שבע שעות ושבעה רגעים. זה אומר בכֹה, וזה בכֹה, עד שמצאו תחבולה מחֻכּמה מאד, תחבולה אחת שהיא שתים. לאמר:

– מחר בבֹקר השכם יצא השַׁמש ויעבֹר בכל הרחובות ויכריז ויודיע בקול רם לאמֹר: מטעם שבעת טובי העיר – איש אל יזיד לצאת מפתח ביתו וחוּצה יום תמים.

וכדי שהשַׁמש לא ירמֹס ברגליו גם הוא את השלג ולא ישחיתהו – יבֹאו ארבעת שומרי העיר וישׂאו את השַׁמש על כתפים.

ב

תעלוּלי הירשל הָאוֹסטרוֹפּוֹלי

מי לא שָׁמע את שֵמע הלץ המפֻרסם הירשל האוסטרופולי? הוא היה מן העניים השמחים בכל עת, איש תעלולים ואיש התוּלים מאין כמֹהו. כל ימיו בִּדַּח את דעת הבריות ובכל מקום שבא – התוליו ותעלוליו עמו. את העשירים הקמצנים שׂנֵא תכלית שנאה ואת רעי־הלב וצרי־העין נתן לשׂחוק ולכלִמה. מעשי תעלוליו רַבּו מספוֹר והנה לפניכם רק שנים מהם:

א. האכר והמוץ

בכפר אחד קרוב לאוסטרופוליא דר אכר אחד. והאכר איש בליעל, צורר את היהודים ועושה להם כל רע. והיה האכר ההוא מוציא מתבואת אדמתו לשוק העיר ומוכרה שם לכל המַרבה במחיר. פעם אחת הביא לשוק עגלה טעונה שַׂקי מוץ. באו יהודים עניים לקנות את המוץ מידו, להיות מספֹּא לִבהֶמתם. אך האכר ברֹעַ־לבו דרש מהם מחיר יקר מאד. עמדו ודברו על לבו כל היום – והוא כלא שומע. נואשו ממנו היהודים, פרשׁו מעגלתו בזעף ועמדו מרחוק. פתאֹם נשׂאו את עיניהם – והנה הירשל בא.

– שלום לכם, אחי! – בֵּרכם הירשל בשמחה ובצהלה כדרכו – רואה אני את פניכם והנם זועפים; הלא דבר הוא!

הגידו לו את דבר זַעפָּם ואמרו:

– אנחנו כבר נלאינו מהתחנן אל האכר. נַס אתה אליו דָבר. הלא חכם אתה, אולי תוכל לו.

– אל תדאגו, אחי – ענה הירשל – עמדו וראו מה אעשה לו.

ומיד נגש אל האכר ואמר בקול רם ובצהלה כדרכו:

– אברכך אלהים, בן־אדם חביבי, המוץ בכַמה?

– בכך וכך – נהם האכר, מביט בעין רעה אל הצד ואינו משיב על הברכה.

– אלהים יָחְנְךָ, בן־אדם יקר. אולי תוריד מעט מן המחיר?

– אף לא פרוטה! – רגז האכר והפך אליו עֹרף.

– יהי כדבריך, בן־אדם חנון ורחום – הסכים הירשל – נְהַג והולֵך אחרי. הנה אסָמי עומד בקצה העיר ופרקת שמה את המוץ אל אחת המַמגוּרות.

הלך הירשל בראש והאכר נהג אחריו. עם חשכה באו עד בנין אחד, עזוב ושׁמֵם בעומד בקצה העיר. שם צוה הירשל את האכר לפרוק את המוץ ולהריקו אל בור אפל ועמוק אשר בפנת הבית.

והבנין – בית מרחץ היה, והבור – מִקוֵה מים, ואולם מפני העלטה היו בעיני האכר כאָסם וממגוּרה. עמד ועשה כאשר צוה עליו הירשל.

עוד לא כִלה האכר להריק את המוץ עד תֻּמו, והנה נתמלא הבור כֻּלו עד אפס מקום עוד ליֶתר המוץ.

אז אמר הירשל אל האכר בערמה:

– ועתה, בן־אדם נחמד, רד ודרֹך ברגליך על הכְּרי וכָבשׁהו יפה יפה. הבה קפָץ־נא!

מהר האכר לקפֹּץ לפי תֻמו אל הכרי… הוא אך דרך על המוץ – והנה פַּץ! המים אשר מתחת פָּצו פתאם את פיהם ובלעו את האכר עד חָטמו, ולולא מהר הירשמל למשותו משם, מי יודע מה היה לו…

ב. על שלחנו של כילַי

בליל שבת אחת נקרה הירשל לשלחנו של עשיר כילי ורע־עין. כאשר העלו את הדגים על השלחן שמו לפני בעל־הבית ממיטב הדגים ומשמניהם ולפני הירשל הגישו איברים מרוסקים של סריות ודגי רקק. נעלב הירשל, אך התאפק ולא אמר דבר, כי אם הטה את ראשו ואזנו אל נתחי הדגה שלפניו ומראהו כמקשיב רב קשב.

– מה הדבר הזה לך, הירשל? – תמה עליו בעל הבית.

– הס, הס, אדוני – השתיקו הירשל – אני מטה אֹזן לשיחת הדגה העניה שלפנַי ואל תפריעני.

– וכי מה היא סחה לך? – שאל בעל־הבית.

– היא מגלה לי בלחישה, כי מעת שגָלתה מאגם מולדתה ונתרחקה מרקק בית אביב עברו עליה ימים רבים רבים מאד.

הכילי בלע את העֹקץ שבדברי הירשלי ויהי כמחריש.

אחרי הזמירות העלו על השלחן את האִטריות. עלתה בחלקו של הירשלי קערה מלאה מרק קלוש, כֻּלה מים.

עמד הירשל והתחיל פושט את בגדיו.

–מה, מה אתה אומר לעשות? – נבהל אליו בעל־הבית – היצאת מדעתך?

– אפיל את עצמי אל המרק ואצלַל במימיו האדירים, אולי אמצא שם אִטריה…

ג

חָכמַת השע

הגאון המפֻרסם ר' יהושע הֶשע’ל, הרב ב… התנכר עוד מילדותו בשִׂכלו השנון, בתבונתו המהירה ובכֹח זכרונו הנפלא. גדולים וחכמים לא עמדו בפניו ומימיו לא נִצחוֹ אדם בדברים. על כל שאלה קשה וסבוכה נמצא מיד בפי הֶשע’לי הקטן מענה חד וחלק, ומניה וביה. ואלה הדברים אשר יספרו על תשובותיו והמצאותיו החריפות בימי ילדותו:

א. בת רגל אחת

פעם אחת ביום השש בצהרים, עת החֹפֶש לילדי ה“חדר”, נכנס הֶשע הקטן לחדר הבִּשול וראה שם תרנגֹלת צלויה, נחמדה למראה ותאוה לעינים, מוטלת פרקדן בצלחת שעל גבי הכירה, מוכנת ומזומנת לכבוד סעֻדת השבת. פָּחַז עליו יצרו וחמד לטעֹם מן הצלי תיכף ומיד. פנה כה וכה וראה כי אין איש, מהר ועקר מן התרנגֹלת שוק אחת, אֲכָלהּ ומחה פיו בלשונו ורץ מיד החוצה לשַׂחק עם חבריו בני גילו בגלגול שלג.

בסעֻדת הערב, אחרי הזמירות, כאשר הֹעַלתה התרנגֹלת על השלחן – והנה אוי ואבוי: התרנגֹלת קִטַעַת! אין לה בלתי אם רגל אחת!

הבין אבי השע כרגע, יד מי היתה במעל, ונתן בבנו השובָב עין זעומה;

– האתה עשית זאת? – שאל בזעף.

– לא אני…– ענה השע והשפיל עיניו.

– אלא מי? – שאל האב וזעפו גבר.

– זאת התרנגֹלת – אמר השע וכבש פניו בקרקע – מתחלה בת רגל אחת היתה…

– הגנַבת וגם כּחַשת! – קרא האב בחמתו. – צא כרגע מעל השלחן. העֹנש היה אכזרי מאד: עוד מעט הלא יגישו אל השלחן את הפרפרת המתוקה – והוא, השע, לא יטעם ממנה אפילו כמלֹא אצבע. אך מה לעשות? האב גזר – ואין להשיב. קבל עליו השע את העֹנש בעל כרחו, פרשׁ לקרן זוית וישב שם כל הערב אבל ודומם.

בבֹּקר, בצאת האב לבית הכנסת, נגרר אחריו השע כנָזוּף ושתק. פתאם פגע בחבורת אַוזים עומדת בשלג לפני אחת החצרות, ובתוכם אַוז אחד עומד על רגל אחת. מהר השע ומשך בכנף בגד אביו ואמר בקול תלונה, כצדיק תמים, שנעלב בלי פשע:

– ראה גם ראה, אבא. אך חנם הכַלמתַּני אמש, הביטה וראה: הנה לפניך בזה אַוז בן רגל אחת…

האב הביט אל האַוז וחִיֵך ואמר:

– ואולם נַס נא והַבריחֵהו…

– כי עתה מדוע לא נסית כזאת גם בתרנגֹלת? – השיב השע תוך כדי דבור.

ב. גבורה תחת גבורה

פעם אחת נתן לו רבו את שפופרתו, היא, טַבַּקתוֹ, ואמר:

– מהר רוץ, הֶשע, והבא לי מלֹא השפופרת אבקת טבק להריח בה.

– ואיה הכסף? – שאל השע.

– גבורה לקנות בכסף! – אמר הרב בדרך שחוק – הראני את כֹחך וקנה בלי כסף.

השע יצא ומקץ רגעים מספר שב ונתן את השפופרת על יד רבו.

הכניס הרב את האגודל והאצבע אל השפופרת להעלות משם קמצוץ – ולא מצא כלום. שאל את השע:

– ואיה הטבק?

– גבורה להריח בטבק – ענה השע כדרך שאמר לו רבו – הראני אתה את כֹכך, הריחה באין טבק!

ג. במבחן

איש אחד, למדן וחריף, בא לנסות את הֶשע הקטן בחידות. העמידָהו בין ברכיו ואמר לו:

– השע, רוצה אתה לשמוע מפי שיחה נאה?

– בודאי ובודאי! – השיב הקטן.

– כי עתה הסכת ושמע, ואולם אל־נא תפסיקני באמצע, החרֵש ושמע:

פעם אחת יצא המלאך גבריאל לשוט בעולם ולראות את מעשי בני האדם. שט על פני יער אחד וראה והנה יהודי אחד מקושש עצים ביום השבת. עמד גבריאל וכתב את הדבר בספר זכרון לפניו.

– וגבריאל איך כתב בשבת? – לא התאפק השע ושאל.

– אי שוטה – אמר האיש בערמה – מה השאלה? אין זאת כי אם שכח גבריאל, כי שבת היום.

– אם כן למה כתב? – ענה השע מניה וביה.

צבָטוֹ האיש לֶחי ואמר:

– אכן הקשית לשאול הפעם. עתה אשאלך אני ואתה ענֵני: הלא ידעת, כי על פי התורה לא תירש הבת עם הבן במות אביהם. אולי תדע גם טעם לדבר?

– לא ידעתי – אמר השע בתֻמו.

– אני אגיד לך – אמר – הן האשה הראשונה חַוה אכלה מעץ הדעת ונתנה גם לאישה. בחֶטאה בא אפוא המות לעולם, על כן אמר אלהים: אל־נא תֵהָנה מן המות. הנכון הטעם בעיניך?

– מתקבל הוא על הלב – אמר השע.

– ואולם – הוסיף האיש לדבר – אִלו לא אכלה האשה מעץ־הדעת – כי עתה אל נכון היתה הבת יורשת עם אחיה חלק כחלק. האין זאת?

השע לא התאפק שוב ואמר:

– חכם! אִלו לא אכלה האשה מעץ־הדעת, הרי לא מת אדם, ואם אין מות, ירושה מנין?

ראה האיש כי בדברים כאֵלה לא יוכל לַילד ולא יכשילהו – לקח מַסכת ממַסְכות התלמוד ופתח את הלוח הראשון, החלק כֻּלו, ונתן לפני השע ואמר בערמה:

– קרא את זה.

השע לא תמהּ ולא התפלא אלא התחיל לנענע גופו הנה והנה, כמי שלומד גמרא, לחש רש בשפתיו – וקולו לא יִשָׁמע.

– למה אינך קורא – שאל האיש.

– הרי קורא אני – אמר הֶשע.

– ולמה לא תשמענה אזני? – שאל האיש.

– ולמה לא תראינה עיני? – ענה הֶשע כשאלתו.

ד. מקץ ירחים

שכן אחד, מחובבי הֶשע הקטן פגע פעם בַּתִּינוק כשהוא הולך כדרכו ל“חדר” וספרו תחת בית שחיו. עִכּבוֹ מעט בדרך, צבט לחיו בחבה ושאל:

– השע, מה סעדת הבֹּקר?

– פת – ענה הֶשע לתֻמו.

מקץ שנים שלשה ירחים פגע בו שוב אותו השכן. עִכבו שוב ושאל:

–ובמה?

– בחמאה – ענה הֶשע כרגע.

כתב־יד. “כנסת”, עמ' 12–14

א. חמשת העורים

חמשה קבצנים עִורים הלכו יחד אחוזי־יד דרך יער עבות. רבץ לפניהם בַּדרך פיל גדול מאד והם לא ידעו. נכשלו בו ונפלו. חרדו חרדה גדולה והתחילו למשש ולגשש סביבותם, לדעת מה המכשול אשר לפניהם. עלתה ביד האחד אֹזן מאזני הפיל. מִעך ומִשמש בה – והנה היא רכה, מתקמטת ומתפשטת בידו כעין המַטלית, קרא ואמר:

– אחי, סמרטוטים לפנינו! גל של סחבות!

השני גִשש ומצא את הבטן, צעק בקול:

– תֵּל! תֵּל גבֹה ומשֻפָּע!

מִשש גם השלישי ובחלקו עלה הזנב. הכריז על המציאה:

– חבל עבות! נכשלנו בחבל!

הרביעי משש ומצא רגל. תפס בה וצוח:

– קורה! קורה שופעת וכבדה!

אז התרגז החמישי, החזיק בקרנות השן, אשר עלו בידו, וצעק בכל כחו:

– שקרנים! חַרבות צורים פגעו בנו! חֲרָבות שנוּנות בעלות פיפיות!

ככה צעקו העִורים ורָבו בחזקה וכמעט שבאו לידי מהלומות. כל אחד החזיק בשֶלוֹ בשתי ידיו וכל אחד היה בעיני שאר חבריו כשוגה ומַשגה. עבר עליהם פִקח אחד ושמע דברי ריבם. הניע עליהם ראש ואמר:

– אוי, עִורים, עִורים! אילו היו לכם עינים לראות את כל אשר לפניכם יחד,

כי עתה נוכחתם לדעת, עד כמה ֹשְגִיתם כֻלכם. הן כל אחד מכם דוֹן ידין על פי הפרט הקטן והבודד אשר תפשה ידו. ואולם באמת, הלא אין פה לפניכם לא תל ולא קורה, לא סחבות ולא חבל עבות ולא חרבות.

– ומה אפוא יש פה? – שאלו העִורים פה אחד והם משתאים ותאֵבים מאד לדעת.

– פיל! – ענה הפקח – השומעים אתם? פיל!

ב. שלשת החֵרשים

שני רועים חֵרשים רעו צאנם בשדה איש על יד רעהו, וַיְכֶל לחם האחד מילקוטו. וילך הרועה ההוא העירה להביא לו משם מזון ואת צאנו נטש על רעהו. כאשר שב הרועה מן העיר וירא כי שלום לצאן, ויבחר מן העדר טָלֶה פִסֵח בן־יומו וישאהו אל רעהו ויאמר:

– הנה לך מתנת תודה, רעי, עקב אשר שמרת את צאני תחתי עד שובי.

ואולם הרועה השני לא שמע את דברי רעהו ויאמר בלבבו: אין זאת כי אם בא זה להתגולל עלי על דבר שְיֵהוּ הצולע, על כן ענהו ויאמר:

– חי נפשי ונפשך, אחי, כי ידי לא היתה בַטָלֶה. לא ראיתיו ולא ידעתיו.

ואולם גם הרועה הראשון לא שמע את מענה רעהו ויאמר בלבו: אין זאת כי אם קטנה המַתּת בעיני רעי, על כן נִסה לפתותו ויתחנן:

– ידעתי כי דלה המתנה, אחי, ואולם הן גם טָרחך לא רב מאד, אל נא תבוז אפוא

למתנת רע.

ואולם החֵרש השני לא שמע גם הפעם וישא קולו ויקרא:

– מה לי ולך כי באת להתגולל ולהתנפל עלי? לא ראיתי את הטָלה ולא ידעתי

ולא שמעתי! לך מעלי ואל תרגיזני!

ואולם הרועה הראשון לא חדל מעליו וַיַחזק בו ויאמר:

– אכן נפש רחבה לך, אחי. הלא גם אני עני אנכי וידי לא תשיג תת יותר.

ככה רָבו בחזקה שני הרועים החרשים ואיש לא שמע את שפת רעהו. עוד הם נִצים ומחרפים זה את זה, והנה צועני רוכב על הסוס דוהר ומקפץ לפניהם בשדה. וירוצו החֵרשים ויתפסו שניהם ברסן הסוס ויעצרוהו ויאמרו אל הצועני:

– אדוני, חי אלהים אם תעבר מזה, עד אם תשפוט בינינו.

ושני הרועים דברו את דבריהם לפני הצועני, איש על פי דרכו. האחד צועק וטוען: “לא ראיתי ולא ידעתי ולא שמעתי!” האחד פורש כפיו ומתחנן: “עני אני ואין ידי משגת לתת יותר”.

ואולם הצועני גם הוא חרש היה והסוס גנוב היה עמו, ויאמר בלבבו:

– אין זאת כי נתפשתי ביד בעלי הסוס ויחרד כעָלה ויאמר:

– אדוני, אם לכם הסוס, כאשר אמרתם, הנהו בידכם, קחוהו!

וכרגע קפץ מעל הסוס וישא את רגליו וינס בַּשדה.

פרקים שכתב ביאליק לספר “תולדות הספרות העברית לבני הנעורים” בעריכת א“ז רבינוביץ, שיצא ב”מוריה" תרס"ו.

ספּוּרי התורה

האבות הקדושים מתוארים בתורה על ידי מעשיהם בדמות בני אדם העוסקים בישוּבוֹ של עולם רועים צאן ועוסקים בעבודת האדמה, יוצאים למלחמה נגד עושקיהם ועומדים לימין העשוקים, מכניסי אורחים ודורשים שלום כל אחד וביחוד גדולים הם באמונתם בה'. בכל מה שהם פונים הם רואים את השגחת הבורא, המכונן את צעדיהם ושומר עליהם מכל פגע רע.

אברהם העברי היה, כמאמרם של חכמינו, “הראשון שהכיר את בוראו” ופרסם שמו בעולם. מתוך מעשיו הבאים בתורה עולה לנו דמות דיוקנו הנהדרה של אברהם אבינו, טיפוס קדמוני של ראש-בית-אב ונשיא-אלהים למשפחת רועים נוסעים בעדר, מוכתר בכל המדות שהן תפארת לנשיא-שבטים קדמוני. אברהם הוא גבור ואמיץ לב, עומד לימין החלש, אוהב שלום, נדיב-רוח וגדל-נפש, דורש-צדק, רחמן ומכניס-אורחים. בשמעו כי נשבה לוט אחיו – הוא יוצא בראש חניכיו ועבדיו למלחמה נגד ארבעה מלכים ומציל מידם את לוט ורכושו, ועמו גם את שאר שבויי סדום ורכושם, בלי שיטול לעצמו מן השלל, כמשפט המנצחים, אפילו “מחוט ועד שרוך נעל”. וכשנגזרה גזרה על סדום – האריך אברהם עליה בתפלה ומדת הצדק והרחמים התעוררה בקרבו בכל תקפה. “האף תספה צדיק עם רשע? – התחנן אברהם – אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען… הצדיקים? חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט? – אולי יש ארבעים… שלושים… עשרים…” – ולא זז משם עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא לשאת לכל המקום “בעבור העשרה”.

מתוך הנסיון שנתנסה אברהם במעשה העקדה, יש לראות את עוצם אהבתו לאלהים, עד שהוא כובש את רחמיו מבנו יחידו, כדי לעשות רצון קונו, אלא שהקדוש-ברוך-הוא עכב בעדו, ללמדו שאין חפץ לה' בזבחי אדם.

אם אברהם הוא סמל של שבט רועה-מקנה, המטלטל את עצמו ממקום למקום “ומתהלך בארץ לארכה ולרחבה” עם עדריו ובכל מקום מגוריו הוא נוטה אהלו ומקים מזבח לעבודת אלהים – בנו יצחק הריהו סמל של שבט עובר מִגִדוּל-מקנה לעבודת האדמה, נאחז בארץ ונקשר אליה במדה מרובה, עד שקשה עליו פרידתה אפילו בימי רעב.

אברהם הוא אבי עמים רבים: ממנו יצא לא רק יצחק, כי אם גם ישמעאל ובני קטורה; יצחק הוא גם כן אבי שני עמים; ישראל ואדום; אולם יעקב הוא אבי עם אחד, עם ישראל. ואף על פי שגם זרעו נחלקו לשנים עשר שבטים, בכל זאת שבטי ישראל היו כל כך קרובים זה לזה במקומם ובתכונות רוחם עד שברוב הימים התאחדו ויהיו לעם אחד.

יעקב הוא סמל האומה הישראלית, המבקשת מנוחה – והיא נדודה ומטלטלת, מבקשת שלום – ורבים רודפיה. כל תכונות נפשו של יעקב הן תכונות טיפוסיות של האומה הישראלית, הסבלנית, השקדנית, האוהבת את חיי המשפחה ופורשת מן הגזלה, וכל שכן משפיכות-דמים.

סבלן הוא יעקב ואוהב עבודה. עשרים שנה עבד את לבן, ומהן י“ד שנים רצופות באהבתו את רחל! באמונה ו”בכל כחו" עבדו: “ביום אכלהו חרב וקרח בלילה, ושנתו נדדה מעיניו”. מעבודתו הקשה נתעשר לבן, אך כשראו בני לבן, כי גם יעקב עשה לו רכוש, נכנסה בהם קנאה ויוציאו דבה: “לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל החיל הזה” – ויעקב נאנס לעזוב את הארץ ההיא, שהיתה לו כמעט לארץ מולדת, ולברוח ממנה כגנב.

אך נמלט יעקב מידי לבן – והנה עשו אחיו בא לקראתו למלחמה. אמנן יעקב בעצמו הוא גבור חיל, וגם בניו הגבורים עמו, ואפשר אפוא שהיה הוא המנצח, אבל יעקב שונא מלחמה מטבעו: צר לוֹ אם יֵהָרֵג וצר לו אם יהרוג, וביותר הוא חרד לשלום נשיו וטפו האהובים והיקרים לו מנפשו; ולפיכך כובש יעקב את רגש הבוז שבנפשו ושולח לאחיו מנחה ממיטב צאנו ובקרו, שקנה בעמלו הקשה, וגם מחניף הוא לעשו מפני השלום, כורע ומשתחוה לפניו, ובלבד שלא יבוא לידי שפיכות דמים.

ואפילו ב“מעשה דינה”, כששנים מבניו, בקנאתם לכבוד אחותם, הרגו את כל אנשי שכם על ה“נבלה אשר עשו” אלו “בישראל” – אף אז היה הדבר רע בעיני יעקב. “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ – מוכיחם יעקב מתוך צער ודאגה – ואני מתי מספר, ונאספו עלי… ונשמדתי אני וביתי”. תשובתם הידועה של הבנים הרתחנים על תוכחה זו, תשובה שנשמע מתוכה כעין זעקת-עלבון, חריקת-שנים ואיום באגרוף כלפי האויבים המרובים – השתיקה לפי שעה את הזקן. ואולם שמור שמר להם את הדבר בלבו ולפני מותו אֵרַר את “אַפָּם כי עז ועֶברתם כי קָשָתָה”.

בקש יעקב לישב בשלוה בארץ מגורי אביו, מקום שעבר לשם אחרי “מעשה שכם”, – והנה קפץ עליו רגזו של יוסף.

ספור המאורעות של יוסף כתוכו וכברו, היא אחת מן המרגליות היקרות בספרות-העולם-כלו ואין דוגמתו לשלמות ציורית בכל ספורי-המקרא. מתחילתו ועד סופו – הוא כלו מקשה אחת והרמוניה גמורה שולטת בו בין התכן והצורה. כל אבריו מתאימים לכלל-גופו, אין חסר ואין יתר בו ואין פרט אחד ממנו לבטלה. סדור פרקיו והדרגתם בזה אחר זה ושלובם זה אל זה – הם מעשה ידי אמן. גלגולי הדברים משתלשלים זה מתוך זה בדרך טבעית ופשוטה מאד – במובן האומנותי והציורי – וכמה נוי, וכמה רעיון וכמה גדלות וחשיבות בפשטות זו! ה“מוסר” שיוצא מאליו מתוך כלל הספור או מתוך אחדים מחלקיו – הוא אותו המוסר הפשוט והטבעי, שיוצא גם מתוך שאר חזיונות הטבע והחיים. הרעיון המוסרי אינו קשור אל הספור בְּכַוָנַת מְכַוֵן, ולפיכך אינו צף על גבו מלמעלה ואינו מבצבץ מתוכו לעין כל, אלא מובלע ועומד הוא באיבריו כדם בבשר החי. כך היו בני אדם לומדים מוסר, אלמלא לא נִתְּנה תורה, גם מן העוף הפורח ומן האילן הצומח.

את “מעשה יוסף” אפשר לחלק מצד בנינו לשלשה חלקים ראשים, שהולכים וגדלים כסדרם זה מתוך זה כעין החלקים העקריים של האילן: גזע מתוך שרש ונוף מתוך גזע. החלק הראשון – מן ילדותו של יוסף עד מכירתו וירידתו למצרים – מלא כלו יפי אין קץ ומצטַיֵן בצמצומו הציורי. כל פסוק ופסוק שבו הוא תמונה פיוּטית שלמה ובהירה, מוּעט מחזיק את המרוּבה. תחלתו של חלק זה – אידיליא נחמדה: חיים שאננים של בית-רועים בשדות כנען. הבנים הולכים לרעות בצאן והאב הישיש “מבקש לישב בשלוה”, לנוח קצת לעת זקנה מעמל חייו המרובים ביסורים ונסיונות, והוא יושב בביתו ומתיחד עם יגונו החרישי על מות אשתו האהובה ושופך את געגועיו וצערו באהבתו היתרה ל“בן זקוניו” ילד שעשועיו, נחמת שיבתו ומשיב נפשו, בנה של אותה אשה. “כתנת הפסים”, שעושה האב ל“בן זקונים” זה מטלת קנאה בין שאר הבנים וכאן, בכתנת פסים זו, כבר כרוכה ומקופלת, כצורת האילן בתוך הגרעין, כל האיפופיא העתידה לבוא. “בן הזקונים” גופו, יוסף, הנוטה לשררה מטבעו, משתדל להוכיח שהוא ראוי לחבה מיוחדת, והוא “מביא את דבת אחיו רעה על אביהם” כדי להתכבד בקלונם – ומי יודע, אולי החבה היתרה והפנוק המיוחד נטעו בי מדה זו? – ולא עוד אלא שהוא חולם חלומות עד דבר אלומות וכוכבים שמשתחוים לפניו, מסיח לפי-תֻמוֹ אותם החלומות לאחיו, ואינו מרגיש בתמתו עד כמה דברי חלומות אלו מוספים פחם לגחלי שנאתם וקנאתם של האחים. אחרית שנאה וקנאה – נקמה, ויוסף נמכר לעבד על ידי אחיו בשעה שזה בא אליהם אל השדה, בשליחות אביו, לראות בשלומם. סופו של חלק זה – צער יעקב על בן-זקוניו האובד – מזעזע את הנפש לכל עָמקהּ בְּכֹבֶד היגון והאֵבל של יעקב הישיש.

בחלקו השני של ספור זה – מן מכירת יוסף ועד שהוא נעשה משנה למלך במצרים – גלגולי הדברים מתרבים. יוסף אינו עוד ילד-שעשועים וחולם-חלומות בבית אביו, אלא נער עבד עזוב לנפשו ולמזלו בארץ נכריה, והוא בא שם במגע עם אנשים שונים, מתענה שם ביסורי-עבדות ומתנסה בנסיונות. וכאן, על-ידי שתים שלש אפיזודות קצרות, שכל אחת מהן היא מרגלית ספרותית בפני עצמה, עולה ומתגלה לפנינו צורתו החמודה והחסודה של יוסף הנער החכם והיפה, יוסף בעל החן ובר-המזל, ועם זה הצנוע, הטהור והצדיק. כשאנו רואים את יוסף עבד תחלה בבית אדוניו ומשרת אחר כך בבית הסהר – מקום שהוטל לשם בגלל עלילת שוא – הרי עמו אנו בצרה ואנו משתתפים בצערו, אבל בה בשעה אנו בטוחים שסוף יוסף זה לגדולה, “באשר ה' אתו”. יוסף כגון זה לא יאבד בעניו ובעבדותו – מבית האסורים יצא למלוך! וכשאנו מגיעים לסוף חלק זה – והנה נבואתנו מתקיימת יחדו עם חלומות ילדותו של “בעל החלומות”: יוסף עלה לגדולה, הנער העברי הענוג והרך, התמים והצנוע, מופיע לפנינו בתור איש שליט ואמיץ-לב, רב-פעלים וגדל-עלילה, מכונן סדרים ופועל ישועות בארץ-נכריה.

ולבסוף, החלק השלישי והאחרון – מעלית יוסף לגדולה עד ירידת יעקב למצרים ומותו שם – שהוא המרובה בתמונות ועלילות ובצרופי-מעשים מן השנַים הקודמים. הספור, שהיה מצומצם בחלקו הראשון במקום ובמנין הנפשות הפועלות בו, ויהי דומה למעין קטן הנובע לאט – הלך והתרחב בחלקו השני ויהי כנחל שוטף, עד שלבסוף התפשט והשתרע בחלקו השלישי כנהר גדול ובהיר, שקט וּרחַב-ידים, שעולם עתיק מלא עלילות רבות נשקף מתוכו. התנכרות יוסף לאחיו והתאנותו להם, חרדת האחים בשעה שגזר עליהם יוסף להביא את בנימין אתם ובשעה שנמצאו כספיהם בפי אמתחותיהם, דאגתו של יעקב הזקן לבניו ולבנימין בשעת הירידה השניה וברכתו שברך אותם לפני צאתם לדרך, התאפקות יוסף כשראה את בנימין אחיו, העלילה של גנבת הגביע והשבת האחים העירה, טענות יהודה לפני יוסף, ולבסוף, הנקודה העליונה בספור נפלא זה – התודעות יוסף אל אחיו ובשורת הבנים ליעקב כי “עוד יוסף חי” – כל המומנטים האלו מסופרים באמנות מצוינה, דקה ופשוטה כאחת, ואחדים מהם נוגעים עד הנפש ומזעזעים את כל נימי ההרגשה שבלב. לא לחנם היה “מעשה יוסף” לספור-סגולה לכל הדורות ולכל האנשים, כילד כזקן, והכל מוצאים בו טעם על פי דרכם. יצירה כזאת אינה מתישנת לעולם וימיה כימי האדם ורוחו היוצר על הארץ. ודמיון העם, שדרכו ללטוש וללטוש בלא הפסק את המרגליות הלאומיות השמורות באוצרו, ולהוסיף כל פעם לגדוליו החביבים עלי קשוטים וגונים חדשים משלו – בחר ב“מעשה יוסף” לתלות בו את תכשיטיו היותר יפים. האגדות המאוחרות שנטפלו אח“כ ל”מעשה יוסף" בתלמוד ובמדרשים הן מן היותר נאות ושלמות במקצוע זה, ורובן נובעות באמת מתוך הרוח הכללי של “מעשה יוסף” ו“כח האב בכח הבן”.

חתימת הספור של יוסף – ירידת יעקב וביתו למצרים, פגישתו עם יוסף, עמידתו לפני פרעה, ברכתו את בניו, מותו, הלויתו וקבורתו, דברי הנחומים של יוסף לאחיו והשבעתו אותם להעלות עצמותיו עמם – אינם נופלים ביָפיָם מן הפרקים הקודמים. ביחוד נשגב ומלא הוד הציור הנפלא של מיתת יעקב וברכתו. אנו מרגישים שהרגע הזה גדול ונורא מאד ולבנו מתמלא חרדת קדש. יעקב האב, אבי משפחה בת שבעים נפש, מסתלק מן העולם ותחתיו עולה על הבמה “ישראל” העם. והנה נאספו הבנים – סמל עם ישראל – סביב מטתו של אביהם הישיש הגֹוֵעַ, לקבל מפיו את הַצַוָאָה האחרונה…

עם גמר ספור זה (סוף בראשית) נשלמה קבוצת הספורים ע“ד “מעשי אבות”, המצומצמים בתוך חיי- משפחה פטריארכליים, ומתחילים ספורי מאורעותיהם של “עם בני ישראל” במצרים. במרכזם של ספורים אלו עומד לא “אַב” משפחה, אלא רועה-עם ו”איש אלהים". הנהר נפל כאן לתוך הים, ים ההסתוריא של ישראל בראשיתה, ועל שפת ים זה אנו מוצאים מיד את “תבת הגמא” עם “הילד” הנפלא בתוכה, זה הילד שהביא אורה לעולם.

ימים רעים הגיעו לישראל במצרים. הם שקעו בחשכת הגלות וחרפת העבדות. וגזרה אכזרית נגזרה עליהם מאת פרעה לאמר: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” – ובשעת צרה זו, כשהיה עם בני ישראל כלו צפוי לכליון, נולד משה, “מושיעם של ישראל”.

“כשנולד משה – אומרת האגדה – נתמלא כל הבית אורה”, וכשגדל – נתמלא כל העולם כלו אורה.

רחמן ומתעורר על חמס, עני וסבלן, גואל ורועה נאמן, גבור ושופט צדק, מחוקק ואדון הנביאים – זוהי צורתו הנעלה של משה רבנו איש האלהים כפי שהיא מופיעה לפנינו בכל גאון-קדשה והדר רוממותה בספורי התורה.

מתוך המאורעות המעטים, המסופרים בתורה בדרך קצרה ע“ד משה בעודנו גדל בהיכל פרעה, אנו מכירים מיד כי הוא האיש הנוצר לגדולות ונועד להיות אדון נביאי האמת והצדק. משה מגוּדל בבית המלך מִיַלדוּתוֹ והוא שרוי בכבודו של עולם; וכשגדל להיכן יצא? – “אל אחיו, לראות בסבלותם. וכשראה משה, “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” – מיד התחמץ לבבו על מעשה החמס “ויך את המצרי” במקום הרשע. שוב יצא “ביום השני” וראה “שני עברים נצים” – וירב את ריב המוכה מיד מכהו הרשע. על הבאר במדין, מקום שברח לשם מפני פרעה, ראה, “בנות מדין” נכריות לו נעלבות ע”י רועים מדינים – “ויקם משה ויושיען”. האם לא נתכונה התורה ע”י שלש אפיזודות אלו, הדומות זו לזו בתכונתן – הצלת החלש מיד התקיף – והמשונות רק מצד ה“נושאים”, להטעים ביחוד, שעיקר תכונתו של משה – היתה התקוממות כנגד הרשע והחמס מכל מקום, בין שהחמס הזה נעשה על-ידי נכרי לעברי ובין שנעשה ע“י עברי לעברי או ע”י נכרי לנכרי?

“המראה הגדול” של התגלות אלהים למשה בראשונה מתוך הסנה במדבר – נשגב מאד בתכנו ומצוים ביפי תבניתו הציורית. רואים אנו את הרועה הגדול כשהוא מתבודד סביבות הר חורב יחידי במדבר וחושב מחשבותיו הגדולות על גורל עמו הנענה במצרים. פתאם – והנה אלהים מתגלה אליו מתוך סנה בוער. אלהים מתוך הסנה – כמה צניעות רוממה וכמה עֹמֶק-כַּוָנַה בציור כזה!

ומכאן ואילך מתחילים עקרי מעשיו ומאורעותיו של משה. “לכל המורא הגדול ולכל היד החזקה” אשר הראה לעיני כל ישראל. תחלה במצרים ועל ים סוף, בתור נביא, גואל ומושיע, ואחר כך במדבר, בתור רועה נאמן ומורה עם. ספורי מאורעות אלו, המפוזרים למקוטעים, פרשיות פרשיות, בספרי שמות, ויקרא, במדבר, דברים – רבם ככלם קשורים במאורעות הראשונים של העם כלו כשלהבת בגחלת. יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומעשה העגל, פגעיהם של ישראל בדרך ותלונותיהם התכופות, מחלקת קרח ועצת המרגלים, מלחמות סיחון ועוג, פרשת בלק, מלחמת מדין, ולבסוף צַוָאַת משה ומותו – אלו הם בקצור נמרץ שמות ראשי הפרקים היותר חשובים במאורעות הגדולים ההם. כל אחת מן הפרשיות הללו, כשהיא נטולה לעצמה, היא בריה ספרותית נפלאה וחיה בפני עצמה, עם חִנָהּ ויָפְיָהּ שלה ועם רוחה וטיבה המיוחדים לה, הנה, לדוגמא, פרשת יציאת מצרים וקריעת ים סוף – כמה כח ציורי בתמונה גדולה ונהדרה זו, שיש בה כל כך עלילות ונפשות פועלות ושטף-תנועה בלילה אחד! שש מאות אלף רגלי (מלבד נשים ומקנה רב) נרדפים מצד זה, וחיל מצרים ברכב ופרשים רודפים אחריהם מצד זה, ועמוד האש והענן ומשה איש האלהים ומטהו הנטוי על ים סוף באמצע… והנה המעמד הנפלא והנורא הוד – מעמד הר סיני, וסמוך לו – מעשה העגל. שתי פרשיות אלו בלבד דיינו, שנכיר על פיהם את דור המדבר ואת אבי-הנביאים בראשי תכונותיהם: את זה בפחזותו ובמריו, בטרחנותו ובעקשותו, בקֹשִי ערפו ובקלות דעתו, ואת זה – ברוממותו וגאון קדשו, ביגון חייו הנפלאים ובצער נפשו העמק, במדת דינו הקשה ובמדת רחמיו המרובים. אנו רואים את דור המדבר בגדולה שבעליותיו ובגדולה שבירידותיו ורוחו של משה איש האלהים מתגלה כאן מכמה צדדים. שעה קלה בושש משה לרדת מן ההר – ו“איש האלהים” היה פתאם בעיני העם ל“זה האיש משה”; עוד לא נעלה כבוד ה' ועננו מראש ההר, עדין הוד קולו מרחף בחללו של מדבר – והנה עגל ומחולות ו“קול העם ברעה” במחנה. ובאותה שעה מתגלה איש האלהים והלוחות בידו מתוך הערפל, יורד ומסתכל למטה ורואה –לא עינים תלויות למעלה וידים פשוטות כלפי הלוחות, אלא עגל ומחולות וקולות ה“מענים את הנפש” ועם פרוע לשמצה… “ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר”. נביא משבר בידי עצמו את הלוחות על ראש עמו – כלום יש לך צער גדול מזה? ומדת הדין הקשה נתעוררה בלב משה המחוקק. מרגיש הוא שכאן אין מקום לרחמים ולוַתְּרָנוּת, רגע אחד של פקפוקים יתרים יחבל את כל עמלו ומשאת נפשו. “ויעמד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי!… שימו איש חרבו על ירכו… והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו… כי איש בבנו”… ולמחר: “וישב משה – משה הרועה הנאמן – אל ה' ויאמר… ועתה אם תשא חטאתם… ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”… להסתכלות עמוקה כזו בנפש העם ובנפש הנביא לא הגיעו רק ספורי התורה.

ספורי המסות והמריבות שאחר כך, אעפ"י שלכל אחד גרעינו הרעיוני משלו וסגולותיו המיוחדות לו – אינם, בבחינה ידועה, אלא כעין פרוש אחד ארוך, או תוספות ומלואים, לגבי שתי הפרשיות האמורות. ענין כלם – גלגוליהם של ישראל במדבר, מריבותיהם ומלחמותיהם שם, היסורים ומורת הרוח, שגרמו למשה בטרחם ובמשאם, סבלנותו של מנהיגם הרועה, שטפל בהם ונתן נפשו עליהם ונשא אותם “כאשר ישא האומן את היונק”.

פרשה אחת יש בתורה שהיא משונה ומצוינת מחברותיה בתכנה ובצורתה היא פרשת בלק. ה“נושא” הראשי באפיזודא נפלאה ויפה זו הוא איש נכרי – בלעם הקוסם. מלך מואב שוכר אותו הקוסם לקלל את ישראל ומבטיחו בשכר זה כבוד מרובה והון רב. אבל רוח האלהים המדברת גם מתוך גרונו של אותו “הנביא באומות העולם”, נותנת חכה בתוך פיו וכל פעם שהוא בא לקלל את ישראל – הקללה נהפכת בפיו לברכה וגדופיו הנכונים על שפתיו – לדברי קלוס ושבח לכבוד ישראל. אפילו קוסם ונביא של אומות העולם, אם ניצוץ אחד של רוח אלהים בו, אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולקלל את המבורך, ואפילו אם נותנים לו “מלוא בית כסף וזהב – את אשר ישים אלהים בפיו אותו ישמר לדבר”. הפרטים הנפלאים באפיזודא זו, כגון המלאך היוצא לשטן, פתיחת פי האתון וכדומה וכן צורתה הנחמדה – כפילות הענינים בשנוי מועט, כדרך ספורי עם, ותערובת דברי פרוזה ושיר בסרוגים – מיוחדים במינם בכל ספורי כתבי הקדש. מין רוח דקה של התול כלפי הקוסם שורה על כל הספור והיא מציצה אפילו מבין השטין…

והנה לבסוף הספור ע"ד ימיו האחרונים של משה, ספור המלא טרגיות נשגבה ותוגה עמוקה כתהום. הגע בעצמך: כמה יגיעות יגע משה וכמה יסורים סבל עד שזכה להתקרב אל אותה הארץ אשר אליה נשא נפשו ונפש עמו כל הימים. עכשיו כשעמד על גבולה – אמר לו אלהים “עלה בהר ומות שם. בעיניך תראה את הארץ ושמה לא תבוא”. ומשה נכנע מפני גזרת אלהים והוא עולה ומת “על פי ה'”, “מיתת נשיקה”, מתוך געגועים עזים ממות על אותה הארץ הנכספת ומתוך חרדה ודאגה לגורל עמו באחרית הימים.

וכל ספורי מאורעות אלו, כשהם נקראים בבת אחת, רצופים זה אצל זה, הם מצטרפים לאיפופיא אלהית גדולה ונשגבה, רבת-הוד ועמוקת-כונה, איפופיא מלאה מעשים כבירים ועלילות גדולות של איש-אלהים ועם אלהים, אשר עליהם ישתוממו עד סוף כל הדורות. חלום קדומים נוסכת עלינו איפופיא עתיקה זו, ושלא מדעת אנו מוצאים את עצמנו “במדבר הגדול והנורא” מקום נחש שרף ועקרב וצמאון“, ותועים אנו אחרי הדור ההוא, “דור המדבר”, רואים את עקבות צעדיו בערבות החול ושומעים הד פעמיו בין הררי קדם. הנה הוא דור הפלאי כלו כמו שהוא, מלא מרי ותהפוכות: דור של זקנה ובחרות, חציו עבד וחציו בן חורין, עז נפש וקל-דעת, רך כקנה וקשה כחלמיש, נותן לעגל ונותן למשכן, מקדים “נעשה” ל”נשמע" ומיד חוטא ומתחרט ושוב חוטא… זה הדור אשר יראהו משה – והתמלא עליו בלבבו חדוַת גאון, וקרא עליו אותם הפסוקים הנפלאים:

כִּי חֵלֶק יְיָ עַמוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ – – –

יְיָ בָּדָד יַנְחֶנוּ וְאֵין עִמוֹ אֵל נֵכָר!..

ובלעם נסתכל בו מ“ראש צורים” ונשא עליו משלו:

הֶן-עָם לְבָדָד יִשְכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָב – – –

כָּרַע שָכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנוּ…

ואת “דברי אלהים חיים” אנו שומעים מתוך כל אותם ספורי המעשים ו“שיחות מני קדם”, והדברים בהירים ושלוים וחדשים תמיד, כנתינתם מסיני וכיציאתם מפי הגבורה. אין לך דור שלא ימצא בהם טעם חדש לפי חִכּוֹ וכונה חדשה לפי שכלו; כי על כלם מרחף רוחו הגדול והנאדר של “איש האלהים”, זה שנמשה מן היאור, נתגדל בארמון המלך, נתבודד עם הצאן במדבר, הופיע באש-דת מהר סיני ונעלם לבסוף כחידת-מדבר גדולה ועולמית בראש הר נבו…

ובחרדת קדש אנו מסיימים עם התורה פסוק אחרון זה, שנשמע בו כעין אקורד נשגב לסוף ספוריה:

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשרָאֵל כְּמֹשֶה אֲשֶר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמֹפְתִים אֲשֶר שְלָחוֹ יְיָ לַעֲשוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וּלְכֹל הַיָד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמוֹרָא הַגָדוֹל אֲשֶר עָשָה מֹשֶה לְעֵינֵי כָּל יִשְרָאֵל.

הדינים התוכחות והיעודים. השירים

חוקי התורה והמשפטים כתובים בספר “שמות”, “ויקרא (הוא “תורת כהנים”) ובספר “דברים” ועוד בכמה מקומות בתורה. מספר כל הדינים לפי מנין המסורה – תרי”ג" רמ“ח מצוות עשה (“עשין”) ושס”ה מצוות לא-תעשה (“לאוין”), ומהן:

א) מצות שבין אדם למקום, כגון אהבת ה' ויראתו ואזהרות על עבודה-זרה. לסוג זה נחשבים גם דיני הקרבנות, המרובים מאד בתורה, שכן הקרבנות היו עיקר עבודת אלהים בימים הקדמונים.

ב) דינים שבין אדם לחברו, כגון אהבת רֵעַ ואזהרות על שנאה ונטירה, רכילות והוצאת-דבה, וכדומה. ביחוד מרובים “העשין והלאוין” שרעיון הצדק מונח ביסודם, כגון: “צדק צדק תרדוף, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך”. וכן המצות שמקורן במדת הרחמים, כגון מצות הצדקה: “כי ימות אחיך… והחזקת בו, לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון; אם כסף תלוה… את העני עמך”, ועוד כאלה. בין אלו מצוינים בתכונתם דיני מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, שביעית ומעשר עני), שאינם רשות כמתן נדבה, אלא חובה כמס, ודיני שמיטה ויובל וגאולת הארץ, דינים אלו שיכולים לשמש יסוד לסדר חברתי אידיאלי, שלא זכתה לשכמותו האנושיות עד היום. עקר הכונה של אותם הדינים הוא למנוע כפי האפשר בפני התרבות הנכסים בידי עשירים מועטים ע"י דלדולם הגמור של העניים. “והארץ לא תמכר לצמיתות – אמרה תורה – כי לי (לה') כל הארץ”. מפני הטעם האמור החמירה תורה גם ברבית. את העבדות, שהיתה מצויה מאד בימים ההם – הרחיקה תורה בכל תוקף והזהירה כמה פעמים, שלא ימכרו בני ישראל ממכרת עבד. וגם על העבדים הכנענים הזהירה התורה, שלא יהיו בעליהם רואים אותם כבהמתם מקנת כספם ולא ירדו בהם בפרך, כדרך הגויים בימים ההם, וכמו כן צותה התורה בכמה מקומות על אהבת הגר: “ואהבתם את הגר… כי גרים הייתם בארץ מצרים”.

ג) מצות הזכרון, כגון מצות השבת והמועדים, תפלין וציצית וכדומה. על ידן נתכונה תורה לחרות על לב כל אחד מישראל את הרעיונות הרמים של היהדות והזכרונות הלאֻמיים.

רוב החוקים שבתורת משה, שהם תלוים בארץ ובסדר של ישוב וממלכה, לא נכתבו בשביל דור המדבר, דור רועי צאן ונוסעים בעדר, אלא בשביל דור של ישוב מסודר. רק לאחר שנאחזו בני ישראל בארץ כנען ובנו להם ערים ועסקו בעבודת האדמה ובמסחר ויסדו ממלכה מסודרת והעמידו עליהם מלכים ושופטים ושוטרים, רק אז היה מקום לחקי התורה שיתקימו.

חלק התוכחה רובו בספר דברים והוא בא שם כעין צוָאָתו האחרונה של משה לפני מותו לעם ישראל. מהם אמרי מוסר “כאשר ייסר איש את בנו” וגברי כבושים, השוטפים כזרם כביר של רחמים ואהבה מלב רועה נאמן, המלא חרדה ודאגה לגורלו ואחריתו של צאן ידו ועם מרעיתו; מהם – דברי זעף, גערות חמה וקללות נמרצות, הנתכים בלהבת-אש מפי מחוקק גדל-זעם מתעורר על רשעת עוזבי תורה ומפירי חק, ומהם דברי תנחומים ופיוסים, שסופם הבטחות ויעודים טובים לעתיד לבוא.

בתוך ספורי התורה מפֻזרים כציצים ופרחים בין דשאים רעננים, גם כמה שירים עתיקים, גדולים וקטנים, שלמים ומקוטעים, כגון “שירת הים”, משלי בלעם, “שירת האזינו”, ברכות יעקב ומשה לפני מותו ועוד קצת שירים קצרים מאלו. הם באים עפ"י רוב משולבים במקומם הנאה להם לפי הענין אצל ספורֵי המאורעות החשובים ביותר, באמצע הספור או בסופו.

“שירת הים” היא שירת נצחון מלאה עוז ותרועות גבורה על התשועה שעשה ה' לבני ישראל על ים סוף, בטבוע רודפיהם המצרים במצולות ים. ואולם בסוף שירה זו עלו גם דברי נבואה לעתיד לבוא. את כל הנצחון נותן הכתוב לה' לבדו: לו המלחמה ולו התשועה.

שירה זו אף היא, כרוב שירי הקֹדש בנויה שנַיִם שנַיִם או שלשה שלשה צלעות מקבילים, מהם קצרים בעלי שתי מלות ומהם ארוכים, בעלי ארבע וחמש מלות כמו:

אָמַר אוֹיֵב:

אֶרדֹף אַשיג אֲחַלֵק שָלָל;

תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִי,

אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵמוֹ יָדִי.

נָשַפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִירִים

מִי-כָמוֹךָ בָּאֵלִים יְיָ, מִי כָּמוֹךָ נֶאְדָר בַּקֹדֶש,

נוֹרָא תְהִלֹת עֹשֶה פֶלֶא!

מצוינים במינם הם שירי בלעם, או כמו שקורא להם הכתוב – “משלים”, המשולבים בפרשת בלק. קצרים הם שירים אלו, אבל כמה יפים הם. בשלשת המשלים הראשונים שנשא בלעם רוח השירה הולכת וגוברת כל פעם ומתרוממת ממדגרה למדרגה, עד שבמשל השלישי היא עולה למרום שיאה. משלים אלו גם בנויים שנים שנים צלעות מקבילים, מלבד פסוקים מעטים, היוצאים מן הכלל.

במשל השלישי, היפה מכלם, יש רמזים על מלכות שאול, דוד ושלמה.

מַה טׁבוּ אׁהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְכְּנֹתֶיךָ, יִשְרָאֵל!

כִּנְחָלִים נִטָיוּ כְּגַנֹת עֲלֵי נָהָר,

כַּאֲהָלִים נָטַע יְיָ כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.

יִזַל מַיִם מִדָלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים,

וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַשֵא מַלְכֻתוֹ.

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִצְרַיִם, כְּתוֹעֲפוֹת רְאֵם לוֹ,

יֹאכַל גוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם,

וְחִצָיו יִמְחָץ.

כָּרַע שָכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנוּ.

מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךּ אָרוּר.

הנשגבה מכל שירי התורה, ואולי גם מכל שירי התנ"ך, היא שירת “האזינו”, שאין ערוך ליפיה ולעזוזה. אִלוּ מכל הנבואות והתוכחות לא נשארה בידינו אלא שירת האזינו – היתה זו בלבד מספקת לנו להכיר על ידה את מהות השירה הנבואית בראשי סגולותיה ואת כל עוצם כחה הנצחי והדרת קדשה. אין זאת כי אם נבואת-הנבואות וחזון החזיונות, אשר לקולה “יאזינו השמים ותשמע הארץ”…

שירת “האזינוּ” יש בה פתיחה (א–ג), כעין זו שבראש הרבה שירים עתיקים בתנ"ך; תחלת התוכחה (ד–ו); זכרון הטובות שעשה אלהים לעמו מימי עולם (ז–יד); כפיות הטובה מצד ישראל החוטאים (טו–יח); חמת ה' ומוסרו (יט–כו); נוחם ה' על הרעה אשר עשה לעמו ומשפטו ונקמתו בצוררי ישראל (כז – עד הסוף).

יש לשער, ששירה זו, כפי שנראה מתוכה, נאמרה על זמן גלות בבל,

פסוקי השירה המזכירים זכר ימי קדם, ימי לכת ישראל במדבר בשחר נעוריו, מלאים נצח והוד:

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתׁהוּ יְלֵל יְשִמוֹן

יְסׁבְבֶנְהו, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְרֶנְהוּ כְּאִישוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶר יָעִיר קִנוֹ עַל-גוֹזָלָיו יְרַחֵף,

יִפְרׁש כְּנָפָיו יִקָחֵהוּ, יִשָאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ

יְיָ בָּדָד יַנְחֶנוּ וְאֵין עִמוֹ אֵל נֵכָר…

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי-אֵש קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְאוֹל תַּחְתִּית,

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת, חִצַי אֲכַלֶה-בָּם…

אִם-שֵנוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְפָּט יָדִי

אָשִיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַנְאַי אֲשַלֵם.

אַשְכִּיר חִצַי מִדָם וְחַרְבִּי תּׁאכַל בָּשָּר,

מִדָם חָלָל וְשִבְיָה מֵרֹאש פַּרְעוֹת אוֹיֵב. ¹

יש גם שני שירי ברכה: “ברכת יעקב” (ויחי) ו“ברכת משה” (וזאת הברכה).

הראשונה – באים בה דברי ברכה (וגם קצת דברי תוכחה) כלפי י"ב שבטים. הברכות האמורות שם כלפי יהודה ויוסף – אבות מלכי בית דוד ומלכות אפרים – גדולות מכלן. והשניה – הסתומה בהתחלתה – באים בה דברי ברכה כלפי מקצת השבטים. מארכת היא בברכת לוי, יוסף ואשר, מקצרת בברכת יהודה ופוסחת לגמרי על שמעון, שבט זה שנטמע ברבות הימים בין שאר השבטים ואבד ביניהם. הצד השוה בשתי הברכות – ששתיהן ממשילות את השבטים לחיות השדה ( גור אריה יהודה, יששכר חמור גרם, בנימין זאב יטרף, יוסף בכור שור וכדומה), כל אחת לפי דרכה, והכל ברמז לתכונותיו וסגולותיו הטבעיות או האקלימיות של כל שבט ושבט.

כנראה יש בשתיהן רמזים על מה שקרה לשבטים אחר שנאחזו בארץ ישראל, ואולם עד הנה לא עלה בידי החוקרים לפרש את סתומותיהן.

יפה היא התימה של ברכת משה, הכוללת דברי קילוס וברכה לכל ישראל:

אַשְרֶיךָ יִשְרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַע בַּייָ

מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶר-חֶרֶב גַאֲוָתֶךָ

וְיִכָּחֲשוּ אוֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

יהושע ושופטים

בספרי “נביאים ראשונים” (יהושע, שופטים, שמואל א' וב‘, מלכים א’ וב') באים ספורי המאורעות של אבותינו מימי כבוש הארץ עד חרבן הבית הראשון.

מן התקופה הארוכה שנמשכה מימי יהושע בן נון עד שמואל הנביא (יותר מארבע מאות שנה), נשארו לנו רק זכרונות מעטים שנכתבו בספרי יהושע ושופטים.

עניני ספר יהושע אלו הם: א) ההכנה לכבוש הארץ (א' ב'); ב) מעבר ישראל בירדן (ג' ד'); ג) כבוש הארץ (ו’– י"ב); ד) חלוקת הארץ (י“ב – כ”א); ה) תוכחת יהושע (כ“ב – כ”ד); ו) מות יהושע (סוף כ"ד) וקצת רשימות צדדיות.

ספר יהושע הוא כעין המשך למשנה תורה ודומה לו בשפתו ובסגנונו.פסוקים רבים מספרי דברים נשנו בספר יהושע בשינויים קלים ²וביחוד נאמרו ברוח משנה תורה דברי יהושע לפני מותו בתוכחתו לישראל.

מהליכות המלחמה הגדולה והארוכה, שנלחמו בני ישראל עם מלכי כנען, נמצאים בספר הזה רק רשמים מועטים וקלים, וכמעט אין דבר מתכונת המצביא הראשי, יהושע. אות הוא, כי קורות התקופה ההיא נכתבו בספר לאחר ימים רבים. ואולם פרשיות גדולות נשארו לנו בספר הזה, הן פרשיות גבולי ארץ ישראל ושמות עריה, שערכן רב לידיעת הגיאוגרפיה של ארץ ישראל.

ממעשה עכן אנו רואים כי בעיני הנביא הסופר היתה הגנבה מן ההקדש לעון חמור כל כך, עד שבגללו היה אפשר, לדעת כותב הספר, לתת קצף ה' על כל בני ישראל, גם אם אחד הוא החוטא: ודעה זאת היא ברוח “תורת כהנים” שהחמירה מאד בהקדש (ויקרא כ"ז, כח).

תמימות יתרה נשקפת מתוך הספור על אודות הגבעונים שרמו את בני ישראל בבואם אליהם מלובשים בגדים בלים ובידם לחם נקודים, למען יאמינו בני ישראל כי באים הם מארץ רחוקה. נשיאי העדה כרתו להם בטעות ברית ונשבעו להם. והשבועה היתה כל כך חמורה בעיניהם עד שהחליטו לקימה, אף-על-פי שבאה בטעות.

לפני חתימת הספר באה אפיזודה יפה על דבר החרדה הגדולה שנתעוררה בישראל בגלל בנית המזבח ע"י יושבי עבר הירדן, כונת המספר גלויה: חרד היה לאחדות השבטים, וכידוע, הרבה טרחו בענין זה הנביאים.

בספר שופטים מסופרים מאורעות השופטים שקמו אחרי יהושע להושיע את ישראל, אבל יש בו גם ספורים צדדיים, שהם כמעט שליש הספר.

הסופר מאריך רק בתולדות ששת השופטים ה“גדולים”: עתניאל, אהוד, דבורה-ברק, גדעון, יפתח ושמשון. בחמשת השופטים ה“קטנים” הוא מקצר. מסתפק הוא ברשימת שמותיהם ושנות ממשלתם בלבד.

לפי מה שמסופר בספר שופטים – נכבשה הארץ מעט מעט, ואחרי מות יהושע עוד נשארו בארץ מקומות רבים שלא נכבשו. השבטים היו מפורדים, ופעמים שהכנענים גברו על כמה מהם וישימוּם למס. אל הנצחון החמרי נלוה גם הנצחון הרוחני, כי גדלה השפעת הכנענים התקיפים על ישראל, והמנוצחים היו מבקשים קרבת המנצחים ועובדים לאליליהם.

ואולם כשהציקו להם הכנענים מאד וגדלה הרעה מנשוא, יש שעמד מתוך בני ישראל שופט גבור, והוא אסף תחת דגלו את בני שבטו, או מבני שבטים אחרים שכניהם, ונלחם עם האויב והכניעו.

הרצאת המקרים כתובה באופן אחד החוזר ונשנה פעמים הרבה: א) החטא – “ויעזבו בני ישראל את ה'”… ב) הענש – “ויתנם ביד”… ג) החרטה – “ויצעקו בני ישראל אל ה'”… ד) התשועה – “ויקם להם ה' מושיע”… מכאן שכותב הספר נתכון לנטוע על ידי ספורים אלו בלב בני ישראל יראת ה' ברוח התורה (דברים ד', כד-לא), שגם זו רואה את המפלה במלחמה והתשועה כעונש על החטא ושכר על התשובה. ואולם עם זה גבר בקרב הסופר גם הרגש הלאומי והיה חס על הזכרונות הלאומיים, שנשארו מימי קדם, שלא ישכחו; ולפיכך יצא לפעמים מחוץ לגדרו, להביא ענינים רבים, שאינם מתאימים אל מגמתו הדתית, כגון מעשה פסל מיכה ובדומה מן האפיזודות, שהרגש הדתי, הקנאי מטיבו, סולד בהם.

פשוט וטבעי הוא הספור על אודות המלחמה שהיתה בימי דבורה, אין בו תערבת של נסים, המצוים בשאר הספורים. יבין לחץ את ישראל. דבורה הלהיבה את לבות בני עמה להתקומם נגד עריצות יבין. המתנדבים בעם וברק בראשם יצאו למלחמה. יבין שלח את סיסרא ועמו תשע מאות רכב ברזל, אך ה' נתן את חיל סיסרא ביד ברק. סיסרא נס ברגליו ויבוא אל אהל יעל וישכב וירדם, ויעל תקעה ברקתו את יתד האהל וימת. אז שרו דבורה וברק שירת נצחון, שהיא כמרגלית יקרה, שנשארה לנו מן הספרות הקדמונית של הזמן ההוּא.

שירה זו יש בה: א) פתיחה בתהלת ה' (ב – ה); ב) ציור מצב הירידה של בני ישראל, שהיו שרויים בסכנה, ומרב פחד ומרך לב לא נמצא איש אחד מחזיק מגן ורמח בארבעים אלף בישראל (ו – ח); ג) התעוררות רוח גבורה, שבאה על ידי השפעת דבורה בלב המתנדבים בעם (ט – טו); ד) גנותם של אלה שעמדו מרחוק ולא באו לעזרת ה' ( טז–יח וכג); ה)הליכות המלחמה (יט–כב); ו) תהלת יעל שהרגה את סיסרא (כד–כז); ז) לעג והתולים לאם סיסרא ושרותיה היושבות ומצפות מתי ישוב סיסרא ושלל רב עמו (כח–ל); ח) סיום השיר בתפלה קצרה לעתיד (לא).

גדעון מתֹאָר בתור שופט נדיב המיצר בצרת עמו ומוסר נפשו להושיעהו ואינו חפץ למשל עליו. יפה ורוממה היא השיחה שהיתה לו עם המלאך. גדעון היה חובט חטים בגת, להניס מפני מדין, והמלאך בא ואמר לו: ה' עמך גבור החיל! על זה ענה גדעון בתרעמת: ואם יש ה' אתנו ולמה מצאתנו כל זאת? והמלאך ענה לך בכחך זה והושעת את ישראל… קצרים ופשוטים הם הדברים, אבל כמה עוז ויפי יש בהם!

ואחרי שנצח גדעון את המדינים – הציעו לפניו בני עמו: משל בנו גם אתה, גם בנך, כי הושעתנו מכף מדין… – והוא ענה אותם: לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם, ה' ימשל בכם.

הספור על דבר אבימלך בנו של גדעון (ט') הוא יחיד במינו בספר שופטים. רשמי התקופה הקדומה ההיא, ימי אין שלטון קבוע וסדרים קבועים בארץ, כי אם “איש הישר בעיניו יעשה”, נמסרו בו בבהירות נפלאה. תכונתו של אבימלך, זה הגבור הפרא, מצוירת בקוים מועטים, אבל כל כך אמנותיים, עד שמתראה לפנינו כיצירה גדולה ושלמה.

אכזר הוא כחיה טורפת ושואף לממשלה. הוא ההורג את אחיו, מדבר על לב בעלי שכם, שיבחרו בו למושל, יען כי אחיהם הוא. הם נותנים לו כסף מבית אלהיהם והוא שוכר לו אנשים ריקים ופוחזים ועושה לו מהם גדוד של שודדים, הנשמעים לו. כשמאסו בו אנשי שכם והתבצרו מפניו – שרף עליהם את המגדל באש, אך בתבץ לא הצליח, כי אשה השליכה עליו פלח רכב ותרץ גלגלתו, ואבימלך זה, שלא ידע בשת לעשות כל רצח, לא יכל נשוא את החרפה, שאחרי מיתתו יאמרו כי “אשה הרגתהו”, ומבקש את נערו שידקרהו. גאוה פראית ראויה ויפה לגבור פראי של התקופה הקדומה ההיא!

בספור זה נמצא גם משל יפה “על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך”. המשל, כמו שנראה מתוכו ומצורתו – כפילות הענינים בסגנון אחד וגם במלות שוות – הוא משל עם קדמוני שגור בימים ההם, והמספר שמהו בפי יותם בן ירבעל. ואמנם נאה המשל כאן למקומו, וסופו מלא אירוניה מרה ומכאבת כלפי אנשי שכם הבוגדים, שהמליכו עליהם את אבימלך ה“אטד”.

הספור על דבר השופט יפתח, שאף הוא טבוע בחותם של פשטות וקדמות פראית, מצוין ביחוד בסופו הטרגי מאד. הלב הומה לבתו היחידה של יפתח, גבורה בת גבור זו, שיצאה לקראת אביה המנצח “בתפים ובמחולות” וכששמעה מפיו גזר דינה הקשה – קבלתו עליה באהבה ומסרה עצמה להריגה ברצון בעצם ימי עלומיה, למלאת נדרו ה“פראי” של אביה. רגש קנאתה לכבוד עמה וארצה ושמחתה על נצחון אביה כל כך חזקים בקרבה, עד שהיא מתגברת על יראת המות. “פצית את פיך אל ה'” – היא אומרת לאביה – “עשה לו כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך, מבני עמון”. לא בקשה כי אם להרפות ממנה שני חדשים, לבכות על בתוליה, היא ורעותיה… הגבורה הזאת נשארה חיה בזכרון העם, וימים רבים אחרי מותה היו הבנות מתנות לה מימים ימימה ארבעה ימים בשנה.

בספור זה ראוי לשימת לב גם ה“משא ומתן” המדיני שבין יפתח ובין מלך בני עמון, על ידי “מלאכים”. יפתח סומך עצמו באותו משא ומתן על מסורות הסטוריות ובכחן הוא בא בטענה על מלך בני עמון.

כנזר לכל ספורי השופטים הוא הספור על דבר השופט הדני, שמשון בן מנוח, הגבור הזה “נזיר אלהים מבטן אמו” ש“הלך אחר עיניו”, הוא סמל הגבורה והתמימות הפראית וחביב לעם מאד עד היום הזה, ומעורר בקרבו גאוה לאומית, שמתוכו יצא גבור-גבורים כזה.

בגורלו של שבט הדני עלה להתנחל בגבול ארץ הפלשתים. הללו התאחדו כבר לממלכה מסודרה במדה ידועה, ולפיכך קשה היתה התנחלותם של בני דן בצדם, אבל על ידי המלחמות התכופות שבין שני השכנים האלה היו בני דן לגבורים אמיצים, וסמל גבורתם הוא שמשון המשסע את הארי, מסיע בריחים ודלתים ומפיל חומה על שלשת אלפי איש.

בהרצאתו הנחמדה של מעשה שמשון יש סימני איפוס עממי, שנשארו בו כהויתם בצורתם העתיקה, הלא הם חידות שמשון למרעיו והשאלות והתשובות שבינו ובין דלילה. פסוקים אלו – סגנונם מוכיח על עממותם וקדמותם.

רשם כביר ונמרץ עושה חתימת הספור כשלפת הגבור את שני העמודים של בית דגון, ומתוך הקריאה “תמות נפשי עם פלשתים” – הפיל את כל הבית על כל העם הבאים לראות בשחוק שמשון “ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו”. כך נקם שמשון, הגבור העור, נקם אחת משתי עיניו מפלשתים.

בתוך ספור זה אנו מוצאים רשמים עתיקים על חיי המשפחה של בני ישראל ושל הפלשתים והיחס שבין שני עמים אלה. פעמים שהיו מתקרבים זה לזה ופעמים, על ידי איזה ניצוץ של מריבה, היתה מתלקחת ביניהם מלחמת דמים.

בסוף ספור שופטים באות שתי אפיזודות – פסל מיכה ופילגש בגבעה – שמתוכן אפשר ללמוד במקצת על מנהגי העם בתקופה הקדמונית ההיא, על דרכי כהניהם ועבודת האלהים, על דעותיהם ומצב מוסרם של בני ישראל בימים ההם. מיכה עושה פסל ומסכה מן הכסף שהקדישה אמו לה' והיא מקלסתו ואומרת, “ברוך בני לה'”. הוא ממלא את ידי אחד מבניו (הבכור?) לכהן לפני הפסל. אחרי כן, כשעובר על עירו נער משבט לוי, בוחר בו מיכה להיות לכהן, ושמח מאד ש“היה הלוי לוֹ לכהן”. שמענו מזה, כי בימים ההם היה שבט לוי עומד בין העם ובין אלהיו ולא נתחלק עוד חלוקה גמורה לכהנים ולויים, אלא הלויים הם הם הכהנים. גדוד בני דן בלכתם לכבוש את העיר ליש, שמעו כי יש בבית מיכה, אפוד ותרפים, ובאו וגזלו את האלהים ולקחו גם את הכהן עמהם. הכהן, כדרך המחזרים על הגרנות, שאין הכהונה בעיניהם אלא מקור פרנסה בלבד, לא מחה נגד מעשה בני דן וילך עמהם, כי הבין שבאמת טוב לו להיות אב וכהן לשבט ולמשפחה בישראל מהיות כהן לבית אחד.

ההתעוררות הגדולה שהיתה בישראל על ה“נבלה” שנעשתה ב“גבעה” ומלחמת הדמים שהתלקחה בגלל אותה נבלה בין ישראל ובנימין, מלחמה אכזרית שהכריתה כמעט שבט שלם מישראל – מעידה כי גם בימים ההם ימי “אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה”, לא כבה כלו ניצוץ המוסריות והצניעות מלב העם; “לא נהיתה ולא נראתה כזאת מיום עלות בני ישראל מארץ מצרים” – אמרו בחרדה ובקצף איש אל רעהו – “שימו לכם עליה, עוצו ודברו… כי עשו זמה ונבלה בישראל!” ומיד – “ויקם העם כאיש אחד”!

השבטים שהיו רחוקים ונפרדים איש מאחיו החלו להתקרב זה אל זה. האחדות היתה דרושה להם, בשביל שיוכלו לעמוד נגד אויביהם המשותפים, ועם זה הלכה וחזקה בלבם ההכרה שאל אחד להם, ה' אלהי ישראל, ומוצאם אחד, כי כלם בני יעקב. אף זו: כשהתנחלו בארץ עזבו רבים עבודת הרועים והתחילו לעסוק בעבודת האדמה, והעבודה הזו הועילה לשכך את הריבות שהיו בין השבטים בזמן שהיו עוסקים במרעה לבד; מפני שעבודת המרעה זקוקה לשטח מרובה, ופעמים ש“לא תשא הארץ” את שני שבטי הרועים לשבת יחדו. מה שאין כן עבודת אדמה, לצרכיה של עבודה זו היה להם די מרחב, וע"י זה בטלה אחת מסבות המחלוקת.

לחזק את האחדות בלב העם עזרו ביחוד הנביאים. הנבואה לא פסקה מישראל אחרי מות משה. בכל דור ודור קמו נביאים, שהורו להם את דרך ה‘. הנביאים נקראו בשם "מלאך ה’", “איש האלהים”, “רואה”, “חוזה”. אמנם בני ישראל עוד לא השיגו בימים ההם את מעלת נביאי האמת, והיו מבקשים להוציא מהם תועלת חמרית לצרכי ביתם ודורשים מהם להגיד איפה יבקשו את אבדתם וכיוצא בזה; אף על פי כן רבה היתה השפעתם הרוחנית על העם.

ויותר מכל הנביאים שקמו אחרי מות משה הגדיל לעשות הנביא שמואל בן אלקנה, השקול לפי מליצת חכמי התלמוד, כנגד משה ואהרון. הוא היה שופט ונביא ועל ידו היו בני ישאל לממלכה. הוא הרים את מעלת הנבואה בעיני העם למדרגה גבוהה וגם השתדל לכונן לה מוסד קים כעין בית מדרש לנביאים, שממנו יצאה נבואה לכל ישראל.

הספר המסודר אחרי “שופטים” נקרא על שם הנביא “שמואל”; אולם רק מקצת מפרשיותיו עוסקות בתולדות שמואל, ורבו עוסק בשני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד. הוא נחלק לשני חלקים: שמואל א ושמואל ב'. הראשון פותח בלידת שמואל ומסַים במיתת שאול, והשני מספר כלו על מלוכת דוד.

בפרשה הראשונה של הספר הננו מוצאים תמונה חיה של משפחה עשירה בימי השופטים. אלקנה אבי שמואל, איש עשיר ברָמָה וירא-ה‘, היה עולה מדי שנה בשנה עם נשיו ובניו לזבוח את זבח העמים בשילה, ששם נמצא היכל ה’. יפה בתמונה זו ציור חנה אשת אלקנה, צנועה וקשת רוח זו, השופכת את שיחה בהיכל ה' ומתפללת על הבנים. כשנולד שמואל השאילה אותו אמו, אחרי הגמלו, לה' ותביאהו לבית ה' בשילה “ויהי משרת את ה' לפני עלי”, ושם שרתה עליו רוח הנבואה בעודנו נער (ג'). הציור של התגלות אלהים אל הנער שמואל, שהיה שוכב בהיכל הקדש – מצוין ביפיו וברוח התום והצניעות השפוכה עליו.

“והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים”… “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'”.

מתוך המסופר בספר זה אנו רואים את שמואל כנביא תקיף בדעתו, שדבריו נשמעים לכל העם, הכל דורשים בעצתו ויראים מפניו ואין מעיז לעשות דבר בלי רשותו. מדי שנה בשנה היה יוצא מעיר מושבו רמה וסובב בערי ישראל לשפוט את העם. הוא היה המברך תחלה את זבח העם בבמה ואחרי כן יאכלו הקרואים (ט' יג). לפני כל מלחמה היה מקריב עולה לה' ומתפלל על נצחונם (ז' ט). כשהזקין שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו – הגיעו בני ישראל לידי הכרה שהם צריכים לשלטון מלך “ככל הגוים” שיאחד בכחו את השבטים לגוף מוצק אחד ויצא לפניהם וילחם את מלחמותיהם. אז פנו אל הנביא שהוא יבחר להם את האיש הראוי לכך.

מתחלה לא היתה דרישת העם טובה בעיני שמואל, והגיד להם את משפט המלך ברצותו לאַיֵם עליהם ולהשיבם ממחשבתם. אך חזקו עליו דברי העם וה' אמר לו: “שמע בקולם והמלכת להם מלך” (ח' כב). אז משח שמואל את שאול למלך על ישראל. “ויכתב בספר את משפט המלוכה וינח לפני ה'” (י' כה). ואולם כשהרגיש שמואל בשאול סמני שררה ושלטון וראה שהעם כרוך אחריו – לא היתה דעתו נוחה מזה והתחיל מטיל אימה יתרה על המלך וזורק בו מרה. רצה שמואל שהמלוכה וכן גם הכהונה תהיינה כפופות אל הנבואה. מפיו אנו שומעים בראשונה הטחת דברים אלו כלפי הקרבנות:

הַחֵפֶץ לִי בּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְמעַ בְּקוֹל יְיָ

הִנֵה שְמֹעַ מִזֶבַח טוֹב לְהַקְשִיב מֵחֵלָב אֵילִים

בקלסתר פניהם של שמואל ושאול אנו רואים טפוסים של “בין הפרקים” הסטוריים. שניהם עמדו לישראל בין ימי שלטון עראי של שופטים ובין ימי שלטון קבוע של מלכות, ושניהם בני זמנם הם: זה נביא מעין שופט וזה מלך מעין שופט. אלא ששמואל היה בעל דעה תקיפה ונמרצה; מרות הנביא והשופט התמזגו בו לאופי אחד שלם ומוצק, ולפיכך כשנגלה לישראל בשעה שהיו צריכים לו – זכה להכריע את כף ההסטוריא של עמו לצד אחד ולהשקל בשביל כך “כנגד משה ואהרן”. מה שאין כן שאול. הוא היה אמנם, כעדות הכתוב, “בחור וטוב” מכל ישראל, אבל רוחו, הנדיבה והתמימה מטבעה, לא היתה קשה ומוצקת די הצרך לשעתו ולדורו, ולפיכך לא עלתה בידו ל“עצור בעמו” לארך ימים. כתר-המלוכה הראשון, שבא לו בהסח הדעת, כמעט על כרחו, היה לו כמשא שלא כפי כחו – ויפל שדוד תחתיו. ימי מלכותו, המעטים והרעים, של מלך אומלל זה, ומותו הנורא וכליון ביתו ע“י מלכות בית דוד – הם טרגדיא אחת גדולה שרֻבה ככֻלה כתובה בשמואל א' ט’–ל”א. בת-קולה עוד מבצבצת ועולה גם מתוך כמה פרקים בשמואל ב‘, עד שהיא אובדת וכלה עם ה“מעשה” האחרון והמאוחר של מחזה-תוגה זה, מעשה נורא, שנגלה עלינו כמלאך רע פתאם ושלא במקומו בפרק כ"א סוף שמואל ב’. הלא הוא מעשה ההוקעה של שבעת בני שאול האחרונים, יתר הפליטה לבית שאול. ומפני שפרשת שאול ושעמו היא מן היצירות המעולות בתנ"ך ויחידה היא בעָמקה הפסיכולוגי והטרַגי' לפיכך כדאי הוא שנשהה עליה ונסתכל בה ביתר פרוטרוט.

בטרגדיא זו של מלוכת שאול תופס הנביא הזקן שמואל ו“הנער האדמוני עם יפה עינים”, דוד בית הלחמי, מקום בראש. “בחור וטוב”, בן-שדה פשוט, תמים וצנוע “משכמו ומעלה גבוה מכל העם” כלו שלם ברוחו ובגופו וכלו נעים בפשטותו הנחמדה – מתגלה לפנינו שאול בתחלתו, קודם שמלך ובשעה שמלך. על דבר מלוכה וגדולה לא חלם מעודו. הוא בא אל הרואה לשאול על אתונות אבודות – וחזר משם כשהוא מלך: שמן המשחה על ראשו ונשיקת איש אלהים במצחו. עליה פתאומית זו, שלא פלל לה, אי אפשר שלא תעשה רשם נכר ברוחו, וּ“כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל – ויהפך לו אלהים לב אחר”. משעה זו יש לשאול דברים עם איזו “רוח אלהים”, ש“תצלח עליו” פעם בפעם, והוא נעשה מעתה רך להשפעת קול זמר ונוח להתנבא. ³בשופטים הקודמים לא מצינו “רוח אלהים” של נבואה, אלא רוח גבורה ובטחון בכחם, שצלחה עליהם בהריחם אויב, מעין זו שצלחה פעם אחת גם על שאול, כש“חרה אפו מאד” על עזותו של “נחש העמוני”. ואף על פי כן כשחזר לביתו עמד בתמו ובצניעותו: לדודו הגיד דבר האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד. כשנאספו ישראל להמליכו – “נחבא אל הכלים”, “ויקחוהו” משם, על כרחו, וימליכוהו; אבל גם עתה עדין “קטן הוא בעיניו”. על דברי הבוז של אנשי בליעל הוא “כמחריש”, וכאחד השופטים לפנים היה ממהר לשוב לביתו גבעתה ויוצא לעבודתו – אל הבקר בשדה.

מתוך שדהו מוציאה אותו מלחמתו בנחש. “ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל… לאמור: האיש אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל – הקדים עצמו לשמואל – כה יעשה לבקרו”, עצם המעשה של שלוח נתחים בגבול ישראל עדין מזכיר לנו את ימי השופטים. מעין זה יש בפילגש בגבעה; אבל מתוך סגנון הפקודה נשמע קול נגיד ומצוה, דבר מלכות. במקצת, יש לראות בה אף מעין פגיעה בכבוד שמואל. “ופחד ה' נפל על העם” לקול זה “ויצאו – אולי בפעם הראשונה מימי יהושע – בני ישראל ואיש יהודה כאיש אחד” – יצאו ונצחו, ובאותו יום ובאותה שעה שקבעו למפרע: “מחר, כחם השמש”. “מי האומר שאול ימלוך עלינו – מתמרמר העם שכור נצחון וגא במלכו הגבור – תנו האנשים ונמיתם”. – אל ימות איש ביום הזה – משַככם המלך הנדיב –כי היום עשה ה' תשועה בישראל", וכל העם הולך לגלגל ומחדש שם את המלוכה מתוך שמחה של נצחון. מעתה הכל מודים במלוכת שאול – וכאן קופץ עליו רגזו של שמואל…

במלחמת הפלשתים שלאחר כך לא מצינו שישתתף בה שמואל, אלא כהן מבני עלי, צרהו של שמואל. כבדה, ארֻכּה ומיגעת היתה המלחמה, אבל “קשת יונתן לא נסוגה אחור וחרב שאול לא שבה ריקם”. בן המלך, יונתן, גבור צעיר, נעים-מזג ובעל נפש זה, שדומה לאביו בנדיבות רוחו וחביב על העם כמוהו, הראה במלחמה זו עז-רוחו וגדל-נפשו, ושאול הראה בה גם תקף דעת וגם אהבת צדק. לבדו טפס יונתן על שן הסלע, אל מצב הפלשתים, והכניס מהומה במחניהם. כשעבר על גזרת הצום בטעימה קלה – קרא שאול במדת צדקו: “חי ה', אם ישנו (החטא) ביונתן בני – כי מות ימות”. ויונתן משיב בנחת: “טעם טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש – הנני אמות…” כמה עדינות וכמה אירוניה דקה בתשובה קצרה זו.

אותו הנצחון ורבים שלאחריו מחבבים את שאול וביתו על העם עוד יותר “ושאול לכד את המלוכה על כל ישראל”. אך מדת הדין כבר נמתחה עליו, ופתאם מתגלה שמואל שוב לאחר שנתעלם “וימאסהו ממלך” בעטיה של מלחמת עמלק. לשוא התחנן שאול, התודה, הצטדק – “קרע ה' את ממלכת ישראל מעליך היום – גזר שמואל – ונתנה לרעך הטוב ממך”. “ושמואל – מעיד הכתוב – לא יסף עוד לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל עליו”. לבסוף התגבר על אבלו והלך לבקש לו:איש כלבבו“. ושאול עלה אל ביתו בפחי נפש, נזוף לשמים “ונמאס ממלך” ומיד – ורוח ה' סרה מעם שאול” וקפצה על “רעהו הטוב ממנו” שנמשח בינתים ע“י שמואל בסתר בבית-לחם – ואת שאול “בעתה רוח רעה”. רוחו שנפגעה במקצת מכבר – לקתה עתה הרבה, ובכל מעשיו מתגלים מעתה כשלון-ידים ומורך לב, זעף אלהים ומגור נעלם. מפני הענק גלית, במלחמת הפלשתים שלאחר כך, “יראים וחתים” וגם נסים, לא רק ישראל אלא גם שאול עמם. ומי גלל את החרפה מעל עם ה' ויהרג את ה”ערל הפלשתי“, שחרף ארבעים יום השכם והערב, את מערכות אלהים חיים? לא “חרב שאול” המהוללה, אלא יד רכה מיטיבה נגן של נער רועה אדמוני ועז נפש בקלעו וילקוטו, אותו נער החמודות שעומד ומנגן לפניו. “מי הוא זה הנער הלז?” שואל המלך בדאגה מסותרת. אבל מיד הוא כובש את דאגתו – ונער החמודות דוד מובא, לקול תרועות העם, כשהוא מעוטר נצחון, אל בית שאול, והוא מתמנה על אנשי המלחמה ויוצא ובא לפני העם “ובכל אשר יצא ישכיל”… מהרה הוא מתחבב על בית שאול ועבדיו ועל כל העם. יונתן, בן מלך “נאהב ונעים” זה, כורת אתו ברית “באהבתו אותו כנפשו; ויתפשט את המעיל ויתן לדוד, ומדיו, ועד חרבו, ועד קשתו ועד חגורו”. הדאגה הכבושה בלב שאול הולכת וגדולה. באזניו צללו שירי הנשים המשחקות לכבוד דוד המנצח. “נתנו לדוד רבבות – קרא בחרי אף – ולי נתנו האלפים – ועוד לו אך המלוכה!”… וברגע זה נצנצה לפניו דמות דיוקנו של הזקן הרמתי עם גזר דינו הקשה על שפתיו… – הוא הוא הרֵע הטוב ממני – מחליט שאול; “ומן היום ההוא והלאה – ויהי שאול עוין את דוד”.”ויהי ממחרת, ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא… ויטל את החנית" בדוד…

ומכאן מתחילה הטרגדיא בחיי שאול וביתו. יראתו של שאול מפני דוד, “המשכיל בכל דרכיו” ונחמד לכל, הולכת וגדולה מיום ליום, ומאורעות שניהם מכאן ואילך הם מאורעות של “רודף ונרדף”, רודף אומלל ומר נפש, שנלחם במזלו מתוך יאוש ונאבק עם מלאכו הרע באכזריות חמה, כל עוד נפשו בו – עד שהוא נופל חלל, ונרדף צָלֵח ובר-מזל, שהשעה משחקת לו “וה' עמו”, בורח מפני מבקש נפשו והמלוכה רודפת אחריו.

פחדנות, חשדנות, אכזריות, מעשה נוב, חרון אין-אונים, קבלת לשון הרע ומלשינות, רדיפות תכופות, “כאשר ירדף הקורא בהרים”, אחרי דוד הבורח – אלו הם בקצרה תכן הפרטים המעציבים של הליכות שאול באותו פרק. פעמים שדעתו של הרודף מתפכחת לשעה, לבו המדוכא מתרכך וכמעט שהוא אומר להכנע ולקבל עליו דין שמים, אבל מיד תוקפתו רוחו הרעה. פרפורי נפשו מתגברים, ובעל-כרחו הוא מוסיף להלחם במזלו, בשארית חמה וכח, עד הרגע האחרון.

מצב רוחו של שאול ויסורי נפשו הגדולים בשעות כאלו, בהכנעתו וביאושו, מתוארים יפה בשתי פרשיות. באחת (כ"ד) באה שיחה נפלאה שנפלה בין שני ה“אויבים”, הרודף והנרדף, על פני צורי היעלים, תיכף אחרי המעשה הידוע של כריתת הכנף במערה. דוד פותח את קריאתו לשאול, שנתרחק מן המערה, ב“אדוני המלך”, ומסים ב“אבי”: “ואבי, ראה גם ראה”… ושאול בתשובתו מרחוק פותח תיכף ב“בני” – “הקולך זה בני דוד?” – ומיד דבריו נפסקים מתוך בכי. “צדיק אתה ממני – מוסיף הוא לבסוף – הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל, ועתה השבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי ואם תשמיד את שמי מבית אבי”… כמה געגועים נסתרים כלפי כל מה שעבר ואיננו, צער וצדוק הדין כלפי מה שעכשיו, הכנעה ותחנונים כלפי מה שעתיד ומחויב להיות – נשמעים לאזן קשבת מתוך שיחה זו.

בפרשה האחרת (כ"ח) באה מראה נוראה, הנועצת את סוף הטרגדיא בתחלתה, ובה גנוז המפתח הפסיכולוגי לכל הטרגדיא כלה. שמואל מת, הפלשתים האיומים נאספו עוד הפעם למלחמה על ישראל. “וירא שאול…ויחרד לבו מאד. וישאל בה' ולא ענהו, גם בחלומות, גם באורים, גם בנביאים”. ושאול המלך, אחוז-בלהות ומטורף-רוח, מנסה ביאוש הגדול את הנסיון האחרון: הוא מתחפש והולך לדרוש בבעלת אוב, להעלות לו בכשפים את שמואל המת. ושם, בבית הקוסמת בלילה, לפני רוחו הזועמת של איש האלהים העולה מן הארץ, על הקרקע בלא כח התנפל מלך ישראל, התנפל גם פרפר פרפורו האחרון: “צר לי מאד… ופלשתים נלחמים בי… ואלהים סר מעלי… ולא ענני עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות… ואקראה לך להודיעני מה אעשה”… ורוח הנבואה, שלא תדע חנינה כטבע, משיבה ואומרת: “ולמה תשאלני – וה' סר מעליך ויהי עָרֶךָ. ויעש ה' כאשר דבר, ויקרע את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד… ומחר אתה ובניך עמי”…

“לדוד” – כאן גמר החתימה של גזר הדין, ועמו גמר חתימת הטרגדיא.

מחר, במלחמת הפלשתים, נפל שאול על חרבו בהר הגלבוע ועמו נפלו שלשת בניו, גם יונתן, שעמד באהבתו לדוד עד סופו, נספה בתוכם.

ו“נעים זמירות ישראל” דוד, שהיה עומד לפני שאול בחייו, קונן מעומק הלב על שאול ויונתן במותם דברי קינה אלו, המלאים צער נאמן ויגון עז, אהבה בוערת וגעגועים גדולים:

הַצְבִי יִשְרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!…

אַל-תַּגִידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְרוּ בְּחוּצֹת אַשְקְלוֹן,

פֶּן-תִּשְמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְתִּים, פֶּן תַעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

הָרֵי בַגִלְבֹּעַ

אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְדֵי תְרוּמֹת

כִּי שָם נִגְעָל מָגֵן גִבּוֹרִים! – – –

הַנֶאֱהָבִים וְהַנְעִימִם בְּחַיֵיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.

מִנְשָרִים קַלוּ מֵאֲרָיוֹת גָבֵרוּ.

בְּנוֹת יִשְרָאֵל אֶל-שָאוּל בְּכֶינָה – – –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּׁרִים בְּתוֹךְ הַמִלְחָמָה! – – –

צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךּ לִי – – –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים וַיֹאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה!

“הנאהבים והנעימים” – אין לך עדות יפה מזו של דוד בעצמו, שהשוה את שניהם כאחד, שניהם חללי-שמים, אנוסי-המאורעות וגזרתם. שאול על כרחו עשה מה שעשה. בצער חי וביגון מת. ואין צריך לומר – יונתן; דמותו המאירה של גבור נדיב ואיש חמודות זה עוברת לפנינו כשהיא חביבה ונעימה, נקיה ועדינה מתחלתה ועד סופה. הוא חי מתוך “אהבה שאינה תלויה בדבר” ומת באמונה.

דמותו של דוד כפי שהוא מתגלה לנו מתוך מעשיו, היא כל כך גדולה ומרובת-צדדים עד שאין למדוד אותה באַמת בני אדם מצויים. הוא היה איש-סגולה מטיבו ומחונן-אלהים. נפשו הברוכה היתה מדור לכמה תכונות שונות ומופלאות זו מזו, שנצטרפו בו לכח איתן אחד, כח יוצר ומנצח ועושה גדולות, מעין זו שמתברכים בו כל יחידי הדור וגדולי עולם, הכובשים להם ברוחם היתרה ובידם החזקה מקום גדול ונאמן בתוך ההסתוריא של עמם ובעולם דמיונו. כבר שמענו מפי עבדי שאול מה טיבו של דוד: יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו". עדות זו מכֻונת אל כל מעשי דוד הראשונים והאחרונים. עוד בהיותו נער רועה “הכּה גם את הארי גם את הדב” (“והחזקתי בזקנו – והמַתיו”). “מן הנוה מאחורי הצאן” לֻקח אל בית שאול בתור “מיטיב נגן ונעים זמירות”. אבל רוחו משכתהו אל המערכה, ושם הוא תוקע עצמו למלחמה עם הענק גלית ומציל בקלעו ובילקוטו כבוד ישראל. אחרי נצחון זה הוא מתמנה על אנשי המלחמה – “ובכל אשר יצא ישכיל”, מנצח את האויבים, נצחון אחר נצחון, בגבורת ידו ותבונות כפיו וכובש את כל הלבבות, כבוש אחר כבוש, בחכמת לבו ובחמדת תארו. הנשים שרות לכבודו שירי נצחון. נפש יהונתן נקשרת בו. מיכל אהבתהוּ – והוא נעשה “חתן המלך”, “וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם… ויקר שמו מאד”. כשברח מפני שאול התלקט אליו גדוד קטן מאנשי המצוק ומרי הנפש, ויהי משוטט עמם בשדה ובמדבר. בכל מקום שחנה שם היה “כחומה גם לילה גם יומם” על הרועים מבני ישראל ועל צאנם בשדה; אבל לשבטי הגויים הקטנים “אויבי ה'” היה “כדב שכול בשדה”. פושט היה עליהם ועל עדריהם פעם בפעם, הורג בהם ובוזזם, ומן הבזה היה משלח לזקני יהודה לאמר: “הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'”. רודפו שאול בא בעת ההיא פעמים בכפו – והוא בנדיבות רוחו לא נגע בו לרעה ופעמים בא הוא עצמו בכף אכיש – ונמלט ממנו בערמתו וּבחכמתו. ולא עוד אלא שהוליך את אכיש שולל – וזה נתן לו עיר צקלג למקלט. בכל הימים ההם אנו רואים את דוד עז-רצון ועז-נפש, זהיר וזריז, פקח וגם ערום בשעת הצרך. סוף דבר, הוא איש אשר “עשה יעשה וגם יכל יוכל”, כדברי שאול. הוא אינו מכריז על המחשבה שבלבו אבל מצרף הוא מיד מעשה למחשבה. הוא אינו דוחק את השעה, אבל שעה שבאה לידו לא יחמיצנה. יתר על כן: אנו רואים אותו בעת ההיא כעין “מלך בכח”, או כלשון המקרא – משיח “בסתר”. דבר זה ברי ליהונתן וגם לשאול. וּבודאי גם זקני יהודה, אלו שזכו לקבל מיד דוד “ברכה משלל אויבי ה'” – אף הם בטוחים בכך. וכשמת שאול מיד נעשה “מלך בפועל”. כלומר – בגלוי, תחלה על יהודה בלבד, ואחר כל על כל ישראל – וכאן אנו מגיעים לשמואל ב'.

“ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד, ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים” – זהו בקצרה תוכן הענינים של שמואל ב‘. אין בו עוד קשרי מאורעות מסובכים ומעורים זה בזה בקשר פנימי של יצירה שלמה אחת, כעין פרשת שאול הגדולה, אבל יש בו ספורי מאורעותיו האחרונים של דוד, תלאותיו, נסיונותיו ונצחונותיו החדשים, משעה שמלך על בני שבטו יהודה בלבד ועד ש"הכרית ה’ את כל אויביו מפניו, ויעש לו שם כשם הגדולים אשר בארץ ויכן את מלכתו על כל עם ישראל“. מכל הליכות דוד בעת ההיא אנו רואים אותו כשהוא “נבון דבר ומשכיל בכל דרכיו”, חרוץ ופקח, זהיר ומתון, הכל לפי השעה. עינו – עין נשר, לבו – לב ארי וידו – יד מלך. הוא מכַוֵן תמיד את הרגע הנכון ויודע איך להשתמש בו – והכל כאלו נעשה מאליו יפה בעתו. במלכי יהודה וישראל אין כמוהו יודע נפש עמו, מבין לבבן ומכַוֵן לדעתם, ואין כמוהו יודע עת לכל חפץ: עת לשעבד ועת להשתעבד, עת לעשות ועת לחכות עד שהדבר יעשה מאליו. איום ונורא הוא לגוים אויבי ה‘; את ארצותם יכבוש ואת חילם יכריע לטבח בלא חמלה. רך ונוח הוא לבני עמו, חנון וסַלח לבני ביתו, שומע לעצת עבדיו הנאמנים וגם מבטל לפעמים רצונו מפני רצונם. נכנע ושפל ברך הוא לפני ה’ ונביאיו; מוחל על עלבונו בשעת צרה ומקבל עליו דין שמים, אבל קנא ונוקם הוא לכבוד כסאו, והנוגע בכסאו – כנוגע בבת עינו. כל החשוד בעיניו על שמץ מרד במלכותו – לא ינקה עוד (ט"ז, ד). אמנם יודע הוא להאריך אף בשעת הצרך לעוברי מצותיו – אבל עברתו שמורה להם בלבו זמן רב, וכשתגיע השעה הראויה לכך – נקם לא ינקם (מל"א ב',ה,ט). כל המדות האלו עמדו לו לדוד להעשות “מלך בחסד אלהים” על כל ישראל, ו”למשיח אלהי יעקב" לדורות עולם. בידו החזקה ובתבונתו העמוקה אחד את יהודה וישראל לעם אחד וישימם לממלכה תקיפה וגדולה. שם דוד נערץ וחביב על העם ויהי לסמך תפארת וגבורה והוד מלכות בישראל עד היום. “עבד ה', נר ישראל, המלך החסיד, המשורר, נעים זמירות ישראל” – אלו הם כנויי החבה של דוד בכתבי הקדש ובפי העם. האגדה המאוחרת קשטה את דוד בכל תכשיטיה היפים ושכללה את טפוסו. את דמות המלך האחרון לעתיד לבוא, מלך “המשיח” גואל ישראל, יצרה לה האגדה בדמותו ובצלמו של המלך הראשון “דודו מלך ישראל החי וקים” בלב העם חיי עולם.

לא כסה הכתוב גם על מגרעותיו של דוד, כשם שלא כסה על חבתו המיוחדת לו. בת-קולו של רגש העם מדברת מתוך הכתוב; העם אינו נושא פנים, אבל גם מכיר טובה הוא מאין כמוהו לגדוליו ויוצרי ההסטוריא שלו והוא מכריעם תמיד לכף זכות. מיחס הוא להם את כל הטוב והיפה ומסיח דעתו משגגותיהם, "שאול באחת – אמרה האגדה – ולא עלתה לו, ודוד בשתים ⁴ ועלתה לו.

מן האפיזודות שבשמואל ב' יש להזכיר כאן את פרשת אבשלום שיש בה כששה פרקים, והוא מרובה במעשים ובנפשות פועלות (אחיתפל, חושי הארכי, ברזלי ועוד). מעבדי דוד וגבוריו מצוינות ביותר תמונות האחים הגבורים בני צרויה, יואב שר הצבא ואבישי, וביחוד הראשון. הוא היה מסור לדוד בלב ונפש: ותר על כבוד עצמו להגדיל כבוד מלכו (י"ב כח). כשראה בכך טובת דוד, עבר גם על מצות המלך ודבר עמו קשות (י“ח יד; י”ט, ו). גם שאר “הגבורים אשר לדוד”, שתלה בהם הכתוב כמה מעשי גבורה וספורי נפלאות – כולם היו מסורים מאד לדוד וחרדו לשלום מלכם הנערץ והחביב. כשראוהו מחרף נפשו במלחמה – מנעוהו מבוא בסכנה “ולא יכבה נר ישראל”.

הפרטים המועטים ע"ד “בית שאול ההולכים ודלים” שבספר זה מגבירים את רושם היגון שהשאירה בלבנו פרשת שאול. עלובה ביותר תמונת נכה הרגלים מפיבשת שריד יחידי ומדולדל זה לבית שאול, שהטה לו דוד חסד, בזכות אביו יהונתן, ויהי “אוכל לחם על שלחן המלך”…

יש לציין גם את סגנון השיחות של שלש הנשים החכמות הנזכרות בשמואל א' וב': של אביגיל (ש“א כ”ה, כד–לב), של האשה התקועית (ש“ב י”ד) ושל האשה באבל (שם כ' ט“ז–י”ט). שלשתן משתדלות לדבר בחכמה ומתכונות להוכיח דבר מה, ושלשתן מגמגמות בלשונן. הראשונה מארכת בדבריה וכופלת הענינים, השניה – דבריה מטורפים וסתומים, השלישית – שיחתה קצרה ומקוטעת. מכאן, ומשאר מקומות כגון אלו, אנו למדים, שכשם שיפה כחה של לשון המקרא הקדמונית בהרצאת מעשים ודברי מאורעות ושיחות קצרות ופשוטות שבין נפשות הספור, כך אין כחה יפה בסגנון של הוכחה ופלפול הגיוני. תכונה זו משותפת לכל הלשונות בילדותן.

בסוף הספר מיחס הכותב לדוד דברי שירה שדבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול” ודברי דוד האחרונים, שתחלתם:

נְאֻם דָוִד בֶּן-יִשַי וּנְאֻם הַגֶבֶר הֻקָם עָל,

מְשִיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְרָאֵל.

רוּחַ יְיָ דִבֶּר-בִּי וּמִלָתוֹ עַל לְשוֹנִי.

על סמך זה יחסה המסורת לדוד הרבה מזמורים שעלו בספר תהלים אבל קשה להכריע אילו הם וכמה הם.

ספר מלכים

בספר המסודר אחרי שמואל באים מאורעות מלכי יהודה וישראל מימי שלמה עד חרבן הבית, ועל שם כך נקרא “מלכים”. יש מלכים שהסופר מאריך בהם ויש שהוא מקצר בהם, הכל לפי החשיבות ההסטורית של המלך ומאורעותיו בעיני המסדר. בין הפרקים מובלעות גם הרבה אפיזודות על דבר הליכות הנביאים הראשונים, אליהו, אלישע ועוד, ושאר רשומות הסתוריות, שמתוכן יש לעמוד על דרכי החיים בימים ההם. מסדר ספר זה השתמש אף הוא, כשאר חבריו, בספרים שונים שקדמוהו, כגון בספר דברי שלמה, דברי הימים למלכי יהודה וישראל וכדומה מן הספרים שנגנזו ולא הגיעו לידינו. את כל הנצרך לענינוֹ לקט המסדר ואסף אל ספרו ואת השאר השמיט. דבר זה מוכח ברור מן הפסוק החוזר ונשנה בנוסח אחד בסוף דברי ימיו של כל מלך: “ויתר דברי מלך פלוני הלא הם כתובים על ספר פלוני”. גם הקטעים הסרוסים והסתירות המרובות בספר זה – אולי אף הם מתבארים על ידי כך.

מתןך קטעי הפרקים הראשונים במלכים א' (ג’–י"ב) – עולים פני שלמה וזמנו בדמות בהירה למדי. מלכותו – הוא מלכות ההוד והתפארת, מלכות של “חכמה, עשר וכבוד” וימי שלום ומנוחה שלמה בארץ. “שלמה שמו – ושלום ושקט על ישראל בימיו” ⁵“יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים אוכלים ושותים ושמחים. וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן ועד באר-שבע. ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד, ורחב לב כחול אשר על שפת הים. ויחכם מכל האדם, וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף וידבר על העצים…” “אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, ויתן את הכסף בירושלים כאבנים, ואת הארזים – כשקמים אשר בשפלה לרוב” – הכל לרוב, וכ“חול אשר על שפת הים”.

כ“איש מנוחה”, שלא נטרד במלחמות חיצוניות ופנימיות כאביו – נתן שלמה את כל לבו להשגיא את תפארת מלכותו. מין בולמוס של הוד מלכות (“חשק שלמה”) אחז את המלך הצעיר, וכל ימיו הראשונים היה שטוף בבנין על גבי אותו היסוד האיתן והמוצק שהניח לו אביו הגדול. אביו כבש ארצות על ידי שפך דמים לרב – והוא בנה בהן ערי רכב ופרשים והושיב בתוכן נציבים לגבות את המסים הרבים. אביו הכין לו “כסא נאמן” בל ימוט – והוא ישב על הכסא לבטח לשפוט ב“חכמת אלהים” את העם ו“לרדות בכל עבר הנהר”. אביו לכד את ירושלים וקנה גרן ארונה – והוא בנה שם היכלות ומגדלים, בית ה' ובית המלך. אביו כרת ברית עם חירם מלך צור – והוא השתמש בברית זו להגדיל כבוד הארץ ועשרה. אביו כנס וגנז והוא כנס ובזבז. מתוך פרשיות דוד מורגשת טרדה שאינה פוסקת, המטורפת כל פעם ע"י צחצוח חרבות וריבי-עם, שאוֹן קמים וקריאות תכופות של “אין לנו חלק בדוד”. והעבודה שבין הפרקים היא עבודה של זעף ורגז לב, פזור-הנפש ודאגה רבה, מעין יגיעה קשה, שקדנית ושתקנית של עבודה בחריש; וכשאנו נכנסים לפרשיות שלמה – מיד תוקפנו קול המונו של בנין, רעש המגרה והמקבת, צלצל כסף וברק זהב ושפעת סוסים ומרכבות, צהלת חיים עליזים של אוכלוסין מרובים ועבֻדה רבה, מעין זו של “שמחה בקציר”. אנו רואים כאן עם שמח בעבודתו ונהנה מיגיעו, מתענג על רב שלום ושובע ומתפאר בכבוד מלכו המפורסם, מלך חכם ונהדר, שכל מלכי הגוים מקרוב ומרחוק באים עם מנחה בידיהם לשמוע חכמתו ולראות ביקרו.

הציורים המפורטים של בנין בית המקדש ובית המלך, של סעודת שלמה בכל יום, מעמד משרתיו ועבדיו, ארוות סוסיו, נשיו, בקורי המלכים. משלוח האניות אופירה וגומר, וגומר – כל אלו הם ציורי-הסבר מספיקים לכל האמור.

כעין דוגמא לחכמתו של שלמה מביא הכתוב אפיזודה יפה, שיחת עם, על דבר משפט שלמה בריב “שתי נשים”, וכעין דוגמא לכבודו הגדול – בקורה של מלכת שבא. מצוינת מאד בצורתה. ובתכנה – גם התפלה המיוחסת שם לשלמה בשעת חנכת בית המקדש. “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל… – נאמר בתפלה זו – ובא והתפלל אל הבית הזה – ואתה תשמע השמים…”

לפי הכתוב שנזכר למעלה – היה שלמה גם ממשל משלים ומשורר, על סמך זה נתיחסו לו שלשה מספרי הכתובים: שיר השירים, משלי, קהלת שיבוא הדבור עליהם להלן.

אם מלוכת שלמה בראשיתה עשה רושם של “סעודת שלמה” שכל ישראל מסובים בה, סעודה גדולה לכל משפטה: עם הטרדה הנעימה והתכונה הרבה שבתחלתה, ועם הצהלה וקורת הרוח שבתוכה – הנה אחריתה, כאחרית כל סעודה – לאות מתוך שובע, רפיון ידים ושממון… “ויהי לעת זקנת שלמה – מעיד הכתוב – נשיו (הנכריות) הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים”, ומיד – ויקם ה' שטן לשלמה“, שטן אחר שטן, מבחוץ ומבפנים: אדום, ארם, ירבעם האפרתי… מבחוץ התחילו לבעוט הממלכות שנכבשו על ידי דוד, ומבפנים הלכה וגברה תרעומת העם על העול הכבד של המסים שהעמיס עליהם המלך המבזבז. לבסוף התפרצה אותה התרעומת אחרי מות שלמה, בימי רחבעם בנו, בדמות מרד גלוי, שהביא את המלוכה לידי קרע גמור, קרע שלא נתאחה עד גלות ישראל. דברי אותו הקרע כתובים יפה במלכים א' פרק י”ב. תחלתו בקשת ישראל, עם ירבעם בראשם, מאת רחבעם ל“הקל מעבודת אביו הקשה ומעלו הכבד”. בקשה שהושבה ריקם בחרפה, מאת רחבעם בעצת הילדים, וסופו – הקריאה הידועה “מה לנו חלק בדוד” ומלוכת ירבעם האפרתי, בן שבט-ריבו ובעל דבריו של יהודה מעולם. סוף זה מוכיח שגם בימי שלמה לא “כל יהודה וישראל היו אוכלים ושותים ושמחים”, ואין זה אלא לשון הבאי, שהסופר משתמש בה לפעמים בספורי התנ"ך. ⁶

מחלוקת-המלוכה ואילך באים מאורעותיהם של מלכי שתי הממלכות יהודה ואפרים זה אחר זה בסרוגים ולפי סדר זמניהם. בתוך כמה מהם משולבים ציורים פיוטיים ופרשיות יפות על דרכי החיים בימים ההם ועל הליכות הנביאים הראשונים. מצד זה מצוינים ביותר המאורעות המפורטים של שני מלכי ישראל אחאב ויהוא והליכות אנשי המופת אליהו ואלישע המובלעות בהם. מבין כל אלה מצטרפת תמונה גדולה רבת-פרצופים ומעשים, תמונת דור קדום אגדי והסטורי כאחד. עקר תכנן של אותן הפרשיות – הוּא תאור המלחמה הגדולה והמכרעת, שהתלקחה בין עובדי ה' ובין עובדי הבעל בימים ההם. היסוד של יצירה אישית, פרי רוח הסופר, עדין בטל במעוטו בפרשיות הללו; רובן נאמרו ברוח הקדש של העם כלו, אותה הרוח שמותחת חוט של חן ונותנת זיו מיוחד על פני כל ה“שיחות מני קדם” ועל המעולים שבספורי התנ"ך.

פרצופיהם של בעלי המעשה הראשיים במאורעות אלו מתגלים מתוך מעשיהם ודבריהם בבהירות ציורית יתרה. אחאב ואיזבל – בני זוג אחד הם. מטבע שלהם – מצד אחד כשלון כח לאומי וירידה מוסרית גמורה, ומצד שני – תגברת השפעה נכריה, השפעה שבאה כרקב בעצמות העם. אחאב הוא מלך רך-לבב וקל-דעת. רפה-ידים וחסר-רצון, שאשתו הגבירה איזבל בת מלך צידונים, מושלת עליו ועושה בו כרצונה. ברצונה וב“כשפיה הרבים” נעקרת עבודת ה' מן הארץ, נביאי ה' נהרגים ונכרתים, הדינים מתעותים, איש תם ונקי, נבות היזרעאלי, שחמד המלך את כרמו, מומת במשפט שקר ונחלתו נגזלת למלך. עבודת הבעל והאשרה, אלהי צידונים, שופכת ממשלתה על כל הארץ. הנשארים מנביאי ה' מתחבאים במערות ובורחים למדברות, ויראי ה' נעלמים (עובדיהו) מכלכלים אותם בסתר. ובשעת סכנה גדולה זו לנפש האומה, כשלא נשארו בישראל כמעט שתי ברכים אשר לא כרעו לבעל – מתגלה פתאם ה“קנאי הגדול”, “רכב ישראל ופרשיו”, הנביא התשבי –ואחד כנגד הכל הוא אוסר מלחמת דמים גדולה על בית אחאב ועל עבודת הבעל.

דמות דיוקנו של אליהו היא בלי ספק מן היותר נאדרות במקרא. זהו טופס-קדמון, פרוטוטיפוס ענקי של נביא גדול, שחלק לו רוח העם במדה גדולה ואגדית מסגולות נביאים ראשונים ואחרונים כאחד. עקר תכונתו היא קנאה גדולה לה', קנאה זו, שבערה כאש בעצמותיו ונתכה בשאגתו הכפולה במדבר, במערת מחבואו, אצל הר חורב לאמר:

קַנֹא קִנֵאתִי לַיְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,

כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל,

אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ

וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב;

וָאִוָתֵר אֲנִי לְבַדִי

וַיְבַקְשוּ אֶת נַפְשִי לְקַחְתָּהּ…

כך שואג ארי פצוע “לא ברוח ה‘… לא ברעש ה’… לא באש ה', כי אם בקול דממה דקה.” – רמזה לו השכינה – אך הוא לא נרמז. באותו מדבר, סביבות אותו ההר, נתבודד לפני כמה מאות שנה נביא אחר, גדול ממנו, וגם אליו נגלה אלהים פעמים במקום הזה: בסנה ובסיני – ושתיהן באש.

וכסער אש היה גם אליהו לכהני הבעל ולבית אחאב: אחד נגד כלם התיצב בראש הר הכרמל, מקום שנענה באש, וישם את הבעל ללעג ולקלס ואת כהניו הכריע לטבח לקול תרועת העם “ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!”, אחרי מעשה נבות נגלה ממחבואו לאחאב ויגזור בפניו כליה על ביתו מתוך קריאה חמה: “הרצחת וגם ירשת? כה אמר ה': במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות – ילקו הכלבים את דמיך גם אתה”. אחרי כן אנו מוצאים אותו כשהוא יושב בראש ההר ומוריד אש וברקים מן השמים על ראש המלאכים של בן אחאב. לבסוף הוא נעלם פתאם כמו שהופיע פתאם. רכב וסוסי אש הפרידו בינו ובין תלמידו אלישע באמצע שיחתם, ואליהו עלה השמימה כמו שבא – בסערה. ⁷

דמותו של “אליהו הנביא” תופסת מקום של חבה מיוחדת בלב העם ואין כמוה עשירה בתכשיטים אגדיים. וכמה תמוה הדבר, שתחת הפנים של אימה שיש לאליהו במקרא – נתנה לו האגדה המאוחרת ⁸פנים נוחות ומסבירות של זקן חביב ורחמן, מלאך השלום והישועה, המתגלה לחסידים בשעת צרתם ויאושם ועתיד לבשר גאולה לעולם.

את מעשה אליהו השלים תלמידו, איש המופתים, אלישע, על ידו נמשח למלך על ישראל אחד משרי החיל של יהורם – יהוא בן נמשי, איש משונה ונפלא ה“נוהג בשגעון”, אבל חרוץ ופקח, זריז ופסקני, מדבר מעט וסומך מעשה לדבור. מלך זה מלא את דבר אליהו: את בית אחאב השמיד ואת הבעל בער מישראל. יהוא הוא הטיפוס היחידי של אדם משונה במקרא ואין לו רֵעַ. הדבורים הקצרים והחטופים שנותן הכתוב בפיו, וכן אופן מעשיו החטופים והמכריעים, התכופים תמיד אצל דבור – כל אלו מתאימים יפה לרוחו הפסקנית של מלך מוזר זה.

בפרקים האחרונים של מלכים ב' באות לפי סדר הזמנים רשימות ואפיזודות שיש להן ערך הסתורי גדול, על דבר שאר מלכי ישראל ויהודה. היסוד הציורי והפיוטי הולך ומתמעט בהן וכמעט שהוא בטל במעוטו. רוב פרקים אלו כתובים ברוח נביאים אחרונים, והיסוד ההסתורי גובר בהם. מאורעות יחיזקיהו, השנויים גם בישעיה, הם המפורטים ביותר. מפורטים למדי גם מאורעות יהושפט, יואש (ועתליה) ויאשיהו, מלכים אלו החשובים בעיני הסופר ביותר. פעמים שמוסיף בין הפרקים גם דברי תוכחה ברוח הנביאים, להודיע למה לקו ישראל ומפני מה נענשו. ⁹דברי ימי החרבן העניים כאן (כ“ד–כ”ה) – עשירים בסוף ירמיה, גם בספר האחרון של הכתובים “דברי הימים”, יש הרבה מלואים ותוספות למאורעות שבספר מלכים – וכשנגיע אליהם נדבר בפרוטרוט.

ספר יונה ומגלת רות – אעפ“י שלפי תכנם ורוחם ולפי זמן המאורעות האמור בהם הם שייכים אל החלק הספורי שבין זמן השופטים לזמן מלכי ישראל האחרונים –בכל זאת הם קבועים בתנ”ך בחלקים אחרים: זה בנביאים אחרונים בין תרי-עשר וזו בכתובים בין חמש המגלות.

גם הספרים הפיוטיים: תהלים, שיר השירים, משלי, קהלת, המיוחסים כלם או מקצתם לדוד ולשלמה – אף הם מקומם בכתובים, ולהלן ניחד הדבור עליהם.

תשע־עשרה הקדמות קטנות ליצירות ציירים, שכתב ביאליק באלבום “כתבי הקודש בציוריהם של גדולי האמנות החדשה”, שיצא ב“מוריה”.

ציור פָרְנַנְד קוֹרְמוֹן

קין נע־ונד

הציור הזה מראה את בית הקינים, משפחת נודדים קדמונים, בעצם נדודיהם הרבים בתוך מרחבי מדבר ושממה. אבי המשפחה קין עובר בראש הלוך וגשש בדרך כאחוז תנומה, גרזן האבן בחגורתו, פניו נקשים וזועפים ונפשו עיפה מאד. כבר עברו עליו שנים הרבה בנדודיו וכמעט זקן האיש – ואולם מנוח לכף רגליו לא מצא עוד. אשת קין וילדיה הקטנים נשואים במטת עץ מעשה קרדום קדמוני, ומסביב לה בני קין הגדולים, אחד נושא בידיו נערה רכה, שעיפה מעמל הדרך, ואחד נודד אומלל גם הוא, ההולך בצד קין – צבי מומת על כתפו. המקום מסביב לכל מלוא העין – מדבר שממה וערבות חול קודח; אין דשא ואין עץ ואין מים. ארר אלהים את האדמה על האיש אשר שפך עליה את דם אחיו.

ציור נ. פ. אוּאָטְס

היונה לא יספה שוב

הציור הזה מראה את היונה במצאה מנוח לכף רגלה על עץ אחד, שהוציא סוף־סוף את ראשו מתוך המים. העץ שבור ורצוץ בכח השטף, עלים ושרביטים מדולדלים כרוכים מסביב לגזעו והיונה עומדת בראש הגזע וסוקרת בעינים תוהות סביבותיה. מים, מים, מים. רק מחרזת הפנינים, שנקרעה מתלבשת יקרה ונאחזה בראש שוכה, מעידה בלי אמר ודברים על כל ההפכה אשר הפך אלהים את הארץ ביום אפו.

ציור דָנִיֵאל מֶקְלַיְז

קרבן נח

אנו רואים בציור זה את העולם כלו כאלו התחדש ויטהר אחרי המבול. רוח חדשה, רוח חפש וטהר, לבשה את כל הארץ. עדרי הבהמה והחיה בשוב אליהם חפשתם יפוצו איש לעברו בצהלת־גיל. עתר ענן העשן של קרבן נח, קרבן־תודה לאלהים, מתמר ועולה השמימה, ושם בקצה הרקיע נטויה קשת אלהים, אות ברית שלום ובשׂרת חיים חדשים לכל הארץ.

ציור בריטון רִיבְיֶר

נמרוד גבור־ציד לפני יי

מדבר וערבות חול. נמרוד גבור־ציד לפני יי עובר במדבר כסער והוא נשא ברכב רתום לסוסים דוהרים ושולח חציו אל לב פריצי חיות. הנה הלביאה כבר נפלה חלל והיא שוכבת בחול וחץ־המות תקוע בבשרה. והאריה הפצוע עודנו עומד על נפשו, וילבש חמות ויצמד בשתי כפות רגליו הקדומות לאחורי הרכב, יאחז בו ולא ירפנו. והנה נצבים זה לעמת זה שני האויבים עזי הנפש, חית הטרף צמאת־הדם בצפרניה ושניה החדות, אשר חלק לה אלהים, והאדם גבור־הציד ואמיץ־הלב בכלי־המות, אשר הכין בידו.

ציור ז’אן הִפּוֹלִיט פְלַנְדְרִין

מגדל בבל

בציור זה יראו בוני המגדל ברגע הבלל לשונם, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו. חלק אלהים לשונותם – ויחלק לבם והנה תחת עבודת שלום בלב אחד ובדעה אחת באו פרוד הלבבות והחשד והאיבה ורוע־העין, שסופם מריבה ואכזריות ומלחמת דמים, והן אלה אשר הפרידו בין בני האדם ויהיו לעמים שונים זה מזה, צוררים איש אל אחיו מעולם ועד עולם.

ציור ע. אַרְמִיטַאז'

מהפכת סדום

אברהם יראה בציור זה כשהוא עומד בראש הר ומשקיף מרחוק על פני ערי הככר, אשר אמר אלהים להשחיתן, והוא פורש כפיו השמימה, מתפלל לפני האלהים ומעורר את רחמיו: “אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר… אולי ארבעים… אולי עשרים… אולי עשרה… התשחית?” – ואולם הגזרה כבר נגזרה, ואלהים לא השיב את חמתו. כבדה חטאת המקום מאד, וגם עשרה צדיקים לא נמצאו בחמש הערים, ואך כלה אברהם להתפלל – והנה עשן העיר הנהפכת סדום עולה מרחוק ומתאבך השמימה.

ציור פ. גוּדָאל

עדרי לבן. יעקב עובד ברחל

בציור שלפנינו משתרע לכל מלא העין שדה גדול ורחב ידים, מקום מרעה דשן ורענן. יעקב רועה שם את עדרי־לבן והם טובים ובריאים מאד למראה. אין זאת כי אם יד רועה נאמן נוהגת בם ועין פקוחה צופיה עליהם. מרחוק נראה עלמה לבושת לבנים הולכת אחרי צאנה גם היא. העלמה הזאת רחל היא, הרועה גם היא בצאן אביה. רוח היום נושב בערבה, ומשובב מעט את נפש הרועים העיפים משרב ומחרב. בתוך מתנשאים תמרים רמי קומה ורחבי כפות, ובצלם ינוחו יגיעי־כח בחם צהרים. שלות אלהים ומנוחת עולם נסוכה מסביב על פני כל, כצללים יחלפו פה הימים והשנים על שתי הנפשות, הרועה והרועה, הנאהבים והנעימים.

ציור הֶרְבֶּרְט שְׁמַאלְץ

קבר רחל

ואל הבית הקטן והצנוע הבנוי על קבר רחל, הוא הבית המצויר בזה על התמונה, באים עד היום בני ישראל מארבע כנפות הארץ, ושפכו שם את לבם ואת מרי־שיחם לפני אמם האהובה והאוהבת, לפני “רחל אמנו”.

לא רחוק מן הקבר תראה על התמונה מימין העיר בית־לחם, היא העיר אשר בדרך אליה מתה רחל ותקבר שם.

ציור הֵירוֹלְד סַפִּיר

יוסף פותר חלום פרעה

בתמונה הזאת אנו רואים את יוסף העומד לפני פרעה ופותר לו את חלומו, ופרעה מקשיב בדממה לאמרי פיו. הכרת פני המלך תענה בו, כי באו הדברים את לבו. מימין המלך – מנגן וכלי השיר בידו, עומד ושר את שיריו, ועבדים עם מניפות גדולות בידיהם, עומדים ומשיבים רוח צח בהיכל – ואולם גם זה וגם אלה לא ייטיבו את לב המושל האדיר ולא ישיבו את המנוחה אל רוחו הנפעמת, כי אם דברי יוסף, המלאים חכמת אלהים ותבונה רבה, יעשו זאת. ואף גם הזקן החכם, זה העומד משמאל וראשו גלוי, גם הוא תלה את עיניו בחכם הצעיר ממנו והוא מחריש ושותה בצמא את דבריו. רוח חדשה היתה לכלם: החלום המוזר נפתר, והמלך יודע עתה מה לעשות.

ציור לוֹרֶנְץ אַלְמָא־טַאדֵימָא

יוסף הוא המשביר

בציור זה יש לשים לב אל התאור הריאלי של יוסף, הנתון במסבה נאותה לו לפי דרכי החיים בימיו. ראשו מעטר זר שערות שחורות וישרות. שמלתו לבשרו – פשוטה, בלי כל קשוט, בידו – שבט, אות משרתו; לפניו צבורים גרעיני בר, ולרגליו הפקידים הזריזים, העוסקים בבדיקת הבר.

ציור ע. י. פּוֹנְטִיר־בֶּרְט

ישראל במצרים

בציור היפה הזה אנו רואים את בני ישראל בעבודתם הקשה. בשארית כחם מתאמצים הפועלים־העברים להסיע ממקומו את הארי־הענק, מעשה אבן, להעבירו אל אחד ההיכלים הנהדרים מהיכלי פרעה.

ציור פ. גוּדַאל

יוכבד

יוכבד האם עומדת עגומה על שפת־היאר וילדה הרך בחיקה. עוד רגע ושמה את מחמד־עיניה בתוך התבה ושלחה אותו על פני המים השוקטים. מראה הנוף מסביב בתמריו הגבוהים ארוכי־הכפות ובראשי תועפות בניניו, הנשקפים מרחוק בצללי ערב, מלא שלוה גדולה מאד, ועל לב איש לא יעלה מה רבה הרעה בארץ ומה גדולה בקרבה עריצות מושליה.

ציור איג’ין תיריון

משה בתבה

התבה הקטנה עם הילד שבתוכה נתקה מבין הסוף ותצף לה הלאה על מימי היאור השקט. סכנת מות משולשת צפויה לו: אם מות בבטן המים הזידונים, אם בין שני התנין הגדול אשר ביאור ואם ביד שלוחי פרעה האכזרים, המבקשים את נפש ילדי ישראל לספותה.

ואולם אלהים חשב אחרת. הילד לגדולות נוצר. חלץ יחלץ מכל חתחתי המות והיה ציר ישועה ופדות לעמו ומחתה לממשלת זדון.

ציור א. אוּלְטוֹן

הר סיני

בחצי האי החבוק בין שתי זרועות ים־הסוף, באמצעו, בתוך מדבר־ציה וערבה, מתנשאים הררי עז וצורי־חלמיש, ואחד מהם, זה המראה בציור שלפנינו, נקרא בפי הערבים “ג’בל מוסה”, לאמר: “הר משה”. על ההר הזה, נתנה, לפי המסורה, התורה לישראל, והוא־הוא “הר סיני”.

ציור פ. גוּדָאל

יולדת וקרבנה

בציור שלפנינו אנו רואים אשה צעירה, לבושה בגדי עני פשוטים, מביאה שני בני יונה אל אהל מועד קרבן ליי. עיניה, עיני אם עבריה טהורה וצנועה, משפלות בענוַת־תם, ובידיה היא מאמצת את מתנתה הדלה, קרבן יולדת עניה אל לבה. אמנם קטן קרבנה ודל, ואולם אלהים הטוב רצה ירצנו מידה, כי בלב שלם וטהור הביאתוּ ועם קרבנה גם את נפשה תשא לאלהים.

ציור מ. מִיטְרֶסִי

שמשון טוחן בבית־האסורים

בציור זה אנו רואים את שמשון הגבור בגבורים והנה הוא כלוא בבית־האסורים, אור עיניו אין אתו והוא מוציא את כחו, כח הענק, לבטלה, בסובבו כל היום את אבן הרחים. אשתו דלילה, היא האשה הבוגדה, אשר הביאה עליו בערמתה את כל הרעה הזאת, יושבת שם אף היא קרובה אליו, אבל שמשון בעורונו לא יוכל לראותה. פה עומדים עליו גם הפלשתים שונאיו בנפש ומתעללים בו, ומדי עברו עליהם, בעשותו את מלאכתו, ישלח בו אחד מהם את ידו להכותו. קץ החזיון הנורא הולך וקרב: עוד מעט ונקברו כל אלה יחד, ועמם עוד אלפי פלשתים, תחת חרבות בית האליל דגון, אשר יפיל עליהם הגבור עור בשאגתו האחרונה, שאגת ארי פצוע: תמות נפשי עם פלשתים!"

ציור ע. בֶּנְדֶמַאן

ירמיהו על חרבות ירושלים

בית אלהים נשרף. ירושלים חרבה ושוממה. כל הנוראות אשר חזה הנביא ירמיהו לישראל מראש באו כתמן, ועיני הנביא עצמו רואות. והנה יושב עתה הנביא קודר ובדד בתוך החרבות, כלו שקוע ביגונו הגדול ובאבל עמו וכלו עצב ותמרורים. ואולם גם בגדל עצבו ועצם תמרוריו לא עזבתו התקוה כליל. יודע הנביא, כי עוד יבוא יום והתנערה עיר הקדש מחרבותיה ושבה להיות “כלילת יפי משוש לכל הארץ” כימי קדם, ובערי יהודה וחוצות ירושלים ישמע עוד הפעם, “קול ששון וקול שמחה”…

ציור טוֹמַס סֵידן

מראה ירושלים

בתמונה שלפנינו אנו רואים את מראה העיר ירושלים שבימינו, אותה ואת בניניה ואת חומתה ואת הריה סביב כאשר הם נגלים לעינים מצד גיא בן־הנם, הוא עמק רפאים, אשר מחוץ לעיר. העיר הנפלאה והעתיקה הזאת, ששנותיה כארבעת אלפים, גם בחרבנה היום עודנה עיר קדושה לכל העמים, ויראי אלהים מכל כנפות הארץ, אם יהודי, אם נוצרי ואם מושלמני, ינהרו אליה שנה שנה לראותה בעיניהם ולהתפלל ולהשתחוות שם לפני אלהים. אכן קדושה היא העיר הזאת לכל העמים, ואולם בעינינו אנו בני ישראל קדושה היא ויקרה שבעתים, כי היא היתה תפארתנו מימי קדםובה עתידותינו צפונות. ועד היום תצלל באזנינו השבועה הגדולה אשר נשבעו אבותינו בצאתם בגולה לאמר: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי”.

ציור פ. פ. פוּל

מחזה יחזקאל

נביא הגולה יחזקאל, בן זמנו של ירמיהו וממשפחת כהנים כמהו, גלה בבלה עם גלות יכניה מלך יהודה אחת עשרה שנה לפני החורבן ונבואתו בתוך הגולה החלה כארבע שנים אחרי כן. את חורבן המקדש לא ראה אמנם בעיניו, אבל את חורבן הארץ והעם ראה ראה, ולבו, לב חוזה, צפה כבר מראשית את האחרית המרה הקרבה ובאה בכל נוראותיה. בחזיונו הנשגב הראשון על נהר כבר, הוא המקום אשר היתה עליו יד יי בראשונה, נגלה אליו אלהים במרכבות כבודו מתוך סערת אש, כמצויר בזה לפנינו, וישלחהו להיות צופה ומוכיח לעמו ולהזהירם על האסון הגדול ההולך ובא עליהם. ואולם החוזה הזה עמד על משמרתו לא רק כמוכיח בלבד, כי ידע גם להטיף תנחומים על לבות אחיו הגולים, הנתונים בצרה ובשביה, ובחזיונות גאולה וישועה קרובה חזק באלהים ידי נכשלים ונואשים מישע. הנשגב בחזיונותיו אלה הוא חזון “העצמות היבשות” בבקעה, המבשר יום תחיה וגאולה שלמה לאחיו הנואשים, אשר אמרו: “יבשו עצמותינו אבדה תקותנו”. דברי החזון הזה באו כתמם מקץ שבעים שנה בפקוד ה' את עמו וישיבם מבבל ביד כורש מלך פרס אל ארץ חמדתם ואל נחלת אבותיהם.

כתב־יד. נדפס ב“כנסת” ג‘, תרצ"ח עמ’ 25–29.

זרז, מתן

זרז – תרגום חָגר (זרזיר מתנים), ומזה זָרִיז בל' חז“ל – אזור חיל, איש שכחו במתניו. וכן “חָרוּץ” מל' “חֻרצין” – מתנים בארמית, ובעברית – “חֲלָצַיִם”, בחלוף למנ”ר, ומזה “הֵחלצו חושים”, “עצמותיך יחליץ”, הוראת שתיהן היא כח אקטיבי, מהירות במעשה, של “קום ועשה”.

ומן השם "מתנים " נגזרו פועל ותואר להוראה מהופכת: הַמְתֵּן, מָתוּן, שפירושם כח עצור, התאפקות, משול ברוח, כלא הרוח, כבוש היצר, שב ואל תעשה, כח פסיבי, פנימי.

שני השרשים האלה (זרז ומתן), שהם הפוכים לכאורה בהוראתם הגלויה, – סודם הנעלם, הנפשי, אחד הוא: כח פנימי מוסרי, אם בצורה של התגברות על העצלות ואם בצורה של התגברות על הבהילות והפחזות, בין כך ובין כך שניהם הוראתם התגברות האדם על עצמו.

בָּדֹק, בֶּדֶק

הפעל בדֹק, שבא בלשון חכמים להוראת חפוש ובחינה, בִּקוּר ועִיון, מוציאים אותו בעלי השרשים מן השם בֶּדֶק, שבארמית, וכן בעברית ענינוֹ בקיע, פֶּרֶץ (בדקא דמיא, בדקא דאתא לבדק הבית) וכדומה, ויהי אפוא פירוש הפועל “בדק” – בִּקור והבחנה בדבר לראות, אם יש בו פרץ או מום או שאר פחתת, טבעית או מוסרית, אם אין.

הדוחק שבדבר גלוי לעין כל. ראשית: מה ענין בדק – לפרץ? והשנית: כיצד נגזר משֵׁם, שהוראתו “פרץ”, פועל, שהוראתו בקור ועיון, ואפילו אם בקור זה מיוחד רק להבחנת דבר מצד שלמותו או פחיתותו, כלומר מצד היות בו פרץ או מום אם אין? היעלה על הדעת לבנות למשל מן השֵׁם פרץ או בֶקע או סדק וכדומה מן השמות בעלי הוראה כגון זו – פועל להוראת בקוּר?

לדעתי גם השם וגם הפועל ענינם אחד ויסודם אחד, ויש להם אח בעברית, הוא השורש: “פקד”, שבעצם נסתעף ונתפצל ממנו ע"י הפוך אותיות וחלוף אותיות (שני עיקרים גדולים אלו בהתפתחות השרשים והסתעפותם זה מזה) – גם השורש "בדק ".

הפועל “פקֹד” – הוראתו, כידוע, בחינה (בחנת לבי פקדת… תהל' י"ז, ח), בקור (ופקדת נוך, איוב ה', כד), וביחוד, בִּקור וראִיה, אם אין חֶסֶר: פקדו נא וראו מי הלך מעמנו, ויפקדו והנה אין יונתן (ש“א י”ד, יז). בזה נשתלשלה לו לפועל הנ"ל הוראה (טפלה) על עצם החסרון, שעומדים עליו אחרי הבקור והעיון: “ולא פָקדנו מאומה” (ש“א כ”ח, טו), וביחוד בנפעל: “ולא נפקד ממנו איש” (במדבר ל"א, מט) ובשאר מקומות לרוב.

השורש “בָּדֹק” בשתי הוראותיו, שיסודן אחד, דומה אפוא ממש לשורש “פָּקֹד” בהוראותיו השתים גם הוא. שימו נא בשלשת המקראות הראשונים, שהובאו למעלה לדומא, את הפועל “בדק” במקום “פקד” וראיתם, עד כמה עולים הם בד בבד, ועד כמה יהיה נאה למקומו.

הפועל “בָּדֹק” שוה אפוא ממש לפועל העברי הנקי “פָּקֹד” – כלומר בַּקר; והשם “בֶּדֶק” יהיה נגזר ממנו בהוראתו הטפלה, המסועפת, כלומר: חֶסֶר ופחֶתת, שעומדים עליהם אחר בדיקה ובקור. שם כזה לא נגזר מן הפועל העברי הטהור: פָּקֹד, וכן לא נמצא לפועל “בדק” הוראת החסרון כמו לשורש “פקד” הנ“ל, ובכל זאת גלוי לעין כל – שענין שני השרשים הנ”ל אחד, ואחים גמורים הם, וכפי הנראה קבלו הפועל “בדק” והשם הבנוי ממנו את התיחדותם העצמית בלשון הארמית, ושבו אח"כ בגון המיוחד להם אל העברית המאוחרת, או שהם בני מִדְבָּר (דיאליקט) גלילי מיוחד, במקום שהחליפו את המלה פקד, רבת ההוראות, במלת “בדק”, שהיא בעלת הוראה מחותכת ומובדלת.

והוא מה ששנו במשנה ישנה, שלשונה קרובה יותר ללשון העברית הנקיה: “שמאי אומר: כל הנשים דין שעתן, והלל אומר: מפקידה לפקידה” – כלומר מבדיקה לבדיקה.

והיא ששנו חכמים: הנוה היפה בודק (מדרש בראשית רבהנ', יא) – כלומר פוקד ומבקר את הגוף ומגלה מומיו וחסרונותיו, עדה"כ: ביום פקדי ופקדתי…

הַקֵז

שרשו “נקז”, שהוא בארמית תרגומו של “קַפִּץ”, ובהפך אותיות: “זַנֵק” – “יזנק מן הבשן” – יקפץ; ובלשון חכמים: “דם שזנק מן המכה” – שנזרק ופרץ בכח; ויהי ההפעיל “הקז” – פירושו הקפץ והתז את הדם מן העורק המחותך. ומזה גם “זרק” בחלוף למנ“ר (זלג, זלח), וגם “זקר” (“שיבה זרקה בו” – זקרה, קפצה), ואולי “זקן” (דקן אר') יש לו ג”כ יחס לשורש זה – צמיחה ופריצה, וגם דקר, דכר (בארמית) זכר, סכר, סגר, זרח, ויש לצרף לזה גם “זכר” – שענינו דקירה וחריתה, שכן עשו חריצין לזכרון.

רבק, בקר

רבֹק – אָח לשרשים: רָבֹץ, רָבֹעַ (שהבהמה שוכבת על ארבע), וכידוע חלופי ע‘, צ’, ק' (שיסודם בשנויי המבטא וההברה במדְבָּרִים הגליליים) מצויים מאד בעברית וארמית וערכם רב בהסתעפות השרשים (פרק, פרץ, פרע; ארץ, ארעא, ארקא; חמץ, חמירא, חמיעא). ויהי אם כן “עגל מרבק” = עגל מרבץ, כלו', שמחזיקים אותו כלוא במרבץ, כדי להלעיטו ולהמריאו. וכן צאן שנכנסה לרבקה = לרבצה. וכן השם הפרטי: רִבקה־רִבְצָה, שם שאול מחיי הרועים, כמו שם “רחל”, וכן שם “לֵאָה” – צאן נהלאה, נלאה.

האין השם “בקר” בא מן “רבק” בהפך אותיות? אמנם השערה רחוקה היא. ויותר מתקבל על הלב וקרוב לאמת, מה שאמרו בו בעלי הלשון, שהוראת בקר – פרץ ונגח, כמו “פְקַר” “בְּקַר” בארמית, שענינם פרץ ופרק. ומזה הפקר (= הבקר) בית דין. ומזה גם “בֹּקֶר” – שענינו בקיעת קרני השמש ופריצת אור היום בצאתו. וכן השרש “נגֹהּ” אח הוא לנגֹח – ושניהם קרנים להם.

עיר, עירין קדישין

המלה הארמית “עיר” למלאך מוציאים אותה בעלי השרשים משרש “עור”, כלומר עֵר בלילה, שומר ונוטר. לדעתי אין זה אלא דוחק. האמת היא, שפירושה “צִיר”, כלו' שליח, מלאך. ואין כאן אלא אות עי“ן ארמית תחת צד”י עברית, חלוף זה הנהוג בשרשים ומלים למאות (צאן־עאן, רצה־רעה, ארץ־ארע, עץ־אע, וכו' וכו' עד אין שעור. וכן הוא גם בעברית: עָרֶךָ־צָרֶךָ, ועוד).

קבץ (כול, קוץ), קפץ, קמץ, קמע, קמט,

קפד (צפד), קפז, (עפץ?)

השרש קמע – הוא אח לקמץ, בחלוף צ' לע' המצוי בשרשים המשותפים לעברית וארמית, ומזה הפועל “קומעה לו תפלין”, “סנדל, משיִקָמֵעַ” – לשון קמיצה וקמיטה, מלאכה אמורה על־פי רוב אצל מעשה כלי עור מעובד, ובין האמנים האמורים בעור (בורסי ועבדן) נמנה גם “המקמץ”, וכן נאמר אצל עבוד קלף וגויל “עפיץ קמיח וקמיע”.

ואם כן, השם “קמיע” – יסודו עברי, ופירושו “קֶמֶט”, פסת קלף או נייר קמוצה וקמוטה ומקופלת באופן ידוע לכסות על ההשבעה או הלחש הרשום בו, או כדברי המפרשים “קשר”, כלומר קלף מקופל ומקומט מעין "גט מקושר ", "קשר המוכסים ".

וכן המלה “קמעא, קמעא” – פירושה “קומץ, קומץ”, והיא היא המלה “לקמצים” האמורה אצל יוסף.

ויש לשים לב אל הקרבה הפוניטית בין משפחת השרשים הנ"ל למשפחת: עץ, עמץ, עצם, אמץ, צמד, צפד, צמת (בהוראה הארמית כנס וקבץ), צם, צמם, צמצם.

רמז, רמץ, רמצא, רזם, רשם, רצם, צרם

“רמץ " בארמית פירושו דקירה וצריבה בעוקץ, בדבר חד, במסמר, לזרז ולעורר הרגשה, ומזה “רמצא” – מסמר חד, ו”רֶמֶץ" – אפר חם ורותח, שכווה וצורב, ומזה “דלעת רמוצה” צלויה באפר חם.

אין ספק שהשורש “רמז” אח ל“רמץ”, כלומר עורר וזרז שׂימת לבו של איש על־ידי דקירה באצבע וכדומה, מעין הדרבן לבהמה, ואח“כ הושאל גם לרמיזת עינים ושאר אופני זרוז ע”י אמצעי באופנים יותר דקים ומופשטים. ובערוך דַלמן מובא הפועל “רמץ” בהוראת רמז, ואיני יודע מקורו.

אם השרש “רזם” (ירזמון עיניך) הוא הפוך אותיות רמז – אפשר, וגם “רשם” – הפוך אותיות – ענינו חריתה וחקיקה. תרגום “שַׁבֵּץ” – רמץ, שענינו דקירה וחקיקה לשם מלואת אבן. ומזה נסתעף גם צרם אוזן, נרצם הסנדל?

חלה, חלא, באש, אבש, עבש, עפש

את הִתּוך היסודות והפרדתם ע"י חלודה, רקבון ועפוש ציין העברי במלים, שהוראתם מחלה:

א) חֶלְאָה – חלודה העולה על פני המתכת (שמקדירה את מראה ונותנת לה פנים חולניות), והיא משמעותה הגמורה של מלה זו במקרא, ולא כפירוש המקובל; עי' יחזקאל כ"ד, ו, יא. ומזה בלשון המשנה: "יורה שהחליאה ", כלומר שהעלתה חלודה; והרוחנו בזה שם ופועל עבריים למושג זה, שעד עכשיו השתמשו לצרכו בשרש “חלד”, שחלודת המתכת היא חליה ותחלת קלקלתה.

ב) באשׁ – (סרח) הוא התרגום הארמי של “חלה” (“אביך חולה” תרגומו “באיש”), ויעש באושים – נובלים ומצומקים, חולניים וכחושים, ומזה יסתעף

ג) אָבשׁ – הפוך אותיות מן “באש”, ומזה במשנה: האבושים ת' ה“באושים”, מין גרוע של ענבים, ומזה

ד) עָבֹש – “עבשו פרודות תחת מגרפותיהם”, ומזה בחלוף אות

ה) עפש – התעפש, עִפּוּשׁ.

הצד השוה בהם – רקבון, שהוא סמן מחלה והתפרדות היסודות. יש לבדוק, אם אין להשם הארמי “חלא” (“חומץ”) איזה יחס לשורש “חלה” הנ“ל, שהרי גם החמוץ הוא תולדה של הִתוּך, וכן הוראתו השניה “מתוק” – אולי יש גם לה איזו אסמכתא וקורבה לכאן. וצ”ע.

עקב, עקף = קבע, קפח

כל אח עקב יעקב, ויעקבני, בעקבה, והיה העָקֹב, עד מתי אתה עוקב עלינו (גם “עוקף עלינו”) את המקראות, בעקיפים, עקף עליהם את הדרך, ומזה עָקב־עכב – אחז בעקב, סבב בערמה לשים מעצור – ובהפוך אותיות “קבע” – וקבע את קובעיהם נפש, במה קבענוך, ובחלוף אותיות בלשון חכמים – “קפח”, “אין הקב”ה מקפח שכר", אקפח את בני.

השורש "קָבֹע " במשנה, שהוראתו לשון קביעה והעמדה – האין גם הוא מהופך מן “עָקֵב”, שהוא מקום העמידה של רגל, הבסיס (או הפוך אותיות מן עכב), ומזה “קֻבַּעַת” – זו הבאה באחרונה, בסוף, שמתישבת ומָעמֶדת בתחתית הכלי מן המשקה. ואם מן עַקֵב = עכב – הרי יהי פירושו דבר שמתעכב ועומד.

כרח = כרע, הכרע = הכרח

הכרֵע – הפל על הברכים, נַצח (מי שגדול בכח או בכובד על חברו – מכריעו, ומזה הכרעה בכף מאזנים) ובחלוף ע' בח' – הכרח, ומזה “בעל כרחך”. ולא עמדו על זה בעלי השרשים. ונמצא גם בדברי חכמים “והכריעוֹ לומר כדברי פלוני” – ת' והכריחו.

בדל, דבל, לבד

בדל – הוראתו ידועה ויסודו “בד”. ובהפך אותיות הוראתו הפוכה: דְבֵלָה – פירות שהיו נפרדים ונעשו מחוברים ומדובקים יחד. וכן “לָבוּד” בלשון חכמים ענינו מחובר. וכן “לֶבֶד” צמר מחובר ומדובק יחד ע“י כבוש וכדומה. ואעפ”י שבכולם אפשר אין הלמד מן היסוד, אעפי“כ לאחר שהשליש השורש ונקבעה הוראתו – לא רחוק הוא שנתפצל בהפוך אותיות להוראה הפוכה. ואולי יש להסמיך לזה את השורש “לבט” – “יִלָבט”, “נתלבטנו”. ודו”ק.

לוּא – שמושו במקום “מוטב, נוח” התלמודיים, שאין כנגדם מלה מקראית אלא. “לוא הואלנו ונשב” – נוח ומוטב היה לנו שנשב. “לוא החרשתם” – נוח לכם שתחרישו. “לו ישמעאל יחיה” – עד שאתה מבטיחני הבטחה רחוקה, נוח לי שישמעאל, שכבר ישנו בעולם, יחיה לפניך. לו ישטמנו יוסף – מה יהיה אם ישטמנו, אפשר, אולי.

סוסים מוזנים (קרי מיֻזָנים) מַשְׁכִּים (ירמיהו ה', ח)

מַשְׁכִּים – תואר היחס רבים מן מֶשֶׁך, שע"פ, כמו “פַּרְצִי” מן פרץ. וכפי הנראה, היו סוסי משך (כמו סוסי מצרים, או סוסי ערב וקדר – זה האחרון בא גם בהקבלה למשך: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר”, וע' ברא' י‘, ודה"י א, א’, ה, יז, ואולם רוב משך שבמקרא בשאר מקומות מבני יפת הוא) מצוינים במזגם החם וביפים.

אח“כ מצאתי, שכן פירש הראב”ע.

תשובת ביאליק על מאמרו של יעקב רבינוביץ “בתי חרושת לספרות”, שנתפרסם ב“הדור” בעריכת דוד פרישמן, שנה ב‘, חוברת 27. התשובה נדפסה ב“הדור”, שנה ב’, חוברת 30, עמ' 28–30.

אדוני העורך!

בעל הפיליטון ב“הדור” חוברת כ“ז עורר את עטו על “בתי החרושת של ספרות” הגונבים את דעת הבריות בשני דרכים: א) בהעתקה. הם – בתי החרושת – נותנים לקוראיהם דברים מתורגמים בתור מקוריים, כגון ספורי אַש וכדומה, ב) ובעבוד. בתי החרושת מעבדים חומר גרוע הבא לידם ומוציאים אותו לשוק מתוקן ומשוכלל, באופן שאין להכיר בו עוד את מוצאו הראשון, כגון ספרי סיקו ( Secco ) וכדומה, ואת שני החטאים האלה רואה הפיליטוניסט ב”השלח“: א) הדין והחשבון של הקונגרס הציוני, שנדפס ב”השלח", נכתב ביד איש שאינו יודע עברית, ב) ציורו של ה' סיקו "לאחר שגילה זה שמו האמיתי “סמילנסקי”, מזכיר את סגנונו של ביאליק בשיריו “זהר”, “מתי מדבר” ועוד.

לכאורה קשה קצת על הפיליטוניסט, מה ראה ולמה טרח להרחיק עדותו ולהסתייע מן “השלח”? הרי יכול היה להביא כמה ראיות שהוא רוצה מן ה“דור” גופו בחוברותיו הרבות, ואפילו מאותה חוברת כ“ז עצמה, שבאו שם, בחוברת שבועית, בת ב' גליונות, שלשה מאמרים מתורגמים בבת אחת, אחד של מאמר אשכנזי שנדפס כבר (“כיצד פועלת עלינו הטרגדיה?”) ושנים (בקרת, על מזרח ומערב) תרגומים מזרגון, ועל שלשתם לא העירה הרידקציה כי מתורגמים הם. כלום משוא פנים יש בדבר? עדות רחוקה זו הרי נותנת מקום לחשוד בכשרים ולומר, שביד הפיליטוניסט אבן ואבן ובראשו עין ועין, ולפיכך עינו רואה מרחוק ב”השלח" מה שאינה רואה מקרוב ב“הדור”. כן קשה קצת על סופר זה התובע עלבונה של הספרות, מי התיר לו לגלות שם שהעלימו חברו הסופר ולפרסם ש“סיקו” ו“סמילנסקי” היינו הך? וכי משום שה' סיקו הנהו, לפי ראות עינו של הפיליטוניסט, רק כתבן קטן כגרוגרת דר' צדוק ולא כתבן גדול ככותבת הגסה – לפיכך הותר גלוי סודו? קושיות כאלה וכאלה אפשר לבעל דין להקשות לכאורה על אותו בעל הפיליטון, אלא שאיני רוצה להכנס בעובי הקורה ולנלקוב את ההר. אדם שעינו חדה כל כך עד כדי להכיר בתוך ציורי ה' סיקו את הסגנון של שירי “זהר” ו“מתי מדבר” – לא כראות עיני בשר ודם פשוט יראה ואין מקשין עליו. הוא די לו לפוטרו בתשובה זו שתספיק לו, כמדומה, אפילו לשיטתו: א) אין “דין וחשבון על דבר הקונגרס” נחשב בעיני עורך “השלח” ל“יצירה ספרותית”, ואין מקפידים ב“דין וחשבון” על הלשון. ואשר למעשי ידיו של ה' אש – יתנחם נא בעל הפיליטון מיגונו: כל מעשי ידיו של ה' אש שניתנו ב“השלח” נמסרו מיד המחבר ליד העורך בעברית בתור גוף המקור; ואפילו לשיטתו של בעל הפיליטון, שהדפסת דברי ספרות מתורגמים מתוך כתב־יד אסורה משום חשש גנבת־דעת – כלום חייב כל עורך לבדוק אחרי כל סופר הבא לפניו, שמא יש לו לזה מתרגם־שלו, שכיר חודש ושכיר שנה, כמנהג חכמי ווארשה? אם־כן – הרי לא הנחת חיים לשום עורך ולשום סופר, וביחוד סופר מתחיל, שעדיין לא נקבעה צורת סגנונו, ואינו ניכר מתוכו; ב) ואשר לעבוד החומר ושכלול צורתו – כמדומה שאיש לא ירשיע את העורך על התיקונים שהוא מתקן את מעשי ידיו הראשונים של סופר מתחיל, שניכרים בו סימני כשרון, וברכה, לדעת העורך.

ואולם על מי יש לו לתמוה? – עליך, אדוני העורך. מה נפשך? אם מודה אתה לדברי הפיליטון – איככה זה נתת בחוברת זו עצמה שלשה מאמרים מתורגמים, ומבלי להעיר עליהם שמתורגמים הם? האמנם גם בזה הולך “הדור” לשיטתו – זו שהכריז עליה ע“י שליחו באחד מפיליטוניו הקודמים – שאין אמת אחת בעולם, אלא יש אמת ואמת, כמו שיש למשל איפה ואיפה, לב ולב, עין ועין וכו', ושתי ה”אמת" יכולות לישון בעתון אחד על דף אחד ולא תתרוצצנה? ואם חולק אתה על הפיליטון אלא שקיימת בו מצות “חפש הדבור” וחירות הדעות – אם כן היה לך לפחות, להעיר על דבריו ולסתרם. שמא תאמר, הדפסת התרגומים הרבים ברוב חוברות “הדור” ובאותה החוברת עצמה, זו היא תשובתך לבעל הפיליטון – הנה עם כל דחיקותה וקלישותה של מין תשובה אלמת וסמויה מן העין כזו, בכל זאת אפשר שיש לקבלה בקושי ובשעת הדחק, אבל במה דברים אמורים? – אלו לא היית בוש מלהודיע בגלוי, ברור ומפורש אצל כל מאמר מתורגם מן הנדפס, וכל שכן מתוך כתב יד: “ליהו ידוע שמאמר זה וזה הריהו תרגום מזרגון או מלשון פלונית ופלונית”; עכשיו שאתה עושה עצמך כתם וכשאינו יודע ובוחר לעצמך בשתיקה יפה, שהיא, כידוע, סיג לחכמה, כלום יש לך גנבת דעת גדולה מזו? כלום אינך חושש שמא הבריות, שאינם יודעים “שום חכמות” ושעל תקנתם שוקד כל כך הפיליטוניסט שלך, שמא אותם הבריות בתם לבם ובפשטות דעתם יעמידו דבר על חזקתו ויאמרו: חזקה למאמר שלא נאמר בו תרגום – שהוא מקורי וחזקה שאין אדם בעל קורה מעיז פניו להוכיח על הקיסם; וכיון שאצל מאמרי “הדור” לא נאמר בהם תרגום – הרי סתמם מקוריים הם, וכיון ש“הדור” מעיז פניו ומוכיח מסתמא הוא וכסאו נקי מאותם החטאים… והיכן היא אמתו והיכן היא גבורתו של “הדור”, אדוני העורך?

מובן מאליו קושיא זו עצמה עומדת במקומה גם לענין החטא השני – חטא העיבוד והשכלול. אפילו אדם קצר־רואי כמוני מוצא אותו החטא ב“הדור” עצמו, ועל כל דף ודף ובכל שורה ושורה, אלא שאיני מדקדק בקטנות כאלו. העיקר הוא החטא הראשון, חטא התרגום הגדול מנשוא, לדעת בעל הפיליטון בחוברת כ"ז ולדעת חברו באחד מפיליטוני “הדור” הקודמים, “עון חרב” זה שמערכת “השלח” – תהא נא הודעתי זאת למנוחת־נפש לפיליטוניסטיך – נקיה ממנו בהחלט.

בין כך ובין כך – חכמני נא ואחכמה, אודני העורך ומתורתך תלמדני, כי מי הדור רודף אמת אמת ומהיר צדק.

ברגשי כבוד

מראזי כ"ז אלול ח. נ. ביאליק

הקדמת המביאים לבית־הדפוס ל"ששה סדרי מדע" מאת ד"ר בנימין שרשבסקי, הוצאת "חבר". אודיסא, תרע"א, בדפוס ח. נ. ביאליק וש. בורישקין.

הענף של המדע הנסיוני כמעט שיבש כולו בספרותנו, וזה כשלשים שנה, מימי “אוצר החכמה והמדע” להר' צבי הירש רבינוביץ ואילך, שחדל כמעט מעשות פרי. אין ספק, כי חסרון כזה, ובפרט כשהוא ממושך, הריהו מום גדול לספרות וגורם כשלון מרובה לכולה, שהרי כל המקצועות בספרות לוים זה מזה, וביבוש מעינו של אחד, אי אפשר שלא יתדלדלו ע"י כך גם חבריו.

ודבר זה הוא שעורר את המביאים לבית הדפוס לפרסם ברבים את הספר “ששה סדרי מדע” הנתון כאן. בספר קטן זה באים מכונסים לכלליהם ופרטיהם כמעט כל עיקרי ההלכות של ששה ענינים מדעיים הללו: מכניקא (תנועה), פיסיקא (תנועה שאינה גלויה), כימיא (חומר), ביולוגיה (חיות), אתיקא (צרכי אדם), אנטוֹמיא (גוף האדם). לכל ענין נקבעה בספר “מסכת” בפני עצמה, שבאו בה מבארים בסדר מודרג, פרקים פרקים, משניות משניות, ראשי היסודות הוַדאיים של הענין הנדון. לשלש מן המסכות (תנועה, חומר, גוף אדם) נספחו בסופן גם “תוספות”, אם לשם פרוט או הסבר טעמה של אחת מן ההלכות השנויות בגוף המשנה ואם לשם הוראת השערה מקובלת לחכמים ואינה אלא קרובה לוַדאי. לתועלת המעיינים בא כל הספר מנוקד, ורוב השמות הטכניים, ישנים וחדשים, שהשתמש בהם המחבר, מתורגמים בשולי הגליון לועזית, כפי הטרמינולוגיא המקובלת אצל חכמי הדבר. במקום הצורך באים בגוף הספר גם ציורים בעין, ליתר באור.

למרות התוכן המדעי, “היבש”, של הספר – הריהו מצד צורתו וסגנונו מעשה אומנות יתרה, חטיבה מיוחדת במינה. כעשרים וחמש שנים רצופות עמל המחבר בשכלולו ולטושו של “יציר־כפיו” זה, וכל מה שטרח בו – לא טרח אלא כדי לזווג את הבהירות של ההרצאה עם הצמצום האפשרי והדיוק המדעי. בלי חשש הפלגה אפשר להחליט, שמן הצד האמור יש לספר זה גם ערך של “כבוש” חדש בסגנון העברי. ביד נאמנה וחרוצה הניח בעל הספר הזה את האבן הראשה לקביעות סגנון עברי גמור, סגנון ישן חדש, במקצוע המדע הנסיוני, והשפעתו של הספר מצד זה בודאי לא תאחר לבוא.

לבסוף יש להעיר, שהספר נועד בעיקרו לאנשים הרגילים בקריאה של עיוּן. משנתו קב ונקי: אין מלה ונקודה לבטלה. ואם יתמה מי שהוא, היאך זה נצטמצמו ששה עניני מדע מיוחדים בספר קטן כזה – אל יתמה. אלו יכול המחבר היה מעמיד את ספרו על פחות מכן – וזה כּחו.

הקדמה מאת המסדרים ל"מדרשים קטנים", מקובצים, סדורים ומוגהים על ידי י. ח. רבניצקי וח. נ. ביאליק. עם מבואות קצרים מאת ש. אסף, כרך ראשון – הוצאת "מוריה" באודיסה. אודיסה תרע"ט. בדפוס "מוריה", באזארנאיא 23.

רבה ורחבה נחלת האגדה. מלבד המדרשים הגדולים, המפורסמים, עוד נשארו לפליטה המון מדרשים קטנים, שלמים ומקוטעים, בני זמנים שונים ובני תכן וצורה וסגנון שונים, שמפאת קטנם לא זכו לפרסום כאחיהם הגדולים. רבים מאלה לא יצאו מעולם במחברות מיוחדות, אלא הגיעו אלינו אגב ספרים וכתבי-יד אחרים, בהבלעה או בתור נוספות. “שלא להוציא הגליון חלק”. ואף אלו שיצאו ונתפשטו בכמה מהדורות – מזלם גרם להם להשתבש ולהסתרס ממהדורה למהדורה עד לבלי הכר מראיהם. הראשון שנתן לבו ויגע בכשרון ובדעת לכנס את נפוצות המדרשים הקטנים, להכניס בהם קצת סדר ולהגיה עליהם במבואות הקצרים, הכתובים גרמנית, מעט אור – היה החכם והדרשן המפורסם הד“ר אהרן ילינק ז”ל מוינא במחברות הידועות בשם “בית המדרש”; ואולם גם החכם הזה, כמשפט כל ראשון ומתחיל בדבר, לא מצאה ידו להביא את מלאכתו לידי שכלול. הרבה מן המדרשים הקטנים עדיין נשארו מחוץ לגבולות כנוסו, אם בכוונה ואם מפני שלא נודעו לו מקצתם בזמנו. וגם אלה שנכנסו – אין סדורם עולה יפה ועדיין כמה מהם לא נקו כל צרכם מסיגיהם, הם השבושים והסרוסים הרבים, שמפסידים הצורה ומשחיתים הכוונה. עבודת הכנוס והבירור עצמה הרי היתה בזמן המכנס עבודת פרך. ואחד, אפילו מלאך, אינו עושה בשלימוּת שתי שליחות. בינתים עברו כמה שנים מיום שנחתמו מחברות “בית המדרש”, ובימינו כמעט כלו מן השוק ואין להשיגן.

הגיעה השעה לכנס סוף סוף את המדרשים הקטנים כנוס חדש ומתוקן, מלא ושלם מן הקודם, ובסדר נאה והגהה יפה משל זה. ולכנוס כזה שאפו המסדרים הפעם.

כל המדרשים הקטנים, בין שבביה“מ לילינק ובין שמחוץ לו, יֵצאו כרכים כרכים, כל כרך מוקצה לסוג מיוחד עפ”י תכנית קבועה ומסוימה, שתתבאר בפרוטרוט בהקדמה לכרך השני הבא.

בכרך ראשון זה באים דברי אגדה ספּוּריים – בלי הבדל זמני כתיבה, צורה ודרכי סגנון – תלויים בעניני המקרא ובמאורעות תולדיים שלאחריו עד עשרה הרוגי מלכות. סדורם – לפי סדר המקרא והמאורעות.

הפנים של המדרשים הוגה הגהה מדויקת על פי מקורות אחרים. מלים קשות נתבארו בשולי העמוד. שבוש, לקוי או גמגום לשון שלא מצאנו לו תקון – העירונו עליהם. לכתובים ומקראות שהובאו בפנים מן התנ"ך – נוספו מראי מקומות.

בראש הספר באים מבואות קצרים, מבוא לכל מדרש בפ“ע, כתובים ע”י מר ש. אסף. מבוא כללי לכל המדרשים הקטנים יסופח לאחד מן הכרכים הבאים.

בחגיגת יובל השבעים של מנדלי הביאו לו “סופרי אודיסה” וכן “החברה לספרות ישראל באודיסה” את ברכותיהם. לפי עדות מזכירו של מנדלי כתב ח. נ. ביאליק את שתי הברכות האלה.

לאביר סופרי ישראל, הציר האמן של חיי ישראל ר' שלום יעקב ב"ר חיים משה אברמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים) ביום מלאת לו שבעים וחמש שנה. מאת תלמידיו מעריציו סופרי-ישראל.

ישיש נעלה! ביום החג הזה לעמנו ולספרותו החדשה בכל מושבותיו ותפוצותיו – הלא תשא גם מאתנו, תלמידיך-מעריציך, סופרי ישראל באודיסה, ברכה נאמנה יוצאה מלב מלא אהבה, רחשי כבוד והכרת-תודה אין קץ אליך, ישישנו הנערץ, גדול היוצרים של ספרותנו הציורית וסגנונה בזמן הזה ובכל הזמנים.

ידענו גם ידענו, כי לא אל עם-אין-ספר ואין-לשון באת. ארבעת אלפים שנות תורה וספר עומדות כבר מאחורי עם ישראל. ואולם בתוך הענקים הספרותיים רמי-הקומה המתנשאים מרחוק כיחידי סגולה מעל לראשי הדורות – יופיע לנצח בעטרת שיבתו גם ראש קומתך הגבוהה ישיש גדול ונערץ.

כי הנה מיום היות ספרות-חול וסופרי-חול בישראל לא קם עוד בתוכנו צייר אמן מפליא לעשות כמוך. גם בתור הזהב לספרות ישראל בספרד, וגם בשלשת היובלות האחרונים, מאז נעשה הפלא הגדול וספרותנו העברית חדשה נעוריה – אין דומה לך בדבר הזה. אמנם גם בכל הימים ההם לא חדלו מתוך ספרות ישראל חוזים ומשוררים, אשר טפחו את שפתנו ויסלסלוה, וישפכו מרוחם עליה וַיְיַפּוּהָ מיפי נפשם ואולם בכֻלם אין אף אחד אשר בקש וימצא כמוך את המפתח הנאמן למקור חייה – במקורות החיים של כל העם העברי. אתה הוא הראשון אשר הכנסת אותנו לבית חייהם של היהודים ותראם אותנו לכל מוצאיהם ומבואיהם לכל דרכיהם ועלילותיהם ולכל טפוסיהם והליכת-עולמם בימי דור שלם. אתה הראשון אשר הבאת גם אל הלשון העברית וגם אל הלשון המדוברת את קול המונם של החיים ההם ואת כל צלליהם ואורותיהם. אתה הוא הראשון אשר צמצמת בשתי הלשונות ההן את כל כח היצירה של העם היהודי בכל הדורות ותכשר את שתיהן לדבר אשר לא דברו בו מעודם. ואתה הוא הראשון אשר נתת לנו בשתינן את הספור ואת הציור האמני ואשר טבעת לנו את המטבע הקיָם של סגנונם, הלא הוא סגנון מנדלי עד היום הזה. ומאז נגלית בספרותנו בדמות היהודי שביהודים, היא דמות “מנדלי” הטפוס הקבוצי של רחוב היהודים בימיך – והנה ראה גם ראה לעיניך ולעינינו נעשה גם הפלא השני: כל ספרותנו הציורית נשתנתה בהשפעתך ותהי לאחרת. פנים חדשות נִתנו לה וחיים חדשים. התוך חדש והסגנון חדש. אין עתה כמעט סופר אחד אשר נקה מהשפעתך ואין כשרון אשר לא קבל תורה מבית-מדרשך. ואם יש אשר תגדל עתה ספרותנו גם גִדוּלים חדשים, ברוּבם הלא מאדמתך יצמחו וּמן הקרקע אשר הכינות להם יינקו את לֵחָם ואנחנו, תלמידיך הסופרים, שזכינו לעבוד בצלך ולחיות בדורך, דורו של מנדלי, בהביענו לפניך היום מעט מכל אשר יהגה לך לבנו כל הימים, הננו מברכים אותך, ישיש גדול ונערץ, כי נזכה כולנו לראותך עוד ימים ושנים הרבה חי ומתהלך בתוכנו. והיית דשן ורוה רענן. מקורך אל יחרב וכחך אל ידל, והיו עינינו ועיני עמך רואות עוד ימים ושנים הרבה, את ישישם הנעלה ואהוב, כשהוא יושב בתפארת שיבתו וחורז ולוטש את מרגליותיו, יוצר נזר תפארה לספרות ישראל ועטרת-כבוד לעם ישראל.

אביר סופרי ישראל, זקננו ר' מנדלי מוכר ספרים!

היום הזה במלאת לך שבעים וחמש שנה לימי חייך, יחוגו כל יודעי ספר בישראל את החג הגדול לספרותנו. בכל תפוצות הגולה ובכל מקום אשר הספר העברי נדד שמה, ינשא עתה על שפתים באהבה וברכה שם הסבא ר' מנדלי. צרף נא אפוא, שׂב גדול ונעלה, אל ברכות כל העם העברי גם את ברכתנו אנו, בני החברה לספרות ישראל באודיסה, היודעים את פעלך ומעריצים שמך בתוך רבבות אלפי ישראל. זה כחמשים שנה ויותר מאז החלות תת את כחך הגדול ואת תנובת רוחך לספרות ישראל. ובכל הימים האלה ראינוּך והנה אתה הולך וגדול, הולך ומשלח שרשים וענפים רבים, עד אשר גדלת ותחזק לעינינו ותגבה בקומה מכל בני דורך. והנה נצב אתה לפנינו ביום הזה במלא-גדלך ואתה איתן וחזק. כי רק איש סגולה כמוך, אשר ינוק ינק מנוער ועד שיבה מכל תהומות חיינו יחד ויעשר את רוחו מכל אוצרות עמו הגנוזים – אך הוא לבדו יעשה פרי כפריך אתה, רק האיש אשר נפשו עברה דרך כל חמשים שערי האור והחושך של רוח עמו וחייו וישלם – אך הוא לבדו תמצא ידו לתת גוף ודמות הגוף וניב-שפתים אל האור והחושך ההם כאשר נתת בספריך אתה. ומאז גדלת ועד היום ותגדל עמך גם ספרות עמנו וירב כבודה. אין ערוך למרגליות היקרות אשר נתת באוצרה ואין קצה להשפעתך על כל הסופרים תלמידיך. וגם את לב כל העם יִחַדת לאהבה את ספרותנו, כי את רוחם מצאו פי שנים ברוחך הגדול ויראו את צלמם ביצירי כפיך, וידעו כולם כי יש סבא בתוכם, ולסבא עין נשר אשר תרא ללבב כולם ולחיי כולם, ויד אמן לסבא אשר לא תיגע מיצור צלמי איש ואיש, יצור ונתון אותם משמרת לדורות עולם. ובאחרית הימים, כאשר יפקוד אלהים את עמנו והשכיחו את כל ענותו ואת כל נדודי חייו – ופנה העם אל ספרי מנדלי ומצא שם את כל דור אבותיו וזקניו והנה הם עומדים לפניו כולם כמו שהם, בעינם וּבהוָיתם, בכעוּרם וביָפים, בניד עפעפיהם ובעקימת שפתיהם, בשק החול ובמשי השבת, בתומתם ובערמומיתם, במעט הנחת שלהם ובצערם הרב, ביגון שנותיהם ובשמחת רגעיהם, ואולי גם דמעת-סתרים ימצא שם, הלא היא דמעת עינו של ר' מנדלי בעצמו… ואשר יפנה אל חזיונות רוחם של שאר הסופרים מבני דורנו – ומצא גם שם את עקבות רוחך. כי אחרי שהיית בספרות ישראל הראשון לציירי חיינו וכותב בה את הפרשה הראשונה של המקצוע האמנותי, עוד יצור יצרת ותנחל לדור גם את הסגנון הקבוע של המקצוע ההוא. הרחב הרחבת עד אין שעור את גבולות הלשון העברית ותתן לה את הצבע החי ואת התנועה החיונית ואת הממשות הפלאסטית ותבא בזה רוָחה וגאולה לכל כשרון צעיר ורך אשר החל לצמוח. וגם על הלשון המדוברת בפי העם אצלת מרוחך הכביר ותעלנה אל מדרגת לשון ספרותית. והנה, היא עולה עתה מברכת ידך כפורחת ולא תמיש מעשות פרי להשביע נפש המון רב ולקרב את רוחו אל מקורות החיים והנצח של העם העברי.

¹

את הספר הנורא הזה ערך מחברו, הסופר הישיש יליד בסרביה ותושב אודיסה, למלאות את נדרו אשר נדר בשעת סכנה, בהיות כפשע בינו ובין המות – ונמלט. הספר נכתב מתוך מסירות נפש ממש. חמש שנים רצופות לא נח ולא שקט האיש ולא נתן דמי לו עד אשר הקים את נדרו. הוא אסף ולקט את החומר, הוא בֵררו ולִבְּנו עפ“י מקורות ראשונים ונאמנים עד כמה שידו, יד אדם, הגיעה והוא אשר עֲרָכו וסדרו ונתן לו דמות ספר שלם, ערוך בסדר א”ב, ספר מסַפר לדור בדברי אמת את כל פָּרָשַׁת היסורים וחבלי השאול, שנתנסתה בהם כנסת ישראל ברוסיה בימי האף והחמה באחרית ימי מלחמת העולם ובימי המהפכה ברוסיה. רבים מן המוראים הגדולים הכתובים בספר הזה עברו על ראש בעל הספר עצמו, או לעיניו. עם רבבות אחיו עבר בים צרה משפתו אל שפתו וחצה עד צואר בנחלי דם ודמעות, ולא אחת ושתים ראה את המות על כל בלהותיו פנים אל פנים. בדרכים משובשים במחנות שודדים משחרים לטרף אדם ובמסלות זרועות נבלות אחיו ואחיותיו מושלכות כדׁמן, עבר האיש בנפשו מחֳרָבות לחרבות, ובחָדרו דרך כל המחיצות וחתחתי המות אל הערים והכפרים אשר נודעה בהם יד המשחית ביותר – אסף ידיעות וגבה עדויות ממקורן הראשון. בכל ערי המקלט והמוֹעָדָה אשר התלקטו שמה באלפיהם וברבבותיהם פליטי הרג, אונס ומשִׁסה, שרידי קרדֹם וחרב, שמה אץ האיש לבוא, למען רְאוֹת בעיניו את ה“עני בשבט עברתו” ולמען אסוף אל נאדו את הדמעות בעודן רותחות ואת הדם בעודנו שותת. לפניו נפתחו גם דלתות המוסדות הרבים, צבוריים ופרטיים, גלויים וחשאיים, שהוקמו לכתחלה לשם כנוס חומר מסוג זה אשר רדף אחריו בעל הספר ומכלם מִצָה מה שמִצָה לשם השלמת ספרו. ובהיות עליו עבודתו כעבודת הקדש, לא השגיח גם אל המחלה הממארת אשר תקפה עליו בינתים – שחפת הגרון – והוסיף לשקוד על השלמת ספרו מתוך כלות הכח, בחוסר כל ובתמצית דמו ממש. “יראה ורעד יבא בי – כותב הוא באחד מכתביו – פן אצא חלילה מן העולם בטרם אבצע את אשר החלותי. הנני משים לילות כימים ועובד עד אפיסות כל הכחות. בלילה אני כותב לאור פתילת שמן כהה ומעַוֵר את עיני הלקויות גם בלאו הכי. נחפז אני לגמור את ספרי, ויהי מה. לאסוני הולכים כחותי ורפים, בזמן האחרון תוקפני שעול מר ואכזרי, ויש שהגליונות שלפני מתגאלים בדם הנפש… ואעפי”כ כמעט בטוח אני שאחזיק מעמד עד תום הדף האחרון בספר. הן לא לחנם נמלטתי כמה פעמים מסכנת מות. אין זאת כי אם למען אתַנה לדור לעולם את כל ענות אחי בני עמי בימי הזעם ואת כל אשר התעללו בהם ועוללו לנפשם פראי אדם וחיתו-גוי, והיתה זאת לזכרון עד דור אחרון. ובזאת אולי יכֻפר גם עון אחד מאבות אבותי, הלא הוא הגאון “חכם צבי” ז“ל, אשר נמלט גם הוא לא אחת ממוקשי מות בימי גזרת ההידאמאקים, ובכל זאת לא הוא ולא אחד זולתו מבני הדור לא חרדו חרדה לשים את עֱנוּת ימי הבַּלָהות ההם זכרון בספר שלם וכולל אשר יעמד לדורות עולם”.

ואכן בצע האיש את אשר זמם, והספר נשלם. ואז הגיעה שעת הדאגה לשמירת החומר מפני הכליה ולפרסומו בדפוס. במקומו ברוסיה, עם שלטונה הקים, היה כתב-היד, פרי עמל לא-אנוש, צפוי בכל רגע לסכנת החרמה וכליה, ואין צריך לומר שלא היתה כל תקוה לפרסמו שם בדפוס. הספר כתוב עברית – וזו ברוסיה של עכשיו הרי היא “בבל יֵרָאה ובל ימָצא”. וכדי להציל את החומר מסכנת כליה – עמדה לו חבורה קטנה, נוגעת בדבר, שתמכה לפי כחה בידי הסופר הישיש כל ימי עבודתו – והיא המציאה תחבולות ודרכים למלט את החומר קמעא קמעא אל מקום בטוח – לארץ ישראל.

עתה נמצא כל החומר בידים אמונות, והרי חלקו הראשון יוצא עתה בדפוס. בתמיכת הקהל תלוי הדבר להחיש גם את יציאת יתר החלקים עד תום הספר כלו.

הספר כולל בתוכו סוגי חומר ותעודות בעלי ערך שונה, מהם גביות עדויות מפי נפגעים ועדי ראיה נאמנים (עסקנים ואנשי מעשה חשובים, ראשי קהלות, רבנים, ראשי הסתדרויות וכיוצא בהם אישים שעמדו בתוך המעשים והמאורעות ), מהם תעודות רשמיות (כרוזי מפקדים וראשי צבא, פקודות השלטונות וגו'), מהם תאורי מאורעות עפ"י תעודות ודינים וחשבונות של מוסדות שונים (בתי משפט, בתי צדקה, ועדי עזרה וגו') ומהם תאורי מאורעות שהמחבר עצמו היה עד-ראיה להם.

החומר כלו מבוקר ומלובן כפי האפשר, עפ“י השואת מקורות שונים והגדות עדויות שונות, זה לזה, ובזה נסתייע המחבר גם בתעודות שנתפרסמו ע”י אחרים בספרים ובעתונים, דבר דבר בזמנו.

כל החומר ערוך בספר עפ"י סדר אלף בית, לפי שמות המקומות (כרכים, ערים, עיירות, כפרים, חוות, תחנות, רכבות, דרכים, נהרות וגו') שהמאורעות חלו בהם.

כל עדות ותעודה – מקורה רשום בצדה (שם המספר, המוסר, המוסד וכדומה).

הצמצום או הפרוט בהרצאת המאורעות ומהלכם – אינו בכל מקום לפי שעור מדתם והיקפם של המאורעות עצמם. הכל לפי כמות החומר שנמצא בידי המחבר ביחס לנושא הדברים. בכל עמלו של המחבר, יש בכל זאת שקצר לפעמים – אם כי לפעמים רחוקות – במקום שראוי להאריך; כגון במקרים שנהרגו כל בני המקום הנפגע, או שנתפזרו כלם עד אחד, ולא נשאר מהם עֵד רואה או יודע לספר דברים כהויתם בשלמותם ובדיוקם הראוי.

בסוף כל אות מאותיות הא“ב נִתְנו רשימות הרוגי כל מקום ומקום של כל הערך, אם רשימות מפורטות ומפורשות לשמותיהם הפרטיים וכנויי משפחתם, שנותיהם, מלאכתם, עסקם, מעמדם החברתי וגו' של ההרוגים, ואם מספרים כוללים בלבד, מודיעים סכום הכולל של ההרוגים לפי המסורה, בלי שמות. עפ”י רוב הרשימות המפורטות מקוטעות הן, ואז נִתְנו בצדם גם המספרים הכוללים של ההרוגים לפי המסורה. הסכום הכולל של הישובים החרבים ושל ההרוגים מבהיל את הרעיון ומסמר את שערת הבשר בכמותו בלבד.

הכתיב של שמות המקומות והמשפחות הלועזיים, הוא ברובו – ביחוד ברשימות – זה המקובל ברוסיה. קשה לשנות בשמות משפחה מן המטבע שטבעו לעצמם בעלי השמות גופם בחתימות ידם עפ"י מסורת משפחה של כמה דורות.

הספר יֵצא, כאמור, חלקים חלקים. בחלק זה באו ערכי שתי האותיות הראשונות: א' וב'.

החבורה העמלה בהוצאת הספר רוצה לקוות, כי תמיכת הקהל וסיועו להפצתו הרחבה של הספר בכל תפוצות ישראל – יתנו ידים לה, לאותה חבורה, להחיש גם את יציאתם של יתר חלקי הספר עד תומו, ובזאת יועילו להציל מכליון דוקומנט הסטורי רב ערך ולקבוע אותו פרשה גדולה לדורות במגלת הפגעים ובספר היסורים של עם ישראל.

תל-אביב, חוהמ“פ, תרפ”ז.

כתב־יד. נכתב כנראה בשביל החלק השני של האנתולוגיה “שירת ישראל” ולא יצא בדפוס. נתפרסם ע“י מ' אונגרפלד ב”מולד", גליון 131.

1747 – 1707

בזמן ארוך שנמשך כמעט ארבע מאות שנה, אחרי עמנואל הרומי (עיין עליו ספר ראשון) לא קם לשירתנו העברית, וביחוד לשירת החול, אף משורר מסוים אחד. הנצנים הבודדים, שעלו לפרקים בשדה השומם לא היו בלתי אם ספיח דל וקלוש, מעשי חקויים וחקויים לחקויים עד אין סוף. מקצת בעלי הכשרון שעמדו לפיוט הדתי בסוף המאה השש עשרה (כר' ישראל נג’ארה) וחבריו, לא הצליחו אף הם לחדש את נעורי השירה העברית. מופת כזה לא יכול לבוא בלתי אם ע"י איש אשר רוח יתרה בו, רוח גואל ומחדש, ואיש מופת כזה אמנם קם לה לשירתנו באיטליה בראשית מאת השנים השמונה עשרה, הוא ר' משה חיים לוצאטו, הרשום למעלה.

תולדותיו של האיש המופלא הזה בקצרה אלה הם: הוא נולד בפאדובה בבית הורים עשירים ומהוגנים ונתגדל שם במסבת חכמים וסופרים אנשי שם. מפי אלה למד בנעוריו הרבה תורה וחכמה, הלשון העברית ושאר לשונות, ואחד מהם, אדם מופלא בדורו גם הוא, משורר ומקובל, ר' ישעיה באסאן, הכניס את תלמידו הצעיר והמובהק לפני ולפנים בפרדס הקבלה ובהיכל השירה העברית. כשרונותיו המצוינים של רמ“ח, רוחב לבו ושקידתו העצומה פתחו מהרה לפניו כל חדרי התורה והספרות הישראלית של כל הזמנים, ויהי שם כבן בית, ואולם רוחו הפיוטי נטה ביותר אחרי השירה ואחרי “הקבלה” (“תורת הרזים”) ואליהן התמכר בכל חום נפשו הצעירה ובכל כח דמיונו העז. עם זה לא חדל מהגות הרבה גם בספרי חכמה ומליצה כתובים איטלקית ורומית, שתי לשונות שידע אותן על בורין, וגם ביונית וצרפתית. כל הלמודים האלה בצרופי השפעותיהם היו כמקורות ברכה לנפשו הפוריה ורבת הפנים, ושפעת תנובתה לא אחרה להגלות. עודנו צעיר ורך, טרם עמד על מלוא כוחו, וכעין מעיין כביר של יצירה נבקע פתאום בנפשו ויפרוץ החוצה בכוח איתן, כח עלומים. בפרק זמן קצר, בין שנת השש עשרה לשנת העשרים לחייו, הוא כותב ומפרסם בזה אחר זה שירים, חזיונות וספרים שהפליאו כל לב בחידושם. בין אלה נמצא הספר החדש במינו “לשון למודים” בתורת המליצה העברית וסגנונה, בצירוף קטעים משיר חזיונו הגדול “שמשון ופלשתים”, דוגמאות ממזמורי “תהלים” שלו, העשוי במתכונת ה”תהלים" שבכתבי הקדש, במספר מאה וחמשים מזמור, שירים שונים ועוד. משיריו שכתב באותו הזמן המצוין ביותר חזיונו “מגדל עז” שנכתב ע“י המחבר הצעיר לכבוד בן רבו המובהק ר' ישעיה באסאן. השירים ההם, בכל היותם עדיין פרי כשרון לא גמֵל, מעשה בחרות, מעידים בכל זאת על האפשרויות הגדולות, שהיו חבויות בנפש בעליהם. לאסון השירה העברית לא באו אפשרויות אלה בסופן לידי גילוין השלם והמלא. פיזור כחותיו ונטיתו היתרה למסתורין עד כדי הזיה הם שהיו בעוכריו. לתגברת נטיה זו בנפשו גרם הרבה גם “רוח הזמן”. הימים היו ימי סוף התנועה “השבתי־צביית”, תורת הקבלה פרשׂה אז את מצודתה על כל איש־רוח מישראל, והמשורר הצעיר, שנלכד ברישתה מכבר, הלך לבסוף אחריה שבי כליל. מאז הופרע שווי־המשקל בנפשו, כחותיה השונים לא נשתעבדו עוד לנקודה מרכזית אחת, אלא היו נוטים לצדדים שונים ומתפוררים לכמה ניצוצות. וכך אנו מוצאים אותו בשנת העשרים לחייו, כשהוא מתיחד בסוד בחורים, מעריציו הנלהבים, בעלי הזיה כמוהו, שוגה עמם בתורת הרזים, עוסק בתיקונים ובצרופים ואומר “להקים” ע”י כך “את השכינה מעפר” ולקרב את הגאולה. ויש שהחל להאמין בנפשו כי הוא הוא ה“משיח” וכי “אליהו הנביא” וגם מלאך “מגיד” באים אליו מן השמים לגלות לו רזי עולם. השמועות הפורחות על מנהגיו, וגם ספריו החדשים שפרסם בקבלה, ספרים עשויים כמתכנת ספרי “הזהר” ו“התיקונים”, בלשונם הארמית ובשמם, העירו בלב רבים חשש, פן נמשך אחרי מינות שבתי צבי, או פן יהי הוא עצמו לישראל למוקש. החשש מצא אחר כך סמך קלוש גם במחברת אחת, “חוקר ומקובל”, שהוציא רמ“ח, להגן על הקבלה מפני איש ריבה, גאון מפורסם, מה שהעיר עליו חמת מקנאים לכבוד אותו הגאון. מאז הגיעו לרמ”ח ימים קשים. רדפוהו, החרימוהו, אסרו עליו פרסום כתביו, וגם רבו הגדול באסאן, שעמד לימינו ויסוכך עליו לא יכול להצילו. הרדיפות הרסוהו סוף סוף ממעמדו והגלוהו מעירו למנטובה, לפרנקפורט, ולבסוף בא הוא וביתו עמו לאמשטרדם. עדת העיר הזאת קבלתהו בכבוד וגם קצבה לו שכר למחיתו, ואולם הוא בחר להתפרנס מלטישת אבנים טובות. בעיר ההיא, וכן ביתר ערי מגוריו, הרבה עשות ספרים שונים בקבלה, בתלמוד, בהגיון, במוסר, ומהם, כגון ספרו “מסלת ישרים” בתורת המוסר ומבואו לאגדה, מצויינים בסגנונם ובכוח הגיונם הבהיר והמושכל.

כוח יצירתו של רמ“ח, תחת להתרכז ולהתעמק, היה מתפשט והולך לרוחב ונפרד למעינים רבים. לעתים פקד באהבה גם את בת שירתו, ויבא פעם בפעם לספרותנו מנחה אחת ממרגליותיו. שיר חזיונו הגדול, מבחר פרי עטו, “לישרים תהלה”, שפרסם באחרית ימיו המעטים והמלאים יגון, מעיד, כי כשרונו לא תש ולא הועם, אלא אדרבא, עוד הוסיף כוח ויפעת זוהר. שפתו מורטה, מחשבתו נתעשרה, ציוריו נתגבשו כבדולח, דמיונו הפיוטי רוכז והטכניקא שלו נשתכללה. בחזיון זה, עם כל פשטות תכנו ובנינו, יש בו כבר מכל הסמנים של פרי רוח מבוכּר, ומצד סגנונו הנפלא ראוי הוא להיות יצירת מופת. ימים מעטים אחרי כן עזב רמ”ח את אמשטרדם, העיר אשר מצא בה מנוחה וכבוד, ועלה עם ביתו אל הארץ אשר נכסף אליה כל ימיו – אל ארץ ישראל. שם בארץ אבות, מקור הקדושה והטהרה, דימה לזכות לגילוי שכינה ולרוח הקדש במלוא זהרו, ומעינות החכמה הנעלמה, חכמת הקבלה, כוּלם יפּתחו לפניו. ואולם גם שם לא ארכו לו הימים, כי מקץ ארבע שנים לבואו – והוא בן־ארבעים בעת ההיא – מת במגפה ויקבר בכבוד גדול בטבריא.

מעטה הירושה הספרותית שהניח לנו רמ“ח בפנת השירה והחזיון – ואולם ערכה בתולדות הספרות גדול מאד. שירת רמ”ח בשעתה היתה כעין “גילוי”, כעין נתיבה חדשה לא ידעה איש מן הקודמים לו. כמעט מהפכה. כולה היתה חדשה; ברוח הנשגב שבה, בשפתה המלוטשה והמצומצמת, בפשטותה הטבעית ובהירות הגיונה, בצורת בנינה הנוח ומשקלה המרווח ובמקצת גם בחמרה ותכנה. אין בה כלום לא מן ה“סממנים” החריפים שמתובלים בהם שירי הקודמים לרמ“ח ולא מפטפטנותם וחרזנותם התפלה. נראה בעליל, כי השפה העברית אינה בעיניו כלי שרת ל”מעשה חידודים" ולדברים בטלים, אלא רואה הוא אותה ככלי יקר־ערך לתוכן נעלה ונשגב. ה“ילדות” שבה אינה אלא זו הטבעית, הבריאה, הנחמדה, שסופה לגדול ולשגשוג.

הרבה יש להצטער על שהמיסתיקא היונקת בעצם ממקור אחד עם השירה, פילגה ברוחו של רמ“ח תעלה מיוחדת לשטפה ולא נתמזגה יחד עם כוח שירתו, כדי להפרות את זו, להעמיקה ולהעלותה אל מדרגתה העליונה. יסוד “המושכל”, כלומר היסוד המחשבי והלמודי, הראיה הבהירה של ההגיון הצלול, גובר על כן בשיריו על יסוד ה”מופלא“, כלו יסוד ההסתכלות הנפשית וצפית הלב בעמקם ופנימיותם של דברים. יותר משהוא מסתכל, חוזה ושר הוא מתבונן, מעיין ושופט. עצם החומר, ה”נושאים", של רוב שיריו וחזיונותיו, אף הם אינם עדיין גופי הטבע וגופי המעשים של בריות ממשיות משמשות סמלים פיוטיים, אלא הפשטות אליגוריות, תכונות נפש נאצלות בדמות נפשות פועלות ומתוכחות זו עם זו. ודאי גרמה לכך ההשפעה הכפולה של השירה והמליצה המקראית, שהיא בעיקרה “מוסרית” ושל הרומית זו האיטלקית שבימיו שהיא ברובה “מושכלית”. שני המקורות האלה הרוו את נפשו ומילאו את רוחו כאחד, וכשיצר – בצלם ובדמות שניהם יצר.

ואולם גם מצד זה בלבד אין ערוך לפעולתו. בזווגו ברוחו הפיוטי זווג הרמוני את העוז של השירה הביבלית עם הנועם של הרומית – יצר לשירתו הוא מזג חדש וריתמוס חדש, שלא ידעתם העברית עד ימיו.

מן המשקלים ובניני השירה הערביים לכל צרופיהם השונים, שהיו בכבליהם הכבדים למוקש לשירה העברית ולהתפתחותה במשך מאות שנים, ביטל הרבה ולא הניח מהם אלא מועט קטן ובמקומם השתמש במשקל חדש ובתבניות חדשות (שהנהיג עוד לפניו רבו הגדול ר' ישעיה באסאן), מעין אלה הנהוגות בשירה האיטלקית בזמנו, משקל נגיני ומוסיקלי, ובנין חפשי ומרווח, שהנם נעימים יותר גם מצד עצמם, וגם קרובים ונוחים יותר לריתמוס הטבעי של השפה העברית ולרוחה. ע"י כך גאל את השירה העברית מעבדות לחרות ממש ויחדש את נעוריה. הוא היה איפוא הראשון שמצא שוב את הנתיבה האובדת לתחית שירתנו, בחברו את זו אל מקור חייה הקדמוני – לכתבי הקדש, והוא גם שהמשיך אליה משירת אירופא הקלסית את הסילון הראשון, צנור משפיע כוח חדש וחיים חדשים, לא ידועים לשירה העברית מתמול שלשום. הזווג של שני היסודות ההם עלה יפה ושירתנו העברית נעשתה כבריה צעירה וחדשה, מלאה עוז וכוח עלומים, עלולה להתפתחות מתמדת בדרכים רבים ובנתיבות אין קץ, כאשר עינינו רואות אותה במלוא כוחה וגידולה בימים שלאחר כך. ומצד זה אין ספק, כי יש לראות את ר' משה חיים לוצאטו כאבי השירה העברית החדשה עד היום הזה¹.

שני שירי החזיון של ר' משה חיים לוצאטו, שמהם הובאו דוגמאות להלן, נדפסו במחברות בודדות בכמה מהדורות, ואולם עד היום אין עוד קובץ שלם של כתביו הפיוטיים.

כתב־יד. נתפרסם ע“י מ' אונגרפלד ב”כנסת" המחודשת, שיצאה בעריכת א' קריב, בתש"ך, עמ' 262–264.

1655 – 1735 לחב"ש

אחרי ר' משה־חיים לוצאטו לא עשתה עוד השירה העברית באיטליה חיל רב. תלמידו בשירה, שנסה ללכת בעקבותיו, ר' דוד פרנקו מינדיס, כתב דרמה בשם ‘גמול עתליה’, מעשה חקוי לראסין הצרפתי ומיטַסטַסיו האיטלקי; בן משפחתו וזמנו הרופא אפרים לוצאטו כתב שירי עגבים וסטירות בתבנית סוניטות (שירים בני י"ד חרוזים, ‘שירי זהב’; יצאו בקובץ מיוחד בשם ‘אלה בני הנעורים’); בזמן מאוחר, במאה התשע עשרה, הרבה לכתוב שירים לוצאטו אחר, החוקר הנפלא ר' שמואל דוד (שד"ל); נמצאה ביניהם אף אשה משוררת, רחל מורפורגו – ואולם מעשה ידי כל אלה יחד לא נתן ולא הוסיף הרבה לשירה העברית. היא ירדה באיטליה הלוך וירוד. ובאותו הזמן עמד לה קצת רוח והצלה מבני ‘דור ההשכלה’ בגרמניה ובגליציה ואחרי כן גם ברוסיה.

ר' נפתלי־הירץ ויזל – אחד מן החלוצים בדור ההשכלה, חבר לבן־מנחם (ר' משה מנדלסון, רמבמ"ן), מליץ, מדקדק ומבאר; פועל חרוץ בשדה הספרות העברית החדשה, שהיתה אז עדיין בתחלת צמיחתה, ובמקצוע החנוך החדש; דבק בכל נפשו בשפה העברית, חוקר בה מאהבה ומרבה לכתוב בה שירים בסגנון מקראי נקי וצח. בעיר מולדתו האמבורג פרסם את ספרו בחקרי הלשון העברית ובשמוש שמותיה הנרדפים (‘גן נעול’) ופירושו ל’פרקי אבות' (‘יין לבנון’). אחר־כך עבר לברלין, נתחבר שם לבן־מנחם וסיעתו והשתתף עמם בעבודת ה’באור' הידוע לכתבי־הקדש ובעבודת ההשכלה בכלל. בספרות העמלה ומטפת ל’השכלה ואמונה צרופה' נחשב הוא לראש־המדברים; בפנה זו ידוע ספרו ‘דברי שלום ואמת’, שנחשב כעין מניפסט של ה’השכלה' ועשה רושם גדול. דרכיו לא גבהו ולא עמקו הרבה מדרכי בני דורו, ודבריו בשבח ההשכלה היו כתובים בלשון קלה, בדרך הסבר רחב ושטחי, וגם בענוה ובנחת, ברוח תום ויראת אלהים, ולכן מצאו להם נתיבות בלב רבים מן הנוהים בסתר אחרי ההשכלה וקנו לו שם. תום דרכיו לא הצילהו בכל זאת מפגיעת קנאים, ורבים מן הרבנים נחרו בו, אבל הוא השיב להם פעם בפעם על תוכחותיהם ומריבותיהם בדברים נוחים ומתונים, בדברי שכל והגיון, מלאים רוח מוסר ואמונה צרופה. באותו הזמן הוציא את ‘ספר המדות’ שלו, הכתוב אף הוא ברוח האמורה, ופרסם כמה מאמרים ושירים ב’מאספים' הראשונים, שנתיסדו בסיועו. ספרו הגדול ‘שירי תפארת’, הכתוב במתכנת ‘מאסיאַדע’ לקלופשטוק הגרמני, הגדיל את פרסומו בתור משורר והגביר את השפעתו במקצוע השירה העברית ימים רבים, אף כי מן השירה האמתית אין באותו הספר אלא מעט. על שטח מרובה של ששה חלקים שלמים הוא הולך וחורז בלי הפסק בזה אחר זה חרוזים שקולים, מונוטוניים וקלושי תכן ע“ד המסופר כבר בחומש: על יציאת מצרים וחיי משה. ויותר משיש שם ספור יש שם דרוש מליצי, שבאורי מקראות מובלעים בו דרך־אגב. להרגשה עמוקה אין סמן ולכח־הציור אין זכר. לפני כל ענין בא פרק שירה בצורה מיוחדת לשם השתפכות־נפש מימית, שטחית, פסידו־ביבלית, בסגנון ‘הנשגב’, כלומר, ברוח איזה מין השכלה מופשטת ונאצלת ואמונה צרופה. אין זאת כי אם מצאו אנשי דורו בדברי מליצה דלי תכן וצורה כאלה טעם מרובה. מספרים, כי הרבה מן המשכילים ידעו פרקים רבים מן הספר ההוא בעל־פה ובשעת מקרא חרוזיו היו מורידים דמעות מתוך שפע התפעלות ודבקות. בימינו, כשנשתנו הטעמים, קשה לנו להעשות שותפים להתפעלותם, אבל אפשר לנו להסבירה. חרוזיו הקלים והשוטפים של ויזל, הכתובים בשפת הנביאים המחודשת וכוללים דברי השתפכות שיש בהם מן ההגיון ומרוח ההומנות ועם זה אינם גבוהים ועמוקים הרבה מהשגת קוראיהם – הם הם שהיו כטל ללבות יבשים של חובשי־בית־המדרש, מאלה ש’הציצו ונפגעו', לעורר בהם געגועים סתומים על איזו ‘השכלה בת השמים’, שלא ידעו מה היא ושבעיקר נגלתה להם בדמות סלסול ‘השפה השרידה היחידה’, שפת כתבי־הקדש בטהרתה, וצרוף הדת מאמונה תפלה. מצד זה היתה השפעתו הספרותית של ויזל המשורר באמת מרובה מאד גם בדורו ובארצו וגם על המשכילים הראשונים בדור הבא אחריו, בגליציה וברוסיא, מקום אֵחרה ההשכלה לבוא. גם פה וגם שם עמדה על דוכנה בימי שנים שלשה דורות מקהלה שלמה של משוררים, שיש לראותם כתלמידי ויזל בשירה, אף־על־פי שמקצתם, הטובים שבהם, הוסיפו עליה משהו מעצמותם הם. הידועים שבהם: לטריס בגליציה ואד”ם לבנזון וגוטלובר ברוסיה (עיין למטה במקומם), והצד השוה שבכלם: אהבה עזה, אהבה שאינה תלויה בדבר, ללשון העברית ושאיפה לצירוף הדת על־ידי ההשכלה. שפת קדש בטהרתה, כלומר בלי תערובת של הסגנון התלמודי, שמשה להם כסמל כל הטוב וכל היפה והנשגב ובה מצאו את כל חזות לבם, וכמעט אין לך משורר בזמן ההוא שלא כתב שירי אהבה ותהלה לכבוד ‘השפה השרירה היחידה, התמה הנקיה’. המקהלה ההיא אחזה גם בדרכי השירה החיצונים, בצורת בניניו ומשקליו, באלה שקבע אותם ויזל מנהג בשיריו, ובפנה זו כמעט שלא הוסיפו כלום. ויזל בטל את השארית האחרונה של המשקלים הערבים (היתד) ומשך ידו גם מן המשקל הנגיני, המוסיקלי, שאחז בו רמח“ל, ותחת אלה שם לחוק, בהשפעת השירה האשכנזית שבימיו, את המשקל הסילבי, שסמניו העיקריים בעברית הם: מספר הברות שוה בכל החרוזים, עפ”י רוב י“א, זהירות שלא להשתמש בשוא־נע בראש המלה, וסופי החרוזים – מלעיל. בדבר הזה עוד הוסיף הקל ויזל את העול מעל השירה העברית ואולם לקוח לקח ממנה גם הרבה מן הנועם המוסיקלי. בכלל אפשר לומר כי שירת ויזל היא ירידה לעומת זו של רמח”ל; אבל יש להודות, כי מסבות שונות, שיסודן בשנוי מקום וזמן ומדרגה תרבותית היתה השפעתה של שירת ויזל על הספרות וקוראיה רחבה ונמשכת יותר והעמידה תלמידים הרבה. את רמח"ל הכירו והוקירו רק יחידים בעלי טעם מפותח ובעלי הבחנה, ואת וייזל ידע והבין כל המון הקוראים עברית.

קטעים מתוך כתב־יד פגום. נדפס ב“כנסת”, עמ' 264–268.

…שבא כעין הקדמה לשירו הסיפורי הגדול ‘אהבת דוד ומיכל’ המוקדש לאד“ם, הוא מעיד בעצמו, כי בעבודתו הספרותית, שם לו את מורהו אד”ם ‘לסמל ולצלם’. עם לבנזון הצעיר עמד גורדון בברית אהבת אחים נאמנה כל ימי חייו הקצרים של מיכל, וכשמת זה בעצם ימי עלומיו נשא עליו גורדון מספד מר בשיר חזיון גדול ‘הוי אח!’ במשך כמה שנים אחרי כן נשא גורדון משרת מנהל ומורה ראשי לשפת רוסיה בבתי הספר של הממשלה בערי ליטא, מתחילה בפוניוויז ואחרי כן בשאוויל ובטילז. בשבתו בתוך אחיו בני עמו ובעבדו בתוכם את עבודת החנוך, פקח את עיניו על דרכי חייהם המקולקלים, על מקורות מחיתם הדלוחים, על שפלות ידיהם ודלותם המנַולת ועל כל העזובה והערבוביה הרבה השולטת בכל פנות חייהם, ובתלותו את כל הקלקלות ההן בבערות ראשי העם, רבניו ופרנסיו, בקנאותם הדתית הנפרזה, בצביעותם ובחסר־השכלתם, אסר על אלה בכח עטו…

…חרדו כל מורדי האור, ותהי למלה: ‘אריה שאג – מי לא יירא?’ את כחו ואת ידו הקשה הודיעם לא רק בשיריו ומשליו החריפים, שפרסם מזמן לזמן בקובצים מיוחדים וב’השחר' – הוא הירחון שהשתתף בו גורדון השתתפות קבועה – כי אם גם בדברי פרוזה. בשנים מספוריו (‘עולם הפוך’ ו’עולם כמנהגו') הציב לראוה את דרכי ה’חסידים' הנלוזים וישימם ללעג ולקלס. וכשנטשה ע“י סיעת סופרים בכל תקפה המלחמה הכבדה ל’תקונים בדת‘, עדר הוא עם מנהיג הסיעה ליליענבלום יחד במערכה, ומאמריו הפובליציסטיים בענין זה הרעישו כמחי קבל וכאילי ברזל את מבצרי הקנאות ויעשו בהם הרס וחורבן. יָתֵר היה גורדון מרעיו הסופרים לא רק רק בכשרונו הסטירי, בכח לעגו המר ובשנאתו הכבושה ל’צד שכנגד’, שידע לתת לה בטוּי ספרותי בהיר מלא כח וּגבורה, אלא גם בדעה תקיפה, בחוש מעשי בריא ופִכֵח, בדעת החיים, בהשכלה כללית, בבקיאות למדנית, והעקר – בסגנון של ‘יד חזקה וזרוע נטויה’, סגנון חד וחריף, חוצב כקרדום כבד ומוחץ זרוע אף קדקד. גורדון איש המלחמה לא ידע את החנינה ואת הרכות ואת חצאי המלים, כי אם דבר דברים כדרבונות ומשפטים כמסמרות נטועים, ובשעת הצורך לא נמנע מנטוע את מסמרותיו גם באחת הגלגלות אשר לאנשי ריבו. כל הסגולות האלה המיוחדות לכשרון גורדון ולתכונתו הטבעית נתנוהו בעיני הקהל עליון על כל משוררי דורו ויהי ל’ראש המדברים' בכל מקום. פרסום דבר ספרותי חדש משל גורדון נחשב תמיד בעיני הקהל כ’מאורע' גדול. בעצם ימי גבורתו הספרותית, בשנת תרל”ב (למנין שנים המקובל) נקרא גורדון על ידי חושבי שמו ומכירי פעלו אל עיר הבירה פטרבורג, ושם נתְנָה עליו משרת מזכיר וסופר לשלטון העדה ולחברת…

…כל מה שיש בו כדי לגלות לשאינם בקיאים את המאור שביהדות ואת רוחה המוסרי. עבודת המלאכה הספרותית, שלא הסכין לה גורדון, הוגיעה מאד את רוחו והתישה הרבה את כחו השירי והיצירי. ובאחד ממכתביו בעת ההיא הוא מתאונן כי ‘אלהים סר מעליו ויקח ממנו את “רוח קדשו”’. באחרית ימיו בימי תגברת האנטישמיות והגזרות הקשות על ישראל ברוסיה, הכיר למגנת לבו, כי החיים נתנו לחלומותיו על ה’השכלה' פתרון אחר מזה שנבא והתפלל אליו. את המעמד המדיני של ישראל ברוסיה לא היטיבה הרבה, ותחת זה הרחיקה לב בנים מעל אבותם ותנפץ את בית ישראל לרסיסים, והוא קורא בנפש מרה באחד משיריו האחרונים (‘למי אני עמל?’): ‘ובנינו הדור הבא אחרינו, המה מנעוריהם יתנכרו אלינו – להם פצעי לבי ידוו יזובו – הם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול, עד מתי עד אנה? אולי עד מקום משם לא ישובו?…’ וביאושו הוא מגיע עד לידי השאלה המרה: ‘מי יודע אם לא האחרון במשוררי ציון הנני? אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?’

התעוררות התנועה הלאומית בישראל, שחלה באותה תקופה עצמה, השיבה אף על ספקותיו אלה האחרונים תשובה אחרת מזו שחשש לה גורדון, ואולם הוא עצמו לא יכול עוד להשתתף השתתפות של יצירה ממשית באותה תנועה. רוב שנותיו עברו עליו ב’אמונות ודעות' אחרות, וכבר תש כחו מהסתגל לרוח החדשה. בלבו היתה עוד אמנם מחשבה ליסד במה ספרותית חדשה בשם ‘טל אורות’, ‘להרים רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים’, אבל מחשבתו לא נתקימה, כי בינתים דבקה בו מחלה ממארת אשר מת בה בפטרבורג בטרם מלאו לו עוד נ"ד שנה.

…בהכירן את כחו הממשי של העם, החלו לצאת ביד רמה. בשירי גורדון המבושלים לא תמצאו על כן דברי מליצה סתמיים ומופשטים על אדות ההשכלה ועל אדות השפה העבריה, כאלה שבשירי הקודמים לו. שירי גורדון – הם עצמם הנם כבר חלק חשוב מעצם ההשכלה ואבר ממשי מן הגוף החי של השפה והיצירה העברית. תחת לשון התחנונים, השתפכות הנפש והגעגועים – באו התביעה הנמרצת, הפקודה, החֵמה השפוכה והגערה, ובמקום החתירה הנעלמה – העליה בחומה. בבוא גורדון לשאת משא על חיי עמו ועלילותיו, עזב מן הטעם ההוא בסגנון את הגמגום של ערפלי סתר ומליצות־חידות, את הלשון של זהירות וסגינהור, אלא הגיד כל מה שבלבו במלא פיו, בדבור ברור ומפֹרש, דבור מפוצץ כפטיש וחותך כאיזמל. ובצורה – עזב את דרך־העקיפים של האליגוריה בעלת ההפשטות, זו שנתחבבה על הקודמים לו, ויט בשיריו הגדולים ובפואימותיו אל דרך הריאליות האמנותית, אל דרך התיאור של חיי העם, מראותיהם ועלילותיהם כעינם וכהויתם. עם הטנדנציוזיות הגלויה שברוב פואימותיו מן הסוג האמור – יש בה בכל זאת גם יסוד ציורי־אמנותי חשוב, יסוד נִכר שאינו בטל, וששמש התחלה ומעבר לספרות ציורית ואמנותית נקיה. ראיתו עדין ראית חוץ ומצומצמת, מפרד"ס החיים אין עינו תופסת אלא את הפשט הפשוט, ופעמים הגס, בלבד, אבל גם זו שמה ראיה.

כך הוא מהלך ההתפתחות בספרות: מתוך התבוננות בחיים שלא לשמה, באים לשמה. גורדון הוא אפוא הראשון אשר החל להיות ריאליסטן בספרות ישראל. בכלל, היה כחו של גורדון גדול יותר בשירי אפיקה מבליריקה, ובפנה זו אין כמותו עד היום.

…בטל במעוטו בלקסיקון הבּיבּלי, וגורדון נוהה אחריו תמיד ומספק הימנו לשיריו וספוריו, פיליטוניו ומאמריו בכל עת מצוא, ופעמים נראה, כאלו הוּא מזמן לתוך יצירי כפיו בכונה מלים וצרופי מלים מן הסוג ההוא, ואפילו ע“י עקום כמה תיבות. אעפי”כ יש שהוא מושפע בשיריו צחי השפה, וביחוד בשירי נעוריו, מן הצחות היבשה ונעדרת הצורה של הקודמים לו. יחיד ומיוחד במינו הוא סגנונו המעורב של גורדון, זה שהתמש בו בשיריו מימי העמידה ובפרוזה, לאחר שמצא את דרכו ועמד על מלוא כחו העצמי. כאן לא הניח כמותו ואין דומה לו בכל סופרי ישראל. בהורידו ביד אחת את שפת המקרא הנאצלת למדור התחתון של הממשות, הרים בשניה את לשון התלמוד משפלותה ‘הריאלית’ והכניסה ראשונה למחיצת השירה. עם גורדון אנו מוצאים ראשונה את שפת המקרא כשהיא יוצאת בשירה המחודשת משובצת כלה מבטאים תלמודיים, תשבץ אמנותי מעשה משכית: גורדון אפשר לא נתכוון בכך אלא לשם תבלין, כדי להוסיף חריפות וכח־עקיצה לשיריו, אבל בין כך ובין כך, המחיצה שבין שני הסגנונים נפרצה על ידו ואחריו בקעו בפרצה אחרים. סגנונו של גורדון הוא אפוא הנסיון הראשון של הרכבת שני הסגנונים בשירה. הרכבה, ולא מזיגה שלמה, אורגנית, מפני שהוא בונה עדיין, כדרך ה’ראשונים' את סגנונו אבנים שלמות, אבני מחצב, אבל מעשותו את זאת בטעם עברי רב, בחוּש לשוני חריף, ומתוך בקיאות עצומה בכל מקורות הלשון וסגולות רוחה, הצליח לתת לנו בשיריו גם בדרך זו, סגנון עברי מחוטב ומסֻתת, שנון ומהוקצע, גרעיני ושמנוני, כמעט פתגמי; סגנון שהוא ‘סלת בסלת’, שיש בו מסלתה של שפת המקרא ומזו של לשון התלמוד, הרבה פעמים אתה עומד תמה, כיצד עלתה בידו לזווג, ובדרך הקצרה ביותר, את הצמצום ואת הדיוק העניני, ביחד עם החריפות החדודית ועם ה’חרוז המוצלח'. בפרוזה נכשל אמנם גורדון לפרקים בסגנון שכלו ‘תבלין’, או מה שרע מזה: בסגנון מנומר, כלו טלאי על גבי טלאי של גבוב מליצות וכלאים של שברי פסוקים ביבליים ותלמודיים כאחד, וללא צורך כלל. אבל כזה יארע לו רק ברגעי כשלון, כשעטו יגע והוא נגרר אחרי המנהג המקובל, ואין דנין את הכשרון על פי רגעי הכשלון.

הערך האמנותי של ספורי גורדון איננו מרובה. מן הדמיון אין בהם כלום. את חיי הנפש לא ידע. אבל יש בהם מכח ההרצאה המעשית ומן הסגנון הריאלי, ובקצת מקומות גם מכח הציור החיצוני, המפורט, כספוריו כן גם פיליטוניו שפרסם בהמליץ בשם הכולל ‘צלוחית של פליטון’ ובחתימת שם אזוב, אף הם עניי תכן. כל כחם של אלה אינו אלא חריפות סגנונית יתרה, וחדודיהם הלשוניים המרובים – מרובים גם על התכן. בכל זאת היו חביבים בשעתם על הקהל, שלא היה עדיין מעודן ומפונק ביותר, ובבחינה ידועה, יש לראות את גורדון כאבי הסוג הפיליטוני בספרות העברית, בדמות ‘ימי בראשית’ שלו.

בצורות הבנין והמשקל של השירה לא חדש גורדון מדעתו כלום, ואת רב שיריו כתב בצורות המקובלות בזמנו. ממשלתו החזקה בלשון עמדה לו לחקות חקוי של אמן גם צורות שיריות עתיקות לכל ‘מופתיהן’ וצרופי חרוזיהן. מסוג זה ידועים שיריו מעין מזמורי תהלים, מעין פיוטי סליחות ותוכחות, וביחוד שירי אל־מקמת שלו (שהמלים הקיצוניות בחרוזים שוות בצורתן ושונות בהוראתן) שכתב באחרית ימיו.

בתור הוגה דעות לא התרומם גורדון על שאר סופרי דור ההשכלה, לא היטיב ולא העמיק לראות מהם, אבל הוא חזק מכלם, ויהי להם לפה ולנביא. רב הדעות והמחשבות שהביא במאמריו על…

קנאתו היתירה להשכלה ואמונתו השלמה בכחה, לפדות את ישראל מכל צרותיו, עצמו עיניו מראות את ‘סבת כל הסבות’ למעמדה השפל והפרוע של האומה, את הגלות, והן אשר שמו בפיו באחד משירי התוכחה שלו, את הפתגם המפורסם: ‘היה אדם בצאתך ויהודי באהליך’, פתגם הכולל בקצור נמרץ ומלמד על רגל אחת את כל תמציתה של תורת ההשכלה, מאז החלה ועד היום הזה.

זה המאמר “קריאה גדולה” שכתב ביאליק בשנת תרצ"א לפני צאתו לאירופה למסע תעמולה למען הפצת הספר העברי מטעם “בצר” (הוצאות הספרים “דביר”, “אמנות”, “שטיבל”), ורק קטעים ממנו נתפרסמו בשעתו בעתונים.

במבצר תרבותנו, במעמקי יסודו, נבעו בשנים האחרונות פרצים מחרידים, מבשרי רעה קרובה. הפרצים האלה, אם לא ירפאו מהרה, יש בהם כדי למוטט את הבנין כלו, ועד לאין תקומה. והוא אשר המריץ אותנו החתומים מטה לצאת הפעם אל מחננו בגולה בקול קורא זה, להתריע באזניו תרועת חרדה, ולהזעיקו מאשר הוא שם אל מסביב למבצרו.

זה שנות מספר עדי־יגון אנחנו כלנו לתופעה מוזרה מאד; איש לא יכחיש, כמדומה, כי תנועת תחיתנו הלאומית, עם כל זעזועיה הרבים מבפנים ומבחוץ – לא באו לה בכל זאת מעודה ימי גדולות כאשר באוה בשנים האחרונות. רעיון תקומת ישראל בארצו יצא בתוך השנים האלה למרחב לא פללנו לו וצבאותינו רבו בשעור לא קוינוהו. בו בזמן נגלה לעיני כל – ולהשתוממות כל – הפלא הגדול של תחית הלשון העברית במולדתה ופעלו נראָה גם על חנוך דור בנינו בפנות רחוקות וקרובות בתפוצות הגולה. החנוך העברי החדש הרחיב את גבולות ממשלתו במדה לא שערנה, ורשת שלמה של בתי ספר ובתי חנוך לכל צורותיהם הפרושה בליטא, בפולניא וביתר הארצות, מוציאה מפקידה לפקידה תלמידים חדשים ומרבה שנה שנה את מחנות השומעים והדוברים עברית. תנועת החלוציות בתוך בני הנער הקיפה את כל גבולות ישראל. הספרות העברית הגיעו לה בארצנו ימי תגברת ושפע והסתעפות לא ידעתם מתמול שלשם. תעשית הספר בארץ השגיאה פעלים ועלתה למעלה ראש – סוף דבר, כמדומה, שחברו להם כל התנאים והמסבות, המחיבים והמאפשרים, עליה גדולה והגברה נמרצת של פעולה תרבותית, רחבה ועמוקה כאחת, בתוך המוני הגולה והמכשירים עם זה למפרע את הצלחתה –

ואעפי"כ – עלינו להודות בנפש מרה, כי דוקא בשנים האחרונות הולכים ומתגלים לעינינו בזה אחר זה סימנים מובהקים, המעידים על התרופפות מתמדת, התרופפות מוסיפה והולכת, של הזיקה הפנימית, הנפשית מצד הקהל העברי בגולה אל קניני התרבות העברית, וביחוד אל ראש קניניה – אל הספרות העברית. חוט אחרי חוט נתק, קשר אחרי קשר – ואין דואג, ואין משים לב.

היש צורך להראות על הסמנים האלה? הם גלויים לכל. העתון היומי העברי, צנור ההשפעה הנמרץ ביותר בימינו – כבר גרש כאלו ללא זֵכר מן הבית העברי שבגולה. הלך לעולמו העתון היחיד, האחרון – ולב לא חרד. כל הנסיונות שנעשו עד עתה להחיותו, נעשו מתוך התרשלות ורפיון ידים, ללא רצון נאמן וללא אמונה, ועל כן לא הצליחו¹. הירחון היחידי ששמש כמה שנים מקלט מעט לדברי ספרות בת חורין, ירד בתוך השנים האלה מעל במת החיים ונשכח מלב. מתוך כך נחלש, או פסק לגמרי, מחזור הדם החי של המחשבה וההרגשה הלאומית ממרכזיהן אל ההיקף וחזרה, וכתוצאה מזה – שתוק ממאיר באורגני התרבות, שתוק פושה והולך, מתחיל בראשי איברים ומתפשט על פני הגוף כלו. קול עובדי עבודת התרבות העברית בישראל הולך ורפה מיום ליום, עוד מעט וגם צעקתם לא תמצא אזנים. הציוניות הולכת ומתרוקנת מתכנה ההסטורי הלאומי וניזונה בקב זעום של כל מיני חרובי בסר. בני הנעורים, באין כל מוצא אחר לרוחם, מְעָרִים את כחם ואת חֹם עלומיהם בריבי מפלגות, בפראזיולוגיה “פוליטית” ובהתגודדות לבטלה. השרשים הגדולים, העמוקים של רעיון תחיתנו הלאומית הולכים ונשכחים אחד אחד והענפים הולכים ומתיבשים בזה אחר זה – ואין חולה ואין מרגיש.

עתה הגיע התור המעציב גם לספר העברי. סוד גלוי הוא, כי הספר העברי, ויהי המובחר ביותר, כמעט חדל לו ארח בשוק הספרים בגולה. מכל ט“ו המיליונים של יהודי הגולה – ובתוכם הרי יודעי עברית לרבבות – אין דורש ואין שואל לספר העברי. לא יֵאָמֵן כי יסֻפַּר, ספר שנמכר בא”י למאות, או גם לאלפים – ממכרו בכל תפוצות הגולה יש שלא יגיע בלתי אם לעשרות. כל המשא של החזקת הספרות העברית וכלכלת בוניה ויוצריה הוטל במלוא כבדו על השכם הרפה של הקבוץ הקטן בא“י לבדו. היש אפא לתמוה, אם התוצרת הספרותית, המרוכזת עתה ברובה המכריע בא”י, זו שהוקמה במאמצים כבירים ועליה גאותנו ותפארתנו – אם תוצרת זו באה עתה עד משבר המסכן את כל קיומה – נאמר בפירוש: לידי מצב קטסטרופלי. מצב זה, אם יעמוד בעינו זמן מה, יפיל למשואות לא רק את המוסדות המתוכים בין יוצרי הספרות העברית ובין העם ויחריב חיי מאות משפחות בא"י, אלא סופו להבריח מן הספרות העברית אחד אחד, איש לאשר ימצא, גם את שרידי יוצריה ולהביא כליה על עצם היצירה העברית במקורותיה, כדבר אשר בא כבר במדינות במערב. גם בעולם הרוח שליטים חוקי ברזל אשר אין להפירם בלי ענש. הפרישות מן הספר העברי בגולה, סופה להביא בהכרח לידי שכחה מוחלטת של שפתנו הלאומית, לידי הפרת ברית הלשון, ופירושן של אלה: השמטת כלי הנשק היחידי מידנו, סתימת הצנור הראשי להשפעה, נתיקת כל קשרי הרוח, השתקת התותח האחרון במבצר. סוף דבר: שמד הרוח ושער הטמיעה והכליון. ובבוא גם האחרית הזאת – ואבד כל משען וכל תכן לעבודת התחיה בגולה, וכל חזונה יהפך בקרוב לתרמית עינים ולמקסם שוא.

ואנחנו החתומים מטה, בשימנו כה נגד פני קהל העברים באשר הם את מצב הדברים כהויתו על כל הסכנה העצומה הכרוכה בו למפעל התחיה היה עם לבבנו להגיד לכלם:

אחים! מרובים צרכי תרבותנו וכבדות דאגותיה, ואולם עתה, בשעה זו, הדאגה לבצרון הספר והספרות העברים מכריעה את כלן. אליה יש להפנות את כל הלבבות ולשם מפעל של תקנה יסודית במקצוע זה יש להקדיש את כל המרץ. חזית הספר העברי תוכרז מעתה כחזית הראשה. אליה יתפקדו כל טובי העסקנים ובחירי העובדים במוסדות הצבור העברי ואליה יתנדבו כל איש נלבב ונלהב וכל איש מרץ ופעולה בנאמני לשוננו הלאומית, ויצאו כלם כאיש אחד לעבודה מאומצת ומזורזת, מכונת לבצרונם הגמור של הספר והספרות העברים.

יעבור נא קול בכל גבול ישראל, קול גדול ולא יסוף: עת לעשות מעשה רב לספר העברי!

עוד לא פסו גם עתה מישראל יודעי עברית לרבבות, ואלה יש אשר יהגו בלבם חבה וגעגועים עזים לספר העברי. ואם רחקו אלה ממנו – לא אשמתם בלבד היא. אשמת כלנו היא, כי לא השכלנו ליצור קשר אמיץ בין המחנה המפזר הזה ובין הספרות העברית ולא שקדנו לסולל נתיבות תמיד בינם ובינה. בכח עבודה נאמנה וחרוצה ומתוך סדר עבודה מתאים לדבר, אפשר ואפשר להשיב את לב הרבבות ההם אל הספר העברי ולחדש את הזיקה ביניהם כימי קדם. ובהאָגד הרבבות יחד יהפכו בקרוב לחיל גדול ורב אשר יתן עז ותעצומות ומשען כביר גם לכל מפעל תרבותי על קרקע העברית בארץ ובגולה. אין הדבר תלוי אלא ברצון, בהתנדבות לפעולה ובסדור מושכל של הפעולה.

אנו מכריזים אפוא בזה על יסוד חבר בעלי ברית – "ידידי הספר העברי " בכל העולם, והוא הוא המיועד להעשות לחיל המבצר וללגיון הכבוד של תרבותנו העברית.

“ידידי הספר העברי” בכל העולם יאגדו להסתדרות אחת גדולה, שמרכזה בארץ ישראל וסניפיה בכל ארצות הגולה, כלם מאוחדים בתכנית פעולה כללית ולשם מטרה משותפת אחת, והיא: בצרונם הגמור ובסוסם המוחלט של הספר והספרות העברים בישראל.

כל אלה אשר דבר התרבות העברית, ספרותה ושפתה איננו להם דבר שפתים או סעיף בפרוגרמה בלבד, אלא יסוד היסודות והעמוד התיכון שכל בנין בית חיינו נשען עליו – הם יתנו ידם אל החבר הזה.

כל יודעי עברית באשר הם שם, כל פזוריהם ונפוצותיהם, גם הנדחים מהם בפנות רחוקות בגולה, כל אלה מהם אשר שמרו עוד על זיק אהבתם לשפת עמם הנאוה – כל אלה יספחו על המחנה.

ובני נעורינו המגודלים, יציאי בתי הספר העברים, אשר הלשון העברית חיתה בפיהם והספרות העברית טפחה את רוחם בשחרות ימיהם וכוננה את ראשית צעדיהם בארחות חיים, כל אלה מהם אשר באו כבר באנשים וכח להם לפעול ולעשות – הם יֵעָנו ראשונים לקול הקריאה ויתנדבו לצאת אל המערכה, אל מערכת הספר העברי, ועבדו לבסוסו ולבצרונו כיד נעוריהם הטובה עליהם.

איש מכל אלה אַל יפקד!

אך אל נא לכת בקטנות! באלה לא יוָשע הפעם הספר העברי. עת להוציא את ספרותנו למרחב גדול, אל דרך המלך! הרחיבו דרך לספר העברי בכל תפוצות הגולה ופתחו לו שערים בכל בית יודע ספר בישראל! ישוב נא ארון הספרים, כשהוא מלא וגדוש, לכבודו הראשון בבית כל איש ישראל.

חטא כבד לא יכפר חטאנו בשנים האחרונות לספר ולספרות העברית, להם וליוצריהם ולבוניהם, בהעלימנו עין מכל הגדולות אשר עשו לתרבותנו בכחם לבדם ונעזבם ימים רבים לנפשם, לאין כל משען ומבטח וללא כל עזר ביום צר ומצוק. נרצה נא הפעם את החטא בעבודה כפולה ומכופלת. פוצו כלכם בעם והפיצו את הספר העברי בתוכו. תנו לו מהלכים בבתיכם אתם ובכל בתי חבריכם ומכריכם. הקימו נא לספר העברי הטוב קהל קונים קבועים בן אלפים ורבבות. בזה, רק בזה, יוָשע הספר העברי, ובזה, רק בזה, ימלא חבר הברית של “ידידי הספר העברי” את תפקידו הראשי.

ההתחלה נעשתה אפוא. המסגרת נתונה. עתה אין הדבר תלוי אלא בעבודתכם, אחים. בעבודתכם, בהתלהבותכם ובשקידתכם. קומו, עשו – ותצליחו.

ולאחינו הציונים עוד לנו דברים מספר במקום הזה:

הלא תדעו, הלא תבינו כלכם, כי הקבוץ הארצישראלי גם במעוטו ובימי ראשיתו דמות עם לו, כי על כן עושה דבר העם כלו הוא, ו“שלוחו של אדם כמותו”. צרכיו התרבותיים – על כל פנים מצד האיכות – אינם מועטים ופחותים בשום פנים מצרכי עם גדול ורב. נר למאה – ונר לאחד. בלי תרבות שלמת קומה ומלאת דמות לא תבנה הארץ ולא יכון עם עברי בתוכה. וגם זאת לדעת, כי הקבוץ הארצישראלי, ביצרו ערכי תרבות לא למענו בלבד ייצר, כי אם למען העם כלו, לכל תפוצותיו. “נר לאחד – נר למאה”. ההכרה הזאת, החיה בלב בוני הישוב לכל מעפיליהם וחלוציהם השונים, חלוצי עבודה, תרבות, רכוש – היא אשר תלהיבם לבצע מפעלים שהם פעמים למעלה מכחו של קבוץ קטן, וכל שכן מכחו של הפרט, אבל מטעמים לאומיים אין בכל זאת להמנע מהם, בנין מולדת מחייב לצרף ל“חשבון הקטן” של הפרט ושל השעה את ה“חשבון הגדול” של הכלל ושל העתיד. מתוך ההכרה הזאת הוקמו עד עכשו בארץ כמה מפעלים בני ערך כלכלי או תרבותי המעוררים בלב כלנו רגשי גאון וגיל, ואחד מהם הוא בלי ספק התעשיה היפה והמשוכללת של הספר העברי בא"י. תעשיה זו הראתה את כחה ואת פעלה לא רק בגבולות הארץ, בשמשה את צרכי התרבות והחנוך במקומה, כי גם היא היחידה אשר תטה קו למרחוק ותשלח את שלוחותיה אל כל תפוצות הגולה ואל כל זוית ופנה יהודית רחוקה אשר דבר התרבות העברית ושפתה מגיע שמה. הספר העברי הוא סוף סוף היד הארוכה האחת אשר תשלחנה ארצנו אל מעבר לגבולותיה ועד לקצה הארץ ואשר תשיג בה גם את היהודי הרחוק והנדח באשר הוא שם ונגעה בלבבו ובנפשו. ומה טוב כי היד השלוחה הזאת, היא היא גם האחת בארץ אשר היתה נטויה תמיד לתת ולהעניק ולא לשאול ולבקש. הנראה עתה ביבוש היד הזאת ובהשברה – ונחשה?

כל אלה מאחינו המבינים כי גורל התרבות העברית הוא גם גורל תנועתנו, וכי הקשר ביניהן הוא קשר שלהבת בגחלת – הם יהיו הראשונים לתת תשובה על השאלה ההיא. שאלת הקיום היא לתנועתנו ושאלת הכבוד לכלנו. ואין אנו מסופקים כי גם התשובה תהי – של כבוד: בצרון מוחלט, בצרון של כבוד, לספר העברי, ומעתה לארך ימים!

כתב־יד. התחלה של מאמר. נדפס ב“כנסת” ט‘, תש"ד, עמ’ ו‘־ט’.

ספרות ישראלית בלשון לועזית אינה חדשה מקרוב באה. אפילו אם לא נחשוב את הארמית, שנתיהדה במקצת, וסופה להטמע כֻלה בעברית – ימיה לא פחות מאלפַּים שנה ויותר. עוד בימי בית שני פרחה ספרות ישראלית יונית. מימי הגאונים ואילך התחילה ספרות ישראלית בלשון הערבית, וכמה ספרים גדולים בפילוסופיה ובדקדוק הלשון ובשאר ענינים מדעיים נכתבו בה. ביניהם יש גם קלסיים, שהשפעתם היתה מרובה על כל הדורות. הפילוסופיה האלכסנדרונית היא אֵם הקבלה העברית והארמית בדורות המאוחרים. ספריו הערבים של חיוג' הניחו את אבני היסוד למדע הלשון העברית וכמה דורות אחריו קבלו ממנו. מורה הנבוכים והכוזרי המה ספרים קלסיים בפילוסופיה והשפעתם הכבירה לא פסקה עד דור ההשכלה. רשות להצטער על שלא נכתבו ספריהם עברית במקורם. מן הצד הלאומי והמחשבי לא תוכן הספרים בלבד חשוב, לא אותם ההגיונות והמחשבות המופשטות שהנחילו לו, אלא דוקא אותו חותם האישיות והמטבע הנפשי של בעל המחשבה – הוא שחשוב ביותר. עד כמה שלא יהא המתרגם אמן ונאמן – אין כח המלה התרגומית והשפעתה יפה ככח המקורית. בודאי יש להצטער על כך, אבל להתרעם עליהם לא. מה שכתבו בלועזית לא עשו זאת מתוך איזה טנדנציה ופנִיה חיצונית, לא מפני הזלזול בלשון העברית וכש“כ שלא נתכַּונו לבטלה, לגזור עליה כליה ולהחליפה באחרת. כמו כן לא עשו זאת לשם התנאוּת והתראוּת, למען הגויים. הם פנו אל עמם. בתום לבבם עשו זאת. מקצתם מפני חוסר או מעוט הידיעה בלשון העברית, מקצתם מפני שהלשון העברית באמת לא נסתגלה עדיין בימיהם לעניני מחקר ומקצתם לצורך השעה. הצד השוה שבהם, שכולם ראו את הלשון העברית כלשון של קבע להמחשבה וההרגשה העברית ואת הלועזית כלשון ארעית. רובם ככולם היו שקועים בספרות העברית וכתבו רוב שאר דבריהם בעברית. ולא עוד אלא שבעצמם היו דואגים שיתורגמו גם ספריהם הלועזיים עברית, בדעתם שרק באופן כזה יתפשטו הספרים בכל תפוצות ישראל ויֵעָשׂוּ לקנין כל האומה. מורה הנבוכים ופירוש המשניות נתרגמו עוד בחיי המחבר, וכן כמה ספרים אחרים לועזים, וגם בצורתם בתרגומית השפעתם היתה מרובה על האומה ועל הלשון. הרגיש העם, כי הלשון הלועזית כאן אינה עיקר בפני עצמה אלא ענין מקרי, דבר של לאו דוקא. החששה הפחדנית של “מה יאמרו הגויים” והחפץ השפל למצוא חן בעיני “אחרים” כל שכן שלא היה להם אז שום מקום כלל. יחס בריא וטבעי כזה למחשבה הישראלית וללבושה הלשוני גרם שבעת קצרה מאד ובמהירות נפלאה נשתכללה גם הלשון העברית ונסתגלה מיד אל התוכן החדש. ודוקא בלא מרחיבים בכַונה. מאליה נתעשרה לפי הצורך שנתחדש. משפחת המעתיקים התיבונים התחילו ואחריהם באו כבר סופרים אחרים וכתבו מחשבות מקוריות ועמוקות בלשון העברית עצמה. הרלב”ג, מלחמות ה' – ספר עמוק ורב ערך. הלשון עדַין קשה בו. העִקרים – סגנון פילוסופי פופולארי, נקי ומדוקדק. ועליכם לדעת, שבכלל לא היה עוד ללשון בימים ההם, ימי שלטון הדת, אותו הערך הלאומי, שיש לה בימינו, ימי תרבות חילונית. הלשון היא אחד מאותם הקנינים, שערכם הלאומי עולה ויורד, או ביתר דיוק, מתגלה ונעלם לפי צרכי השעה. פעמים, בשעת שלוה, כשהשנים כתקונן, אין ערך הלשון אלא כערך אחת הצורות לגבי התוכן הלאומי, לגבי הרוח. ופעמים שאותה הצורה היא עצמה מתעלה למדרגת תוכן והיא היא גוף הלאומיוּת וחתיכה שלמה ועיקרית של התרבות. בשעת מלחמה של תרבות בתרבות בימינו, כשאחת קמה על חברתה להכניעה, ההגנה על הלשון הלאומית נעשית ללוזונג עיקרי. ואין תימה, הלשון היא צורת כל הצורות. היא צומת־הגידין הרוחני של האומה. בה מצטמצמים ומתרכזים שאר עיקרי קניניה ותמצית רוחה. ואולם בימים ההם היתה הדת הצורה העליונה והשלטת של החיים, והלשון עדַין לא נחשבה מדעת ככלי מוכרח להחזקת התרבות הלאומית. אמרתי מ“דעת”, כי שלא מדעת שלטה גם אז בנפש העם הרגשה סתומה של חשיבות הלשון בתור קנין לאומי וזו נתבטאה אף היא ביחוד בצורה דתית, ובמקצת גם בצורה חילונית. מכיון שנסתגלה הלשון לצרכי המחשבה החדשה – שוב התחילה לשמש בספרות הישראלית לכל המקצועות והספרים הלועזים היו הולכים ופוחתים. מימות הרלב"ג ואילך שוב אין אנו יודעים כמעט שום ספר חשוב, שהיתה לו השפעה באומה, כתוב לועזית. כתבו ספרים בפילוסופיה, בתכונה, ברפואה, במתימטיקה, בדברי הימים ובידיעת הטבע לפי מצבה אז והכל בעברית.

ואפילו מימי הריניסנס ואילך, כשנתזו ממנו קצת ניצוצות גם למחנה ישראל, היו כל סופרינו החילוניים, שידעו היטב את לשונות ארצם, משקיעים כל כח יצירתם בלשון העברית. יתר על כן, אז נעשה סלסול הלשון לתכלית בפני עצמה. רגילים סופרי הימים ההם להודיע בהקדמותיהם, שהשתדלו לחקות את סופרי העמים ושיריהם ופיוטיהם, למען לא תִגָרע לשוננו משאר הלשונות גם במקצוע ה“יופי”. על כל פנים כולם נתכַּונו לסלסל ולרומם את כבוד הלשון העברית. עיני כולם ולבם היו מכוּונים אך ורק לעמם, כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

אך הנה הגיעו ימים אחרים, ימי סוף המאה הי“ח והמאה הי”ט. בני ישראל רדפו אחרי העוף הפורח של שווי זכיות. התחילו ימי “ההסתגלות” אל החיים הנכרים במדה שופעת, אַן גרוֹ. מסגלים את מנהגי החיים החיצונים, את הדת, והגיעו גם אל הלשון. התחילה ספרות לועזית בישראל לא בדרך ארעי ובמקרה, לא כעין הוראת שעה, אלא בתור שיטה. נבראה “חכמת ישראל” בלשון לועזית, נבראה ספרות סנגורית ואפולוגיטית, ולבסוף גם ספרות יפה. הראשונים למצוה זו היו המשכילים והחכמים, שטעמו מעץ [הדעת] ואור ההשכלה בת־השמים נגהּ עליהם. הנחשלים שבהם כתבו עברית מתוך כאב וקנאה בחבריהם המאושרים החכמים האמתיים, שסגלו לעצמם את הלשונות הנכריות וקנו להם שם מקום קבוע בספרות. ומאז התחילה לשלוט רוח אחרת לגמרי בספרות הישראלית בשתי הלשונות. היחס הבריא והטבעי לדברים שביצירה, לנושא המחשבה וההרגשה העברית, חדל. התחילה הספרות של פּוֹזָה. דומה הדבר, כאלו עמד איש בחדרו הסגור ועסק בעבודה קדושה לו, לעין כל רואים. האיש ההוא אי אפשר עוד שיעסוק במלאכתו באמונה ובשלוה הראויה. דעתו מתפזרת והוא מסתכל לצדדין כל רגע, לראות מה יאמרו הבריות, וכל שכן שאינו יכול להצטמצם כראוי ולהתעמק בעצמו. מצבו המשועבד של ישראל בעמים לא נתן לסופריו בלשון הלועזית להיות חפשים כל צרכם. זהירות יתרה, פחדנות, התנאוּת והתראוּת, סניגוריא, תאוה לנשיאת חן וחסד ופניות, פניות – אלו הן המדות המצויות באותה הספרות. ספרות ישראלית בלשון לועזית, נקיה מפניות צדדיות לגמרי, כמעט אי אפשר. לעולם מרגיש העבד את עין אדוניו עליו – ואותו המבט כֹּחו ושלטונו גדולים מאד.

אך כל זה הוא כאַין לגבי המדה המגונה האחרת של אותה הספרות. עם פריחתה של זו חדלנו להיות נאמנים ותמימים כלפי עצמנו. מתוך ההשתדלות היתרה והתמידית להוכיח לאחרים את זכות קיומנו ולמצוא טצדקאות והיתרים להויתנו התחלנו לשאול את שאלת קיום היהדות גם בינינו לבין עצמנו ובסגנון שאין דוגמתו בשום עם בריא, החי על פי הרגשתו והאינסטינקט הבריא שלו. התחלנו להסתפק גם בינינו לבין עצמנו בזכות הקיום שלנו. השאלה הזאת לאו בפירוש איתמר אלא מכללא בכל ספרותנו הלועזית ואפילו קודם ש"י איש הורוויץ. תחת ההויה שממילא, שכל אומה בריאה וגוף בריא מצוינים בה, התחילה אצלנו ההויה שבכַונה. אמת הדבר, שכל מעשיו של אדם, וכן של אומה, הם מעין תשובה שתוקית ואלמת, או לפחות בקשת תשובה כזו, על שאלה אלמת: למה אתה חי ומתקַים. אבל שאלה זו יפה לה ההעלם וההסתר, כשהיא נשארת חבויה במעמקי הנפש ונוהגת בסתר בכל מעללי הגוף ופעליו, אבל כשהיא באה לידי גלוי – זהו סימן מחלה. הפרוצסים היותר חשובים שבחיי הגוף והנפש, מניעיהם הראשונים, ההסתר יפה להם ולעולם. ההכרה והדעת יש להן ד' אמות מצומצמות שלהן וכשהן מתפרצות מעבר לגבולן לתוך הקַמֵירה אבּסקוּרא של החיים מכניסות הן בהם מְאֵרה וערבוביה. הכֹח השופט אינו יכול ואינו צריך למלא את מקומו של הכח הפועל. הרבה מן הפרוצסים ההם – אִלו נגזר עליהם גִלוי, שיֵעשו מדעת ומהכרה – לא היתה שום בריה יכולה לעמוד. הגיעו בעצמכם: אִלו גזרו על כל תנועה קלה של איברי הגוף שתֵּעָשׂה רק מתוך ידיעה והכרה בכל חוקי הפיזיקא והפיזיולוגיא הכרוכים בה, או אִלו גזרו על אהבת האֵם, שתבוא רק מתוך ידיעה והכרה של כל חוקי הפסיכולוגיא. אפילו פרוצסים רצוניים ובחיריים, כהדבור והמחשבה ההגיונית, למשל, אף הם, אִלו הנסתר שבהם היה נעשה נגלה, אִלו היה צריך אדם לכַון בשעת דבורו את כל חוקי הדקדוק התלויים בכל מלה וכל חוקי ההגיון שבכל מחשבה, לא היה בא לא לזה ולא לזו לעולם. וכל שכן ההויה והקיום. אֵלו אצל אדם ועם בריא הם דבר שממילא, בלא שום כַּונה. האֵבר החולה מרגיש הויתו הרגשה מיוחדת. הטעמת ההויה – זוהי כאב. ולפיכך אין אנו מוצאים בשום אומה חיה בתנאים נורמליים, שתהא שואלת ותמהה על קיומה ותבקש לה תפקידים מיוחדים מחוץ לההויה והקיום עצמם. אני חיה ואני רוצה לחיות – וממילא יש לי זכות הקיום. כך אומרת אומה בריאה. אומה כזאת אף אינה צריכה בשביל כך להטעים הטעמה מיוחדת את הלאומיות בכל פרט ופרט מחייה. אף הלאומיות היא דבר שממילא, היוצא מאליו מתוך סכום כל חייה. כל אדם עוסק בשלו לתועלת עצמו ולהנאתו, בלי לשם יחוד הלאומיות ולא לשם טובת הכלל – וזו, טובת הלאומיות, באה מאליה כתולדה הכרחית מתוך אותה ההרגשה הלאומית הבריאה, הנסתרת בחגוי הנשמה ופועלת במחשכים. האומה כולה עוסקת במה שעוסקת, לטובתה ולהנאתה, בלא לשם יחוד תועלת האנושיות – וזו, תועלת האנושיות, יוצאת מאליה מסכום כל חיי האומה וּמַעְבָּדיה. כך הדבר בחיים וכך הספרות. הטפול המיוחד בלאומיות בחיים אצל אומות אחרות יש לו תפקיד מעשי, מדיני, אבל לא מהותי ועצמותי. וכן בספרות – הוא ענין לבעלי מקצוע ידוע, אבל אינו חובה על כל אדם בכל עת ובכל שעה. גרמניוּת, צרפתיוּת, אין לה אותו המובן שיש אצלנו ליהדות, מובן ספיציאלי. אֵלו פירושן, במובן המצומצם, מקצוע של מדע ידוע, ובמובן הכולל, סכום כל החיים. אצלנו מגדירים: היהדות היא דת, היהדות היא תעודה, היהדות מוסר, ואיש לא יאמר פשוט: היהדות הם סתם חיים של יהודים. כשיהודי עוסק באחד מן המקצועות סתם, אינו יוצא ידי חובתו ליהדות כגרמני וכצרפתי, אלא מחויב עוד לאמר פעם אחת בחייו לשם יחוד, להביא מס מיוחד ליהדותו. זאת היא תוצאה משתי הרשויות, שאנו נתונים בהן. עלינו לחיות חיים כפולים שמונה. יש לנו על כן ספרות סניגורית, ספרות של יהדות, אבל לא ספרות של חיים. הם הגויים עובדים כבני חורין ואנחנו כמשועבדים לאיזה אַנָס שמבחוץ.

הקללה הזאת רובצת עלינו ביחוד כשאנו עוברים ללשון לועזית ואנו עובדים בתוך אויר זר תחת עיניהם של האדונים השלוחות אלינו ומשעבדות אותנו. העבירו נא בדמיונכם את כל הספרות הלועזית, שנבראה אצלנו מימי ההשכלה, אפילו הספרות הארכיאולוגית, אף היא איננה נקיה לגמרי מן הפניה. ומה תימה, אם כל עיקר יצירתה היתה לפי הודאת בעל דין, ראש יוצריה באשכנז, לשם השׂגת מתן זכויות. היה צורך להוכיח, שאף אנו דומים לבני אדם. וכל שכן הספרות הפוּבליציסטית או גם הבֶּלטריסטית, שהיא ברובה גם כן טנדנציוזית במובן היותר גרוע. תוכחה לישראל, קריצת עין בערמומית כלפי חוץ, ובאופן היותר טוב סניגוריה ברוח של שפלות, בקשת רחמים ותחנונים. אמנם גם הספרות העברית החדשה הלכה מתחלה בדרך זו, אבל גוף הלשון והאויר הלאומי הציל אותה. יתר על כן, אפילו זו שנבנתה לכתחילה לש מַעברה לעולם אחר ושהיתה בתחלה בעיני העם לסימן של כפירה ורִחוק מן היהדות, היא גופה נעשתה ברבות הימים, כשהגיעו ימי ההתעוררות לתחיה, נגד כַונת יוצריה, לגורם הלאומי היחידי והיותר גדול. זה כחו של קנין לאומי, שבעת הצורך יֵהָפך מאמצעי לגוף התוכן. לא כן הספרות הלועזית.

האחד שיצא מן הכלל היה הסופר בן־עמי. הוא הקדים את כל חבריו הסופרים – – –

נתפרסם ב“עין הקורא” בעריכת ד“א פרידמן, חוברת א‘, עמ’ 167, ברלין תרפ”ג.

(הערה)

הפרובלימה של יצירת דברי ספרות ואמנות לקטנים – “סוגיא” חמוּרה היא בכל לשון, וחמוּרה שבעתים בעברית.

אם יצירת דברים כאלה לנערים – כלומר, לאלה שכבר קנו להם ראשית דעת הלשון בבית רבם – הוא דבר התלוי במעט כשרון ודעת ובמעט רצון טוב וכונה טהורה, הנה יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאינה לשון האם ממש – דבר כזה תלוי יותר “במזל”, כמעט “ברחמי שמים”.

במקום הטבעיות הגמורה, – זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו – צריכה לבוא כאן האמנות הגמורה, זו שיש בכחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין.

דברי ספרות לקטנים עברית מחויבים אפוא להיות מן הבחינה האומנותית – סלת נקיה.

בכל לשון אחרת, חיה ממש, אפשר להקל. הלשון החיה היא עצמה חותכת מנה יפה של חיים ואמת משלה לעצם דברי היצירה.

מה שאין כן בעברית. כאן רק כח האמת וכח ההוכחה שבאמנות טהורה, רק החיוּת והטבעיוּת שבה גוּפה, הם הם שצריכים ויכולים להקנות לנפש הילד אגב עצמם גם מאמתה וטבעיוּתה של הלשון ולהטעימוֹ מטעם חייה ומאמת חייה שלה.

ואולם דוקא במקום זה פוגע האמן העברי במכשול גדול, שאין כיוצא בו בשום לשון אחרת.

מדת כחו של הילד בלשון העברית – אפילו אם הגיע בה לידי קריאה קלה בכח עצמו או בסיוע אמו – הרי היא לפי שעה קטנה הרבה ממדת שלטונו בלשון האם ואין צריך לומר שהיא קטנה מהתפתחותו הכללית. האמן העברי, בבואו לתת דבר יצירה ספרותית לילד עברי, יש שהוא מוצא את עצמו בשביל כך נתון בין המצרים עד לאין מוצא. אם יאמר להשאר נאמן לכשרונו ולדרישות האמנות – יתן דבר שהוא למעלה מכחו הלשוני של הילד; ואם ירד דרגא, כדי “להסתגל” למדרגתו הלשונית של הילד – לא די שיזייף בכך את חותם רוחו ויתן דבר שאין לו מן הבחינה האמנותית שום ערך, אלא גם לא ישיג את מטרתו, לפי שיתן ממילא דבר שהוא למטה גם ממדרגת התפתחותו הכללית של הילד, כלומר, דבר, שלא יעשה שום רושם על הילד, ונמצא שהסופר זייף עצמו לבטלה.

תפקידו של הבא לתת במקצוע זה דבר נאה ומתוקן – קשה אפוא מכל צד. עליו למצוא, ויהי מה, את המוצא מן המצרים. עליו להשלים בין דרישות שונות, – אמנותיות, פדגוגיות, סגנוניות – שכל אחת מהן צודקת בפני עצמה, וכולן יחד סותרות על פי רוב זו את זו. עליו למצוא, ויהי מה, את “הכתוב השלישי”, אותו “כתוב הפלאים”, המכריע בין הכתובים הרבים, המכחישים זה את זה.

כתב־יד. תשובת ביאליק לנאומים ולמאמרים לכבוד יובל החמישים שלו בתרפ“ג. נתפרסם ב”מולד“, גליון 183–184, כסלו־טבת תשכ”ד.

נמצאו אנשים, אשר הואילו, מתוך כוונות רצויות ביותר כמובן, להזכיר את יום מלאת לי חמשים שנה במאמרים ובדברי תהלה ובמינוי ועדים וכו' – הכל כנהוג. אל נא תחשב לא ליהירות מרובה ולא לענוותנות, אם אומַר מפורש, כי מעולם לא הייתי שוטה כל כך להאמין בכל הגדולות והגוזמאות אשר ייחסו לי. אני אחד היהודים סתם, ‘יהודי של כל ימות השנה’, שקרא ושנה מעט, וכתב מעט מן המעט, ואף זה בדרך ארעי, מבלי שהתיחד לשום מקצוע, – איש כמוני וכל אלה הגדולות! לא ולא! מוטב שאהיה רשע כל ימי לפני המקום ולא אעשה שוטה כזה שעה קלה אחת בעיני עצמי. הייתי שרוי בצער גדול לוא האמנתי רגע אחד כי אכן דל עמנו כל כך, אם נתן עיניו בי.

ובכל זאת אל נא אהיה כמשקר לומר, שהדבר לא גרם לי גם מקצת קורת רוח. התעוררות זאת עדות היא על הצורך שנולד למשמש בגוף עצמנו כדי להרגיש את בשרו החי בתוך האצבעות מתוך אמירת ‘אני’. בלי ספק כי צורך כזה נולד אצל אדם הראשון בשעה שניטל ממנו לבושו הצפרני, צריך היה למשמש באצבעותיו את גופו ואת בשרו. הקלפה הצפרנית הקשה שחצצה בין אצבעותיו ובין בשרו החי – היתה בלי ספק לא נעימה ביותר, וכשסרה הקלפה – הרגיש בלי ספק רווחה גדולה. במקרה פגעה הפעם האצבע בי. העם, ברצותו לומר, אני, הוא מראה באצבע ופוגע בנקודה אחת, איזו שתהיה, בבשרו החי, ואינו מקפיד אם היא פוגעת בלב או בנקודה אחרת.

…כזה נעשיתי אני המקום היחידי של אני, מחר תפגע האצבע בנקודה שניה – ויעשה אף הוא ל“בן יחיד”. אם כל ישראל הם, כידוע, בני מלכים – מדוע לא יהיו כולם “בנים יחידים”? סוף סוף האומה הישראלית – שהיא משולה באגדותיה לשה, לאריה, לצבי, לשור, ליונה ולצפור, לתפוח, לאגוז ולרמון, לספיר, למרגלית, לצור – סוף דבר כמעט לכל סוגי החי והצומח והדומם – הרי יכולה להמשל גם לצורה גיאומטרית – לכדור למשל, ולומר: מה כדור זה כל מקום שהאצבע פוגעת בה שם הטבור, אף ישראל – ואולי כל אומה – כך.

דברים על פעולת הוצאות הספרים שלו, שפרסם ביאליק בחוברת מיוחדת בשנת תרפ"ו.

א. יסוד “מוריה”, מטרתה ודרכי עבודתה

לפני עשרים וחמש שנים נוסדה באודיסה על־ידי ח. נ. ביאליק ושני חבריו עמו, הסופרים הפדגוגים י.ח. רבניצקי וש. בן־ציון, ובהשתתפות חבר סופרים ועסקנים מפורסמים: אחד־העם, דיזנגוף, המנוח לווינסקי ועוד, חברה להוצאת ספרים בשם “מוריה”.

עיקר שאיפתה של החברה בראשיתה היה, לחדש את פני החנוך העברי, שנתרוקן אז לגמרי מתכנו הלאומי והאנושי, להרימו משפלותו ולמלאותו תוכן חי וממשי באמצעות סדרי ספרים מעולם (ספרי למוד ומקרא, ספרי פדגוגיה, מכשירי חנוך ועוד), מוכנים בידי מומחים וערוכים מראש על־פי שיטה מסוימת, מכוּונת לצרכי החנוך העברי וערוכים מן הבחינה הלאומית והפדגוגית.

המטרה, שאליה נשאה “מוריה” את עיניה, היתה: חנוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים. הסיסמות, שהחזיקה בהן “מוריה” בעבודתה, היו: קב ונקי; מעט הכּמוּת ורב האיכוּת; “תן לבית־הספר משל העם”; שיטה, סדר וכוונה ברורה בכל מעשיה.

ב. “מוריה” והשפעתה על החנוך העברי

לא עברו על “מוריה” עשר שנות עבודה בעזרת טובי הסופרים והפדגוגים שנתרכזו מסביב לה – והיא נעשתה למוסד הנאמן והמוסמך ביותר בעיני כל השוקדים על תקנת החנוך העברי. כל ספר שיצא בחותם “מוריה” – נחשב כבשׂורה טובה וחדשה בעולם החנוך ונתקבל באמונה ובשמחה. בין ספרי “מוריה” היו כאלה, שנתפשטו בכל שנה לרבבות.

בהשפעת הספרים האלה באה רוח חיים חדשה בכל עבודת החנוך העברי. גם המורה וגם בתי־הספר נתעלו על־ידם עלוי רב. ולא עוד, אלא שבהשפעת “מוריה” למדו גם יתר המו"לים והמחברים להשבּיח מעט את תוצרתם. ספרי־הלמוד של “מוריה” מצאו להם מיד “מחקים”, וכך נתגלגלו ובאו בזכות “מוריה” ימי עליה כללית לכל הספרות החנוכית.

בלי שמץ יהירות, רשאית “מוריה” לאמר, כי עבודתה שמשה נקודת מהפּכה ופתיחת תקופה חדשה בספרוּת החנוכית העברית. חללו של בית־ספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט־לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקניני רוחנו, מכל פרי יצירותינו הלאומיות בכל הדורות, אלה שגם ערכּם האנושי הכללי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית־הספר העברי.

כך הוכשרו והותאמו לצרכי השמוש בבית־הספר העברי החלקים הנבחרים של כתבי הקודש במלואם האפשרי ביותר – החלק הספּוּרי, הנבואי והשירי, החוקי והמוּסרי – מבחר האגדה התלמודית והמדרשית, שירת ימי־הבינים, הספרוּת העממית והספרוּת החדשה.

שורה שלמה של ספרי־עזר ומכשירי־למוד לתלמידים ולמורים, שיצאו גם הם על־ידי “מוריה” במקצוע הוראת הקריאה והכּתיבה העברית, הוראת הלשון ודקדוקה, ההיסטוריה ותולדות הספרוּת, השירה והזמרה ועוד ועוד – נוספוּ גם הם על “ספרי היסוד” הקודמים והועילו להקל ולהנעים על התלמידים את הלמודים ה“יבשים” ופעמים הרבה שמשוּ גם מעין הדרכה פדגוגית למורים.

ספרי “מוריה”, שכּל אחד מהם נחשב בשעת יציאתו למאורע, לא ירדו מגדולתם בשוק הספרים גם עתה. בגלל זה קפצו עליהם מחקים ו“שולחי יד” ואולם מביני דבר יודעים להבחין בין גוף המקור ובין חקוּייו, ובעיני אלה ספרי “מוריה” עומדים בחזקתם, חזקת ספרי מופת, עד היום הזה.

ג. “מוריה” ו“דביר” ועבודת הכנוס הספרותי

אחרי עשר שנות התפתחות מודרגת וגידול טבעי הגיעה “מוריה” מאליה להרחבת תחום פעולתה ועלתה עוד דרגה אחת. מספרוּת חנוכית עברה אל ספרוּת העם ונגשה להוצאה מסודרת – זו שיש עמה שיטה ובחירה – של כל הנבחר והקלאסי בספרותנו החדשה, הוצאה מכוּונת לצרכי העם. מתוך הבחנה בין עיקר לטפל ביצירה, שׂמה לה “מוריה” לראש מגמתה לרכּז בתחומה את דברי היצירה הנבחרים בספרוּתנו החדשה לכל סוּגיה העיקריים: בשירה, בבלטריסטיקה, בפוּבּליציסטיקה, במדע ובספרוּת העממית, מעשי ידי ראשי המדברים ואבות הספרוּת בתקופתה החדשה, אלה שבא עליהם ההסכּם הכללי ומעשי ידיהם נקבעו חוּליה בשלשלת היצירה של התקופה.

פעולתה של “מוריה” בתחום זה היתה כנוסם השלים, או הנבחר, של הכּתבים מעשי ידי ראשי סופרי ישראל בדור האחרון, כּגון בבלטריסטיקה: מנדלי מוכר־ספרים, שלום־עליהם, י. ל. פרץ, יהודה שטיינבּרג, ש. אַש, בּן־עמי, י.ד. בּרקוביץ, דוד פרישמאן, ג. שופמאן ועוד. בשירה: ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, י. כהן, ז. שניאור, ועוד ועוד; בפוּבּליציסטיקה ובמדע: מ. ל. ליליינבּלוּם, פּרופ' ד. ניימארק, פּרופ' ש. קרויס ועוד.

מלבד כּתבי סופרים אלה וכיוצא בהם, יצא בתקופה זו גם “ספר האגדה” המפורסם, שנעשה עד מהרה לספר־עם במלוא משמעו ונתפשט בכל העולם בסכום אכּסמפּלארים עצום שלא זכה לו כמעט שום ספר עברי בדור האחרון.

זכות יתירה יש ל“מוריה”, שהרימה את ערך הספר העברי החדש ואת כבודו בעיני קהל הקוראים. הואיל והמציאה לקהל ההוא רק דברים שיש להם משקל, והספר שיצא מתחת ידה יצא בדמוּת מצורפת ומזוּקקת, סולת מנוּפּה בלי פסולת, מתוך הבחנה ובחירה, בעריכה נכונה ובהגהה יפה, וגם מתוך הקפּדה על הצורה החיצונה, שתהא נאה ומתאימה לתוכן הפנימי. סדרי הספרים של “מוריה”, שתפסו בארון הספרים העברי מקום מכובד בצדם של מבחר הספרוּת הלאומית מכל הדורות, כהמשך טבעי שלה, בנוּ בכללוּתם מעין בית־מדרש ותרביץ להשכּלה לאומית ולהשתלמות רוחנית במשמען הנעלה ביותר, ומי שרצה להכּיר את יצירות עמו ואישיו הגדולים במקורן הראשון, הלך אצל ספרי “מוריה”. בין אלה נמצאו גם ספרי מספּר, כגון “ספר האגדה” ועוד, שנעשו ל“ספרי השלחן” ממש של כל משכּיל יודע עברית בישראל.

ד. התרחבות “מוריה” ורעיון ה“דביר”

בשנים האחרונות לקיומה של “מוריה” ברוסיה הגיעה זו בלי כל סיוע מן החוץ, אלא בכחות עצמה, למדרגה עצומה של התפּתחוּת רוחנית וגם חמרית, שלא חלם עליה עד העת ההיא שום בית הוצאת ספרים עברים בישראל. מלבד בית־הדפוס הגדול והמשוּבּח שלה, עוד העסיקה “מוריה” כמה בתי־דפוס של זולתה ברוסיה ומחוץ לה. ובכל זאת לא הספיקה למלאות את כל דרישות השוק לספריה. במהלך התפתחותה והתרחבות תחומי עבודתה עלתה “מוריה” דרגה אחר דרגה, עד שיצאה לפני שנות המלחמה העולמית למרחב גדול ומצאה את לבבה לגשת להגשמתם של מפעלים ספרוּתיים כּבּירים, הטעונים גם אמצעים חמריים גדולים וגם כח סדרני מרובה, אולם בעודנה עושה כה וכה התחוללה מלחמת העולם, שהביאה פורעניות רבות וקשות לכנסת ישראל ברוסיה ופולין, ובתוכן – גם גזרת כּליה על הספר העברי. מטעם הממשלה נאסר פרסומם של כל דברי דפוס עברים ברוסיה, מלמד ספרי ליטורגיה. בעבודת “מוריה” באה על־ידי כך הפסקה, שנחשבה אז לזמנית, ואולם עם מהפּכת הבּולשביקים ותקומת שלטונם בארץ בא הקץ על עבודת “מוריה” ברוסיה לגמרי. רכושה העצום של “מוריה” – מחסני הספרים, מחסני הנייר, בית־הדפוס ועוד, פּרי עמל כּבּיר של עשרים שנה, שעלה אז לסכום גדול, החרם כולו לממשלה החדשה, ובעלי “מוריה”, שהתמלטו לבסוף מרוסיה בּעור שיניהם, אמרו לעלות אז לארץ־ישראל על מנת לגשת שם להגשמתה של תכנית “דביר” הגדולה והרחבה, שעלתה אז במחשבתם בראשי פרקים ובשרטוטים כוללים; ואולם מיד, בבואם לחוץ־לארץ, נתברר להם, כי טובתו של המפעל החדש ואפשרות קיומו לעתיד בארץ־ישראל, מצריכות בהחלט עבודת הכנה מרובה, עבודה מוקדמת, שמפּני טעמים שונים, טכניים וכספּיים ועוד, אי־אפשר היה לה באותו זמן להיעשות אלא במקום מתאים לכך בחוץ־לארץ. עיר בּרלין, שנזדמנה אז להוגי רעיון ה“דביר” בדרכּם, נראתה להם באותה שעה הגונה למטרתם משאר מקומות, וכך נתגלגל הרעיון על־דבר יסוד בית הוצאת ספרים לאומי בשם “דביר” ובא לברלין.

ה. תפקידו של ה“דביר”

בשביל אלה שאינם בקיאים בדבר, יש לפרש ולהטעים פה, כי ההבדל שבין תכנית “מוריה” לזו של “דביר” אינו באמת אלא הבדל של היקף ותפיסה, אבל בשום פנים לא יסודי. בעוד ש“מוריה”, מצד היותה חברה פרטית בעלת אמצעים מצומצמים ועם זה קבועה בגולה ומכוּונת לצרכיה של זו, צמצמה את פעולתה בתחום מסוים, הקרוב יותר ללב בעליה, הנה לעומתה ה“דביר”, ששאף להיעשות לבית הוצאה לאומית, העובד על יסודות של שתוּף הכּחות ובאמצעים מרוּבּים, ומקומו העיקרי קבוע בארץ־ישראל, – בדין הוא שירחיב את תחומי עבודתו הרחבה מרובּה ויפתח שעריו לרווחה ולכל צד. צרכי בני ארץ־ישראל, שעיקר מזונם מרוחני, הלאומי והכּלל, הוא רק בלשון העברית, מרובּים ושונים הם מצרכיהם של בני הגולה, המתפּרנסים ברוח משאר לשונות “ובילדי נכרים ישׂפּיקוּ”. עם זה יש להביא בחשבון את השאיפה לעשות את ארץ־ישראל למרכז רוחני ולמקור שפע תרבוּתי לכל בני הגולה ובית־כּנוּס לכל גנזי האומה בעבר וטובי יוצריה החיים אתנו כיום. מציאוּתה של אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל עתידה אף היא להעמיד בקרוב את המו“לות העברית בפני פּרוּבּלימה קשה מאד, חדשה לגמרי: בּריאת ספרוּת מדעית יסודית, מן הסוג העליון (בדמוּת ספרי למוּד ועזר להשכּלה גבוהה), לצרכיה של האוניברסיטה בכל מחלקותיה השונות, הלאומיות והכּלליות, אם פּנימית, מפּרי עמלם ומתוצאות מחקריהם של הפּרופסורים עצמם, בתוך המכון המדעי, ואם חיצונית, מעשי ידי מלומדים זולתם. ספרוּת כזו, שהיא ספּציאַלית, ואיננה ענין לרבים, הוצאתה חובת לאום היא, ואי־אפשר לה להעמס על צואריהם של בעלי עסק פרטי. בית הוצאת ה”דביר“, בהמשיכו לפי שעה את מסורת “מוריה” – ובקנה־מידה גדול יותר – במקצוע הכּנוּס של תמצית יצירותינו הלאומיות בעבר למען החיותן חיים חדשים, וכן במקצוע הבּירוּר והסדוּר הנאה של מבחר ספרוּתנו החדשה, בת התקופה האחרונה – עליו יחד עם זה, לפי מדת התרחבותו והסתעפותו, לסייע גם לגדוּלה ולזרמתה החפשית של היצירה ההולכת ומתהווה בימינו, וגם לדאוג להשלמתה של ספרוּתנו ולמלוּי מחסוריה אף במקצועות הספרוּת והמדע הכלליים. ה”דביר" מלבד זה, לפי גודל האמצעים שבידו, יוכל לגשת, לאחר שיתבצר, גם להגשמתם של מפעלים ספרוּתיים כּבּירים, – מפעלים הטעונים שתוף כּחות עושיהם, אורגאניזאציה מורכּבת ואמצעים חמריים מרובים, דברים שלא תמיד הם לפי כּחו של מו"ל פרטי.

ו. אשור ה“דביר” ועבודתו בגרמניה ובארץ־ישראל

מתוך כוונות אלה נוצר בשעתו רעיון ה“דביר”. בברלין נטפל לרעיון זה הד“ר שמריהוּ לווין ועמו העסקן הנודע אליהו פאינסון ושניהם נתנו את ידם לו. ה”דביר" נתאשר בקרוב בברלין בתור חברה בערבון מוגבּל ולבש צורה של מוסד ממשי. בעמלו של הד“ר לווין ובהשתתפותם של ר' יצחק ניידיץ בפאריז ושל ר' אליהו פאינסון, מיסד בית־החרושת “שמן” בארץ־ישראל, ניתן ל”דביר" גם בראשיתו יסוד חמרי חזק למדי לצורך התחלה, ועוד תיכף לאשורו רכש לו בסכום מסוים את חצי רכושה וזכויותיה של “מוריה” ונגש מיד לפעולה במקום מושבו הרשמי בברלין. בהיות עיני ה“דביר” נשואות לארץ־ישראל, פתח מיד, עם ראשית עבודתו, סניף עוד אחד גם שם, סניף שנתרכז בו חלק מסוים מן ההנהלה הספרוּתית וגם מן הטכנית – קבלת כתבי־יד, עריכה, הדפסה, מכירה וכיוצא בזה, תחת הנהגתו ופקוחו של חבר מומחים לדבר (א. דרויאנוב, ד"ר מ. גליקסון, י. ח. רבניצקי) והעבודה גם בתחילתה היתה הולכת ונעשית איפוא בשני מקומות כאחד, בגרמניה ובארץ־ישראל. עם כל קושי תנאי העבודה ויוקר מחירה אז בארץ־ישראל, הואיל ה“דביר” בכל זאת להטיל על עצמו את המשא הכּבד של עבודה כפולה, מקבּילה, בשני מרכּזים רחוקים זה מזה, ברצותו לתקוע לו יתד בארץ־ישראל מיד ולהכין לו שם בסיס לעבודתו תיכף להתחלה, למען הקל עליו על־ידי כך את המעבר לשם, כשתגיע השעה. כפילוּת זו של העבודה במרכּזיה השונים, הרחוקים מאד זה מזה, ביחד עם יתר התנאים הקשים של אותה שעה, כגון העליות והירידות התדירות בשער־הכּספים הגרמני, העדר בתי־דפוס עברים ועוזרים מהוגנים שם, חוסר אַטמוספירה עברית – כל אלה הכניסו אמנם את “דביר” בעול קשה של הוצאות יתירות והכבּידו עליו מאד את העבודה, שהיתה בראשיתה, כדרך כל התחלה, קשה גם בלאו הכי; ואולם ה“דביר” התגבר על כל המכשולים הקשים, ולפי מדת ההרחבה של אמצעיו, שבאה לו בעמלו הרב של אחד ממנהליו הראשיים, הד"ר שמריהו לווין, הרחיב אף הוא מפעם לפעם את צעדיו וחתר למטרתו באמונה ובבטחון.

אחרי שנה ומחצה של עבודה כפולה ורבת עמל בברלין ובארץ־ישראל, עברה לרשות ה“דביר” גם המחצית השניה של “מוריה”, וכך הובלעה “מוריה” כולה, היא וכל זכויותיה, ב“דביר”. הבלעה זו בצרה את ה“דביר” והגבּירה כּחו מפנים, בהכניסה לרשותו בפעם אחת המון ספרים נבחרים שכבר קנו להם פרסום בעולם והדרישה עליהם בשוק היתה הולכת ורבּה. עם זה לא חדל הד“ר שמריהו לווין גם הוא מעשות נפשות ל”דביר" באמריקה ובצר את בסיסו של “דביר” מבחוץ. והיא שעמדה לו ל“דביר” שיצא בשלום מתוך כל הפּגעים הקשים, שלוו את מוסדי הוצאות הספרים העברים בימים ההם כמעט בכל מוצאיהם ומובאיהם והנחילום מכּה אחרי מכּה.

מלבד ספרי “מוריה” – כתבי סופרי המופת וספרי־למוד נבחרים, – שה“דביר” החזירם במהדורות חדשות לשוק, אחרי כלותם משם בימי המלחמה, עוד הרבה ה“דביר” להוציא בימים ההם כמה ספרים חדשים, ומהם גדולי כמות ומרוּבּי איכוּת, מעשי ידי ראשי הסופרים ואנשי המדע בימינו. יסודי המשפט העברי, בארבעה כרכים; מבוא היסטורי ספרותי לכתבי הקודש, בששה ספרים – שלשה כרכים גדולים וגדושים; החסידות והחסידים, בארבעה כרכים; אגדות התנאים והאמוראים, לפי שעה חמשה חלקים; דברי ימי ישראל בדורות האחרונים לדוּבּנוב, לפי שעה שלשה כרכים; תולדות התפילה והעבודה בישראל לפרופ' אלבּוגן, לפי שעה כרך אחד; שירי שלמה בן גבירול, לפי שעה שני כרכים גדולים – כאלה וכדומה לאלה הם הספרים שהוציא ה“דביר” במקצוע המדע במשך ימי מגוריו הקצרים והקשים במרכּזו העיקרי בברלין (מקצת מן הספרים הנזכּרים יצאו על־ידי הסניף ארץ־הישראלי), מלבד כמה ספרים אחרים, חשובים מאד אף הם, ביתר המקצועות, כגון בספרוּת היפה, בספרוּת הילדים, בבקורת, בחנוּך, בפוּבּליציסטיקה, מאַספים מדעים ועוד. בו בזמן נוסד, בהשתתפות ה“דביר” בברלין, עוד בית הוצאה אחד בשם “דביר־מקרא” – מוסד מיוחד למדעי המקרא, ואף על־ידי זה יצאו לפי שעה שני ספרים חשובים מאד – “שכיות המקרא”, אטלאס מצויר לכתבי הקודש, וספר “תולדות בקורת המקרא”.

כדאי להעיר, כי ישיבתו של ה“דביר” בברלין לא עברה אף על היהדות הגרמנית בלי כל השפעה. הזרם העברי אשר פרץ פתאום אל תוך חללו הריק והשומם של העולם היהודי בברלין – היה איתן ורותח למדי עד כדי לעורר “נרדמים” ולהכותם בתמהון. הטובים שבבאי־כוח היהדות הגרמנית, והם “שבּלים בודדות”, אף הם הרהרו בתשובה, ומהם גם נתנו ידם ל“דביר” ועבדו במחיצתו. כן, למשל, נערך המאסף המדעי של ה“דביר” – שיצאו ממנו שני כרכים – על־ידי שלשה מלומדים מפורסמים בברלין, שעברו עליהם רוב שנותיהם בעבודה מדעית בשפות נכריות. כיוצא בזה נסה אחד מראשי עדת ישראל ברלין, חבר בועד המפקח של מוסד מדעי חשוב, לקשור קשרי עבודה משותפת עם מאסף ה“דביר”, על מנת שכּל עבודת המוסד ההוא, שהתנהלה, כנהוג, באשכּנזית, תיעשה מעתה בעברית.

ז. קביעת ה“דביר” בארץ־ישראל ועבודתו שם

ואולם התנאים הקשים של העבודה המו“לית בגרמניה, שהלכו וקשו מיום ליום, עשו את שלהם: לבסוף, מקץ שלש שנים לשבת ה”דביר" בברלין, בא המשבּר הגדול בגרמניה, שהחריב כמעט את כל מוסדי המו“לים העברים; ואם ה”דביר" לבדו החזיק אז מעמד, אך יד הכּחות הרבּים הצבורים בו עשתה זאת. המצב בארץ־ישראל נשתנה בינתים לטובה. לא היה איפוא מעתה כל טעם להתמהמה עוד בברלין, וה“דביר” החליט על כן להעתיק את מושבו, הוא וכל רכושו עמו, לארץ־ישראל. לא קל היה, כמובן, להוציא החלטה זו אל הפועל. השרשים שהכּה ה“דביר” בגרמניה והקשרים הרבים – טכניים, ספרותיים ומסחריים – שקשרוהו לשם, היו חזקים ומסובכים מאד ולא ניתנו להנתק על נקלה. ואולם ה“דביר” יכול גם הפעם לכל המוקשים הרבים והוציא את ה“עקירה” אל הפועל בשלום, ואם גם מתוך יסורים ופגעים קשים ובהפסד ממון מרוּבּה.

עתה, זה כשנתים, עובד ה“דביר” ובכללו “מוריה”, בארץ ישראל עבודה מרוכּזת, מכונסת כולה במקום אחד ובהנהגתם של אנשים נאמנים ומסורים לה בלב ונפש, הנותנים לה את כל חילם והעוסקים בה מאהבה ומרצון. המכות אשר הוכּה ה“דביר” גם הוא בימי הרעה והמצוקה הגדולה למו“לות העברית, החלישו אמנם הרבה את כּחו החמרי. ואולם מנהיגי ה”דביר" מלאים תקוה ובטחון, כי כּחו הפנימי של ה“דביר” וזכות מעשיו ומעשי “מוריה” שעד עכשיו, ביחד עם אוירה של ארץ־ישראל, – כל אלה יעמדו לו להוציאו במהרה למרחב אשר ישאף אליו, למען השגיא פעלו לתקומת הספרוּת והמדע העברי ולהרחבת גבוליהם עד אין קץ.

בארץ־ישראל הולכת עבודת ה“דביר” ומתפצלת מאליה לצדי־צדדים. בשקדוֹ להביא לידי גמר את המפעלים הספרוּתיים הקודמים – אלה שהתחיל בהם מכּבר – (מאלה יש להוציא עוד לאור להשלמתם כמה וכמה כרכים, כגון עוד שבעה כרכים של ההיסטוריה לדוּבּנוב, עוד ששה חלקים לספר אגדות התנאים והאמוראים, ועוד ועוד) – לא יניח את ידו גם ממפעלים חדשים, ובתוכם גם כּבּירים ומרוּבּי ערך מאד. כן, למשל, נגש ה“דביר” להשיב סוף־סוף לעם העברי את אוצר שירתו הקלאסית – מבחר השירה העברית של כל הדורות, מימי משוררי ספרד הראשונים ועד ימי ספרוּתנוּ החדשה. המפעל הזה יכיל כעשרים וחמשה כרכים גדולים, ששני כרכי שירי בּן־גבירול, הנמצאים כבר בעין, משמשים דוּגמה להם.

כיוצא בזה עומד ה“דביר” להוציא אספה גדולה של הפולקלור הספורי העברי מן הימים שלאחרי התלמוד ועד היום הזה בעשרה כרכים גדולים, שכבר יצא מהם בארץ־ישראל הכרך הראשון. ביחוד ישים ה“דביר” את לבו להרחיב מעתה את תחומי עבודתו במקצוע ספרי־הלמוד והחנוך וספרי עזר ומקרא למורים ולתלמידים, בהתאם לצרכי בתי־הספר, העממיים והתיכונים, שבארץ־ישראל ובגולה. בפנה זו פתח ה“דביר” כבר מחלקות חדשות, והוא מוציא ומכין לדפוס, בהסכּמתו וסמיכת ידו של הועד הפּדגוגי בארץ־ישראל, כמה ספרי־למוד חשובים מאד גם במקצוע הלמודים הכלליים. בשנה זו יצאו, למשל, במקצוע זה ספר־למוד של ההיסטוריה הכללית, מצוירת כולה, בשני חלקים (עוד שני חלקים מוכנים לדפוס), וכן שני ספרים גדולים, מקוריים, מצוירים אף הם – גיאוגראפיה של ארץ־ישראל. מחלקת ספרי המקרא לתלמידים קטנים וגדולים הולכת ומתרחבת אף היא, ובפנה זו נפתחו זה לא כבר שתי מחלקות חדשות: אחת – “דברי סופרים”, מבחר הספרוּת הקלאסית לתלמידים, והשנית – “עופר” – מחבּרוֹת־קריאה קלה לתינוקות, לילדים ולנערים.

אולי כדאי בזה להזכּיר, כי גם “ספר האגדה” עומד להמסר בקרוב לדפוס במהדורתו החדשה, הכוללת חומר חדש לגמרי, תוספות ומלואים רבים, כדי שלשים גליונות דפוס באופן ש“ספר העם” הזה יצא עתה מלא וגדוש וגם מתוקן ומשוכלל משהיה.

סוף דבר, עבודת ה“דביר” הולכת ומסתעפת וגדלה מאליה, וכבר עומדת היא עתה לפני מפעלים ספרוּתיים, הטעונים אמצעים חמריים גדולים. אין לשכוח אף רגע, כי בארץ־ישראל הלשון העברית היא המקור היחידי, שממנו ישאב הדור הבּא את כל השכלתו הלאומית והכּללית. אם אין את נפשנו להקים דור נבער וריק מכּל דעת, עלינו לדאוג איפוא בעוד מועד להכין לו מזון רוחני כדי כל הספּקתו. ואם יזכּה ה“דביר” למלא רק במקצת את התפקיד התרבותי הזה – והיה זה שכרו.

*

ה“דביר” היא “חברה בערבון מוּגבּל” מאושרת על־ידי הממשלה האנגלית בארץ ישראל, בהון יסודי של שלשים אלף לירה מצרית. מיסדי החברה הם: אחד־העם (אשר גינצבּרג), ח. נ. בּיאליק, יצחק ליבּ גולדבּרג, ז. גלוסקין, יהודה גראזובסקי, א. דרויאנוב, ד"ר שמריהו לווין, י. ח. רבניצקי. ומנהליה הם: ח. נ. בּיאליק, ש. לווין וי. ח. רבניצקי, והמזכּיר הראשי: מרדכי בּרנשטיין.