ריצ’רד גרגורי, נוירופסיכולוג בריטי, מספר בספרו מושגים ומנגונים בתפיסה על מקרהו המוזר של ס"ב. בגיל 10 חודשים התעוור ס"ב עקב זיהום בעיניו. הוא למד לחיות כעיוור, עבד כסנדלר, נשא אישה ואף רכב על אופניים ברחובות העיר. הוא נודע כאדם עליז, שתלטן ובעל ביטחון עצמי. בגיל 52 נותח בידי מומחה וחזר אליו כושר־הראייה. המקרה עורר התעניינות ציבורית והעיתונים מסרו, שמיד עם הסרת התחבושות פעל ס"ב כרואה לכל דבר.

שנה לאחר הניתוח מת ס"ב, כשהוא נתון בדיכאון עמוק, נטול רצון־חיים. גרגורי ליווה אותו בשנתו האחרונה ונוכח בשינויים שחלו בתפיסתו ובהתנהגותו.

הרושם הראשון על תפקודו התקין של ס"ב לא היה מבוסס. מילדותו למד להכיר את העולם בעזרת חושי המישוש והשמע, ועובדה זו נטבעה בהווייתו. חוש הראייה שבו זכה לא יכול לשנות זאת. במוזיאון המדע הראו לו דגם של מחרטה בארון זכוכית. ס"ב ראה רק כעין ידית בחלק הקרוב אליו. השאר היה לגביו גוש בלתי־מובחן. רק כאשר פתחו את הארון ונתנו לו למשש את הכלי, תפס את מהותו ואמר: “עכשיו, לאחר שנגעתי במחרטה, אני יכול לראות אותה”.

ס"ב למד בהדרגה לצייר. העצמים שצייר היו גבוהים ביחס לרוחבם, אולי משום שאמות־המידה שלו נקבעו על ידי חוויות המישוש בילדותו, ולא נשתנו כשהתבגר, אף לא כשהחל לראות. הוא העריך את מידות העצמים ביחס לממדי גופו של ילד. חוויותיו החזותיות אכזבו אותו: הנשים נראו בעיניו מכוערות מִשֶדִימָה, בתי לונדון היו אפורים ומשעממים, ורק היונים בכיכר טרפלגר משכו את תשומת־לבו, לאחר שנגע בהן בידיו.

הראייה לא העשירה את עולמו התחושתי של ס"ב, אך פרצה את החומות שבהן חסה לבטח בשנות עיוורונו. מבחינות מסוימות עדיין תפקד כעיוור. מגבלותיו נעשו ברורות וחריפות דווקא לאחר שהוסרו באופן חלקי, תהליך הפוך מזה העובר על מי שמתעוורים כליל לאחר תקופה של ראייה חלקית: עולמם הופך ברור וסופי.

המקרה של ס"ב חושף דבר־מה שאיננו יכולים להבחין בו בניסיוננו הרגיל: העולם, הנראה לנו כנתון אובייקטיבי, אינו אלא תוצר, השלכה של מנגנוני החושים והתפיסה, פועל יוצא של המוח, לא פחות משהוא פועל יוצא של מה שנמצא בחוץ. האם אין ממדים תחושתיים נוספים שאנו עיוורים לגביהם, ואשר אילו נפתחו לפתע היו מערערים את עולמנו הפנימי?

המאמר הפותח את החוברת, “אחדות וריבוי במוח”, דן במוח ובתפקודו. הדברים הנאמרים בו מחזקים את האפשרות, שלתהליכים ולמנגנונים המיוחדים שבמוחנו חלק מכריע בעיצוב העולם, הנראה לנו כממשות בלתי־תלויה. הצבעים שאנו רואים מקורם לפי דעה אחת במנגנון התפיסה החזותית. הם שפה פנימית לייצוג מידע המגיע מן החוץ. אנשים שמוחם נפגע חיים בעולם אחר משלנו ולעתים – בשני עולמות בעת ובעונה אחת.

האם הרופא שניתח את ס"ב שקל את התוצאות האפשריות, או שמא היה ס"ב עצמו צריך לשאת באחריות להחלטה הגורלית? מקרים דומים לא היו ידועים. אפשר היה להניח, שהחוש הנוסף לא יגרע מחיוניותם של החושים האחרים, אלא יוסיף עליהם. האם היה אפשר למנוע מס"ב את מה שהוא נחלת שאר בני־האדם? שיקולים אלה מדגימים את אופיין של בעיות החלטה הניצבות לעתים בפני החולה והרופא כאחד. בשנים האחרונות מסתמנת נטייה להכשיר בעלי־מקצוע שיתמודדו עמהן, יסייעו לחולים ולרופאים, ואף יחליטו בעצמם, כאשר הדבר נבצר מן החולה מפאת מצבו. הנושא מעורר מחלוקת בציבור הרופאים, כפי שאפשר להתרשם מן השיחה – “החולה, הרופא והאדם השלישי”.

האם מקרהו של ס"ב אופייני למי שזכו בראייה רק בגיל מבוגר, או שהוא משקף אישיות מיוחדת וחריגה? כדי לענות על כך יש לבחון אוכלוסייה גדולה של מקרים דומים ולקבוע את שכיחות התופעה. עובדה זו, הנראית לנו מובנת מאליה, לא היתה ידועה עד המאה ה־17. השימוש השיטתי בסטטיסטיקה להצגת נתונים ולבחינת השערות ברפואה ובתחומים חברתיים וציבוריים אחרים התפשט רק במאה השנים האחרונות. המאמר ''החוקיות שבמקריות" מתאר את התהליך ועומד על כמה קשיים ופרדוקסים הכרוכים במושג ההסתברות. דמות־מפתח במאמר היא אישה, פלורנס נייטינגייל, “המלאך בלבן”, מי שנתנה למקצוע האחות את דמותו המודרנית והיתה הראשונה שעשתה בסטטיסטיקה שימוש ציבורי שיטתי.

גם בשני המאמרים הנוספים – “טאי־צ’י: מדיטציה בתנועה” ו"אמילי דיקינסון – חתירה אִטית בַּלא־נודע" עומדת אישה במרכז. המורה היפנית מיצ’יקו ניטובה מתארת את עולם הטאי־צ’י, אמנות מלחמה סינית קדומה, שהפכה לריקוד מסוגנן ולפילוסופיית חיים. אמילי דיקינסון, משוררת אמריקנית שהוּכְּרה רק לאחר מותה, מעלה בשירתה את הניסיון הסובייקטיבי למדרגת חוק כללי שמעבר למקום ולזמן.