סוף דצמבר, ערב חורפי קר.
מי המשוגעים שייפרדו משמיכת הפוך, יתלבשו, יצאו מהבית בגשם ויטרחו להגיע עד המועדון לחבר בשביל לשמוע את אסא כשר מדבר על “מה זה קיבוץ”?
ותיקים. קודם כול ותיקים, והרבה מהם: בני שישים וחמש ושבעים, ואולי גם יותר, אלה שהתרגולת הישנה עוד עובדת אצלם: בא פרופסור מכובד לדבר איתם, עושים מאמץ ובאים לשמוע. חוץ מזה, יש הזדמנות לגעת ברוח. לקחת חלק בשיח תרבותי, במקום לשבת מול הטלוויזיה. לא מחמיצים. מזג אוויר לא נוח? הם אלה שייבשו פה ביצות. הם אלה שיצאו בארבע בבוקר בקור לחליבות ברפת, או לאיסוף בלול. הם אלה שעבדו שנים בפרך ובנו לארץ ישראל את הקיבוצים שלה. הם אלה שאהבו את ארץ ישראל, שהיא אהבה אותם בחזרה והעניקה להם - כמה עשרות שנים לפני שהתחילו לכנות אותם ״נדלניסטים״ - כינויי חיבה אישיים. כמה טיפות גשם, קטן עליהם.
החברים ממלאים את המועדון לחבר. שמחת הפגישה שלהם מסגירה את מה שידוע כבר, הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם. אכן זמן רב חלף מאז התכנסו. הימים שבהם היו נפגשים פעם פעמיים בשבוע במועדון ללבן את כל העניינים השוטפים של החיים, חלפו מן העולם.
בין הוותיקים, פה ושם, מבצבצים כמה “דור ביניים”, בני ארבעים־חמישים. וברגע האחרון מגיעים גם כמה צעירים. ה״דור ביניים" יזמו את המפגש הזה. חבורה גברית ברובה, מחזיקים במשרות מפתח, אנשי חזון, אידיאליסטים, חברי הזרם הקיבוצי המשותף, מאלה שלא רוצים לסגור את הקיבוץ. הצעירים שבקהל, בני עשרה ועד עשרים ומשהו, הם החריגים שבשכבת הגיל שלהם. המעטים שלא נשבו בקסמי העולם הממותג שבחוץ. הם בכלל נראים כמו קיבוצניקים של פעם, עם הרבה פתיחות ותום, ורעב בעיניים.
לפני יותר מחמישים שנה הוקם קיבוץ געש, שנים רבות לפני פרוץ המשבר הגדול של הקיבוצים. זרועותיה הארוכות של הההפרטה הגיעו גם הנה, אבל באופן חלקי. קיבוצים עניים עם חובות גדולים קרסו תחילה. והם אלה שהיום כבר קשה לקרוא להם קיבוץ. געש הוא אחר. למזלו, הוא קיבוץ מבוסס יחסית, שיכול היה להרשות לעצמו הפרטה מאוד הדרגתית ומצומצמת. הוא גם יכול להרשות לעצמו דיונים פילוסופיים על המשך דרכו. והוא יכול להרשות לעצמו להמשיך להיות קיבוץ.
האחראי התורן של מועדון לחבר דאג לשתי ערמות נאות של סנדוויצ׳ים טריים. יש לחמניות עם גבינה ויש עם חביתה חמה, ויש עם נקניק. טעימים, ארוזים בתוך ניילון נצמד. מכלים מלאים מיץ טבעי צוננו מבעוד מועד, ולצידם מיחם עם מים רותחים, קפה שחור, קפה נמס, חלב, תה רגיל וחליטות צמחים. יש עוגיות ויש עוגות ויש ופלים, ומקלות מלוחים, מכל טוב. אין מה לדבר. בדברים האלה הקיבוצניקים היו תמיד חזקים.
מקצת הנוכחים כאן הערב שמעו באופן כללי על איזה פרויקט מעניין שאסא כשר עשה עם חברי קיבוץ גן שמואל, והם רוצים לדעת אם יש סיכוי לעשות אותו דבר בגעש. הם באו הערב כדי לקבל מידע נוסף על כך.
יוזם המפגש, עמי, מציג את אסא ומספר קצת על מסמך “רוח גן שמואל” ומזמין את אסא אל מרכז האולם, אל המיקרופון.
“שלום, תודה, אני שמח להיות להיות פה כדי לדבר איתכם על משמעות החיים בקיבוץ,” אסא אומר. “׳משמעות׳ זאת מילה גדולה, ו׳חיים׳ זאת מילה גדולה ו׳קיבוץ׳ זאת מילה גדולה ו׳געש׳ זאת מילה גדולה, ואני אשמח לדבר איתכם על הצירוף המיוחד הזה, ואני רוצה לשמוע אתכם, לא פחות מאשר לומר לכם כמה דברים שבאתי לומר.”
מתברר שאסא עוד לא רוצה לדבר. קודם הוא מבקש להכיר אותם, כמה מהם, אם זה יתאפשר — את כולם. הוא מציע שכל אחד יציג את עצמו, יאמר את שמו, מהיכן הגיע לגעש ומתי, במה הוא עוסק או עסק במהלך חייו בקיבוץ, והעיקר: מה זה בשבילו קיבוץ, ומה זה בשבילו להיות קיבוצניק.
עמי נראה מודאג. זה הולך להיות ערב ארוך. לאסא יש כל הזמן שבעולם.
מתחיל סבב. ותיקים תחילה. הראשונים נבוכים, מהוססים, מציגים את עצמם לקונית. הבאים אחריהם מרחיבים מעט יותר. ואלה בהמשך, עוד קצת. רובם מאופקים, מרסנים את הקול שלעתים אינו יציב. לא פשוט לקפל אל תוך כמה משפטי היכרות קצרים את השבר הגדול של חייהם, לתאר איך רעיון הקיבוץ הולך ונגמר בין הידיים.
שניים שלושה אמיצים פורצים קדימה. גולשים ממשפטי ההיכרות לחתיכת ביוגרפיה אישית. איך עלו ומאיפה עלו, ומה היה בית אבא, ואיך עזבו את ההורים, כמה קשה היה, וכמה נפלא. ומשם הם נפנים ומציפים את החדר מכל הבא ליד - חרדות קיומיות, ופנסיה תקציבית, וחובות הקיבוצים, ומשבר בקיבוצים, והקשת המזרחית, וחלוקת הקרקעות, ושיוך נכסים, והפרטה, חלקית או מלאה, ושכר דיפרנציאלי, והיועץ הארגוני שהיה, וזה שיהיה, ומזכיר הקיבוץ ההוא שמעל, וגזבר הקיבוץ ההוא שברח, החלום ושברו, הערבות הדדית, קיבוצים שכנים שמתפרקים, ומה נכון לעשות בכל עניין ועניין, ומה לגבי המהפכה הצפויה בהפרטת המשכורות של החברים? ומה בעניין ההצעה להפריט את חדר האוכל? ומה אסא חושב, ומה הוא אומר, מה יהיה עליהם?
עמי אומר, חברים, זה לא סוג הדיון שלשמו התכנסנו כאן הערב. בואו נחכה עם השאלות לאחר כך, פרופסור אסא כשר ידבר איתכם על העניין מנקודת מבט עקרונית פילוסופית. אם היינו רוצים עוד יועץ או פסיכולוג ארגוני שיציע לנו עוד פתרון מבחוץ איך להפריט את הקיבוץ או איך לארגן את החיים ברמה הלוגיסטית, היינו מביאים יועץ ארגוני לא את אסא כשר.
אסא מהסה אותו. “זה בסדר גמור. אלה הן הבעיות שמטרידות את החברים. מקלפים קצת, מגיעים לדילמות, מקלפים עוד, מגיעים לעקרונות, מקלפים עוד, מגיעים לערכים. מהם גוזרים אחר כך את כל התשובות לכל השאלות על העניינים הכי פרוזאים והכי יומיומיים.”
יש לו סבלנות של פיל וסקרנות אינסופית. כל אדם, כל סיפור, מרתק אותו. אסא תמיד אומר שכל אדם הוא סיפור.
אז הם מספרים. ועוד איך הם מספרים. והם מתרפקים. כל כך הרבה זמן אף אחד לא רצה לשמוע. בטח שלא ביקש. ובטח ובטח שלא הקשיב בכזאת רמה של הזדהות והערכה. “אתם מהפכנים אמיתיים,” אסא כשר אומר להם אחר כך. והם מזדקפים מופתעים בכיסאות. “אתם עשיתם את המהפכה, עזבתם הורים, בתים, לפעמים תנאי חיים מאוד נוחים, ארץ, שפה, תרבות, ערכים, לשם ארץ אחרת, שפה אחרת, תרבות אחרת, ערכים אחרים, בשביל רעיון יפה, נכון, מוסרי, שהאמנתם בו.”
אחדים מהם מביטים בו בחוסר אמון. “אל תקשיבו לאלה שמנסים לקלקל לכם את העבר המפואר שלכם. אל תשמעו את קולם של מי שמשכתבים את החיים שלכם ומציגים אתכם באור רע. אתם נתתם למדינת ישראל את אחד הדברים הכי יפים שלה, הקיבוץ. ודרך אגב, לסגור את חדר האוכל, זאת לא מהפכה. להפריט את הלול או הרפת, זאת לא מהפכה. לשלם משכורת למנכ״ל, זאת לא מהפכה. לעבור לשכר דיפרנציאלי זאת לא מהפכה. היתה מהפכה ממשית אחת ואתם עשיתם אותה.” הרבה עיניים מבריקות בחדר הזה. אם לא היו מתביישים, היו נופלים על צווארו ומחבקים ומנשקים אותו.
“אל תיתנו שיקלקלו לכם. מפני שפה ושם היו תקלות, מפני שפה ושם היו כישלונות, זה לא מעיד כהוא זה על הרעיון הגדול,” הוא ממשיך. “איש לא רשאי להקטין את ההישג שלכם וגם לא להרוס לכם את הזיכרונות. רבים גדלו כאן על ערכי הקיבוץ. רבים אהבו את הקיבוץ והתגאו בו גם אם לא חיו בתוכו. רבים זוכרים לכם חסד נעורים. ואתם, אל תיתנו לאף אחד לקלקל את מה שבעיניכם הוא הקיבוץ. קיבוץ זה משהו יפה.”
אתיקה לקיבוץ?
הכול התחיל כאשר בוקר אחד התדפקו על דלת משרדו של אסא כשר שני חברי קיבוץ גן שמואל, רפי אשכנזי והמזכיר דאז, עמרי כנען. הם אמרו לו שהם היו רוצים שהוא יחבר יחד איתם משהו שאפשר יהיה לקרוא לו “הקוד האתי של גן שמואל”.
אסא היה מופתע. “עד אז לא כתבתי שום דבר במתכונת של קוד אתי לקיבוץ וגם לא הייתי בטוח שהמילים ׳קוד אתי' שמתאימות לארגון כמו הצבא ולקהילות מקצועיות כמו רופאים או מהנדסים או עובדים סוציאליים, מתאימות גם לקיבוץ. אבל משהו ברעיון דיבר אלי. מצא חן בעיני הרעיון הזה של התעסקות יסודית בערכים ובנורמות של קיבוץ.”
הוא שאל את השניים: “למה בעצם באתם אלי? למה פילוסוף ולא פסיכולוג ארגוני, או יועץ, או מנחה קבוצות או משקם חברתי?” והם ענו: “קצה נפשנו בפסיכולוגים ויועצים ארגוניים. כולם כבר היו אצלנו. כל אחד בא עם הנוסחה שלו, אינסטנט פתרונות לכל המצוקות. תפריטו את זה, תפטרו את ההוא, תעשו רה־ארגון כאן, תסגרו את המפעל שם, תוכניות הבראה כלכליות בעיקרן, לא ממש התייחסות חברתית, לא ממש התייחסות אישית. ותמיד זה בא בעסקות חבילה כאלה - הנה זה מה שיש לי להציע לכם, טייק איט אור ליב איט.” שום דבר לא יצא מזה. הם התחילו לחשוב שדרושה הנחיה מסוג אחר, ברמה רעיונית, פילוסופית, ושבכלל, צריך שיקרה משהו בשיתוף החברים, שיעלה מלמטה, לא שיונחת מלמעלה או מבחוץ. שמו של אסא הוזכר, ועלה על דעתם שאולי איתו, בהשראתו, יתרחש תהליך חשיבה אמיתי, שייוולד ממנו משהו חדש.
אסא הקשיב קשב רב. העניין התחיל למצוא חן בעיניו. כך התחיל רומן של שנתיים ויותר.
בקשתו הראשונה היתה שיכינו מודעה ויפרסמו אותה במקום בולט ומוכר בקיבוץ. במודעה יהיה כתוב שהם פותחים בתהליך של חשיבה משותפת והגדרה עצמית מחודשת, בהנחייתו של אסא כשר, ושכל מי שיש לו משהו להגיד לו או לספר לו, אסא רוצה לשמוע אותו.
היו לא מעט כאלה.
במהלך השנה הראשונה אסא כשר נפגש עם לא פחות מ־150 אנשים מהקיבוץ: עובדים בכל הענפים, נוער לפני צבא, חיילים, צעירים אחרי צבא, ילדים, תלמידים, מורים, חברים ותיקים, דור ביניים, משפחות, יחידים. הוא קיים איתם מאות שעות של שיחות. חלק גדול מהשיחות התקיימו במשק. חלק במקומות מפגש אחרים. אחדים העדיפו לבוא אליו הביתה, לקריית קריניצי, וישבו איתו בביתו.
השיחות התמקדו בזהות הערכית של גן שמואל בעיניהם, בזהות הערכית של הקיבוץ בכלל, וגם בזהות הערכית של התנועה הקיבוצית.
“אפשר לעסוק בשאלות האלה במלוא הרצינות: מה אנחנו רוצים לעשות בתור קהילה מסוימת; מה אנחנו רוצים להיות בתור קהילה מסוימת בתוך מין פדרציה כזאת של קהילות; ומה זה בכלל קיבוץ - בלי קשר לקיבוץ מסוים ובלי קשר לתנועה קיבוצית מסוימת; התשובות לשלוש השאלות האלה עניינו אותי מאוד.”
העבודה נעשתה עם קיבוץ גן שמואל. אבל ההנחה של כשר היתה שכל קיבוץ שתוהה על אופי החיים בתוכו, יוכל בעתיד לראות בזה מודל, ואם חלק גדול דיו מחבריו יחפוץ בכך, יוכל גם הוא לעכור תהליך דומה.
כבר בשלבי הצלילה הראשונים, הוא הגיע למסקנה שבתוך הסערה הגדולה שעוברת על הקיבוצים היום, ולמרות ההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ, ישנו מכנה משותף, ישנם מאפיינים החוזרים על עצמם: בכל קיבוץ יש רצון של ותיקים - ולעתים גם אחרים - לשמור על הרצף הערכי, להישאר קיבוץ במובן המקורי האמיתי, ויש רצון של צעירים - ואחרים - לשנות את אורחות החיים בקיבוץ, באופן ממשי או אפילו מן היסוד, להוביל אותו אל תהליך שבסופו הוא לא יהיה עוד משהו שניתן לכנותו קיבוץ. כוחות כאלה קיימים בכל מקום, אבל יחסי הכוחות משתנים ממקום למקום, ואולי גם היחסים ההדדיים — עד כמה מוכנים בעלי דעה אחת לוותר, מעט או הרבה, כדי להישאר בכל זאת קהילה אחת עם בעלי הדעה ההפוכה. שני כוחות מנוגדים שמושכים כל אחד לכיוונו יכולים להצמיח איום של ריסוק כל מה וכל מי שנמצא בתווך.
היה ברור שלא כל קיבוץ בארץ יכול להרשות לעצמו לעבור תהליך כזה, נינוח, פילוסופי. אסא ידע שקיבוצים רבים הגיעו לשפל כלכלי ואפילו לדרגת עוני של ממש. וכשנלחמים על הלחם, כך נדמה, לא מתעסקים במותרות, כמו קוד אתי או כמו ניסוח מסמכים רוחניים. בגן שמואל, קיבוץ מבוסס במצב כלכלי יציב, זה התאפשר. הקיבוץ לקח את הזמן שלו. הם יכלו להרשות לעצמם בירור רעיוני ממושך, עמוק ויסודי.
כשנגמרו המפגשים והשיחות, אסא כשר ישב וחיבר משהו שנראה כמו שאלון. הוא העדיף לקרוא לו “זהותון”. היו בו כמה עשרות שאלות שהחברים שבחרו לשתף פעולה עם הפרויקט השיבו עליהן.
“זה היה נייר שתפקידו היה לגרום לאנשים להבין את הרצינות הפילוסופית הטמונה במבצע הזה - לחשוב על ערכי גן שמואל. שזה לא להתכנס במועדון או להעביר בערוץ הפנימי שאלון של חמש שאלות ולשים איקסים בחמש משבצות ולסכם וגמרנו. זה לא סקר דעת קהל. זה פרויקט רציני ועמוק. החבר אומר לעצמו: אני משתתף במבצע קהילתי, שבו אני שואל את עצמי שאלות נוקבות, אולי בפעם הראשונה מזה זמן רב, מברר לעצמי, ולבסוף מצהיר, מה זאת בשבילי הקבוצה האנושית שאני חי בה, מה הזהות המיוחדת שלה, מה צריך להיות בה, מה לא צריך להיות בה, מה חייב להיות בה מבחינתי. כך לגבי הקיבוץ גן שמואל, כך לגבי הקיבוץ בכלל, כך לגבי התנועה הקיבוצית בכלל. הנה התשובות המלאות והאחראיות שלי.”
הזהותונים נאספו, וכשר קרא אותם, ניתח את מה שעלה מהם, וגיבש טיוטה של מסקנות.
השלב הבא היה ניסוח טיוטת מסמך - ״רוח גן שמואל״ - המאגד בתוכו רק את מה שנראה שכולם מסכימים לו. מעגל ההסכמה המקיף ביותר, המכיל את מה שמוסכם על החברים והחברות שחייב להתקיים כדי שקיבוץ גן שמואל ימשיך להתקיים וימשיך להיות קיבוץ, הוא בעיני כשר “המוצר המרכזי של התהליך”.
*
מה זה הדבר הזה שיצרתם יחד, תפרט קצת.
אקדים מעט. בעצם יצרנו יחד שני דברים. האחד, תהליך. השני, מסמך. בדרך כלל, כשמתבוננים על הדינמיקה של ההתלבטות הקיבוצית, כשאין דחיפות להחליט, רואים שיש כמה בעיות וכולם מתווכחים או מתנצחים עליהן בלי הפסק. הפרטה של היבט מסוים, כן או לא. שיוך נכסים לחברים, כן או לא. קיום חדר אוכל מתמיד, כן או לא. וכן הלאה וכן הלאה. ההצעה שלי היתה שבמקום לנהל הרבה מלחמות גדולות על הרבה דברים קטנים, תתנהל מערכה גדולה אחת על הדברים הגדולים ביותר. זה מחייב בירור עומק ונכונות לגבש עקרונות וערכים המוסכמים פחות או יותר על כולם. אחר כך, ניתן יהיה לגזור מהעקרונות האלה את הפתרון הראוי לכל אחת מהבעיות היותר קטנות, את התשובות לשאלות המעשיות, גדולות כקטנות. הרעיון הוא שברגע שיש לך עקרונות יסודיים, מוסכמים, טובים, מגובשים, אתה יכול להשתמש בהם, ליישם אותם בכל דילמה ובכל קונפליקט. הם נעשים אמות המבחן של המחלוקות, ובאמצעותו מתגבשות התשובות. מרגע שכולם הביעו הסכמה לגבי עקרונות היסוד המשותפים, ההכרעה על פי העקרונות האלה, בשאלות העולות על הפרק, תהיה טבעית וכמובן תחייב אותם, שהרי הם קיבלו על עצמם את עקרונות היסוד.
עצם התהליך היה חידוש גדול לגבי רבים מהחברים והחברות. הם גילו שכבה עמוקה ועקרונית יותר של חייהם, נקודת מבט המאפשרת הסתכלות מחודשת על עצמם. רבים ראו בתהליך עצמו פרק מפרה ומשמעותי. זה הדבר הראשון שנוצר, התהליך. הדבר השני, המוצר המרכזי, היה טיוטה של מסמך “רוח גן שמואל”.
מה זה?
זהו מסמך בן שני עמודים, שבהם מובעים אותם עקרונות וערכים שנראו לי מוסכמים כמעט על כולם.
מה רעיון המפתח, בשתי מילים?
רעיון המפתח, בארבע מילים, “רציפות תוך כדי שינוי”. כדאי שכל חבר וכל חברה, בכל קיבוץ המתלבט בשאלה האם לשמור על הרציפות הערכית או להשתנות, יֵדעו כי אין הכרח להכריע בין שתי המגמות, אפשר גם להשתנות וגם לשמור על הרציפות הערכית. נאמנות לערכים לא מוכרחה להצמית כל שינוי. נכונות לשנות לא מוכרחה להיות בגידה בערכים. הרעיון הוא שאפשר לשמור על הערכים הבסיסיים של הקיבוץ, מצד אחד, ולממש אותם בצורות קצת אחרות, מצד שני. המגמה היא לקיים התפתחות, לא לחולל מהפכה.
רוח גן שמואל 🔗
המסמך המלא של הטיוטה. פרסום ראשון.
אנו, החברים והחברות בקיבוץ גן שמואל, כל אחד מאיתנו בפני עצמו וכולנו יחד, מקבלים על עצמנו הכרזה זו, “רוח גן שמואל”, כביטוי מכונן ומחייב של הערכים והעקרונות העומדים ביסוד חיינו בקיבוץ.
כל מה שנעשה בגן שמואל, בשם הקיבוץ, למען הקיבוץ או על ידי הקיבוץ, יבטא את הנאמנות שלנו, כל אחד מאיתנו בפני עצמו וכולנו יחד, לרוח גן שמואל.
משמעות
גן שמואל הוא קיבוץ.
קיבוץ הוא צורת חיים מוסרית מיוחדת.
קיבוץ מקיים שגרת חיים בעלת משמעות של ביטוי ערכי.
קיבוץ מכונן חיים משותפים בעלי משמעות הומניסטית.
קיבוץ יוצר למען חבריו תשתית של חיים בעלי משמעות אישית.
גן שמואל כקיבוץ הוא ביטוי מיוחד של נאמנות לרעיון העצמאות המדינית של העם היהודי במולדתו, שביסוד מדינת ישראל.
גן שמואל כקיבוץ הוא ביטוי מיוחד של נאמנות לרעיונות המוסריים שביסוד הדמוקרטיה וביסוד החתירה לשלום ולאחוות עמים.
שוויון ערך האדם
גן שמואל כקיבוץ מבטא את שוויון ערך האדם בכל סדריו ואורחותיו.
גן שמואל כקיבוץ מקיים שוויון בכל היבטי החיים המשותפים.
גן שמואל כקיבוץ מקיים שוויון ביצירת התשתית של החיים האישיים.
גן שמואל כקיבוץ מאפשר אי־שוויון רק על יסוד צורך מוכר בעזרה מיוחדת.
גן שמואל כקיבוץ רואה את הוויתור על היכולת ליצור אי־שוויון כלכלי בתור ביטוי נעלה של מסירות לשוויון ערך האדם.
דמוקרטיה
גן שמואל כקיבוץ מנהל את החיים המשותפים של חבריו באופן דמוקרטי המחייב את שלטון ההגינות.
גן שמואל מכונן ומטפח את החופש האישי ואת האחריות האישית של חבריו על פי מגילה חוקתית הוגנת של זכויות וחובות.
גן שמואל מקבל החלטות משותפות בהליכים הוגנים, שיש בהם עדיפות למאמץ להגיע להסכמה רחבה והוגנת על פני השימוש בהכרעת רוב.
גן שמואל כקיבוץ מנהל את החיים המשותפים באמצעות מוסדות נבחרים הפועלים באופן הוגן, בשקיפות מרבית וביחסי אמון הדדי.
גן שמואל כקיבוץ מקיים בעלות משותפת ושוויונית של כלל חבריו, על אמצעי הייצור, נכסי התשתיות וההכנסות.
אחריות
גן שמואל מבסס את התשתית הכלכלית של המשך קיומו על האחריות המשותפת של כלל חבריו לקיום ענפים מתאימים.
גן שמואל כקיבוץ ינהל את התשתית הכלכלית שלו באופן שיבטא את שוויון ערך האדם, את הוויתור על היכולת ליצור אי־שוויון כלכלי ואת ההגינות.
גן שמואל כקיבוץ מבסס את התשתית החינוכית של המשך קיומו על האחריות המשותפת של כלל חבריו לקיום מערכת חינוכית מתאימה.
גן שמואל כקיבוץ רואה את עצמו אחראי לקיום התשתית הכלכלית, התשתית החברתית והתשתית התרבותית המאפשרות לכל אחד מחבריו לעצב לעצמו חיים בעלי משמעות אישית, במסגרת צורת החיים של גן שמואל כקיבוץ.
גן שמואל רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לקיום מערכות רווחה אפקטיביות.
גן שמואל כקיבוץ רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לקיום הממדים התרבותיים של החיים הקהילתיים והחיים האישיים, תוך טיפוח ההיבטים הייחודיים של התרבות הקיבוצית שלו.
גן שמואל רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לעיצוב ולטיפוח אפיקי תרומה לחברה הישראלית באופן המבטא למופת את ערכיו.
גן שמואל יקיים את השותפות של כלל חבריו, לשם מימוש האחריות שלו בכל תחום, במתכונת הוגנת, הנותנת עדיפות להתנדבות והתמחות, ברוח של נטילת אחריות, על פני כל מתכונת אחרת.
יחסי אנוש
גן שמואל כקיבוץ מכיר בחובה המוסרית לטפח את האיכות של יחסי האנוש, גם בין חבריו לבין עצמם וגם בין חבריו לבין זולתם, במגמה להנהיג שגרה מעשית, טבעית ונינוחה של ביטוי כבוד האדם באשר הוא אדם עם ביטוי נאות של אחווה, בטוב וברע, בכל מקום, בכל שעה ובכל הקשר.
גן שמואל מכיר במעמד הערכי, החברתי והמוסרי של המשפחה, בצד המעמד המרכזי של היחיד והמעמד המיוחד של כלל החברים, ומקיים הסדרים המביאים הכרה זו לידי ביטוי מעשי.
רציפות ושינוי
גן שמואל כקיבוץ מפתח את צורת החיים המוסרית המיוחדת שלו, תוך שמירה על הרציפות הערכית של הקיבוץ, ותוך שמירה על החיוניות הדרושה לו נוכח מצבים חדשים ואפשרויות מבטיחות.
גן שמואל כקיבוץ מבטא את הכבוד לצורות החיים של דורות האבות והאמהות, גם באופן סמלי וגם באופן מעשי, בלי לפגוע בחיוניות המאפשרת שינויים מתאימים.
גן שמואל כקיבוץ מכבד את הרצון לשקול ברצינות הצעות לשינוי בהיבט של חיי הקיבוץ, בלי לפגוע ברציפות של המסורת הערכית.
גן שמואל כקיבוץ מכונן את זהותו הערכית באמצעות עקרונות:
שוויון ערך האדם;
ויתור על היכולת ליצור אי־שוריון כלכלי;
אחריות משותפת לתשתית הקיום הקהילתי;
אחריות משותפת לתשתית המשמעות של החיים האישיים;
אחריות משותפת למערכות החינוך, הרווחה והתרבות;
אחריות משותפת לעיצוב וטיפוח תרומה מיוחדת לחברה הישראלית;
אחריות אישית לתרומה משמעותית בתחומי האחריות המשותפת;
הדמוקרטיה, ובמיוחד שלטון ההגינות;
הזכות לחופש והחובה לאחריות;
איכות יחסי האנוש;
מעמד המשפחה.
*
נשמע טוב. טוב מדי אולי. אידיאלי, אוטופי כמעט. כולם יכולים להיות מרוצים, גם הצעירים, גם הוותיקים, גם מובילי השינוי וההפרטות, גם השמרנים שמתרפקים על ימי דגניה. אבל השאלה הגדולה היא כמובן האם זה עובד ואיך זה עובד?
ראשית, בהצבעת חברים שהתקיימה בקיבוץ בסיומו של התהליך, הרוב המוחלט - 95 אחוז! - קיבל את זה על עצמו. לא עניין של מה בכך.
שנית, אני לא מכיר טיעון משכנע המסוגל להוכיח לנו שזה לא עובד, או שזה לא יכול לעבוד.
בואי ניקח לדוגמה את הנושא של מעמד המשפחה בקיבוץ, נושא חשוב, סבוך, רגיש ועדין מאין כמוהו. אין אדם בקיבוץ שלא מתעניין בזה.
המצב השכיח בקיבוץ, בכל קיבוץ, הוא שישנם הרבה תכנים ערכיים המתייחסים לקולקטיב וישנם הרבה תכנים ערכיים המתייחסים לחבר היחיד, אולם רעיון המשפחה מפוזר ומבוזר, לא מעוצב, לא משותף, לא מאורגן כמו שצריך.
הנה שאלות שלא ניתנה להן תשובה עקרונית, באותה מידה שניתנה תשובה כזאת לשאלות במישורי היחיד והקולקטיב. איך הקיבוץ רואה את המשפחה בתוך התמונה הרחבה יותר של צורת חייו? מה המעמד שהוא נותן לה, בתוך מערכת הזכויות והחובות? מה מעמד הבנים והבנות, אלה שנולדו בקיבוץ? מה זכויותיהם ומה חובותיהם? במקרים שבעיה כלשהי, כמו עזיבה, תעמת ערכים מסוימים עם ערך המשפחה, מה יגבר על מה? וכיוצא באלה.
מה שנובע מן המסמך שלנו הוא מחויבות של חברי הקיבוץ לעבור תהליך של עיצוב מעמד המשפחה בקיבוץ, על פי “רוח גן שמואל”. המסמך, שהם היו שותפים ביצירתו ולימים הם אמורים להיות חתומים עליו, קובע בצורה חד־משמעית שמעמד המשפחה הוא עניין חשוב במסכת הערכית של גן שמואל. מכאן יתחילו להיגזר תשובות לשאלות מעשיות שונות, כגון - האם מותר להורים לוותר על חלק מהזכויות שלהם למען ילדיהם החיים בקיבוץ? או לטובת ילדיהם שעזבו את הקיבוץ?
תן עוד דוגמה.
הדמוקרטיה בקיבוץ, עניין חשוב להפליא.
פעם, בימי האבות והאמהות המייסדים, התנהל מוסד האספה הכללית, סממן מובהק של אורח החיים השיתופי של הקיבוץ. כולם היו שותפים להחלטות. היתה מעורבות אישית ברמה מאוד גבוהה. כל עניין סיפק הזדמנות לדיונים ולשיחות, לפעמים היו מאמצים להניח את דעתם של אלה שלא היו תמימי רעים עם הרוב, לעתים היו חיפושים של פתרונות מקוריים לטרוניות של השונים, בעלי דעות המיעוט. היום לא נותר הרבה מן הסממן הדמוקרטי המפואר הזה. מעטים מגיעים לאספה הכללית. מעט יותר צופים בה בערוץ הטלוויזיה הפנימי, בשעת מעשה, אחרים צופים בה בשידור חוזר, וכל זה בקושי. בעיני זהו אחד הדברים הדחופים שיש לטפל בהם, מכל בחינה - מוסרית, ערכית ומעשית.
זה היה אחד הנושאים שהצבעתי עליהם בתהליך גן שמואל, ומשעה שמסמך “רוח גן שמואל” קיבל תוקף כללי, רשמי, החברים בגדר מי שלקחו על עצמם מחויבות לבדוק את המוסדות וההליכים של הדמוקרטיה הקיבוצית, לחשוב על כל המכלול הזה מחדש, לתקן ולשנות. ראשית, ראוי לאבחן מה מצב הדמוקרטיה בקיבוץ. שנית, הצעתי לנסח את מגילת זכויות החבר וחובותיו, כמו שעושים בכל משטר דמוקרטי מתוקן. זה יהיה חלק מן החוקה הפנימית של גן שמואל והם מחויבים גם לכך.
תוך כדי העיסוק ברענון הדמוקרטיה הקיבוצית, יבוא לידי ביטוי גם עקרון השקיפות, עקרון חופש המידע, שגם הוא זנוח כשם שהוא חשוב. בעבר, בימי האספה הכללית במלוא תפארתה, ניתן היה להניח כי מתנהלת חשיפה מתמדת של אינפורמציה חיונית, אם כי תמיד היו סודות כאלה ואחרים וגם תמיד מן הראוי יהיה לשמור על סודות מסוימים, בתחומי הפרטיות. זה היה מובן מאליו, שלא ייתכן מצב שבו יתקבלו החלטות בנושאים חשובים ושחלק מהחברים לא רק שלא ישתתף למעשה בתהליך ההחלטה, אלא גם לא ישמע, בעוד מועד, על כל מה שמן הראוי שיידע. מאז שהאספה הכללית התנוונה, המעורבות האישית קטנה, מעגל האנשים המצויים בתמונה הצטמצם והלך, רעיון השקיפות התמוסס למדי. חברים הגיעו למעשה למצב שבו אין להם מושג כיצד מתנהל הקומפלקס הזה - הקיבוץ - שהוא שלהם לא פחות משהוא של אלה המנהלים אותו, “הממסד”. כך ויתרו חברים רבים בקיבוצים שונים על חלק מן הביטויים של השותפות האמיתית שלהם בקיבוץ.
חברי גן שמואל שאני מכיר מבינים שהם נדרשים לתת את הדעת גם על רמת השקיפות של התנהלות “הממסד”, עד שתהיה ראויה לצורת חיים דמוקרטית. בעניין זה לא היה צורך להתאמץ כדי לשכנע את החברים. כולנו שמענו על תופעות שליליות ומצערות שהתרחשו בקיבוצים אחדים, שבהם חברים הפקירו את השליטה בשגרת חייהם, ברווחתם, בנכסיהם, בידי קומץ אנשים שלאו דווקא היה ראוי לאמון. יש חברי קיבוצים שהתרחקו ממוקדי קבלת ההחלטות, מפני שאיבדו כל יכולת לקיים בקרה ממשית על אותם בודדים שענייני הכספים וההחלטות המהותיות האחרות הופקדו בידיהם, ברבות הימים, באופן בלעדי. הסיאוב לא פסח על הקיבוצים.
קיבוץ תאב חיים, יחזיר לחברים ולחברות את השליטה המלאה, המעשית, ההוגנת, בשגרת החיים של עצמם, בין השאר בעזרת עקרון השקיפות של המידע “הממסדי”. אותם יחידים שהכוח נשאב לידיהם לא יתנדבו לוותר עליו, אבל כאשר חברים וחברות יובילו תהליך של רענון הדמוקרטיה הפנימית, על יסוד עקרונות מוסכמים, העוצמה תהיה בידיהם, כוח התיקון יהיה בשליטתם. כל קיבוץ יכול לבצע שנויים משמעותיים בתחום הזה. שימי לב, שהם שינויים, מצד אחד, אבל מחזקים ולא מחלישים את הנאמנות לערכים המקוריים של הקיבוץ, מצד שני.
ומה על החברים והחברות שכל הרעיון בכלל לא ייראה להם? אלה שלא היו שותפים להיריון וללידה של “רוח גן שמואל”, שאינם מכירים בחשיבות, ולא ירצו לחתום על המגילה הזו?
באופן כללי ניתן להניח שאם בהליך הוגן, שיש בו ניסיון להגיע להסכמה כללית, נוצרת הסכמה כמעט כללית, יש לזה תוקף מחייב. אם יהיו חברים שבין כה וכה הם יושבים על הגדר, מתנדנדים, רגל פה רגל שם, רוצים קיבוץ אבל גם רוצים עיר, הם יצטרכו לקבל החלטה מכרעת. אני בטוח שהמטרה לא תהיה לדחוף אותם, להפך, למשוך אותם, אבל הם עצמם, כפועל יוצא מהשינויים שיתרחשו בקיבוץ, ימצאו את עצמם נאלצים לקבל החלטות בשאלות הגורליות, כיצד הם רואים את המשך חייהם - בתוך הקיבוץ, או שמא מחוצה לו.
למה הסכמת לעבוד עם קיבוץ גן שמואל?
הסכמתי לעזור, גם בגלל סנטימנט שתמיד היה לי, אבל גם בגלל הזיקה של ההתלבטות הקיבוצית לשאלות משמעות החיים. זהו קשר מובלע, מאחורי הקלעים, אבל בעיני הוא מובהק, בלב הסיפור.
הנה הנחה פילוסופית, בדבר משמעות החיים, שהיא מאוד חשובה בעיני גם במישור של החיים בקיבוץ וגם במישור של חיי היחיד בכלל. על רגל אחת, יש כאן הבחנה בין שתי דרכים שונות לחיות, שני סגנונות חיים: או שאת מנהלת את החיים שלך או שהחיים שלך מנהלים אותך. שני הסגנונות הללו מאוד רווחים, ואני לא בא להגיד לאף אחד איזה מהם לבחור, בוודאי שלא לזוז מדרכו האחת אל עבר הדרך השנייה. עם זאת, אני חושב שמן הראוי שאנשים יחשבו על הברירה הזאת ויחליטו כך או כך, כשהם עומדים מול הראי וחושבים על עצמם או על הקיבוץ שלהם או על התנועה הקיבוצית או על הקיבוץ בכלל, או אולי על החברה הישראלית או העם היהודי, או על כל קבוצה אחרת או הקשר אחר, שיקבלו החלטה קרדינלית, לנהל או להתנהל, או בלשון של תמונה אחרת, לשחות או לצוף. אני חסיד של הסגנון הפעיל, לנהל את חיי בעצמי, לשחות, לא להניח לחיי לנהל אותי, לא לצוף, אבל זה טעמי, זה לא חייב להיות טעמו של אף אחד, אם הוא מחליט ומקבל על עצמו גם את כל התוצאות.
שימי לב שלנהל את החיים אין פירושו לשלוט בהם, בכל מה שקורה. אין לנו שליטה בכל מה שקורה לנו, אבל תמיד יש לנו יכולת להגיב על מה שקורה מעצמו, על מה שמתפרץ לא קרוא אל תוך חיינו, יכולת ליזום, יכולת לקרב, יכולת להרחיק, יכולת לעצב, בקיצור, יכולת לנהל את חיינו.
קיבוץ זה טוב 🔗
זהו המסר שאיתו באת אל חברי קיבוץ גן שמואל. אבל אני שואלת עוד קודם, מה לך ולזה בכלל? מה הניע אותך להגיד להם כן? מה מקור הזיקה שלך לקיבוץ ולקיבוצניקים?
אני מוכן לעזור למשהו טוב כזה.
קיבוץ, זה משהו טוב?
כן. הרעיון הקיבוצי הוא טוב בעיני, הקיבוצים הם תופעה טובה בעיני.
למה?
משלושה טעמים. אחד, הקיבוץ, מאז דור המייסדים, הוא צורת חיים הגורמת לכל מי שמקבל אותה על עצמו מרצונו לחיות חיים בעלי משמעות מתמדת, עמוקה וטבעית, בעת ובעונה אחת. במטאפורה של שוחה או צף, צורת החיים של הקיבוץ היא מסגרת שבה יותר טבעי לשחות מאשר לצוף, וזה טוב בעיני. יש בה מרחק קטן בין הערכים ובין ההתממשות שלהם בחיי היום יום. שנית, בקיבוצים היתה אינטנסיביות תרבותית שלא היה אפשר למצוא בעיר, ממש בית יוצר של תרבות עברית, חגיגה מתמדת. וזה טוב בעיני. ושלישית, הקיבוץ הוא אחת היצירות הבודדות של החברה הארץ ישראלית היהודית שהיא יצירה מקורית, ייחודית, מעניינת. יש אצלנו עוד הרבה דברים טובים, אבל הם לא מקוריים, ייחודיים, אפשר למצוא אותם גם במקומות אחרים. הקיבוץ הוא אחד מן הדברים שהם, בסופו של דבר, רק שלנו.
למה באמת הקיבוץ הפך לסמל כל כך מובהק של ישראל?
היכולת של בני אדם להתמסר למשהו רק כי הוא טוב בעיניהם, לא מפני שהוא מועיל להם או מהנה אותם באופן אישי, היא יכולת מיוחדת. כשהיא מתמקדת ברעיון מוסרי, בעמקות ובנחישות, בהתמדה ובהקרבה, זה מושך את העין ואת הלב.
זה מה שמדבר אליך אצל הקיבוצניקים, נכון? האקט המוסרי הבסיסי הזה?
נכון מאוד. צורת החיים הקיבוצית כוללת התנזרות מאי־שיוויון כלכלי. אחד יכול להשתכר הרבה, אחד לא יכול להשתכר כל כך הרבה, בא האחד ואומר משהו, ממש מדהים, “אני מוכן לוותר על היכולת שאני יודע שיש בי ליצור אי־שיוויון כלכלי, ליצור לעצמי יתרון כלכלי משמעותי.” זה מדהים ומרשים כמו ההחלטה של הנזיר, המוותר על הזוגיות ועל ההורות, כדי לקיים את צורת החיים הייחודית שלו, לביטוי הנאמנות העצומה שלו למערכת ערכים נוצרית שהוא מחזיק בה. בכל מקום כזה נדרש כוח ריסון עצמי עצום.
למה אתה כל כך מתפעל מזה? מה כל כך טוב בוויתור על אי־שיוויון כלכלי, ומה כל כך רע ברעיון שכל אחד ירוויח מה שהוא באמת יכול להרוויח?
זה לב לבו של העניין. ההתנזרות מאי־שוויון כלכלי היא ביטוי מיוחד של הנאמנות לרעיון של שוויון ערך האדם. הומניזם על צורותיו השונות מניח את שוויון ערך האדם, רואה את האדם ראוי לכבוד באשר הוא אדם, בגלל האנושיות אשר בו. ישנן אפשרויות שונות לבטא את הנאמנות לרעיון הזה, בדרכים הרווחות של האדם ההגון, אבל גם בדרכים היותר מיוחדות, דרכים “לפנים משורת הדין” המוסרי. מה, בעצם, אומר איש הקיבוץ, ברוח הערכים המקוריים של הקיבוץ? מה הרעיון שמעצב את הצורה הקיבוצית של חייו? לאמיתו של דבר הוא לוקח על עצמו לבטא את ההכרה בשוויון ערך האדם בדרך של התנזרות מאי־שררירן כלכלי, מפני שיצירת אי־שוויון כלכלי מאיימת על הביטוי המעשי של שוויון ערך האדם.
קיבוצניקים הם מין נזירים בעיניך?
לאמיתו של דבר, כן, אף על פי שכבר שמעתי אנשי קיבוצים שלא אהבו את הביטוי הזה, מפני שלא הבינו את טעמו. אסביר את האנלוגיה. אדם יכול להיות דתי קתולי ולא להיות נזיר. הנזיר מבטא את הנאמנות שלו לאותם ערכים דתיים על ידי התנזרותו הטוטלית מזוגיות ומהורות, הוא מקריב על מזבח אמונתו חלק מן היכולת האנושית שלו, שהיא חשובה ולגיטימית כשלעצמה, אבל יש לו צורך להיות מי שנותן דוגמה בחייו לנאמנות מובהקת למשהו יותר חשוב. פרופיל הנאמנות של הנזיר הקתולי לאמונתו גבוה יותר מפרופיל הנאמנות הרווח של הקתולי שאינו נזיר לאמונתו. וכך, בהבדלים מובנים מאליהם, ניתן לומר גם על אנשי הקיבוצים: פרופיל הנאמנות שלהם לשוויון ערך האדם גבוה יותר מפרופיל הנאמנות הרווח של אדם הגון שאינו חבר קיבוץ. זה, כמובן, לא אומר שיש פגם מוסרי בחיים בעיר, ממש כמו שאין פגם דתי בחיים מחוץ למנזר. זה בסדר גמור לחיות בעיר. הקיבוץ לא מתאים לכל אחד. ממש כמו שזה בסדר גמור לא להיות נזיר. המנזר לא מתאים לכל אחד. ובכל זאת, איש הקיבוץ מבטא את שוויון ערך האדם ברמה גבוהה יותר, במעגלים יותר רחבים.
בקיצור, אתה אוהב אותם.
כן, אני מעריך אותם ואוהב אותם.
רבים היום אוהבים יותר לשנוא אותם.
אני לא יודע אם זה נכון, אבל גם אם כך הדבר, מה לי ולזה.
הסמל היפה והאהוב של העבר הפך לסמל אחר, של התנשאות, סנוביזם, “נדלניסטים”.
בעיני אלה שטויות. קשקושי בחירות ישנים, פטפוטי תקשורת רדודים, להגים של צרות עין ורוע לב אופנתיים. אני בוחל בהם. הניסיון הנואל למחוק את הקיבוצים ואנשיהם מן התמונה ההיסטורית של החברה ומן התמונה הערכית והמוסרית של המציאות הנוכחית הוא בעיני מעשה בלתי נסבל.
שום דבר לא יטשטש בעיני את שבחי הקיבוץ. ראשית, צורת החיים המקורית של הקיבוצים נעוצה ברעיון שהוא מופתי מנקודת המבט המוסרית. הוא עולה במעמדו המוסרי על כל מה שמסוגלים להראות בעצם צורת חייהם כל אלה שמשתלחים בקיבוץ. שנית, תרומת אנשי הקיבוצים לחברה הישראלית היתה מתמדת ושורשית. שום תיאור רציני של תולדות ההתיישבות היהודית, עוד לפני הקמת המדינה, והתפתחות הכוח הצבאי, גם לאחר הקמת המדינה, לא יפסח עליהם. שלישית, אולי כצירוף של שתי הנקודות הקודמות, האנשים האלה הביאו איכויות אחרות לכל מקום שהם הגיעו אליו. רבים מהם מביאים איתם גם היום לכל מקום איכויות אחרות, גם אם עזבו בינתיים את הקיבוץ שלהם. אני לא רוצה להביך אף אחד במחמאות מופלגות, אבל עולות על דעתי דמויות של חברים טובים שיש לי בצה״ל ובאקדמיה, שהרקע הקיבוצי שלהם ניכר בהם, בהחלט ולטובה. אנשים נהדרים. כבר אמרתי, אני רוחש להם הערכה רבה וחיבה עמוקה.
אנשי “הקשת המזרחית” ואנשי עיירות הפיתוח, שבוודאי תסכים שגם ביניהם יש אנשים נהדרים, בלשון המעטה, לא יסכימו עם דרך הצגתך את הקיבוצים.
הטענה שהם לא יסכימו נראית לי הכללה גורפת בדבר תושבי עיירות הפיתוח, אבל גם אילו היתה נכונה היא לא היתה מעניינת אותי. הקנאה מקלקלת את השורה.
אני מבין את התרעומת העולה משכונת מצוקה, שתושביה לא מקבלים מאף אחד “הסדר שכונות המצוקה”, במקביל למה שהם מתארים לעצמם שאנשי הקיבוצים מקבלים - “הסדר הקיבוצים”, אבל אני חושב שיש כאן ערבוב מין בשאינו מינו. לא צריך לכרוך את בעיית שכונות המצוקה ואת בעיית הקיבוצים בכריכה אחת. מדינה מתוקנת היא מדינה הדואגת לאזרחיה כשהם במצוקה כלכלית כלשהי, במיוחד כשהם במצוקה כלכלית כרונית. חובתה של המדינה הדמוקרטית לשחרר את אזרחיה מעוני, בראש ובראשונה את הילדים, שאת כולם אפשר לגאול מראש מסבלות העוני. לדעתי, זוהי חובתה של כל ממשלה במדינה מתוקנת. למרבה הצער, מדינת ישראל לא עשתה די בעניין זה, ובמובן מסוים היא עושה היום פחות מאשר עשתה בעבר.
מדינה מתוקנת גם לא מניחה למפעל חברתי של אזרחיה, שיש לו חשיבות היסטורית, תרבותית ומוסרית, פשוט להתמוטט. בתקופה מסוימת נשקפה סכנה לכל המפעל הקיבוצי, לעצם קיומה של צורת החיים הזאת. “הסדר הקיבוצים” מנע את קריסתו של כל המפעל הזה, לכן, טוב שהוא קיים. ההחלטה לכונן אותו היתה החלטה ערכית מיוחדת, בעלת משמעות היסטורית. אדם הגון לא יצטער עליה.
אפשר וראוי, כמובן, לעורר שאלות בדבר סדרי העדיפויות של הממשלה, לתהות למה נתנו לאלה פחות ולאלה יותר, או להפך. למה היה מי שהעדיף את השיקולים הערכיים בזכות התמיכה בקיבוצים בחולשתם על פני השיקולים החברתיים בזכות התמיכה בעיירות הפיתוח בחולשתן. שאלה טובה, שיש לה תשובה פשוטה: רבים מתושבי עיירות הפיתוח עצמם מבטאים העדפה כזאת, בהתנהגות הפוליטית שלהם, זה חצי יובל שנים. שוב ושוב, הם מצביעים בבחירות לטובת מפלגות שהמדיניות שלהן מעדיפה שיקולים ערכיים בזכות התמיכה בהתנחלויות על פני שיקולים חברתיים בזכות התמיכה בעיירות הפיתוח.
אני רוצה לומר עוד משהו, בעניין ההשוואה. אני מציע לאנשים הצעירים בעיירות הפיתוח ללמוד ביסודיות את הפרקים הראשונים בהיסטוריה של הקיבוצים, להכיר את סיפורו של אותו דור מהפכני, במלוא מובן המילה. הם באו מארץ אחרת, הניחו את משפחותיהם מאחוריהם, החליפו משלח־יד, שפה, תרבות, צורת חיים יומיומית. יש מה ללמוד מהם - העזה, הקרבה, נחישות, אחריות, ריסון עצמי.
השאלה, מה נשאר מכל זה היום?
נשאר לא מעט, אבל גם נמוג די הרבה. נשארה צורת חיים שיש בה מופת מוסרי, היוצרת איכויות אנושיות מיוחדות. נמוג הלהט המהפכני, מפני שמטבעו הוא לא מתקיים לדורות. בדור הראשון מדובר בלהבות הלוהטות, בדור הרביעי מדובר כגחלים הלוחשות. הלהט המהפכני יצר מחויבות עמוקה לצורת החיים החדשה, שהיתה שונה באופן מהפכני מצורת החיים הקודמת שלהם. אי־אפשר לחולל מהפכה בלא להט מהפכני. אולם מי שנולד בתוך צורת החיים שכוננו המהפכנים, מי שהוריו כבר נולדו בתוך צורת החיים הזאת, לא זקוק ללהט מהפכני כדי להיות בעל מחויבות יציבה לצורת החיים שלו. הוא מתחנך, בשגרת היום של סביבתו, הוא מוזמן להרגיל את עצמו לערכים שביסוד השגרה הזאת, מלמדים אותו להבין אותם, מחנכים אותו להסכים להם, מושכים אותו להזדהות איתם. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה לא מצליח.
והתחוללו עוד תהליכים ותהפוכות. בדרך הטבע, לא קל לקבוצה של איים קטנים לעמוד בלחץ המתמיד של גלי הים הגועש סביבם. ושלא בדרך הטבע, אחת לכמה עשרות שנים עולה מן הים הוריקן, הורס הרבה ממה שנקרה על דרכו, משבש הרבה גם מעבר לנתיב ההרס, שולח אותות של טלטלה לכל מקום. “משבר הקיבוצים” היה הוריקן כזה. הוא יצר לחץ אדיר, כלכלי, חיצוני, שהביא לשינויים שלא היה מהם מנוס, אבל בא בעקבותיו גם לחץ לא מתון, חברתי, פנימי, שהביא לשינויים שהיה מהם מנוס.
מוזר לשמוע מפיך דווקא סנגוריה על הקיבוצים הנתפסים כאליטיסטיים ולא הזדהות עם קבוצות חלשות שראו את עצמן נפגעות מהם. האם זוהי גישה מוסרית?
לטעמי, כל העימות הזה, בין הקיבוצים לבין עיירות הפיתוח, הוא עימות מדומה. אני מניח שפה ושם היה חיכוך מיותר בין קיבוץ זה לעיירה אחרת, אבל אני לא קונה שום הסבר של החיכוכים האלה, החורג מן המידות של אירועים מקומיים והופך כל אחד מהם לתופעה מהותית, כביכול מטבע הקיבוץ ומטבע עיירת הפיתוח הסמוכה שיש חיכוך ביניהם. להד״ם. אני מכיר קיבוצים שהקימו מפעלים בסביבה שלהם שהיו משותפים להם ולעיירות הפיתוח והתנהלו ביחסים מצוינים. לא שומעים על זה יותר מדי. זה לא שירת את התעמולה הימנית נגד הקיבוצים, שבדרך כלל היו מגויסים לטובת השמאל.
ואשר לקבוצת “הקשת המזרחית”. יש בה אנשים בעלי מגמות שונות. אני מכיר אחדים מהם, כמה מרצים לפילוסופיה, לדוגמה, מכבד את המסירות שלהם, אפילו מזדהה מדי פעם עם הטיעון שלהם, כשהוא ברמה של העיקרון המוסרי או ברמה של חובת המדינה המתוקנת לכונן זכויות חברתיות ולממש אותן. עם זאת, המאבק שמתנהל מכיוון הקבוצה הזאת נגד הקיבוצים לא מעורר בי התפעלות, בלשון המעטה, גם לא כשבג״ץ מקבל עתירה שלהם, מן הטעמים המורכבים שלו. אגיד לך למה.
כשאנחנו מתבוננים במאבקי מחאה חברתית, מתגלים לנו מאבקי מחאה מסוגים שונים, משלושה סוגים עיקריים. מאבקים מסוג אחד, שהם בעיני בעלי הרמה המוסרית, הערכית, החברתית, הגבוהה ביותר, הם המאבקים המוצדקים של בני אדם למען זולתם, המאבקים המביאים לידי ביטוי את המסירות של אדם לטובתה המוסרית של קבוצה שהוא לא שייך אליה. מאבקים מסוג שני, שהם בעיני בעלי רמה בינונית, שאין בה דופי כשם שאין בה מעלה מיוחדת, הם המאבקים המוצדקים של בני אדם למען טובתה המוסרית של הקבוצה של עצמם. מאבקים מן הסוג השלישי, שהם בעיני מאבקים נחותים, הם המאבקים של בני אדם נגד טובת זולתם. ייתכן שעל הפרק תעמוד טובת הנאה לא מוצדקת של זולתם, אולם היא לא עניין למאבק מחאה חברתי, המצטייר כביטוי של צרות עין ולא של חרדה לתקינות ההסדרים של המדינה. מאבק חברתי למען הזכויות החברתיות של העניים? בהחלט. מאבק חברתי נגד שיפור מצבם של קיבוצים ומושבים, באשר הם קיבוצים ומושבים? בהחלט לא.
בוא נחזור אל הקיבוצים. מה קרה? אם הבסיס היה כל כך טוב ויפה ונכון, למה הכול התקלקל?
אני לא חושב ש״הכול התקלקל", אבל אין ספק שהרבה קיבוצים שינו מאוד את פניהם הערכיים. הנה סיפור. לפני כמה שנים הגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות, לשיחה על כל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו. ביקרתי את הצייר משה קופפרמן, שהיה חבר הקיבוץ עד שנפטר לא מזמן. התמונות שלו מרתקות אותי. הסתובבתי מעט בקיבוץ עצמו, שההיסטוריה של מייסדיו נוגעת ללב. ושוחחתי עם חברים וחברות, כמו בגעש. לא בליל יום חורף, אלא בערוב יום קיץ. אחרי הדברים שלי והשיחה על התגובות, ניגשה אלי חברה. אני מכיר אותה כדמות, גם כי היתה פרטיזנית, גם כי תרמה לתרבות הישראלית תרומות יפות וידועות. כיוון שהשיחה היתה פרטית ונרגשת, אני לא מזכיר את שמה של האישה המופלאה. “כשעלינו לארץ אחרי השואה ונוסד הקיבוץ הזה,” אמרה לי, “היו לי שתי תקוות גדולות. לחיות במקום שבו לא יהיו יותר מלחמות נגד היהודים ולא יהיו הבדלים בין עשירים לעניים. והנה, תראה מה קרה. בארץ, יש פה מלחמה נגד היהודים, ובקיבוץ, יש הבדלים בין עשירים לעניים.” דמעות עמדו בעיניה, גם בעיני.
אפשר להאריך בדברים על הנסיבות של “משבר הקיבוצים”, מה גרם לו, מה נגרם על ידיו, אבל אני מתעניין ברובד אחר, לא בהיסטוריה כלכלית, אלא בחולשה אנושית, לאמיתו של דבר, בשתי חולשות, אחת ערכית, השנייה מקצועית.
כבר דיברנו על יסוד ההתנזרות שבצורת החיים הקיבוצית, ההתנזרות מאי־השוויון הכלכלי. אני חושב שאפשר לשפוך אור על חלק מהלך הרוח ששינה את פניהם של קיבוצים רבים, מכיוון הפסיכולוגיה של ההתנזרות, לא מתוך הבנת הסיבות להתנזרות, אלא מתוך הבנת הכוחות הנפשיים הדרושים לשם התנזרות מתמדת, יציבה. השאלה הזאת מרתקת אותי, מפני שכל עולם הריסון העצמי מרתק אותי. בהזדמנות אחת זה הוביל אותי לקרוא ספר שכתב אדם שהתארח תקופה ארוכה במנזר שתקנים בארצות הברית. הוא הגיע לשם במקרה, כשמשכו אותו קולות השירה של הנזירים באחת מהתפילות שלהם. היה בהם משהו שהיה חשוב לו, באבלו על בנו, שנהרג בתאונה. סיפורו נגע ללבם והם אירחו אותו לתקופה ממושכת. בניגוד לתדמית שלהם, הם לא מתנזרים מדיבור, רק לפעמים, כך שהיתה לו הזדמנות לשוחח איתם ארוכות. אחד מהנזירים סיפר לו שעדיין, עשרות שנים לאחר שקיבל על עצמו את שבועת הנזיר, הוא נושא בלבו את סבל ההתנזרות, בראש ובראשונה את ההתנזרות מן האבהות.
קשה להתנזר. דרוש טעם חזק להתנזר מהיבט מרכזי של החיים, דרוש רצון חזק להפליא כדי להתמיד בהתנזרות מהיבט מרכזי, רווח, טבעי, של שגרת החיים האנושית. קשה להתנזר מן האבהות. קשה להתנזר מן הזוגיות. קשה להתנזר מאי־השוויון הכלכלי, כשהוא בהישג יד, מוכר משגרת החיים האנושית שמחוץ לגבולות קיבוץ, מפתה גם בשגרת החיים האנושית שבתוך גבולות הקיבוץ. “החיים בקיבוץ הם חיים נגד הטבע,” אמר פעם אחד מן התומכים בשינויים רדיקליים בקיבוצים, הערה מעניינת, מעוררת מחשבה, וגם מוטעית לחלוטין. אם “חיים נגד הטבע” הם חיים שלא על פי האינסטינקטים האנושיים שלנו, הביולוגיים, כי אז חלק ניכר מחיינו, רחב ועמוק וחשוב להפליא, הוא בגדר “חיים נגד הטבע”. כל ריסון עצמי הוא “חיים נגד הטבע”, אם המדובר באינסטינקטים. המוסר הוא לא בגדר אינסטינקט. המשפט הוא לא בגדר אינסטינקט. כל מערכת נורמות היא לא בגדר אינסטינקט. בלשון התורה, “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, פירושו, “חיים נגד הטבע”. “חיים נגד הטבע” הם חיים שיש בהם אתגר קשה, חיים הדורשים כוחות נפשיים, רצון חזק, משמעת פנימית, צלילות רעיונית, שוב, חיים על פי עקרונות המוסר הם כאלה, ומה בכך? חיים במסגרת האתיקה המקצועית של המפקד, המהנדס, העובדת הסוציאלית, עורכת הדין, הרופא, הם חיים כאלה, ומה דופי בכך, אדרבה! ואם החיים על פי הערכים המקוריים של הקיבוץ הם כאלה, אין בכך שמץ של עילה לשינויים מכריעים, בעלי משמעות ערכית מרחיקת לכת.
אני חושב שחלק מן ההסבר של הלך הרוח בקיבוצים שהתנערו מן הערכים המקוריים שלהם נעוץ בחולשה האנושית הזאת, הקושי להתנזר. צריך להיות ברור, אין חובה מוסרית להתנזר מאי־שוויון כלכלי, כמו שאין חובה דתית להתנזר מאבהות או מאמהות. ובכל זאת, אני חושב שבחלק מן התמונה הכוללת המדובר בחולשה, של כוחות הנפש הנדרשים, של הרצון, של המשמעת, של הצלילות. ומכיוון שהמדובר בחולשה, יש פתח לתקווה שמאמץ חינוכי, במובן הרחב ביותר של המילה, יכול לחסן מפניה את הדורות הבאים, לפחות לחזק אותם לקראת כל מאבק אפשרי בחולשה.
ויש עוד חולשה, מסוג אחר, שגם היא עשתה את שלה בתמונת השינויים בקיבוצים, והיא חולשה מקצועית. הנה סיפור מאלף. חברי, הפרופסור אריאל רובינשטיין, כלכלן מהולל ואדם בעל רגישות חברתית למופת, ערך לא מזמן ניסוי. הוא אסף תגובות של אנשים, שהתבקשו לפתור את הבעיה של מנהלי מפעל, האמורים להחליט אם להקטין את הרווחים שלהם או לפטר עובדים שלהם. אחד הממצאים המעניינים שלו היה שבעלי השכלה אוניברסיטאית בכלכלה נתנו עדיפות לשיקולי הרווחים יותר מאלה שאינם בעלי השכלה כזאת. אגב, רוב לא גדול בכלל המגיבים נתן עדיפות לשיקולי טובתם של העובדים, לעת אבטלה. במאמר שהוא כתב על הניסוי הוא תהה על טיב ההכשרה האקדמית בכלכלה, אם הממצא הזה משקף את דרך המחשבה שלהם.
תלמידי כלכלה לומדים למצוא את הפתרון הטוב ביותר, מנקודת המבט של הרווחים של בעלי המניות. בוודאי שעליהם להיות בעלי הבנה תיאורטית ומיומנות מעשית בתחום הזה, של מציאת נקודות הרווח המקסימלי. אולם מה יעשו תלמידי כלכלה, כשהחברה רוצה להיות לא רק מקור הכנסה לבעלי המניות, אלא גם “משפחתית”, במוכן של התנהלות חיובית מאוד ביחסים בין ההנהלה לבין העובדים, במיוחד לעת צרה? ומה יעשו, כשהחברה רוצה להיות “ישראלית”, במובן זה שבתרבות הארגונית שלה יבואו לידי ביטוי התכונות היפות של ישראל במיטבה, כדוגמת אומץ, אחווה, אחריות?
יותר קשה לפתור בעיות ניהול, כשצריך להכניס למשוואות גם את ערכי החברה שאינם נוגעים במישרין לרווחים של בעלי המניות, מאשר לפתור משוואות בדבר הרווחים בלבד. קשה לפתור בעיות מורכבות, כשחלק מן האילוצים המחייבים הם “רכים”, ערכיים.
קיבוצים שנקלעו למשבר ביקשו עזרה מאנשי מקצוע, צעד טבעי וסביר בהחלט. אלא שבעיות הקיבוץ היו תמיד, אני מרשה לעצמי לומר, מעבר ליכולת המקצועית של היועצים למיניהם, אף שאני מוכן לצאת מן ההנחה שכל היועצים הללו היו אנשי מקצוע ואנשים ישרים. בעיית הקיבוץ יכלה להיראות, במקרים רבים, כבעיה כלכלית, אבל הפתרונות שהביאו איתם, מן המוכן, מן האקדמיה, יועצים כאלה ואחרים, היו גם בעלי משמעויות חברתיות, שלא נכנסו למשוואות הכלכליות. יכול להיות שפתרון כלכלי של בעיה נתונה יחייב הסדרי “שכר דיפרנציאלי”, אבל איך נכנסו למשוואות הכלכליות המשמעויות החברתיות העצומות של הנהגת הסדר שבו את לא מכניסה את המשכורת שלך לקיבוץ ומקבלת מהקופה המשותפת מה שכל אחד מקבל, אלא את מקבלת בהתאם למה שאת משתכרת? אנשי מקצוע רבים לא יודעים לפתור בעיות שיש להן גם ממדים ערכיים מורכבים.
החולשה המקצועית הזאת, במיוחד כשהצטרפה לחולשה האנושית הרווחת, פיתוי אי־השוויון הכלכלי, תרמה את שלה לתמונה הכללית.
סופו של קיבוץ? 🔗
מתי קיבוץ מפסיק להיות קיבוץ?
אני חושב שיש לך תשובה מן המוכן: מסמך “רוח גן שמואל” כולל את הנדבכים הערכיים ההכרחיים של רעיון הקיבוץ.
אם מנהיגים “שכר דיפרנציאלי”, היוצר הבדלים כלכליים משמעותיים בין חבר לרעהו, זה לא קיבוץ. אם מבצעים “שיוך נכסים”, המחלק בין החברים והחברות את הנכסים, הופך את רובם לרכוש הפרטי שלהם, זה לא קיבוץ. אם מבטלים את הערבות ההדדית, יוצרים חשש שהקהילה לא תעמוד, ללא היסוס וללא הסתייגות, לימין החבר או החברה בעת מצוקה, זה לא קיבוץ.
ועכשיו אשאל את זה מהמקום ההפוך - מהו המכנה המשותף הערכי הבסיסי הנדרש כדי שקבוצת אנשים במקום מסוים תיקרא קיבוץ?
ושוב, אני אענה שתמצאי את התשובה באותו מסמך, “רוח גן שמואל”.
נאמנות לרעיון של שוויון ערך האדם, עד כדי נכונות לוותר על אי־שוויון כלכלי. שותפות מלאה באורח החיים. סולידריות חברתית בפרופיל גבוה, במיוחד ערבות הדדית, במיוחד במצבי צורך מיוחד בתמיכה. וגם, במידה מסוימת, אוונגרדיות, נטילת אחריות על היבט חברתי של ישראל, מעבר לגבולות הקיבוץ. וכן הלאה.
מה לב הבעיה של הקיבוץ היום?
את לא מדברת על קיבוץ מסוים, אני מניח, אלא על התופעה הנקראת “קיבוץ”, שהיא רעיונית, ערכית, חברתית, תרבותית, היסטורית.
על רגל אחת, הבעיה הבולטת ביותר לעיני היא בעיית ההתנגשות בין שתי מגמות אנושיות, זו של אלה הרוצים לשמור על המשמעות הערכית של הקיבוץ, תוך כדי הנהגת שינויים בדרכי המימוש של הערכים היסודיים, וזו של אלה הרוצים לשנות את המשמעות הערכית של הקיבוץ, להזיז אותה לכיוון החיים המוכרים מחוץ לגבולות הקיבוץ. זוהי התנגשות קשה, מטלטלת, אבל זה לא מחויב המציאות שהיא תסתיים בהתפוצצות הרסנית. התנועה הקיבוצית מקיימת בתוך עצמה פלורליזם ערכי. ברמה של תנועה של מאות קיבוצים זהו בוודאי פתרון סביר. הבעיה הקשה, האמיתית, המסוגלת לקרוע את הקהילה, לשתק את חייה, היא בעיית ההתנגשות הזאת בתוך קיבוץ מסוים, בין שהמדובר ביחסי כוחות שקולים ובין שהמדובר ברוב משמעותי לעומת מיעוט משמעותי, לכאן או לכאן.
מה אתה אומר לחסידי השינוי הרדיקלי?
אני אומר להם, קראו לילד בשמו, אל תתהדרו בתפיסה חדשה כביכול של משמעות הקיבוץ. מן הראוי שיהיה לכם האומץ לא רק לשנות את צורת החיים באופן רדיקלי, אלא גם לשנות את הכינוי הכולל שלה. קיבוץ זה קיבוץ זה קיבוץ. הצורות החדשות מתרפקות על המותג “קיבוץ”, על אף שהן רוצות להיות משהו אחר לגמרי. אתם רוצים להיות לגמרי שונים, אל תעמידו פנים שאתם אותו דבר אבל לגמרי שונים. החזיקו בהיסטוריה הקבוצתית, בשורשים האישיים, ברגשות המגוונים, כרצונכם. אבל אל תחזיקו בכינוי המטעה, “קיבוץ”. עצבו לעצמכם צורת חיים חדשה, באופן חיובי, ותנו לזה שם חדש.
ומה אתה אומר למתנגדי השינוי הרדיקלי?
אני אומר להם, קודם כול, אל תוותרו, אל תרימו ידיים, אל תשימו לב לכל המלעיזים והמקטרגים, אל תאמינו לאלה שאומרים לכם, זמנכם עבר. אל תניחו לציניקנים של התקשורת ולשאר נמוכי הרוח להשפיע עליכם.
שנית, קחו את החיים שלכם בידיכם. תנו לחיים שלכם, האישיים, הקיבוציים, האזרחיים, את המשמעות שאתם רוצים לתת להם. “לשחות, לא לצוף”. אל תהססו לדבוק בדפוסי חיים שירשתם מהוריכם, מהורי הוריכם. אין בושה במסורת טובה ויפה. אל תחששו לעצב מחדש דפוסי חיים, שלא הכירו הוריכם, בוודאי לא הורי הוריכם. אין דופי בשיפור טוב ויפה.
ושלישית, רעננו את הדמוקרטיה הקיבוצית. זהו מנוף חזק מאין כמוהו, מוסרי מאין כמוהו, לשינוי טוב ויפה, לטובת כל אחד, כל אחת, וכולם יחד.
אם אתה כל כך אוהב קיבוץ, למה לא הלכת לחיות באחד?
זה לא מתאים לי. קיבוץ, על כל הדברים הנפלאים שיש בו, הוא במהותו צורת חיים שיש בה מינון גבוה של קולקטיביזם. ואילו אני, גם מטבעי, גם מרצוני הטוב, אינדיבידואליסט קיצוני.
ועם זאת, בדרכי האישית, אני מביא לידי ביטוי את הרעיון של הוויתור על העושר, של ההתנזרות מן הכוח הכלכלי. הרוב המכריע של חיי מוקדש לפעולות הנראות לי מעניינות, אולי גם חשובות, שאני לוקח בהן חלק מפני שהן מעניינות אותי, אולי גם חשובות בעיני, ואני שקוע בהן בהתנדבות, בלי תמורה, בלי חשבון ובלי חשבונית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות