אחרי מאוֹרעוֹת ירוּשלים / משה בילינסון
מבּלי להקטין את קשי המאוֹרע על-יד הכּוֹתל המערבי ואת עוֹמק העלבּוֹן אשר נגרם על ידוֹ, אפשר בּכל זאת להניח שתשוּבת הישוּב לא היתה כּל כּך נרגשת וסוֹערת, אלמלא היה המאוֹרע הזה מעין טיפּה אחרוֹנה בּכוֹס העלבּוֹנוֹת שעברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. דחיקת רגלי הפּקידים והחיילים היהוּדים, זלזוּל בּשׂפה, התעללוּת בּעליה, גירוּשי היהוּדים – והיהוּדים בּלבד – מן הארץ, הסדרים בּבתי-הסוהר, הליקוּיים בּבּטחוֹן הציבּוּרי וכוּ'.
השיטה הזאת נטעה בּיהוּדי ארץ-ישׂראל הרגשת עלבּוֹן והשפּלה, אשר אין לשׂאת אוֹתהּ בּשוּם אוֹפן וּבשוּם מקוֹם וּבארץ הזאת על אחת כּמה וכמה. הממשלה מסתמכת עתה על החוֹק הקוֹבע סדרים מסוּימים על-יד הכּוֹתל. החוֹק הזה בּודאי קיים, אף על פי שלא נתפּרסם מעוֹלם, אלא העוול והעלבּוֹן שבּוֹ גלוּיים לעין כּל. חוֹק זה גם איננוּ יחיד בּמינוֹ, בּשוּרת החוּקים העוֹמדים, מבּחינה זאת אוֹ אחרת, בּניגוּד להרגשת התוֹשבים כּוּלם אוֹ חלקם, וּבניגוּד להכּרתם. עד כּמה שהחוּקים האלה נוֹגעים בּנוֹצרים וּבמוּסלמים, ידעה הממשלה למנוֹע – וזאת היתה חוֹבתה – שימוּש קפּדני וּמחמיר. כּך עוֹשׂה כּל ממשלה המתיחסת בּכבוֹד לתוֹשביה ויש לה קצת הבנה פּוֹליטית. רק בּיחס ליהוּדים סרה הממשלה מהדרך הנכוֹנה ולא רצתה להכּיר לא את המקוֹם ולא את הזמן. “יקוּם החוֹק ויחרב העוֹלם” – אין תוֹרה אכזרית וּמטוּמטמת מזוֹ. וּלפיה התנהגה ממשלת הארץ. היא מסתמכת, בּקו השני של הגנתה (בּקו אשר אין מגלים אוֹתוֹ בּקוֹמוּניקַטים הרשמיים אלא רק בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת) על מחאוֹת הערבים ועל האסוֹנוֹת אשר היוּ עלוּלים, כּביכוֹל, להתרחש בּירוּשלים. יש לפקפּק, אם היתה הממשלה מחוּיבת להתיחס בּרצינוּת למחאוֹת המוֹעצה המוּסלמית ולראוֹת בּה את דעתוֹ של כּל העם הערבי היוֹשב בּארץ. בּסיפוּק רב עלינוּ לציין, שדעת-הקהל הערבית לא היתה כּלל מאוּחדת בּשאלה הזאת. ראש עירית חיפה וּבאי כּוֹח הפּלחים שבּאוּ ירוּשלימה ל“אסיפת המחאה” הבינוּ להרגשוֹת היהוּדים. רק הפּוֹליטיקנים צרי העין, אשר אינם מתבּיישים להפיץ שמוּעוֹת על רצוֹן היהוּדים לכבּוֹש את מסגד-עוֹמר, יכוֹלים לראוֹת בּארוֹן-הקוֹדש, הגדוֹל בּאי-אלה סנטימטרים מאשתקד, אוֹ בּהתרגשוּת היהוּדים לרגל ההתערבוּת הגסה של המשטרה בּשעת התפילה, איוּם כּל שהוּא כּלפי העם הערבי וּזכוּיוֹתיו. נחטא לעם הערבי אם נקבּל את דעת הפּוֹליטיקנים האלה כּדעת כּל הערבים. הממשלה, בּמקוֹם להסכּים בּמהירוּת מפליאה לדרישוֹתיהם, היתה צריכה לבאר להם את כּל הגסוּת, את כּל העלבּוֹן שבּמחאוֹתיהם; היא היתה צריכה לבאר להם עד כּמה מדוּמוֹת זכוּיוֹתיהם הפוֹרמַליוֹת על הכּוֹתל בּהשוָאה לזכוּיוֹת האמיתיוֹת, המבוּססוֹת לא על בּעלוּת מקרית אלא על ההיסטוֹריה של היהוּדים ועל לבּם. וּמשוּם שלא עשׂתה כּך, יש לנוּ הרשוּת להניח, שפּעלוּ כּאן מוֹמנטים פּסיכוֹלוֹגיים ידוּעים, הטבוּעים בּהלָך-רוּחם של הפּקידים הגבוֹהים של ממשלת ארץ-ישׂראל.
הפּקידים האלה אין להם ההכּרה הפּנימית האמיתית שהיהוּדים נמצאים בּארץ “לא בּחסד אלא בּזכוּת”. אין להם הכּרת הזכוּת, ההיסטוֹרית והאנוֹשית, של היהוּדים על הארץ הזאת. גם בּעיניהם, כּמוֹ בּעיני הפּוֹליטיקנים הערבים, היהוּדי הנוֹ זר בּארץ-ישׂראל והוּא בּא הנה ודוֹרש את זכוּיותיו רק לפי קוֹמבּינַציה פּוֹליטית ידוּעה, אשר זמנה עבר וחלף. האַרגוּמֶנטציה הפּשוּטה, כּביכוֹל, של העסקנים הערבים – “הנה אנוּ יוֹשבים בּארץ הזאת כּמה מאוֹת בּשנים ואנוּ מהוים בּה רוֹב מכריע”, וּמה רֹצים היהוּדים ממנוּ וּממנה? – האַרגוּמנטציה הזאת היא כּנה וּנכוֹנה גם בּעיני הפּקידים האלה. וּמשוּם כּך צוֹדקים תמיד הערבים בּעיניהם, והם מוּכנים להתחשב בּדרישוֹתיהם וּמחאוֹתיהם גם כּשהן מביאוֹת לידי פּגיעה בּיהוּדים. ויש גם שאלת הצד האדמיניסטרטיבי שבּדבר – כּי אין לכפּוֹר שהנהלת הארץ היתה הרבּה יוֹתר פּשוטה והרבּה יוֹתר קלה אילמלא היתה קיימת “השאלה הציוּנית” הזאת והיהוּדים האלה עם “השׂפה השלישית” שלהם ועם תביעוֹתיהם התרבּותיות, עם הכּרת כּבוֹד בּן-אדם שלהם וכם כּל הסבך הזה של המנדט “המשוּנה”. אילוּ לא היה הלָך-הרוּח הזה אצל אחדים מפּקידי הממשלה הגבוֹהים, לא היתה אפשרית ההפליה בּחיל-הספר וההסבּרוֹת המשוּנוֹת בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי, ואי-אפשר היה שדעת-הקהל היהוּדית תראה בּאחד מן הפּקידים האלה את המאַרגן של הועידה השביעית של הערבים, בּשני את הרוּח החיה של כל הדֶמונסטרציה הכּסילית של העסקנים הערבים וּבשלישי את המכשיר העיור של העסקנים הערבים הקיצוֹניים. ואין זה מענין כּלל וּכלל אם הפּקידים האלה אוֹהבים את היהוּדים אוֹ שוֹנאים אוֹתם. יתכן מאד, שכּל אחד מהם יש לוֹ מכּירים וידידים טוֹבים בּין היהוּדים ושבּאנגליה שלהם אינם מתענינים כּלל בּגזעו של לוֹרד רידינג אוֹ לוֹרד מלצ’ט. מענין, חשוּב, מכריע רק זה: הפּקידים האלה אינם מבינים את התפקיד אשר אנגליה קיבּלה על עצמה בּארץ הזאת.
ההתרגזוּת וההתרגשוּת של היהוּדים אחרי מאוֹרע הכּוֹתל יש לראוֹתם כּתוֹצאה מכּל האתמוֹספירה המשפּילה אשר היהוּדי מרגיש סביבוֹ בּגלל הפּקידוּת הבּלתי-הוֹגנת הזאת. וּמשוּם כּך היתה ההתרגשוּת הזאת טבעית וּבאה מאליה. איש לא יצא לרחוֹב לעוֹרר את ההמוֹנים. טרם הוֹפיעוּ העתוֹנים, טרם פּתח עסקן אחד את פּיו, בּוֹ בּרגע שבּאוּ הידיעוֹת הראשוֹנוֹת, כבר היתה צוֹרבת בּכל הארץ הרגשת העלבּוֹן. אם מישהוּ בּעתוֹנוּת הערבית רוֹצה לראוֹת בּאסיפוֹת המחאה של היהוּדים משׂחק פּוֹליטי המכוּון נגדם, – הרי זה מעיד רק על חוֹסר כּל הבנה מצדם לגבּי המתרחש בּישוּב העברי. בּרגעים האלה לא חשב אף יהוּדי אחד לנגוֹע בּערבים אוֹ לתקוֹף אוֹתם. זכוּת-הקנין שלהם על הכּוֹתל היא פוֹרמַלית וּבלתי צוֹדקת בּמידה כּזאת, ששכחוּה. לנגד עיני היהוּדים עמדה רק הממשלה עם פּקידיה ושוֹטריה.
כ“א תשרי תרפ”ט (5.10.1928)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.